דרשות הר"ן על צבור ועל יעקב ועשו

ב. דרשות הר"ן על צבור ועל יעקב ועשו

תופעה שלילית לפרט חיובית לציבור

בדרשה הראשונה בדרשות הר"ן הוא מדבר על הגדר של צבור. הרבה פעמים הבאנו את דברי הרוגאטשובר שיש דין צבור לעם ישראל רק בארץ ישראל, אך איני זוכר אם התייחסנו להגדרה בדרשות הר"ן לצבור (ואיני זוכר עוד מישהו שמסביר כל כך יפה).

הר"ן מסביר שבעוד אצל היחיד יכולות להיות תופעות שליליות, אותן תופעות עצמן פועלות פעולה חיובית ביחס לציבור – התכונה שמופיעה אצל היחיד בצורה לא מתוקנת מעוררת את הציבור ומוציאה אצלו מהכח אל הפועל את אותה התכונה בצורתה המתוקנת[8]. יוצא מההסבר שהעובדה שהצבור כולל צדיקים בינונים ורשעים היא לא ש'עושים טובה' לרשעים – "אנו מתירין להתפלל עם העברינים" – אלא שהרשעים הם חלק בלתי-נפרד שהצבור זקוק לו ולתכונותיו (הוא מסביר זאת ביחס להוספת החלבנה שריחה רע לסממני הקטרת, ממנה למדו חז"ל ש"כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית").

הדוגמה שהר"ן נותן – מדברים שנוגעים לנו – שיתכן שיש פרט שמתאפיין במדה של נקמנות לא טובה, נקמה אסורה ושלילית. אבל, כאשר הוא משתלב בתוך הציבור הוא מוציא מהכח אל הפועל את תכונת הנקמה כפי שהיא בצורה חיובית. הגמרא מדברת על מעלת הדברים שנתנו "בין שתי אותיות" – בין שני שמות של ה' – ושם נאמר "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר 'אל נקמות הוי''", ושואלת הגמרא האם אכן "גדולה נקמה", שהרי לכאורה נקמה היא מדה שלילית, והגמרא עונה שגדולה נקמה "במילתא" – בהקשר ובמקום הנכון, על פי תורה, הנקמה היא דבר גדול. על תכונת הנקמנות השלילית של הפרט אכן מתעוררת התמיהה האם "גדולה נקמה?!", אך אותו פרט שלילי מעורר בכלל ישראל את תכונת הנקמה בצורה הנכונה – "נקמה במילתא" שהיא באמת גדולה. אם היום מרגישים שהצבור בישראל חסר את תכונת הנקמה החיובית כנראה צריכים לערב בו עוד כמה פרטים שנוקמים, אפילו אם הם נוקמים בצורה שלילית...

השפעת היחיד על הצבור – אורות דתהו בכלים דתיקון

הר"ן אומר שהתכונה אצל הפרט מופיעה בצורה לא מבוקרת, זו כמעט הלשון שלו ("לא משוערת"), והיא מעוררת בצבור את התופעה הזו באופן מבוקר. לפני שנה בזמן הזה, בפסח, דברנו ביצהר על תופעות לא מבוקרות[9].

בעצם, מה שהר"ן אומר הוא עוד הסבר לנוסחא של הרבי, שיש להביא את המשיח באופן של "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". התכונה השלילית שמופיעה אצל הפרט היא בעצם תכונה של תהו – תכונה שיכולה מצד עצמה להיות חיובית, אך היא מופיעה בצורה קיצונית ונפולה. אמנם, אותה תכונת תהו מוציאה מהכח אל הפועל את התכונה בצבור בצורה נכונה ומתוקנת – "אורות דתהו בכלים דתיקון". לפעמים דווקא דברים לא מבוקרים, אפילו אם הם באים מרשעי ישראל, נועדו לעורר את אותה תופעה שעם ישראל זקוק לה באופן מבוקר (על אחת כמה וכמה אצלנו, כשמדובר בצדיקים – "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים וכולם קדושים").

שני סוגי רשעים

כאשר מדברים על הוצאת תכונה מהכח אל הפועל, יש להתבונן בכך שיש שני סוגים של "בכח", ובלשון החסידות – העלם שישנו במציאות והעלם שאינו במציאות. ישנן תכונות שנמצאות 'בכח' בהעלם שישנו במציאות, קרובות לגילוי, שנמשלו לשלהבת הטמונה בגחלת ומתגלה על ידי נפיחה, וישנן תכונות שנמצאות בהעלם שאינו במציאות, רחוקות מגילוי, שנמשלו לאש הטמונה באבן צור ומתגלה רק על ידי הכאה בכח. כנראה, אם כן, שישנם שני סוגי רשעים שבכח התכונות הלא מבוקרות שלהם מוציאים מהצבור את התכונות הנעלמות שלו באופן מבוקר ורצוי.

הדבר מזכיר את הפתגם שאנחנו אוהבים לצטט מרבי פינחס מקוריץ, לפיו צדיק גמור אוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור אוהב רשע שאינו גמור. כנראה רשע שאינו גמור מוציא תכונות שקיימות בהעלם שישנו במציאות, ולכן אוהב אותו גם הצדיק שאינו גמור, אך הרשע הגמור מוציא תכונות נעלמות לגמרי, מההעלם שאינו במציאות, ולכן רק הצדיק הגמור מסוגל לאהוב אותו.

הרשעים ה'רגילים', שמעוררים את התכונות מההעלם שישנו במציאות, הם הרשעים בעלי המרה הירוקה – רשעים שמוּנעים מתאוות. הרשעים שמעוררים את התכונות מהעלם שאינו במציאות הם הדומים (בימינו) לאותם המינים והאפיקורסים שמזכיר אדמו"ר הזקן בסוף פרק לב בתניא, שעליהם אמר דוד "תכלית שנאה שנאתים", אך גם להם (בגלגולם בימינו) יש תפקיד בתוך כלל ישראל (ומצד המרות, הפגם שלהם מגיע ממרה שחורה).

התכללות האנושות בבית יעקב

בדרשה השניה בדרשות הר"ן הוא מאריך להסביר ביחס להבדלים בין יעקב אבינו לאחיו עשו הרשע. הוא מדבר הרבה על היחס בין יעקב המיושב, "איש תם יֹשב אהלים", לבין עשו החם ומבקש התנועה – ניגוד האופי הזה הוא שגרם להם להתרוצץ ולהאבק זה בזה בעודם ברחמה של רבקה.

יעקב ועשו, בניו של יצחק ונכדיו של אברהם אבינו, הם מצאצאי שם, אך הר"ן חוזר כמה פעמים על כך שעשו הוא טיפוס 'חם' עד שהדבר מעורר מחשבה על הקשר של עשו לחם בן נח. האנושות כולה נפוצה משלשת בניו של נח – שם חם ויפת – אך מכיון שישנה התכללות יש להתבונן כיצד כולם חוזרים גם אצל זרעו של שם עצמו. יעקב אבינו הוא הטיפוס ה'שמי' באמת – ממשיכו של שם[10], שגם למד באהלו של שם (ובאהלו של עבר). עשו לעומתו הוא בדוגמתו של חם, הארור מבניו של נח, ובסופו של דבר הוא גם נעשה 'ישראל מומר' ויוצא מכלל בית ישראל.

אם כן, מיהו 'יפת'? [יוסף הצדיק.] על יוסף נאמר שהוא "יפה תאר ויפה מראה", אך ממי הוא ירש את התכונה הזו? מאמו רחל, שהיא "יפת תאר ויפת מראה" – ה"יפת" של רחל היא הסוד של יפת (ובכל מקום בתורה שכתוב יחד שלשת בני נח כתוב "ויפת" עם ו החבור, "ויפת", וכך כתוב ברחל גם "יפת... ויפת"), עליו נאמר "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". יפיפותו של יפת, שבאה לידי ביטוי בצאצאי שם ביפיה של רחל, הוא השכן באהלי שם – באהלו של יעקב (שהרי אהלו העיקרי של יעקב הוא אהל רחל).

אצל יעקב אשתו כגופו ממש, בסוד "והקשֻרים ליעקב", ועל כן רחל נחשבת כאן יחד עם יעקב כאחד מעיקרי צאצאי נח החוזרים בשם. מה שאין כן אצל עשו שאין נשותיו עצמיות לו (אינן בבחינת "זאת הפעם עצם מעצמי"), כידוע במה שלא הוזכרו שמות נשות מלכי אדום דמיתו (רק בהדר, ראשית עולם התיקון, בחינת יעקב, הוזכרה שם אשתו – "ושם אשתו מהיטבאל"), על כן רק הוא מופיע כאן כנגד שרש חם שבשם, ודוק[11].