1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (89)

ד"ה "להבין ענין שמחת תורה" (1)

י"ח אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו ניגון רבי אלימלך.

מתחילים מאמר חדש, על שמחת תורה:

להבין ענין שמחת תורה, דעם היות שאין לו שם לעצמו [בתפלות אין שם מיוחד לשמח"ת – הוא גם שמע"צ – אף שבלשון המדוברת יש לו שם לעצמו.] כמו שמע"צ שיש לו שם לעצמו מחג הסוכות, והיינו דהגם דשמיני עצרת הוא יום השמיני מחג הסוכות [אך הוא לא נקרא חג הסוכות.] בכ"ז יש לו שם לעצמו מחג הסוכות וכמו שאנו אומרים שמיני עצרת החג הזה, אבל שמח"ת [גם בחו"ל, שהוא יום מיוחד בפני עצמו, יום התשיעי בעצם,] אין לו שם לעצמו שהרי בשמח"ת אומרים ביום שמיני עצרת החג הזה ובכ"ז הוא חג לעצמו [הוא יום לעצמו, ובלשון המדוברת יש לו שם – שמחת תורה – סימן שיש לו ענין בפני עצמו.] דלכן מברכים ברכת שהחיינו [אם הוא רק המשך היום הקודם, שמע"צ, לא היינו מברכים בו שהחיינו.], והברכה היא על התורה ושמחתה [בשמע"צ ה"שהחיינו" הוא על היו"ט ובשמח"ת הוא על התורה ושמחתה, והוא יסביר מהי השמחה של התורה.], והיינו דכשם שבר"ה מברכים ברכת שהחיינו [חוץ מה"שהחיינו" על היום בקידוש שבתחלתו, אומרים "שהחיינו" גם] על קיום הצווי דתקיעת שופר שהוא דאורייתא וביוהכ"פ מברכים שהחיינו על הצום ועל הסליחה דלפני הוי' תטהרו [אחרי "כל נדרי" כולם מברכים "שהחיינו", והנשים כמובן מברכות את ה"שהחיינו" בהדלקת נרות.], כן הוא ברכת שהחיינו שמברכים בשמח"ת [יש בה ענין מיוחד, כמו בחגים האחרים ו]היא על התורה ושמחתה ש[אנו זוכים להיות ]משמחים את התורה [שה' נתן לנו את הזכות וההזדמנות והיכולת לשמח את התורה.], ומי המה המשמחים את התורה הם נש"י דוקא, ובמה משמחים אותה בזה ש[לוקחים את התורה ביד ו]מקיפים עם הספרים את הבימה שקוראים עליה באותיות התורה [לוקחים את התורה עם המעיל מכוסה ומקיפים את הבימה עליה קראנו את אותיות התורה. קריאת האותיות היא פנימיות וכעת ממשיכים מקיף – כל הקפה ממשיכה מקיף.] ברינה וריקודים [בלילה עושים הקפות, ובבקר גם עושים הקפות] וכל ישראל אפילו הנערים והקטנים ביותר עולים לתורה [דבר חד-פעמי במשך השנה.] ומההקפות והעליה לתורה [של כל עם ישראל בפועל] היא השמחה הגדולה שמשמחים את התורה [כך גורמים לתורה שמחה גדולה ועצומה, ועל כך מברכים "שהחיינו". אם כן, רואים שיש לשמח"ת ענין מיוחד, אף שאין לו שם מיוחד בתפלות.].

ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל דבכל המדריגות, הן בנשמות והן באורות וגילוים שלמעלה הנה יש בהם פנימיות וחיצוניות, וזוהי הבטחת הקב"ה [כאשר משה בקש "הודיעני נא את דרכיך וגו'" ה' הבטיח לו] דפני ילכו בחינת הפנימיות ["פני" לשו פנימיות, אך מדובר רק על הפנימיות] דספירת המלכות דאצילות שמצד החיצוניות דספירת המלכות הנה יכול להיות ח"ו יניקה לחיצונים [לכן כל אומות העולם גם מקבלות מהמלכות, אבל מהחיצוניות שלה, ודרך סדר השתלשלות, שמרוב ההשתלשלות מניק לחיצונים.] אבל מצד הפנימיות אי אפשר להיות שום יניקה לחיצונים [וה' הבטיח שההנהגה תהיה רק מצד הפנימיות], וההמשכה משם היא רק לנשמות ישראל, אמנם [משה רבינו לא הסתפק בכך, ו]בקשת משה היא דפניך הולכים עמנו [כמובן, הכל לפי פירוש הרמב"ן, לא פירוש רש"י. שמשה לא הסתפק ב"פני ילכו" אלא בקש "פניך",] שהוא הפנימיות והעצמיות שלמעלה מבחינת בקשו פני ["פני" ו"פניך" כמו בפסוק "בקשו פני את פניך הוי' אבקש".] דבקשו פני הוא בחינת פני ילכו דמהפנימיות אי אפשר לחיצוניות לקבל משם אבל מהחיצוניות אפשר גם להם לקבל [כלומר, יש פה מקור משותף – מהפנימיות אין יניקת החיצונים, הולך רק אלינו, אבל מהחיצוניות של אותו מקור יש יניקה לאו"ה, יכול להדרדר ולהגיע לקליפות ממש. מכיון שאותו מקור – לא מספק את משה רבינו, שרוצה "מקור מיוחד", שאמרנו ששוה "מקור חיים", "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". הוא רוצה מקור מיוחד שאין בו שום קשר לאו"ה, לא בפנימיות ולא בחיצוניות – עצמות דאצילות, מבחינת ז"א ולמעלה.] להיות דהאור והשפע דספירת המלכות היא ההשפעה שהוקצבה לסדר השתלשות [המלכות היא בגדר דעת תחתון, יחודא תתאה, גם בפנימיות, כמו שהוא הסביר, ולכן בכללות היא המקור לשפע שהוקצב לסדר השתלשלות.] הנה מריבוי ההשתלשלות [כמובן רק מהחיצוניות, אך עדיין מאותו מקור,] יכולה הסט"א גם כן לקבל, אבל מבחינת ומדריגת פניך [עצמות ז"א, שנקראת "גופא דשמשא",] אין ביכולת הסט"א לקבל אפילו מהחיצוניות גם כן [וזו המדרגה שמשה רבינו רוצה – לא רוצה שנקבל מהפנימיות של אותו מקור שמחיצוניותו מקבלים החיצונים, אלא מפנימיות מדרגה שאין לה שום קשר לחיצונים, גם בחיצוניותה.], וזהו שאמר משה גופא דסיהרא [היינו פנימיות הלבנה, פנימיות המלכות,] לא בעינא היינו דגם בחינת פני ילכו שהוא פנימיות המלכות אשר משם אי אפשר לסט"א לקבל בכ"ז הנה להיות שמחיצוניות המלכות שהוא האור הנמשך בסדר השתלשלות יכולים לקבל לכן הנה גם גופא דסיהרא שהיא פנימיות המלכות גם כן לא בעינא ורק גופא דשמשא בעינא [עצמות השמש, מדרגת משה רבינו שהוא "פני חמה".] שהוא עצמות ז"א היינו בחינת ז"א בפנימיותה כמו שהוא בכלל העולמות דא"ס [מלכות היא ראש העולמות התחתונים וז"א סוף עולמות האין סוף. כאן הוא כותב שדווקא פנימיות הא"ס בכלל עולמות הא"ס, ומשמע שחיצוניות ז"א כבר אינה מעולמות הא"ס, היא יורדת, אך לא מגיעה ליניקת החיצונים.], והוא בקשת ונפלינו אני ועמך כו' [ומוסיף את החידוש שאמר רק לקראת סוף המאמר הקודם:] דגם בעמך [בחינת עם] שהוא דעת תחתון יהיה הגילוי דדעת עליון [כלומר, שגם ה"פניך", פנימיות ז"א, יתחבר ויאיר דרך "פני", פנימיות המלכות, שהיא המקור לעולמות. אוהבים להזכיר שהגימטריא של "ונפלינו אני ועמך מכל העמים אשר על פני האדמה" עולה מה שנוהגים להכריז כאן, יחי וכו', 1430, הכל פעמים הוי' וכו'.], דזהו ענין מציאות החן ["ונפלינו" עולה כל ה-ד פעמים חן, עסמ"ב, והפשט שלו הוא מציאת החן השני – לא החן הראשון, שיכול להגיע גם ל"שקר החן", אלא החן שכולו אמת.] שהיא מתנה [בחינת שבת, "מתנה טובה יש לי בבית גנזי".] דואוהב את יעקב בדרך חנינה [חוזר על כל מה שהזכיר – מתנה, "ואוהב את יעקב", חנינה של יום כיפור.]  [עד כאן היתה חזרה, וכאן מוסיף משפט שהוא כניסה למאמר החדש:] דכל אחד מישראל [לא רק "אני" (ששייך לדעת עליון, "תמֻנת הוי' יביט") אלא גם "ועמך" (ששייך לדעת תחתון).] יכול לעלות [ממדרגתו העצמית, דעת תחתון, פנימיות המלכות.] ולהגיע להעבודה הרמה ונשאה להתענג על הוי' [בקיצור אמר ארבעה ענינים שכלולים בחן – מתנה, "ואהב את יעקב", חנינה, להתענג על ה'. כאן אמר קודם את השלשה וכאן מוסיף את הרביעי – "תתענג על הוי'" שלמעלה מ"וקראת לשבת ענג", רעוא דרעוין של שבת. תכלית מציאת החן היא שכל אחד יכול להגיע ל"אז תתענג הוי'" – משה מבקש לכולם ושייך לכולם. (החיצונים צריכה לקבל את המזון העיקרי שלהם, ויניקה נוספת מחטאים וכיו"ב של עם ישראל – אז מה החשש?) לא דבר כאן על תוספת אלא על מה שנקצב להם. משה לא רוצה שיהיה להם אותו מקור בכלל, וגם רוצה את הענין של דעת עליון – כמו שכתוב בתחלת קונטרס ההתפעלות שאדמו"ר הזקן מסר את הנפש על כך שלכולם יהיה טעם בדעת עליון. מאד חשוב שמשה רוצה לכלול את כולם איתו, "אני ועמך".].

אם כן, הווארט שכולנו מקבלים את החן האמתי, דעת עליון, עד שכולנו יכולים להתענג על ה'. זה קיצור המאמר הקודם, וכעת ממשיכים:

כז) אמנם באמת צ"ל עם היות דואוהב את יעקב ונש"י מצאו חן בעיני הוי' לתת להם מתנת חנם [השבת, וגם התורה היא מתנה. כל המתנות הן מלמעלה, ואני מבין שה' יכול לבחור במי שרוצה ולאהוב אותו.], אבל איך הוא ביכולת כל אחד ואחד מישראל לעלות [מלמטה, מצדו, בעבודה והרגשה פנימית,] במעלות רום העבודה להתענג על הוי' [להגיע לעצמות השבת, עצמות התענוג,], אך הענין הוא דהנה כתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו [החידוש שיסביר בפרק הזה הוא שאנחנו, נשמות ישראל, גבוהים משם ה' גם במדרגתו העליונה – לפני הצמצום הראשון – ולכן אנחנו נקראים-נמשכים בתוך שם ה', "הנקרא בשמי". אנחנו יותר גבוהים מסוד ה' ונמשכים אל תוכו. בשל השרש הזה של נשמות ישראל יש לנו יכולת להגיע ל"אז תתענג על הוי'", יותר גבוה משם הוי'.], שמי הוא שם הוי' [הוא יסביר כאן ארבע מדרגות של שם הוי', שמהן גופא אפשר לעשות שם הוי'. המדרגה הראשונה:] שכולל כל השתלשלות אבי"ע, י' באצילות ה' בבריאה ו' ביצירה ה' אחרונה בעשיה ["ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".] כמ"ש בע"ח, והיינו בבחינת האור [שם הוי' הוא אור, בעוד שם אלהים הוא כלי הוי'.] שנמשך בכל אבי"ע שהן שם הוי' אחד [מצד הכלים הם מחולקים, אבל האור מאחד אותם כשם הוי' אחד.], ובע"ס בפרט [מדרגה שניה של שם הוי', שכולה באצילות:] י' בחכמה ה' בבינה ו' בז"א ה' במלכות [ושם הוי' זה הוא פנימיות שם הוי' הקודם,] שהע"ס דאצילות הן המקננים באבי"ע אבא עילאה [ה-י הוא חכמה דאצילות, ומשם] מקנן ב[כל עולם ה]אצילות, אימא עילאה [ה עילאה בבינה ואז] מקננא בכורסיא, שית ספירין [דאצילות, ה-ו של שם הוי' דאצילות.] ביצירה [ה-ו של שם הוי' הראשון] ואופן בעשיה [ה תתאה. אם כן, יש שם הוי' דאצילות שמתלבש בשם הוי' הראשון, שם הוי' דאבי"ע – זו התלבשות. אבל יש שם הוי' שלמעלה מהכל:], וכן למעלה מאצילות יש שם הוי' עד שגם כללות המשכת הקו [שכולל את כל סדר השתלשלות, מא"ק והלאה,] הוא שם הוי' שהוא הבאת והמשכת האור [ראשית הקו – צמצום של י, התפשטות הקו וכו'. כל הצמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות נמצאת בסוד הקו. שוב, יש ריבוי פירושים – עד אין סוף – בשם הוי', כמו כל הספר שלנו, אבל כאן מגדיר ארבע מדרגות: שם הוי' דאבי"ע, שם הוי' דאצילות שמקנן באבי"ע, שם הוי' של הקו שממשיך את אור אין סוף אחרי הצמצום.], וכתיב אני הוי' הוא שמי דשם הוי' נקרא שמי המיוחד בי שהאור הוא בבחינת יחוד ודבקות באוא"ס [הקו הוא אור הדבוק במאור.], [ויש שם הוי' רביעי לפני הצמצום הראשון, עליו כתוב "היה הוא ושמו בלבד":] וגם למעלה מהצמצום הוא בחינת אצילות דכללות, דזהו שכתיב אתה הוא הוי' לבדך וגו' [מכך אני יודע שיש שם הוי' גם לפני הצמצום,] דגם בבחינת לבדך [כשיש רק אתה,] היינו לפני הצמצום דהוא אצילות דכללות ישנו ג"כם שם הוי', דזהו בחינת התפשטות האור דא"ס ב"ה כמו שהוא לפני הצמצום [יה שם – אור המאיר לעצמו, שעשועים עצמיים; וה – "כד סליק ברעותיא למברי עלמא". חסידים פעם היו מתפארים כמה מדרגות יש להם לפני הצמצום. אם כן, מנה ארבע מדרגות של שם הוי', שצריך לומר שהן עצמן כנגד שם הוי': כל שם הוי' אצילות דכללות הוא "הוי' בחכמה" – י שבשם; המשכת הקו היינו ה עילאה – מתאים לתלמוד בבלי, מוחין דאמא, עליו נאמר "במחשכים הושבני כמתי עולם", המשכת האור למקום החשך (כמה שאור גדול, חשוך יחסית, ושייך לכל ענין החשך שדברנו בפורים); שם הוי' דאצילות – שמתלבש בעולמות אבי"ע – הוא על דרך ה-ו שממש מתלבש בעולמות, שהם ה תתאה. בכל אופן, יש כאן התבוננות שלמה בפני עצמה, עוד לפני שמגיע למה שרוצה לומר, שיש שם הוי' בכל מקום והוא מפרט ארבע מדרגות שנקראו כולן "שמי".],

וכל הנקרא בשמי [מה שנמשך לתוך השם.] קאי על נשמות ישראל [ה' רוצה שעיקר העיסוק שלנו יהיה ב"סוד הוי'", באותיות שם ה'. הרבה פעמים הסברנו ש"סוד הוי'" בכל מקום הוא החותם של ה' – שכל דבר ה' חותם באותיות שמו. ה' רוצה שנחפש ונמצא כיצד הוא חתום על כל דבר שיש בעולם, כל דבר שקורה בעולם – כל השגחה פרטית – חתומה בחותם של ה'. זה כל הענין של הספר שלנו "סוד הוי' ליראיו". גם כאן הוא אומר שה' קורא לנו לעסוק בשם הוי'.] וכמו שת"י כל דא בגין אבהתכון צדיקיא, שהנשמות [מהאבות והלאה.] הן נקראות ונמשכות [מטה מטה] בשמי [כמה ש"שמי" הוא נשגב יותר מהכל, כמו שר"א אבולעפיא אומר שיש מקובלים ויש יודעי ה'. הוא מחלק את כל היהודים לבעלי תלמוד – בעלי נגלה – שבמדרגה התחתונה (ובשל ה'חידוש' הזה שלו הוא זכה שהרשב"א יחרים אותו...), למעלה מהם בעלי החקירה (כמו הרמב"ם במו"נ), למעלה מהם המקובלים ולמעלה מהם יודעי השם. הוא לא משתמש בביטויים, כי הוא לפני האריז"ל, אבל מתכוון שמקובלים אחרי הצמצום ויודעי השם היינו "שמו הגדול" שלפני הצמצום. מתכוון שהמקובלים עוסקים בספירות, כל אחד וכלי העבודה שלו, ומקובלים לא עוסקים בספירות אלא בשמות של ה' – משהו באין ערוך יותר נשגב. ארבע המדרגות הללו שלו הן גם י-ה-ו-ה: "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", זו המדרגה התחתונה שלו – לומדי הגמרא; עיקר החידוש שבעלי החקירה – כמו הרמב"ם, שכתב את המורה אחרי היד החזקה – הם תיקון ז"א, הם עדיין שכל אנושי (לעומת הקבלה שהיא שכל אלקי); עיקר הווארט שלו היה לרדת על המקובלים – שלא יחשבו שהם ה'שפיץ', אני ה'שפיץ', כי עוסק בשמות ולא בספירות. אבל הרבי כותב שאנחנו יותר גבוהים מהכל, גם מיודעי ה', כי אנחנו נקראים ונמשכים לתוך השם – "ועמך כֻלם צדיקים" נקראים להמשך לתוך השם. ולפי זה השם הוא ה-י, המקובלים שעוסקים בספירות הם ה-ה – ידוע שאחד הפירושים של קבלה הוא לשון חשך, "קבל לילה", ג ימי החשך, בתרגום מכת החשך כתוב שהיא 'מכת קבלה', - לכן כתוב שבמגלת אסתר יש את כל הספירות ואין את שם ה'. זה אולי המקור החשוב ששם ה' והספירות הן דתי מדרגות שונות – דווקא כשאין את שם ה', כשיש חשך, אפשר לגלות את כל הספירות, דווקא בלילה, אבל שם ה' הוא בחינת יום. בכל אופן, השמות והקבלה והחקירה והנגלה זה שם הוי' שלם. זה לימוד זכות על אבולעפיא – שאי אפשר להפריד. הרשב"א חשב שהוא מזלזל בלמדנים, אבל מה שעשינו עכשיו – הצלנו אותו, כי עשינו מהכל מקשה אחת של י-ה-ו-ה ובאמת הנגלה הוא המלכות, הכל י-ה-ו-ה אחד. מה הוא רוצה כאן? שאנחנו היהודים יותר גבוהים מכל זה, גם מ"שמי" – שמי המיוחד, "'שמי' עם י-ה שסה"], והיינו דנשמות שנק' בשמי ה"ה למעלה מבחינת שמי [אנחנו, הנשמות, גבוהים מבחינת "שמי".], כי שם הוי' הוא בחינת אור וגילוי מן העצמות [אור שנמצא בעצמות, אבל מוכן להתגלות, כפי שלמדנו בסוף המאמר הקודם – אור זה הוא סוד הוי', ובמיוחד שם הוי' במדרגה הכי עליונה. השם הוא גילוי מן העצמות.] ונש"י ה"ה מושרשות בעצמות [לא דבר שמתגלה מעצמות אלא העצמות ממש. גם זה צריך להתגלות, אבל כשמתגלה זה בבחינת "אור חדש".] וכמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם שהוא מעצמות מוח האב דהיינו מעצם מהותו שלמעלה מכל הגילוים שמן העצמות, הנה כמו כן נשמות ישראל מושרשות בעצמות א"ס שלמעלה מכל הגילוים, והראיה שהרי במי נמלך בנשמותיהן של הצדיקים, דענין ההמלכה שייך על גילוי אור אם יהיה הגילוי [ומכך שה' נמלך בנו אם בכלל יהיה גילוי, סימן שאנחנו למעלה מהגילוי.], וגם על האור שבבחינת גילוי העצמות בזה שייך המלכה [ונמלך בנו שמושרשים בעצמות, למעלה מגילוי העצמות – החשך העליון שדברנו עליו בפורים.], שהרי גם הגילוי הזה הוא גילוי רצוני וכל גילוי רצוני הרי יש בזה כוונה פנימיות [אם יש רצון – יש כוונה, וצריך להמלך אם רוצים זאת.], ויש בזה חילוקים בהכוונה בגילוי האור שהוא בבחינת גילוי מן העצם ובהאור שהוא בבחינת גילוי העצמות [ההבחנה הכי חשובה בכל מה שלמדנו היום – גילוי מן העצמות וגילוי העצמות,] אבל על כל פנים בכל גילוי [משני הנ"ל] יש בזה כוונה מאחר שהוא גילוי רצוני וממילא שייך בזה המלכה אם יהיה הגילוי, ובמי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, הרי מובן מזה שהנשמות הן למעלה מכל בחינת גילוי אור [גם למעלה מהגילוי מהעצמות וגם מגילוי העצמות.],

[במכת חשך יש שלשה מינים של חשך: הראשון מתורגם "חשוכא", "וימש חשך" מתורגם "קבל לילה" – גם קבלה וגם את השם של הנוקבא דס"מ – וחשך שלישי הוא "חשך קבל", "חשך אפלה".] מתאים שדוקא החשך של הקבלה הוא "חשך קבל", אפלה – אותיות פלא. מתאים שיש כאן שתי קבלות – קבלת הרמ"ק וקבלת האריז"ל – וחסידות היא כבר אור. [למה הרב התכוון ב"תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק"?] צריכים לשאול את בעל החלומות, וגם את האנשים שהיו שם...