סוד ה' ליראיו - שער כ"ה – ירידת התורה (ב)

כה סיון תשמ"ה – חיפה

פרק א חלק ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב בלימוד פרק א בשער כ"ה בספר סוד ה' ליראיו, ובעיקר ערך בו חזרה על השיעור הקודם. עם זאת נוספו שבשיעור זה מספר נקודות: הקשר בין הפסוק לסוד תהליך החשמל, משמעות הביטוי "קול הוי'" בהקשר לסמיכות שם הוי' וההמנעות מהגשמה, רמזי שבעת הקולות בסוד החשמל ובסוד המלה "אחד".

א.     ירידת התורה בסוד הפסוקים "אז ראה וכו'" ו"קול הוי'"

"אז ראה ויספרה" – ארבע מדרגות בירידת התורה

מי שהיה פה בחודש שעבר התחלנו ללמוד את המאמר הזה[ב], ואנחנו לומדים על מבנה הנפש, המדרגות שישנן בנפש בהתאם לתהליך הירידה וההתגלות של התורה. הפרק נקרא "ירידת התורה". התחלנו אותו לפני חג השבועות, לפני "זמן מתן תורתנו"[ג], שכתוב "וירד הוי' על הר סיני"[ד], ואנחנו היום עדיין בסוף חודש סיון, החודש של מתן תורה, אז עדיין שייך לנו מאד נושא זה.

כל נושא בקבלה ובחסידות קשור עם הספירות, שהן-הן מבנה הנפש. כל נושא שלומדים מסתכל ומתבונן על אותו דבר מנקודת מבט אחרת. אם כן, כאן אנחנו מתבוננים על כל מערכת הספירות זאת אומרת שהנושא הכללי של כל הפרקים וכל השערים והמאמרים הוא להתבונן על מבנה מערכת הנפש שלנו על מנת לגלות את הכחות הפנימיים שיש בה להתקשר לה'. כל התבוננות בתורה היא הסתכלות על אותו דבר מנקודה אחרת.

אם כן, כאן אנחנו מתבוננים לפי המדרגות שישנן בתהליך ירידת התורה, איך שהתורה יורדת מלמעלה כביכול, ממחשבת ה' אלינו, עד שה' עצמו כביכול אומר לנו את התורה. על פי סוד כל תהליך מושלם כולל בתוכו את כל הספירות, שהן-הן כחות הנפש. אם כן, מכל תהליך כזה אפשר ללמוד על התהליך הפנימי של הנפש שלנו.

אחזור קצת על מה שלמדנו בפעם הקודמת: התחלנו מפסוק, הכל כאן מיוסד על פסוק מספר איוב בפרק כ"ח, שנקרא פרק החכמה. בתוך ספר איוב יש פרק מיוחד שמכונה בשם 'פרק החכמה' עם הרבה-הרבה פסוקים על תורה וחכמה. אחד מהפסוקים המרכזיים לקראת סוף הפרק הוא הפסוק שרשום כאן למעלה – "אז ראה ויספרה..."[ה], כל הה"הין כאן בסוף הן עם מפיק – "ראה" הכוונה ראה את התורה, "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה". זה באמת סיום פרק כח, פרק החכמה בספר איוב.

חז"ל אומרים שיש כאן ארבע פעמים שה' חוזר בינו לבין עצמו כביכול את התורה לפני שהוא אומר אותה לנו. וממנו חז"ל מלמדים אותנו, אנחנו עצמנו צריכים ללמוד, איך מוטל עלינו, שגם החכם שבחכמים חייב לחזור בינו לבין עצמו על כל דבר שהוא רוצה להוציא מהפה. הוא חייב לחזור עליו בינו לבין עצמו ארבע פעמים לפני שהוא אומר אותו.

חזרת האדם והתבוננותו בינו לבין עצמו אינה באותה רמה בכל פעם. כל פעם שהוא חוזר בינו לבין עצמו הוא מוריד ברמה אחת, במדרגה אחת, עד שהוא מגיע למלכות. המלכות היא הדיבור-הפה-ההתגלות לזולת והוא מוריד את הרעיון, "השכל הנעלם מכל רעיון"[ו]. כאשר הרעיון עדיין בעל מודע קוראים לו "שכל הנעלם מכל רעיון". ברגע שהוא מתנוצץ במח החכמה שנקרא ראשית הגילוי הוא נעשה רעיון מודע ועליו לרדת בכל המדרגות, כל הספירות.

מה שכתוב על הקב"ה נאמר גם לגבינו. להיפך, "דברה תורה בלשון בני אדם"[ז], ה' ממשיל את כל מה שידוע לנו, כל השלבים בנפש, את כל אותם הדברים כביכול על עצמו. באמת השורשים הרוחניים הם למעלה, ומה שמוכר לנו משתלשל מהשורש שלמעלה, אבל אחר כך ה' מדבר-מבטא את הדברים בלשון בני אדם. הוא מדבר במשל שמובן לנו והדברים נוגעים לנמשל העליון, שהוא באמת השורש האמתי, הנמשל. עוד פעם, כתוב שגם ה' מוריד כביכול את הרעיון מהעל-מודע, דרך כל הספירות והפרצופים בלשון הקבלה, עד שמגיע למלכות.

"אם הרב דומה למלאך" – מעלת השתיקה שלפני הדיבור

כל מה שחוזר בינו לבין עצמו לפני שהוא מגלה נקרא 'חש', הוא עדיין שותק. זהו הסוד הראשון והיסודי ביותר בקבלה ובחסידות שנקרא חש-מל[ח] – חש מלשון "עתים חשות", שתיקה, ומל מלשון "עתים ממללות", דיבור.

כל דבר צריך קודם להיות חש, לשתוק, ואחר כך לדבר. יש מאמר חז"ל על פסוק בספר מלאכי "ותורה יבקשו מפיהו"[ט], שהולך על הכהן צדק, "כי מלאך הוי' צבאות הוא", שמגלה תורה לעם, מורה לו הוראה, הוא צריך להיות כמו "מלאך הוי' צבאות". יש על זה מאמר חז"ל: "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו מפיהו"[י]. כלומר, על פי פשט, חז"ל אומרים שאם הרב דומה למלאך כדאי ללמוד ממנו תורה, ואם הוא לא דומה לא צריך ללמוד ממנו תורה. מאד חבל לרוב הרבנים, רובנו ככולנו, שכתוב שאם הוא לא דומה למלאך ה' צבאות אין כל כך מה להתעסק אתו.

בכל זאת, צריך לדעת מה נקרא "מלאך הוי' צבאות"? איך מזהים זאת? הרי לא כולנו ראינו מלאכים, אז איך יודעים באמת אם הוא דומה למלאך ה' צבאות או לא? לא כל אחד מכיר מלאכים. הבעל שם טוב מפרש[יא] ואומר כך, שמלאך אותיות כאלם כשקוראים את המלה הפוך. הוא מפרש שרב כזה שאתה רואה שלפני שהוא מוציא הגה מהפה הוא קודם שותק באופן מוחלט, כלומר שאפשר להרגיש שיש לו בטול והכנעה גמורה. בלשון החסידות זה נקרא הכנעה ובטול, שלפני שהוא מוציא מהפה משהו הוא שותק. שתיקה זו היא בבחינת מלאך.

באמת אדם יותר גבוה ממלאך. יש בכלל קושיה על מאמר חז"ל זה. למה צריך לחפש רב שהוא כמו מלאך? הרי כתוב בקבלה ששורש נשמות בני אדם יותר גבוה ממלאכים[יב]. מהי הגדולה שהרב הוא מלאך? באמת זה שהרב הוא מלאך זה רק לגבי בחינת כאלם שלו, החש. אדם נקרא בחז"ל מדבר. עיקר מעלת האדם היא היכולת שלו לדבר, לא שהוא יכול לשתוק. אבל כדי לדבר דברי אמת – הוא צריך קודם להיות מלאך. בחינת מלאך היא כאלם. אם אתה רואה שהרב קודם כאלם דע שהוא גם אדם, בשם המעלה. כלומר, יש לו זכות לדבר, זכות מלשון הזדככות, בגלל שעל ידי שתיקתו הוא מכניע ומבטל את עצמו, הוא מגיע להזדככות הנפש, ואז כל דבר שיוצא מפיו הוא בבחינת המתקה. בלשון החסידות, חש היא בחינת הכנעה בנפש, ומל הוא בחינת המתקה.

אם אין חש – המל-הדיבור לא ממתיק, הוא רק מעצב, או בלשון ימינו מעצבן. ההפך מהמתקה נקרא לעצב את המצב, לעצב את האווירה. עיצוב האווירה הוא פשוט לעצבן את האנשים. זו בחינה שאין חש לפני מל. אבל מל שנקרא להמתיק את המצב, להמתיק את האווירה, הוא רק כאשר יש קודם חש, בטול והכנעה.

"אז ראה וכו'" בסוד החשמל

שוב, למה הסברתי את כל זה? לומר שכללות המדרגות שאנחנו לומדים כאן במאמר זה – הכל בסוד חשמל. הרב מתעכב, וכאן הרב הוא הקב"ה, זה נקרא עיכוב, ושוהה בינו לבין עצמו עד שהרעיון יורד מהעל מודע למודע, וכל השלבים, וכל שלב ושלב נקרא חזרה והתבוננות בינו לבין עצמו. כל הירידה הזאת נקראת ירידת התורה, תורה מלשון הוראה[יג], מה שעתיד להיות הוראה בפה. מהי ההוראה? "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". זו ההוראה-תורה. אבל לפני שהתורה הזאת, "הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה", יורדת ומתגלה היא עוברת ארבעה שלבים.

"אז ראה", קודם צריך לראות אותה הרב בינו לבין עצמו, הכל נכלל במדרגת חש, הכל חלק החש שלו. הוא צריך לראות זאת, אחר כך צריך לספר בינו לבין עצמו. עוד פעם, קודם הוא צריך לראות את הרעיון, את ההתנוצצות שלו – "אז ראה"; אחר כך "ויספרה", צריך לספר לעצמו; אחר כך "הכינה", הוא צריך להכין זאת לקראת הזולת; אחר כך הוא צריך לחקור, "וגם חקרה".

איך הסברנו בפעם הקודמת לחקור? לא אחרי האמת הפנימית, זה הוא כבר סיפר בינו לבין עצמו. הוא צריך לחקור באיזה אופן ראוי לגלות זאת לזולת. כאן החקירה היא בסוד "כליות יועצות"[יד], זהו סוד הכליות בקבלה, שיש חקירה בתוכן איך צריך לבטא. עוד פעם, החקירה כאן באה לאחר ההכנה.

שוב, אני חוזר שנבין את זה טוב: קודם יש לראות, ההתגלות הראשונה בינו לבין עצמו. לפני הכל הרעיון היה בבחינת "שכל הנעלם". ה"שכל הנעלם" נקרא "אז"; ההתנוצצות הראשונה מתוך השכל הנעלם נקראת "ראה", שהוא רואה אותה; אחר כך "ויספרה", שהוא מספר אותה לעצמו; אחר כך "הכינה", הוא מכין אותה; אבל אחר כך "חקרה", לא מספיק להכין, צריך לחקור עכשיו כשהדבר מגיע למעשה, באלו אותיות לבטא את הרעיון, באלו מדות להדגיש אותו, וכך הלאה. כלומר, כשהדבר מגיע למעשה צריך לחקור, והחקירה המעשית נקראת "כליות יועצות", שהוא מתייעץ כביכול בינו לבין עצמו איך לגלות את הדבר בפועל.

אחרי כל זה, "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". אחרי כל השלבים האלה הוא יכול להגיע למל, לדיבור. מהו הדיבור? ההוראה. מהי ההוראה? "הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה".

חמשת הקולות ושבעת הקולות – מהתגלות התורה ועד גילויה בעולם

זה מה שלמדנו בפעם הקודמת. אחר כך למדנו עוד דבר, שבין שלב לשלב צריך להיות בחינת יסוד. יסוד נקרא צינור של קישור וחיבור בין המדרגות שמוביל את השפע מדרגה לדרגה. כלומר, אם יש מדרגת "ראה", לראות את הרעיון, ואחר כך צריך להגיע לדרגת "ויספרה", לספר בינו לבין עצמו, חייב להיות צינור שמוביל את האור מבחינת הראיה לבחינת הסיפור והספר.

כל צינור כזה שמוליך את השפע נקרא קול – "קול הוי'"[טו]. הקול בקבלה הוא תמיד צינור שממשיך שפע ואור מדרגה לדרגה[טז]. הצינור נקרא גם יסוד, יסוד הפרצוף העליון שמתחבר לפרצוף התחתון. כל מדרגה בנפש נקראת פרצוף. כלומר ש"ראה" היינו פרצוף אחד. מה הכוונה פרצוף? שיש בתוך החויה גם כללות כל מערכת הנפש.

לדוגמה, אדם אינו רואה רק נקודה אחת בראיתו, כל כולו רואה. במדרגת הראיה יש פרצוף שלם. זו לא רק נקודה אחת שהוא רואה. ישנו 'הכל' שרואה. בנוסף, מה שהוא רואה – הוא לא רק רואה נקודה אחת, כמו "כולם נסקרים בסקירה אחת" כמאמר חז"ל[יז]. גם כולו משתתף בחוית הראיה וגם מה שהוא רואה הוא דבר שלם ולא רק נקודה אחת.

זאת אומרת שבראיה בעצמה יש פרצוף שלם, לא רק נקודה. ולהביא פרצוף זה, כלומר פרצוף חוית האדם הרואה ופרצוף הרעיון הנראה, להוריד אותם שלב אחד למדרגת הסיפור – צריך להיות יסוד הפרצוף העליון שמוליך את השפע והאור לפרצוף התחתון ממנו. יסוד זה נקרא קול, "קול הוי'".

במתן תורה יש חמישה קולות. הוא הסביר – אנחנו לומדים את המאמר הזה על פי מאמר חסידות שהסברנו בפעם הקודמת, ובאותו מאמר יסודי הוא מסביר – שהחמישה קולות הם החיבורים-היסודות מ"אז" ל"ראה". "אז" הוא הרעיון כאשר הוא במדרגת "שכל הנעלם מכל רעיון", שבקבלה נקרא כתר, על מודע. מהכתר העל מודע לראיה-חכמה יש יסוד אחד שנקרא קול, "קול הוי'". קול זה נקרא בתנ"ך, בספר תהלים "קול הוי' על המים". זהו הקול מהכתר אל החכמה; אחר כך יש קול שני של מתן תורה שהוא מראית החכמה לסיפור הבינה. הסיפור נקרא בינה בקבלה. אותו קול מראיה לסיפור נקרא "קול הוי' בכח", הקול השני של מתן תורה. אחר כך יש קול מהסיפור להכנה בלב. ההכנה בלב כוללת את המדות חסד-גבורה-תפארת, שלש המדות העיקריות בלב, אהבה-יראה-רחמים. ההתכוננות להשפיע היא התגלות שלש המדות אהבה-יראה-רחמים. זו נקראת התכוננות-הכנה, כמו שנסביר יותר בהמשך.

מסיפור הבינה ועד להכנת הלב יש "קול הוי' בהדר", הקול השלישי; אחר כך מההכנה אל החקירה איך לבצע בפועל, שנקראת חקירת כלי המקבל, לא לחקור את השכל, לחקור את הכלים של המקבל ולפי זה לשפוט באיזה אופן ראוי להשפיע בפועל, זו החקירה שבכליות שהסברנו קודם. מההכנה שבלב עד החקירה יש עוד קול שנקרא "קול הוי' שובר ארזים", הקול הרביעי. אחר כך יש קול מהחקירה עד הדיבור שבמלכות. החקירה היא נצח-הוד-יסוד, נה"י, והדיבור הוא המלכות. ומנה"י עד מלכות יש עוד קול חמישי שנקרא "קול הוי' חוצב להבות אש". אלו חמישה קולות מכתר עד מלכות, וזה מה שכתוב בחז"ל שבמתן תורה היו חמישה קולות.

אבל באמת בספר תהלים כתובים עוד שני קולות. כתוב שבעה קולות. במתן תורה בפרשת יתרו יש חמישה קולות, ובספר תהלים בפרק כ"ט יש שבעה קולות. איך נסביר את שני הקולות הנוספים? הוא אומר ששני הקולות הנוספים – "קול הוי' יחיל מדבר", "קול הוי' יחולל אילות" – הם המשכות ממלכות לעולמות התחתונים בי"ע. מה ההבדל בין שניהם? זה נשאר לנו להסביר בהמשך, בעזרת ה'.

עוד פעם, בפרשת יתרו יש חמש פעמים המלה קול. אלו חמישה קולות של מתן תורה. לא כתוב שם ביטוי מיוחד עם כל קול, כמו בספר תהלים שכתוב "קול הוי' על המים", "קול הוי' בכח", "קול הוי' בהדר", "קול הוי' שובר ארזים", "קול הוי' חוצב להבות אש". שם כתוב קול ומשם לומדים שיש חמישה קולות. מסבירים בקבלה שחמישה קולות שכתובים ביתרו לגבי מתן תורה הם-הם חמשת הקולות הראשונים מתוך שבעה קולות בפרק כ"ט בתהלים, הפרק שאומרים בקבלת שבת לפני "לכה דודי" כל שבוע. שם יש שבעה קולות. איך להסביר את שני הקולות הנוספים? הם הקולות של "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". כלומר, הקול מהמלכות ולמטה. יש חמישה קולות בסוד ירידת התורה, איך שהיא יורדת מכתר עד מלכות. אחר כך יש עוד שני קולות איך שהתורה מתגלה בתחתונים. שני הקולות של גילוי המלכות בתחתונים בסוד הפסוק "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה" נקראו בספר תהלים "קול ה' יחיל מדבר", "קול ה' יחולל אילות".

"אז" – רצון העליון

מה שהסברתי עד עכשיו היה קיצור מה שלמדנו בפעם הקודמת, שכולו רשום כאן בציור שאתם רואים. כל מה שעכשיו הסברתי-חזרתי עליו – הכל רשום כאן. תמיד מדברים על חמש מדרגות בנפש – כתר, חכמה, בינה, מדות הלב ומלכות – רק שכאן מדות הלב מתחלקות לשתי מדרגות – חג"ת ונה"י, המדות הרגשיות של הלב, חסד-גבורה-תפארת, והמדות המעשיות שלו, נצח-הוד-יסוד. כל פעם שמדברים על מערכת כזאת – השורש הוא תמיד שם הוי'. שורש כל התבוננות הוא תמיד שם הוי,. כאשר הקוץ של ה-י מרמז לכתר; י – חכמה; ה עילאה – בינה; ו – מדות, רק שהמדות הן שש בשתי מדרגות, שלש ושלש, חג"ת-נה"י; ו-ה אחרונה שבשם – מלכות.

אני עכשיו קורא את המילים כאן בציור. זה סיום השיעור הקודם.

קוצוֹ שֶׁל י  אָז— רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בְּחִינַת ״קֶדֶם״

זה נקרא "קדם". שורש התורה נקרא בחז"ל "משל הקדמוני"[יח]. זה פסוק בספר שמואל – "כאשר יאמר המשל הקדמוני". חז"ל אומרים ש"משל הקדמוני" הוא התורה, וכל דבר שנקרא קדם בקבלה הוא תמיד כתר, על מודע, "מקדמת דנא", 'לפני כן'. מה הכוונה לפני כן? לפני ראשית הגילוי, לפני ראשית התודעה. המדרגה זו נקראת קדם.

על התורה כתוב בפירוש "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"[יט]. כתוב בסוף פרקי אבות[כ] שיש חמישה קנינים שהקדוש ברוך הוא קנה בעולמו, הראשון הוא התורה, ולומדים זאת מהפסוק שהתורה אומרת – "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו". כלומר, אני קדם, לפני כל מה שה' פעל וברא בעולם, "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[כא]. "קדם מפעליו מאז". "קדם" זה בא ממדרגת "אז", אותו "אז" שכתוב בפסוק זה "אז ראה ויספרה". "אז" נקרא "קדם".

המשכה מיסוד אריך לאבא; מיסוד אבא לאמא; מיסוד אמא למדות

איזה קול ממשיך את ה"קדם" לתוך התודעה, ראשית גילוי החכמה?

״קוֹל הוי׳ עַל הַמַּיִם״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אַרִיךְ לְאַבָּא

פרצוף הכתר מכונה בשם אריך אנפין. אריך אנפין הוא הכתר, העל מודע. פרצוף החכמה נקרא אבא. מי מחבר אריך אנפין לאבא? יסוד אריך. היסוד נקרא קול. איזה קול? "קול הוי' על המים". למה הוא נקרא "קול הוי' על המים"? זה עוד לא הסברנו. זה נושא הפרק הבא שנלמד היום בעזרת ה'. פירוש כל ביטוי כאן, מהו "קול הוי' על המים", מהו "קול הוי' בכח", "קול הוי' בהדר", עוד לא הסברנו.

המדרגה השניה נקראת

י[windows1]   רָאָה — חָכְמָה עִלָּאָה

״קוֹל הוי׳ בְּכֹחַ״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אַבָּא לְאִמָּא

ה   וַיסַפְּרָהּ — ״סֵפֶר״ שֶׁל בִּינָה

במאמר שלמדנו בפעם הקודמת הוא כתב ש"ויספרה" הוא מלשון סיפור וגם מלשון ספר, וספר הוא תמיד כינוי בקבלה לבינה[כב], כמו שנסביר יותר. הסיפור הזה, "ויספרה", הוא סיפור בספר החיים. הסיפור רשום וכתוב וחתום בספר.

הספר הוא בינה, ואילו "ראה", כמו שנסביר בהמשך, הוא מי שרואה, שלמעלה מהספר, והוא נקרא הסופר של הספר. מי שרואה את המעשה, כמו עד ראיה, יכול אחר כך גם לספר אותו. לדוגמה, אם יש פה יהודי אחד שטייל בהודו, נאמר, הוא יכול אחר כך לבוא ולספר לנו את בסיפור מה הוא ראה שם, איזה אנשים משונים יש שם, והוא יכול גם לכתוב ספר, כמו בספר מסעות ר' בנימין. יש כמה גדולים, צדיקים גדולים, שכתבו ספרי מסעות. הוא יכול גם לספר את הסיפור וגם לכתוב ספר, אבל מי יכול גם לספר וגם לכתוב ספר? רק מי שהוא סופר, והסופר הוא זה שראה בעצמו. עוד פעם, הסופר הוא במדרגת "ראה", כמו שנסביר. הסיפור והספר, שניהם בדרגה השניה שנקראת "ויספרה".

איזה קול מוליך את האור מהספר להכנה בלב?

״קוֹל הוי׳ בַּהֲדַר״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אִמָּא לְעֶצֶם הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב

עצם המדות הכוונה חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים ו"קול ה' בהדר" ממשיך אליהן מיסוד אמא.

המשכה מיסוד שבתפארת לנצח והוד; מיסוד ז"א למלכות ועד לבי"ע

ו   הֵכִינָה — עֶצֶם הַמִּדּוֹת — חג״ת

״קוֹל הוי׳ שׁוֹבֵר אֲרָזִים״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד שֶׁבְּתִפְאֶרֶת לָנֶצַח וְהוֹד

ישנה ספירת היסוד, כלומר כח חיבור וקישור, בתוך החזה, נקרא יסוד החזה. בקבלה החזה הוא התפארת, ויש בתוכו נקודת יסוד, כלומר נקודת חיבור. יסוד זה ממשיך מהחזה. החזה כולל כל מה שמהסרעפת ולמעלה, כאשר הוא צריך לחדור כביכול דרך הסרעפת ולהגיע למדות נה"י שמהכליות ולמטה. עוד פעם, כאן הקול הוא נקודת קישור בחזה על מנת להוריד את האור לנה"י, שזה נקרא לעבור את הרקיע, הסרעפת נקראת רקיע שבאמצע הגוף, וכדי לעבור את הרקיע מהחג"ת לנה"י צריך להיות קול שנקרא "קול הוי' שובר ארזים". "קול ה' שובר ארזים" היינו לעבור את הסרעפת, את הרקיע, לתוך נה"י, מחג"ת לנה"י. זה נקרא להמשיך מיסוד שבתפארת לנצח והוד. נצח והוד הם הכליות, ואחר כך הרגליים.

וְגַם חָקָרָהּ — נה״י — מִדּוֹת הַשַּׁיָּכוֹת לְפוֹעַל

כלומר, המדות שמתגלות כאשר האדם בא לבצע מעשה בפועל, או לדבר דיבור בפועל. ברגע שהוא צריך לעשות או לדבר משהו ממש, הוא חייב תוך כדי מעשה לגלות מדות נצח והוד, שהן איזון פנימי איך להתמודד עם המציאות תוך כדי המעשה. עוד פעם, צריך להיות איזון כשאדם עושה משהו, ואיזון פנימי זה שנקרא "כליות יועצות"  הוא מעין חקירה אינסטינקטיבית, טבעית. כאן החקירה היא של עצם הטבע שמודד ומתמודד עם המציאות. צריכות להיות שתי מדות בשביל איזון, מדה ימנית ומדה שמאלית, נצח והוד, כליות, רגליים וכו'. שתי מדות אלו נקראות חקירה – "וגם חקרה".

עוד פעם, הסברנו ש"חקרה" היינו חקירת המציאות שצריכה לקבל את השפע שכבר מוכן להשפעה; "הכינה" הוא כבר מוכן להשפיע; אחרי שהוא מוכן להשפיע על ידי מדות חג"ת בלב הוא צריך לחקור את המציאות, את המקבל. חקירת המציאות נעשית תוך כדי התעסקות עם ביצוע המדה ועם הדיבור. בלשון הקבלה, המדות האלה של ביצוע – נה"י – הן-הן המוחין של הדיבור או של המעשה, כמו שנסביר יותר בהמשך. כלומר, מהחקירה הזאת של נצח-הוד-יסוד, הכליות החוקרות את המציאות תוך כדי התמודדות עם המעשה בשעת מעשה, נעשו מוחין בתוך הדיבור, בתוך המלכות. זה ענין שצריך להסבירו בהמשך.

״קוֹל הוי׳ חצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד ז״א בּמַּלְכוּת[windows2].

"להבות אש", כמו שנסביר בהמשך, הן אש הדיבור. הדיבור יוצא מ"הבל להב הלב", זה הביטוי בקבלה[כג], צירוף אותן האותיות. ג פעמים 37 בגימטריא אלף. האות הראשונה של א"ב אותיות התורה. אלף שוה ל-111, שלש פעמים 37. אלו המספרים הראשוניים של 111. 37 עולה הבל, אבל הוא גם להב וגם הלב. כלומר, הערך הממוצע של שלש האותיות א-ל-פ הוא 37. כלומר, שלש המדרגות של 37 הן שלשה צירופים של הבל. מ"הבל להב הלב" נוצרת האות הראשונה א וממנה כל שאר האותיות.

זהו הקול שחוצב את האותיות מתוך האש, עוד פעם, מקור אותיות הדיבור נקרא אש. יש על כך פסוק בתהלים בפרק ל"ט, כתוב "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני"[כד]., פסוק מאד חשוב. כתובים בו שלשה שלבים של דיבור, "חם לבי בקרבי, בהגיגי", הגיגי היינו התבוננות הלב, "הגיון לבי"[כה], "בהגיגי" בלב "תבער אש", ומהאש שתבער מהגיגי – "דברתי בלשוני". כלומר, צריך להיות איזה כח ש"חוצב להבות אש" על מנת ליצור את האות הראשונה של הדיבור, א, וממנה את שאר כל האותיות. קול זה נקרא "קול הוי' חצב להבות אש". קצת הסברתי את הדימוי כאן. את שאר הדימויים, "על המים" וכו', עוד לא הסברנו. אבל כאן זה כל כך נוגע לענין, שהסברתי אותו עכשיו קצת.

ה   וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה — דִּבּוּר הַמַּלְכוּת בבי״ע

״קוֹל הוי׳ יָחִיל מִדְבָּר״ וְ״קוֹל הוי׳ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת״

מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד מַלְכוּת דְּאֲצִילוּת בבי״ע

אלו עוד שני קולות לגלות את התורה בפועל בעולמות התחתונים, עוד לא הסברנו בדיוק מה ההבדל ביניהם. "קול הוי' חוצב להבות אש" הוא מיסוד ז"א למלכות. ו"קול הוי' יחיל מדבר", "קול ה' יחולל אילות" הם מיסוד מלכות דאצילות, גם למלכות יש יסוד, אל העולמות התחתונים בי"ע.

ב.     התבוננות בשבעה קולות

שבעת קולות ה' – בין שבע המדות לצינורות החיבור

אם אנחנו מתבוננים, נפסיק כאן רגע ונחשוב בדיוק על לשונות פסוקים אלה, נחשוב על הביטויים שבקולות. כתוב: "קול הוי' על המים", "קול הוי' בכח", "קול הוי' בהדר", "קול הוי' שובר ארזים", "קול הוי' חוצב להבות אש", "קול הוי' יחיל מדבר", "קול הוי' יחולל אילות". אולי לפני שנמשיך נסביר שבדרך כלל בקבלה כתוב[כו] ששבעה קולות אלה הם כנגד שבע מדות, פשוט, מחסד עד מלכות. כאן ההסבר הרבה יותר כולל ועמוק.

עוד פעם, אם יש לי שבעה קולות אפשר להסביר בצורה פשוטה על דרך הקבלה שכל שבע הוא כנגד שבע מדות הלב וגמרנו. כלומר ש"קול הוי' על המים" הוא חסד; "קול הוי' בכח" הוא גבורה, וכך גם מתלבש טוב, כיון שמים הם בחינת חסד[כז], וכח – גבורה; "קול הוי' בהדר" הוא תפארת, הדר הוא יפי, תפארת; "קול הוי' שובר ארזים" הוא נצח, שובר; "קול הוי' חוצב להבות אש" הוא הוד, דיבור, להודות. הדיבור הראשון שאומרים בבוקר, המלה הראשונה שיהודי אומר כל יום בבוקר היא "מודה". החציבה הראשונה שהוא צריך לחצוב כל בוקר היא של אש הגיגת הלב של המלה "מודה", כמו שקודם דיברנו על חציבת א. הדבר הראשון שיהודי חוצב בדיבורו בכל יום בבוקר הוא המלה "מודה" – "מודה אני לפניך". "קול הוי' חוצב להבות אש" הוא בהוד; אחר כך "קול הוי' יחיל מדבר" – ביסוד; "קול ה' יחולל אילות" – מלכות. זה ההסבר הפשוט.

כאן ההסבר כאן הרבה יותר עמוק, בגלל שכאן הוא מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, לא רק בשבע מדות הלב. אלו קישורים וחיבורים בין הפרצופים כולם. תמיד כשיש שני פירושים שנראים שונים בהשקפה ראשונה, אם נבין אותם טוב-טוב על פי סוד נוכל להקביל ולקשר אותם יחד. אבל רק אמרתי זאת, בינתיים אנחנו לא מבינים אף אחד מהם מספיק טוב בשביל לעשות זאת. רק רציתי להסביר שלגבי שבעה קולות אלה יש פירוש לכאורה יותר פשוט בנפש, שהקולות האלה הם-הם המדות עצמן, מחסד עד מלכות, ואילו כאן ההסבר הרבה יותר עמוק. כאן זה לא המדות, כאן אלו צינורות, כל קול כאן הוא יסוד של פרצוף עליון שמתחבר עם פרצוף תחתון ומגלה אותו – קול מ"ראה" לגלות "ויספרה", קול מ"ויספרה" לגלות "הכינה", וכך הלאה. רק שנבין מה קורה כאן.

מבנה שבעת הקולות

אם שוב נתבונן רגע בסגנון התורה, לראשון יש סגנון מיוחד – "קול הוי' על המים". אין עוד קול שכתוב בו "על"; אחר כך יש שנים עם סגנון דומה, כתוב "ב..." – "קול הוי' בכח", "קול הוי' בהדר". כלומר, הקול מתבטא בשם עצם, באיזה דבר מסוים. הוא לא פועל.

עוד פעם, הראשון "קול הוי' על המים" הוא גם שם עצם, מים, אבל הוא המים אלא "על המים". אחר כך יש עוד שני שמות עצם שנקראו כח והדר – "קול הוי' בכח" ו"קול הוי' בהדר" – שהקול מתבטא מתוכם, מתוך הדבר הזה; אחר כך יש שני קולות של פועל – "קול הוי' שובר", "קול הוי' חוצב" – בדיוק על אותו משקל. אפילו בדקדוק, שובר וחוצב הם אותו בנין של פועל, בנין קל. ודאי ששני אלה הולכים יחד. עוד פעם, אני עכשיו רק מנתח את סגנון העברית בפסוקים אלה. אחר כך יש עוד שנים שגם ברור שהולכים יחד, ששניהם פועל, אבל לא בזמן הווה, אלא בלשון עתיד. שני הפעלים הם ממש "לשון נופל על לשון" – "קול הוי' יחיל מדבר" ו"קול הוי' יחולל אילות". מהם "יחיל" ו"יחולל" נסביר בהמשך בעזרת ה'. רק רציתי כאן לנתח-להדגיש לנו איך בנוי הסגנון בקולות, שקודם כל יש קול שבבחינת "על" משהו, אפילו לא בתוכו – "קול הוי' על המים". אחר כך שני קולות "ב..." משהו – "קול הוי' בכח", "קול הוי' בהדר". אחר כך שני קולות שפועלים משהו, "קול הוי' שובר ארזים" ו"קול הוי' חוצב להבות אש". בסוף שני קולות של עתיד, שעתידים לפעול משהו. ידוע שבתנ"ך[כח] לשון עתיד היא גם הווה, והכוונה שהוא תמיד פועל את פעולת "יחיל". בכל זאת, הוא נאמר בלשון עתיד, כלומר שהוא עושה זאת בהווה והוא עתיד לעשות זאת בעתיד, ביתר שאת ויתר עז.

עוד פעם, לפי הפירוש הפשוט בעברית, בתנ"ך, "קול הוי' יחיל מדבר" הוא שלא רק "יחיל" בעתיד, אלא הוא כבר מתחיל להחיל בהווה, רק שהפעולה נמשכת לתוך העתיד. עיקר תכלית הפעולה הזאת תהיה באמת בעתיד, אבל היא כבר מתחילה מההווה, וכבר התחילה מהעבר. זה הפירוש בתנ"ך ללשון שלפעמים היא גם לשון עתיד וגם לשון עבר. אבל ברור ששני קולות אלה נאמרו בסגנון אחד – לשון "קול הוי' יחיל מדבר", "קול הוי' יחולל אילות".

איך שניתחנו ברור למה הקולות מתחלקים בצורה זאת. נתחיל מלמטה: שני האחרונים, "יחיל" לשון ו"יחולל", נכללים כאן יחד, אלו לשון שני קולות שבאים בסוף לגלות את התורה בעולמות התחתונים; אחר כך שני הקולות של פועל, "שובר" לשון ו"חוצב", הם בתוך הלב, הכל בתוך ו בשם ה', רק ש"קול הוי' שובר" הוא מחג"ת לנה"י, מעצם המדות למדות השייכות לפועל, ו"קול הוי' חוצב להבות אש" הוא מנה"י, יסוד הגוף. עוד פעם, "קול הוי' שובר" הוא יסוד החזה ו"קול הוי' חוצב" הוא יסוד הגוף. אבל אלו שני יסודות של ו"ק, של מדות הלב בדרך כלל.

חומר-צורה-פועל-תכלית

אחד מיסודות ההתבוננות בארבע מדרגות י-ה-ו-ה הוא שבכל דבר יש חומר היולי ללא צורה. חומר ללא צורה אי אפשר לנו לדמיין אותו, הוא היולי מוחלט. יש צורה ראשונה שמלבישה את החומר. הצורה היא לבוש לגבי החומר היסודי. אחר כך הסדר מתהפך, נקרא "חותם המתהפך"[כט], ומה שאנחנו רואים בגשמיות הוא צורה ואחר כך חומר, וה, בדיוק הפוך, הצורה היא פנימיות החומר.

עוד פעם, כשאנחנו רואים שולחן, יש חומר של שולחן ויש צורה פנימית, הצורה היא כמו נשמה לגבי גוף – צורה שהיא פנימיות החומר. זה לגבינו, מה שנקרא "והנגלֹת לנו ולבנינו"[ל], שהצורה היא פנימיות החומר. בשורש זה בדיוק הפוך. הצורה בשורש מלבישה את החומר ההיולי. לכן גם כתוב לפעמים בקבלה[לא] שי-ה-ו-ה היינו חומר-צורה-צורה-חומר, שתי מדרגות חומר-צורה נסתרות ושתי מדרגות צורה-חומר נגלות. במדרגת "הנסתרֹת", יה, אלו חומר-צורה, הצורה מלבישה את החומר, ואילו במדרגות "הנגלֹת" של שם ה', וה, זה בדיוק ההפך, החומר מלביש את הצורה.

בשורש יש חומר-צורה, אלא שאחר כך, ב-וה, במקום לקרוא להם צורה-חומר הפוך, יש עוד סוד בקבלה שנקרא פועֵל-תכלית. אז י-ה-ו-ה הוא חומר-צורה-פועל-תכלית, ה-ו הוא הפועל והמלכות תכלית הפעולה.

ההבדל בין פועל לתכלית הוא שתי צורות של פועַל, בלשון הווה ובלשון עתיד. בדיוק כמו שהסברנו כאן, שיש שתי מדרגות של פועל הווה גמור – "שובר ארזים" ו"חוצב להבות אש" – במדרגת ו, פועל. אחר כך – "יחיל" ו"יחולל" – הווה שנמשך לעתיד והוא תמיד בחינת תכלית, כיוון שעיקר התכלית תהיה לעתיד. זאת בגלל שהעולמות התחתונים טרם התבררו, הם בתהליך בירור, אבל הוא לא נגמר. שני הקולות, "יחיל" ו"יחולל", הם המשכה ממלכות דאצילות שכבר מתוקנת לתוך העולמות התחתונים בי"ע שעוד לא מתוקנים. תהליך בירור העולמות התחתונים הולך ונמשך, תכליתו רק תהיה לעתיד לבוא, לכן "יחיל" ו"יחולל" כנגד תכלית, ואילו "שובר" ו"חוצב" כנגד פועֵל.

שני הקולות שביסוד אבא ויסוד אמא, עליהם כתוב "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לב], הם כאן כנגד "ב..."-"ב..." – "בכח" ו"בהדר". ברור ששניהם הולכים יחד לפי הסגנון. הסברנו ש"קול הוי' בכח" הוא יסוד אבא, "קול הוי' בהדר" הוא יסוד אמא.

"קול הוי' על המים" שייך לכתר. הכתר הוא על-מודע, כל דבר שהוא 'על' הוא בחינת כתר, למעלה מטעם ודעת. זהו הביטוי המקורי, אנחנו קוראים לו על-מודע. כלומר, הוא למעלה. לכן דוקא הקול ששייך לכתר, ליסוד אריך, נקרא "על".

שבעה יסודות

מה הסברתי כאן? שאם מדייקים בסגנון, רואים שהדיוק בסגנון יותר מתאים לפירוש העמוק שמסבירים כאן, יותר מאשר לפירוש הפשוט של שבע מדות, מחסד עד מלכות. עוד פעם, אמרנו שאם יש שבעה דברים, הדרך הכי פשוטה על פי קבלה להתבונן בהם היא להקביל אותם לשבע מדות הלב וגמרנו, ובאמת כך כתוב בקבלה לגבי שבעה קולות אלה. אבל כאן הסברנו שיש דרך הרבה-הרבה יותר עמוקה, שהקולות כאן הם שבע בחינות יסוד המחברות פרצופים של ירידת התורה, כלומר ירידת תודעה, וכל השלבים הפנימיים כולם בבחינת חש של חזרה בינו לבין עצמו, עד שבסוף הוא מדבר, מל.

אם מדייקים בלשון, אז הדיוק פשוט והעמוק בעברית יותר מצביע על פירוש זה, העמוק, שיש קול אחד שנקרא "על", והוא נקרא יסוד הכתר, יסוד אריך, אחר כך יש שני קולות של "ב...", שהם יסוד אבא ויסוד אמא. אחר כך יש שני קולות שנאמרו בלשון הוה שנקרא פועֵל, "שובר" ו"חוצב". הם יסוד החזה, שנקרא יסוד שבתפארת, ויסוד הגוף שהוא גופא יסוד הו"ק, ובסוף יש שני קולות שנאמרו לעתיד, "יחיל" ו"יחולל", והם התכלית לעתיד לבוא.

קול ה' – שבע אותיות

אולי נשתתף יחד, אני אשאל אתכם עוד כמה דברים. קצת נרד מהמתח, אני רוצה שתסתכלו במלים של שבעת הקולות, אני אשאל כמה שאלות פשוטות ספירת אותיות וכיוצא בזה ונראה כמה דברים יפים שיש כאן. זה שצריך להיות שבעה קולות בפרק זה, הרמז הפשוט הוא ששתי המלים "קול הוי'" הן שבע אותיות. תופעה מעין זו היא חוזרת תמיד בתנ"ך.

עוד פעם, עכשיו אני רוצה שנעבור לגל אחר של התבוננות, גל שמסתכל קצת על אותיות התורה. יש תופעה שלאורך כל התנ"ך, מי שזוכה לראות אותה, שתמיד המבנה שעתיד להתגלות באריכות כבר מרומז בתחלת הפרשה, או בביטוי העיקרי שמופיע בתוכה, וכיוצא בזה, והוא מתבטא או במספר מלים, במספר אותיות או בגימטריא של האותיות וכך הלאה. יש כל מיני צורות של ריכוז של המבנה הגדול ביסוד הבנין, כמו באבן הפינה. הרי כל פרק וכל רעיון בתנ"ך הוא מבנה שלם, פרצוף שלם. בכל בנין יש אבן יסוד, ולפעמים יש כמה אבני יסוד. אבן היסוד מצויה תמיד בריכוז גדול הכולל את כל הפרשה. אחר כך רואים איך הוא חוזר עוד פעם ועוד פעם, פלאי פלאים, הרמזים, איך שהמבנה שזור בתוך עצמו שוב ושוב.

כאן רק רציתי לראות כמה דברים. לדוגמה, "קול הוי'" הוא שבע אותיות, וזה כבר מרמז לי שיהיו כאן שבעה קולות. אמרנו שבתורה, בחמישה חומשי תורה, בפרשת יתרו נמצא המושג חמישה קולות, אבל לא כתוב "קול הוי'" עם שם ה', כתוב סתם קול. אבל בפרק זה, חוץ מהביטוי שכתוב על כל אחד, כמו "קול הוי' על המים", "קול הוי' בכח", "קול הוי' בהדר", בכל פעם כתוב גם "קול הוי'", זהו הביטוי החוזר, שלא כתוב כף בתורה. "קול הוי'" הוא שבע אותיות, אז כבר ברור לי שצריכות להיות כאן שבע מדרגות.

אם יש שתי מלים, "קול הוי'", צריכה להיות בתוך שבע המדרגות חלוקה לשלש וארבע. החלוקה היא כך שהקול הוא למטה משם ה'. הקול נקרא נסמך. מהו "קול הוי'"? בנין סמיכות בדקדוק. בסמיכות יש נסמך ויש סומך. מי הנסמך ומי הסומך? קול הוא הנסמך והוי' הוא הסומך. [שם הפרשה כולל את כל הפרשה כולה?] נכון, מובא שכל שם כולל את כל הפרשה, נכון. זו דוגמה, אבל איך הוא כולל? צריך להתבונן כל פעם.

"סומך ה'" – עמידה בנסיון ההגשמה

עוד פעם, יש כאן "קול הוי'", קול נקרא הנסמך, וה' הוא הסומך, כל הביטויים שה' סומך אותם. נסביר יסוד מאד חשוב בכלל בלימוד התנ"ך ובהתבוננות על פי קבלה וחסידות: "קול הוי'" היינו כמו שאומַר "עיני הוי'"[לג] או "יד הוי'"[לד] או כל סמיכות שהולכת יחד עם שם ה'. איזו בעיה יש בזה? יש בעיה לומר את הביטוי "קול הוי'"? [להגשים את הקב"ה] כן, יש פה מה שנקרא בעית הגשמה. איך אתה אומר "קול הוי'"? לה' יש קול?! הוא צועק בקול רם?!

מי שלמד את הפרק הראשון של הרמב"ם[לה], יודע שהכתוב "קול ה'" מהוה בעיה חמורה בהבנה. בגלל שמה אתה אומר? ה' הוא בן אדם?! יש לו קולות?! כמובן שאת השאלה הזאת אפשר לשאול על כל מלה בקבלה. איך אנחנו אומרים כאן כתר, חכמה, בינה? מה, לה' יש את כל הדברים האלה?! לכן כשלומדים פנימיות התורה ברור לנו שכל השלבים האלה וכל הדברים עליהם אנחנו אומרים את המלה "כביכול" – הכל מציאות אמתית, אבל לא עצמות ה'. זה נקרא עולם האצילות. זה לא משל שהוא לא מציאותי. זו מציאות, אבל בעולם האצילות. היא לא ה' ולא אנחנו, היא מה שבאמצע. זה נקרא עולם האצילות, שהוא אַין ובטל באופן של בטול במציאות מוחלטת לקב"ה, אבל היא לא ה' עצמו. כל דבר שמתוקן בעולם האצילות, כלומר שמלביש את האלקות, מבטא אותה ואינו מסתיר בפניה –  נקרא נסמך.

יש הרבה דברים שכתובים על ה' – "עיני ה'", "יד ה'", "אזני ה'"[לו] וכך הלאה – ובחמישה חומשי תורה יש בדיוק חמישים כאלה. אלו חמישים סמיכויות של שם ה'. זה אחד מסודות חמישים שערי בינה[לז]. יש חמישים פעמים דימוי של נסמך לה'. הרמז לסוד זה הוא מה שאנחנו אומרים בתהלים שלש פעמים ביום אומרים בפרק "אשרי יושבי ביתך", וכתוב שם פסוק מפורסם "סומך הוי' לכל הנפלים"[לח]. הנו"ן חסרה בפרק אשרי, בגלל שהיא מרמזת לנפילה, אבל מיד סומכים אותה. מי סומך את הנו"ן הנופלת? "סומך הוי' לכל הנפלים".

הפסוק הזה מרמז בדקדוק לבנין סמיכות. מה הכוונה "סומך הוי'"? שכל דבר מתוקן – תיקון נקרא עולם האצילות – שם ה' סומך אותו מהנפילה שלו. כל דימוי מגוף האדם בכלל – כמו קול, עין, אוזן, לב, מח, כל מה שיש במציאות – אם הוא לא אלוקי והוא שלי, הלב המח או היד שלי – הוא נפרד ונפול. ברגע שהוא יכול לשמש לי משל אמתי בהתבוננות לאלקות, כמו שהפסוק אומר "מבשרי אחזה אלוה"[לט], ה' סמך את הנופל הזה.

עוד פעם, מי שחושב על גוף או על כחות נפשיים, שיש לי כחות נפשיים ואיברים בגוף ואני רוצה להבין איך הם פועלים ולהרגיש את החיות שזורמת בתוכם – הכל נפול. לא משנה עד כמה שארצה להבין שהוא כח רוחני, הרי זה אני. אבל ברגע שיכול להגיע להרגשה זו של הלבשת ה', עליה נאמר "מבשרי אחזה אלוה", אזי ה' סומך כביכול את הנופל הזה.

עוד פעם, כל דימוי שאני מדמה הוא בחינת נפילה ונקרא כח המדמה. כל דבר שאני יכול לדמות – הוא נפילה. למה נפילה? בגלל שהוא משהו, ואותו משהו אינו האין סוף, הוא לא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מ]. הוא פירוד, ריבוי. [את מהות הסומך הזה לא רואים] כן, אבל אפשר וניתן על ידי התבוננות, כיוון שיש לך ולי נשמה אלקית, אז לנו ניתן להתבונן "מבשרי אחזה אלוה". אם מרגישים את הנעלם, באמת ה' הנעלם, איך שה' הוא הכל והכל הוא ה' באמת, אז ה' סומך את הדימוי הזה. ואיך הוא סומך אותו? הוא סומך אותו עד כדי כך שמותר לנו לומר ולכתוב בתנ"ך "קול הוי'", "עיני הוי'". שוב, זו הבעיה הראשונה של הרמב"ם וכל מי שחוקר, איך כתוב בתורה "עיני ה'"? לה' עיניים? לה' אוזניים? מה הסוד? הסוד הוא "מבשרי אחזה אלוה". ברגע שכתוב "עיני הוי'" בתורה, זו בחינת "סומך הוי' לכל הנפלים". עיניים הם דבר נפול, אם אני חושב על עיניים או על כל דימוי שתופס רק את הגשמיות, ואפילו את הרוחניות שבגשמיות – רוחניות אינה אלקות.

זה דבר מאד-מאד חשוב בחסידות שרוחני ואלקי רחוקים אחד מהשני מהקצה לקצה. הרוחני והאלוקי כל כך רחוקים בדיוק כמו הגשמי והאלקי. ביחס לאלקות אין שום הבדל בין מה שנקרא גשמיות לרוחניות, שניהם נבראים ושניהם נפרדים. עוד פעם, מה שנקרא חויה רוחנית יכול להיות באותה מדה חויה נפרדת של אגו, של ישות נפרדת מאלקות, בדיוק כמו חויה גשמית, אין שום הבדל. היא אכן רוחנית באמת, לא שאינה רוחנית, אבל רוחניות עלולה להיות נפרדת מאחדות ה' בדיוק באותה מדה כמו גשמיות, ולפעמים עוד יותר. זה שהוא רוחני אינו 'יחוס', לא דבר גדול. בדיוק להפך, היותו רוחני יכולה להטעות, היא מקור של טעות.

כתוב שכל הטעויות הן כאשר האדם מתחיל לעלות מגשמיות למדרגה הראשונה של רוחניות. אז הוא פגיע מכל כחות הטומאה הרוחניים שמטים את האדם. עוד פעם, כאשר יש סף בין גשמיות לרוחניות הוא מקור ההטעיה, כמבואר באריכות בקבלה ובחסידות. זה הדבר הראשון ביהדות, שגשמיות ורוחניות הם בדיוק אותו דבר ביחס לאלקות – שניהם נבראים. הרוחניות אינה כח בורא, היא כח נברא, רק שזה רוחני וזה גשמי. כשמתחילים לצאת מהגשמי אל הרוחני יש נקודת תורפה של הטעיה שיכולה להוליך את האדם מדרך האמת חס ושלום, ושם צריך להתגבר ולהרגיש שבעצם אין הבדל בין רוחני וגשמי והכל אלוקי.

כאשר אדם עומד בניסיון זה, קשור עם נסיון האכילה מעץ הדעת של אדם הראשון, ה' סומך את הנופל. זה נקרא סוד כל הסמיכויות בתנ"ך, עיני ה' ואוזני ה' וכו' – "סומך הוי' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים".

בספר תהלים כתוב "קול הוי'". מהו הנסמך הראשון בכל התורה? מי יכול לזכור מתחלת התורה מה הפעם הראשונה שיש סמיכות של משהו עם שם ה'? "בצלם אלהים"[מא] הוא עם שם אלהים, אני מדבר על הסמיכות הראשונה בתורה עם שם הוי', "סומך הוי' לכל הנופלים". עוד פעם, שם הוי' נקרא התיקון, המתקן. לפני החטא באמת היה "צלם אלהים", אבל הוא נשבר ונפל, זה היה החטא, הוא לא החזיק מעמד. אבל ממש מיד אחרי החטא של אדם הראשון ישנה הפעם הראשונה של תיקון החטא, שנקרא תיקון הנפילה, שמשהו נסמך לה', שה' סומך את הדימוי הזה. שוב, כל דבר במציאות הוא דימוי, והשאלה – זה נקרא התבוננות – האם ה' סומך אותו. זה נקרא תיקון כח המדמה בלשון החסידות. גם "רוח אלהים מרחפת על פני המים"[מב] הוא שם אלהים, זה הפסוק השני בתורה.

מיד אחרי החטא מה קרה? "וישמע את קול הוי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום". הנסמך הראשון לשם הוי', שנקרא תחלת תיקון המדמה, הוא "קול הוי'". לכן הארכתי בזה, בגלל שאנחנו לומדים כאן על "קול הוי'". קודם אמרנו שהוא מופיע בתורה בפרשת יתרו, לגבי מתן תורה, אחר כך הסברנו שהוא מופיע שבע פעמים בפרק כ"ט בתהלים. אבל היחוד, החשיבות המיוחדת של "קול הוי'" הוא היותו ה-דימוי הראשון שצריך לתקן לאחר החטא. תחלת התיקון היא לתקן את דימוי הקול, כלומר לסמוך את נפילת הקול.

"מבשרי אחזה אלוה" של הקבלה ושל החסידות

באמת קול הוי' בגימטריא שוה ל"בצלם". המלה "בצלם" שאמרו קודם, שהיא מלה מאד חשובה בקבלה, שוה ל"קול הוי'". ה"בצלם" של אדם הראשון כולל את כל הצלם ואת התיקון שלו.

["צלם אלהים" אין הכוונה לבחינת הדימוי, שהאדם גבוה ותמיר, לא כמו כלב שהולך על ארבע ברחוב?] בסדר, זה פירוש אחד, אבל הפירוש הפשוט הוא שהאדם נברא "בצלם אלהים". צלם הולך גם על הגוף, גם על המדות שבאדם. "מבשרי אחזה אלוה", כתוב שיש שני פירושים מהו "מבשרי"[מג]: יש "מבשרי" שהוא הבשר הגשמי ויש המדות הרוחניות, מה שנקרא "לב בשר"[מד], התוכן, בדיוק. זה מה שאמרנו קודם, שגשמיות ורוחניות הם אותו דבר לגבי אלקות. לכן כשמדברים על הפסוק "מבשרי אחזה אלוה", כתוב שיש בו שני פירושים. מה זה "בשרי"? פירוש אחד הוא הבשר, הידיים הגשמיות, והפירוש בחסידות הוא ש"בשרי" היינו מה שנאמר בתנ"ך "לב בשר". "לב בשר" אינו בשר גשמי, "לב בשר" הוא המדות הפנימיות, התכונות הנפשיות של הלב. לכן "מבשרי" הוא גם הגשמיות שלי וגם הרוחניות שלי – שניהם נקראו "מבשרי".

אולי הסברנו פעם, אנשים ודאי שמעו זאת, שבדרך כלל ההבדל בין ספרי הקבלה, במיוחד כתבי האריז"ל, לספרי החסידות הוא שספרי הקבלה הם "מבשרי" של הגוף, וספרי החסידות הם "מבשרי" של תכונות הנפש. שניהם התבוננות התקשרות ודבקות בנמשל על ידי משל, אבל בדרך כלל הסגנון של ספרי הקבלה הוא של המשל הגשמי ממש, איברי הגוף. והמשל בחסידות הוא תמיד מהתכונות הנפשיות-רוחניות של האדם.

ג.      רמזי שבעת הקולות

"קול הוי'" כנגד שבעה קולות

נתבונן בעוד כמה דברים: אמרנו שב"קול הוי'" יש שבע אותיות, שמיד מרמזות לשבעה קולות שיש כאן, ולפי זה הקול שנמשך מהכתר, מקוצו של י ל-י, הוא כנגד ה-י של שם הוי'. מה הסברתי? שהקול הוא הנסמך וה' הוא הסומך. למה הסברתי זאת? רציתי לומר ששם הוי' הוא למעלה מ"קול".עוד פעם, ה' סומך מלמעלה והקול נסמך מלמטה – הקול היה נפול וצריך לסמוך אותו. ברור כאן שהקול הוא למטה. כלומר, שלשת הקולות אחרונים הם כנגד אותיות המלה "קול", ואילו ארבע אותיות שם הוי' הן כנגד ארבעה קולות הראשונים.

י היא כנגד "קול הוי' על המים". למה? בגלל שהיא המשכה מקוצו של י ל-י; ה עילאה היא כנגד "קול הוי' בכח" שנמשך ל-ה; ו היא כנגד "קול הוי' בהדר" שנמשך ל-ו; ו-ה אחרונה היא כנגד "קול הוי' שובר ארזים" שנמשך לנה"י, וכמו שהזכרנו קודם ונסביר את זה יותר בהמשך המאמר – נה"י הם כבר מוחין של המלכות. לכן היא כבר נכללת ב-ה; אחר כך ק של קול היא כנגד "קול הוי' חוצב להבות אש"; ו-ל של המלה קול הן כנגד "יחיל מדבר" ו"יחולל אילות":

 

זו הדרך לקשר בהתבוננות את שבע אותיות "קול הוי'" כנגד שבעת הקולות.

מספר האותיות של שבעת הקולות – פעמיים 7 ברבוע

נראה עוד כמה דברים: אני מבקש שאתם תספרו בעצמכם, לשתף את כולנו. כמה אותיות יש ב"קול הוי' על המים"? תסתכלו, הכל כתוב בפנים ונכון. יש 13 אותיות "קול הוי' על המים". מה זה יכול לרמז? למה רק ב"קול הוי' על המים" יש 13 אותיות? אין עוד אחד שיש לו 13 אותיות. מה זה יכול לרמז בין כתר לחכמה? זה נקרא י"ג מדות הרחמים, בין כתר לחכמה, י"ג תיקוני דיקנא. בקבלה יש 13 מדות הרחמים בין כתר לחכמה. מהי הנקודה האמצעית של 13? 7. זה נקרא תיקון "ואמת"[מה] האמצע של ה-13. רק כאן יש 13, כנגד י"ג מדות הרחמים. בקבלה כתוב שהצינור-היסוד בין הכתר לחכמה נקרא י"ג מדות הרחמים, להוריד את "השכל הנעלם מכל רעיון" לתחלת התנוצצות הרעיון.

אחר כך "קול הוי' בכח" כמה אותיות יש? 10, בחינת י; "קול הוי' בהדר" כמה יש? 11; "קול הוי' שֹבר ארזים", כמה יש? 15. עד כאן יש 7 בריבוע, 49 אותיות, מ"קול הוי' על המים" עד "קול הוי' שבר ארזים". רק נספור את האותיות הלאה, כמה יש ב"קול הוי' חצב להבות אש"? 17. ב"קול הוי' יחיל מדבר"? 15. ו"קול הוי' יחולל אילות"? 17 – שוב 49.

זה רמז ברור. יש כאן פעמיים 7 ברבוע. ומה אנחנו רואים כאן מהרמז הזה? ששלש האחרונים הולכים יחד והארבע הראשונים הולכים יחד. ארבעה קולות הראשונים בדיוק כמו שהסברנו, ש"קול" הוא כנגד שלש האחרונות לפי הניתוח וההתבוננות הזאת,שם הוי' כנגד ארבע הראשונים.

רואים פה שאם פשוט סופרים את האותיות – בארבע הראשונות יש אותו מספר אותיות כמו בשלש האחרונות, ולא סתם, אלא 7 בריבוע, שכולל הכל. עוד פעם, "קול הוי'" הוא 7, והריבוע שלו, 7 בריבוע. מהו ריבוע? התכללות, שכל אחד כולל את כולם. הריבוע של ה-7 מופיע כאן פעמיים, פעם אחת בארבע הראשונות ופעם שניה בשלש האחרונות.

"קול ה'" – אנכי אנכי

כמה עולה "קול הוי'" בגימטריא? אמרנו זאת קודם, 162. מה הממוצע שתי המלים "קול הוי'"? 81, 9 בריבוע, "אנכי". כתוב בקבלה ש"קול הוי'" מרמז למלה הראשונה שה' אמר בעשרת הדברות "אנכי"[מו] – "אנכי הוי' אלהיך". המלה "אנכי" היא ממוצע שתי המלים "קול הוי'".

נאמר זאת קצת בסגנון אחר: "קול הוי'" עולה "אנכי אנכי". יש כמה פסוקים בתנ"ך – בתורה לא כתוב "אנכי אנכי" אבל בתנ"ך יש כמה פעמים – "אנכי אנכי הוא מוחה"[מז], "אנכי אנכי הוא מנחמכם"[מח], ועוד כמה פסוקים שכתוב "אנכי אנכי" פעמיים[מט]. זה גם רמז מאד חשוב.

שלש פעמים חשמל

כמה עולה 7 פעמים "קול הוי'", 7 פעמים 162? 1134. נחלק אותו לשלש (תכף אסביר למה לחלק לשלש) – יוצא 378. יש מישהו יודע מה זה המספר 378? מלה חשובה מאד שהזכרנו קודם כמה פעמים. אמרנו שהמלה הזאת היא כל סוד תהליך זה של "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה". מה כולל במלה אחת את התהליך כולו, של ארבע פעמים חזרה בינו לבין עצמו ואחר כך לאמר אותו? מה נקרא בינו לבין עצמו ואחר כך לומר? חשמל, זה נקרא סוד החשמל בקבלה. עוד פעם, 7 פעמים "קול הוי'" שוה ג פעמים חשמל. שבעה קולות ה' הם שלשה חשמלים.

מי יכול לומר לי למה שלש פעמים חשמל? כתוב כאן ארבע פעמים צריך לחזור ואחר כך לדבר. כתוב שחשמל הוא כח משולש בכלל. קודם כל, אולי אתם מכירים מה נקרא מספר משולש, מספר שהוא סכום כל המספרים מ-1 עד מספר מסוים, מ-1 עד n, זה נקרא משולש. למה משולש? בגלל שהוא צורת משולש – נקודה, שתי נקודות, שלש נקודות – 1 על גבי 2 על גבי 3 על גבי 4, וכך הלאה. 1 הוא משולש, 3 הוא משולש, 6 הוא משולש, 10 הוא משולש, 15 הוא משולש, כל פעם שמוסיפים את המספר הבא זה משולש.

המספרים המשולשים חשובים כמו מספרים ריבועים. ריבוע הוא חיבור שני משולשים יחד. הריבוע של n – n בריבוע – שוה למשולש של n פלוס המשולש של n מינוס אחד. זה הקשר בין משולשים לבין ריבועים. עוד פעם, הריבוע של n, ריבוע של כל מספר הוא המשולש שלו פלוס המשולש של המספר שלפניו. רק כדי להבין מהו משולש ומהו ריבוע. הנוסחה של משולש למי שמתמצא היא n כפול n פלוס אחד חלקי 2. מי שיודע לעשות את זה אז בקלות, בשניה אחת, תראו את השוויון הזה. עוד פעם, משולש של מספר הוא מבנה יסודי, לפעמים יותר יסודי אפילו מהריבוע, בתור מבנה בחכמת המספר.

המלה חשמל היא משולש. של מה? נראה אם מישהו יכול לעשות את החשבון. משולש של איזה מספר הוא 378? זה תרגיל פשוט. n כפול n פלוס 1 חלקי 2 שוה 378. זה המשולש של 27. אם תשימו כאן n = 27 תראו ש-27 כפול 28 חלקי 2 שוה ל-378. עוד פעם, חשמל הוא המשולש של זך.

כיוון שחשמל הוא משולש, אז אם יש שלשה חשמלים זו התכללות. החשמל עצמו הוא דבר משולש. בקבלה וחסידות כתוב שיש בחשמל בעצם שלש מדרגות. קודם אמרתי שיש רק שתי מדרגות, חש-מל, שקט-דיבור, שתיקה-דיבור, "עתים חשות עתים ממללות". אבל באמת כתוב שיש בחשמל שלש מדרגות, כיוון שחייב להיות ממוצע בין השתיקה לבין הדיבור. המדרגה האמצעית נקראת גם היא מל, אבל מלשון ברית מילה, עדיין לא מלשון דיבור. בקבלה כתוב שבחשמל יש שלש מדרגות, חש-מל-מל. בעבודת ה' אלו הכנעה-הבדלה-המתקה.

לגבינו, "אז ראה" היינו חש. זה חש המוחלט – מ"אז" ל"ראה". קודם אמרתי ש"אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" הכל חש ביחס ל"ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה", כל המדרגות עד "חקרה" כולן חש, בגלל שהכל בתוך האדם. אבל כעת מסבירים שבחשמל יש מדרגה ממוצעת שגם נקראת מל. לא מל מלשון דיבור, אלא מלשון ברית מילה. מה הכוונה מל מלשון ברית מילה? בירור פנימי, לברר קודם את הדבר בתוך עצמך. עוד פעם, ברית מילה נקראת בירור פנימי. אם אנחנו מסבירים כך אז עיקר החש הוא גם מלשון חוש, כתוב שהחוש העיקרי הוא חוש הראיה[נ].

חש-מל-מל

למה קוראים לחושים כך? למה המלה הזאת חוש? בתורה אין את המלה חוש. מי יכול להסביר לי את הפשט, למה בעברית אומרים חוש הראיה? מאיפה בא הלשון הזה חוש? על פי פשט, מי שיכול לחשוב קצת? המלה חוש בשימוש כמו שאנחנו היום אומרים חושים היא מתקופת ימי הביניים. עוד פעם, גם בחז"ל אין עדיין את הביטוי חוש. טוב, יש בספר יצירה[נא] שהוא באמת ספר קדום, אבל בגמרא אין עדיין חוש. זו מלה יותר מאוחרת, שימוש יותר מאוחר. מה זה חוש? הראשונים מסבירים שזו תחושה בשקט. כל החושים נקראים הרגשה חרישית.  כמה שההרגשה יותר חרישית – החוש יותר פנימי.

עוד פעם, שוב, לאט לאט. הראשונים מסבירים למה קוראים למלה זו חוש, שהפירוש של חוש הוא שקט. מהם חוש הראיה והשמיעה? אני יכול לחוש משהו אם אני שותק. זה נקרא הרגשה תוך כדי מצב נפשי של שקט. לכן גם ככל שאני יותר שוקט בפנים – יש לי יותר חוש. החושים יותר פועלים בגלל שהחוש תלוי בשקט. זו הרגשה בשתיקה.

יש עוד פירוש של חוש בעברית, בתנ"ך, חוץ משקט. מה זה עוד? חיש מהר. מה הקשר? כתוב גם שככל שהדבר יותר מהר, להרגיש אותו צריך להיות יותר שקט. מי מכל החושים החוש הכי מהר? ראיה. לכן עיקר השקט צריך להיות בחוש הראיה. לכן כתוב שחוש הראיה היא עיקר החוש. אף על פי שיש חמישה חושים ידועים ובספר יצירה יש 12 חושים, אבל אם מדברים על חוש אחד, החוש העיקרי הוא חוש הראיה, כך מובא. זה והחוש הכולל את כל החושים, כיון שהראיה חשה את הדבר הכי מהר, תוך כדי הכי הרבה שקט. כך צריך להיות.

מה הסברנו עכשיו? שחשמל הוא באמת שלש מדרגות –חש-מל-מל. זאת אומרת שכל המושג חשמל הוא מושג משולש. לכן מן הראוי שיהיו שלשה חשמלים.

"ויספרה הכינה וגם חקרה" – חש-מל-מל של מל

יש פלא, בתנ"ך כתובה המלה חשמל שלש פעמים בספר יחזקאל, לא פחות ולא יותר[נב]. עוד פעם, המלה חשמל כתובה בתורה אך ורק שלש פעמים. זה ברור, למה שלש פעמים? בגלל ששוב, חשמל וא מושג משולש. אם הוא מושג משולש, יש בו התכללות, בכל חשמל יש משולש. קשור עם התורה שניתנה בחודש זה, חודש סיון, שהוא החודש השלישי כתוב. "ברוך ה' שנתן לנו תורה משולשת בחודש המשולש וכו'"[נג], לשון חז"ל. כל מתן תורה הוא  בסוד חש-מל-מל. יש שלשה חשמלים בתנ"ך. שלש פעמים, כל השלשה חשמלים שכתובים בתנ"ך זה בסוד 7 פעמים "קול ה'".

כל זה אנחנו עשינו גימטריא ש-7 פעמים "קול הוי'" שוה ל-3 פעמים חשמל. חשמל הוא המשולש של 27, זך. כמה זה 3 פעמים 27? 81. קודם כל, 27 הוא גם קשור באיזשהו אופן עם המספר 3? הוא 3 בחזקת 3. ה-3 הכי משולש שיכול להיות – 3 פעמים 3 פעמים. עוד פעם, חשמל הוא המשולש של 3 בחזקת 3. כמה הם 3 פעמים 27? 81, 9 ברבוע. איזו מלה בתורה זו שאמרנו קודם? המלה הראשונה בתורה, "אנכי", ממוצע שתי המלים "קול הוי'" שאמרנו קודם.

זה שיש שלש פעמים חשמל, שבכל חשמל הוא משולש, זאת אומרת שבאמת היו צריכות להיות פה 9 מדרגות. כמו שאמרנו, יש פה מדרגה ממוצעת בין חש למל, של "ויספרה, הכינה וגם חקרה". 3 המדרגות "ויספרה, הכינה וגם חקרה" הן חש-מל-מל של המל האמצעי. "ויספרה" הוא חש, כלומר הכנעה שבהבדלה. מל האמצעי קוראים לו הבדלה וחש נקרא הכנעה. לפי זה "ויספרה" הוא הכנעה שבהבדלה; "הכינה" בלב הוא הבדלה שבהבדלה; "וגם חקרה" הוא המתקה שבהבדלה. כלומר ששלש המדרגות הן חש-מל-מל שבממוצע. זהו החשמל האמצעי.

"אז ראה ויספרה" – חש

במדרגה הראשונה של "אז ראה", מכתר לחכמה, גם צריכות להיות שלש מדרגות, אבל כאן בהתבוננות זו הן לא מתגלות בהדיא, בפירוש. במדרגה האחרונה גם צריכות להיות שלש מדרגות. מה מתגלה? רק שתים: "יחיל מדבר" ו"יחולל אילות". רק שבאמת בהמשך המאמר נראה ששתי אלה הן שלש.

עוד פעם, אם נתבונן יותר בפרטיות, בעומק, נראה שמ"אז" ל"ראה", שהוא החש הכללי, צריך להיות חשמל שלם, צריכות להיות שלש מדרגות רק לבוא מהכתר אל החכמה. אחר כך עוד שלש מדרגות לבוא מהחכמה למלכות, שהן כתובות כאן בפירוש, מדרגות של בירור, של הבדלה. אחר כך עוד שלש מדרגות של הדיבור עצמו. הרי מה זה "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה"? זה המל עצמו, הדיבור עצמו, ההמתקה, ובו גופא צריך להיות שלש מדרגות של חש-מל-מל. כאן כתובות בפירוש שתים. לגבי החש כתובה אחד, לגבי המל האחרון כתובות שתים, ורק לגבי המל האמצעי כתובות כל השלש. לכן במקום תשע יש כאן שבע. אבל אם היינו מתבוננים בעומק בהמשך, משבע אלה צריך לבנות תשע, כלומר להבין שב"קול הוי' על המים" יש שלש מדרגות, ובמה שכתוב "קול הוי' יחיל מדבר" ו"קול הוי' יחולל אילות" יש גם בשני אלה שלש מדרגות.

גימטריית כל שבעת הקולות וסוד אחד

איך הגענו לכל זה? מהגימטריא ששבע פעמים "קול הוי'" שוה לשלש פעמים חשמל. עכשיו אני אומר עוד גימטריא, וזה אתם לא יכולים לעשות לבד ברגע אחד, יש כאן 98 אותיות יחד, 49 ועוד פעם 49. אז אני שואל כמה הכל שוה ביחד? כלומר, השאלה עכשיו היא הכל, אני רוצה את סך הכל של הכל, "קול הוי' על המים" עד "קול הוי' יחולל אילות". שוב, צריך לעשות זאת לבד בבית. אני אכתוב לכם את הסיכום. הכל יחד שוה למספר הזה: 4009. זה מספר גדול, הסיכוי למספר גדול הוא קטן. בכל שיותר גדול הסיכוי שיהיה בדיוק הוא ולא משהו אחר הוא יותר קטן.

שוב, יש כאן את הסך הכל של כל הלשונות: "קול הוי' על המים", "קול הוי' בכח", "קול הוי' בהדר", "קול הוי' שבר ארזים", "קול הוי' חצב להבות אש", "קול הוי' יחיל מדבר", "קול הוי' יחולל אילות". הכל ביחד 4009. אם אני סתם מחבר את הספרות זה לא 'קונץ' כמו שאומרים, זה 'קונץ' אבל הסיכוי הוא כבר יותר גדול. אמרנו שכל מה שהמספר יותר גדול הסיכוי אליו יותר קטן, אז החידוש והפלא שבו יותר גדול, וככל שמצמצמים אותו הסיכוי יותר גדול, ואם הסיכוי יותר גדול – ה'קונץ' יותר קטן, וזה לא שוה הרבה. לכן האריז"ל אומר שמי שמתעסק עם מספר קטן זה צמצום מוחין[נד], זה נקרא קטנות מוחין. לא שאינו משמעותי, אבל קודם צריך לחפש משהו במספר הגדול, אז יותר פלא.

באמת כאן הרמז קשור דוקא למספר הגדול, אבל אפשר לומר גם במספר קטן, אם רק תתבוננו קצת. אולי מישהו אמר את זה קודם, שראש וסוף המספר הוא 4-9 ובאמצע פעמים 0, אז זה רמז ל-7 בריבוע שהיה לנו קודם, שבעת הקולות, אבל זה לא העיקר.

העיקר, מי יכול לחשוב על משהו פשוט שאפשר לפרש על 9 ו-4 אלף? באמת אם היינו מחברים ועושים מהאלפים אחדים – זה היה 13. אבל ש-13 לא יהיה סתם 13, אלא 9 ו-4 אלף. מה יכול להיות? אם מקטינים את ה-4. כתוב[נה] שכל 1000 אפשר להקטין אותו ל-א, יש פסוק "איכה ירדף אחד אלף"[נו], ש-1 רודף את ה-1000. לכן בלשון הקודש 1 זה האות א, ואֶלף אותיות אָלֶף. באמת אפשר לעשות מאלפים אחדים. אבל כאן אני עושה להפך, מאות ד שתהיה ארבע אלף, ועם הצדקה לדבר הזה. מה יכול להיות הדבר הזה, 4009? זו המלה הכי חשובה שאומרים – אחד.

למה זה אחד? ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" יש תופעה בלעדית בתורה, שה-ד של אחד היא גדולה, נקרא אות גדולה. אות גדולה מופיעה פעם אחת בכל התנ"ך. פעם אחת בכל התנ"ך ד גדולה, כאן, במלה "אחד" של הפסוק. היא לא נמצאת ב"אחד" אחר, כשכתוב "ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[נז], אין ד גדולה, רק בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כתוב בקבלה שכל פעם שיש אות גדולה בתנ"ך – ושוב, לכל אות יש פעם אחת אות גדולה – היא אלפים במקום אחדוֹת. במקום ארבע – ה-ד הגדולה כאן היא 4009.

אם כן, כל המספר 4009 הוא בדיוק סוד המלה אחד. מה זה אחד? היה לנו אחד בתחלה, "קול הוי' על המים", 13 אותיות. אבל בתוך ה-13 אותיות "קול הוי' על המים" יש גם חלוקה של 9 ו-4. "קול הוי' על" הוא 9, והמלה האחרונה "המים" היא 4. זו גם חלוקה של 13 ל-9 ו-4.

מהם ה-9 ו-4 בי"ג מדות הרחמים? "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים"[נח], עד כאן 9 מדות. אחר כך המשפט האחרון "נשא עון ופשע וחטאה ונקה" הן 4 המדות האחרונות בחלוקה בפני עצמה. עוד פעם, י"ג מדות הרחמים מתחלקות בסוד א-ח-ד: הראשון הוא "אל", היא א. א מלשון "אל". רק "אל" הוא שם ה' בתוך י"ג מדות הרחמים, לפי הזהר וכתבי האר"י ז"ל[נט]. אחר כך יש עוד 8 מדות תוארי רחמנות של ה' – "רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים". אחר כך יש 4 מדות של סליחה ובטול עוונות.

כתוב בקבלה שבשביל לשאת עון, לסלוח-לכפר-לשאת אותו, צריך לגלות כח העצמות. הכח לשאת עוון הוא כח יותר בעל עצמה אפילו מכל הכחות והמדות שהיו קודם. כאן יש ארבע מדות בסוף בהן ה' "נֹשא", מלשון נשיאת הפכים. כל פעם שכתוב בתורה "נֹשא", לשאת משהו, כתוב בקבלה שזו בחינת עצמות, שרק העצמות יכולה לשאת. כלומר, ה' עצמו ממש. לשאת פרושו לשאת הפכים. לכן לחתונה קוראים נישואין, בגלל שנישואין הם כח נושא הפכים, איש ואשה. הכח שנושא הפכים הוא רק כח העצמות. בלי העצמות אין שום אפשרות ויכולת לשאת. לכן ארבע המדות האחרונות מתחילות "נשא עון ופשע וחטאה ונקה". זה נקרא ה-ד הגדולה.

אז מה יוצא לנו? שכל השבעה קולות יחד כאן שווים למלה אחד, הכל אחד. אין לנו "סומך הוי' לכל הנפלים" יותר מזה. אמרנו שסמיכת הדימוי הנופל היא רק על ידי אחדות ה'. כאן כל המושג "קול הוי'", שהוא הדימוי הראשון בתורה שצריך לסמוך-לתקן, נתקן בסוד המלה "אחד", שאין תיקון יותר ממנה. תיקון זה נקרא החזרת הריבוי לאחדות. דימוי הוא תמיד בחינת ריבוי, והתיקון שנקרא סמיכה הוא להחזיר את הריבוי והפירוד לאחד. אז אין יותר מרמז זה, רמז יותר נפלא ומושלם.

"קדוש... ברוך..." וסוד אחד

רק אסביר עוד פעם אחת. יש בתורה חלוקה של 13 ל-9 ו-4, ו-9 עצמו הוא 1 ו-8. זו כוונה חשובה שאפשר לכוון כל יום שאומרים קדושה, זה נקרא כוונת הקדושה. בקדושה יש שני פסוקים "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו" ואחר כך "ברוך כבוד הוי' ממקומו". כמה מלים יש ב"קדוש קדוש קדוש"? אני סופר מילים. "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו" יש 9 מלים. אחר כך אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו", יש 4 מלים.

דרך אגב, מהם תשע וארבע? שני ריבועים, הריבוע של 3 והריבוע של 2. זה תמיד הסוד של 13. הסכום של שני ריבועים סמוכים נקרא מספר השראה. זה הסוג השלישי של מספר חשוב מבחינת מבנה. יש שלשה סוגים של מספרים עיקריים: משולש, ריבוע והסכום של שני ריבועים – אנחנו קוראים לו מספר השראה, לא נוכל להסביר אותו עכשיו. 13 הוא מספר השראה. המספר השראה שלפני 13 הוא 5 – 1 בריבוע ו-2 בריבוע.

עוד פעם, ב"קדוש | קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו" יש 9, ב"ברוך כבוד ה' ממקומו" יש 4. יחד יש 13. בתוך ה-9 איך החלוקה בין 1 בפני עצמו ל-ח הוא בפני עצמו? יש מה שנקרא בתנ"ך פסיק טעמא, יש קו בין ה"קדוש" הראשון לבין "קדוש קדוש" שאחריו – יש קו כזה. קו זה נקרא "פסיק טעמא בגווייהו"[ס]. אם אומרים נכון את הפסוק, חשוב בשביל לומר כך בבית כנסת, צריך להפסיק. צריך לומר "קדוש | קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו". קוראים לזה "פסיק טעמא" בין הקדוש הראשון לבין "קדוש קדוש".

מה זה אומר לי? כתוב בחז"ל שזה אומר "קדושתי למעלה מקדושתכם"[סא], שאף על פי שכאן כל שלש הפעמים קדוש נאמרו על ה', בכל זאת חז"ל אומרים ששני ה"קדוש", "קדוש קדוש", שייכים גם לנו. כלומר, הם קדושת התורה וקדושת ישראל. כתוב ששלשה קשרים מתקשרים זה בזה, "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא"[סב], וכולם קדושים. ישראל קדושים, תורה קדושה, אבל "קדושתי למעלה מקדושתכם". כתוב שהקדוש הראשון הוא קדושת עצמות ה', נושא הפכים, וה"קדוש קדוש" הם כמו קדושת התורה וקדושת ישראל. פעמיים "קדוש קדוש" מצטרפים עם "הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו". על "קדוש" הראשון נאמר "קדושתי למעלה מקדושתכם". כתוב "קדושים תהיו", "קדושים" לשון רבים, "כי קדוש אני ה' אלהיכם"[סג]. אתם קדושים, כלומר פעמיים "קדוש". אבל "כי קדוש אני ה' אלהיכם" – "קדושתי למעלה מקדושתכם", כך חז"ל אומרים.

זה הפעם הראשונה "קדוש", ובאמת אם כן ה-א הולך על ה"קדוש" הראשון, שהוא קדושת עצמותו יתברך, כמו האל" בי"ג מדות הרחמים, שהוא ה' עצמו. אחר כך יש עוד ח, והכל ביחד 9, בסך הכל זו יחידה אחת של 9. ואחר כך יש "ברוך כבוד ה' ממקומו" שהם ארבע.

עוצמת "ברוך כבוד הוי' ממקומו"

למי יש רעיון למה "ברוך כבוד הוי' ממקומו" הוא ד רבתי, יותר גדול מה-9? מה יש ב"ברוך כבוד הוי' ממקומו" שיותר מ"קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות"? כתוב תמיד ש-ד הגדולה כאן מגלה את ה-א הנעלמת. מי אומר "קדוש קדוש" ומי אומר "ברוך כבוד"? אלו מהמלאכים אומרים "קדוש קדוש"? אנחנו מתדמים למלאכים שאומרים קדושה. השרפים אומרים "קדוש קדוש", ומי אומר "ברוך כבוד"? האופנים וחיות הקודש. איפה השרפים נמצאים? מי שמכיר את השרפים, שפעם ביקר אותם, באיזה עולם הם? בעולם הבריאה. ובאיזה עולם החיות ואופני הקודש? בעולם היצירה והעשיה. באמת החיות ואופני הקודש אומרים "ברוך כבוד הוי' ממקומו", הם למטה. השרפים הם למעלה יותר, בעולם הבריאה.

ב-ד הגדולה יש יותר עוצמה, כמו "נשא עון", ארבע המדות האחרונות "נשא עון ופשע וחטאה ונקה", שה' יורד לשאת את עון התחתונים. מה כתוב בהמשך? "והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים" – מלשון "נשא עון" – "לעומתם (השרפים) משבחים ואומרים". כתוב שאצל השרפים ה"קדוש קדוש קדוש" הוא בטבע, אינסטינקט, בגלל שהם במדרגה יותר גבוהה, זה טבעי להם. אבל החיות ואופני הקודש בוכים. מה זה ראשי תיבות "ברוך כבוד ה' ממקומו"? כתוב[סד] בכים. הם בוכים ומתחננים: 'גם אנחנו רוצים להתנשא למדרגת השרפים'. כמו אחד שלמטה וגם הוא רוצה להיות למעלה. ברצון שלו להיות למעלה יש יותר כח מאותו שנמצא למעלה.

עוד פעם, "ברוך כבוד ה' ממקומו" של החיות ואופני הקודש שלמטה הוא יותר בעוצמה, ולכן כתוב "רעש גדול". השרפים אינם ברעש גדול, השרפים אומרים בשקט "קדוש קדוש קדוש", אבל החיות ואופני הקודש הם "ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים". כתוב בפירוש שב"ברוך כבוד ה' ממקומו" צריך לכוון ראשי תבות בכים, שם עיקר עוצמת הגעגועים בנפש להתעלות. יש יותר עוצמה בגעגועים מאשר מי שבטבעו נמצא באותה מדרגה. זה ההסבר של ד הגדולה ביחס לפסוק "ברוך כבוד הוי' ממקומו".

אם כן, נסכם, הערב לא התקדמנו בפרק ב, אבל דיברנו הרבה יותר על מבנה הקולות. יש פה שבעה קולות, ודיברנו על סוד החשמל העומד מאחורי הקולות, פנימיות הקולות.

דיברנו בסוף על הסוד של אחד, שסך כל שבעת הקולות עולים אחד. הכל אחד... שבעה קולות הם אותיות "קול הוי'", וה-13 הוא אותיות "קול הוי' על המים". בעזרת ה' בפעם הבאה נצטרך להתחיל להתבונן בפרטיות, אחד-אחד, מהו כל שלב.