1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (90)

ד"ה "להבין ענין שמחת תורה" (2)

י"ט אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו ניגון רבי אלימלך.

אנחנו לומדים על הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". "כל הנקרא" היינו נשמות ישראל, והן נקראות-נמשכות "בשמי" – החל משם הוי' הראשון – ומכיון שהן יותר גבוהות מכל מדרגה ה' ממשיך אותן לתוך ה'. השאלה היתה איך כל יהודי יכול להגיע ל"אז תתענג על הוי'", וכדי לענות הוא התחיל להסביר שנשמות ישראל הן למעלה מהשם. הוא הסביר שיש שני גילויים – גילוי העצם וגילוי מן העצמות – וכל גילוי הוא רצוני, ולכן ה' נמלך אם לגלות או לא, וההמלכה היא בנשמות ישראל.

הרי מובן מזה שהנשמות הן למעלה מכל בחינת גילוי אור [כי ה' מתייעץ בנשמות, אם כן לגלות או לא לגלות.], וזהו שהן למעלה מבחינת שמי [שהוא גם גילוי אור – אור אין סוף שלפני הצמצום, השם של "אדם דאצילות" שלפני הצמצום.] רק הן נקראות ונמשכות בשמי ["כל הנקרא בשמי" – הן נקראות ונמשכות לתוך השם.], והענין הוא דהנה תכלית הכוונה היא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ומפני מה נתאווה אין אנו יודעים [כמו הווארט המפורסם בחסידות ש'על תאוה אין קושיות', לא יודעים את הסיבה לרצון ה',] אבל זאת אנו יודעים שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה, דענין להיות לו דירה הוא שבחינת עצמות א"ס יהיה בבחינת גילוי למטה [דירה היא מקום שהאדם עצמו – בלי שום מעצורים ושום הגבלות – יכול להתגלות בו חפשי. לכן המושג "דירה בתחתונים" הוא מקום שה' יוכל להתגלות בו, בעצמותו ממש, שעצמות א"ס תתגלה למטה.], וכוונה זו נשלמת ע"י נש"י [לשם כך צריכים שלוחים מיוחדים, והשלוחים של הקב"ה לענין זה הם נשמות ישראל.] דלהיות דנש"י מושרשות בעצמות א"ס ונמשכים [נקראים] בבחינת השתלשלות [ועל כך נאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – הכל נשמות ישראל, שנמשכות בכל סדר שתלשלות.] על כן על ידם נשלמת הכוונה להיות לו דירה,

[כעת מבדיל בין נשמות ישראל לשרש התורה:] והגם דתורה גם כן מושרשת בעצמות [שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד", התורה וה' הם אחד, כמו נשמות ישראל.], מ"מ ע"י התורה לבד אינה נשלמת הכוונה [של דירה בתחתונים. למה די בתורה למימוש כוונת דירה בתחתונים?] שהרי התורה אורייתא וקוב"ה כולא חד שהיא נמשכת מן העצמות בבחינת יחוד עם העצמות [התורה בכל מקום היא ה' עצמו – היא לא מושרשת בעצמות וגם נפרדת בעת ובעונה אחת, כדי שתוכל לקבל מה' ולהמשיך למטה. התורה היא לא ממוצע ממש בין ה' לעולמות. כתוב שהתורה היא ממוצע בין ה' לנשמות ישראל שאחרי הצמצום – "אתקשראן דא בדא" – כי אחרי הצמצום הנשמות זקוקות לממוצע שיחבר לה'. אבל הנשמות הן ממוצע שקשורות לה' ויכולות לקבל מה' ולהמשיך בעולמות – דווקא הנשמות יכולות לעשות כך, בעוד התורה היא תמיד אחד עם ה'.], ובכדי שתהיה ההמשכה והגילוי בעולם צ"ל מי שיקבל מהעליון [לא מי שמזוהה לגמרי עם העליון אלא מי שמקבל ממנו.] וימשיך אל התחתון [את האור שמקבל.], וידוע דנשמות שהן מושרשות בעצמות [כמו התורה, אך] אופן התהוותן מן העצמות [אחר מהתורה.] שהוא שנעשות דבר בפ"ע [ולא נשארות מיוחדות בה' כמו התורה.] וכמו משל הבן ש[היה מושרש לגמרי במח האב אבל כעת ]הוא מציאות בפ"ע [ועד שיכול למרוד באב ח"ו. זה מה שדברנו עליו קודם כ"חלק בורא שנעשה נברא" – מצד אחד הוא "חלק בורא", מושרש בעצמות ממש, ומצד שני היא "נעשה נברא" עד שמרגיש עצמו נפרד, נברא יש מאין. דווקא זה היחוד של הנשמות – מצד אחד שונה מהתורה, שתמיד מיוחדת עם ה', והנשמה נפרדת, אך מצד שני זו מעלת הנשמה, שיכולה לקבל מה' ולהמשיך בעולם למטה. זו המעלה של הנפרד. כתוב שיחסית יש בנשמות עצמן שני סוגים – יש נשמות שהן מזיווג נשיקין, יש כמה דוגמאות בחסידות לכך, שהן כמו מלאכים שגם מזיווג נשיקין ודבוקים תמיד בה', ויש נשמות מהזיווג הגופני. מה יותר גבוה? נשמות מהזיווג הגופני, כמו להמשיך בן ממח האב. יש אנשים שרוצים להיות בדבקות כל החיים, להיות מלאך, אך זו לא התכלית – לא כך ממשיכים את גילוי העצמות למטה. צריכים להיות דווקא נפרד, "חלק בורא שנעשה נברא", כדי לקבל את העצמות ולהמשיך ולגלות אותה למטה. (באגה"ק כתוב שכלים לא נפרדים מהעצמות בניגוד לנשמות שכן נפרדות, אבל במאמרים כתוב שנשמות לא נפרדות.) שם כתוב שהנשמות הראשונות שלא היו נפרדות היו מסתלקות מהעולם לפני החטא, ומביא דוגמה מחנוך שה' לקח אותו לפני שהוא חטא – שלא יכול להיות נפרד. מצד אחד זו מעלה גדולה, אבל מצד שני גם חסרון – שהוא לא בן אדם, לא יכול לחטוא, לא יכול להיות נפרד. לכן חנוך עדיין אינו יהודי, כמה שהוא קדוש והוא רבי של משה רבינו, והפך להיות שר במרום.], וע"כ ע"י נש"י [דווקא בגלל שהן נעשות דבר בפני עצמו] נשלמת הכוונה להיות לו יתברך דירה,

וזהו כל הנקרא בשמי ולכבודי [בשורות האחרונות הוא הבדיל בין הנשמה לתורה, כהקדמה להסבר "בשמי ולכבודי". נקדים דיוק שלא אמרנו: אם "כל הנקרא בשמי" היינו נשמות, שגבוהות מהשם ונמשכות אליו, סימן שהמלה שרומזת לנשמות היא "כל". הוא לא כותב כך בפירוש, אך יוצא מהפירוש ש"כל הנקרא בשמי" היינו הנשמות שנקראות-נמשכות בשם. דבר חשוב, שמכנים את הנשמות במלה "כל", סימן שגדר הנשמות הוא כלליות, כמו כלל ישראל. זה גדר הנשמות בשרש, שיותר גבוהות מ"שמי" ונמשכות ב"שמי" – המדרגה של "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים" – ולכן מפרשים ששם מדובר על כל נשמות ישראל, "ועמך כֻלם צדיקים" ללא הפרש, כי מדובר על הכלל, על "כל". מכך גם מובן שכדי להגיע לשרש צריך להתבטל בכלל, להיות "כל". כעת מסביר את המלה "כבודי":], אין כבוד אלא תורה, דכבוד הוא לבוש [מושג חדש, שאוא"ס צריך להתלבש בלבוש.] וכמו ר"י קארי למאנא מכבדותא [מכאן לומדים שכבוד הוא לבוש.] ותורה היא בחינת לבוש [תכלית הלבוש שהדבר יוכל להתגלות – אדם מתלבש כדי שיוכל לצאת החוצה ולבוא במגע עם עוד אנשים. ה' צריך לבוש כדי להתגלות,] וכמ"ש עוטה אור כשלמה שהתורה היא לבוש שבזה מתלבש אוא"ס ב"ה [כדי לגלות את האור ה' צריך להתלבש בלבוש, שהוא התורה, שהיא השלמה.], ונש"י ממשיכים אוא"ס בתורה [היות שנשמות ישראל גבוהות מהכל, ו"במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים", למעלה מ"שמי", הן ממשיכות אור בתורה. כאן מתחיל מהלך חדש, שקודם הנשמות נמשכות ב"שמי" ואז ב"כבודי". גם "שמי" זו מדרגה של תורה, שהרי "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", וכפי שיגלה המשיח שכל התורה היא שם אחד של ה', ואחר כך "כבודי", לבושי, הוא עוד דרגה של תורה. הוא מסביר שזו התורה כפי שנעשית חכמה אלקית. כמו שדברנו אתמול בשם ר"א אבולעפיא שיש מקובלים שמתבוננים בספירות ויש יודעי השם שיותר גבוה – חכמה היא ספירה והשם הוא למעלה מהספירות. התורה כספירה ראשונה, כחכמה, נקראת כבוד, אך למעלה ממנה יש "שמי", וגם ל"שמי" צריכים המשכה של הנשמות – שהנשמות תחלטנה עבור ה' לגלות את השם. אחר כך הנשמות צריכות להמשיך את האור לתורה בבחינת "כבודי",] היינו כמו שהתורה היא בבחינת חכמה דאורייתא מחכמה נפקת [התורה יוצאת ומתגלה מתוך החכמה.] והרי החכמה היא גם כן באין ערוך לגבי עצמות [אין ערוך בין חכמה דאצילות לעצמותו יתברך.] דלאו מכל אינון מדות כלל [כאן כולל את החכמה האלקית כמדה. לפעמים מדות הן רק הז"ת, הו"ק, אבל כאן כל הספירות הן רק מדות, וה' לא שייך לאף אחת מהמדות שלו.], וצריכים להמשיך אוא"ס בחכמה, והנה בהשתלשלות החכמה היא בחינת אין [יחסית לבינה וכל מה שיבוא אחר כך, החכמה היא האין של ההשתלשלות – מה שהשתלשלות היא יש מאין.] וכידוע דחו"ב הן בחינת אין ויש [בכללות חכמה-אבא היא אין ובינה-אמא היא יש.], וזהו שהחכמה נמשלה למים [יש כאן הרבה דברים חשובים. תיכף הוא יסביר ששרש התורה לפני הצמצום – "כל הנקרא בשמי" – הוא אור, אבל כאשר התורה נעשית חכמה דאצילות היא נמשלה למים. הקשר בין האור למים הוא נושא חשוב באצילות – שניהם חסד. ביום הראשון של מעשה בראשית, יום החסד, ה' ברא את האור – עיקר הבריאה של יום ראשון – אבל יש שם גם את המים, "מים במים", לפני הבדלת הרקיע ביום השני. ביום הראשון יש מים ואפילו משמע שהם קודמים לבריאת האור. בכל אופן, יש שני דברים שנמשכים מהחסד – מים ואור. יש גם חסד באוא"ס לפני הצמצום, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – עצם הרצון לבריאת העולם הוא החסד דאדם דאצילות. בכל אופן, כאן הוא בא להבחין בין אור ומים. סוגיא בחסידות שהמושג שם והמושג אור הולכים יחד – "כל הנקרא בשמי" היינו דרגה של אור. אך ברגע שהופך ל"לכבודי", ש"אורייתא מחכמה נפקת", היא כבר נמשלת למים. עוד רמז ש"כבודי" היינו חכמה כי כבוד עילאה הוא חכמה דאצילות שיש בה לב נתיבות חכמה. במים יש מדה של בטול ואין, שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, לכן שייכים לחכמה שפנימיותה בטול, כפי שאנחנו לומדים תמיד, אבל האור הוא עוד יותר אין – "אין אמתי" בלשונו. יש מדת אין בחכמה, היחס בין חכמה לבינה, אין ויש, ועוד יותר אין לפני הצמצום. תמיד אומרים שבטול החכמה הוא שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך – שיש במים בטול בעצם, והם יורדים למקום נמוך, מקום השפלות. חכמה היא כבוד עילאה ומלכות היא כבוד תתאה, והכבוד עילאה – המים – יורדים למקום הנמוך ביותר, בטול שנמשך לשפלות. כאן מביא דימוי אחר לאין של המים:] וכמו מים שאין להם גוון [המים הם אין כי הם דבר הכי פשוט בבריאה, נטול גוון.] ומשתנים לפי גוון הכלים [כמו שאור פשוט מקבל את גוון הכלי גם מים מקבלים את גוון הכלים בהם הם נמצאים. סימן שיש במים איזו פשיטות של בחינת אין.], וכמו כן החכמה היא למעלה מהשגה עדיין [השגה קובעת את הדבר, וברגע שהדבר נקבע הוא מקבל אופי וגוון. בחכמה אין עדיין קביעה, ויכולה להיות "מיא דניידי" – נעים מכאן לכאן – ולכן שני תלמידים ששומעים את דברי החכמה מאותו רב יכולים לפרש בצורה שונה ואפילו הפוכה. עצם המים הם למעלה מהשגה, בחינת חכמה, שעדיין אינה מתקבעת בגוון מסוים.] ויכולה לבא בכמה אופני השגות, ואחר כך בבינה הרי היא באה לידי השגה באופן כך וכך [עם גוון מסוים.] וכן הוא בתורה הרי תושב"כ היא למעלה מהשגה עדיין דמתורה שבכתב אנו אין יודעים עדיין איך שצ"ל כל מצוה [כשקוראים גם פסוקי דינים בתורה לא ברור איך לקיים את המצוות. אין רמז בתורה איך עושים תפלין, אז אפשר לתת מליון פירושים ל"ולטטפת בין עיניך". ועוד דבר, חוץ מכך שלא יודעים את הדינים:] ויש כמה ספורי מעשיות בתושב"כ שבהם מרומזים סודות נפלאים הנקראים רזין דאורייתא [גם ווארט יפה, שכאן משמע שעיקר מה שכתוב בזהר הקדוש ובכ"מ שיש בתורה "רזין דאורייתא", היינו דווקא הסודות הנפלאים המלובשים בסיפורי המעשיות בתורה שבכתב, יותר מהמצוות. (בדרך כלל אומרים שאגדתא היא רזין דרזין.) כתוב בלקו"ת שבכלל קבלה ואגדתא הן חלק מהתורה שבכתב, דומה לתורה שבכתב ונכלל ב"שליש במקרא". בתורה שבכתב דווקא ה"רזין דאורייתא" הם בתוך הסיפורים.] שאינן ידועים ומושגים לנו [וגם את המצוות לא מבינים מהתורה שבכתב – הכל מביא כדי לומר שלא משיגים את התורה שבכתב, שהיא בגדר מים, "מייא דניידי ואזלי".] והרי זה כמו החכמה שהיא למעלה מהשגה רק שהיא בחינת כח היולי להשגה הבאה בבינה וכן בתושבע"פ שמתבארים כל הפרטים [אומר שהבינה היא תורה שבעל פה – "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". לפעמים "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה", אבל שרש התורה שבעל פה הוא באמא – "ואל תטוש תורת אמך".], וזהו שהחכמה נמשלה למים וכן בתורה כתיב הוי כל צמא לכו למים [צריך ללכת לתורה כמו אדם צמא, שהדבר היחיד שיכול לרוות את צמאונו הוא המים, וכפי שכתוב בתורה שאיזה טפש לא ילך למים כשהוא צמא.], והיינו שהיא בחינת אין עדיין ומפני שהיא בחינת אין לכן יכול להיות התלבשות אור אין סוף בחכמה [הכל היה כדי להסביר שנשמות ישראל ממשיכות את אור אין סוף לתוך התורה, לתוך "כבודי", כבוד עילאה. איך התורה היא כלי לקבל את אוא"ס? כי התורה היא חכמה, בחינת אין – דבר פשוט, שרק מי שבבחינת אין יכול לקבל את אור ה'. התורה היא בחינת אין, ודווקא הבחינה בתורה שאינה קבועה. מאד חשוב – כשלומדים תורה רוצים לקבל את אור ה', "תורה אור" מקשרת אותנו לה', ואומר אומר שהאור נמשך דווקא בחלק התורה שהוא אין, שאין עדיין השגה מקבועת. בחלק הזה מקבלים את אוא"ס כי הוא כלי, הוא אין.], ומכל מקום הרי היא בחינת מים ולא בחינת אור [החכמה היא מים, אבל עצם האור הוא למעלה. מבחין שאור הוא "שמי" ומים הם "כבודי".] שזהו התורה כמו שהיא בשרשה [כפי שכתוב עליה "ותורה אור", אבל אור התורה למעלה מחכמת התורה. חכמת התורה מכונה מים ואילו האור של התורה הוא התורה כפי שהיא בשרשה, לפני הצמצום,] שהיא בבחינת אין ממש בחינת אין האמיתי [גדר "שמי", והיינו מה שמשיח יגלה שהתורה כולה היא שמו של הקב"ה, עצם האור של התורה, בחינת אין האמיתית.], מה שאין כן בחינת החכמה שהיא בחינת מים ולא בחינת אור [אין יחסי, אך לא אין אמיתי.], ולכן הנה צריכים להמשיך אור אין סוף שיאיר ויתלבש בבחינת חכמה [צריכים להמשיך את האור לתוך המים. יש ווארט שכל פעם שכתוב במשנה "יש אומרים" היינו המשכת אור ב-מים.], וזהו שנשמות ישראל ממשיכים בחינת עצמות אוא"ס [נשמות ישראל הן הממשיכות אור בתוך המים,] היינו בחינת אור דתורה [שהוא שרש התורה.] שיתלבש בבחינת חכמה דתורה [המים של התורה.] והיא יכולה לקבל את האור [כי גם במים דתורה יש בטול ובחינת אין.], וע"י התורה הוא בחינת הגילוי דאוא"ס בעולם [כתוב "מה רבו מעשיך הוי' כֻלם בחכמה עשית", "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכשיש גילוי אוא"ס בחכמת התורה היא נעשית כלי לגלות אוא"ס בעולם. צריך את נשמות ישראל שתמשכנה את האור לתוך התורה, ועל ידי התורה אפשר לגלות את האור בעולם כולו. דומה למבצע האחרון שלנו, שצריכים לגלות את התורה לכל העולם כולו. צריכים את נשמות ישראל שמושרשות בעצמות כדי לגלות את האור בתורה, ואז בכח התורה אפשר לגלות את האור בכל העולם. בכח נשמות ישראל עושין דירה בתחתונים.], דע"י לבוש התורה יכול להיות הגילוי וכמ"ש בסש"ב פל"ו ולזה נתן הקב"ה לישראל את התורה שנקראת עוז וכח כו' והקריאה וההמשכה בשמי זהו ג"כ בחינת הגילוי רק שזהו בבחינת האור [שהאור עצמו יתגלה, גילוי שגם הוא רצוי ולכן תלוי בנו, "במי נמלך".] ואינו בבחינת כלי עדיין [אור שאין לו כלי כדי שיוכל להתגלות למישהו אחר. הכלי הוא החכמה – שאת חכמת התורה אפשר לגלות החוצה, עד לעולם – אבל לאור אין עדיין כלי. לכן לא מספיק להמשיך את העצמות בתוך אוא"ס שלפני הצמצום וצריך להמשיך הלאה לתוך "כבודי", הלבוש, ה"עוטה אור כשלמה", חכמת התורה. אז, כשהאור נמצא בכלי, הוא יוכל להתגלות האלה לזולת ממש – לתוך העולם.] רק שהוא בחינת האור שבתוכו הוא בחינת הפנימיות [נשמות ישראל, "כל הנקרא בשמי".], והתורה היא בחינת לבוש וכלי [ה"ולכבודי" שכתוב אחר כך.] שבזה מתלבש האור ועל ידי זה הוא הגילוי [בעולם התחתון, גילוי שהוא תכלית הכוונה.].

קיצור. יקשה איך ביכולת האדם לעלות להעבודה להתענג על הוי' [שמי המיוחד.], ויקדים דשמי המיוחד הוא שמי הוי' [שראינו בו עצמו ארבע מדרגות, שכנגד שם הוי' – א] דאותיותיו באבי"ע, [ב] בהע"ס, [ג] בהקו [שממשיך שם אור לתוך הצמצום.] ו[ד ]בלפני הצמצום והנקרא בשמי קאי על הנשמות שמושרשות בעצמותו שלמעלה מכל הגילוים [והן הקובעות לה' – שמתייעץ איתן – אם לגלות את הגילויים או לא.], ומסתייע מההמלכה דשייך גם על גילוי העצמות [שה' נמלך לא רק על גילוי מהעצם, אלא גם על עצם גילוי העצמות – האם העצמות, החשך העליון (כפי שדברנו בפורים), יתגלה.] ויסביר במעלת הנשמות על התורה [דווקא בכך שהן "חלק בורא שנעשה נברא", ולכן יכולות לקבל את העצמות ולהמשיכה מטה-מטה עד לעשיה לו יתברך דיר הבתחתונים.] דכוונה הפנימית נשלמת על ידי נשמות ישראל להיות דהתהוותן מהעצמות ית' להיות דבר לעצמן [ויש בכך מעלה על התורה שלא נפרדת.], תורה וחכמה מים [בחינת אין,] שמשתנים לפי גוון הכלים [ובזכות האין של החכמה היא כלי לקבל את האור, ה"שמי".], ונשמות ממשיכות אוא"ס בתורה ועל ידה הוא הגילוי ["כלם בחכמה עשית", שמתפרש גם "כלם בחכמה אתברירו" – לעשות בירור במציאות וכך לעשות אותה ראויה להיות דירה לו יתברך, לקבל את גילוי העצמות.].

נעשה גימטריא לסיום הפרק הזה: היו כאן שלשה מושגים – אין (שיש בו שתי בחינות, בחינת אין של מים ואין אמיתי של אור) מים אור – ששוים יחד משיח. סימן שבכך תלויה ביאת משיח ודירה בתחתונים – שיהיו אין-מים-אור. סדרנו אותם לפי סדר של מספרים עולים – 61, 90, 207 – סדרה ריבועית עולה. מה יהיה המספר הבא? ההפרשים הן 29 ו-117, בסיס הסדרה הוא 88, והמספר הבא בסדרה – משהו יפהפה – הוא 412, בית, כך שארבעת המספרים הראשונים הם "בית משיח", 770. רק כדי להבין שב-770 צריכים אין-מים-אור ודווקא כך בונים את הבית (חושבים שבית הוא משהו עם הרבה יש, אבל צריך להיות אין-מים-אור) וכך נעשה בית משיח. הנשמות מתלבשות קודם כל באור, "שמי", אך עדיין לא כלי כדי לגלות הלאה, לכן צריכות להתלבש עוד ב"בכבודי", ואחר כך יסביר את המשך הפסוק, "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".