1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (93)

ד"ה "להבין ענין שמחת תורה" (5)

כ"ד אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו את הניגון החדש לפרק קי"ד.

הגענו לפירוש מיוחד של "אף עשיתיו", ש"אף" באה לרבות מעלה רביעית עליונה – שבמקום העשיה, "המעשה הוא העיקר", "עשיה לעילא" בלשון הזהר, ישנה המשכת העצמות ממש. לכך רומז "אף עשיתיו", שהעצמות נמשכת במקום העשיה. זה הפירוש הכי עליון שיכול להיות ל"אף עשיתיו":

וזהו שאף מרבה בחינה רביעית [חוץ מ"בראתיו יצרתיו" ו"עשיתיו", יש מדרגה רביעית:] היינו בחינת עצמות א"ס [כמרומז בגימטריא הידועה ש"אף" שוה אנכי, המלה הראשונה של עשרת הדברות, "אנכי מי שאנכי" דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ – כינוי לעצמות ממש, שמתרבה במלה "אף".] שלמעלה מבחינת הגילוים,

[עד כאן פירש "אף עשיתיו למעליותא", וכעת יסביר פירוש הרבה יותר נמוך, אך יסביר שגם הוא כלי ל"אף עשיתיו" העליון. בכל אופן, כעת יסביר "אף עשיתיו" שני, לגריעותא:] והנה יש באף עשיתיו גם בחינת ירידת המדריגות [ולא רק "עשיה לעילא".] והיינו קיום המצות בקב"ע שלא יש בזה הביטול לבעל הרצון [קודם הוא הסביר, קצת באריכות, שעיקר עבודת הוא קבלת עול מלכות שמים, בבטול מוחלט לבעל הרצון. הוא אמר שבמדרגה הזו אין שום טעם כלל, "ואפילו אינו חפץ לידע איזה טעם, רק לקיים רצונו יתברך" – כל כך בטל עד שלא רוצה שום טעם אלא רק לעשות רצון ה'. קבלת עול זו היא יראה עילאה, כפי שיסביר, ועליה נאמר "אף עשיתיו" למעליותא – שבו יש גילוי העצמות. אבל יש גם קבלת עול לתתא. נושא שלא מוסבר הרבה בחסידות, שיש שתי בחינות של קבלת עול. יש קבלת עול לעילא – בטול של עבד שבטל לגמרי לאדונו, שהיא התכלית הרצויה. אבל יש גם קבלת עול, גם של עבד – אבל של עבד ש"בהפקרותא ניחא ליה", ורק שמקבל עול נגד רצונו מפני פחד הרצועה. יש קבלת עול ויש קבלת עול – לא תמיד קבלת עול היא שיא המדרגות.], רק שמבטל רצונו מפני היראה, וכמו העבד מפני עול האדון שעליו שגם שבעצם אינו רוצה בעבודה ה"ה מבטל רצונו מפני יראת האדון שעליו [בהפקרותא ניחא ליה, לא בא לו לעבוד את האדון, אבל הוא מבטל את רצונו מפני יראת האדון.], וכמו כן הוא קיום המצות בעול מפני היראה שהיא בחינת יראה תתאה [עד כאן לא דבר על יראה תתאה ויראה עילאה. כעת אומר שיש קבלת עול שבאה מיראה תתאה. כעת כותב כלל גדול:], וכידוע שיש ד' מדריגות דחילו ורחימו ורחימו ודחילו [שכאן הוא מסביר מלמטה למעלה – יש יראה תתאה, אהבת עולם, אהבה רבה ויראה עילאה – כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה.], דדחילו שלמטה מרחימו [מהאהבה הראשונה] היא בחינת יראה תתאה ודחילו שלמעלה מ[כל ה]רחימו היא בחינת יראה עילאה היינו שהוא בטל באמת במציאות [המדרגה שהוסברה קודם, שבטל באמת לאדון, ולא רק מפני יראתו.] משא"כ ביראה תתאה שאינו בטל במציאות רק שמבטל רצונו, והן ב' בחינות עבד [כל אחד הוא עבד. כאן הוא לא מביא את לשונות אביו, הרבי הרש"ב, בס"ו – שיש עבד שלמטה מבן ויש עבד שלמעלה מבן, "בן שנעשה עבד" – אבל הוא מתכוון לכך, כי מדרגות האהבה הן מדרגות של בן.] הא' עבד שעובד בעול [וכל הזמן צריך לבטל את רצונו מפני הפחד.] והב' שעובד מפני ביטול כל עצמותו ואין לו רצון אחר כלל [אין לו רצון אחר, אז הוא לא צריך לבטל אותו – אין לו אתכפיא, לא צריך אתכפיא, ואצלו הכל לכתחילה, בכיף.], דרצון האדון הוא רצונו, והעבד הא' [שצריך כל הזמן לעשות אתכפיא לרצון שלו,] הוא למטה במדרי' מהעבודה והאהבה דע"פ טו"ד [העבד התחתון מבטל את רצונו מפני פחד, אז אין לו התבוננות בגדולת ה' – גדולת האדון – וממילא אין לו אהבה. אם יש התבוננות בגדולת ה' יש משיכה, כמו שכותב הרמב"ם, אבל לו אין אהבה.], ומ"מ אמר דוד אל תט באף עבדך [עד כאן הסביר את הענין, שאין לו טעם ודעת, וכעת מביא פסוק חדש – ווארט ודרוש יפהפה, שכדי להבין אותו צריכים לחזור לעיקר הפסוקים שדורש במאמרים האחרונים, ההבדל בין "פני" ל"פניך", שמשה אומר לה' שלא מקבל את מאמרו "פני ילכו" ודורש "אם אין פניך הולכים וגו'". הוא הסביר באריכות ש"פני ילכו" היינו מלכות דאצילות, ואף שמדובר בפנימיות המלכות דאצילות שאין מהם יניקה לחיצונים, מכיון שמדובר באותו מקור – מדרגה של דעת תחתון – לא ניחא למשה בכך ודרש "אם אין פניך הולכים וגו'". הוא אמר שכך כתוב גם בפרק כ"ז, שאומרים בחדש אלול – "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש". קודם הלב אומר בשליחות ה' "בקשו פני", בחינת "פני", פנימיות המלכות, ואחר כך מדרגה יותר גבוהה – בחדש אלול עד הו"ר צריכים להגיע למדרגת משה רבינו – "את פניך הוי' אבקש". מה הפסוק הבא בפרק כ"ז? "אל תסתר פניך ממני אל תט באף עבדך עזרתי היית אל תטשני ואל תעזבני אלהי ישעי". יש בפסוק ד"פ "אל" – "אל תסתר", "אל תט", "אל תטשני ואל תעזבני" – שצריכים לכוון אותם. בין שני ה"אל" הראשונים לשני האחרונים – ארבעה דברים שליליים – יש דבר חיובי, "עזרתי היית". כאן דורש את "אל תט באף עבדך". הפשט הוא אל תטה את דיני בכעסך. "אל תט" ואחר "אל תטשני" שגם מתחיל "אל תט...". ברור בפרק שהפסוק הזה ממשיך את הפסוק הקודם – "את פניך הוי' אבקש. אל תסתר פניך ממני...". כאן לא מזכיר זאת, אלא מדבר רק על "אל תט באף עבדך". אנחנו אוהבים לעשות רמזים במלה "אף", מלה שהבעל שם טוב חזר עליה שוב ושוב – אחת מנקודות המתח בחקירת אדמו"ר הזקן היתה השאלה מה התכוון הבעל שם טוב כשחזר על המלה "אף". המתנגדים אומרים שהוא התכוון לעורר חרון אף על המלכות, ואדה"ז חייך בלי לענות – נותן הרבה מקום לפרש כוונות ב"אף". איפה רמוז "אף" בפסוק הראשון שלפני "אל תט באף עבדך"? "את פניך". מה יכול להיות ה-ב של "באף" (מלה נדירה בתנ"ך)? המלה העיקרית לפני כן היא "בקשו" ו"אבקש". יש בקשת ה', דרישת ה' ויחול לה' – יש תורה של הרבי על שלש הלשונות האלה בתניא, ומסביר שדרישה בבריאה, בקשה ביצירה ויחול בעשיה. אפשר לפרש "באף" כרומז למלים העיקריות בפסוק הקודם – בקשו את פניך. כאן מפרש אחרת, שיש עבד במדרגה תתאה, למטה מהבן, שמבטל את רצונו כל הזמן מפחד האדון, ויש עבד שלמעלה מהבן שאין לו שום רצון משלו. הייתי חושב שהמדרגה התחתונה של העבד היא מדרגה לא רצויה, או עכ"פ מדרגה שצריכים לצאת ממנה. אבל הוא אומר שיש איזו מעלה בעבד התחתון – עבד כנעני (לא עבד עברי), שצריך להכניע את עצמו כל הזמן, כנען לשון הכנעה.] היינו בחינת אף עשיתיו שהוא בבחינת ירידת המדריגות [למטה משתי דרגות ה"רחימו". יש "אף עשיתיו" למעליותא, שגבוה מכל מדרגות האהבה, שמרבה את האצילות, ויש "אף עשיתיו" לגרעיותא. הוא מפרש "אל תט באף עבדך" – אל תזלזל גם באחור של ה"אף", ב"עבדך" הנמוך.] שמכל מקום הרי זה [הדרגה התחתונה של עבד כנעני היא] כלי לבחינת יראה עילאה, כי באמת הביטול דיראה תתאה הוא למעלה מהביטול דאהבה [חדוש גדול: גם אחד שמכריח את עצמו – עושה הכל מפחד, כשרוצה משהו אחר לגמרי, "אפשי" לאכול וכו', אבל עול האדון עלי ולכן כופה את עצמו – יש בו מעלה על האהבה על פי טעם ודעת. אהבה היא גילוי, וכאן אין שום גילוי, אבל גם ביראה תתאה יש בטול בעל כרחו – עבודת האתכפיא, שמוצאת חן בעיני ה'.] שהרי זה שמניח עצמו ורצונו לא על פי טעם והשגה הרי זה ביטול בעצם מהותו [אף על פי שבא לו בדרך אתכפיא – הוא מבטל את מהותו, מבטל את רצונו.], ועל כן הרי זה כלי לבחינת יראה עילאה [העבד העליון שלמעלה מהבן.] יותר מבחינת רחימו שזהו על פי הטעם, [עד כאן לא חלק בין מדרגות הרחימו, וכעת מחלק:] ורחימו הא' היא מדת האהבה שבאה על ידי השגה והתבוננות [בגדולת ה'.], ורחימו הב' היא בחינת בינה [ה עילאה שבשם,] והיא בחינת אהבה רבה, אך יראה תתאה שהוא הביטול שלא על פי הטעם הרי זה כלי להביטול דיראה עילאה [הדחילו התחתון הוא כלי לדחילו העליון.], וזהו אל תט באף עבדך שגם בבחינת אף שהוא בבחינת ירידת המדריגות באים לבחינת אף הפסיק הענין [למעליותא, ה"אף" של "עשיה לעילא", ה"אף" בגימטריא אנכי, גילוי העצמות.] שהוא בבחינת רוממות המעלה והמדריגה [עד כאן גמר לפרש את הפסוק "כל הנקרא וגו'" בפירוש מאד מחודש.]

וזהו כל הנקרא בשמי ולכבודי כו' דנש"י ע"י רעו"ד [לא אוטומטית ממשיכים את הא"ס בתוך התורה, אלא צריכים להגיע לכך – לעבוד את ה' בסדר והדרגה עד שמגיעים לדרגה הכי גבוהה של רעותא דלבא, ואז אנחנו, נשמות ישראל,] ממשיכים בחינת עצמות א"ס בתורה וכמו כן בקיום המצות בפועל ממש ["אף עשיתיו", "עשיה לעילא".] בקבלת עול מלכות שמים לקיים רצונו יתברך ממשיכים בחינת עצמות א"ס ["אף".], ומשלימים הכוונה בבריאת העולמות ["כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", גילוי הסובב.].

קיצור. יקשה [מדברי הילקוט] דמשה כשניזון מן הרוחניות [בארבעים יום שלחם לא אכל ומים לא שתה.] הצטער, וא' התענוגים דלעתיד שהגוף יהיה ניזון מן הרוחניות [שאל מה ההבדל, שמשה בחיר הנבראים הצטער ואנחנו עתידים להתענג מכך.], ויבאר דתהוות העולמות הוא ע"פ קו המדה [שמצטמצם כאשר יורד.] ולעתיד יהיה התגלות העצמות [בשלמות, בלי צמצום, ואז מתענגים מכך.] והוא ע"י העבודה דעכשו בסדר והדרגה תחלה ע"פ טו"ד ועולה בעבודתו עד העבודה דרעו"ד [כמו המדרגה שדברנו עליה לפני כמה ימים – "פנימיות הלב שליט על המח", המדרגה שאדמו"ר הזקן אמר שהיא מדרגתו. דווקא כאשר כולנו למדרגה זו ממשיכים את הא"ס בתוך התורה, כמו שכתוב על דוד המלך שמחבר את ה' לתורה.], וזהו רק ע"י נש"י ["כל"] שהם נק' בשמו המיוחד ["הנקרא בשמי", אנחנו נמשכים לתוך השם הגדול שלפני הצמצום, שה' נמלך בנו אם לגלותו או לא. אנחנו גבוהים מהכל, ונקראים-נמשכים בתוך השם המיוחד.] הם ממשיכים העצמות [דלג בקיצור על ההסבר של "ולכבודי" – המשכת העצמות בתוך התורה כפי שהיא בבחינת מים, חכמה דאצילות, למטה מהתורה בבחינת אור ("בשמי"), וההמשכה בתושב"כ ותושבע"פ, "בראתיו יצרתיו".], ויסביר דעשיית המצות בקב"ע ["אף עשיתיו"] בביטול לבעל הרצון [המדרגה העליונה, בטול אמתי לבעל הרצון, לא העבד הכנעני.] ממשיכים העצמות ומשלימים כוונת הבריאה [רק שבסוף הסביר שגם הבטול התחתון של העבד הכנעני הוא כלי להגיע לבטול האמתי של העבד העליון.].

וזהו ענין שמחת תורה שמשמחים את התורה היינו שממשיכים בחינת עצמות א"ס בתורה [מה שרק ישראל מסוגלים לעשות.] שבזה הוא שמחת התורה [שמחה שהמשכנו בה את ה'. הדבר הכי פשוט, שכאשר מברכים לפני הלימוד "נותן התורה" נזכרים שה' הוא נותן התורה, וכך ממשיכים את ה' לתורה. לא לומדים תורה בלי לזכור את נותן התורה. כתוב שכל חורבן הבית היה מפני "שלא ברכו בתורה תחלה", ומסבירים של זכרו שה' הוא נותן התורה. אפשר להבין שאם לא מזכירים את נותן התורה התורה עצמה עצובה, לא שמחה. ברגע שה' נמצא בתורה – התורה שמחה. התורה שמחה שיודעים מי היא, בת יחידה של המלך, ואז היא "מאורסה קהלת יעקב", היא הכלה שלנו.], והמשמחים את התורה הם נשמות ישראל שהמה דוקא ביכלתם להמשיך בחינת א"ס בתורה, והוא ע"י כללות העבודה בחדש תשרי [זה המאמר האחרון בהמשך שהוא בחדש תשרי – עברנו את כל החגים והגענו לשמחת תורה, וכעת הוא עושה סיכום של כל החגים:] בהזזה עצמית דר"ה ויוהכ"פ [תיכף יחלק ביניהם, אבל בכללות עבודת ימים נוראים היא "הזזה עצמית".] שהיא העבודה בעצמות ומהות הנשמה בר"ה בקבעומ"ש בעצם ומהות הנשמה כנודע, ובעשי"ת ויוהכ"פ [כולל כאן את עשי"ת ויו"כ יחד.] בתשובה אמיתית [שגם היא הזזה עצמית. יש הזזה עצמית של קבעומ"ש והזזה עצמית של תשובה אמתית.], וכתיב כי בענן אראה שע"י התשובה דיוהכ"פ הוא המשכת המקיפים העליונים בחג הסוכות [ענני הכבוד שהם הסכך. ענני הכבוד היו בזכות אהרן, שעליו כתוב "בזאת יבא אהרן אל הקדש... כי בענן אראה על הכפרת".] שהוא זמן שמחתינו [לשון רבים,] שתי שמחות שלמעלה ושלמטה [שה' שמח בנו ואנחנו שמחים בו, "ישמח ישראל בעושיו" ו"ישמח הוי' במעשיו".] ואחר כך הוא שמע"צ [שגם אומרים בו "זמן שמחתנו", אבל יש בו ענין חדש – לשון עצרת, מלכות, "זה יעצור בעמי", ובמלכות יש קליטה,] דכל הגילוים היותר עליונים [של חדש תשרי] נמשכים ונקלטים [בתפלת גשם.] בנש"י [ברחם הנוקבא, ביסוד המלכות. ואחרי כל זה:] הנה בשמחת תורה ממשיכים עצמות א"ס בתורה [כשלמדנו את מאמר שמע"צ הוא גם הסביר את ארבע המדרגות העצמיות של תשרי – ר"ה, יו"כ, סוכות, שמע"צ – ואז הסברנו שיש גם ממוצע בין כל שתי מדרגות, כפי שלמדנו בפורים על המבנה של שבע מדרגות נס, אבי"ע ושלשה ממוצעים. גם כאן יש ארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה וביניהם יש ממוצעים – עשי"ת בין ר"ה ליו"כ, הימים בין יו"כ לסוכות והו"ר: ר"ה ויו"כ הם "תרין ריעין", י-ה, סוכות "נתת שמחה בלבי", ו, ושמיני עצרת קליטה במלכות (עיבור, עד ללידה בשביעי של פסח, שנעשה סעודת משיח בע"ה), ה תתאה. אז מה נשאר לשמחת תורה (בארץ אותו יום, אבל עוד ענין באותו יום)? אפילו הקליטה של שמע"צ היא חלק מהתהליך – הזזה עצמית, אחר כך שמחה ואחר כך קליטה. קודם אתה מזדעזע, אחר כך אתה שמחה ובסוף אתה קולט את הענין – אפשר להבין שהכל אותו תהליך. אבל מהי שמחת תורה אחר כך? מאיפה הגיעה התורה בכלל. הוא לא כותב כך בפירוש, אבל צריך לומר שיש "נעוץ סופן בתחלתן". הוא כתוב ש"לכבודי" היינו חכמה דאצילות. כתוב ב"היום יום" שכל הכוונות של ר"ה חוזרות בשמע"צ, רק בקו של שמחה. בשמח"ת חוזרים עוד יותר גבוה מר"ה, כדי להמשיך את העצמות בחכמה, בתורה, שהיא המקור של ר"ה. יש כאן סגירת מעגל, "נעוץ סופן בתחלתן", ובסוף חוזרים בשמחת תורה – סגולה מיוחדת שלנו, כנראה דווקא אחרי שקלטנו את כל עניני חדש תשרי – ויש לנו את הכח להמשיך את העצמות בתוך התורה, "ולכבודי", כדי שיהיה "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". הוא אומר שאחרי כל שלבי חדש תשרי מגיעים סוף כל סוף לשמח"ת וממשיכים א"ס בתורה.], ובמה משמחים אותה בפועל [בפנימיות ממשיכים עצמות א"ס בתורה, אבל מה הסימן במעשה?] הוא בזה שמקיפים את התיבה, דהנה בתורה יש ג"כ ב' ענינים, עצם התורה הכתובה בדיו על הקלף ["אש שחורה על גבי אש לבנה" שלמדנו באריכות בפורים, "שחורה אני ונאוה".] אותיות התורה שזהו התורה עצמה [ספר התורה.], והב' קריאת התורה שזהו בחינת התפשטות וגילוי התורה [תמיד גילוי הוא פחות מעצם.], ומקיפים בעצם התורה את התיבה שקוראים עליה [יסביר גם שקוראים וכל אחד עולה לתורה, אבל החידוש והשמחה בשמח"ת הוא ההקפות עם הספר הסגור – עצם התורה – את התיבה שקוראים עליה. מקיפים כדי לתת כח לקרוא – אחרי ההקפות קוראים, ולא לפני כן.] שזהו מעלת העשיה ["עשיה לעילא", "אף עשיתיו", המשכת העצמות בתוך "ולכבודי בראתיו יצרתיו" – האותיות של התורה שכתובות על גבי הקלף.], והוא ענין אף עשיתיו שמרבה בחינת רביעית המשכת בחינת עצמות א"ס, וה ענין שמחת תורה שנשמות ישראל משמחים את התורה שממשיכים בחינת עצמות א"ס בתורה וע"י התורה הוא הגילוי למטה [כל הגילויים ב"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".], וזהו ענין העליה לתורה בשמח"ת [שכולם עולים, גם ילדים קטנים.] שהוא הקבלה פנימית דא"ס ששורה באותיות התורה [כולם עולים לקבל בפנימיות את הא"ס ששורה בתורה.] שהוא הוא הכוס של ברכה בשפע ברכה על כל השנה [מסיים בביטוי חדש – "כוס של ברכה". זה בעצם סיום החגים – אחר כך ממשיך את התורה, "בראשית ברא אלהים" – אז מתבקש לעשות גימטריא לכבוד הסיום. יש פה ווארט ששמחת תורה היא כוס של ברכה. באמת אחרי שמח"ת הרבי מחלק כוס של ברכה, אבל הוא אומר ששמח"ת עצמה היא כוס של ברכה לשפע על כל השנה. "כוס של ברכה" עולה 643 ו"שמחת תורה" עולה 1359 – ביחד 2002, שהוא גם כפולת 13 וגם כפולת 7, 22 פעמים 91, כב אותיות התורה כפול שילוב יחו"ע ויחו"ת, הוי' א-דני. הממוצע שלהם הוא 1001 – כוונה חשובה בכתבי האריז"ל, אחורי מילוי אלהים, יראת שמים, יג פעמים מזל, יג מזלות. העיקר הוא הכנף (דברנו על כנפים לפני כמה ימים) – המרחק לכל כיוון מהממוצע – משיח. יש משיח מכאן ומשיח מכאן – הוא המאזן כאן, סוד המאזניים בין "כוס של ברכה" ו"שמחת תורה". שמחה בכלל היא בחינת משיח – אותיות ישמח. ("ולא יכנף") קודם צריכים להמריא עם הכנפים, ואחרי שנוחתים אז "ולא יכנף וגו'".].