אותיות בסדר השתלשלות (ד)

מוצש"ק ויצא אור ל-ז כסלו תשמ"ד – בני ברק

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א. עקודים – "מטי ולא מטי" (אות ח')

[חסרה ההתחלה]

...תיקון הוא לבוש, ועל ידי הלבוש האור יכול להתגלות לזולת. תיקון הוא אפשרות ההתגלות לזולת בלבוש. האור רק מופנם, הוא לא יכול להתגלות. אם כן, יש עולמות והם בחינת התיקון. מה שאין כן כשאין כלים גמורים שיכולים להכיל את האור. על ידי ההתלבשות של אור בכלי יכול האור להתגלות החוצה, וחוצה פרושו תמיד לעולמות התחתונים.

דיברנו על כך שיש אור, והרצון ה' הוא שהאור יתגלה למטה בתחתונים, אז לשם כך צריך להיות עולם האצילות, שנקרא עולם האצילות המתוקן, שעל ידי כך יכול האור באמת להתגלות לזולת. מיהו הזולת? שלושת העולמות התחתונים – בריאה, יצירה ועשיה. השלב שעדיין לפני האצילות, שקודם כל זה, הוא אדם קדמון. אדם קדמון הוא אור שעדיין בלי כלי, זה כבר הסברנו.

נוגע ואינו נוגע

אחר כך מאדם קדמון יש כמה הארות שלפי האריז"ל יוצאות ממנו – מהאוזן, מהחוטם או מהפה. שוב, כל המושגים כאן הם רק לשבר את האוזן בלבד, "אין לו גוף ולא דמות הגוף"[ב]. האור שיוצא מהפה יוצר את הכלי הראשון. עד כאן לא היו עדיין כלים. בכל מדרגה מ-כב המדרגות יש עשר ספירות, כך שהאיכות של עשר הספירות היא אחרת לגמרי מדרגה לדרגה. מדרגה ח' כוללת את הספירות בכלי אחד בלבד, האור שלו כל הזמן נכנס ויוצא מאותו הכלי. הכניסה והיציאה נקראים "מטי ולא מטי"[ג], "נוגע ולא נוגע" דוקא. זו מלה שכתובה בפרשת השבוע, בתרגום, בסיפור של הסולם של יעקב. כתוב "ורֵישֵׁיהּ מַטִי עד צֵית שְׁמָיָא"[ד]. כלומר, מגיע. כאן הלשון היא "מטי ולא מטי", מגיע ולא מגיע. בלשון המגיד ממעזריטש יש ביטוי "נוגע ואינו נוגע"[ה], כמו בפסוק "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף"[ו], שמרחף משמעותו "נוגע ואינו נוגע". אילו היה נוגע לגמרי היה מכביד ושובר את הקן, ולכן הוא יורד ועולה תמיד. זה נקרא מרחף. כך הוא היחס בין האור שיוצא מהפה של א"ק לכלי האחד שנוצר.

כל המקום הזה יחד נקרא עולם העקודים, והוא שייך לאות ח'. הסברנו שכך מובא גם מהרב המגיד, שלפי האריז"ל מבנה האות ח מורכב מאותיות ו' ו-ז', ש-ו' היא בחינת "מטי" ואילו ז' היא בחינת "לא מטי", ו' היא אור ישר ו-ז' היא אור חוזר, ויש חטוטרת שמחברת אותן, והיא כח האין סוף שהופך אותן מזה לזה. זה נקרא סוד העוטף. אם כן, העוטף מרמז לעולם העקודים, שגם בו האור הוא "מטי ולא מטי" לגבי הכלי. שוב, הוא יוצא כביכול מהפה של א"ק. היה גם אור, הנקרא הבל, שיצא מהאוזן, אבל הוא לא יצר כלי, לא היה מספיק מגושם ליצור כלי כמו זה שיצא מהפה של א"ק. על כך כתוב "מהתעבות אורות נתהוו הכלים"[ז], כך שהתהוות הראשונה של כלי היא התעבות של אור, וזה קרה באור הפה של א"ק כביכול. זהו עולם העקודים.

ב. נקודים – עולם התהו ושבירתו (אות ט')

המדרגה שבאה אחר כך היא עולם הנקודים, האות ט' כאן. עולם הנקודים יוצא מהעינים, כביכול מקום יותר גבוה. על ידי הארה פשוטה מהאוזן, החותם והפה יוצא אור גדול, שנקרא הבל, משום שכביכול הוא מהותי ממש, מהעינים שלו יוצא רק אור, ומהמצח יוצאת אחר כך הארה.

הבל, אור, הארה

קודם היה אוזן-חוטם-פה, וכעת יש סדר שנקרא פה-עינים-מצח. המקום שיוצא ממנו האור עולה, אבל הממשות של האור יורדת לאין ערוך מדרגה לדרגה. מהפה יוצא הבל, שהוא משהו ממשי, ומהעינים רק אור. כמו הבדל באדם בין מה שיוצא מהפה שלו לבין מה שיוצא מהעין שלו. מה שיוצא מהעין שלו הוא כל כך מעט עד שבקושי אפשר להבחין בו. האדם בכלל לא מבחין שיוצא משהו מהעין שלו, כל שכן שיוצא משהו מהמצח. כך הוא גם המשל כאן להבחין בין המדרגות. כאשר משהו שיוצא מהפה של אדם זאת אומרת שזהו הבל חיצוני ממש. לעומת זאת, האור שיוצא מהעין הוא מעט מאוד, אבל בכל זאת הוא הרבה יותר ממה שיוצא מהמצח. יש הבל או הארה. הבל הוא ממשי, והאור לגביו כמובן שאינו כל כך ממשי. אחר כך יש הארה, שהיא עוד פחות ממשית.

שלש מדרגות אלו נקראות עקודים, נקודים וברודים, כמו בפרשת השבוע[ח]. עקודים הוא מה שיוצא מהפה, נקודים מהעינים וברודים הוא התיקון. בפה זהו עולם העקודים שאינו מתוקן, אבל גם לא נשבר. על ידי "מטי ולא מטי" שלו הוא מתקיים כל הזמן, האור לא נפסק לגמרי. בעולם העקודים האור לא נקלט לגמרי, אבל בכל זאת הוא מתקיים על ידי "מטי ולא מטי" בתוך הכלי, והכלי לא נשבר. בעולם הנקודים ישנה כבר שבירת הכלים. התיקון, שהוא היציבות, שאור יוכל להתיישב ממש בתוך הכלי ולהחיות אותו בחיות פנימית, זה ברודים.

מה שיוצא מהמצח הוא דבר יותר תחתון, שעלה למקום יותר גבוה. האריז"ל מדגיש: זהו לא עצם אור העינים, היה צמצום בתוך א"ק (נדמה לי שבמאמר שלמדנו הוא הזכיר זאת), החלק התחתון שלו עלה לחלק העליון, ומה שיוצא מהפה הוא רק האור. זהו האור העצמי של הפה. מה שאין כן מה שיוצא מהעינים ומה שיוצא מהמצח הם אור תחתון יותר שעלה. אז באמת, בשורש, הוא יותר נמוך מהפה, רק מה, הוא יוצא ממקום יותר גבוה. היציאה ממקום יותר גבוה כנראה גורמת שמקבל בכל זאת משהו מהמקום יותר גבוה זה. לכן צריך לומר שבסוד המדרגה יש תמיד איזו מעלה שלא היתה במדרגה הקודמת. לגבי עולם הברודים הדבר מובן, שהרי מה שיוצא בברודים מהמצח מתקן את האצילות, ולכן ודאי שיש בו מעלה גבוהה.

עשרה אורות בעשרה כלים

עוד פעם, נקודים הוא עולם התהו שנשבר. מה ההבדל על פי פשט בין העקודים לנקודים? לעקודים יש רק כלי אחד וכל עשרת האורות סובבים ועולים תמיד בכלי הזה, בסוד "מטי ולא מטי". יש רק כלי אחד. בעולם הנקודים ישנה כבר התקדמות לקראת התכלית. התכלית היא שיהיו כלים רחבים, הרבה כלים, כדי לגלות את כל הרב-גוניות שיש באור אין סוף, באור האין סופי. שוב, כל המטרה היא גילוי, לגלות את כל האין סופיות שיש בתוך האור. לשם כך צריך לברוא כלים, גם כן, בלי גבול של כלים. ישנה כאן התקדמות של כלים, שכן בעולם העקודים יש רק כלי אחד. בעולם העקודים יש עשרה כלים, אז זאת התקדמות ביחס לכלים.

לכל אור שבכל ספירה יש כלי בפני עצמו. בעולם העקודים לא היה כך, אבל בעולם הנקודים יש כבר כלי לכל אור – יש כלי לכתר, יש כלי לחכמה וכו'. זהו באמת חידוש של האריז"ל[ט], שלכל ספירה יש גם אור וגם כלי. אצל הרמ"ק[י] ספירה היא רק כלי, אבל האריז"ל אומר שגם באורות יש עשר ספירות. החידוש בעולם הנקודים הוא שבכל ספירה של אור יש כלי – לאור כתר יש כלי הכתר, לאור החכמה יש כלי החכמה, וכך הלאה. זו כבר התקדמות לגבי העקודים, רק מה, הכלים קטנים והאורות מרובים, והאור הנכנס שובר את הכלי. יותר מדי לוחץ עליו, יותר מדי חזק בשבילו. בעולם התהו שנשבר האורות מרובים והכלים מועטים.

מיתת המלכים

סוד זה, של אורות מרובים בכלים מועטים, הוא נושא גדול מאוד. איך שהוא יוצא לגבינו הוא נקרא בקבלה שבירה, שבכתבי האריז"ל נקראת "מקרה המלכים". המלכים של עולם התהו שמתו מובאים בסוף פרשת וישלח[יא], שם מופיע סדר המלכים, על כולם כתוב "וימלֹך וימֹת". הסיפור שם הוא שכל אחד מלך ומת, מלך ומת, עד שהגיע המלך הדר, עליו כתוב "ושם אשתו מהיטבאל", ולא כתוב שהוא מת. על כל אחד מהשבעה כתוב "וימלֹך וימֹת", וכשהוא מת הוא מת. בתורה יש הרבה יחוסים של מלכים, ולא כתוב בסגנון כזה בשום מקום, רק כאן כתוב הסגנון הזה. כל פעם כתוב שהמלך הזה מלך, אחר כך המלך הזה מלך, אבל לא כתוב שמלך ומת, מלך ומת. אין דבר כזה. בקבלה כתוב שעל זה משהו מאוד מאוד עמוק, שאף על פי שאין המקרא יוצא יוצא מידי כפשוטו, שודאי הדבר קרה, המלכים האלו היו בגשמיות בעולם הזה, אבל בכל זאת הסיפור מרמז למשהו מאוד עמוק, שהוא סוד שבירת הכלים.

השבירה הזו התחילה מספירת הדעת[יב]. בעולם זה היה בכתר רק פגם. יש מושג כזה בקבלה, בכתבי האריז"ל[יג], שבכתר היה פגם בלבד, חוסר שלמות, בארבע מדרגות אחרונות שבו, בחכמה ובבינה היתה נפילה, ובדעת וב-ז תחתונות היתה שבירה. מה ההבדל בין נפילה לשבירה? הנפילה היא בתוך עולם אחד, כמו אדם שנופל לארץ, אבל לא קבור באדמה. סוד הקבורה הוא כאשר הוא יורד לעולם תחתון לגמרי. זאת אומרת, הוא יצא מהעולם ההוא לתחום עולם אחר לגמרי. סוד הקבורה הוא ששברי הכלים יצאו מתחום האצילות ונקברו בעולמות התחתונים. אנחנו עכשיו חיים בבית קברות של עולם התהו. כל הניצוצות מתו ונקברו כאן למטה בשלשת העולמות התחתונים – בריאה, יצירה ועשיה. כעת הענין שלנו הוא לתקן, תחית המתים. כל עבודת היהודי היא תחית המתים ממש[יד], להחיות את המתים. כל ענין התורה והמצוות וכל ענין החסידות הוא חיות, כמו תורת הבעל שם טוב המפורסמת[טו] שאי אפשר לקיים איזו שהיא מצוה באמת בלי "אבר חי". אם אין לאדם בחינת "אבר חי", מת אצלו, הוא גם לא יכול לקיים שום מצוה. זה נקרא תחית המתים. כל מצוה שהאדם מקיים באמת נקראת תחית המתים. זהו התיקון של שבירת הכלים.

אנא אמלוך והפחד מהסגת גבול

התורה מכנה את הספירות האלו בשם מלכים. למה? בגלל שהתוצאה נקראת בלשון הקבלה "אנא אמלוך", שכל אור יש לו מן אגו כזה, שאי אפשר להבין מהו. זה נקרא "אנא אמלוך". באמת קודם באות ג', אם אתם זוכרים, היה כאן מדרגת מעבר מאות ב' לאות ג'. מדרגה ב' היא רצון להטיב ומחשבת אנא אמלוך, ממנה יצאה התפשטות של אור, ובתוכה היתה מדרגת "גליפו", שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[טז], וזו מדרגה ג'.

עוד פעם, יש כאן שלש מדרגות לפני הצמצום, כאשר מדרגה ב' היא התעוררות לברוא, שנקראת רצון להטיב ומחשבת "אנא אמלוך". מחשבת "אנא אמלוך" היא שעושה התפשטות של אור אין סוף. בתוך אותה התפשטות יש השערה, ה' "משער בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". אם כן, באמת "אנא אמלוך" הוא מושג חיובי, אבל רק לגבי הקב"ה. רק הוא יכול לומר "אנא אמלוך", אבל כאן בעולם התהו גם האורות הם פרטיים, הם לא אחדות פשוטה. אחדות פשוטה כוללת הכל ולכן אני יכול לומר "אנא אמלוך" כדי לתקן את העולם. לעומת זאת, מי שהוא פרט אחד, או חסר את שאר פרטים, "אנא אמלוך" שלו הוא סיבת השבירה. מה זה "אנא אמלוך"? תמיד מביאים בחסידות[יז] במשל של "אנא אמלוך" שלא מדובר על סתם אגו, של אחד שרוצה שתהיה לו שליטה, אלא שנדמה לו שהוא יכול לתקן לבד את העולם. כמו שיש לרבי הרבה שלוחים ויש שליח אחד שחושב שאני לא צריך את שאר השלוחים, אני בעצמי מספיק, אני יכול לבצע את כל המבצעים שהרבי רוצה, אני לא צריך מישהו שיעזור לי. שוב, זה לא "אנא אמלוך" של סתם אגו, זהו "אנא אמלוך" בו אני מרגיש שאני מסוגל לבד לתקן את העולם, לא צריך מישהו שיעזור לי, לא צריכה להיות התכללות.

כתוב שבעולם התהו אין התכללות בין הספירות. ברגע שאין התכללות יש עוד דבר שכתוב בכתבי האריז"ל, בעץ חיים, שאם נדמה לי שאני יכול לבד לעשות ולא צריך שמישהו שיעזור לי אני גם מתחיל לפחד ממישהו אחר. היחס בין הספירות הוא של יראה, לא יחס של אהבה. כמו במשל של השליח הזה, שחושב שהוא לבד, הוא לא רוצה שמישהו יתערב בתחום שלו, אז הוא מתחיל לפחד. ממי הוא מפחד? מהסגת גבול. בעולם התהו כל המנטליות וכל המחשבה היא של הסגת גבול, שאף אחד לא ישיג את הגבול שלי. על ידי מנטליות כזאת כל אחד נשבר אחד אחד, "וימלֹך וימֹת", "וימלֹך וימֹת".

משל רב ותלמיד בשבירה

שאלה: השבירה היא מקרה חד פעמי או שהיא שוב ושוב?

תשובה: בכללות ההשתלשלות הדבר קרה באופן חד פעמי, אבל מרגע שהאדם שנולד הוא חי את כל הדברים, ואז זה יכול לקרות בתוך כל נפש. כל הסיפורים האלו יכולים לקרות בתוך נפש. אנחנו לומדים מהעולמות לגבי האדם, או להפך, לומדים מהאדם על מה שהיה בעולמות.

הדבר הזה קורה גם בעדינות, מה שנקרא בדקות, גם אצל רב ותלמיד. כל הסוד בקבלה מופיע – זהו גם כלל שהרב המגיד אמר[יח] – כתהליך לימוד והוא המשל הכי טוב להבנת הכל. כאשר רב מצמצם את האור שלו, את השכל שלו, כדי ללמד עובר גם הרב את כל הדברים האלו, גם את השבירה. יש בתהליך של הרב שצריך ללמד את התלמיד גם שלב אחד שנקרא שבירה, יש על כך כמה מאמרים. צריך להבין מהי. יש אצלו נקודות חזקות שהוא צריך להעביר ואם הן נשברות הוא לא יכול להעביר שום דבר. יש על כך הרבה מאמרים ארוכים בחסידות. גם אצל הרב יש את כל הדברים האלה: שלבים של הרב בתוך עצמו עד שהוא מסוגל להעביר לתלמיד. להעביר לתלמיד זהו השלב בסוף, התלמיד הוא הזולת, כמו שאמרנו קודם, הוא כמו שלשת העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה. כל שלבים ההשתלשלות הם רק כדי שיהיה אפשר לגלות אור לזולת.

כמובן, זולת הוא רק מצדנו. נחת הרוח של הקב"ה הוא שיהיה תחתון, שתהיה "דירה בתחתונים", אף על פי שבאמת אין לך דבר חוץ ממנו, אבל כך הדבר נראה מצדנו. את כל השלבים האלה אפשר להבין, מתחלה ועד סוף, על ידי משל הרב והתלמיד. זהו המשל של המגיד הקדוש.

תיקון השבירה באהבת חנם

נחזור לענין: אפשר לומר הכל במשפט אחד, שכל עולם התהו ענינו שכל אחד מפחד מהשני. עולם התהו בשנה הוא חורבן הבית, כמו שכתוב כאן בדף השני. חורבן הבית הוא שנאת חנם. מהי שנאת חנם? היא באה ממחלוקת לשם שמים, שלכל אחד נדמה שרק הוא מבין. לכן כתוב שהדבר הכי גרוע הוא מחלוקת לשם שמים. לכל אחד נדמה שרק הוא המבין, והוא מתחיל לשנוא את השני, שלא יתערב ושלא יקלקל את מה שאני עושה. ישנם סוגים שונים של הסגת גבול. לכן כל התיקון הוא של אהבת ישראל ושנאת חנם. להלכה, המצוה של הסגת גבול – "לא תסיג גבול רעך..."[יט] – היא רק "בארץ", ולכן מובן שהנסיון וכל האחיזה של שנאת חנם היא בירושלים.

[למה יכלו לעשות אחר כך את תבנית העגל? בגלל שזה היה מקיף – "כפה עליהם הר כגיגית"[כ]. כתוב[כא] שהאור היה בבחינת "כפה עליהם הר כגיגית", אור מקיף, לכן יתכן היה שיעשו את העגל. פורים מרמז לעתיד לבוא.]

שוב, המדרגה התשיעית היא נקודים. על פי פשט נקודים פרושו נקודות. מהן כאן הנקודות? אלו הכלים. הכלים קטנים וממילא האור שנכנס בהם גם הוא נקודות. אם הכלי מתרחב הוא יותר משוכלל, וזה נקרא התכללות, אבל כאן כל אחד בפני בעצמו נקרא נקודות. כלומר, אין התכללות בין הנקודות. השם 'נקודים' מראה על המצב בו כל נקודה בפני עצמה ללא התכללות ביניהן. האור יוצא מהעינים אז גם כן כתוב שזה כמו שקורה כאן, שבתחלה כשאדם מסתכל על השני בחשדנות וחושד אותו זהו פגם העינים. זה גם המצב של עולם התהו.

לכן בקבלה וחסידות שהתיקון של כל התורה כולה הוא בסוף, מה ש"עשה משה לעיני כל ישראל"[כב]. "עשה" היינו תיקון[כג]. כל התיקון הוא תיקון העינים[כד], משום שכל השבירה היא בעינים, איך שאחד מסתכל על השני. כל התורה כולה היא "תורת חסד"[כה], אהבה, להסתכל בעין טובה, כמו שכתוב "טוב עין הוא יבֹרָךְ"[כו], שהוא מתקן את העין שנקראת "טוב עין" וממשיך ברכה. תחלת התורה היא באות ב רבתי, התחלה בלשון ברכה[כז], ועל ידי שעשה משה "לעיני כל ישראל" את תיקון העינים שבבחינת "טוב עין הוא יבורך", "הוא יברך"[כח], הוא ממשיך את הברכה שב-ב בה מתחיל מעשה בראשית בכל התורה כולה וזה מתקן את השבירה. קצת הסברנו מהם אורות מרובים בכלים מועטים.

ילדותיות, ישוב הדעת ובגרות

עוד נקודה בקשר לכלים מועטים: ההבדל בין קטנות לגדלות, בכלל, ניכר במצב שאדם לא מבוגר, מצב של התבגרות. כלים מועטים הם מצב לא מבוגר, ילדותי. שאלת קודם מהו היום תהו, כל מצב שהוא ילדותי, שהוא לא מבוגר, נקרא תהו. יכול להיות אדם ילדותי שיש לו הרבה כח, הרבה עוצמה והרבה חכמה. יכול להיות שהוא ילד פקח, גאון ועילוי גדול. מה זה ילדותי? יש אחד בן שבעים שגם הוא נקרא ילדותי, גם הוא נקרא עולם התהו. בדרך כלל ילדותי הוא מי שדואג לעצמו. בכלל ילדותי הכוונה לאחד שלא יכול לסבול דעה הופכית.

עיקר הסימן להבדל בין ילד לבין מבוגר הוא דעת. בחסידות[כט] מוסבר שדעת ניכרת בכך שהאדם סובל את הדעה ההפכית, שיש לו מקום למי שאומר ההפך ממנו. אין הכוונה שמסכים אתו, אבל יכול לשמוע אותו, להתייחס אליו, לדבר וללבן אתו הענין. הוא לא נבהל, הוא לא מיד מסתייג ממנו. כלומר, חוסר בגרות הוא ברגע שאתה שומע דבר שנוגד את השכל שלך, את ההשקפה שלך, ואתה מיד נסגר ולא מסוגל להתייחס אליו בכלל. זה נקרא קטנות, וזה נקרא מצב של תהו. יכול מאוד להיות שיש לך עֹז גדול, מאוד אבל אתה לא יכול להתייחס להפך, לא יכול לסבול.

תיקון אינו בהכרח חזק. כתוב[ל] שההבדל בין תהו לתיקון הוא ההבדל בין "קשה כארז" ל"רך כקנה". חז"ל אומרים "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז"[לא], ש"קשה כארז" הוא גדול ועצום מאוד, אבל באה רוח ושוברת אותו. מה שאין כן מי ש"רך כקנה" אינו זז מהמקום, לא שמישהו ישפיע עליו נגד העמדה שלו. להפך, הוא יכול להתייחס לכל אחד יכול להתכופף לכל רוח, הוא סובל ושומע את כולם, יכול לדבר עם כולם, אבל לא זז מן המקום. זה נקרא תיקון "רך כקנה". כתוב ש"קשה כארז" הוא תהו, אז גם כל אחד שנכנס באופן של "קשה כארז" בדעותיו הוא תהו. כל הקושי שבארז הוא ילדותיות, זה נקרא קטנות. מה שאין כן התכונה של "רך כקנה" היא בגרות.

המושג ישוב הדעת, מובא בחסידות שאפילו בדעת זו המדרגה הנמוכה בה. המושג ישוב הדעת זו התחלת הדעת, אבל עדיין רק כמו דעת תחתון. יש אדם מיושב, הוא כבר יכול להתייחס יותר בסבלנות, ויש משהו קצת יותר עמוק בדעת, שהוא התקשרות, שמתקשר לכל אחד ואחד. למשל בברסלב משתמשים הרבה בביטוי ישוב הדעת, שכל העבודה היא להגיע לישוב הדעת. בחב"ד מסבירים שהענין של ישוב הדעת הוא שלב חשוב, אבל עדיין של קטנות. בקבלה יש גדלות, בגרות, ובגדלות עצמה יש גם שתי מדרגות: גדלות א' וגדלות ב'. המושג ישוב הדעת הוא אמנם גדלות, אבל לא גדלות ב' אלא גדלות א'. בכל זאת בישוב הדעת ודאי יש סכנות. גדלות ב' היא התקשרות מתוך בטול, כיוון שאני כבר בטל אני מתקשר באמת אל כולם. היות שבזה הוא "רך כקנה" הוא מתכופף אפילו כשמישהו אומר ההפך.

עוד יותר, בגדלות יש אהבת ישראל. אהבת ישראל היא התקשרות והתחברות. כמו שאומר המגיד ממעזריטש[לב] שצריך לאהוב רשע גמור כמו שאוהבים צדיק גמור. כמו שיש פתגם שאומר שאפשר לדעת כמה הוא צדיק לפי כמה הוא אוהב את הרשע, הוא מקושר אליו אפילו שהוא לא בסדר. כמו בגוף אחד, כשמישהו חולה הראש שלו עדיין גוף אחד. זו דעת אמתית. אי אפשר לדעת, יכול להיות איש מיושב, ששומע את כולם, אבל הוא עדיין לא אחד עם כולם, עם זה שאומר את ההפך ממנו. עוד פעם, זה שאומר את ההפך, שאומר לא נכון, לא מרגיז אותו. להפך, יש לו רחמנות עליו. ככל שיש לו יותר גדלות הוא שומע אחד שאומר את ההפך ומבין שצריך רחמנות עליו, רחמנות שיש אדם יהודי שאומר את ההפך. ישוב הדעת הוא שההיפך ממני לא מפריע, אבל ככל שיש יותר גדלות הדעת יש יותר רחמנות, יותר התקשרות אמתית עם הזולת. לילד אין דעת, ולכן אין לו רחמנות. אפשר לפתות אותו מהקשר הטוב. מצד אחד הוא ממש בוכה, רוצה את הסוכריה, מצד שני אפשר על ידי קצת חכמה לפתות אותו. מה שאין כן אדם מבוגר אינו בוכה, אבל הוא גם לא זז. אם כן, יש את כל המדרגות האלה בכל אחד. אלה שנשברים לפני כן הם נופלים מהדעת הקודמת שלהם.

נקודות עולם הנקודים

איך הכל קשור עם האות ט'? עוד לפני כן, נקודים קשורים גם לניקוד אותיות האלף בית. יש אותיות ויש את הנקודות. כתוב[לג] שהעולם הזה הוא מקור הנקודות ויש ט נקודות. יש כב אותיות ו-ט נקודות. לפי הקבלה ט הנקודות מכוונות לפי הציור שלהן, לא לפי הדקדוק. לפעמים אומרים שישנן חמש תנועות גדולות וחמש תנועות קטנות, ולא מונים את השְׁבָא, היא בכלל לא נקודה. עוד פעם בנקודות יש "פתוחי חותם"[לד], חמש נקודות ולכל אחד יש תנועה גדולה וקטנה, ואין שבא בכלל. לכאורה ישנן עשר נקודות חוץ ממנה. בהברה הספרדית המדוברת כיום בארץ ששומעים את התנועה הקטנה כמו את התנועה הגדולה. כלומר, צירי (אֵ) קוראים כמו לסגול (אֶ). אין בכלל הבדל, הם אותו דבר, רק שמאריכים באחד יותר מהשני, אבל מה שיוצא הוא אותו דבר. רק אם יש י (אֵי) יכול להיות שיש הבדל. חולם כמו שאומרים הספרדים (אוֹ) זהה לקמץ של האשכנזים (אָ), כך שאצל הספרדים מבטאים המלים כָּל ו-כֹּל אותו דבר. בחיריק  גם הספרדים וגם האשכנזים לא מבחינים בין מלא (אִי) לחסר (אִ), בין התנועות הגדולות לקטנות. היו צריכות להיות כל אחת בנפרד. יש קמץ גדול ויש קמץ קטן, יש חיריק גדול וחיריק קטן, ושניהם באותה צורה. לכן בכתבי האריז"ל ובזוהר לא מחלקים ביניהם בגלל שמסתכלים על הצורה, לא על הדקדוק.

בזוהר ובקבלה יש את שתי השיטות[לה], השיטה שעל פי הדקדוק, שיש חמש תנועות גדולות וחמש תנועות קטנות (חוץ משבא), וגם את השיטה השניה שלפי הציור:

מה זו מלכות? היא כמו האות ת האחרונה במלה "בראשית", שאין שום דבר תחתיה, בגלל שהיא האות האחרונה, היא רק מקבלת אז אין לה נקודה. לכן במלכות אין נקודה.

אם כן, יש תשע נקודות והם סוד עולם התהו. מהי מלכות בקבלה? נוקבא, אשה. בסיפור שהזכרנו קודם, בפרשת מלכי אדום, לא כתוב "וימֹת", אבל לא כתוב אצל אף אחד שיש לו אשה, חוץ מאשר לאחרון, הדר – "ושם אשתו מהיטבאל". לא כתוב בתורה אם היו להם נשים או לא והכוונה היא שבפנימיות רק הוא היה נשוי. אם התורה לא אומרת הכוונה שהם לא בבחינת נשואים. כתוב שבעולם התהו כולם בבחינת רווקים. יש מצב שאדם מסתפק ברוחניות ולא מתחבר עם הגשמיות, זה קיים. זה הפך הכוונה להמשיך את האור המקיף למטה. ובכן, כתוב שגם בעולם התהו זהו מצב לא נשוי. מצב לא נשוי הוא מצב לא מאוזן, אין בזה איזון ואין בו תיקון. ט הנקודות שכתובות כאן הן ט נקודות חסר הנוקבא, שהוא מצב של תהו. כולם מלכים, מלכות בכלל היא ענין שונה, אבל בתוך המלכות זהו רק צד הזכר שלה. כל עשר הספירות נקראות נקראות מלכים, אבל הם מהצד הזכרי של המלך, בלי האשה, חוץ מהמלך האחרון, הדר, שהוא כבר תחלת התיקון. יש לו עיר, "פעו", ואשה מהיטבאל, והוא שרש התיקון.

האות ט' היא גם מלשון טוב, ולכן כאשר עולם התהו מתוקן הוא בבחינת "טוב עין". ברשימה כאן ט' היא מדרגת עולם התהו, בן ישנם אורות, ניצוצות וכלים. הכלים נשברים, ובתוך שברי הכלים נשארים רפ"ח ניצוצות, שהם תכלית כל העבודה שלנו, כל המצוות שלנו. רפח עולה ד פעמים עב.

דמיון התהו ומציאות העולם

כשאומרים כל בוקר בתפלה "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית"[לו] זה ממלכות של האצילות המתוקנת. ישנם עשרה מאמרות של מעשה בראשית שכל הזמן ה' מחדש אותם. משמע מכאן שמציאות העולמות התחתונים היא קדושה, שהרי העולמות התחתונים, בריאה יצירה ועשיה, הקב"ה מחדש אותם בכל רגע מחדש. קודם אמרנו שכל העולמות התחתונים הם בית קברות של עולם התהו, הכל תוצאה של עולם התהו, אז עולים ההסברים האלו יחד? מצד אחד השולחן הזה נשבר, הוא מה שנפל מעולם התהו, ומצד שני אנחנו אומרים שהקב"ה מחדש את השולחן הזה בכל רגע, הוא בורא אותו מחדש. איך ניתן לישב את שתי המשמעויות האלו?

אומרים שאת המציאות האמתית של הדבר אנחנו בכלל לא רואים. מציאותו האמתית פירושו מה שה' מחדש בכל רגע, אבל מה שאנו רואים הוא שיש בכל העולם ישות, ואפילו שכל דבר נפרד בפני עצמו. אם כן, הישות של הדבר הזה היא באמת דמיון, כזה שקיים בכל דבר בעולם. הדמיון שכל דבר הוא יש בפני עצמו – הוא מה שנפל מעולם התהו.

למטה מהמציאות ומעליה

נאמר את זה קצת יותר עמוק: רבי אייזיק מהומיל מסביר הרבה פעמים[לז] שעולם התהו הוא כמו חלום, כמו החלום של עולם הזה או כמו "היינו כחֹלמים"[לח] שנרגיש בעתיד איך כל העולם הזה היה חלום, כל המציאות שרואים היתה חלום. לפי פירוש זה, שהמצב של חלום הוא מה שנקרא עולם התהו, כשאתה עושה מצוה, לוקח חפץ ונותן בו חלק מהקדושה על ידי כך אתה מוציא אותו מהדמיון. המצוה מוציאה את החפץ מהדמיון של עולם הזה, כאילו הוא יש ודבר בפני עצמו, מחדיר בו אלקות, מחדיר בו אמת, ועושה אותו מציאות אמתית. כביכול אתה נותן בו מציאות אמתית, כמו שכתוב[לט] על מערת המכפלה כשאברהם אבינו קנה אותה, שבכך הוא עשה תיקון, תחית המתים. זה נקרא להוציא אותו מידי חלום ולתת לו מציאות אמתית.

כתוב שבכל דבר יש עצם לוז[מ], מה שיעמוד. עצם הלוז הזו הוא הניצוץ שיש בכל דבר בעולם, אפילו שהוא דמיון. אם אתה תופס את הניצוץ הזה אתה מחיה אותו. אם אפשר לגלות את הניצוץ אפשר להפעיל את הדבר. אם אדם עושה דבר לשם שמים ורוצה לראות אלקות בכל דבר הוא באמת מתקשר על ידי כך לניצוץ, מקיים את הדבר ומחיה אותו. פעולה זו כוללת גם אותו, בגלל שהאדם נותן גם לעצמו דמיון. הדמיון של האדם הוא גם חלום, מה שנדמה שאני יש בפני עצמי – זהו גם תהו בעולם הזה.

עוד פעם, הוא מסביר שמשבירת הכלים כביכול נפל חלום, והחלום הזה עדיין נמצא. ה' מחיה ומחדש בכל יום מעשה בראשית וזה נקרא שהוא נותן מציאות לחלום הזה. למשל, אתה חולם משהו וכעת יבוא מישהו ויעשה מהחלום שלך מציאות, אמת, שהוא נכון. אם כן, כך הוא מסביר, בחלום עצמו יש דברים שהם למעלה מהמציאות ויש דברים שהם למטה מהמציאות. למטה מהמציאות זהו דמיון השוא שבחלום. זהו מצב שלמטה מהמציאות והקב"ה בא ומרים אותו למדרגת מציאות, שזו תהיה המציאות באמת. זה נקרא מעשה בראשית של עשרה מאמרות. על ידי שבירת הכלים נפל הדבר למטה מהמציאות, כיוון שאין לו עדיין מציאות הוא כמו חלום. זה נקרא סוד נפילת שברי הכלים. מעשה בראשית, שה' מחדש תמיד בכל רגע מעשה בראשית, נקרא שהוא נותן לדבר מציאות, אבל הלבוש של החלום נשאר מה שאתה מרגיש.

אתה מרגיש בחלום, רק שיש גוי שיכול לומר שאין בכלל שולחן. יש דעות כאלו שאומרות שהכל לגמרי חלום, שהכל דמיון. אבל התורה אומרת[מא] ש"אלהים ברא את השמים ואת הארץ", שזה לא דמיון, שיש כאן משהו, רק הענין הוא שהקב"ה נותן מציאות לחלום הזה. זהו דבר עמוק. להוציא את הדבר מידי חלום לגמרי, זאת אומרת להחיות אותו על ידי שמתקשרים למציאות החלום ומקיימים בו מצוה ועושים ממנו חפץ של קדושה – בזה מחיים את המתים, ואז המציאות נעשית מתוקנת דוקא מתיקון החלום.

כתוב שיש עוד פירוש בפסוק "היינו כחולמים", המפרש אותו על העתיד לבוא, כך שישנם שני פירושים[מב]: או ש"היינו כחולמים" הולך על עכשיו או שזה הולך על אחר כך, ואז מגיעים לחלום כזה שלמעלה מהמציאות. יש חלום שלמעלה מהמציאות וחלום תחתון שלמטה מהמציאות. החלום התחתון הופך להיות חלום שלמעלה מהמציאות של עכשיו. ברגע שאנחנו מבררים ומעלים את החלום התחתון לחלום שלמעלה מהמציאות אנו ממשיכים אורות חדשים שלא היו בעולם בתוך הכלים המתוקנים, לפי שעה וגם לעולם ועד.

הניצוצות ומשל הרשימו

אם כן, יש כאן אורות, ניצוצות וכלים. האורות נסתלקו, הניצוצות נשארו בתוך שברי הכלים. אותם ניצוצות הם כמו רשימו, כך האריז"ל מסביר[מג]. מה ההבדל בין אור לניצוץ? על פי פשט אומרים שהניצוץ הוא הרשימו של האור. כיוון שניצוצות הם כנגד נשמות, זה גם מתאים להסבר שהסברנו על שלש המדרגות ד' ה' ו', שהן בחינת נשמות בכלל. כל המדרגות האלו – צמצום, רשימו וקו – הן מה שהאריז"ל מסביר לגבי עולם התהו. רשימו של האורות הוא מה שנשאר בתוך הכלים, וזה מה שנקרא בעצם ניצוצות.

אם כן מה קורה לאורות שהתבטלו? הם חזרו לתוך המקור שלהם, לתוך הבטן. זה נקרא שהם חזרו למצב של עיבור. עוד פעם, האורות שהסתלקו חזרו ונכנסו פנימה לעיבור באמא. לכן מדרגה זו רמוזה באות ט', שבקבלה היא עיבור. כתוב שסוד האות ט' הוא דבר מופנם, שהטוב שלו גנוז בתוך עצמו[מד], כמו "אור הגנוז"[מה]. דבר זה מרמז גם למה שקרה בעולם התהו, שהאור הסתלק וחזר למצב של עיבור, וכאשר הוא יוולד יהיה זה כבר התיקון של האור.