סוד ה' ליראיו - שער כ"ה – ירידת התורה (ה)

י"ג אייר תשמ"ו – כפר חב"ד

פרק ב חלק ב: "קול הוי' על המים", "קול הוי' בכח"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לאחר שיעור ההקדמה בשבוע קודם החל הרב ללמד את פרק ב בשער כ"ה בספר סוד ה' ליראיו. בשיעור זה התבארו שני הקולות הראשונים בפרק כ"ט בתהלים,  "קול הוי' על המים" ו"קול הוי' בכח".

שבעה קולות בפרק כ"ט

אנחנו באמצע פרק ב. באמת מי שרוצה ללמוד ברצינות כדאי שישמע את ארבעת השיעורים שהיו בחיפה. לא הספקנו יותר מהפרק הראשון. דיברנו באריכות, והיה שיעור שלם רק על הערה ה' ועוד כמה ענינים. אמרנו שיש חמש מדרגות של ירידת התורה.

יש ארבע פעמים שה' חוזר על התורה בינו לבין עצמו כביכול. יש את המקור של התורה שנקרא "אז". ארבע החזרות הן "ראה", "ויספרה", "הכינה", "וגם חקרה"[ב], ואחר כך הוא אומר זאת. הסברנו מה אלו המדרגות, הכל על פי מאמר של רבי הלל ב"פלח הרימון"[ג], כנראה על פי מאמר הצמח צדק. הוא מסביר שם שבין כל מדרגה למדרגה – הכח שממשיך מדרגה לדרגה הוא "קול", הקולות של פרק כ"ט בתהלים, "קול הוי' על המים"[ד] וכך הלאה. "קול הוי' על המים" ממשיך מהכתר שנקרא "אז" להיות "ראה", שבחכמה; "קול הוי' בכח" ממשיך מהחכמה, "ראה", להיות בינה "ויספרה". וכך הלאה לפי הסדר.

אלו חמישה קולות מכתר עד מלכות. אחר כך יש עוד שני קולות ממלכות החוצה לעולמות התחתונים, "קול הוי' יחיל מדבר" ו"קול הוי' יחולל אילות", שני הקולות האחרונים של פרק כ"ט.

"סדר משנה" אצל משה רבינו

[קשור למשה רבינו שבתורה כתוב שלימד לאהרן וכו'?] כן, כתוב שהוא למד מהקב"ה, כמו שהקב"ה חוזר ארבע פעמים ואחר כך אומר, כך גם משה רבינו – כל סדר לימוד התורה, באמת הוא אמר אותו ארבע פעמים. קודם משה רבינו כל דבר שקיבל מה' אמר לאהרן, אחר כך נכנסו גם בני אהרן, אחר כך הזקנים, אחר כך כל עם ישראל. שם באמת הוא אמר ארבע פעמים. אחר כך הסתלק משה, ואהרן אמר עוד שלש פעמים, כמו שרש"י מביא שם. נראה את רש"י, תביא את החומש, הוא מביא זאת ב"כי תשא", "ואחרי כן נגשו"[ה], אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה עוד פעם לכל ישראל.

"ואחרי כן נגשו כל בני ישראל". רש"י אומר: "תנו רבנן כיצד סדר המשנה?"[ו] – זה נקרא "סדר המשנה" – "משה היה לומד מפי הגבורה", קודם משה לומד מפי הגבורה, "נכנס אהרן", אחרי שמשה גמר ללמוד מפי הגבורה נכנס אהרן, "שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו בשמאל משה", שהוא למד איתו.

[מה זה הסתלק?] זה בכלל משהו מענין, כשלומדים כנראה צריך להיות פנים בפנים, בכדי לקבל את הדברים בפנימיות, כמו שרבי אמר[ז], שאם היה רואה את רבי מאיר מהפנים הוא היה חריף פי כמה וכמה, הוא ישב כל הזמן מאחוריו אז הוא לא קיבל את כל פנימיות הלימוד שלו. יש ענין שמקבלים מהפנים, כנראה שכל אחד מקבל מהפנים. אחרי שהוא קיבל את הפנימיות פעם אחת הוא מסתלק משם, מלשבת לפני הרב, ויושב מצד שמאל של משה. הוא כעת גם אחד מה'זקני', כמו אצל הרבי, אחד שיושב במזרח ביחד עם הרבי.

באמת המטרה שהוא יושב שם במזרח היא שבסופו של דבר גם הוא ימסור. לא סתם לתת לו כבוד, אלא להכין אותו, הוא מסתלק מלהיות תלמיד, הוא יושב לו לשמאלו של משה, בבחינת ממוצע. עכשיו הוא במצב ביניים של ממוצע בין תלמיד לבין הרב עצמו. זו הכנה שהוא עצמו יהיה אחר כך רב – "נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה. נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם".

סדר המשנה ורמז ה"סילוק" בצמצום –הסתלקות הפנים ולא המהות

[אז הוא לא באמת מסתלק] כאילו שהוא מסתלק. [זו הסתלקות אחרת לגמרי] כן, מה שהיה קודם נסתלק. מכאן באמת אפשר להתבונן, אולי להסביר על דרך זה גם את סוד הצמצום הראשון שנקרא סילוק אור. ברגע שאתה רואה שיש פה שימוש כזה, אתה יכול להתבונן שכך לגבי עוד דברים שכתוב בהם לשון סילוק. אם אנחנו רואים כאן שהפירוש המלה הסתלקות היא לא להסתלק לגמרי, אלא רק שהפנים מסתלקות, אז כך הוא לגבי הצמצום. הצמצום הראשון הוא רק שגילוי אור הפנים מסתלק. המהות-העצמות נמצאת, אבל הגילוי של אור הפנים מתעלם. זה מקור טוב מאד לפירוש בחסידות שצמצום הוא לא כפשוטו[ח]. לא שבאמת המהות הסתלקה חס ושלום, רק שגילוי אור הפנים מסתלק, זה כבר נקרא הסתלקות.

[יש כאן משהו מתמיה, הרי הוא לא לומד את זה כאילו בינו לבינו. אפשר להבין מכאן שכאן הוא לומד את זה בינו לבין עצמו, שכאילו אצל אהרן גם כשהוא כאילו מדבר עם עצמו.] יחסית לבני ישראל זה עדיין הכנה, תכף ננסה להסביר. רש"י מביא הכל על הפסוק "ואחרי כן נגשו כל בני ישראל", עיקר הלימוד הוא לימודו את כל בני ישראל. אבל לפני שמלמד את כל בני ישראל, הוא מלמד קודם את אהרן ואחר כך את בניו. אחרי שהוא שונה לבניו פרקם, "נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן". אהרן מיד ישב לשמאל משה ואחר כך נכנסו שני הבנים אלעזר ואיתמר. אחרי שמשה שנה להם פרקם, נסתלקו – שוב, הכוונה שנסתלקו מלהיות פנים בפנים – ואלעזר ישב לימין משה. זה משהו מיוחד שאלעזר זוכה בסוף להיות בצד ימין של משה. אהרן בשמאל משה, ואיתמר הוא בשמאל אהרן, בשמאל אבא שלו.

[מה עם נדב ואביהוא?] זה היה לפני, בשנה הראשונה. על פי פשט היה צריך לומר שנדב ישב לימין משה, אביהוא לשמאל אהרן, אלעזר לימין נדב ואיתמר לשמאל אביהוא, ובאמת כאשר נסתלקו נדב ואביהוא התקרבו אלעזר ואיתמר. "אחר כך נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים, ישבו לצדדין". גם כן, אחרי שהם קיבלו, הם נסתלקו וישבו לצדדין. "נכנסו כל העם, שנה להם משה פרקם. נמצא ביד כל העם א'", כל העם קיבלו פעם אחת מפי משה רבינו. "ביד הזקנים ב'", הזקנים שמעו פעמיים ממשה רבינו. "ביד בני אהרן שלשה", הם שמעו שלש פעמים ממשה רבינו. "ביד אהרן ארבעה", אהרן שמע ארבע פעמים ממשה רבינו.

מה קרה אחר כך? משה הסתלק ממש, כלומר עזב את המקום. את זה רש"י לא מביא, זהו המשך הגמרא בעירובין, הוא מביא זאת מעירובין. אהרן עכשיו לימד את כל עם ישראל. [רק פעם אחת, לא?] פעם אחת. הוא הסתלק והבנים שנו לבני ישראל. הם הסתלקו והזקנים שנו לעם ישראל. כלומר, בסוף עם ישראל כולו שמע ארבע פעמים. מה היה? אהרן שמע ארבע פעמים ממשה ואחר כך לימד פעם אחת. הבנים שלו שמעו שלש פעמים ממשה ופעם אחת מאהרן, וגם לימדו פעם אחת. הזקנים שמעו פעמיים ממשה, פעם מאהרן ופעם מהבנים של אהרן ולימדו פעם אחת. בני ישראל שמעו פעם מכל אחד.

[הזקנים היה סנהדרין?] היו בדוגמת סנהדרין, אחרי שיתרו כבר אמר למשה רבינו, נתן לו את העצה שימנה שופטים, כבר היו סנהדרין. אחר כך רק יותר מאוחר בפרשת בהעלתך כתוב שה' אמר למשה רבינו לקחת שבעים זקנים[ט]. אבל הברייתא הזאת, מה שנקרא סדר המשנה, נשנתה לאחר מיתת נדב ואביהוא, לאחר מינוי הזקנים, על פי פשט.

הזקנים הם כמו הסנהדרין, מסתמא שבבחינת מלכות, "דינא דמלכותא דינא"[י], בני אהרן הם המדות, אהרן כנגד אמא ומשה כנגד אבא.

תיקון הארבע בחגים

מה יצא? שאהרן שמע ארבע פעמים. צריך לומר שכל פעם שהוא שמע היתה גם כמו חזרה בינו לבין עצמו ואחר כך אמר את זה. לגבי משה עצמו, הוא רק שמע מפי הגבורה.

כל זה קשור עם חג השבועות. יש תורה בליקוטי מוהר"ן[יא] שמסבירה שבכל חג יש משהו שקשור לארבע. בפסח ובסוכות זה פשוט. הוא מסביר שתיקון הרגלים הוא תיקון המספר ארבע. בפסח יש ארבע כוסות, ארבעה בנים וארבע קושיות, הרבה דברים של ארבע. בסוכות יש ארבעה מינים. השאלה היא מה יש ארבע בשבועות? הוא מסביר שם שארבע של שבועות הם סדר המשנה, ירידת התורה בארבע פעמים. הוא מביא את שני הדברים, הוא מביא את הדבר הזה מחז"ל שהקב"ה חזר ארבע פעמים בינו לבין עצמו ואחר כך אמר לישראל וגם את סדר המשנה שבידי כולם ארבע פעמים. בסוף יצא שבידי כולם, כל אחד שמע, ארבע פעמים.

[זה תיקון המספר ארבע?] כן, הוא אומר שזה תיקון המלכות. הוא מביא את הפסוק שצריך להוציא את המלכות מידי הקליפות. אצל שמואל הנביא שלקח את אגג כתוב "וישסף שמואל את אגג לפני הוי'"[יב]. זו מלה מאד נדירה, השורש "לשסף". הוא אומר ש"שסף" ראשי תבות החגים, השורש היחיד בתנ"ך שיוצא מראשי תבות החגים: שבועות-סוכות-פסח.

יש מאמר חז"ל ששמואל חתך אותו שתי וערב, כלומר חתך אותו לארבע חתיכות. לפי זה, "וישסף" היינו שבחגים צריך לחתוך את הקליפה לארבע, ועל ידי כך מבררים את סוד הארבע, כך הוא מסביר את סוד המלכות שהיא ארבע. [למה תיקון המלכות נעשה דוקא בשיסוף של אגג?] כנראה שזו מלכות עשו, הוא היה מלך עמלק. כמו שלמדנו הרבה במלכות ישראל, תיקון מלכות ישראל הוא רק על ידי כריתת ראש עמלק. עמלק מעלים את מלכות ישראל, מלך עמלק הוא "לפני מלך מלך לבני ישראל"[יג].

"אָז" – הפלא העליון ומקור ההמשכה מהעל־מודע למודע

עד כאן ההקדמה. שוב, יש חמש מדרגות מ"אז" עד "וגם חקרה". ארבע פעמים בינו לבין עצמו – "ראה", "ויספרה", "הכינה", "וגם חקרה" – והמקור הוא "אז". בין כל דרגה לדרגה יש קול. הסברנו בפעם הקודמת שהקול הוא יסוד הפרצוף העליון שמתקשר עם הפרצוף התחתון ממנו. הקול הראשון הוא יסוד אריך שמתקשר עם אבא; והקול השני, "קול הוי' בכח", הוא יסוד אבא שמתקשר עם אמא; "קול הוי' בהדר" הוא יסוד אמא שמתקשר עם חג"ת; ו"קול הוי' שֹבר ארזים" הוא המשכה מיסוד שבתפארת, היסוד שבחזה, דיברנו פעם קודמת, שמתקשר עם המדות של מעשה, נצח-הוד-יסוד; ובסוף "קול הוי' חֹצב להבות אש" הוא מיסוד ז"א למלכות.

אם כן, עד כאן המבנה הזה היה כתוב במאמר דא"ח מקורי של הצמח צדק על תהלים. אנחנו רוצים לבאר מה שלא מוסבר שם. לא מוסבר בדיוק מה הרמז בביטוי "קול הוי' על המים" דווקא להמשכה מ"אז" ל"ראה", וכך הלאה. זה מה שאנחנו רוצים כאן להסביר בעזרת ה' בפרק ב.

קודם צריך לדייק את כל המלים שיש כאן. מתחילים מ"אז", המדרגה העליונה אריך אנפין. "אז" היינו פרצוף אריך אנפין. איך אפשר לכוון "אז" באריך אנפין? יש הרבה פירושים למלה "אז". תמיד "אז" היא א על גבי ז, אבל כאן כל ה"אז" הוא בפרצוף אריך.

בְּתֵבַת ״אָז״ בַּפָּסוּק הַנָּ״ל, הַמְּרַמֵּז לְפַרְצוּף אֲרִיךְ־אַנְפִּין — רָצוֹן הָעֶלְיוֹן [מקור התורה כמו שלמדנו לפני שבוע[יד]], הָ־א מְרַמֶּזֶת לְאָלֶף־פֶּלֶא [כך כתוב בקבלה[טו] ש-א היא אלף-פלא. ובפרצוף אריך היינו], ״שֶׂכֶל מֻפְלָא״,

שכל מופלא הוא הראשון מל"ב נתיבות פליאות חכמה. כל אחד מל"ב נתיבות נקרא שכל, והעליון הוא שלפעמים קוראים לו "הנתיב הל"ב", או "הנתיב הראשון", כלומר העליון שמתקשר עם שער הנו"ן. שער הנו"ן הוא מה שיתגלה בחג השבועות, אבל יש מה שמתקשר עם שער הנו"ן שהוא נתיב ל"ב, בסוד "ונזלים מן לבנון"[טז], לבנון אותיות לב-נון, שהוא נתיב ל"ב. כתוב בספר איוב שנתיב זה הוא "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה"[יז]. לפעמים קוראים לו נתיב ל"ב, לפעמים קוראים לו הנתיב העליון. בפירוש של ספר יצירה[יח] הוא נקרא "הנתיב הראשון העליון" והשם שלו הוא "שכל מופלא". באמת כיוון ש"לא ידעו עיט" משמע שהשורש האמתי שלו הוא ברדל"א, ברישא דלא אתידע. אף על פי שכל הנתיבות הן במוחא סתימאה דאריך, נתיב זה, השכל מופלא, הוא פנימיות מוחא סתימאה.

כאן יש רמז, שהרבי הרש"ב מסביר אותו באריכות בע"ב[יט], שלמוחא סתימאה יש מפנימיות רדל"א יותר מגלגלתא, אפילו באריך. יש המשכה מרדל"א, שהוא פנימיות עתיק, דוקא במוחא סתימאה, וזה נקרא "שכל מופלא", "נתיב לא ידעו עיט". אם כן, א של "אז" היא ודאי שכל מופלא:

שֶׁבִּפְנִימִיּוּת מוֹחָא סְתִימָאָה [כל ל"ב הנתיבות הם במוחא סתימאה, אבל הוא בפנימיותו],

הפלא הזה שנקרא "שכל מופלא" מתהפך ונעשה מקור האולפנא, האולפן, שזו ההמשכה ממוחא סתימאה לשכל הגלוי, מהחכמה הנעלמה שבכתר לחכמה הגלויה, כלומר מהעל-מודע לתוך המודע. זה נקרא שהפלא מתהפך להיות אלף. אלף מלמדת ופלא מובדל וסתום. אבל מה שיותר פלא, לפי הכלל ש"כל הגבוה ביותר יורד למטה יותר"[כ], הוא שדוקא הדבר שהכי פלא מתהפך להיות מקור האולפנא, מקור ההשפעה מהעל-מודע לתוך המודע:

בְּחִינַת ״אַאֲלֶפְךָ חָכְמָה״ שֶׁבּוֹ [זו א של "אז"],

ז – שבע הספירות מבינה עד יסוד באריך אנפין

וְהַ־ז מְרַמֶּזֶת לְ־ז סְפִירוֹת מִבִּינָה עַד יְסוֹד שֶׁבּוֹ.

כתוב[כא] שלאריך אנפין יש ט היכלין. המלכות של אריך אנפין לא קובעת ברכה לעצמה אלא נכללת עם היסוד. לפעמים גם בז"א, בכל פרצוף זכר, אומרים שיש בו רק ט ספירות, בגלל שאין לו מלכות גמורה מצד עצמו אלא עטרת היסוד – המלכות שלו היא עטרת היסוד שלו. אבל במיוחד על אריך אנפין, יותר מזעיר אנפין, הוא סוד ה-ט, זה נקרא בזהר ט היכלין. כלומר, יש לו כתר-חכמה-בינה עד יסוד.

לגבי המלה "אז", א כאן היא פנימיות חכמה של אריך אנפין ו-ז היא מבינה ליסוד. הכתר כאן לא נמנה. הרבה פעמים בקבלה ז – 7 – לא נספר מחסד עד מלכות. בדרך כלל חושבים שאם יש לי 7 הוא צריך להיות שבע המדות מחסד עד מלכות. אבל הרבה פעמים בקבלה 7 – ז – הוא דוקא מבינה עד יסוד ולפי זה היסוד הוא השביעי. לכן כתוב למשל במאורי אור ששבת היא ביסוד[כב]. יש פירוש שיום השבת הוא ביסוד, לא במלכות, בגלל שהיסוד הוא השביעי מבינה.

לדוגמה, כשמפרשים את הכוכבים על פי פשט, שצ"מ חנכ"ל, על פי הסדר בטבע – שבתאי העליון הוא בינה, ולבנה בסוף לפי הסדר הפשוט – בקבלה הראשונה – היא יסוד[כג]. כלומר, מסבירים את השבע מבינה עד יסוד, לא מחסד עד מלכות. יש הרבה דוגמאות לזה בקבלה.

סדר זה, ההיגיון שהשבע הוא מבינה עד יסוד ולא מחסד עד מלכות, הוא היגיון שמתאים בפרצוף אריך אנפין. המבנה שמופיע בכל מקום בקבלה, ששבע הוא מחסד עד מלכות, שייך לזו"ן, וגם לאבא ואמא. אבל דוקא בעל מודע השבע הוא מבינה עד יסוד. למה? בגלל שכתוב בכתבי האר"י ז"ל[כד] שיש הבדל מהותי בין אריך אנפין לכל שאר הפרצופים, שבאריך אנפין הבינה שלו אינה בראש, אלא בגרון. בכל הפרצופים יש "תלת חללי דגולגלתא"[כה], שלשה חללים בהם המוחין, חכמה-בינה-דעת. אבל כתוב בכתבי האר"י ז"ל שאור השכל של אריך אנפין כל כך גדול – שכלי הבינה לא מסוגל לקבל אותו בראש, לכן כלי הבינה דוקא באריך אנפין יורדים לגרון. ברגע שהבינה יורדת לגרון היא כבר שייך לגוף, היא באמת ממוצע, אבל כבר נחשבת לראש של הגוף, של הז"ת, וממילא היות ובאריך אנפין הבינה אינה בראש מתאים אצלו דוקא שהשבע יתחילו מהבינה. באמת המלכות לא נכללת, בגלל שהיא אינה בפני עצמה, היא נכללת ביסוד.

כמובן, היות והבינה בגרון לכן דוקא כאן סוד השבע הוא מבינה עד יסוד, הכל במדרגה אחת. מה שאין כן בפרצוף אחר, שהבינה במקומה למעלה, זה סוג אחר ולא כל כך מתאים לספור שבע מבינה עד יסוד, בגלל שהיא בראש והם בגוף. דוקא באריך אנפין הבינה היא גם בגוף, בתחלתו. בזה אריך אנפין שונה מכל הפרצופים של המודע.

בינה של אריך בגרון

איך להסביר את זה קצת יותר טוב? זה משהו מאד חשוב בכתבי האר"י ז"ל. הרי "מבשרי אחזה אלוה"[כו], כל יסוד הקבלה הוא שמסתכלים באדם וממנו לומדים למעלה. לומר שיש שינוי בפרצוף העליון מהפרצוף התחתון זהו חידוש, דבר נפלא. כל הקבלה מבוססת על זה שהדוגמה לכל הסודות למעלה היא האדם למטה. לכן, אם הוא אומר שיש פתאום איזה פרצוף שלא כמו האדם, הוא אדם אבל יש משהו שונה ממנו, זהו חידוש גדול מאד. אצל האדם כל החכמה, הבינה והדעת נמצאים בתוך הראש שלו, ולומר שכאן יש איזה פרצוף שיש לו ראש וגוף, הוא בן אדם, אבל בכל זאת הבינה לא נמצא בראש אלא בגרון. יש לו רק חלל אחד. אצל אדם יש שלשה חללים בתוך הגלגלתא, בהם נמצאים שלשה מוחין חכמה-בינה-דעת. ובאריך אנפין יש רק חלל אחד חכמה סתימאה. זה הכלל של "מבשרי אחזה אלוה", אז איך אפשר למצוא דבר כזה?

מה זה אריך אנפין? העל-מודע. צריך לומר ואפשר להתבונן שגם העל-מודע המשכיל של האדם, כלומר השכל של העל-מודע שמשכיל את המודע, הוא רק חכמה, לא בינה. מה הכוונה? מהי בינה? תפיסה וקליטה. כדי לתפוס משהו ולקלוט אותו צריך להיות יש, איזו מודעות, שהיא התופסת והקולטת את הידע או את ההבנה וההשגה. מכאן ברור שלא תתכן מודעות בעל-מודע שתתפוס את השכל, הרי זה תרתי דסתרי, ועל כן לא שייכת שם בינה בתוך השכל. בעל-מודע שייך רק מקור השפעה, מקור מביע-נובע שכל, נביעת האין סוף. הנביעה התמידית של שכלים חדשים היא חכמה של אריך אנפין, אבל הבינה היא כמו מקור המודעות, היא חלק מהגוף. מה הכוונה חלק מהגוף? אמנם לא בדיוק חלק, הוא בגרון, הוא באמצע, כמו כתר לגבי הגוף, אבל בגלל שכל ישות האדם בעל-מודע היא המדות של העל-מודע, הגוף שלו, כל הרגש, ובענין זה נכללת אפילו ישות הבינה שלו, שהוא מודע לכך שהוא תופס וקולט דברים – הכל בא מהגוף של אריך אנפין, לא מהראש שלו.

מזה גם מובן עוד משהו עמוק: יש באריך, לפעמים אנחנו מחלקים בשימוש לשון, כמו היום שמחלקים בין תת-מודע לעל-מודע. לפי הקבלה ז"ת של אריך מתלבשים בתוך פרצופי המודע, אבל הראש של אריך הוא למעלה. כמו לגבי עתיק, שהראש שלו גלוי לגמרי ולא מתלבש בתוך אריך ורק הז"ת שלו מתלבשים בתוך אריך, אותו דבר אריך לגבי שאר הפרצופים – הגוף שלו מתלבש בתוכם. מה שאין כן הראש שלו הוא למעלה. רק שיש הבדל בין התלבשות עתיק באריך להתלבשות אריך בשאר הפרצופים. באריך לגבי השאר יש יניקות דרך הדיקנא, אבא יונק ממזל ה-ח ואמא יונקת ממזל יג. היניקה של אמא ממזל י"ג באה ממוחא סתימאה, וחלק העוד יותר חשוב הוא מגלגלתא. כלומר, גם מה שאמא מקבלת הוא הברקות בשביל הבנה, לא שהיא מקבלת מהבינה של אריך.

באמת כתוב[כז] שיש להם כתר אחד משותף, שהוא הבינה של אריך, אבל הוא לא היניקה שלהם דרך הפה. שניהם יונקים דרך הפה, כלומר שהפנימיות שהם מקבלים היא ממזלות הדיקנא המקבל ממוחא סתימאה. עיקר הדיקנא שמקבל מפנימיות, ממוחא סתימאה, הוא מזל ה-ח שהולך לאבא, אלו הברקות, ומה שאמא מקבלת, גם היא מקבלת מחלק ממוחא סתימאה, אבל את העיקר היא מקבלת מאו"א של עתיק שמתלבש במקור הרצון של אריך שנקרא גולגלתא. זה מחדש אצלה רצון לתשובה, כמבואר בחסידות, "ימינך פשוטה לקבל שבים"[כח], אבל לא שיש מקור של מודעות.

זה נושא מאד ארוך ועמוק בחסידות. באמת כתוב שהמודעות שלגמרי קולטת היא רק בפרצוף תבונה, שבזה היא שונה גם מישראל סבא. דיברנו על זה בהסבר דברי רבי הלל על שער היחוד פרק ב', אם פעם למדת, איפה באמת מתחילה לגמרי המודעות של תפיסת השכל.

לעניננו, כל זה היה בדרך אגב להסביר שדוקא באריך מתאים ש-ז יהיה מבינה עד יסוד. מאד מתאים לְמה שהאריז"ל עצמו כותב[כט] שהקבלה הראשונה דיברה בספירות של אריך, ספירות של תהו. ספירות של תהו הן ספירות של אריך. האריז"ל כותב שהקבלה הראשונה דיברה בספירות של תהו, שאלו הספירות של הכתר. באמת בספירות של תהו שבאריך מאד מתאים שהשבע יהיו מבינה עד יסוד.

קבלת הרמ"ק תהו לעומת קבלת האריז"ל

לדוגמה, היום בספירת העומר אנחנו אומרים את הכוונות של חסד שבחסד וכו' ומכוונים את האותיות של "אנא בכח". גם שם יש מחלוקת גדולה לכאורה בין המקובלים. לפי המקובלים הראשונים גם כן יש פה שבעה שמות, והם אומרים שהשמות האלה הם מבינה עד יסוד, לא מחסד עד מלכות.

כתוב בקבלה הראשונה ש"אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה", כל השם הראשון, היינו בינה ולא כמו הכוונות שאנחנו מכוונים. הכוונות שאנחנו מכוונים הן בחסד – חסד שבחסד, גבורה שבחסד, כמו בספירת העומר. פה זו עוד דוגמה. יש הרבה דוגמאות שבקבלה הראשונה תפסו את השבע מבינה עד יסוד. על פי פשט, בכתבי האריז"ל שזה גם על פי פשט בשכל, השבע הן המדות מחסד עד מלכות, שזה סוג אחד.

צריך לומר שיש איזה מן מקום שבאמת מבינה עד יסוד הן דבר אחד, יחידה אחת. איפה המקום הזה? באריך, בעל מודע. כיוון שהמקובלים הראשונים באמת דיברו באריך, בתהו, ככה האריז"ל אומר, לכן הם תפסו שהשבע הוא מבינה עד יסוד, לגבי הכוכבים, כוכבי הלכת וכן הלאה, כל הדברים. גם ימי השבוע, אצלנו פשוט שהיום, יום חמישי, הוא הוד. אבל כמו שאמרנו קודם, גם ימי השבוע, דבר פשוט מאד, הראשונים תפסו אותו נצח בגלל שהתחילו מבינה עד יסוד. השביעי הוא היסוד והמלכות נכללת בו.

[ממש? כל תורת הרמ"ק דיברה רק על ספירות של עולם התהו? הרי זה תורה גדולה] כן, הבעל שם טוב אומר[ל] שהרבה יסודות של חסידות לקוחים דוקא מכתבי הרמ"ק, לא מכתבי האריז"ל, הוא לא מדבר עליהם כלל. הרמ"ק מאריך בהסברים בטוב טעם ודעת שזה מקור להרבה יסודות בחסידות. [איך זה יכול להסתדר?] אלו אורות מרובים. [אז כל התורה שלו היא בבחינת פרצוף אריך אנפין?] יחסית, הכל יחסית. כמו שאני אומר גם היום, דבר שמאד קשה לאחד שלומד קבלה לשמוע, אבל האמת היא שמי שלומד כיום רק את קבלת האריז"ל ולא ילמד חסידות – זה גם תהו ביחס לתיקון. כל גילוי חדש בתורה הוא תיקון וממילא אם אתה מסתפק רק בגילוי הקודם אתה עושה אותו בחינת תהו.

בכל תהו יש גם אור גדול. תהו אינו לגריעותא, זה לא תהו שנשבר, לא שהרמ"ק הוא תהו כזה שנשבר, אלא מה שנקרא נקודות מרוכזות של אור. נקודה מרוכזת של אור שלא התפשט, בגלל שאין לה מספיק כלים להתפשטות האור. אבל יש אורות חזקים בבחינת תהו. הוא כתר, על מודע ותת מודע, לגבי איזה גילוי שבא אחר כך שמתקן אותו. מה נקרא מתקן אותו? מלביש אותו. לתקן נקרא להלביש על מנת לגלות.

כל זה היה להסביר שצריך לכוון פה את המלה "אז", ש-א הוא השכל המופלא שבאריך אנפין, פנימיות מוחא סתימאה, ו-ז מרמזת ל-ז ספירות מבינה עַד יסוד שבו.

"קול הוי' על המים" — המשכת חסד חנם מכתר לחכמה

ברגע שהשפע מגיע ליסוד צריך להתעורר "קול הוי' על המים" שממשיך מיסוד אריך לאבא:

אֲזַי נִמְשָׁךְ אוֹר הַתּוֹרָה [זהו מקור התורה, "אז". מיסוד אריך נמשך אור התורה] עַל יְדֵי ״קוֹל הוי׳ עַל הַמַּיִם״, שֶׁהֲרֵי כְּלָלוּת הַכֶּתֶר הוּא בְּחִינַת חֶסֶד חִנָּם

עיקר ההסבר כאן הוא להבין כל דימוי, למה הקול הראשון הוא על המים? כדי להמשיך מכתר עד חכמה, זה נקרא "על המים".

באמת דייקנו קצת לפני שבוע שבקול הראשון כתובה לשון "על", בשני הקולות שבאים אחריו כתוב לשון "ב...". קודם כתוב "קול הוי' על המים", אחר כך כתוב "קול הוי' בכח", "קול הוי' בהדר". אחר כך בשני הקולות שבאים אחריהם כתוב פועל בלשון הוה, "קול הוי' שֹבר ארזים", "קול הוי' חֹצב להבות אש". בשני הקולות האחרונים כתוב פועל בלשון עתיד, "קול הוי' יחיל מדבר", "קול הוי' יחולל אילות".

זהו המבנה הדקדוקי של שבעת הקולות. יש אחד שנקרא "על", "קול הוי' על המים"; אחר כך שנים עם "ב"; אחר כך שנים פועל הוה, "שֹבר" ו"חֹצב"; ואחר כך שנים בפועל עתיד, "יחיל" ו"יחולל". כלומר, בשלשת הראשונים אין פועל בכלל. מתאים לכתוב בקבלה ובחסידות, מבואר כאן בפרק אחר[לא], שפועֵל מתחיל מז"א. ז"א נקרא הפועל בסוד הוי' של חומר-צורה-פועל-תכלית. חומר ההיולי הוא חכמה; והצורה היא בינה; הפועל הוא ז"א; והתכלית היא מלכות.

הפועל באמת מתחיל מז"א וכאן אנחנו רואים זאת, ש"קול הוי' שֹבר ארזים" ו"קול הוי' חֹצב להבות אש" הם שני הקולות בז"א. זה שיש לנו "על" בקול הראשון, הוא כבר דיוק שהוא בבחינת כתר, המשכה מכתר לחכמה, בגלל ש"על" פרושו תמיד בחסידות מקיף. כל פעם שכתוב "על" פרושו גילוי של אור מקיף, וזה עצמו סימן שיש פה המשכה מכתר לחכמה.

למה מים? למה דוקא הקול הראשון קשור עם מים? יש חסד שהוא בכל זאת "כי לך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו"[לב] ויש חסד שהוא חנם, אפילו לא "לאיש כמעשהו". גם כאשר ה' משלם "לאיש כמעשהו" זה חסד, בגלל שבסופו של דבר האדם רק "מסייע שאין בו ממש", כמו שהבעל שם טוב אומר[לג]. האדם הוא נקרא "מסייע שאין בו ממש" לגבי הקב"ה, הקב"ה עושה את רוב העבודה, אתה רק שם את הידיים כאילו אתה עושה משהו. באמת החסד שה' משלם לך את השכר גם הוא חסד, כמו שאומרים לפועל לעשות משהו שבעצם בעל הבית עושה הכל, הוא רק אומר לפועל לעשות ואחר כך משלם לו שכר מלא, כך הבעל שם טוב מפרש. גם השכר שה' משלם הוא חסד, "כי לך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". מה שאתה משלם לו על מה שהוא עושה הוא גם חסד.

על פי פשט מה שה' משלם על מה שאדם עושה הוא דין, מגיע, אז צריך לדעת שגם זה חסד. אבל כאן מדובר על חסד חנם, והכוונה רק אתערותא דלעילא בלבד, בלי שאדם עשה דבר. זה כתר. כתר נקרא בכל מקום חסד חנם, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[לד]. "לית שמאלא" הכוונה שלא נכנסים לשום דין ודברים. מהו "שמאלא"? דין. מה הכוונה דין? איזה מן רגש שאתה מודד את המציאות, אתה שופט אותה. זה שכתוב בכתר ש"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" הכוונה שמצד הכתר לא שופטים בכלל. שני אנשים באים, יש להם בעיה, וצריך לשפוט מי צודק ומי לא צודק, או אפילו אדם אחד שבא לבקש טובה, לבקש מתנה, יש איזה מן שיפוט שאתה שופט אם הוא ראוי. עצם השיפוט הוא כבר מצד הדין, קשור לדין. אבל בכתר כתוב "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", כלומר שאין שם שופטים כלל, רק חסד, רק נתינה. כמו בפורים, "כל הפושט יד נותנים לו"[לה], זה נקרא "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", חסד חנם.

"מים פשוטים" — חסד הכתר ופנימיות החכמה המקבלת ממנו

חסד הם מים[לו], כלומר שהכתר כולו מים, כולו חסד חנם:

(חֶסֶד דַּעְתִּיק שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בְּגַלְגַּלְתָּא דְּאֲרִיךְ) —

בקבלה כתוב שגלגלתא הוא מלשון גולות מים, מעיינות של מים, "גֻּלֹּת עִלִּית" ו"גֻּלֹּת תַּחְתִּית", יש פסוק בשופטים[לז]. אלו מים פשוטים שלמעלה מטעם ודעת. במים יש פשיטות, לכן מוסבר ש-מ היא האות היחידה שלכל הדעות חוזרת על עצמה. ב-ה גם יש מילוי אחד הה, אבל הוא לא המילוי העיקרי, המילוי העיקרי הוא הא, במיוחד בעולם התיקון, ויש מילוי הי של שם ע"ב. אבל ב-מ המילוי היחיד הוא ממ. כתוב בחסידות-בקבלה שב-מ יש פשיטות. יש משהו פשוט במים.

כל דבר פשוט-אמתי הוא למעלה מטעם ודעת. בטעם ודעת לא יכולים לתפוס דבר פשוט לגמרי, רק יכול דבר שקצת מורכב, אם הוא לא מורכב – הוא לא מוגבל ואין לך איפה לתפוס אותו. אתה לא יכול לתפוס דבר פשוט, אין לו אוזניים. כמו כל כלי שצריך ידית על מנת לתפוס אותו. אם אין שום מקום להיאחז בו, אתה לא יכול לתפוס אותו. זה נקרא אוזניים, כמו ששלמה המלך עשה אוזנים לתורה[לח], כלומר עשה איזה בית אחיזה.

אוזניים הם גם מלשון שמיעה. אם אין לו שום אוזנים, כלומר אין לו שום בליטה, אין לו שום דבר מורכב עליו כביכול שאתה יכול לתפוס אותו בו – אתה לא יכול לשמוע ולהבין אותו כלל. זה נקרא שדבר שהוא פשוט אמתי הוא לא ניתן להבנה. זה הנמשל של המים, מציאות פשוטה לגמרי.

״מַיִם״ פְּשׁוּטִים שֶׁלְּמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת [לכן באמת המים מטהרים במקוה, כל הפגם, כל הטומאה היא איזה מן תסביך נפשי, ועל ידי הטהרה נמשך ענג שלמעלה מטעם ודעת. שוב, כח זה מהרגשת הפשיטות, שאי אפשר לתפוס בשכל כלל] — וְנִמְשָׁךְ לִפְנִימִיּוּת אַבָּא שֶׁגַם כֵּן נִקְרָא מַיִם —

מים הוא משל משותף לכתר ולחכמה, ולכן הצינור שממשיך מכתר לחכמה מכונה "קול הוי' על המים". כתר נקרא מים על שם חסד חנם שבו, ואבא יונק ממנו וגם הוא נקרא מים. על שם מה אבא נקרא מים?

״אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה״ וְ״אוֹרָיְתָא מֵחָכְמָה עִלָּאָה נָפְקַת״,

יש במים עוד תכונה – חיות, "תורת חיים"[לט], "והחכמה תחיה בעליה"[מ]. המים מצמיחים. בכל דבר יש שתי מדרגות, שתי בחינות: מה שהוא בעצם, ומה שהוא פועל ומשפיע, התכונה והטבע שלו. טבע המים להשפיע, להחיות ולהצמיח ענג וכו', הוא טבע התורה – "אין מים אלא תורה"[מא]. זה מה שמתגלה בחכמה, ואילו הטבע העצמי של המים, שהוא הפשיטות שלהם, הוא מה שמתגלה בכתר. זו הבחינה של כתר. גם כתר הוא בחינת מים, פשיטות וחסד חנם. הוא גם מתגלה בתור חסד חנם, אבל התכונה להחיות ולהצמיח וכיוצא – היא זו שמתגלה בתורה שיוצאת מהחכמה, שזהו טבע של חכמה., "אורייתא מחכמה עילאה נפקת"[מב].

(שֶׁהֲרֵי חָכְמָה הִיא כֹּחַ־מָה [כח של בטול]. מָה הִיא בְּחִינַת הַפְּנִימִיּוּת שֶׁבָּהּ הַמְּקַבֶּלֶת מִכֶּתֶר עֶלְיוֹן.

יש כמה פירושים בחסידות מהו ה"כח" ומהו "מה". הפירוש הרגיל בחסידות[מג] הוא שכח החכמה הוא החיצוניות, מה שמשפיע לבינה. כמו "כח גברא", ההשפעה, הכח להשפיע מיסוד אבא ליסוד אמא. זהו כח החכמה, אבל "מה", שהוא הבטול, הוא פנימיותה, מה שהחכמה מקבלת מכתר. זהו הפירוש הרגיל של כח-מה – "מה" היינו פנימיות אבא, הקבלה מהכתר, ו"כח" היינו הכח של אבא להשפיע לאמא.

"חכה־מה" — מי השילוח ההולכים לאט וסוד ההמתנה לגילוי המשיח

ב׳ פְּעָמִים מָה עוֹלֶה [בגימטריא] מַיִם, בְּסוֹד ״אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לוֹ״ [כי בא יבא לא יאחר", כתוב על המשיח[מד]]. שֶׁחָכְמָה הִיא חַכֵּה־מָה [כח לחכות תמיד, לצפות למשיח, כמו שמבואר באריכות בפרק א' בספר[מה]] — ״חַכֵּה לַמִּתְמַהְמֵהַּ״, [על ידי שמחכים חזק מחישים כביכול את ביאת המתמהמה] שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד הֵם ״מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט״. כֹּחַ הַיְינוּ חִצוֹנִיּוּת אַבָּא הַמַּשְׁפִּיעַ בְּבִינָה כְּדִלְקַמָּן).

משיח בן דוד הולך לאט, הוא באמת מתמהמה. כתוב בחז"ל שהפסוק "מי השלח ההלכים לאט"[מו] הוא מלכות בית דוד. זה פסוק בישעיהו, ואם תסתכלו בתנ"ך תראו שהתרגום מתרגם את המלים "מי השלח ההלכים לאט" למלכות בית דוד.

[מה הענין של "יתמהמה"?] הוא מחכה שהכל יהיה תקין לביאתו, שיהיה למי לבוא ושיתקבל בכי טוב. למה אדם באמת מתמהמה? בגלל שהוא מחכה לעת רצון אמתית, שתהיה בדיוק הזמן המתאים. הוא לא דוחק את הקץ. החטא של דוד עם בת שבע היה דחיקת הקץ וכך חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת לפני הזמן. אם היה מחכה עוד שלש שעות היה בסדר, היה כבר תקין וראוי. אבל הוא אכל אותו בוסר. אצל דוד המלך כתוב שהוא אכל את בת שבע פגה[מז]. פגה היינו בוסר, לפני הזמן, והמשיח מתקן את החטאים. גם חטא העגל הוא אותו חטא – אם היו מחכים לביאתו של משה רבינו, היה בסדר, אבל לא חיכו. כתוב[מח] שהמשיח הוא התיקון של כל החטאים, מיוחד של אדם ודוד, בסוד אדם-דוד-משיח. לכן עיקר התיקון אצלו הוא "מי השלח ההלכים לאט", מלכות בית דוד.

יש מים אחרים, בדיוק ההיפך, של ראובן, הבכור של יעקב – "פחז כמים"[מט]. זו פזיזות של מים פוחזים. באמת הוא היה ראוי להיות גם המלך וגם הכהן, היה צריך לקבל את כל הכתרים, הרי הוא היה בכור, אבל הוא פספס והפסיד אותם על ידי "פחז כמים". והתיקון הוא "מי השִלֹח ההולכים לאט". בכל זאת, אם נהיה ראויים, כמו שכתוב "בעתה אחישנה"[נ], על המשיח כתוב "בעתה אחישנה", איך חז"ל מפרשים? שאם "לא זכו בעתה"[נא], כלומר, איך שלא יהיה יש זמן, המשיח מחכה, הוא מחכה ל"בעתה".

אבל איך נוכל להחיש בכל זאת את ביאתו? אם נזכה, אם זוכים אז "אחישנה". אבל באמת כתוב "בעתה" לפני "אחישנה" וסימן שמצד ההחלטה העצמית הוא מוכן לחכות ל"בעתה". " אם אתה רוצה שזה לא יהיה "בעתה", ובהחלט אתה יכול להחיש זאת, תזכה ל"אחישנה". איך באמת זוכים שיהיה "אחישנה", שלא יהיה "בעתה"? שמחכים לו חזק. עצם הדבר שמחכים למתמהמה חזק – זה עצמו הזכות להחיש ביאתו. בכל זאת, מצד ההחלטה האמתית-הפנימית-העצמית, שהיא גופא תיקון חטא אדם ודוד וכו', יש "בעתה". זה נקרא "מי השלח ההלכים לאט".

כך הוא במים, שגם הם בחכמה, יש מה שנקרא טיפין-טיפין, שאם האדם בנוי לקבל הרבה שכל בבת אחת –יכולה להיות נביעה יותר חזקה, אבל לפי האדם כך ההשכלות-ההברקות החדשות. הן מופיעות אצלו בתחלה טיפין-טיפין. יש אחד שלא זוכה בכלל ל"ברק המבריק על השכל", אבל כשמתחיל לקבל זאת באופן סדיר זה נקרא טיפין-טיפין, לאט-לאט. אחר כך זה יכול להתגבר אם יזכה. זה נקרא נביעת האין סוף.

אם כן, מהם מי הכתר? מים פשוטים, כמו הביטוי "מים שאין להם סוף"[נב], כמו תהום. כתוב[נג] שהכתר הוא כמו מי התהום שהם "מים שאין להם סוף", והחכמה גם היא מים, רק שאלו מי מעין, טיפין-טיפין, טיפות מרוכזות שיש בהן כח להצמיח ולהחיות, ולכן מי מעין נקרא "מים חיים"[נד].

אם כן, גם הכתר וגם החכמה נקראו מים משתי הבחינות, והיחס ביניהם נקרא "על". הכתר אפילו שהוא משפיע לחכמה הוא עדיין נקרא "על", בגלל שהוא מקיף. לכן השפע שבא מכתר לחכמה נקרא "קול הוי' על המים". זה ההסבר הראשון לקול הראשון.

"ראה" — ראיית המהות בחכמה שלמעלה מן ההתאמתות השכלית

אחרי "קול הוי' על המים" ועל ידו באה המדרגה הראשונה, החזרה הראשונה בינו לבין עצמו שנקראת:

״רָאָהּ״ [שעכשיו ה' רואה את התורה בברור] הַיְנוּ רְאִיָּה דְּחָכְמָה עִלָּאָה [זהו משל ידוע בקבלה וחסידות, שראיה היא בחכמה עילאה[נה]], בָּרָק הַמַּבְרִיק עַל הַשֵּׂכֶל בִּבְחִינַת רְאִיַת מַהוּת הָאלֹקוּת מַמָּשׁ [כתוב שבחכמה יש ראית המהות, בבינה יש רק השגת או ידיעת המציאות של הדבר, אבל לא גילוי המהות[נו]. גילוי המהות נקרא ראיה, והוא דוקא בחכמה] שֶׁלְּמַעְלָה מֵעִנְיָן הַהִתְאַמְּתוּת דְּחָכְמָה

בחכמה יש עוד דבר שנקרא התאמתות, בלשון החסידות. התאמתות הכוונה שהדבר מונח אצלו כאקסיומה. כשדבר מונח אצלך כאקסיומה, שהוא מחויב המציאות, זה נקרא התאמתות החכמה, זה לא בינה. אפילו שבינה קולטת משהו, אין בה את התוקף של החלטת האמת כמו אקסיומה. יש מדרגה בחכמה שנקראת בלשון החסידות התאמתות או הנחה עצמית של חכמה, כלומר שהאמת הזאת ברורה לך כשכל ראשון. מהי אקסיומה? זה נקרא שכל ראשון. בכל זאת, כתוב בחסידות שראית החכמה עוד יותר גבוהה. כח הראיה שיש בחכמה של ראית המהות של הדבר ממש – היא יותר מאשר התאמתות החכמה.

התאמתות החכמה היא יותר קשר עם הדבר מאשר בשמיעת הבינה, כיוון ששמיעה היא מרחוק. התאמתות החכמה היא הנחה עצמית, שהדבר מונח אצלך כאמת מוחלטת, ולא רק שאתה מקבל ממנו גלים, שאתה מקשיב לו, שזו שמיעה והשגה שבבינה. השמיעה והשגה שבבינה אינה תופסת ממש את העצם, היא רק מקבלת את הגלים, מקשיבה. כשאתה רואה – אתה רואה את העצם ממש. זה נקרא ראית המהות.

יש משהו בין ראיה לבין הקשבה ושמיעה שבבינה. הוא גם חכמה, ונקרא התאמתות, מלשון אמת, הדבר מתאמת אצלך. כלומר, נעשה אמת מוחלטת. בלע"ז אומרים שזה כמו אקסיומה. בחסידות וגם בספרי המחקר, הרמב"ם וכל החוקרים, משתמשים בביטוי "שכל ראשון"[נז], מחויב המציאות. זה נקרא התאמתות.

[יש מדרש שבמתן תורה "כל רואים את הקולות" כן, זה נקרא ראית המהות של האלקות. [יש שתי בחינות של אמת. אחת במציאות ואחת בעצם במהות?] כן, אולי יש עוד הרבה. בחכמה יש אמת של ראיה שיותר מהתאמתות בשכל. יש התאמתות שעדיין אינה שמיעה, היא לא מציאות, היא לפניה. זה נקרא שכל ראשון. הוא עדיין בחכמה, לא בבינה. בינה היא השגה במציאות, רק לתפוס את המציאות. בהתאמתות יש גם רשימו מהמהות, רושם של מהות הדבר, אבל אתה לא רואה אותו בנוכח ממש.

"ראיית המהות" — למעלה מן ההתאמתות, עד 'עין בעין יראו'"

(שֶׁבְּחִינַת הַהִתְאַמְּתוּת דְּחָכְמָה הַיְינוּ שֶׁמַּשִּׂיג אֶת הָעִנְיָן עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאֵין אֶצְלוֹ שׁוּם דָּבָר הַמַּסְתִּיר, אַךְ בְּחִינַת הָרְאִיָּה דְּחָכְמָה הַיְינוּ שֶׁרוֹאֶה אֶת עֶצֶם הַדָּבָר בְּעֵין הַשֵּׂכֶל שֶׁבְּלֵב חָכָם, וּלְעָתִיד לָבֹא בְּעֵין־בָּשָׂר מַמָּשׁ — ״עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב הוי׳ צִיּוֹן״).

התאמתות החכמה פרושה שאתה משיג אותו, השגה היא קצת פחות מראיה, בלי ששום דבר יסתיר עליו כלל. מהי הסתרה? כמו קושיה. בבינה יש על כל השגה קושיות, ואפילו שאתה מיישב אותן. זאת אומרת יש קושיה ויש פירוק, כמו בלשון הגמרא לפרק את הקושיה, פירוק הוא התירוץ. אבל בכל זאת, איך שלא תשיג אותה, ההשגה היא שהיו קושיות ואתה תירצת אותן. זו השגה של בינה.

מה שאין כן השגת חכמה היא בלי שום קושיות. כלומר, אין עליה שום קושיא, והכוונה שאין שום דבר שמסתיר. בכל זאת, אתה לא רואה ממש, רק שאין שום דבר שמסתיר עליו. לכאורה יש כאן ראיה, הרי אם אין שום דבר שמסתיר, אז למה שלא אראה? אם יש משהו באמצע אני לא יכול לראות, אבל אם אין שום דבר שמסתיר לכאורה אני כן יכול לראות. אם כן, החסרון אינו ממשהו באמצע, אלא רק בי. באמת הכל נתון, אני יכול לראות אותו, בגלל שאין שום דבר שמסתיר, רק שהראיה שלי עוד לא כל כך חזקה. בכל זאת, כיוון שאין שום דבר שמסתיר – הדבר מתאמת אצלי לגמרי, בגלל שאין עליו שום קושיא בכלל, הדבר ברור בתכלית הפשיטות.

אבל ראיה של חכמה, שממש רואה את עצם הדבר בעין השכל שבלב חכם, קיימת היום, בזמן הזה. כתוב[נח] שלפי ראית האדם בעין השכל שבלב היום – כך יראה בעין בשר ממש את האלקות לעתיד לבוא, "עין בעין יראו בשוב ה' ציון"[נט].

[אז מה שרואים יותר חזק ממה ששומעים?] זה יותר מתאמת. [כן, אבל לא מצד האדם, מצד האור שמוסתר יותר] האמת היא אמת, השאלה אם יש משהו מסתיר. כל מה שמסתיר קשור אלי או להיכן שאני גר וכד'. אלו הקליפות שנאחזות בי או שאני נמצא בתוכן.

מי שנמצא בבבל – יש שם הרבה קליפות, והן משפיעות על השכל. לא משנה אם הן באות מבפנים או מהשפעה מחוץ, כיוון שנמצא בבבל יש הרבה דברים שמסתירים, הוא צריך להילחם חזק לפרק את ההסתרות על גבי האמת. יכול להיות שבאמת יש גם קליפות שנאחזות בדבר שרוצה להשיג אותו. יכולים להיות שני סוגי הסתרה: הסתרה שבעיקר מצד הגברא, כלומר שיש לו קליפות, והסתרה שמלבישה גם את החפצא, את הדבר שרוצה להשיג. באמת אם האוויר של חוץ לארץ טמא יכול להיות שהוא גם אוחז בחפצא ומסתיר, כמו שאתה אומר, לא רק הסתרות על הגברא. בכל זאת, מצד ה' ודאי שהאמת היא אמת, האמת היא אחת וזה פשוט. לכן אם אנחנו מחלקים רק מצד הקב"ה או מצדנו – כל ההסתרות מצדנו, מצד ה' ודאי שאין הסתרות כלל. [מה זה עין בשר לעתיד לבוא?] שהעין הגשמית שלך תראה את האלקות.

כל זה היה "ראה", ראה אותה.

"ויספרה" – מעבר הראיה לספר: כוח הדעת המחבר בין הסופר, הספר והסיפור

בְּסֵפֶר יְצִירָה נִקְרְאוּ חַבָּ״ד ״סוֹפֵר, סֵפֶר, סִפּוּר״.

כך היא הגרסה בחסידות בדרך כלל. יש שלשה ספרים בתחילת ספר יצירה, יש בזה הרבה גרסאות, אבל בדרך כלל גורסים כך בדא"ח[ס], ש"סופר" הוא באבא ו"ספר" בבינה ו"סיפור" בדעת, כנגד חב"ד חכמה-בינה-דעת. זאת אומרת שהבינה נקראת ספר.

בְּפִרְקֵי אָבוֹת אָמְרוּ רז״ל: ״אִם אֵין דַּעַת (סִפּוּר) אֵין בִּינָה (סֵפֶר) וְאִם אֵין בִּינָה (סֵפֶר) אֵין דַּעַת (סִפּוּר)״.

מה אנחנו רוצים כאן להסביר? שבפסוק כתוב "ויספרה". המדרגה הבאה – "אז ראה ויספרה". על פי פשט "ויספרה" היינו לשון סיפור, לספר בינו לבין עצמו, ולפי החסידות סיפור הוא דעת. אבל כאן אנחנו רוצים לומר שבעיקר בינה. גם רבי הלל שהביא זאת הסביר למה זה בינה, "ואחר כך ויספרה בבחינת ספר דבינה". הוא כתב במאמר ש"ויספרה" היינו בבחינת ספר. הרי "ויספרה" זה סיפור, זה לא ספר. צריך להסביר על דרך מה שכתוב בפרקי אבות ש"אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[סא]. כלומר, 'אם אין סיפור אין ספר, אם אין ספר אין סיפור', הכל תלוי אחד בשני ולכן הם הולך ביחד.

[מה עם מספר?] הסופר סופר את המספר. סופר תרתי משמע. כתוב שסופר הוא אחד שסופר מספרים, יש פסוק "איה סופר את המגדלים"[סב], מי שסופר את המגדלים, סופר כמה מגדלים יש, ויש סופר שמחבר ספר, או סופר סת"ם שכותב. כתוב שהמספרים יוצאים מחכמה, בסוד "איה סופר את המגדלים", פסוק חשוב שמובא בחסידות[סג], ויש עוד דבר בחסידות: מספר, סיפור וספיר. אלו שלשה ממדים של הכלים. המספר הוא חיצוניות הכלי, והוא באמת מקבל מאור החכמה, מהסופר, בסוד "כל הגבוה יותר יורד למטה יותר"; והסיפור הוא אמצעיות הכלי ומקבל מהדעת.

במלה סיפור יש שני פירושים: יש סיפור שאני מספר, כמו "ויספרה", באמת כאן את יש את שני הדברים יחד, לספר את הסיפור וסיפור שאני מקשיב ושומע. בסוד הכלים כשאני אומר את המלה סיפור הכוונה לשמוע את הסיפור, באורות הכוונה היא לספר אותו.

אז הדעת מספרת את הסיפור ואמצעיות הכלי שומעת את הסיפור, לכן שניהם נקראו סיפור. הספר הוא אותיות חקוקות מאירות, כמו שכתוב בחז"ל שה' כתב את הספר תורה כביכול בשורש באלקות ברוחניות, זה נקרא "אש שחורה על גבי אש לבנה"[סד], כלומר, הספר עצמו הוא דבר בהיר ומאיר. לכן כתוב שהספר למעלה הוא מקור פנימיות הכלים שהוא הספיר למטה.

אם כן, מסופר בא מספר, אף על פי שבכלים המספר הוא החיצוניות, אבל הוא בא דוקא מהסופר, בסוד "איה סופר את המגדלים", ואילו הסיפור בא מסיפור, רק שלמעלה סיפור הוא דעת לספר וכאן זהו סיפור לשמוע. "ויספרה" כאן כולל את שני הדברים, שה' מספר בינו לבין עצמו, וגם שומע מה שמספר. בכל זאת, הפועל "ויספרה" פרושו לספר.

השלשה שנקראו ספיר-סיפור-מספר הם פנימיות הכלים, אמצעיות הכלים וחיצוניות הכלים. לכל כלי יש חיצוניות וכו'. חיצוניות היא המספר שלו; האמצע הוא הסיפור אליו הוא מקשיב, זאת אומרת, יכולת הספירה להקשיב-לשמוע היא אמצעיות הכלי; וספיר הוא גילוי האור שבתוך הספירה, פנימיות הכלי. מה שכל ספירה רואה, שזוהי פנימיות הכלי, נקרא ספיר.

ספיר באמת מקבל מספר, ואז הבינה למעלה, הסדר מתהפך, לא פשוט, אבל כעת אנחנו מדברים על חב"ד עצמם, לא על ספיר-סיפור-מספר, אלא על סופר-ספר-סיפור. כאן רבי הלל הביא במאמר ש"ויספרה" הוא לשון ספר. איך אפשר להסביר זאת? רק על ידי כך ש"אם אין דעת אין בינה", כלומר 'אם אין סיפור אין ספר, ואם אין ספר אין סיפור'.

נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים שֶׁשְּׁתֵּי הַבְּחִינוֹת ״סֵפֶר״ וְ״סִפּוּר״ תְּלוּיוֹת זוֹ בָּזוֹ וְנִכְלָלוֹת בְּתֵבַת ״וִיסַפְּרָהּ״. מָה שֶׁאֵין כֵּן הַ״סוֹפֵר״ הוּא הָרוֹאֶה אֶת מַהוּת הַסִּפּוּר הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר.

מי זה הסופר? מי שחווה את הסיפור, שראה אותו, הוא בעל הסיפור. מה שאין כן ספר וסיפור שניהם רק מקבלים אותו, זהו המכנה המשותף בשניהם, הם לא רואים ממש. הסופר נותן לך להרגיש את זה, להמחיש. זו בבחינת המחשה, כמעט ראיה, הרי זה דעת, דעת היא התקשרות והתחברות, היה מביא אותך להתקשר לזה, להכיר ולהרגיש אותו. יש הרגשה שעדיין אינה ראיה. הדבר כנראה תלוי בכח הדעת, זה דעת. עיקר ההבדלים בין בני אדם הוא באמת כח הדעת שלהם, ולספר תלוי בדעת. כמו "דעת מקנה"[סה] בנגלה, יש אחד שיש לו דעת  להקנות את הסיפור שהוא מספר, צריך דעת בשביל זה, וגם "דעת קונה" בשביל לקבל אותו.

אם כן, מה הסברנו? למה "ויספרה" הוא ספר שבבינה, אבל לא הסברנו את הקול שבאמצע. דילגנו פה על מדרגה אחת, על הקול שבין אבא לאמא, שהוא "קול הוי' בכח". קודם הסברנו מהו "ראה" בחכמה, וכעת הסברנו מהו ספר בבינה, "ויספרה", אבל יש קול באמצעם. אלא שהיינו צריכים להקדים את סופר-ספר-סיפור כדי להבין יותר טוב את הקול שבאמצע, וזה מה שכתוב כאן בסעיף הבא:

בְּחִינַת ״סוֹפֵר״ נִמְשָׁךְ לִבְחִינַת ״סֵפֶר״ (וּ״סִפּוּר״) [שהולכים יחד] עַל יְדֵי ״קוֹל הוי׳ בַּכֹּחַ״ [מהסופר שב"ראה" ממשיכים לספר וסיפור, של "ויספרה" על ידי הקול שנקרא "קול הוי' בכח". ומהו הכח כאן?], הַיְנוּ בְּחִינַת כֹּחַ דְּכֹחַ־מָה (כַּנַ״ל),

בדיוק כמו שהסברנו קודם, שמה שממשיך מחכמה לבינה הוא הכח של חכמה, ואילו מה הוא מה שמקבל, ופעמיים מה הוא מתמהמה, מים, "מי השלח ההֹלכים לאט".

כתיבה וחתימה בספר החיים – סוד הפקידה וההולדה בראש השנה

מובא הרמז:

כֹּחַ רָאשֵׁי תֵּבוֹת כְּתִיבָה חֲתִימָה בְּסֵפֶר הַחַיִּים.

יש כמה רמזים של כח שהם בגדר חובה. אחד מהרמזים של כח הוא כמו שמברכים "לשנה טובה תכתבו ותחתמו". כתוב שכח זה כתיבה-חתימה[סו] בספר החיים, וספר החיים כאן הוא בחינת "ויספרה", כלומר, זה מה שהחכמה כותבת וחותמת, הכח שבא מחכמה לבינה היא הכתיבה והחתימה שאבא כותב וחותם באמא.

מכאן גם מובן מה שידוע[סז] שבראש השנה נפקדו עקרות: שרה אמנו, "והוי' פקד את שרה"[סח], לכן קוראים בתורה בראש השנה "והוי' פקד את שרה", ואחר כך רחל, ואחר כך חנה.

כתוב שיש שלש עקרות שנפקדו בראש השנה שהרמז הוא "שרח בת אשר", שרח ראשי תבות שלש העקרות שנפקדו בראש השנה – שרה-רחל-חנה. כתוב בחז"ל[סט] ששרח בת אשר חיה לעולם, היא לא מתה, היא נצחית לעולם ועד. היא בת אשר. מיהו אשר? האושר של הלידה. לכן בלידת אשר כתוב "אשרוני בנות"[ע], ובברכת משה כתוב "ברוך מבנים אשר"[עא]. כלומר, מהכח להוליד בנים, שאושר הוא כח להוליד בנים. מי מרגיש את האושר הזה? זה היה קשה לו, לא היה לו קל, כמו האבות והאמהות שהיו עקרים ועקרות, שהאושר שלהם הוא פי כמה וכמה. כל אב ואם מאושרים, אבל מי שהיה לו קצת יותר קשה, האושר שלו גדל פי כמה וכמה, באין ערוך. זו בחינת אשר, סוד אשר, "אשרוני בנות" ו"ברוך מבנים אשר". אם כן, זה נקרא שרח בת אשר שכוללת את שלש העקרות שנפקדו בראש השנה: שרה-רחל-חנה.

לכן באמת בתורה קוראים את פרשת "והוי' פקד את שרה" ובהפטרה קוראים על לידת שמואל, חנה. עושים מזה עיקר בסדר תפלת ראש השנה. הדבר העיקרי הוא מה שקוראים בתורה. מה שחז"ל קבעו שצריך לקרוא בתורה הוא סימן שזהו הדבר הכי חשוב בכל היום. כמו ביום כיפור, מה קוראים בתורה? פרשת אחרי בה כתובה עבודת יום הכיפורים, מה עשה הכהן הגדול. גם פשוט שמה שקוראים בתורה הוא הדבר העיקרי בכל היום. חז"ל קבעו שבתורה קוראים בראש השנה "והוי' פקד את שרה", שזו פקידת שרה אמנו, ובהפטרה שמעין הפרשה קוראים על פקידת חנה בלידת שמואל.

על פי פשט מהו ראש השנה? להכתב ולהחתם בספר החיים. כמו שמברכים איש את רעהו "לשנה טובה תכתב ותחתם". אם כן, צריך להבין שיש קשר בין כתיבה-חתימה לבין פקידה.

הסוד הוא מה שכתוב כאן, שהפקידה היא הכתיבה וחתימה שבאים מיסוד אבא ליסוד אמא, שזה מה שעושה את ההריון ביסוד אמא. ההמשכה מהסופר, יסוד אבא, לספר וסיפור, יסוד אמא הוא סוד הכח, כמו כח גברא שאמרנו קודם, שרמוז בראשי תבות כתיבה וחתימה בספר החיים. כלומר שהרחם, או יותר מהרחם, הביצה של הנקבה, העלאת המ"ן היא סוד ספר החיים. צריך לכתוב ולחתום וזה מה שנמשך מיסוד אבא. זה נקרא כתיבה וחתימה ראשי תבות כח.

יוצא מזה שכל הענין שמברכים אחד את השני להכתב ולהחתם הוא ברכה על פקידה, שהעקרה תיפקד, שזו הכתיבה והחתימה בספר החיים. זהו מקור האושר, לכן אשר הוא גם אותיות ראש, ראש השנה.

[נפקדו הכוונה שנולדו ביום זה או שנכנסו בו להריון?] על פי פשט, או שנכנסו להריון או שה' זכר אותם כלומר פסק שיכנסו להריון. [לא מחייב שנולדו ביום הזה?] לא, להיפך, ודאי שלא נולדו, נולדו בפסח^עח. [בראש השנה הכל נסקר, הכל נפקד, מה המיוחד כאן?] המיוחד כאן שהוא נפקד להריון. לא רק שהוא נסקר, "והוי' פקד את שרה כאשר אמר". פקידה לענין ההריון. כמו שיש חיוב לאיש לפקוד את אשתו, הפקידה קשורה במיוחד עם קשר. [אבל אם זה לא ממש כניסה להריון אלא רק הזכירה לצורך כך, הרי באותו יום הכל נזכר] בסדר, לטובה. השאלה אם הוא זכר את שרה או לא בתוך הכל. ודאי שזכר אותה. השאלה איך הוא זכר אותה. אם עד עכשיו היא היתה עקרה, ועכשיו הוא קבע-פסק שהיא תיכנס להריון הזה, אז מחשבתו היא המעשה, מה שה' חושב כך נעשה. [אם היא נכנסה להריון בראש השנה איך הוא נולד בערב פסח?] לשבעה חודשים.

[בליל ראש השנה אסור לשמש] זה על פי כתבי האר"י ז"ל[עב], לאחר מתן תורה, ורק אם זה לא ליל טבילה. אולי זה היה ליל טבילה, שמותר גם על פי האר"י ז"ל. אם יצא ליל טבילה בכל יום שכתוב בכתבי האר"י ז"ל שלא מקיימים – אז כן מקיימים בטבילה. רק אם אסור ממש על פי תורה, כמו יום כיפור.

על פי פשט פשוט שכך נקבע הענין למעלה, שהיא תיכנס להריון. [איך ה' כותב בראש השנה?]  כך שואלים על הקב"ה איך יורד גשם בשבת, אסור גם להשקות בשבת, אז איך יורד הגשם בשבת? הרי אלו גשמי ברכה. באמת שואלים, זה כתוב בספרים[עג].

[איך לקב"ה מותר לכתוב בראש השנה שחל להיות בשבת?] גם על ראש השנה יש אותה שאלה. [ובמקדש?] מותר רק מדרבנן, רק שבות, שבות דרבנן מותר, מלבד הקרבנות שמותר, בגלל שהם מלכתחילה מותרים, אולי יש קושיה ותירוץ אבל הם מלכתחילה מותרים, אבל משהו אחר אסור, גם מלאכה אחרת. כתוב ששבות הותרה במקדש, אין גזרות מדרבנן במקדש. אבל כל השבת ודאי שהמלאכות אסורות[עד]. [אצל הקב"ה לא הכל מותר?] אם אתה אומר כך הפרכת את כל הכלל של "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל"[עה], שמה שה' מצוה הוא עושה[עו]. יש כלל שמה שה' מצוה הוא עושה בעצמו. [לגבי הדלקת האש לקורבנות זו לא הדלקה רגילה, אלא אש שיורדת מלמעלה] מביאים מההדיוט וגם יורדת מלמעלה[עז]. אבל אני לא זוכר אם מחדשים את האש בשבת.

מה שאסור בשבת הוא לשחוט את הבהמה, זה האיסור. [אז מה עושים?] אם זה קרבן תמיד של חובת היום עושים אותו, בגלל שזו המצוה. אבל אם זה להביא קרבן אחר, נדבה, לא מביאים, אסור להביא בשבת או בחג. רק קרבן תמיד היום והמוסף שממצות היום.