סעודת משיח תשס"ה

סעודת משיח

א. "השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח"

פרק קד בתהלים הוא בעיקרו מהפרקים החשובים ביותר של "מעשה בראשית" – במקביל לפרקי תיאור הבריאה בסיום איוב – כפי שעולה בבירור מלימוד פסוקיו, המתארים את הבריאה, וכפי שמציין בפירוש הרמב"ן. עם זאת, פרק זה מכיל גם יסודות של "מעשה מרכבה", שהמפורש שבהם הוא הפסוק "השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח".

החוזה מלובלין לומד מפסוק זה כי הקב"ה "שם עבים רכובו" – רוכב דווקא על יהודים "עבים", בעלי גראבקייט, וכי בכל יהודי מכוסה רוח הקדש ("כנפי רוח" מתפרש כמכוסי רוח – על דרך "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"). אם מפתחים מעט פירוש זה, ניתן לומר כי הפסוק מלמד שהקב"ה רוכב על יהודים "עבים" – גסים, פשוטים ורוחניים – אפילו כאלו שהרוח-הרוחניות שבהם (בכלל, ולאו דווקא רוח הקדש) מכוסה לחלוטין בגשמיותם. כל יהודי חייב לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי?!" – ו"האבות הן הן המרכבה" – אך דווקא היהודי הפשוט ביותר, בהיותו קשור לפשיטות העצמות, מגלה למרבה כי אכן כבר הגיע למעשי אבותיו, בפשיטות ותמימות, וה' שם אותו לרכובו.

פירוש נוסף, שנראה כהפוך מן הקצה אל הקצה, הוא ש"עבים" היינו דווקא המקובלים הגדולים ביותר – "יודעי השם" הבקיאים בסודות שם עב (כנודע שרבי אברהם אבולעפיא זצ"ל לא הגדיר עצמו כמקובל, משום שהבקיאים בשמות ה' ובצרופיהם וכו' – ובפרט בסודות שם עב, בהם האריך להעמיק רבי אברהם אבולעפיא במאד – נעלים מן המקובלים). ידוע כי ישראל "צועקים [על הגאולה] ולא נענים" מפני ש"אינם יודעים לכוון בשם", ו"יודעי השם" הם אלו המבינים לעומקם את השמות הקדושים ויודעים לכוון בהם – בקיאות שהיא למעלה מעלה לא רק מידיעת הקבלה (כנ"ל), אלא גם מהלימוד השטחי של החסידות. ידיעת השם הזו היא הלימוד העמוק והפנימי ביותר של החסידות, המגלה את הדרך לפנות אל ה' עצמו דרך שמותיו הרבים.

על אף הריחוק העצום בין שני הפירושים יש למצוא להם צד שוה: בליל שש"פ נתבאר כי "השם עבים רכובו" רומז להתפשטות עיגולי א"ק מ-עב שבו (מדריגה כה נעלית עד שהאר"י לא רצה לדבר בה כלל, ולכן מעטים הביאורים בכך בקבלה) – עצם הקיום שבסוד העיגולים הוא קיום 'טבעי' וזורם (בניגוד להתהוות שבסוד היושר, המסמלת את הרצון והתודעה לטוב ולמוטב), המאפיין בקדושה את מי שהוא בגדר מרכבה לאלקות. ה' רוכב גם ובעיקר על יהודים פשוטים בשל המודעות הטבעית שלהם. מי ששייך ליושר פועל מתוך מודעות – מודעות עצמית ו/או מודעות אלקית – וממילא איננו מרכבה הבטלה לגמרי לרוכבה, ורק לאחר עבודת התעלות אדירה הוא מסוגל להגיע לשרש היושר במקור העיגולים ולהבטל שם לחלוטין. כך מבואר כי לעתיד לבוא – כאשר יעלה שם בן לשרשו בשם סג (אך לא יתבטל לחלוטין) – עתיד שם מה להתבטל לגמרי בשרשו שבשם עב. שם מה הוא האדם הישר – סוד היושר – ולעתיד לבוא, בגמר עליות העולם הזה, הוא עתיד להתבטל לגמרי. אז ישאר רק הקיום שבסוד העגולים, בהם אין מעלה ומטה ובלתי ימצא ראש וסוף. בעיגולים אלו אוחזים כיום היהודים הפשוטים, וכמותם "יודעי השם" (שנתעלו מעלה מעלה במדרגות היושר) אשר יודעים כיצד 'לגלגל' את השמות, כהדרכתו של רבי אברהם אבולעפיא זצ"ל, עד אשר לא ימצא בהם ראש וסוף ('גלגול' זה היינו הגילוי כי אין בשמות דירוג הכרחי, אלא כל השמות מורים אל העצם האחד שאליו יש לפנות תמיד).

פירוש נוסף ב"עבים" מתקשר לברכת כהנים: בברכת כהנים מזכיר הכהן ג פעמים את שם הוי' ב"ה – ג אזכרות שהן בסוד שם בן יב אותיות, כנודע. על הכהן איש החסד, המברך את העם באהבה, לכוון כל אחד מ-ג שמות הוי' שבברכה המשולשת במילוי יוד הי ויו הי העולה עב (בדומה לשם עב, המורכב משילוב ג פעמים עב אותיות, כנודע וכנ"ל). אז ה' "שם עבים רכובו" ורוכב על הכהנים המברכים (ועל מקבלי הברכה): "ושמו את שמי על בני ישראל – ואני אברכם". למדרגה זו של "השם עבים רכובו" שייך כל מי שמשפיע חסד לזולתו, באהבה, מתוך תודעה שמקור החסד הזה הוא ה' יתברך (המופיע בשם עב דווקא).

כהקדמה לפירוש רביעי ב"השם עבים רכובו" יוזכרו שלשה טעמים בשלהם נוהגים חסידים להתפלל מאוחר:

רש"ב מפרשיסחא הסביר את איחור התפלה של רבו, היהודי הקדוש, בכך שענינו בתפלה שונה משל יהודים אחרים. הוא המשיל זאת למלך, אשר יש לו זמן מוגדר בו הוא שומע את צרכי העם ובקשותיו, ואחר כך נסגרות הדלתות. אמנם, כאשר בא אל המלך היועץ – שאיננו מבקש כלל בקשות אישיות, אלא עוסק בעניני הציבור והמלכות ומציע למלך כיצד לפעול – מקבל אותו המלך בכל שעה (ויותר מכך, סביר להניח שהמלך מקבל אותו דווקא לאחרי שהוא מתפנה מהקהל ונח קמעה). כך, באר רבי שמחה-בונים, בעוד שכל היהודים מעתירים עבור צרכיהם – ולכן הם מוגבלים לזמן התפלה – היהודי הקדוש מייעץ לקב"ה כיצד לפעול במציאות, וכל מעיניו בתפלה הם תועלת מלכותו של ה', ועל כן הוא מתפלל מאוחר יותר.

הסבר שני המקובל בין החסידים הוא שהצדיק מתפלל מאוחר מתוך אהבת ישראל רבה – הוא חש עד כמה תפלות ישראל 'כבדות' (במקרה הטוב, משום שהן מלאות פניות ובקשות של כל בן אדם על עצמו לבדו, מתוך הרגשת עצמו, ובמקרה הנפוץ יותר משום שאלו תפלות נטולות כוונה ועמוסות מחשבות זרות), ועל כן הוא מתפלל אחרי כל היהודים, על מנת להעלות את תפלותיהם.

שני ההסברים הללו נועדו ל'צדיקים', ואין הם שייכים כלל למדרגותיו של כל יהודי, אך ישנו הסבר שלישי – מחודש מעט – השייך גם לחסידים שאינם במדרגת הצדיק: החסיד הוא זה אשר איננו מסתפק במילוי חובותיו – תוך שימת עצמו במרכז, בדאגה מלאה להיות 'בסדר' תמיד – אלא מנסה להקדיש תשומת לב גם לרצונותיו ו'הרגשותיו' כביכול של השי"ת. חסיד זה, בעמדו לפני התפלה, חש עד כמה הוא גס וחוטא, ואיזה צער יגרם לה' כאשר יגש לפניו בתפלה. מסיבה זו, במודע או שלא במודע, הוא מעכב את תפלתו – אין לו פנים לעמוד לפני המלך, והוא חש כי המלך מיצר כאשר הוא עומד להתפלל באופן כזה. אמנם, החסיד חי מתוך התלבטות תמידית, הוא נע בין תחושתו זו לבין ההכרה בחובתו להתפלל – שאם לא כן, ללא התלבטות זו, עלולה תחושת המיאוס העצמית הזו לגרום לו לפריקת עול גמורה, ח"ו – ועל כן כאשר פנה יום, ואין עוד ברירה, הוא עומד להתפלל.

גם מדריגה זו, שאיננה מדריגת צדיקים, היא מדריגה נעלית ביותר ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול – זו מדריגה השייכת למי שמרגיש את גסותו ושפלותו, וצר לו על השי"ת ש'נאלץ' לסבול אותו. לעניננו, זו עוד מדריגה של "עבים" עליהם רוכב ה' – אותם יהודים אשר מרגישים בעומק את היותם "עבים" וגסים (בניגוד ל"עבים" הראשונים, עליהם דיבר החוזה, שבוודאי אינם חשים בגסותם), ודווקא על שום כך מחבב אותם ה' ורוכב עליהם.

עוד יש להתבונן בסדר המדרגות בארבעת ה"עבים" עליהם רוכב ה' – "תן לחכם ויחכם עוד".

ב. "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך"

הפסוק המסכם את כל "מעשה בראשית" שבפרק קד – פסוק הנאמר בתפילותיו בכל יום – הוא "מה רבו מעשיך הוי', כֻלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנינך". כאשר רוצים לעיין בפסוק זה על דרך החסידות, הפירוש הבולט ביותר הוא זה של אדמו"ר הזקן בתניא, המבאר כי יש ללמוד מפסוק זה כי לפני ה' יתברך גם "חכמה עילאה" (ולמעלה מכך, "חכמה סתימאה" ו"חכמה סתימאה עילאה", וכך בכל מדרגות החכמה מעלה מעלה עד אין סוף) נחשבת כעשיה השפלה והמגושמת ביותר. אמנם, למרבית הפלא, אדמו"ר הצמח-צדק הקובץ את פירושי החסידות לתהלים בספרו "יהל אור" איננו מביא פירוש זה. הוא מביא חמשה פירושים אחרים, ונציג אותם כאן לפי סדרם בסוד הוי' ב"ה:

קוצו של י (חכמה סתימאה) – כל ריבוי המעשים של העולם סתומים במדרגת החכמה, בהיותה מקור כל ההויות, אך מציאותם שם היא בהעלם גדול, כמו שכל יסודות המציאות כלולים בחומר ההיולי הדק וכפי שהחושים מושרשים בהעלם ב"חוש המשותף". פירוש זה מדגיש כי החכמה היא המקור הכללי הנעלם לכל הפרטים, והוא קאי על החכמה שבכתר, ה"כליל" הכולל את כל הפרטים שתחתיו ומהוה מקור להם.

י – הצמח צדק מביא (ממקורות רבים בנגלה ובקבלה) כי "מה רבו מעשיך הוי'" מתייחס לריבוי האין סופי שמשתקף בכל נברא, כאשר מתבוננים בכך ש"גבוה מעל גבוה שומר" ואותו נברא מופיע ממש בכל עולם ועולם ("על דרך משל מענין התרנגול שלמטה הוא תרנגול גשמי ולמעלה הוא בחינת גבריאל, כי גבר היינו תרנגול"). על פי פירוש זה ריבוי הנבראים העיקרי איננו ניכר בעולם אחד, אלא בכך שמתבוננים הריבוי הוא בכל פרט. זהו ריבוי הטמון בתוך נקודה אחת, וגילויו מחדיר אחדות בריבוי הנבראים, ולכן פירוש זה שייך לנקודת החכמה, ה"נקודה דנעיץ" המגלה את האחדות בכל פרטי הנבראים.

ה עילאה – הגמרא מספרת כי רבי שמעון בן גמליאל ראה נכרית אחת נאה ביותר, ואמר "מה רבו מעשיך הוי'". אצל רשב"ג נשיא ישראל וודאי כי אין כל התפעלות גשמית מיפיה של הנכריה, אלא שהוא נותן שבח למקום ומודה לו שככה לו בעולמו משום שהוא מכיר כי היפי האלקי נפל מהמדרגות הגבוהות של התהו אל בין הגוים. הזיהוי שיפי זה איננו שייך כלל למציאות התחתונה, שהוא שייך למדרגות העליונות ויש להעלותו אליהם, הוא על דרך ההכרה כי העולם לא היה ראוי לזהב, וזה נברא רק עבור בית המקדש (אף שמתוך כך נפל לעוד ענינים בעולם) – הזהב, וכמותו כל יפי פלאי שהעולם אינו ראוי לו, מושרש בספירת הבינה (וכן בשם סג ששבינה התחוללה שבירת הכלים, וממנו נפלו הניצוצות לבין הגוים).

ו – במדרש תהלים מבואר כי פסוק זה מדגיש את ה"כֻלם בחכמה עשית", ובא ללמד כי החכמה האלקית מתגלה דווקא בהתכללות שיש בבריאה, בכך שבכל הנבראים "זה צריך לזה ואין שלימות לכל אחד בלתי חבירו". תכונת ההתכללות והגיוון שייכת למדות שבלב, ובעיקר לספירת התפארת.

ה תתאה – פירוש נוסף מתייחס לסיום הפסוק, "מלאה הארץ קנינך", ומסמיך לו את המשנה באבות המפרטת כי "חמשה קנינים קנה הקב"ה". כאן מודגש כי כל הקנינים נמשכים דווקא לארץ-למציאות התחתונה – "שמים וארץ" הם עצם המציאות, התורה נמשכת בארץ דווקא (בעוד שאין היא ניתנת למלאכי השרת משום שאין להם יצר רע, המתגלה דווקא מלרע, בארעא-בארץ), אברהם אבינו הוא המגלה את ה' בארץ כ"אל עולם" המיוחד עם המציאות (ועד אליו היה ה' "אלהי השמים" ולא "אלהי הארץ", כנודע), בית המקדש הוא מקום השראת השכינה בארץ דווקא, וכן ישראל ש"עלו במחשבה" מעוררים את ה' דווקא במחשבה עליהם כנשמות בגופים, "גוי אחד בארץ". פירוש זה שייך, כמובן, לספירת המלכות – הארץ התחתונה.

למבנה זה יש להוסיף עוד פירושים, שלא מובאים בדברי הצמח-צדק:

פירושו של אדמו"ר הזקן בתניא, שנזכר לעיל, מלמד כי החכמה נחשבת אצל ה' כעשיה. בקבלה, זהו הגילוי כי עולם האצילות – בו מקננת ספירת החכמה ("אבא מקנן באצילות") – הוא בעצם "אדם דעשיה" (כאשר מעליו, עתיק ואריך של עולם האצילות הם "אדם דיצירה", א"ק הוא "אדם דבריאה" ולפני הצמצום הראשון ישנו "אדם דאצילות", כנודע. פירוש זה הוא הפנימיות של כל מבנה הפירושים דכאן – הגילוי שה"אדם הפנימי" שבכל עולם האצילות-החכמה אינו אלא "אדם דעשיה".

עוד מובא בחסידות כי "כלם בחכמה עשית" מלמד שהקב"ה ממשיך נקודת "מה" ובטול בכל דבר ודבר במציאות, כולל בקליפות הנמוכות ביותר, ורק בכח זאת יש קיום לפרטי המציאות. יותר מכך, נקודת "מה" זו היא הנותנת אפשרות של תשובה ותיקון לכל פרטי המציאות. פירוש זה יש לשייך לספירות נצח והוד – המשכת נקודת החכמה לכל נברא היא בכח הנצח, ענף החכמה הממשיך אותה מטה מטה, וכח התשובה-העליה הטמון בכך הוא כח ההוד (הכח לשוב באור חוזר, כהד, אל הגילוי האלקי). לפי זה 'יצטמצם' פירוש ההתכללות (השייך ל-ו במבנה לעיל) בעיקר לחג"ת שבלב – כפי שאכן מתאים לו – ואת מקום הנצח וההוד יתפוס פירוש זה.

פירוש נוסף המובא בחסידות הכללית שייך לספירת היסוד – זהו פירוש הלומד מהפסוק הזה כי כל ריבוי המעשים של ה' יכול להעשות (ואף נעשה בפועל) על ידי הצדיקים שבארץ. פירוש זה מחדד את ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם".

ג. "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם"

הפסוק מתאר את "הכפירים שואגים לטרף", וראוי להתבונן באילו כפירים מדובר. בתנ"ך אנו כפירים המבטאים את תוקף הקליפה – כפירים עליהם נאמר "השיבה נפשי משֹאיהם מכפירים יחידתי" (בדוגמת הפסוק "הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי" – בו "מיד כלב יחידתי" מתייחס לתוקף הסטרא-אחרא, כנודע מסיפורי מורנו הבעל שם טוב שהס"מ עצמו מתגלה בעולם בדמות כלב שחור גדול – כאשר שואת ה"שֹאיהם" חמורה אף יותר מן ה"חרב" שבפסוק המקביל). בקליפה הכפיר הוא כח הכפירה המאיים לבלע בחוצפתו אפילו את היחידה שבנפש, את תוקף הרצון דקדושה שלמעלה מטעם ודעת. אמנם, לעומתו ישנם כפירים טובים וכפירה טובה. על הכפירים הטובים נאמר "[נסו ואין רֹדף רשע] וצדיקים ככפיר יבטח", ובטחונם בה' נותן להם את כח הכפירה דקדושה – "איזהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה".

בתקופה האחרונה נתבאר כי המאבק היום בארץ ישראל הוא מאבק של עזות פנים – מאבק בין העזות דקליפה לבין העזות דקדושה – שעל כן עלינו להתחזק בעיקר בעבודת "עז וחדוה" כדי לנצח במאבק זה. כאן מקבלים הדברים ציור חדש, כמאבק בין כפירי הקליפה של מדינת הכופרים – המאיימים חלילה להביא שואה על העם היושב בציון – לבין כפירי הקדושה, הכופרים בעבודה זרה העומדת בבסיס השלטון המנוער מאלקות בארץ ישראל^[12].

הבנה עמוקה יותר של מאבק זה עולה מהפסוק "נסו ואין רֹדף רשע וצדיקים ככפיר יבטח" (כשבפסוק "זה לעמת זה" – בחשבון מספר ראשוני^[13] שוים שני החלקים: "נסו ואין רֹדף רשע" = "וצדיקים ככפיר יבטח"). בכל דור יש הגדרה אחרת לרשע, ובדור זה מתברר כי הרשע הוא הפחדן, שמתקיים בו "נסו ואין רֹדף רשע" – הרשע נסוג ובורח כל הזמן, על אף שאין רודף. בתודעתו של הרשע 'כולם בורחים' ו'אין לעם כח עמידה' – "נסו ואין רֹדף" – אך בסופו של דבר מתברר כי הוא "רשע" יחיד, הנמצא במיעוט, כשפחדנותו ורשעותו חד הן משום שהוא מנסה לכפות אותן על הכלל (וליתר הסבר: התורה מורא כי "הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" כדי שלא ימס את לבב אחיו, אך כאשר מתעקש הפחדן להישאר בקו ההנהגה הדורשת אומץ ותקיפות – הוא רשע). לעומתו, אצל הצדיק הדברים הפוכים – ה"צדיקים" (המודעים לנוכחות ה"רשע" הפחדן, היוצר אוירה של "נסו ואין רֹדף", ואולי אף משתכנע באמיתות בשקריו) מאמינים כי לאמיתו של דבר מרובים הם (וכך הוא באמת), אך אין הם זקוקים לאוירה התומכת וכל אחד מהם בפני עצמו "ככפיר יבטח", וממילא מתנשא ללא מורא לכפור ברשעה ופחד ולהלחם בהם בעזות ובמקוריות (הכופרת ב'כללי המשחק' שמנסים לכפות רשעי מדינת הכופרים).

שבעה שמות נקראו לו לאריה, והם מכוונים כנגד ז המדות: "ארי" בחסד (בסוד "פני אריה אל הימין"), "לביא" בגבורה (והיא נקבת האריה, בסוד "בנין המלכות מן הגבורות"), "ליש" בתפארת (בהיותו האריה הבוגר והמפואר ביותר, בשלמות גופו וברעמתו וכו'), "שחל" ו"שחץ" בנצח והוד, "כפיר" ביסוד, ו"גור" במלכות^[14].

גדילת האריה באה לידי ביטוי בקו האמצעי של פרצוף זה: "גור" הוא אריה קטן ביותר, על דרך ילד קטן. "ליש" הוא האריה הבוגר והשלם בבנינו, כאדם מבוגר. "כפיר" הוא מצב הבינים, כאדם בגיל הטפש-עשרה, בזמן בין בר המצוה ועד לזמן הסמוך אחרי הנישואין. הרבי הדגיש כי דווקא בארץ ישראל העיקר הוא להפעיל את הכח הנמרץ והמרדני של הנוער – את כח הכפירים (המבוגרים יותר מילדי-גורי של "צבאות הוי'") – בגיל זה, עם כל חסרונותיו, מלא האדם כחות של תהו והוא יכול וצריך לפעול כ"כפיר יבטח" של הקדושה במאבקו העז והמקורי בכפירי הקליפה. מתוך ההפלגה בשבחי הכפיר – ובצורך שלנו לעודד את אותו נוער לכפור במוסכמות העבודה זרה ולפעול בבטחון מופרז למען עם ישראל בארצו – ראוי להכריע כי ה"כפירים שואגים לטרף" הם כפירי הקדושה, אשר פונים אל ה' "לבקש מאל אכלם [= הוי' א-דני, הנכללים ב'אל דעות']" (אל רומז גם לאריה לביאה, ללמד כי הכפיר הוא עדיין נער הסמוך על שולחן הוריו).

1

הנחה – לא מוגה