1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (74)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (1)

כ"ד שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו "א לומז'ער לכה דודי".

היום מתחילים מאמר חדש:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם [לפי טעמי המקרא יש הפסק – "ביום השמיני" ואז "עצרת תהיה לכם". קודם יש "ביום השמיני" ואז החידוש הוא ש"עצרת תהיה לכם".], הנה בשמיני עצרת כל ישראל מקבלים שפע הנהגתם בתורתם ועבודתם על כל השנה [את השפע הפנימי, הכח הפנימי, איך להתנהג בלימוד התורה ועבודת ה' בתפלה, מקבלים בשמיני עצרת. בלשון הקבלה שמיני עצרת נקרא "יום הקליטה" – שקולטים את כל השפע של "החדש השביעי", המושבע בכל מיני טוב, כפי שיסביר כעת. אחר כך יש עיבור – הפנמה – עד שביעי של פסח, ואז לידה וכו'. הכל תלוי בקליטה של שמיני עצרת, ולכן מתפללים אז על הגשם.] והוא ענין מוריד הגשם [הורדת הגשם היא הורדת השפע, שיהיה לנו כח וכיוון להנהגה שלנו בתורה ועבודה כל השנה.] שאומרים משמיני עצרת עד הפסח, [הכל בחדש תשרי הוא לפי הסדר. אחר מפירושי תשרי הוא מלשון ישר – כמו ההבדל בין עיגולים ויושר. בעיגולים אין סדר אבל ביושר יש סדר.] והסדר הוא אשר בכל שנה ושנה הנה תחלה צ"ל ראש השנה, יום כפור, חג הסכות ואחר כך [בסוף] שמיני עצרת [הוא לא כותב כאן את עשי"ת ימי תשובה כדבר בפני עצמו, ויש עוד הרבה מדרגות פרטיות, כמו ארבעת הימים שבין יו"כ לסוכות שהם ענין בפני עצמו, וההבדל בין ימי הסוכות להו"ר. הוא כותב כאן רק כללים – ר"ה-יו"כ-סוכות-שמע"צ. ארבעת הכללים האלה הם כנראה בסוד י-ה-ו-ה. ראש השנה הוא הראש, וסתם ראש הוא חכמה – "ראשית חכמה". יום כיפור הוא "לפני הוי' תטהרו", כפרה מאמא – "פנימיות אמא פנימיות עתיק" (שיש בה משהו שיותר גבוה אפילו מאבא ומפנימיות אבא). אחר כך סוכות הוא הז"ת – שבעה ימים – וכל הכוונה שלו היא המשכת המקיפים למטה, הסכך שנעשה מתקיעות השופר וקטרת יו"כ. שבעת רכיבי ארבעת המינים – שלשה הדסים, שתי ערבות, לולב ואתרוג – הם כנגד שבע הספירות, אבל מפורש באריז"ל שהאתרוג הוא מלכות דז"א ולא המלכות ממש. המלכות ממש היא שמיני עצרת. איך יודעים ששמע"צ הוא יום של מלכות? המלכות היא הקולטת, הגשם יורד ונקלט ברחם האם. הלידה היא בשביעי של פסח – לידת הנשמות, עליה כתוב ש"אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", והגוף, אוצר הנשמות, הוא יסוד הנוקבא. ובעיקר, "עצרת" לשון מלכות – כמו שכתוב על שאול, המלך הראשון, "זה יעצור בעמי". גם בנגלה, כותב הרמב"ם, שטעם מצות מינוי מלך הוא ללכד את העם – "זה יעצור בעמי", זה תפקיד המלכות. אם כן, יש סדר – לחדש תשרי יש את הסדר שלו, ר"ה-יו"כ-סוכות-שמע"צ.], וזהו ביום השמיני [ענין בפני עצמו, לפי הטעמים, כמו שאמרנו, ש"ביום השמיני" – שיש בו ענין בעצמו – "עצרת תהיה לכם". מה הענין של "ביום השמיני"?] שהוא יום השמן [דורש את השרש של המספר שלו. כל חדש השביעי דורשים מלשון שובע – לא אותו שרש, שׁ ו-שׂ, אבל כך דורשים (כמו הדרשה ב"משביעין אותו תהי צדיק" שנותנים לו שובע של כחות לקיים את השבועה – שבועה ושביעי כן מאותו שרש, אבל דורשים שגם מלשון שובע) – כך דורש את יום השמיני משרש שמן.] מכל הגילוים שמתגלים בר"ה עשי"ת [כאן כולל עשי"ת כמדרגה. אם אמרנו שר"ה ויו"כ הם על דרך "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", י-ה של המבנה כאן, אז עשי"ת שביניהם, שקושרים בין התרדלמ"ל, צריכים להיות דעת עליון. "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", הדרישה הביא בחינת דעת – לדרוש אותו ולדעת אותו.] יוהכ"פ וחג הסוכות [קודם כל, היום השמיני שמן מכל הגילויים האלה. חוץ מזה שהוא שמן-מלא מכל הגילויים האלה, שמן שייך לשמן זית – כנגד היסוד בשבעת המינים. בארבעת המינים של סוכות, שלוקחים בנטילת לולב, ובשבעת המינים של ארץ ישראל יש רק מין אחד משותף – בשתי צורות שונות – הלולב-התמר. בארבעת המינים לוקחים את הענף, אבל חז"ל אומרים שבלולב יש טעם ואין ריח – בינתים אין בענף טעם, עד שלא יתקיים "טעם עצו כטעם פריו", אבל הטעם הוא במין שלו, בתמר. יש כאן התכללות, בשבעת המינים התמר הוא המלכות דווקא, אחרי ה"זית שמן" שביסוד. הלולב בארבעת המינים הוא היסוד (המלכות – עטרת היסוד – היא האתרוג). בשבעת המינים השמן הוא היסוד, אבל כשהמלכות נעשית שמנה – מתמלאת בשפע, מקבלת את השמן הזה (לא אומר שמן, מלשון שמן זית, אלא רק שמן-מלא) – היא נקראת "ביום השמיני". מושג פשוט היום בטבע, למה קוראים דבר משומן? משהו שכל החלקים שלו עובדים יחד. בשמיני עצרת מקבלים את השפע להנהגה. אחרי שמיני עצרת אומרים "ויעקב הלך לדרכו", יורדים לעולם וצריכים להתחיל ללכת בו – אחרי שמיני עצרת כבר מוכנים ללכת בתוך העולם, להתקדם, ולשם כך המכונה צריכה להיות משומנת, אחרת הגלגלים לא יסתובבו טוב. את השמן הזה, להיות משומן, מקבלים בשמיני עצרת. אחרי שכתוב "ביום השמיני", ענין השמן,] הנה עצרת תהיה לכם שיוקלטו בנשמות ישראל להיות למשמרת על כל השנה [שכל האורות של ר"ה וכו' יקלטו בתוך נשמות ישראל, "יום הקליטה". מענין, איזה זמן נקרא "מקלט"? אלול, עוד לפני תשרי. סדר החגים בחורף, באתעדל"ת אתעדל"ע, "אני לדודי ודודי לי", מתחיל מחדש אלול – ההכנה לתשרי. הוא כתב שאלול הוא תשו"ת ור"ה הוא כבר תשו"ע. אלול הוא חדש המקלט, שכל אחד נס ובורח לתוך המקלט, לכן אלול הוא זמן שאדם נכנס לתוך הישיבה, לתוך הכולל, נסגר שם ולומד חדש שלם. אלול הוא מירחי כלה, ירח של לימוד. אם כן, יש משהו שכל החגים מתחילים בשרש קלט ונגמרים בשרש קלט. כל הסדר הוא מ-קלט עד קלט. אבל מה ההבדל? איך אנחנו מסבירים את הסוד של "מקלט מקלט" שהיה כתוב על פרשת דרכים – למה צריכים לכתוב פעמים? הווארט הוא כמו שכתוב בתניא לגבי לימוד התורה, שיש יחוד נפלא שאין בשום דבר אחר, שאדם קולט את הדברים וגם נקלט בתוכם. הפשט של עיר מקלט הוא שאתה נקלט בתוכו – הוא מקיף. החידוש הוא שאם אתה לומד תורה אתה גם קולט את דברי התורה – המקיף נכנס בפנים (כפי שאמר בפרק הקודם, שצריכים להמשיך את המקיף בפנימיות). על פי פשט חדש אלול הוא רק המקלט של כניסה לתוך המקיף, אבל יום הקליטה של שמיני עצרת הוא על פי פשט המקלט השני, היום שקולטים בפנימיות. לכן הכל מתחיל מ-קלט, שאתה נקלט בחדש אלול, ונגמר ב-קלט, שאתה קולט – ברמז שני המקלטים נמצאים בכח מראשית הסדר, "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה" של "מקלט מקלט", שגם המקיף יכנס בפנימיות מכח התורה. "אנה לידו ושמתי לך [מקום אשר ינוס שמה]" – ר"ת אלול ו"שמה" אותיות משה, שאפילו משה רבינו צריך עיר מקלט כי הרג את המצרי לפני הזמן. "מקלט מקלט" בגימטריא משיח. אלול הוא המקלט הראשון ושמע"צ המקלט השני. "עצרת" היא הקליטה. קודם צריך להיות משומן, שמיני, ואז צריכים לקלוט הכל למשמרת לכל השנה. איפה כתוב "למשמרת"? על המן, הסימן העיקרי שלנו להשנה הוא "צנצנת המן", שהיא שכל המן יהיה "למשמרת". כאן שמע"צ היא שכל אורות החגים יהיו למשמרת.], ובאמת צ"ל הלא הנשמה היא נברא [אפילו היחידה היא נברא, כפי שהודגש במאמר הקודם. היחידה והחיה הם המקיפים.] ובפרט הארת הנשמה שמתלבשת בגוף ונה"ב [הנר"נ, ה-צ של הצלם. המקיפים הם ה-לם של הצלם, וגם הם נבראים – ה' ברא את האדם "בצלם אלהים", כל הצלם הוא נברא. יש בצלם שתי מדרגות – השרש, לם של הצלם, ומה שיורד להתלבש בגוף, ה-צ, נר"נ.] איך אפשר שיוקלט בה האורות [האלקות] שלמעלה, והיינו שתהיה כלי פנימית לאורות וגילוים שלמעלה שהם מופלאים בעצם [מה פירוש שהמופלא נכנס לתוך הנשמה? נכנס לתוך תודעת האדם כאן למטה, נשמה בגוף. פלא עצום שהאורות, שבפני עצמם הם מופלאים בעצם, יכולים להכנס לאדם ולהקלט בו.].

ולהבין כל זה יש להקדים תחלה מה שנתבאר לעיל דיש ב' בחינות ומדריגות באתעדל"ע, הא' אתעדל"ע שמצד עצמה והב' אתעדל"ע הבאה אחרי שלמות העבודה באתעדל"ת, וכללות ענין אתעדל"ע [בשתי הבחינות, לפני העבודה ואחרי העבודה.] הוא ענין חן [המלה שהכי מוצאת חן בעינינו, שהכי אוהבים, היא אתעדל"ע.] והם ב' בחינות חן [מהחן הראשון יכול להשתלשל "שקר החן" והחן השני הוא חן אמת לגמרי.], דזהו דכתיב ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הוא בחינת חן הא' היינו האתעדל"ע שמצ"ע למען אמצא בחן בעיניך הוא בחינת חן הב' האתעדל"ע הבאה אחרי שלמות העבודה דאתעדל"ת [ומה שבאתעדל"ת אתעדל"ע לפי ערך, בתוך סדר השתלשלות. אחרי כל זה בא החן השני, אתעדל"ע מפנימיות האור שלמעלה מסדר ההשתלשלות (אתעדל"ע ראשונה, לפני העבודה, היא מחיצוניות האור שלמעלה מסדר השתלשלות).], וראה כי עמך הגוי הזה הוא שגם נשמות ישראל [כל היהודים, אפילו שהפסוקים מופנים אישית למשה הוא מבקש על כל ישראל, כי בכל יהודי יש ניצוץ קטן בורא שמתלבש בניצוץ קטן נברא. אז מכח הסגולה העצמית שלהם, עם העבודה שלהם,] בעבודתם יכולים לקבל גם את האור והגילוי דאתעדל"ע שהוא בחינת חן גדול כפי' הרמב"ן [כל המאמר הקודם הלך לפי פירוש הרמב"ן.], וטעם הדבר [שכל יהודי ראוי לקבל בעבודתו את החן הגדול.] הוא לפי שבכל נשמה ונשמה יש ניצוץ אלקי [ניצוץ קטן בורא.] ממהות האלקות דאצילות [הן עולם האצילות הפרטי, מלכות דאצילות שנקרא "פני ילכו", מלאך הברית, והעיקר אדם דאצילות, האצילות הכללית שלפני הצמצום, שהמדרגה התחתונה שלו היא ראשית הקו.] המתלבש בניצוץ נברא שהוא יחידה [היחידה שבנפש, ה-ם סתומה דצלם.], וניצוץ האלקי הוא מפנימיות א"ק [שעל פי פשט היא הספירות דא"ק לעומת הלבושים שלו, אבל הסביר] דשרשו מלכות דא"ס שנעשה עתיק לא"ק [ראשית הקו שלמעלה מגלגלתא דא"ק.].

כב) וביאור הענין הוא דהנה בכל אור הרי יש בו פנימיות וחיצוניות [האריז"ל אמר שעיקר החידוש של קבלתו הוא פנימיות וחיצוניות. לכן הוא אמר שהשער הכי כולל בעץ חיים הוא שער פנימיות וחיצוניות. אפשר לחשוב שפנימיות וחיצוניות היינו אורות וכלים, הוא כותב שגם באורות יש פנימיות וחיצוניות. גם בתניא, באגרת הקדש, כתוב שבכל מדרגה יש פנימיות וחיצוניות והיינו עיקר הקבלה. בעבודת ה' היינו מה שהחסידות מסבירה שיש 'פנימי' ו'חיצון' בכל מדרגה ומדרגה, יחסית, וכך גם באורות.] וכמו שהוא בגשמיות למטה בכחות הנפש [אתה מה שלמעלה באורות רואים למטה בגשמיות בכחות.] הרי בכל כח וכח יש בו פנימיות וחיצוניות [יש לכח את הכלי שלו – שמיעה באזן, ראיה בעין וכו'. האבר הוא הכלי והכח הוא האור, אבל הוא אומר שבכל כח יש פנימיות וחיצוניות – ראיה פנימית וראיה חיצונית – ושתיהן מתלבשות בעין. שרש הפנימיות הוא דרגה שלא מתלבשת בכלי, אבל יש גם פנימיות שמתלבשת בחיצוניות והכל יחד מתלבש בכלי. בדיוק כמו שכתב קודם לגבי שרש הנשמה, שהשרש האמתי הוא כמו עתיק שלמעלה מגלגלתא דא"ק – בחינת רדל"א שאין לו כלי, למעלה מהתלבשות בלכים. את זה הוא הולך להסביר יותר לעומק כאן.] וכמו [למשל] השכל יש בו פנימיות השכל וחיצוניותו [על פי פשט צריך לומר שפנימיות השכל היא מה שהשכל תופס אלקות וחיצוניות השכל היא מה שהשכל תופס ענינים של העולם. משכיל עצום, פרופסור אמתי, אינשטיין, הוא עדיין בחיצוניות השכל – שכל שתופס לעומק את מה שקורה בעולם הזה, את חוקי הטבע. יש לו הרבה שכל, יותר מרובא דרובא של האנשים, אבל הוא עדיין בגדר החיצוניות. אפשר לומר שתמיד היחס בין הפנימיות לחיצוניות הוא כמו בין אין ליש. החיצוניות תופסת את היש שבדבר – המדע, שכל גדול, אבל בחיצוניות – והפנימיות תופסת את האין שבדבר, כח הבורא שמהוה ומחיה את הבריאה בכל רגע.] וכן הוא בכל ענין פרטי שבמוחין שהם תלת מוחין חב"ד [לא רק השכל בכלל, חב"ד, אלא כל אחד מהמוחין חב"ד בפני עצמו – פנימיות וחיצוניות חכמה, פנימיות וחיצונות בינה וכו'.] הנה בכל מוח ומוח [המח הוא כלי והשכל הוא אור.] הרי יש בו פנימיות וחיצוניות, וכן הוא בנשמות הכלליות והפרטיות יש בהן פנימיות וחיצוניות [נשמה פרטית יש לכל אחד מאתנו, ויש נשמות כלליות של כל עם ישראל – כמו האבות וכו' – והדוגמה העיקרית של נשמה כללית היא יעקב אבינו, האבא של כל עם ישראל. מאברהם יוצא ישמעאל ומיצחק יוצא עשו, ויעקב הוא האבא של כל עם ישראל. לכן הוא מביא את יעקב בתור דוגמה לנשמה כללית שיש בה פנימיות וחיצוניות.], וזהו השמות דיעקב וישראל [יעקב הוא שם החיצוניות שלו, כמו שיסביר, וישראל הוא שם הפנימיות. לכן לא מבטלים את השם יעקב. אצל אברהם כתוב שכל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, כי אחרי שה' שנה את שמו לאברהם הוא לא נקרא יותר אברם. אצל יעקב לא ככה. מצד אחד בפסוק גם משמע שהוא משנה לו את השם, אבל רואים שאחר כך ממשיכים לקרוא לו – גם ה' וגם התורה – יעקב. כלומר, כל הזמן יש לו שתי בחינות, יעקב וישראל, והוא "אלו ואלו", גם יעקב וגם ישראל. אי אפשר לוותר על יעקב, ז פעמים הוי' – על כזה דבר אי אפשר לוותר.] דישראל לי ראש ויעקב מלשון עקב [שתי בחינות מהקצה אל הקצה, מהכי גבוה עד הכי נמוך. אמרנו שיש בפנימיות שתי בחינות – הפנימיות שמתלבשת והשרש שלא מתלבש. הוא מדבר רק על ישראל כשרש שלא מתלבש, אבל אם מדייקים ב"לי ראש" יש שתי בחינות – מי אומר את ה"לי"? מישהו שנמצא כאן בפנימיות, ואומר שיש לו ראש. הראש הוא על דרך הרדל"א, השרש שלמעלה מהתלבשות, ומי שאומר "לי" הוא הפנימיות שכן מתלבשת ביעקב. הפנימיות של יעקב אומרת "לי ראש" והראש למעלה מהתלבשות בגוף. גם ביעקב יש שתי בחינות, כמו שבישראל יש שתי בחינות שלא מפרט כאן – יעקב הוא י-עקב. ה-י היא מה שיורד מלמעלה, שרש שיורד לעקב ומתלבש בתוכו. ישראל הוא "לי" שמכיר ש"לי ראש". יחסית ישראל בדרך העלאה, מה"לי" ל"ראש", ויעקב בדרך המשכה, מה-י ל"עקב". בשניהם יש התכללות, אך בכל אופן בכללות ישראל הוא הפנימיות ויעקב הוא החיצוניות. ישראל אינו סתם פנימיות, אלא השרש שלא מתגלה – הראש עצמו, רדל"א, "יד רמה", "ריש גלי".], דהרי ידוע דלא כל הנשמה מתלבשת בגוף כי עצם הנשמה אינה בגדר התלבשות, והגוף אינו בערך שיוכל להכיל עצם הנשמה [משני הכיוונים – עצם נשמה לא בגדר התלבשות והגוף לא בערך שיוכל להכין. כמו אדם שלא שייך לרדת למצב מסוים, וגם הכלי לא שייך לקבל אותו. אי-התאמה בשני הכיוונים.]

[כעת מתחיל נושא חדש וחשוב – היחס בין הנשמות למלאכים:] שהרי גם במלאכים איתא דמלאך בשליש עולם עומד [מלאך הוא מאד גודל, תופס שליש מהעולם.] וכ"ש נשמה שלמעלה ממלאכים [תופסת את כל העולם ויותר, יוצאת מגדר גבולות העולם, ובודאי אינה מסוגלת לצמצם עצמה ולהכנס לגוף. (אז איך יש מקום למלאכים?) שאלה טובה, רוחניות היא לא בגדר מקום, לכן באותו מקום יכולים להיות מליוני מלאכים ונשמות.] אינה בערך שהגוף יכיל אותה [עצם הנשמה לא יכול להתלבש, וגם הגוף לא בערך להלביש. אם הנשמה לא יכולה להתלבש בגוף היא מקיף, מקיף הוא חן, וחן ראשון יכול להתדרדר לשקר. זה מה שקורה במדינת ישראל – לא מדינת יעקב. הוא לא כותב כאן בפירוש.], דענין ההתלבשות הוא בחינת גילוי [שהמתלבש יתגלה במשהו.], וזה אי אפשר שיהיה מעצם הנשמה וכמו שכתוב בסש"ב פנ"א דעצם הנשמה אינה מתחלקת לכחות ואינה מתלבשת כו' [כנראה שהא בהא תליא – היות שכל כך גדול וכל כך כללי לא יכול להתחלק ולהתלבש באברים המסוימים של הגוף, כחות פרטיים, ולכן כלל לא יכול להתלבש בגוף.] ואין הגוף יכול לקבל גילוי כזה [משני הכיוונים – העצם לא יכול להתלבש והגוף לא יכול לקבל גילוי כזה. אם היה גילוי היה מתבטל, כמו "הושיט אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן". גילוי גדול מדי פשוט שורף את מה שאינו כלי עבורו.], ומה שמתלבש בגוף הוא רק הארה ומקצת הנשמה אבל עצם הנשמה היא למעלה, וזהו בחינת ישראל בחינת ראש [לא מסביר את המלה "לי", מי אומר "לי ראש", אלא רק אומר ישראל הוא בחינת ראש, שהוא שרש הנשמה,] ושרש הנשמה שאינה מתלבשת בגוף, ויעקב הוא בחינת רגל דנשמה [מה שיורד.] שזהו בחינת נר"ן [ה-צ של הצלם, כפי שאמרנו קודם.] המתלבשים בגוף,

[כשאומרים שלכל אחד יש ניצוץ אלקי, הכוונה שמתלבש ביחידה ומאיר בגוף?] מה שהניצוץ מתלבש בתוך היחידה כנראה שהוא הפנימיות של האורות דא"ק שאינם העתיק שלמעלה מראשו. זה מה שהסברנו, שהשרש של הפנימיות הוא למעלה מהראש – לא מתלבש, אפילו בתוך היחידה. [אז איך אומרים שהניצוץ הוא "חלק אלוק ממעל ממש", מתייחד עם ה"ממש", עם תכלית הגשמיות?] הצ"צ אמר שיש שני פירושי "ממש" – או ממש למעלה, או שמתממש למטה. ההתלבשות כיהודי שנמצא בעולם הזה היינו הקשר לשרש הנשמה.