סוד ה' ליראיו – שער כ"ה – ירידת התורה (ד)

כז מנחם-אב תשמ"ה – חיפה

פרק ב חלק א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה החל הרב ללמד את פרק א בשער כ"ה בספר סוד ה' ליראיו. בתחלה חזר על סדר ירידת התורה בסוד הפסוק "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם", עם דגש על הדיבור – "דבר הוי'" זה הקץ-הנבואה-הלכה. לאחר מכן הוסברה הקבלם לשם הוי' ולשבעה קולות עם דגש על הקשר בין "יחיל" ו"יחולל". בחלקו השני של השיעור החל הסבר פרק ב בהבנת סוד המלה "אז" כחיבור אל"ף-פלא ו-ז ספירות. בחלק השלישי התבאר סוד המשכת הקול הראשון –  "קול הוי' על המים" ושייכותו לצינור המחבר כתר ("אז") לחכמה ("ראה").

א.     ירידת התורה ו"קול ה'"

ירידת התורה בסוד שם הוי'

אנחנו נמצאים כאן בשער בספר שבו נקרא "ירידת התורה", ולומדים אותו כאן בשיעור זה כבר כמה פעמים ורוצים להמשיך בפרק ב. עד עכשיו סיימנו את פרק א עם כל מיני הסברים סביב לפרק. בפסוק ובמבנה של ירידת התורה אפשר להתבונן בכל שלבי הנפש ולראות איך רעיון מתגלה לאדם מהעל-מודע לתוך המודע, שלב אחר שלב, מתפתח ויורד עד שהוא מסוגל בצורה תקינה לגלותו לזולת. באמת הנפש על כל כוחותיה מכוונת כולה לחבר את העל-מודע, דרך כל שלבי מדרגות המודע, עד לגילוי לזולת. התכלית היא הקשר והדיבוק הדבקות עם הזולת.

יש הרבה-הרבה שלבים של נפש על מנת להכין את המסר והרעיון שבסוף יימסר לזולת, ובאמצעות המסר שיימסר ממני אליך, על ידי כך אנחנו מתחברים ביחד, מתקשרים ונדבקים יחד. כאשר הקב"ה נתן לנו את התורה, הוא גם כביכול – בלשון חז"ל – חזר על התורה שלו ארבע פעמים בינו לבין עצמו עד שגילה לנו את התורה[ב], ולומדים זאת חז"ל מהפסוק במשלי. אם מתבוננים אפשר לראות בו את כל השלבים מלידת רעיון במח ועד לגילויו הסופי בדיבור. אם נסתכל בציור נראה כאן את כל המרכיבים בפסוק והמבנה שלהם על פי הסוד הכי כללי של התורה כולה – סוד שם הוי'.

הסוד היסודי, כלומר המבנה הכללי ביותר של כל מערכת כחות, הן כחות שבעולם מסוים, כמו עולם אצילות או עולם הבריאה, הן הכחות כמו שהם בנפש האדם, המבנה היסודי ביותר הוא סוד שם הוי'. זה הכלל של כל הספר הזה. כל הספר בא להתבונן בתורה ובמציאות כולה איך הכל מקביל. קבלה מלשון הקבלה[ג], איך שהכל מקביל לסוד הוי'. זה עיקר הלימוד והתבוננות בקבלה. קבלה מלשון "מקבילֹת הללאֹת"[ד]. איך כל תופעה, הן בתורה והן בחיים, אם מתבוננים בה נכון רואים איך שהיא מקבילה לסוד הוי' ובזה ממילא נדבקים קודם כל לה'.

כשרואים שכל המציאות מתקשרת לסוד ה' מתגלה שאנחנו "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[ה]. כאן בפרק הזה אנחנו מסבירים איך סוד ה' הוא סוד התהליך הפנימי בנפש, איך שרעיון מתנוצץ ומתגלה, מופיע פעם ראשונה בחכמה, בראיה, ולאט לאט נתקן. תיקון בקבלה נקרא לבוש[ו], הוא מתלבש מכח לכח בנפש עד שהוא מוכן ומזומן להתגלות לזולת בדיבור. וכאשר הוא מתגלה לזולת עם המסר הזה, הדיבור הזה הוא דיבור מתוקן. הוא משמש לחבר אותי לזולת.

דבר ה' זה קץ-נבואה-הלכה – קנ"ה

תכלית הדיבור היא דבקות. הדיבור הזה הוא יחוד וזיווג בתורה. ואם הדיבור לא פועל את הזיווג האמתי סימן שהדיבור שלי מקולקל, לא מתוקן. למה מקולקל? בגלל שהוא לא עבר בצורה תקינה את כל השלבים האלה. אין בדיבור "דבר הוי'". הדיבור צריך להיות "דבר הוי'". הרבה פעמים בתורה כתוב "דבר הוי'"[ז]. יש סוגיא בגמרא שאומרת שיש כמה פירושים בביטוי זה.

יש פירוש אחד "דבר הוי' זו הלכה"[ח]. כלומר שכאשר כתוב בתורה "דבר הוי'", הכוונה הלכה, לאפוקי המאמרות בהם נברא העולם, אלא כמו עשרת הדברות. יש מאמר אחר, דעה אחרת בגמרא "דבר הוי' זה הקץ", כשכתוב "דבר הוי'" זה מרמז לקץ ביאת המשיח, הקץ הסופי, כלומר סוף עולם הזה, הקץ. ויש פירוש שלישי שאומר בגמרא "דבר הוי' זו נבואה". יש שלשה פירושים בגמרא מו דבר ה'.

באמת כל הדברים הולכים יחד. הנבואה היא בוודאי על הקץ. כל הנביאים מתנבאים לעתיד. תיקון העתיד הוא הלכה. כתוב שכל מתן תורה וכל ההלכה שיש לנו – הלכה לשון "הליכות עולם לו"[ט] – היינו לאן העולם הולך. זו תודעה של הלכה, יהודי שחי על פי הלכה חי בתודעה שאנחנו הולכים לקראת משהו.

לאחד שחי בטבע אין תודעה שהוא הולך לקראת משהו. הוא רק חי, הוא מתקיים, הוא נהנה מהחיים או שלא נהנה מהחיים, הוא חי בהווה. יש אחד שחוקר מה הוא היה, דיברנו על זה הרבה פעמים, אולי גם בשיעור הזה. יש חקירה,, כמו בין הגוים של גלגולים קודמים, מי הייתי בגלגול הקודם. זה מאד נחמד, מעניין מאד, אבל זה עדיין לא הלכה. זה רק סרט מעניין מי היית. באמת בקבלה גם יש דבר כזה, ודאי שהיית מישהו. אם יודעים על פי תורה מי היית זה יכול להיות טוב כדי לכוון אותך מכאן ולהבא, אבל לא שזו תכלית בפני עצמו, אין בזה שום תכלית. התודעה שלנו היא של הלכה, כלומר הליכה. "הליכות עולם", הכוונה שהעולם הולך לקראת משהו.

אם כן, מה הסברתי? שכל הפירושים של "דבר ה'" עולים בקנה אחד. יש מאמר חז"ל[י] שכאשר יש כמה גוונים, כלומר כמה טעמים או כמה פירושים למשהו, אם אפשר להתבונן-לראות את המכנה המשותף, הצד השווה שמחבר אותם, הביטוי בעברית הוא "כולם עולים בקנה אחד". כאן באמת עוד יותר מודגש, בגלל שראשי התבות שלהם הוא קנ"ה. זה סימן לזכור את שלשת הפירושים: קץ-נבואה-הלכה. יש שלשה פירושים לביטוי "דבר ה'". מה זה "דבר ה'"? פירוש אחד קץ, פירוש שני נבואה, פירוש שלישי הלכה. ובאמת על זה אפשר לרמז את המאמר "כולם עולים בקנה אחד".

"דבר הוי'" הוא דיבור שנולד בסוד הוי'. לפי דרכנו כאן בהתבוננות זו רוצים לתקן אצלנו את הדיבור, שיהיה דבר ה'. מתי יהיה "דבר ה'"? אם הוא עובר דרך ארבע אותיות י-ה-ו-ה לפני שהוא מתגלה לזולת. "דבר ה'" הוא דיבור שעבר את כל השלבים האלה – "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר"[יא]. זה קיצור ותמצית הלימוד שלנו.

"אז ראה ויספרה" – מן העל־מודע אל חידוש התורה וגילויה

אם מתבוננים בציור רואים שהמלה "אז" היא הראשונה בפסוק, ובקבלה "אז" הוא "קדמא דנא", "מקדם". המלה "אז" בקבלה היא לפני המודעות. לפני המודעות זה על מודע, "אז", "קדם מפעליו מאז"[יב], כך כתוב בקבלה ובחסידות. לכן המלה "אז" היא "כתר", "כתר" הוא על מודע. מ"אז" באים ל"ראה". ההברקה הראשונה של התורה שבבחינת "קדם מפעליו מאז", כלומר היא באה מ"אז", מ"קדם", ההופעה הראשונה שלה היא "ראה", "אז ראה". "ראה" הוא י של שם הוי', חכמה.

אחר כך "ויספרה" הוא הסיפור בינו לבין עצמו שנקרא "התבוננות". ההתבוננות היא לספר את הדבר כמו לשחזר את החוויה, שלא תברח, לא תיעלם. כתוב[יג] שאם יש נקודת הברקה של חכמה היא עלולה להיעלם מיד, לחלוף ולעבור אם לא תופסים אותה. הבינה היא כח התפיסה, לתפוס שלא יברח. איך תופסים? שמשתדלים מיד לשחזר אותה, כמו מישהו שראה משהו ומשתדל לשחזר את החוויה שלא תברח ממנו. השחזור בינו לבין עצמו הוא התבוננות. כמובן, יש התבוננות שאדם לא ראה עדיין דבר. לדוגמה, כאשר לומדים משהו מתוך הספר ואחר כך כל אחד הולך הביתה ורוצה לשחזר את השיעור. הוא עדיין לא ראה את האמת המוחלטת שטמונה בתוך הדברים, הוא רק רוצה להתבונן בלימוד שלמד.

אז באמת באמצעות ההתבוננות הוא יכול לבוא למה שנקרא בחסידות[יד] שמיעה פנימית ממה ששמע קודם רק בחיצוניות. הוא ישב בשיעור והקשיב, הוא הבין בשכל חיצוני. עכשיו אם הוא רציני ולא מסתפק בשמיעה והבנה בשכל החיצוני, הוא הולך הביתה קורא זאת עוד פעם, ואחרי כן הוא סוגר את הספר ומתחיל להתבונן בזה. אם לא עושים כך זה נקרא שכל הלימוד הוא חיצוני בלבד.

זאת אומרת אם הלימוד רציני אחר כך חוזרים הביתה, קוראים עוד פעם, עוד פעמיים, עד שהדבר מתיישב טוב השכל. אחר כך סוגרים את הספר, מתחילים להתבונן בו. אם אדם מתבונן באמת הוא מגיע פתאום לשמיעה פנימית, הוא מתחיל לשמוע את האמת האמתית שטמונה בתוך האותיות. הרי האותיות הן רק לבוש. יש פסוק "אזן מלין תבחן"[טו], יש שמיעה פנימית באוזן שמתחילה לבחון היטב, "הדק היטב", את התוכן הפנימי של המלים והוא מתחיל פתאום לשמוע משהו. לא שמיעה פיזית, אבל זה נקרא ביידיש "דערהער", הוא פתאום חודר לפנימיות הדברים, שומע. מתוך השמיעה הפנימית הוא יכול לעלות ולבוא גם לראיה. מי שזכה לשמוע את הפנימיות יכול אחר כך לעלות עוד יותר ולראות את הדברים ממש, לראות את האמת, זה נקרא ראית המהות.

מה שעכשיו הסברנו הוא התבוננות מלמטה למעלה וזוהי התבוננות הרגילה אצל כל אחד. לא כל אחד מתחיל מחוויה, מראיה. עוד פעם, אנחנו מסבירים שיש התבוננות מלמטה למעלה ויש התבוננות מלמעלה למטה. התבוננות מלמעלה למטה היא לאחר שיש נקודת ראיה, חוויה, והאדם רוצה לשמור אותה. למה לשמור? לא כי יש לו אוסף של חוויות, כמו אוסף בולים. הוא לא צריך זאת בשביל אוסף הבולים שלו. הוא צריך זאת בשביל להמשיך את הרעיון עוד יותר למטה. צריך לשמור את החוויה על מנת שתוליד אחר כך מדות, רגש מתוקן בלב, אחר כך שיוכל גם כן למסור אותו הלאה לזולת.

מה התועלת שהוא מוסר הלאה? שעל ידי כך יש לו עכשיו כח ואור, וכך צריך להתייחס לכל רעיון, לכל דבר חכמה אמתי שאדם זוכה לקבל מלמעלה. הוא נשק בידיו לא לירות במישהו, בדיוק להפך, בשביל להתחבר. אם ה' מזכה אותך באיזה חידוש, איזה רעיון, הוא נותן לך אמצעי שעל ידו אתה יכול להתחבר עם מישהו אחר. באמת התכלית הסופית של הרעיון היא להתחבר, והחיבור הוא על ידי דיבור.

כדי לדבר בסוף צריך לרדת דרך כל השלבים, כל מדרגות הנפש. אם כן, קודם כל צריך לשמור אותו שלא יברח. לכן כתוב גם בהרבה ספרים קדושים – וזה שייך לכל אחד מאיתנו – שכל יהודי, אפשר לומר גם איש וגם אשה, זוכה לחידושי תורה. כולנו חלק מהתורה. לכל אחד מאיתנו יש אות בתורה, שער וחלק בה. בזכות אות זו וחלק זה יש לכל אחד חידושים אמתיים בתורה. מובא בהרבה ספרים[טז] שאם אתה זוכה לחדש משהו, רעיון בתורה, אתה חייב מיד לכתוב אותו. יש לפעמים שכתוב דברים מאד חריפים לאנשים שמקבלים חידושים ולא אכפת להם לכתוב אותם, בגלל שה' נתן לך את זה לתכלית מסוימת, והתכלית היא לגלות. מה שה' נתן למשה רבינו הוא בשביל עם ישראל, "דבר אל בני ישראל"[יז]. וכך כל אחד בפרט, אם הוא מקבל משהו – זה בשביל לגלות. למה לגלות? שוב, גילוי תורה הוא דבק, כח שמדבק בין הנשמות.

"אז ראה ויספרה" – השתלשלות התורה מן הכתר אל הדיבור

אחרי כל ההקדמה הזאת אנחנו שוב נמשיך. אחרי שרואים משהו מלמעלה צריך מיד לספר אותו – "אז ראה ויספרה". הסיפור כאן הוא סיפור פנימי שנקרא התבוננות מלמעלה למטה. סיפור הוא התבוננות מלמעלה למטה, כלומר שאתה לוקח נקודת ראיה ומשחזר מה שראית בינך לבין עצמך על מנת לשמור אותה, וסיפור זה גופא הוא תחלת ירידת הדבר.

אמרנו שיש התבוננות מלמטה למעלה, והיא לא נקראת סיפור. לתבוננות מלמטה למעלה קוראים עיון, כמו שאדם מעיין בספר. עוד פעם, כמו שאמרנו קודם, התבוננות מלמטה למעלה היא שלמדת משהו, עכשיו אתה מתייחס, לוקח אותו ברצינות. להתבונן מלמטה למעלה נקרא לעיין בדבר היטב, אפילו ביגיעה, ועל כך כתוב "יגעתי ומצאתי תאמין"[יח], שצריך יגיעה ועמל של תורה לעיין בדברים היטב עד שתשמע את פנימיות הדברים. אבל התבוננות מלמעלה למטה היא לקחת ראיה כמו חוויה ולשחזר על מנת שלא תברח, על מנת להורידה עוד יותר למטה. זה סיפור, וענינו של הפסוק "אז ראה ויספרה".

אחר כך, מה כתוב הלאה? "הכינה". "הכינה" פרושו במדות חסד-גבורה-תפארת של הלב, אהבה-יראה-רחמים. במדות הללו האדם מכין את המסר והרעיון הזה לזולת. בסיפור הוא עדיין לא חושב על הזולת, הוא רק מיד לאחר שראה משהו הוא חייב לשחזר אותו על מנת לשמור אותו, כמו שהסברנו. אין בתודעה שלו עדיין זולת. אבל מיד אחרי הסיפור הוא צריך להכין אותו. ההכנה בשביל הזולת נקראת "הכינה".

אחר כך "וגם חקרה", שמחובר ל"הכינה" על ידי המלה "וגם" – כתוב "הכינה וגם חקרה". כלומר, שתי המדרגות "הכינה וגם חקרה" הן בכללות יחד. מה זה בלשון הקבלה? שתי המדרגות הללו הן כנגד ו שבשם ה', רק שיש בה שלש מדות של רגש פנימי כלפי הזולת, שנקרא חסד-גבורה-תפארת, חג"ת, ויש עוד שלש מדות של רגש מעשי, כלומר מדות איך לבצע. המדות איך לבצע, שבגוף נקראו כליות, הן נצח הוד. בנצח והוד יש חקירה איך לתת את הדבר הזה אחרי שהוא הכין אותו.

עוד פעם, יש "הכינה וגם חקרה". החקירה הזאת היא על ידי שאתה מרגיש תוך כדי מעשה המסירה, מסירת הדברים, שאדם בא במגע ישיר ואישי עם הזולת, כשהוא עכשיו עומד למסור לו את המסר, תוך כדי מצב של פנים בפנים, כלומר אחד מול השני, הוא מתחיל להרגיש את הזולת. תוך כדי הרגשת מציאות הזולת משתנה אצלו כל אופי המסירה. כלומר באיזה אופן ובאיזה סגנון הוא ידבר וימסור את הדברים.

כלומר, החקירה הזאת היא בשטח. בשטח המגע והמפגש הוא חוקר איך, כלומר באיזה אופן, באיזה סגנון לומר זאת. לאחר החקירה כבר הכל מוכן לאמירה – "הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה".

עד כאן הסברנו את המדרגות. "ויאמר" זה כנגד ה תתאה שבשם, המלכות, הדיבור ממש. אם כן, "אז" היינו קוצו של י, הכתר; "ראה" י, חכמה; "ויספרה" – בינה; "הכינה" – חג"ת; "וגם חקרה" – נה"י, ובפרט נצח והוד; "ויאמר לאדם" היינו מלכות, הדיבור. אם כן, בפסוק זה יש כל תהליך הספירות והקבלה לסוד ה'.

ירידת התורה על ידי "קול ה'"

אני עדיין מקצר מה שלמדנו בשיעורים הקודמים. הסברנו – וכל ההסבר הזה הוא על פי מאמר חסידות של רבי הלל מפאריטש, כל היסוד כאן לקוח מתוך מאמר בספר "פלח הרימון"[יט], ושם הוא מסביר – שבין מדרגה למדרגה צריך להיות כח בנפש שמביא, כמו צינור שמוביל את השפע, מדרגה לדרגה. הוא אומר שהכח הזה בנפש להוריד מ"אז" ל"ראה", כלומר מהכתר לחכמה ומהחכמה לבינה, מהבינה למדות, מהמדות לנה"י, לחקירה ובסוף לדיבור, בין כל דרגה ודרגה יש כח שמחבר ומוריד, והכח הזה נקרא קול – "הקֹל קול יעקב"[כ]. הוא אומר שלכל קול – צינור שמחבר ממדרגה למדרגה – יש שם מיוחד, והוא מרומז. כל השמות האלה כתובים בתורה בפרק כ"ט בספר תהלים, אלו כל הקולות, שהם הממוצעים, הצינורות מדרגה לדרגה. הראשון נקרא "קול הוי' על המים".

עד עכשיו קראתי בציור רק את הצד הימני – "אז ראה ויספרה". עכשיו נתבונן בצד השמאלי שכתוב בו קצת הסבר:

אָז [הוא] רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בְּחִינַת ״קֶדֶם״ [רצון הוא כתר. "אז" היינו נקודת רצון שעדיין למעלה מטעם ודעת. לאחר רצון עליון זה שבבחינת קדם, יש] ״קוֹל הוי׳ עַל הַמַּיִם״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אַרִיךְ לְאַבָּא

בתוך המאמר הוא הסביר, וגם למדנו זאת באריכות לפני חודש, בפעם האחרונה, שהקול הוא תמיד יסוד הפרצוף העליון שמתקשר לפרצוף התחתון ממנו. כל כח בנפש הוא נקרא פרצוף אם הוא מפותח. אם החכמה מפותחת, הראיה מפותחת, יש בחכמה פרצוף שלם. מה הכוונה פרצוף שלם? כל עשר הספירות, כל הכחות בתוך החכמה. ה"קול" של כל פרצוף הוא היסוד של אותו פרצוף שמתקשר עם הפרצוף הבא, שמוביל את השפע למדרגה הבאה. לכן הקול הראשון, "קול הוי' על המים", הוא יסוד הכתר, שבלשון הקבלה נקרא יסוד אריך, הממשיך את השפע מ"אז" ל"ראה", מהכתר לאבא. חכמה נקרא אבא. "ויספרה", בינה, הוא אמא. וכך הלאה.

רָאָהּ — חָכְמָה עִלָּאָה

״קוֹל הוי׳ בַּכֹּחַ״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אַבָּא לְאִמָּא

הקול הראשון הוא "על המים". אלו הדברים שצריכים להתחיל להסביר הערב בעזרת ה'. לא פירשנו עדיין למה הקול הראשון שבין הכתר לחכמה נקרא "על המים", והקול השני, מחכמה לבינה, נקרא "בכח", והקול השלישי, מבינה לחג"ת, נקרא:

״קוֹל הוי׳ שׁוֹבֵר אֲרָזִים״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד שֶׁבְּתִפְאֶרֶת לְנֶצַח וְהוֹד [את המונחים האלה הסברנו בפעמים הקודמות, לכן אני לא חוזר להסביר את זה עכשיו]

וְגַם חָקָרָהּ – נה״י – מִדּוֹת הַשַּׁיָּכוֹת לַפּוֹעַל

״קוֹל הוי׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד ז״א בַּמַּלְכוּת

וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה  — דִּבּוּר הַמַּלְכוּת בְּבִי״עַ

אם רוצים לתת משל לדיבור שאדם מדבר לזולתו והנמשל יהיה העולמות העליונים למעלה – זהו משל למלכות בעולם האצילות שמדברת לזולת. מיהו הזולת? העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, בלשון הקבלה.

הרי כל כחות הנפש הם משל לעולם העליון, עולם האצילות. ההגעה בסוף לדיבור לזולת היא משל למעבר מעולם האצילות, שהוא רשות היחיד, כלומר האדם עצמו, אל הזולת, ובנמשל הם העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. עוד פעם, מהי תכלית כוונת הדיבור? בשביל מה מדברים? כדי להביא הכל ליחוד.

הדיבור המתוקן, אמרנו, הוא "דבר הוי'", דיבור של ה'. מתי האדם, אני ואתה, יכול לדבר "דבר הוי'"? רק אם אנחנו בתכלית היחוד עם ה' בעולם האצילות, בעולם האחדות, ואז הדיבור שיוצא בסוף הוא כמו המלכות בעולם האצילות, שכאשר היא מגלה את עצמה, מגלה את עצמה לעולמות התחתונים בי"ע היא גורמת על ידי כך להביא את כל המציאות התחתונה החיצונית לאחדות ולהתייחד עם הכל על מנת להביא הכל לאחדות. זה "דבר הוי'".

עוד פעם, המדרגה האחרונה, "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה", היא דיבור המלכות בבי"ע ויש בדיבור זה עצמו שתי מדרגות: "קול הוי' יחיל מדבר" ו"קול הוי' יחולל אילות". אותן לא הסברנו לגמרי, מהן שתי מדרגות אלה, אבל שתיהן ממשיכות מיסוד מלכות האצילות בבי"ע לתוך העולמות התחתונים, על מנת לקרב אותו, כמו שמדברים עם מישהו רחוק לקרבו, כמו במאמר הלל הזקן בפרקי אבות "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[כא].

"מקרבן לתורה" הוא בדיבור, ובדבר ה' יכול אדם לקרב לתורה, כלומר לקרב את העולמות התחתונים לתורה שבעל פה. התורה שבעל פה נקראת דיבור, וכל יהודי שמדבר דברים אמתיים הוא מדבר תורה שבעל פה. כל אחד, כל דיבור מתוקן הוא תורה שבעל פה, וכשמקרבים יהודי ליהדות, כלומר לאחדות עם ה' באמצעות הדיבור, זה נקרא לקרב לתורה. זוהי תורה שבעל פה, שממש בתוך הפה שלך, עם הדיבור הוא דבר ה'.

יחיל-יחולל

בתורה שבעל פה, שיוצאת מהפה שלך למציאות שסביב לך על מנת לקרב, לייחד הכל, יש שתי מדרגות: "קול הוי' יחיל מדבר"ך ו"קול הוי' יחולל אילות". רואים על פי פשט ששני קולות אלה הולכים יחד, "יחיל... יחולל", ועל פי הלשון רואים שיש קשר בין "יחיל" לבין "יחולל". "יחולל" בדקדוק הוא צורה כפולה, יש שתי ל, וידוע בדקדוק שכל צורה כפולה היא אותו דבר רק בצורה קצת יותר חזקה.

אם כן, יש "יחיל" ויש "יחולל" ושני שורשים אלה קשורים גם עם חול. חול היינו רשות הרבים, כח שמגיע ומתייחס לחול. על פי פשט גם "יחיל" וגם "יחולל" הם כמו לזעזע, להפחיד, יש בזה זעזוע. המכנה המשותף של שניהם הוא שבאמצעות הדיבור עושים איזו "הזזה עצמית" בתוך החול, שבלעדיה אי אפשר להביאו לקודש, ליחוד.

כתוב – זה רעיון מאד יסודי בחסידות – ששום דבר אמתי לא מתחיל אם לא שומעים שזז. אם לא זז אצלך משהו לא קורה שום דבר. יש ביטוי בחסידות "הזזה עצמית"[כב]. כל התעוררות אמתית היא שפתאום משהו זז, זז בזעזוע, לא סתם. רק אם יש איזה מן זעזוע ממש של הזזה יש סיכוי להביא את החוויה לתוך הקדושה. אבל כל זמן שאין "הזזה עצמית", הדבר נשאר בקליפתו, בישותו, ואם הוא נשאר בקליפתו בישותו הוא נפרד מהאחדות. ההזזה העצמית שוברת את הקליפה, כלומר המחיצה. יש מחיצה, מחסום ביני לבין ה', ביני לבין האחדות, ובלי ההזזה העצמית המחסום הזה נשאר. רק אם יש איזו הזזה-זעזוע אני יכול להשתחרר, לשבור את המחסום הזה, המחיצה, ויש סיכוי להביא אותי לאחדות עם ה'. כל זה היה רק להסביר את המכנה המשותף של שתי המלים "יחיל" ו"יחולל".

"יחולל" הוא גם מלשון להוליד. לדוגמה, בלשון הקודש אומרים לחולל תנועה. הבעל שם טוב הוא מחולל החסידות, הוא מוליד את תנועת החסידות. כל הולדה, לחולל משהו, קשורה גם עם חיל ורעדה. עוד פעם, השורש כאן הוא חיל. חיל ורעדה הוא זעזוע. בגלל שכמו שאשה יולדת היושבת על המשבר עוברת זעזוע לפני שיולדת, כדי לחולל משהו, להוליד משהו. כתוב בחז"ל, למה כתוב "יחולל אילות"? למה אילות ולא משהו אחר? חז"ל אומרים[כג] שהמשבר הכי קשה של אשה יולדת, של נקבה יולדת – הוא אצל האילה. מובא בחז"ל שרחמה צר, וכיוון שיש לה רחם הכי צר הכי קשה לה להוליד, ולכן היא צועקת שבעים קולות – יש בזהר[כד] – עד שיולדת. זהו סוד האילה ויש גם עוד הרבה שלבים שהיא עוברת.

יש קטע מאד עמוק בזהר שמסביר את שלבי הלידה של האילה, אבל המשבר הכי גדול של לידה נקרא לחולל אילות. ויש "קול הוי'", הקול האחרון-האחרון בין שבעת הקולות, מ"קול הוי' על המים" עד "קול הוי' יחולל אילות", וזהו הקול השביעי עליו כתוב "כל השביעין חביבין"[כה]. השביעי האחרון חביב כאן הוא "קול הוי' יחולל". אחרי שיש "קול הוי' יחיל מדבר" יש "קול ה' יחולל אילות" שהוא ההזזה העצמית של "קול הוי'" על מנת להוליד. כתוב שכל עם ישראל דומה לאילה.

יש הרבה משלים על עם ישראל, ובענין הלידה אנחנו דומים לאילה. האילה כאן היא משל לעם ישראל בכלל וצריך להיות "קול הוי' יחולל אילות". שני קולות אלו – "יחיל מדבר" ו"יחולל אילות" – ממשיכים את הגילוי מיסוד המלכות לעולמות התחתונים בי"ע על מנת להביאם לאחדות. כמו שהסברנו, תכלית כוונת הדיבור היא להביא לאחדות.

ב.     סוד "אז"

א – אל"ף-פלא

אחרי כל החזרה הזאת, חזרנו קצת על הפרק הראשון, אפשר להמשיך לפרק השני, והמטרה שלו היא להתבונן בפרטיות בקולות אלה, כמו שעכשיו התחלנו – למה "קול הוי' על המים" הוא בין הכתר לחכמה, למה "בכח" הוא בין החכמה לבין הבינה, וכך הלאה. בשביל זה צריך להתבונן בכל המלים כאן, והדבר הראשון שצריך להתבונן בו הוא המלה "אז", למה היא הכתר ומה זה אומר בתוכו:

בְּתֵבַת ״אָז״ בַּפָּסוּק הַנָּ״ל, הַמְּרַמֵּז לְפַרְצוּף אֲרִיךְ־אַנְפִּין — [הכתר בתור שיעור קומה שלם נקרא בקבלה פרצוף אריך אנפין. בנפש פרצוף זה נקרא] רָצוֹן הָעֶלְיוֹן [של הנפש. גם למעלה בנמשל, אריך אנפין הוא הרצון הגלוי כביכול של ה'],

[במלה "אז" יש א ו-ז, צריך להבין מהי א ומהי ז] הָ־א מְרַמֶּזֶת לְאָלֶף־פֶּלֶא, ״שֶׂכֶל מֻפְלָא״, שֶׁבִּפְנִימִיּוּת מוֹחָא סְתִימָאָה, בְּחִינַת ״אַאֲלְפְךָ חָכְמָה״ שֶׁבּוֹ, וְהַ־ז מְרַמֶּזֶת לְ־ז סְפִירוֹת מִבִּינָה עַד יְסוֹד שֶׁבּוֹ.

א-ז יחד הם 8. יש הרבה דברים בתורה שקשורים עם 8, כמו הדבר הכי חשוב שמונה ימי מילה – ילד נימול לשמונה ימים. כל 8 בתורה  קשור תמיד עם ימי מילה. יש עוד הרבה דברים של 8, אבל הדבר הכי יסודי הוא מילה.

אנחנו יודעים שמילה היא תיקון הברית, שבקבלה ברית היא ספירת היסוד[כו]. ספירת היסוד היא הספירה הששית במדות הלב, אם מתחילים לספור מחסד – חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד שש. אבל אם מתחילים לספור מכתר, היסוד הוא תשע. למה הוא קשור עם 8? שואלים בקבלה[כז], למה שמונה קשור עם המילה? המילה היא ספירת היסוד. מסבירים שלענין ברית מילה מתחילים מחכמה. אני מסביר עכשיו משהו כללי, שלענין שמונה של מילה, כדי שהיסוד יצא השמיני צריך להתחיל לספור מחכמה בלי דעת. כלומר, הכתר כאן מובן מאליו. אומרים ש-א היא חכמה, ואחר כך יש ז שבע ספירות מבינה עד יסוד – בינה-חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד. זו הכוונה הכללית של 8 ביחס ליסוד. כאן הכל מדובר בכתר, ברצון העליון של העל מודע. המלה "אז" בכתר היא מחכמה עד יסוד הכתר. ביסוד הכתר יש "קול הוי' על המים" שממשיך מכתר לחכמה. זה מה שכתוב כאן.

צריך להסביר עוד כמה דברים בקבלה. דבר אחד הוא שלחכמה שבכתר יש שם מיוחד. קוראים לה מח הסתום, "מוחא סתימאה"[כח]. לא הביטוי 'מח סתום', רק שאפשר לומר שאם יש לאדם 'מח סתום' הוא באמת עלה והסתלק למדרגת "מוחא סתימאה". "מוחא סתימאה" שלו לא מסוגל להביע את עצמו במח הגלוי שלו. למח הסתום קוראים בלשון החסידות כח המשכיל.

דיברנו קודם על אדם שמקבל הברקות, רעיון חדש, חידוש בתורה. החידוש בתורה עדיין לא מבורר, לא מתוקן, לפני שהוא יורד את כל מדרגות הנפש עד הדיבור. בכל זאת, יש רעיון ראשוני, הברקה, כמו ברק בשמים. מאיפה בא ברק זה? אז אם הברק פתאום מופיע בשמים – השכל אומר שהוא ודאי הוא יצא מאיזשהו מקום, רק שזהו מקום נעלם. מקום נעלם זה נקרא כח המשכיל.

הברק כפי שהוא בשכל עצמו נקרא הברקה, השכלה. שמספרים את ההשכלה הזאת במח הבינה, בהתבוננות, היא נקראת השגה – יש השכלה ראשונית ויש השגה. השכלה ראשונית היא הברקת החכמה והשגה היא התפיסה, להשיג פרושו לתפוס. התפיסה והקליטה של הבינה היא באמצעות ההתבוננות שהסברנו קודם.

כיוון שההברקה נקראת השכלה, לכן המקור בעל מודע של הברקה זו נקראת כח המשכיל. משכיל הוא פועל יוצא, מפעיל. והכח המשכיל שמפעיל את ההברקות למח, נקרא בקבלה "שכל מופלא", אלף אותיות פלא. אלף הוא גם לשון חכמה, אולפן, לאלף, "אאלפך חכמה"[כט], אבל זה אותיות פלא. כלומר שאלף הוא "שכל מופלא", ובקבלה הוא המח הסתום, "מוחא סתימאה", כח המשכיל שבכתר.

ז – ז ספירות מבינה עד יסוד

אמרנו ש"אז" הוא רצון, אבל בתוך הרצון יש שכל פנימי של רצון, הכל עכשיו מדרגות מאד נעלמות בעל מודע. בלשון אחר קוראים לו "טעם כמוס לרצון"[ל]. יש איזה טעם לרצון, שכל כמוס וסתום. כלומר, למה אתה רוצה. טעם זה כביכול מניע את הרצון. עוד פעם, "מוחא סתימאה", שהוא גם כח המשכיל מממנו נובעות הטיפות, ההברקות, נקרא גם המקום בו "טעם כמוס לרצון", והוא א של המלה "אז". עוד פעם, אלף מלשון "אאלפך חכמה", אבל כאן זו החכמה של הכתר, ה"שכל המופלא".

ה-ז של "אז" היא מה שבא אחר כך, שבע הספירות בינה-חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד של הכתר, של אריך. הן מסתיימות ביסוד, בברית של אריך. ברגע שמגיעים לברית של אריך יש שם "קול הוי' על המים", שהוא "קול הוי'" הבא לחבר את הכתר עם החכמה הגלויה.

שוב, נקרא בפנים, שנבין זאת: "בתבת אז בפסוק הנ"ל המרמז לפרצוף אריך אנפין, שהוא רצון העליון, האלף מרמזת לאלף פלא", הסברנו שבקבלה כתוב ש"אז" מרמז לפרצוף אריך אנפין. מה זה אלף-פלא? "השכל המופלא שבפנימיות מוחא סתימאה, בחינת אאלפך חכמה". משם באות ההברקות לחכמה גלויה, וזה מה שנקרא "אאלפך חכמה". "אאלפך חכמה" הוא פסוק באיוב ". כלומר, יש מקור בעל מודע ממנו בא אולפן החכמה, כלומר ההברקות למח החכמה הגלויה, "בחינת אאלפך חכמה שבו".

כאן באמת יש כוונה אפילו יותר עמוקה: אם תשימו לב, כתוב כאן "בפנימיות מוחא סתימאה", שזו בחינת "אאלפך חכמה" אפילו "שבו", אפילו אותו שכל מופלא, אותו "מוחא סתימאה", גם לו יש פנימיות המאלפת את החיצוניות שלו. הפנימיות שמאלפת את חיצוניותו נקראת חכמה של הפרצוף הפנימי בכתר, אבל בזה אני לא רוצה להאריך יותר מדי, בגלל שזה מצריך להכניס עוד הרבה מונחים חדשים.

אבל הרעיון הכללי כאן הוא שאפילו בתוך המח הסתום יש מי שמאלף – יש פנימיות שמאלפת את החכמה, גם את החכמה של "טעם כמוס רצון". אותו "טעם כמוס רצון" הוא מאולף, ומי שמאלף אותו הוא עצם השכל המופלא שבפנימיות חכמה סתימאה ביחס לחכמה סתימאה עצמה, ועליה כתוב "אאלפך חכמה" .

ג.      "קול הוי' על המים"

מים – כתר וחכמה

כל זה מרומז בסוד ה-א של "אז". אחר כך יש ז. המרמזת ל-ז ספירות מבינה עד יסוד שבפרצוף אריך אנפין:

אֲזַי נִמְשָׁךְ אוֹר הַתּוֹרָה עַל יְדֵי ״קוֹל הוי׳ עַל הַמַּיִם״,

צריכים להסביר כאן בכל פעם את המשל שהולך יחד עם כל אחד מקולות אלה. למה הקול הראשון בין הכתר לחכמה נקרא "על המים"?

שֶׁהֲרֵי כְּלָלוּת הַכֶּתֶר הוּא בְּחִינַת חֶסֶד חִנָּם (חֶסֶד דַּעְתִּיק שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בְּגַלְגַּלְתָּא דְּאֲרִיךְ) — ״מַיִם״ פְּשׁוּטִים שֶׁלְּמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת — וְנִמְשָׁךְ לִפְנִימִיּוּת אַבָּא שֶׁגַם כֵּן נִקְרָא מַיִם — ״אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה״, וְ״אוֹרָיְתָא מֵחָכְמָה עִלָּאָה נָפְקַת״,

כאן אנחנו מסבירים שמים הם משל כפול, גם לכתר וגם לחכמה – גם הכתר נקרא מים וגם החכמה נקראת מים. אפשר לומר שכיוון שהכתר והחכמה תמיד הולכים יחד, כמו י וקוצו של י בשם הוי' ששניהם יחד מהווים אות אחת בלבד, לכן במלה מים יש שני מ"מין. בכלל, תמיד שואלים על פי דקדוק, למה יש צורה כזאת נדירה ביותר, מים, עצם אחד שנאנר בלשון כפולה, לשון רבים? כמו מים חיים. יש עוד כמה דוגמאות בלשון הקודש, אבל לא הרבה. אחד הפירושים הוא שיש בהם יחוד בין מים של כתר ומים של חכמה.

ובפרט: הרי במלה מים יש מ פתוחה, ה-מ הראשונה, ו-ם סתומה, ה-ם הסופית. מ הפתוחה היא המח הפתוח, כלומר המח הגלוי, החכמה הגלויה, וה-ם הסתומה היא בדיוק מוחא סתימאה שהזכרנו קודם. ה-י במלה מים היא הנקודה, הטיפה שעוברת מהמח הסתום למח הגלוי, מ-ם הסתומה ל-מ הפתוחה. זה עיקר סוד המלה מים.

מ בעברית היא גם כן מי. האבן עזרא כותב בהרבה מקומות שגם את האותיות בשמות העצם צריכים לדרוש ולפרש על פי פשט כמו השימוש שלהן. נקח את המלה לב, שתי האותיות ל-ב בעברית הן עיצורים, לא תנועות, לא כמו אהו"י. אבל עם זאת, הן לא עיצורים 'שורשיים' בלבד, אלא גם עיצורים 'שימושיים'.

כתוב שכל אותיות הא"ב מתחלקות לאותיות שורשיות ואותיות שימושיות, או שורשים ושמשים. יש חלוקה בדיוק לאמצע, אחת התופעות הכי יפות ועמוקות בא"ב שלנו, שבתוך כב אותיות הא"ב יש י"א שורשים וי"א שמשים. כלומר, יש י"א אותיות שמופיעות רק בשורש ולא בשימוש לפני מלה ואחריה, ויש י"א אותיות שמשיות. מהן י"א אותיות השמשים? מי יכול לומר לי? את השמשים יותר קל לזהות. בכל"ם הן קבוצה אחת. מה עוד? אלו עוד אותיות? אמרתי קודם, מהן התנועות, אִמות הקריאה? הן גם שמשים – אותיות אהו"י. יש כבר שמונה. חוץ מבכל"ם ואהו"י, שהן כבר שמונה אותיות, יש עוד שלש אותיות לפני מלה או אחריה, שמשמשות את המלה, לא רק שורש – אותיות ת-נ-ש.

סוד בשכמל"ו

יש כוונה, רמז מאד יפה: הרי כל יהודי קורא פעמיים ביום קריאת שמע, אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לא], אחר כך אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[לב]. תמיד שכותבים את הפסוק בקיצור, מי שראה בשולחן ערוך או באיזה ספר שכותבים בקיצור, כותבים את הפסוק הראשון "שמע וגו'". המלה "שמע" היא קיצור לכל הפסוק, וכשכותבים "ברוך שם" בקיצור כותבים דווקא את ראשי תבות המלים בשכמל"ו – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".. כך מקובל. מה המיוחד באותיות אלה? כל האותיות של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כולן שמשים. הסוד שכתוב בספרי הקבלה, משהו מאד-מאד יפה, שאלו השמשים שבאים לשמש את שם הוי' בתנ"ך, אך ורק אלה. כלומר שיש בתנ"ך "בהוי'"[לג], "שהוי'"[לד], יש פעם אחת, ויש "כהוי'"[לה], "מהוי'"[לו], "להוי'"[לז], ו-"והוי'"[לח]. שש אותיות אלה הן שש האותיות בתנ"ך שמשמשות את שם הוי' לפניו.

זהו אחד מהסודות היפים ביותר. מה הוא מלמד אותי? שהפסוק הזה מסוגל לשמש, כלומר להיאחז בשם ה' על מנת לגלותו למטה. בקבלה כתוב שהפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בא לגלות למטה את היחוד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" מתגלה רק באצילות. על מנת לגלות את יחוד "שמע ישראל" למטה בעולמות התחתונים בי"ע, אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הכח של פסוק זה הוא להיאחז בגילוי העליון על מנת להביא אותו למטה. הוא בסוד האותיות המשמשות את שם הוי'. השימוש לוקח-נאחז בשם על מנת להביא את ה', זאת אומרת לגלות אותו. זה בכלל משהו יפה, שיש י"א שורשים ויש י"א שמשים.

מים – חסד

למה אמרנו את זה? אמרנו שלפי האבן עזרא, השמש שהוא אות בשורש, עדיין שומר את תכונת השימוש שלו. יש ספר של דקדוק שכתב האבן עזרא, שהוא אחד מגדולי הראשונים, הוא פשטן, זה לא ספר קבלה, זה דקדוק פשוט. הוא כותב שאחד מכללי הבנת לשון הקודש העברית, שאות שמשית בתוך שורש עדיין שומרת על תכונת השימוש שלה. לדוגמה, במלה לב, גם ל וגם ב הן שורש, אבל כיוון שאותיות אלו הן שמשיות, יש משמעות במלה לב – ל... ב..., כאילו שהלב מביע, ל... ב... זה כלל מאד-מאד חשוב בלשון הקודש שאומר האבן עזרא.

מה זה נוגע לנו? למה אמרתי את זה בכלל? רציתי להסביר את המלה מים. מ שימושית פרושה מי, ולפי זה מים הם משהו שבא ממשהו, ויש מה שבא מהחכמה הגלויה ויש שבא מהחכמה הסתומה. הטיפה הזאת מתגלה מה-מ הפתוחה, אבל קודם היא באה מה-ם הסתומה, מהמח הסתום שבכתר.

בכלל יש למים שתי תכונות: יש מים של חכמה, כמו "אין מים אלא תורה"[לט], מי התורה הם מים של חכמה, ויש לפעמים מי הדעת. בקבלה יש גם מים שמרמזים לחסד[מ]. למה מים הם חסד? קודם כל, הם שפע שיורד ממקום גבוה למקום נמוך. תכונת החסד היא לתת את כולך למטה, לרדת למקום הכי נמוך, לתת את עצמו לתחתון הכי תחתון. חוץ מתכונת הירידה ממקום גבוה למקום נמוך, למה עוד מים הם חסד? [הם מחיים] טוב, יכול להיות, אבל יש עוד כמה תכונות במים שמצביעות על החסד.

[הם שקופים] למה שקוף קשור לחסד? כי יש בו מדת ההשתוות. כתוב שכדי להיות איש חסיד צריך להתייחס לכולם בשוה, כמו אברהם אבינו, למשל, שקיבל אורחים והכניס אורחים, במדת החסד שלו הוא התייחס לכולם בשוה. יש לו מה שנקרא מדת ההשתוות. כתוב[מא] ששרה אמנו היתה צריכה לבקר את האורחים, מי צריך להכניס לבית ואת מי לא, זה התפקיד של שרה, בגלל שיש לה לפעמים חכמה יותר מלאברהם, יש לה יותר רוח הקודש. אברהם הכניס גם את הערבים, ושרה אמרה 'לא, ערבי לא מכניסים', "גרש את האמה הזאת ואת בנה"[מב], לגרש את ישמעאל מכאן, אף על פי שזה הבן שלו. על זה כתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"[מג]. בזה שרה יותר חכמה מאברהם. אברהם אוהב את כולם, חסד הוא אהבה, ומתכונת האהבה להשוות, אוהב את כולם בשוה. אז באמת, המים השקופים, כך מוסבר, שייכים לחסד.

יש עוד כח [טהרה וריפוי?] הטהרה והריפוי של המים הם לאו דוקא החסד של המים, יותר קשור עם החכמה של המים, שהיא בטול. הכח שיש בחכמה לטהר ולרפאות הוא בגלל שהחכמה, בהיותם שקופים יש בהם בטול, התבטלות, מה שנקרא בטול היש. בשביל להיטהר צריך להתבטל. כתוב[מד] שטבילה, כמו אדם שטובל במקוה, אותיות בטול. אם הוא טובל הוא מתבטל, וברגע שמתבטל הוא מטהר ומתרפא. כתוב שהרפואה וגם הטהרה הם כח שבא מחכמה לבינה או לשאר המדות. לכן באמת הכח שיש במים לרפא ולטהר הוא יותר כח של חכמה שבמים, כלומר בטול. חכמה היא בטול בקבלה[מה].

יש עוד כח של מים שנקרא כח הדיבוק. כתוב שבמים יש כח להדביק, כמו דבק. שכבה דקה של מים ממש מדביקה יחד שני דברים. כח הדיבוק שיש במים הוא גם חסד, בגלל שחסד הוא כח של קשר בין שני דברים.

מים פשוטים – חסד חנם

אם כן, יש כמה כחות במים שקשורים לחסד וכמה תכונות שקשורות לחכמה. אמרנו שבכתר יש גם חכמה, יש חכמה סתימאה, ובכל זאת, כללות הכתר נקרא בקבלה חסד חנם. כללות הכתר שלמעלה מטעם ודעת היא "רב חסד"[מו] או חסד חנם, חסד אין סופי. אין שום דין בכתר. יש מאמר בזהר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[מז]. מהו דין? התייחסות קשה למישהו, ביקורת קשה כלפיו. כתוב "לית שמאלא", שאין דינים בכתר, "כולא ימינא", הכל יחס של חסד חינם. הכתר האמתי העליון מתייחס באמת לכולם בהשוואה אמתית של חסד, אמרנו שהשתוות היא תכונת החסד.

ההשתוות הכי אמתית של חסד היא החסד של הכתר בכלל, שנקרא חסד חנם. לכן עיקר מֵי הכתר הוא של חסד חנם. בחכמה המים הם מהחכמה, בטול, התבטלות. זה להסביר ש"קול הוי' על המים" קשר למים במדרגת הכתר ולמים במדרגת החכמה, כאשר הטיפה שעוברת מהכתר לחכמה מרומזת ב-י של המלה מים.

זה מה שכתוב בפנים: "שהרי כללות הכתר הוא בחינת חסד חנם". כללות הכתר בקבלה הוא חסד חנם. מהו חסד חנם? "חסד דעתיק שמתלבש בגולגלתא דאריך". אלו מונחים בקבלה שלא נסביר, אבל כללות הכתר היא חסד חנם.

"מים פשוטים" הם כמו מים שקופים לגמרי למעלה מטעם ודעת. המים הפשוטים של חסד החנם של הכתר "נמשך לפנימיות אבא". אבא הוא החכמה הגלויה והמים הפשוטים של הכתר נמשכים לאבא שגם הוא נקרא מים, בגלל שאבא הוא חכמה גלויה, תורה גלויה, "אין מים אלא תורה".

באמת כתוב שתורה עולה אהבה פעמים בטול. אם מפרקים את המספר תורה למרכיבים הראשוניים, מי שמכיר את חכמת המספרים יודע שבכל מספר צריך קודם כל לדעת ממה הוא מורכב, מהם הראשוניים שמרכיבים אותו, והמספר תורה מורכב מ-13 פעמים 47. גם 13 וגם 47 לא מתחלקים יותר, זה נקרא מספר ראשוני. הפירוק הזה הוא חשיפת פנימיות המספר כמו שהוא באמת, בפנימיות. 13 בגימטריא אהבה ו-47 בגימטריא בטול. כלומר שתורה היא בדיוק אהבה פעמים בטול. הבטול הוא פנימיות החכמה, ואהבה האינסופית, "רב חסד", חסד חנם, היא פנימיות הכתר.

אם כן, באמת כל סוד התורה שהיא מים, "אין מים אלא תורה", מרמז ליחוד בין הכתר לחכמה, בין שורש האהבה לבין הבטול של החכמה. אפשר לפרש אהבה כמדת הלב, חסד של הלב ואז היא למטה מהבטול, בגלל שהבטול הוא חכמה שבמח, אבל יש לפרש את האהבה גם כחסד חנם של הכתר, שלמעלה מהבטול בחכמה.

התורה נקראת "תורת חסד"[מח] וגם "תורת חיים"[מט]. "תורת חיים" על שם החכמה שבה, "החכמה תחיה"[נ], על שם הבטול. מי שבטל – חי. מי שלא בטל – ההפך מהחיים. ולכן אמרנו שבטול המים הוא הטהרה והרפואה. טהרה רפואה היינו שדבר שהולך לכיוון ההפכי של החיים חוזר לחיות. החיים הם בגלל בטול.

לכן כתוב "החכמה תחיה", הבטול של החכמה זה מחיה. זה נקרא "תורת חיים". אבל התורה היא גם כן נקראת "תורת חסד", בגלל שכל התורה היא  אהבה, בשביל להדביק יחד, לייחד את הכל. שוב, התורה זה אהבה פעמים בטול (נקטע??).

(שֶׁהֲרֵי חָכְמָה הִיא כֹּחַ־מָה. מָה הִיא בְּחִינַת הַפְּנִימִיּוּת שֶׁבָּהּ הַמְּקַבֶּלֶת מִכֶּתֶר עֶלְיוֹן.

מים = מה מה – "חכה למתמהמה"

ב׳ פְּעָמִים מָה עוֹלֶה מַיִם, בְּסוֹד ״אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ״

כתיבת מה פעמיים היא שורש כפול בלשון הקודש. מהו מה-מה? השורש של להתמהמה. יש פסוק חשוב מאד בספר חבקוק הנביא שכתוב על המשיח "אם יתמהמה חכה לו, בוא יבוא לא יאחר"[נא]. על שם פסוק זה יש אומרים בפיוט "אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא"[נב]. הפיוט הוא משהו יותר מאוחר, אבל הוא על שם פסוק בתנ"ך האומר "אם יתמהמה חכה לו". לפי זה, יש עוד פירוש של חכמה:

שֶׁחָכְמָה הִיא חַכֵּה־מָה [שאומרת לך כביכול] — ״חַכֵּה לַמִּתְמַהְמֵהַּ״,

אל תתייאש. יש פתגם מפורסם של רבי נחמן מברסלב, ודאי כולם שמעו, "אין שום יאוש בעולם כלל"[נג], שאסור להתייאש. דרך אגב, "אין שום יאוש בעולם כלל" שוה בדיוק ל-7 פעמים קול. אלו שבעת הקולות שאנחנו לומדים. 7 פעמים קול עולה "אין שום יאוש בעולם כלל". ה-7 הוא כפול 10. למה באמת "קול הוי' יחולל אילות" הוא השביעי? כתוב בקבלה, כמו שאמרנו קודם, שהאילה צועקת 70 קולות, ו-70 קולות הם פשוט התכללות של 10 ב-7. לכן הקול הזה הוא השביעי בין הקולות.

יש חסידי ברסלב שבאמת צועקים 70 פעמים "אין שום יאוש בעולם כלל", עולים על הגג וצועקים "אין שום יאוש בעולם כלל". לא צריך דוקא את המלים האלה, אלא פשוט צעקה בשביל לחולל מה שבלב, צריך לצעוק כמו אילה 70 פעמים. באמת 7 פעמים קול כולל את כל שבעים הקולות. לכן הרמז הוא ש-7 פעמים קול שוה בדיוק ל"אין שום יאוש בעולם כלל".

רבי נחמן אומר דבר מאד עמוק, שמה שאני אומר לך "אין שום יאוש בעולם כלל", אני לא אומר זאת בתור נבואה או רוח הקודש למעלה מטעם ודעת. הוא אומר בפירוש שמי שמתייאש זהו פשוט חסרון בשכל שלו, הוא פשוט קצת מטומטם. אם היה חכם אמתי לא היה מתייאש, חכם. כך הוא כותב, שמי שמתייאש נקרא שהשכל שלו הפסיק לעבוד, זה קֶצֶר בשכל. שברגע שיש קצר בשכל הוא עלול להתייאש, חס ושלום. אבל אם השכל היה פעיל – הוא לא היה מתייאש אף פעם.

פתח תקוה – "איזהו חכם הרואה את הנולד"

מה הפירוש הפשוט על פי פשט? ששכל אמתי תמיד מגלה את פתח התקוה. כתוב שיש תמיד פתח של תקוה. זה גם סוד מאד עמוק בקבלה, מהו "פתח תקוה". זו גם עיר בישראל וגם פסוק בתורה[נד]. אם עושים חשבון בגימטריא פתח תקוה עולה 999. מה זה? כתוב בקבלה שזהו 0. בגלל ש-1000 הוא 1, "איכה ירדוף אחד אלף" יש פסוק[נה]. אז אם 1000 הוא 1 – 999 הוא 0, אחד פחות. אז אם 999 הוא במקום 0, הרי אין אפס באותיות התורה, מהו אותו 0? פתח תקוה, שאחר כך יהיה אחד. עוד פעם, מה הרעיון? שהתקוה היא מה שעתיד להיולד מאין ואפס, על פי פשט. למי יש תקוה? הרי אם מסתכלים על המציאות – אין תקוה.

פסימי הוא חכם להרע. בדרך כלל מוצאים שהאנשים הפסימים בעולם הם היותר חכמים. על פי פשט, היותר פקחים. ככל שהאדם יותר פקח הוא רואה כמה 'זִיפְט' יש בחוץ, בעולם, אז הוא מיד אומר 'חלאס, אין פה תקוה, אין פה מה לעשות'. בדרך כלל אנחנו מוצאים את המציאות בעולם שהאנשים הפסימיים הם היותר פקחים, והאנשים הנאיביים הם האופטימיים, לנאיבי אין הרבה שכל, אז הוא אופטימי, יכול להיות טוב. אותם הפסימיים-חכמים נקראים חכם להרע, זה נקרא חיצוניות החכמה. מה הוא רואה בחכמתו שהוא מתייאש? את הישות. הוא רואה את ישות המציאות, ובאמת היא מייאשת. כל זמן שהעולם לא מתוקן, כמו עכשיו, הישות עליה מסתכלים עלולה לייאש.

מי החכם האמתי על פי תורה? עליו כתוב "איזהו חכם הרואה את הנולד"[נו]. מה זה נולד? דבר שעכשיו הוא 0, שהוא בינתיים אַיִן, אבל הוא רואה שהאין הוא שום דבר, הוא משהו שעתיד להיוולד, רק צריך לחכות בשקט עד שהוא יוולד. זה נקרא חכם אמתי של תורה. לכן פתח תקוה הוא ה-0, שבתוכו יש עיבור, הוא ממש קיים רק שלא רואים אותו.

זה נקרא חכמה אמתית. לכן מי שבאמת חכם לא מתייאש אף פעם. אם הוא מתייאש זה סימן שהוא מטומטם. למה אני משתמש בזה? זהו הביטוי "טמטום המח"[נז]. טמטום המח בא מחכמה חיצונית. הכוונה שהוא באמת פקח במשמעות של העולם, אבל שקוע אך ורק בהסתכלות וביקורת על המציאות הקיימת של היש, ואין בו את הבטול של פנימיות החכמה לראות מה עתיד להיוולד, וממילא אין לו סבלנות לחכות, בגלל שהוא גם לא מאמין בזה.

מה הסברנו עכשיו? אמרנו שפנימיות החכמה היא "חכה מה". החכמה הפנימית היא בטול, ברגע שיש בטול לאדם הוא נעשה חכם באמת. מהו חכם באמת? שיש לו תמיד פתח תקוה. כלומר, הוא "חכם הרואה את הנולד" וממילא הוא הוא מחכה למתמהמה – "אם יתמהמה חכה לו בא יבא לא יאחר" – ורואה את הנולד שעתיד להיוולד.

מחכה ביגיעה

עוד פעם, פנימיות חכמה היא "חכה מה", "חכה למתמהמה". מתמהמה, מה-מה, הוא מים. מישהו אמר קודם שהמים הם חסד בגלל שהם מרווים את הצמאון, אז גם כולנו פה מחכים לשתות איזו כוס מים קרים, מאד חם פה בחוץ וכולם מזיעים והמים מתמהמהים, כתוב "מי השלח ההלכים לאט"[נח], המים הולכים לאט-לאט, עד שהם מגיעים צריך לחכות. זה נקרא "אם יתמהמה חכה לו בוא יבוא לא יאחר", לכן מחכים לביאת המים. הכל להסביר את ה"קול הוי' על המים" – החכמה מחכה לגילוי הכתר. ספירה אחרת לא צריכה לחכות, למה? בגלל שבין כל הספירות, מחכמה ולמטה, יש השתלשלות ישירה, סדר והדרגה, הן הולכות בטבעיות, אבל מכתר לחכמה לא הולך טבעי, רק מאַין, "והחכמה מאין תמצא"[נט].

לכן קבלת החכמה מהכתר היא רק על ידי שהיא מחכה. היא לא מחכה בחוסר מעש, הסברנו זאת הרבה פעמים, אלא תוך כדי יגיעה. האדם באמת כל הזמן יגע, אבל עם זאת הוא מחכה. לכן כתוב "יגעתי ומצאתי"[ס], לא כתוב 'יגעתי והרווחתי' או 'והשגתי' – "מצאתי", "מצאתי" היא מהאין, "והחכמה מאין תמצא", ובכל זאת הוא מחכה תוך כדי יגיעה ואז יש הבטחה שאם הוא יגע ומחכה – הוא ימצא, ומה שימצא יהיה באין ערוך יותר ממה שהוא יגע. לכן זה נקרא מציאה. מציאה אינה דבר שציפית, לא מגיע לך. המציאה שלו אחר כך דבר שמגיע לו על פי היגיעה שלו נקראת "יגעתי ומצאתי". אבל אם הוא אומר "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" אי אפשר לחכות בלי יגיעה. מחכים עם יגיעה, זה נקרא "יגעתי ומצאתי תאמין. לא יגעתי ומצאתי אל תאמין".

"מי השלח" – מלכות בי תדוד

שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד הֵם ״מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט״.

תרגום הפסוק "מי השלח ההלכים לאט" מספר ישעיהו מדבר על מלכות בית דוד. המים שאנחנו מחכים לשתות הם ביאת המשיח, "מי השלח ההלכים לאט", צריך לחכות.

כֹּחַ הַיְינוּ חִצוֹנִיּוֹת אַבָּא הַמַּשְׁפִּיעַ בְּבִינָה כְּדִלְקַמָּן).

כח מה הוא החיצוניות של אבא, של חכמה שמתחברת עם בינה, ששייכת לקול הבא – "קול הוי' בכח", אבל "בא יבא לא יאחר" הוא הבטול הפנימי של החכמה. בחכמה הדבר מתבטא בכח המחכה לגילוי, אבל תוך כדי יגיעה, כמו שהסברנו. כתוב שיגיעה בעברית היא משורש גע וגעגועים. יגיעה היא ביטוי והבעת געגועים. כשאדם יגע כך הוא מביע את הגעגועים שלו לאותו דבר. השורש הוא יגע וכתוב שגע בגימטריא חכמה, ו-י היא האות של י של שם הוי', שורש החכמה. או להסביר כמו שהסברנו עכשיו, ש-י היא זו הטיפה שמתגלה לחכמה על ידי הגעגועים לכתר.

עד כאן. למדנו הערב את הקול הראשון שנקרא "קול הוי' על המים".