שלש סעודות השבת כנגד שלש עליות בדרגת האלקות

בע"ה

י"ט חשון תשמ"ז – תל אביב

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו

שער שבת להוי' – פרק ו'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את פרק ו' בשער שבת להוי' שבספר סוד ה' ליראיו. בשיעור הוסברה הקבלת עלית המדרגות בשבת במדרגת האלקות לשלש הסעודות של שבת.

א. עולמות-נשמות-אלקות בסעודות השבת

שלש דרגות בשבת: בטול היש; בטול במציאות; התכללות המהות

אנחנו בפרק ו. למדנו בשיעורים האחרונים[ב] שיש תוספת שבת, אחר כך קבלת שבת ואחר כך שלש סעודות של שבת, שהם ליל השבת, יום השבת ומנחה של שבת. הסברנו שתוספת שבת היא המלכות שבמשך השבוע יורדת לבי"ע, אבל כאשר כל העולמות חוזרים אל מקורם, לפני העליה האמתית שלהם לתוך האצילות ביום השבת גופא – זה נקרא תוספת שבת, הבטול של "יראו מהוי' כל הארץ"[ג]. כל זה כאשר המלכות עדיין למטה בבי"ע. אחר כך קבלת שבת היא העליה לתוך האצילות. בתוך האצילות מאירה חכמה עילאה. אחר כך יש עוד שלש מדרגות – ליל שבת, יום שבת ומנחה של שבת – כנגד שלש סעודות של שבת, שהן שלש מדרגות שלפני האצילות. אמרנו שבי"ע, העולמות התחתונים, הם עולמות בכלל; האצילות היא נשמות בכלל; ומה שלפני האצילות הוא אלקות בכלל.

 נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים מִכָּל הַנָּ"ל שֶׁיֵּשׁ שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל: בִּטּוּל הַיֵּשׁ ["יראו מהוי' כל הארץ"]; בִּטּוּל בְּמְצִיאוּת מִכֹּל וָכֹל ["יראו את הוי' קדשיו" , כאשר "קדשיו" אלו נשמות עם ישראל. "את הוי'" היינו מקרוב, לנוכח, ואילו "מהוי'" מרחוק]; הִתְכַּלְּלוּת הַמַּהוּת בְּעֶצֶם הָאֱלֹקוּת

בסוד "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[ד], שגם מתפרש בפסוק "יראו את הוי' קדשיו", אלא שכאן "קדשיו" הן הנשמות שלא קדושות רק מעצמן אלא מתקדשות, "אשר קדשנו במצותיו". כאשר הנשמה מתקדשת בקדושת המצוות היא קדושה נוספת – אז היא נכללת באלקות, שהרי המצוות הן רצונו יתברך, ו"הוא ורצונו אחד"[ה] ממש. כאן "את הוי'" הוא התכללות לגמרי בתוך ה"אלקות".

שלש הדרגות כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה

בִּלְשׁוֹן מוֹרֵנוּ הַבֵּעשְׁ"ט שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת אֵלּוּ נִקְרָאוֹת: "הַכְנָעָה" [הבטול הראשון, בטול היש הוא בדרך של הכנעה, הכנעת היש]; "הַבְדָּלָה" [הבדלה היא יציאה מתחום היש, להיבדל ממנו ולהיכנס לתחום האין. האין שהוא "אַין מזל לישראל"^[ו], חכמה עילאה של אצילות שמקננת בכל עולם האצילות – "אבא מקנן באצילות"^[ז] – עד מלכות דאצילות ועד בכלל]; "הַמְתָּקָה" [מהי? התכללות בתוך האלקות ממש, בתוך היש האמתי כביכול שלפני האצילות] –

"הַכְנָעָה" [היא] מִצַּד הַ"עוֹלָמוֹת" (וְכֵן נֶפֶשׁ הַשִּׂכְלִית הַמִּתְבּוֹנְנוֹת בֶּאֱלֹקוּת);

אמרנו שהמדרגה הראשונה תלויה בהתבוננות. המשל לדרגה הראשונה הוא מי שמתבונן במלך שלא בפניו, "יראו מהוי'". מי מתבונן? השכל של הנפש השכלית, וממילא הנפש השכלית בישראל גם היא חלק מהעולמות, לא נשמות, וגם היא מתבטלת בפני האלקות שהיא משיגה בהתבוננות שלה.

"הַבְדָּלָה" [גילוי הנפש האלקית, לא הנפש השכלית] מִצַּד הַ"נְשָׁמוֹת" בְּעֶצֶם (שֶׁ"עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה" כַּנַ"ל);

מהי המחשבה? "עלמין סתימין"^[ח], החויה-הראיה כביכול של "עלמין סתימין דלא אתגליין", לא רק המקור שמהוה את "עלמין דאתגליין". זה נקרא הבדלה.

"הַמְתָּקָה" מִצַּד הַשְׁרָאַת עַצְמִיּוּת אוֹר אֵין סוֹף ב"ה – "אֵלֹּקוּת" מַמָּשׁ (קְדֻשַּׁת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁעַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת [אנחנו מגיעים לזה בזכות התורה ומצוות, שאנחנו – הנשמות מתקדשות בקדושה שהיא יותר גבוהה מהקדושה העצמית שלנו, והיא הקדושה שעל ידי התורה והמצוות], שֶׁהֲרֵי יְרִידַת הַנְּשָׁמָה בּגוּף הִיא "יְרִידָה לְצֹרֶךְ עֲלִיָּה" וְדָ"ל [על כך כתוב שאנחנו, שאנחנו קדושים בעצם – בכל זאת יורדים בשביל להתעלות לקדושה עוד יותר גבוהה על ידי קיום התורה והמצוות למטה. זה נקרא "ירידה לצורך עליה"^[ט]]).

התכללות המדרגות באלקות

החידוש של הפעם הקודמת שעוד לא הסברנו כל צרכו הוא שיש:

שָׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת הַפְּרָטִיּוֹת שֶׁבְּמַדְרֵגַת הַ"הַמְתָּקָה" (עֹנֶג שַׁבָּת עַצְמָהּ), בִּכְלָל [בהתכללות יש גם שלש מדרגות שלמות, כנגד שלש סעודות של שבת]. הֵן כְּנֶגֶד "הַכְנָעָה", "הַבְדָּלָה", "הַמְתָּקָה" שֶׁבְּ"הַמְתָּקָה":

צריך עכשיו להתבונן, לתפוס את הנקודה שבתוך ההמתקה, בתוך ההתכללות שבאלקות ממש יש גם כן הכנעה, הבדלה והמתקה שבהמתקה. אלו שלש הסעודות של שבת. בפרשת "ויכלו" הסברנו שסעודת ליל שבת היא כנגד מה שכתוב "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"[י]; יום השבת הוא "ויברך אלהים את יום השביעי"[יא]; ומנחה של שבת היא "ויקדש אתו". המדרגה של "וישבת", להיכלל בתוך השביתה של ה' היא עדיין להרגיש שה' שובת מהמלאכה שלו. המלאכה היא בבריאת ועשיית העולמות. אחר כך שכתוב "ויברך אלהים את יום השביעי", לא כתוב "מלאכתו" כלל, וכשתוב "ויקדש אתו" כל שכן וקל וחומר שלא מוזכר "מלאכתו" כלל. אחר כך אמרנו שהפרשה מסכמת את הכל ואומרת "ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". זהו הסיכום בסוף, שחוזר וכולל שוב את כל המדרגות, כמו שהסברנו באריכות.

שלש מדרגות הסעודות הן "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"; אחר כך "ויברך אלהים את יום השביעי"; אחר כך "ויקדש אתו". כל פעם כאן יש פחות ופחות מושא למשפט. המשפט הראשון הוא משפט שלם של 7 מלים. כאן הוא המקום העיקרי ש-7 מתחלק ל-5 ו-2, שהזכרנו קודם[יב]. כתוב "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (כתוב "וישבת", בלי 'אלהים'), 7 מלים. אחר כך "ויברך אלהים את יום השביעי" 5 מלים, "ויקדש אתו" 2 מלים. 7, ואחר כך ה-7 מתחלק ל-5 ו-2. כמו שהסברנו באריכות כשלמדנו את המבנה היסודי בתחלה.

כל פעם יש פחות ופחות תוכן. ב"וישבת" שוב, כתוב "מכל מלאכתו אשר עשה", כלומר שיש התייחסות למלאכה. נאמר את זה בצורה אחרת: כשאוכלים את סעודת ליל שבת עדיין שובתים מכל המלאכה. בבוקר, בסעודת היום אני כבר לא מרגיש את המלאכה בכלל, אין מלאכה, לא היתה אף פעם מלאכה, רק "ויברך אלהים את יום השביעי", אני מרגיש את יום השביעי.

כאשר אני אומר את המלים "יום השביעי" אני מתיחס בכל זאת למה שקדם, לפני שביעי – אם יש שביעי אז יש ששי, ואם יש ששי יש חמישי – אבל אין בו מלאכה. במדרגה של "וישבת" יש את שניהם – "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". אחר כך אני עולה מדרגה נוספת – "ויברך אלהים את יום השביעי" – אבל אין מלאכה. כשאני עולה עוד יותר "ויקדש אתו" – גם אין שביעי, יש רק "אתו". כל פעם מעט יותר ויותר תוכן, ומה שנשאר הוא רק הנקודה העצמית, האלקות ממש, בלי שום התייחסות למה שקדם.

"יום השביעי" הוא "כל השביעין חביבין"[יג], בחינת הנשמות. לגבי "ויקדש אתו", הרי אם אנחנו מתבוננים עמוק כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" – על פי פשט אני לומד "ויקדש אתו", שקידש את "יום השביעי". אבל אפשר לדרוש בפנימיות ש"ויקדש אתו" הכוונה את "אלהים". כמו שאמרנו קודם כתוב הפירוש בחסידות[יד] על "ויכל אלהים", שיש כלות הנפש בתוך אלהים גופא. גם כאן, כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו", מה זה "אתו"? יכול להיות "אלהים" עצמו, שבא לקדושה העצמית שלו, כמו שנסביר קצת בהמשך.

עולמות שבאלקות – הרגשת הענג של ההתכללות בסעודת ליל שבת

לעניננו, כל המדרגות האלו הן באלקות, רק שיש אלקות שיש בתוכה עדיין רושם של מלאכה. רושם המלאכה בתוך האלקות, של "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", הוא עולמות שבאלקות, כמובן, כפשוט. אם יש מלאכה בתוך שביתת ה' – יש רושם של העולמות בתוך האלקות. בהמשך נסביר שמדרגה זו נקראת קדמון שלפני הצמצום[טו], ההשערה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[טז]. בעבודת ה' קוראים לזה הכנעה שבהמתקה.

הנקודה העיקרית כאן להבנה, לתפוס נכון, היא שההכנעה-העולמות בכל מקום זהים עם מה שאני קורא הרגשה, להרגיש את הדבר. הרגשת משהו היא מצד הגשמה מסוימת. נשמה היא דבר שאין בו שום הגשמה, כל שכן שבאלקות אין הגשמה. הגשמה שייכת לעולמות, להכנעה. ההכנעה שבהמתקה היא לעצם הרגשת הענג מההתכללות. עוד פעם, אמרנו שההמתקה היא להיכלל בתוך האלקות. האם אתה מרגיש זאת או שאתה לא מרגיש? במדה ואתה מרגיש שאתה נכלל בתוך האלקות ואתה מתענג מכך, כלומר שאתה מרגיש את הענג ואתה נכלל בתוך האלקות, להרגיש את הענג של ההתכללות – אלו העולמות שבאלקות, ההכנעה שבתוך ההמתקה. זה נקרא רושם המלאכה שיש בתוך השביתה. גם בעצם המלה שביתה, הפשט שלה הוא לשבות ממלאכה.

בְּמַדְרֵגַת הַשְּׁבִיתָה יֵשׁ עֲדַיִן רֹשֶׁם הַמְּלָאכָה – מְלֶאכֶת הַ"עוֹלָמוֹת" – שֶׁמִּצִּדָּם צְרִיכָה לִהְיוֹת "הַכְנָעָה" וּבִטּוּל הַיֵּשׁ, וְכָאן הוּא בְּעִנְיָן שֶׁמִּתְעַנֵּג מִבִּטּוּל יֵשׁוּתוֹ (בְּדַקּוּת שֶׁבְּדַקּוּת) עַל מְנָת לְהִתְיַחֵד עִם הַמֶּלֶךְ.

יש ענג מההרגשה שאתה מתבטל, בדקות שבדקות, ועל ידי כך מתייחד בבחינת "מלך ביפיו תחזינה עיניך", שעל ידי ההסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[יז] אתה לגמרי נשאב ונכלל בתוך האלקות. להרגיש את זה פרושו להרגיש עדיין רושם של מציאות שמתבטלת. כלומר, כמו רושם מציאות העולמות בתוך אור אין סוף שלפני הצמצום, שעליו כתוב שהכל נמצא בבחינת "מציאות בלתי נמצאת"[יח]. זהו דבר והיפוכו, פרדוקס. כתוב שהעולמות לפני הצמצום הם "מציאות בלתי נמצאת", זו הלשון של הרבי הרש"ב. אז להרגיש כך את ה"מציאות הבלתי נמצאת", שזו הרגשת ההתכללות שלך בתוך האלקות – היא גופא הכנעה שבהמתקה. בדיוק ההפך ממה שהיית חושב. היית חושב שלהרגיש משהו זו המדרגה הכי גבוהה של הדבר. כאן זה בדיוק להפך: ההרגשה היא המדרגה הכי נמוכה של הדבר.

ממילא מובנת מכך תופעה שהזכרנו הרבה פעמים, שבדרך כלל הסעודה שהכי אוהבים בפשטות היא סעודת הלילה. תמיד שלומדים קבלה שואלים: הרי בקבלה כתוב[יט] שסעודת היום וכל שכן סעודה השלישית הן הרבה יותר גבוהות מסעודת הלילה. למה הכי אוהבים את סעודת הלילה, שיש בה הכי ענג שבת? על פי פשט ענג שבת הכי מורגש של כל עם ישראל הוא בסעודת הלילה. למה זה כך? הרי על פי קבלה זה היה צריך להיות ביום יותר מבלילה!

ההסבר הוא שבלילה יש הרגשת ענג. הענג ביום כל כך גדול שלא מרגישים אותו כלל – הוא פשוט לא מורגש, הוא במדרגה עוד יותר גבוהה. הרגשת הענג של הלילה היא בגלל שיש לי עדיין רושם של השבוע. ביום הרושם הזה נעלם. בלילה יש לי עדיין הרושם של כל המלאכה של כל השבוע ויש ענג מהרגשת בטול הרושם בתוך האלקות, ההתכללות האמתית שלו בתוכה.

ממילא זו ההכנעה במובן של בטול הכי דק, בדקות שבדקות, בתוך האלקות גופא, והיא זהה עם הרגשה, זה נקרא להרגיש. אם כן, על פי סוד יוצא כאן שלהרגיש משהו היינו דווקא הכנעה, להרגיש את ההתכללות היש בדקות שבדקות. עד כדי כך שהיא מכונה "מציאות בלתי מציאות נמצאת" בסגנון הלשון של הרבי. כלומר, זו מציאות לא-מציאות. להרגיש אותה איך שהיא נכללת – אלו העולמות שבאלקות, וזה מרגישים בסעודת הלילה. לכן דווקא בסעודת הלילה יש הרגשת ענג בשבת, הרבה יותר מאשר למחרת ביום, אף על פי שלמחרת ביום המדרגה מצד עצמה הרבה יותר גבוהה.

נשמות שבאלקות – מזון הנשמות שסעודת יום שבת

עִנְיַן הַבְּרָכָה שַׁיֶּכֶת לְ"נְשָׁמוֹת" בְּעֶצֶם [הברכה של שבת היא הנשמות. כל ברכה היא תוספת מרובה שנמשכת לתוך עיקר שכבר קיים. העיקר שכבר קיים הם העולמות והברכה היא תמיד המשכת נשמות בתוספת מדרגת הנשמות לגבי העולמות שקדמו להן], וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "וֶהֱיֵה בְּרָכָה",

כלומר, אתה אברהם אבינו, הנשמה הראשונה, היהודי הראשון, הברכה בתוך העולם. העולם הוא היקום שקיים. מי הברכה בתוכו? אתה, "והיה ברכה"[כ]. אתה – אברהם אבינו, "הברכות מסורות לך"[כא]. נשמות עם ישראל בתוך המציאות הן-הן הברכה. ממילא "ויברך אלהים את יום השביעי" הוא מדרגת נשמות שבאלקות, או שורש הנשמות בתוך האלקות

וְהוּא עִנְיָן בְּחִינַת הַ"שֶׁפַע" שֶׁבַּמָּן [חז"ל אומרים ש"ברכו במן"^[כב]. מהו השפע של המן? ירידת המן "לחם משנה"], [כתוב ששפע המן הוא] מְזוֹן הַנְּשָׁמוֹת [זהו הביטוי של הקבלה^[כג]], בְּחִינַת "בֵּרְכוֹ בְּמָן" שֶׁיָּרַד לֶחֶם מִשְׁנֶה — מִשְׁנָה אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה.

כתוב שסוד המלה משנה הוא נשמה[כד] והמן הוא מזון הנשמות. ממילא הברכה של שבת, "ברכו במן", היא דווקא בסעודת הבוקר. גם על פי פשט, מתי אתה מרגיש שה' נתן לך "לחם משנה"? בסעודת היום. עיקר הפשט של "לחם משנה", שהוא ברכת "ברכו במן", כמו שנסביר עוד בהמשך, הוא בסוד הפסוק "אכלוהו היום"[כה]. כלומר, עיקר אכילת "לחם משנה" והגילוי שה' נתן לך אותו הוא ביום, לא בלילה. בלילה עדיין יכול להיות מהמזון של יום ששי, לא מהמזון הנוסף, ה"לחם משנה". אם כן, הברכה היא ה"לחם משנה" שמתגלה ביום, והיא הנשמות שבאלקות, "והיה ברכה", "ויברך אלהים את יום השביעי".

אלקות שבאלקות – קדושה עצמית שבסעודה שלישית

עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה הוּא עֶצֶם הָאֱלֹקוּת הַקָּדוֹשׁ וּמֻבְדָּל מִכָּל (לֹא בְּמוּבָן שֶׁל "הַבְדָּלָה" הַנָּ"ל,

תמיד כתוב בחסידות[כו] שקדושה היא הבדלה. כאן אנחנו מסבירים שזו המתקה שבהמתקה, לא הבדלה שבהמתקה. גם כתוב שיש קדושה עצמית שלא במובן של הבדלה, של נבדל ממשהו, רק ש"אין כיוצא בו", זה הביטוי[כז]. קדוש הוא הבדלה, אבל בהבדלה גופא יש שתי מדרגות: הבדלה של משהו שבפירוש נבדל ממשהו אחר, כלומר שהופרש ממנו. אצלנו, יש עולמות תחתונים בי"ע, וכשאני יוצא מהם אני מתבדל ועולה לאצילות. אז אצילות לגבי בי"ע נקראת קדושה במובן של הבדלה. זה נשמות לגבי עולמות, שהנשמות מצד עצמן הובדלו מהעולמות, ואחרי שהובדלו הן גם נמשכו וירדו לתוכם. אבל האצילות של הנשמה מצד עצמה, "אצילי בני ישראל"[כח], קדושה במובן של נבדלת. כמו שיש אציל ויש פשוט, הוא מובדל מהשני. זה הפירוש של הבדלה בכל מקום בקשר לנשמות.

אבל יש הבדלה וקדושה במובן אחר, שזו המתקה ואלקות, "כי קדוש אני הוי' אלהיכם"[כט]. זו ההבדלה לא במובן של משהו שהובדל ממשהו, רק ש"אין כיוצא בו", אין שום דבר שדומה אליו. כלומר, לא שיצא מתחום מסוים, הוא נמצא בכל התחומים, בכל מקום – "לית אתר פנוי מיניה"[ל].

שֶׁהוּא עִנְיַן בִּטּוּל מִמְּצִיאוּת תַּחְתּוֹנָה [הבדלה במובנה הרגיל הוא להתבטל מאיזו מציאות תחתונה ועל ידי כך להיכלל במציאות עליונה. אתה נבדל מהמציאות התחתונה ונכלל בתוך מציאות עליונה. לא כך הפירוש הבדלה כאן], אֶלָּא בְּמוּבָן שֶׁל "אָנֹכִי מִי שֶׁאָנֹכִי" [כאן הפירוש של הבדלה הוא "אנכי מי שאנכי"[לא], שאין לו שום תפיסה ושום דמיון לשום דבר כלל. לא שיצא ממשהו, שנבדל ממנו, רק שהוא עצמות ממש, "אנכי מי שאנכי". זה נקרא קדושה עצמית] – "דְּלָא יַדַע בֵּהּ בַּר אִיהוּ" [זה הביטוי בזהר[לב] שאף אחד לא יכול לדעת אותו חוץ ממנו עצמו] – וְכַיָּדוּעַ [על כך כתוב בזהר[לג]] "דְּכַמָּה קַדִּישִׁין אִנּוּן [יש כמה קדושים, והפירוש הוא שיש כמה מדרגות של קדושה שכל אחד מהקדושים האלו הוא קדוש ומובדל במובן הראשון, שהופרש ממשהו אחר], יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, תּוֹרָה קְדֻשָּׁה, אַךְ 'אֵין קָדוֹשׁ כַּהוי'"),

כתוב "אין קדוש כהוי'"[לד] ועל כך הזהר דורש[לה] שיש עוד קדושים, אבל אין קדוש כמו שה' קדוש. כל הקדושים מובדלים כפירוש של הבדלה, של מובדל ממשהו אחר, אבל ה' לא מובדל משום דבר אחר, רק ש"אין כיוצא בו", "אנכי מי שאנכי", "לית מאן דידע ביה בר איהו".

וְהוּא עִנְיַן עֶצֶם הֶעְלֵם הַ"אוֹר" שֶׁבַּמָּן [זה נקרא "העלם האור במאור", שזה קדוש בעצם, לא בגלל שמובדל ממשהו], בְּחִינַת "קִדְּשׁוּ בְּמָּן",

המן לא ירד בשבת בגלל שהוא מופרש ממנה. בדיוק להפך – אנחנו רואים ש"ברכו במן", שהשבת מתברכת במן. זה שהמן לא ירד בשבת, "קדשו במן", זהו ה"אנכי מי שאנכי" ביום השבת. זה נקרא ההעלם העצמי של אור שמופיע בשבת. "קדשו במן" פרושו שהמן נמצא כאן רק שאתה לא רואה אותו. יש מדרגה של מן שנעלמת בעצם אבל היא כאן, היא לא 'לא כאן'. לכן כתוב "קדשו במן". אם המן לא כאן לא שייך לומר "קדשו במן", כי הוא פשוט לא נמצא כאן בכלל. להפך – "ברכו במן", יש כאן לחם משנה, רק שיש עוד מדרגה ש"קדשו במן", שאתה לא רואה מן ביום השבת בכלל. העובדה שאתה לא רואה מן ביום השבת בכלל היא של "איהו תפיס בכולהו עלמין ולא מאן דתפיס ביה"[לו], שהוא כאן אבל אתה לא תופס שהוא כאן. זה נקרא "ההעלם העצמי של אור במאור".

זו הקדושה ועל כך כתוב "ויקדש אתו", שזו המתקה שבהמתקה, סעודה שלישית. המדרגה הזאת היא ההשגה של סעודה שלישית. לכן בחב"ד[לז] יש כאלו שאפילו לא אוכלים שום דבר, אף על פי שכתוב על פי פשט שכן צריך לאכול. כיון שסעודה שלישית היא במדרגה כזאת שהמן פשוט לא פה. הוא קדוש כל כך שאתה לא רואה אותו כלל. כתוב שזה במדרגת יום כפור, כמו שעכשיו נדייק. במקום זה אומרים דברי חסידות, שדברי חסידות גם הם מהמדרגה של "אנכי מי שאנכי", הם מדברים על ענין זה גופא.

סדר הפסוק – ברכה-שביתה-קדושה

שֶׁלֹּא יָרַד כְּלָל בְּשַׁבָּת (בְּחִינַת "הַיּוֹם" הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּפָסוּק "אִכְלוּהוּ הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַהוי', הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה",

מאיזה פסוק בתורה אנחנו לומדים שלש סעודות בשבת? יש פסוק אחד שכתוב בו שלש פעמים "היום", הכל בפרשת המן. כתוב "אכלוהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאוהו בשדה". כמו שנסביר, "אכלוהו היום" זו הסעודה השניה, שהיא הברכה של המן, "ברכו במן". "כי שבת היום להוי'" זו הסעודה הראשונה של שבת, "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"; "היום לא תמצאוהו בשדה" נקראת "היום לא", היא שוללת את "היום". כלומר, יש סעודה שבבחינת שלילה בעצם, בבחינת העלם עצמי – זו סעודה שלישית. על סעודה שלישית כתוב "היום לא תמצאוהו בשדה".

שֶׁמִּכָּאן לוֹמְדִים מִצְוַת שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת, כְּנֶגֶד שְׁלֹשׁ הָעֲלִיּוֹת שֶׁבְּשַׁבָּת עַצְמָהּ כַּנַ"ל, רַק שֶׁכָּאן הַסֵּדֶר הוּא "בְּרָכָה" ("אִכְלוּהוּ"), "שְׁבִיתָה" ("שַׁבָּת הַיּוֹם"), קְדֻשָּׁה ("הַיּוֹם לֹא"), שֶׁהֲרֵי מְקוֹר הַמָּן הוּא בְּבִּינָה הַמְּבָרֶכֶת אֶת בָּנֶיהָ כַּנַ"ל וְדָ"ל).

למה הפסוק הזה מתחיל מהסעודה השניה, "היום", ולא מהסעודה הראשונה? בגלל שהמדובר כאן הוא המן, בפרשת המן, והמן לא שייך לשביתה בעצם. המן מצד עצמו שייך לברכה ואחר כך לקדושה – "ברכו במן וקדשו במן". עצם מציאות המן הוא הברכה של שבת, לכן הוא מתחיל מהעצמות של עצמו. כמו שאמרנו קודם, עצם לחם המשנה שייך ליום השבת, וממילא הפסוק מתחיל מהמן עצמו, מדרגת הברכה. לפי ההתבוננות שלנו הבינה מברכת את הבנים, "ויברך אלהים את יום השביעי", מקור הנשמות באמא, מדרגת הנשמות. רק כאן אלו נשמות שבאלקות, ה עילאה של שם הוי' בהתבוננות שלנו. על כך כתוב "אכלוהו היום". "כי שבת היום להוי'" חוזר למציאות של רושם העולמות בתוך האלקות. בסוף – "היום לא תמצאוהו בשדה" – זו סעודה שלישית, הקדושה העצמית של "ויקדש אתו". כמבואר לעיל, אפשר לפרש "אתו" אפילו לא על "יום השביעי", אלא על "אלהים". כלומר, קדושת האלקות ממש, בבחינת "אין קדוש כהוי'", "כמה קדישין אינון אבל אין קדוש כהוי'", כיון ש"איהו תפיס בכולהו עלמין" ועם זאת "לית מאן דתפיס ביה".

אם כן, כאן סיימנו היום את ההסבר של שלש הסעודות איך שכולן אלקות, רק שבתוכה עולמות-נשמות-אלקות שבאלקות, שזו הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה. בהתבוננות שלנו אלו אותיות והי של שם הוי', כאשר ה תתאה היא נשמות בעצם, קבלת שבת. אבל הסעודות כולן ענג שבת, כמו שהסברנו בפעם הקודמת באריכות, בבחינת "מלך ביפיו תחזינה עיניך". כל סעודות השבת, רק שיש בהן את השביתה מצד רושם העולמות, שהיא הרגשת הענג של ההתכללות, אחר כך עצם הברכה ואחר כך ההעלם העצמי של "אנכי מי שאנכי", האלקות שבאלקות, שזו המתקה שבהמתקה.