1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (95)

ד"ה "בראשית ברא" (2)

כ"ט אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו את הניגון החדש לפרק קי"ד.

אתמול למדנו שיש שלשה פירושים ב"בראשית" – כך אמר הצמח צדק. יש תרגום אונקלוס, "בקדמין", שבכתר. יש את תרגום ירושלמי, "בחוכמא", שבחכמה. יש את דברי חז"ל בזהר, "ברא שית", במדות. הכתר הוא "חד ולא בחושבן", החכמה היא ראשית ההשתלשלות כאן, ולכן מתוארת ככוללת את כל עשרה מאמרות – "בראשית נמי מאמר הוא", "מאמר סתום" שכולל את כל המאמרות. "ברא שית" שייך ל"עולם חסד יבנה" – החסד שכולל את כל הו"ק. הוא אומר שדווקא הפירוש של "ברא שית" הוא עיקר התכלית, ודווקא ממנו ההתהוות בפועל, שהיא העיקר. שני הפירושים הראשונים הם בכח – או, אם רוצים לחלק, ביכולת ובכח – והבפועל, שהוא התכלית, על ידי הפירוש השלישי. הוא מסביר יותר, שתכלית כוונת הבריאה היא זיכוך שלנו ושל העולם להיות כלי לאורות שלמעלה מהבריאה, ולכך מגיעים על ידי עבודת זיכוך המדות – "ברא שית" – כפי שגם הרס"ג אומר שעיקר תכלית בריאת האדם היא תיקון מדותיו.

וממוצא דבר אנו יודעים דעם היות דההתהוות דבקדמין וההתהוות דבחוכמתא הם נעלים במדריגתן על ההתהוות דברא שית [הכתר והחכמה נעלים במדריגתן מהמדות.] שהיא ההתהוות בפועל, אבל באמת הנה לא זו בלבד דאופן התהוות זו בפועל הוא התכלית האמיתית [שיהיה עולם ויהיה אדם ועל ידי התורה והמצוות מדותיו יזדככו עד שהכל יזדכך מספיק לקבל את האורות העליונים.], הנה לבד זאת הרי פועל זה משלים את הבחוכמתא ואת הבקדמין [לא רק שהתחתון הוא התכלית, אלא שהוא משלים את כל המדרגות העליונות – בלי המדות גם החכמה לא שלמה וגם הכתר לא שלם, חידוש.], וכלל ידוע אשר המשלים הוא גבוה במעלתו העצמית לגבי אותה המדריגה שהוא משלים אותה [המשלים הוא העיקר, אף שהוא תחתון ומשלים את העליון. כמו "הכל הולך אחר החיתום" ו"גדול העונה אמן יותר מהמברך" – החילים הגומרים את המלחמה הם מאלה שפותחים ולוחמים. המשלים הוא העיקר, ומי שמשלים את הבריאה בפועל הוא ה"ברא שית" – "עולם חסד יבנה", "זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה".],

[כעת הרבי יאמר לנו סוגיא שלמה בחסידות, שאינה סוגיא שכיחה – ההבדל בין המילים מעלה ומדריגה. המילים לא זהות, ואפילו קצת הפוכות – בעל המעלה אינו דווקא בעל מדריגה, והוא המשלים את בעלי המדריגה.] כי מעלה ומדריגה הם שני תוארים מיוחדים ולכן הנה מציאות דהפחות במדריגה יהיה נעלה במעלתו על הגבוה במדריגה, [ולדוגמה:] וכמו שאנו רואים במוחש בטבעי בני אדם בסוגי בעלי שכל או בני תורה, וסוגי אנשים פשוטים [כמו בשיעור קומה, שיש ראש ורגליים.], דסוגי בני תורה ובעלי שכל הם גבוהים ונעלים במדריגתן על סוגי אנשים פשוטים [והם גם מורים להם מה לעשות, כמו הראש שפוקד על הרגלים.], אמנם כל זה הוא רק במדריגתן [שכל הוא בסך הכל מדרגה.], והיינו להיות שהם יודעי תורה ובעלי שכל הנה הם עומדים במדריגה גבוה ונעלה שהן המה בעלי מדריגה [של עם ישראל.], אבל אין זה הוראה כלל שהן בעלי מעלה [זה משפט מאד נועז, שרק חסיד או רבי יכול לומר כמותו. הוא לא אומר שיש בהם בעיה – שהם 'מפורסמים של שקר' בלשון רבי נחמן וכיו"ב – אלא מדובר בתלמידי חכמים אמתיים. יש להם מדרגה גבוהה, אבל זה לא אומר שהם אנשי המעלה של עם ישראל. אפשר לומר שאנשי המעלה הם אלה שיביאו את המשיח בפועל. מי יביא היום את המשיח? הרבנים או ה"עמך"? אפשר לומר שמי שיביא את המשיח הוא בעל המעלה. מדברים על רבנים טובים, לא משהו אחר ח"ו, אבל זה לא אומר שהם יביאו את המשיח.], ועם היות דעצם מהות ענין המדריגה הגבוה צריכה לפעול מהות ענין המעלה [כמו "מח שליט על הלב" – השכל אמור לפעול על מעלת הלב.] ועל דרך דחכמת אדם תאיר פניו [החכמה נותנת לאדם אור בפנים. האור אינו עצם החכמה, אבל נובע ממנו. כאן יש דוגמה למדרגה ומעלה – החכמה היא מדרגה ואור הפנים הוא מעלה, שהאדם מואר – ולכאורה יש קשר ביניהם.] דהעוסקים במושכלות פניהם מאירים להיותם מזדככים על ידי ההתעסקות במושכלות, ואין זה שעוסקים בזה [הוא לא עושה משהו, השתדלות, כדי שהפנים שלא יאירו.] אלא שבא בדרך ממילא אשר כן היה צריך להיות גם בבעלי מדריגה דמצד עצם מדריגתן צריכים להיות בעלי מעלה [היה ראוי שבדרך ממילא המדריגה כל כך תזכך את בעליה עד שתתן לו את המעלה האמתית של יהודי טוב ומאיר. תכלית היהודי היא להאיר את העולם, כתוב שיהודי הוא 'דמות אלקים' מהלכת בתוך העולם – כל מי שרואה אותו צריך להכיר את האלקות. אם מדובר בגוי ההכרה היא עם יראה, "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", אבל בכלל ענין היהודי הוא אור – להיות אור לבריאה, לכולם, גם "אור לגוים". השכל הוא מדריגה והאור הוא מעלה.], אבל באמת אינו כן [היה צריך להיות כך, אבל לא הולך.] להיותם תוארים מיוחדים [וממילא אין תלות ביניהם.] ולכן הנה בסוג אנשים פשוטים נמצאים יותר בעלי מעלה מבסוג בעלי מדריגה [קובע לנו כלל, "כלל גדול בתורה", שאצל היהודים הפשוטים יש יותר בעלי מעלה מאשר אצל הרבנים בעם ישראל, נקודה. כבר ניתן רמז: הוא משתמשים שוב ושוב בביטוי "אנשים פשוטים" (ויש גם "איש פשוט") – ר"ת אף, המלה שהבעל שם טוב חזר עליה, וכאן מתפרש שחזר בשל מעלות האנשים הפשוטים. אם יש מישהו שגילה את המעלה באנשים פשוטים זהו הבעל שם טוב – מעלת האנשים הפשוטים היא מיסודות החסידות, הגילוי שהתכלית נמצאת אצלם והם יכולים לפעול את התכלית של ביאת משיח. זה רמז ב"אף עשיתיו" – שדווקא האנשים הפשוטים יכולים לעשות את התיקון בעשיה, שהוא התכלית.], [כעת יסביר: המדרגה היא בעיקר שכל, ומהי המעלה העיקרית?] כמו מעלת התמימות שישנה בסוג דאנשים פשוטים [ואין כל כך ברבנים. כתוב ב"היום יום" שכאשר הבעל שם טוב גילה את מעלת התמימות, כל הרבנים נעשו מסכנים – כל הרבנים החסידיים – כי גילו שהם סוג ב' בעם ישראל. האם יש תקוה לרב החסידי? כתוב שאם הרב עובד את ה' במסירות נפש יש לו סיכוי להגיע למעלת האיש הפשוט. זה מהכללים בחסידות. הוא מסביר כאן מיהו ה"איש פשוט" של הבעל שם טוב, שכולל שלשה דברים – דבר יפה מאד. יש לאיש פשוט מעלה של תמימות, שבדרך כלל אין לרבנים – הם חכמים מחוכמים. דבר שני:] וכן המשמעת פנימית לבני תורה [מענין שהוא משתמש כאן במלה משמעת, שאינה רגילה כל כך בחסידות. בדרך כלל אומרים קבלת עול, אבל כאן הוא לא אומר קבלת עול בכלל. תיכף נראה במושגים שלו כאן רמז חשבוני יפה. ליהודים הפשוטים יש משמעת פנימית לבני תורה, לבעלי המדרגה. היהודים הפשוטים יותר במעלה מבני התורה, אבל יש להם בטבע הכנעה לשמוע ולקבל הנחיות של בני תורה.] ו[המעלה ]העולה על כולנה [של היהודים הפשוטים היא] הפלאת מעלת האמונה פשוטה [בדרך כלל אומרים ש"אף" למעליותא ר"ת אמונה פשוטה, ויש אותה לאנשים פשוטים, לכן היא המעלה הכי עצמית שלהם בין כל המעלות, שיש להם אמונה פשוטה] בה' ובתורתו [יש אחד שמקדיש את כל חייו ללימוד תורה, שטייגין אין תורה, משגשג בתורה – האם יתכן שעושה זאת בלי להאמין בתורה?! בלעומת-זה יכול להיות פרופסור לגמרא או פרופסור לקבלה, כמו מי שידועים בכך, שכל כולו שקוע בלימוד שלו – זה קיצוני. אבל גם אחד שמאמין, וכל היום שקוע בתורה, היות שרוצה לשגשג בתורה יש בכך ממד של ישות – מחפש גם את ה'יש' שלו – שיתמחה במקצוע ושיכירו אותו. יש לו אינטרס, וממילא האמונה הפשוטה לא בשלמות כמו אצל היהודים הפשוט.] של הסוג דאנשים פשוטים [אמר כאן שלשה דברים במעלת האנשים הפשוטים – תמימות, משמעת, אמונה. כנראה מלמטה למעלה, כי אמר בפירוש שהעיקר הוא האמונה. הסימן מלמעלה למטה הוא ר"ת אמת – אמונה-משמעת-תמימות. זו המעלה של האנשים הפשוטים. הוא מדבר כאן על אנשים פשוטים שבמודע מאמינים בה' ובתורתו. אם רוצים לאמץ לדורנו, לא מדובר על כל מי שנמצא ברחוב – כל מי שנמצא ראוי, אך לא בפועל – אלא על יהודים פשוטים שיש להם משמעת בתורה ואמונה חזקה באופן מודע. אלה האנשים הפשוטים בדור הבעל שם טוב. אפשר לומר שיש ירידת הדורות, והיום האנשים הפשוטים יותר פשוטים. בכל אופן, הוא אומר ששלש המעלות האלה מציינות את היהודים הפשוטים – אמונה, משמעת, תמימות. חוץ מהרמז ראשי התיבות אמת – מספר שלם, 21 ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה", יציאת מצרים שמתאימה לזמן בשנה – הכל יחד, אמונה-תמימות-משמעת, עולה 1848, מספר מאד חשוב בקבלה. 1848 הוא 1 פחות מרבוע, אך יש בו מעלה אפילו יותר מברבוע. המספר מופיע בכל מיני פנים בתורה, ואחד מהם הוא סכום שלשת החגים – חג המצות, חג השבועות, חג הסכת. ג"פ חג ה עולה 48, והשאר עולה בדיוק 1800, רבוע כפול של 30. מתבקש שתהיה הקבלה: חג המצות הוא האמונה, "מיכלא דמהימנותא"; חג השבועות הוא המשמעת – "נעשה ונשמע", מקבלים את התורה עם משמעת לבני תורה; חג הסוכות הוא תמימות – החג של "יעקב איש תם ישב אהלים". (אבל התמימות של אנשים פשוטים היא כמעט בלי עבודה.) נכון, בתורת שלום הרבי הרש"ב אומר שעל כל המדות צריכים לעבוד קשה, אבל תמימות היא משהו שעבודה כמעט לא תעזור בו – או שאתה תמים או שלא. (על ערנסקייט אפשר לעבוד.) יש כמה פנים של תמימות. להיות בחור רציני זה טבע. אפשר קצת לעבוד – בתומכי תמימים מחנכים להיות תמים – אבל ביסוד זה טבע, טבע של יהודי פשוט יותר מטבע של תלמיד חכם. איך בכל אופן יש סיכוי לתלמיד חכם? על ידי מסירות נפש – שכתוב שגם היא יותר טבועה ביהודי פשוט מאשר בתלמיד חכם. ליהודי פשוט יותר קל למות על קידוש ה' מאשר לרב גדול. אם הרב הגדול מגיע למסירות נפש – ממילא הוא הגיע להיות יהודי פשוט. (איך רבי עקיבא הצליח?) יש לו יסוד חזק של פשוט – פשוט כמו בדור שלנו, בלי משמעת, שהיה מוכן לנשוך תלמידי חכמים.], הרי שהפחות במדריגה [האיש הפשוט] יש לו יתרון במעלתו על הנעלה במדריגה [התלמיד חכם],

ובדוגמא כזו יובן [בשלשת הפירושים של בראשית בהם עוסקים כאן,] דעם היות שההתהוות דבחוכמתא [ספירת החכמה] וההתהוות דבקדמין [ספירת הכתר] הנה הם גבוהים במדריגתן לגבי ההתהוות דברא שית [שש המדות, "עולם חסד יבנה".], אבל עם זה הנה ברא שית יש לו דוקא יתרון במעלתו [הלב התמים – הלב התמים, כביכול, של בורא העולם.], דלבד זאת שהוא ההתהוות בפעול דזהו התכלית האמיתית הנה מעלתו כפולה שהוא משלים [כפי שכתב קודם] את בעלי המדריגה הגבוהים ממדריגתו [החכמה והכתר.], והנה ג' הפירושים בתיבת בראשית הם ג' ענינים בתורה, והיינו שהם ג' מיני אורות [ב"תורה אור"] והם אור הכתר ["בקדמין".] שהוא אור מקיף ואור החכמה ואור המדות [בביטוי "אור הכתר" יש רמז יפה: כמה שוה "אור הכתר"? 832, לב פעמים הוי' – פנימיות לב שמות אלקים במעשה בראשית – ששוה ארץ ישראל, פנימיות כל הבריאה. לב הוא גם כבוד – "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ". דווקא בארץ יש גילוי של אור הכתר, בקדמין, "גן עדן מקדם" – הקדם מתגלה בארץ ישראל.] שהם אורות פנימיים [אבל עיקר האור הפנימי, התכלית, הוא המדות.] אם כן הנה בראשית ברא אלקים דתחלת העבודה היא מה שצריכים לגלות הכוונה הפנימית דשם אלקים המעלים [שם אלקים הוא צמצום והעלם, ובכל דרגה הוא מעלים – גם בכתר הוא מעלים, והיינו העלם הכתר על אור אין סוף, כפי שכתוב בפרדס. במוחין שם אלקים הוא תפיסת הבינה – תפיסה הכרחית, כדי שאור החכמה לא יעלם לגמרי, אבל מעלימה על אור החכמה. מדות מעלימות על השכל – אצל בעל מדות השכל לא כל כך מאיר, הוא בהעלם. בכל מדרגה יש העלם, וצריכים להבין בכל מדרגה את הכוונה הפנימית של ההעלם.] הרי הם ג' אופני עבודה [בכל דרגה יש עבודה לגלות את הכוונה הפנימית של שם אלקים ששם.] וג' סוגי עבודה [שלשה אופנים ושלשה סוגים.] שהרי אינו דומה שם אלקים המעלים בההתהוות דבקדמין שהוא כתר [הבריאה על ידי הכתר.] לשם אלקים המעלים בההתהוות דבחוכמתא שהוא חכמה [הבריאה על ידי החכמה.] לשם אלקים המעלים בההתהוות דברא שית [הבריאה על ידי המדות.] שהוא התהוות בפועל, ולהיות דתורה ונשמות הנה שתיהם מושרשים בעצמות [לא רק "מתקשראן דא בדא" אלא שתיהן מושרשות בעצמות, "כולא חד".] וע"י שתיהם תורה ונשמות נשלמת הכוונה העליונה [של הבריאה.] הנה ג' ענינים אלו שבתורה הם ג' אופנים המתגלים בנשמות דמצד ההתהוות דבקדמין הנה הידיעה וההשגה בכוונת ההעלם דשם אלקים הוא רק בחינת יחידה [בדרך כלל יחידה היא המדרגה הכי גבוהה, הכי טוב שיש, אז לא הייתי אומר 'רק בחינת יחידה' – אבל כאן אומר שהכוונה מושגת ומורגשת רק ביחידה, רק במקיף.] שהם מקיפים דנשמה [ההשגה נשארת במקיף. בצלם – צ פנימיים ו-ל מקיף דחיה – אז ה-ם, מקיף דיחידה, הוא התכלית. אבל אם יש רק את ה-ם – הכל נשאר במקיף, כל ההשגות הן רק מצד היחידה. חידוש, יש יהודים – אולי נפוץ אצל בעלי תשובה – שכל ההארה שלהם היא רק מצד היחידה. מניחים תפלין ברחוב ופתאום בא איזה "קרקפתא" – יהודי שאף פעם לא הניח תפלין – וכשהוא מניח תפלין יש אצלו גילוי היחידה, שאין אצלי כל בקר בהנחת תפלין. יש חב"דניקים שכל יום מחפשים "קרקפתא" – במיוחד באמריקה, שם יותר נפוץ – זו מצוה גדולה, כי כתוב ש"קרקפתא דלא מנח תפלין וכו'". אצל יהודי כזה יש גילוי יחידה שבנפש. כל חב"דניק שמניח למישהו תפלין צריך לעמוד ביראת כבוד מול עושה המצוה, וכל שכן כאשר מדובר במי שלא הניח תפלין צריך לעמוד ביראה ופחד, כי יש כאן גילוי עצום – גילוי היחידה. מצד שני, כמו שכותב כאן, הגילוי רק מצד היחידה – הכל במקיף. כשבעל תשובה מתחיל להתקרב הוא 'באורות', כמו הביטוי היום – זה גילוי של יחידה, אורות מקיפים. מצד אחד – טוב מאד. מצד שני – צריכים להבין שבינתים רק מצד היחידה. כך אומר כאן שהשגת "בקדמין" היא רק מצד היחידה, רק במקיפים של הנשמה. השגת הכתר היינו הרגשת החפץ של ה' – "כל אשר חפץ הוי' עשה". (בגילוי היחידה הוא מתחיל בהמתקה?) כן, כמו ילד שנותנים לו סוכריה. (הכנעה-הבדלה הם אחר כך?) הם עבודה בכח עצמו, אבל קודם נותנים לו סוכריה, כמו ילד שנותנים לו סוכריה שיבוא לומר תהלים בבית כנסת. קודם מדליקים אותו, ואחר כך צריכים ללמד אותו עבודה לפני הסדר. זו דרך הבעל שם טוב – קודם להדליק, "בהעלותך את הנרות", ואז "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".] ומצד התהוות דבחוכמתא [שכולל את כל חב"ד שבנפש, את כל השכל, כמו שלמדנו אתמול – לכן אמר שעיקר ההעלם שם הוא הבינה על החכמה.] הנה הידיעה וההשגה בכוונת ההעלם דשם אלקים הוא בחב"ד שבנשמה ומצד ההתהוות דברא שית הנה הידיעה וההשגה בכוונת ההעלם דשם אלקים הוא במדות שבנשמה, דידיעה זו [שמצד המדות, שהן רגש, הרגשה] באה בידיעה מוחשית דזוהי התכלית האמיתית [שנרגיש את הדברים בלב, וכאן היינו הרגשת תכלית ההעלם – למה ה' ברא את העולם בהעלם של המדות. למה התכלית היא להרגיש?] להיותו פועל בגשם ממש [החל מהגוף שלי, כולל הנפש הבהמית שלי, ועד שמגיע לחלקי בעולם.] לזככו [לכל יהודי יש חלק בעולם, וכשכל היהודים עושים עבודתם כדבעי היא מזככת את כל העולם כולו.], וצריך להבין מהו מעלת הזדככות הגשמיות דזה דוקא משלים כל המדריגות היותר נעלות שלמעלה [אנחנו מבינים שזו התכלית, אבל הוא חזר כמה פעמים שזו לא רק תכלית הכוונה אלא גם ההשלמה של המדרגות הגבוהות – זה עדיין לא הוסבר לגמרי, נשאר לנו להבין. הווארט שאמרנו כרגע מתחיל להסביר, שאם יש ם סתומה של הצלם – המדרגה הכי גבוהה – בלי ה-צל, גם היא לא בשלמות. צריך את כל הצלם. אם המדרגה הנמוכה היא ה-צ – שדווקא היא האות הראשונה, שגוברת בצירוף – צריכים לתקן את ה-צ, הנר"נ, והיא משלימה את ה-ל, החכמה, וה-ם, הכתר. בכללות שלשת פירושיו הם כנגד צ, ל ו-ם סתומה של הצלם. ה-צ משלימה את הכל – "ועמך כֻלם צדיקים" – תיקון מדות הוא להיות צדיק בפועל.].