סוד ה' ליראיו – שער כ"ה – ירידת התורה (א)
ירידת התורה בסדר ההשתלשלות
כג אייר תשמ"ה – חיפה
פרק א חלק א
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור זה התחיל הרב ללמד את שער כ"ה בספר סוד ה' ליראיו. בתחילת השיעור דובר על מושג ירידת התורה במתן תורה, ועל כך שהקב"ה נותן לנו בתורה את עצמו. בהמשך השיעור הוסבר סוד ירידת התורה על פי הפסוק "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם". בחלקו האחרון של השיעור הוסבר שירידת התורה נמשכת על ידי שבעה קולות-צנורות שפרק כ"ט בתהלים. בסוף השיעור התנהל שו"ת קצר בקשר לנושא.
א. ירידת התורה
חכמת שלמה וחכמת אלהים
זה נושא שמתאים לתקופה זאת. כיוון שבעוד שבועיים בערך נקבל את התורה מחדש בחג שבועות, כל שנה יש "זמן מתן תורתנו"[ב], לכן נלמד נושא קשור. [לא שומעים כל כך טוב] עוד מעט, כתוב שהקול הולך ומתגבר, ככה במתן תורה[ג], וגם פה בעזרת ה'. כיוון שבעוד שבועיים בערך אנחנו מקבלים מחדש את התורה ב"זמן מתן תורתנו", לכן הערב נלמד נושא ששייך למתן תורה וגם סוקר את כל השתלשלות הספירות והעולמות לפי תורת הנסתר. לכן מי שלא שמע את הנושאים האלה, את הדברים האלה אף פעם, יש לנו הערב גם הקדמה לחכמת הנסתר וגם נושא ששייך לתקופה הזאת.
[אני מקוה שלכל אחד יש את הדף. שם הפרק נקרא יְרִידַת הַתּוֹרָה. התורה היא חכמת ה', "חכמת אלהים". בספר מלכים לגבי שלמה המלך כתוב "ויחכם שלמה מכל האדם וכו'"[ד], ויש שם שני ביטויים לגבי שלמה המלך. לפעמים כתוב "חכמת שלמה"[ה], שיש לשלמה חכמה, ויש גם כן "חכמת אלהים"[ו], שה' חנן בה את שלמה המלך. כתובים שני הביטויים. בקבלה כתוב[ז] ש"חכמת אלהים" היא חכמת התורה, חכמה עילאה, ו"חכמת שלמה" היא חכמת הטבע. כלומר, כל השתלשלות העולמות בלשון הקבלה, לא טבע של היקום הגשמי בלבד. הטבע כולל כל מה שנברא יש מאין, כל בריאת העולמות, אפילו עולם האצילות שלמעלה מעולם הבריאה. יש הרבה עולמות, הכל נכלל בשם טבע.
למעלה מהכל יש "חכמת אלהים". "חכמת אלהים" היא חכמת התורה. על התורה כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[ח], ה' הסתכל בתורה ובהתאם למה שהוא ראה בתורה כך הוא ברא את העולם. כלומר, התורה היא לגמרי למעלה מהעולם, בתוכה יש תכנית לגבי בריאת העולם, אבל לא היא-היא החכמה שפועלת כפועל שפועלת את מעשה בראשית. יש הארה ממנה שנקראת "חכמת שלמה" שהיא הפועלת את מעשה בראשית. התורה עצמה נשארת שעשועים אצלו, יש פסוק במשלי כתוב "ואהיה שעשועים יום יום"[ט]. התורה נקראת שעשועים של הקב"ה כביכול.
בגרות = תורה
במתן תורה זכינו לדבר שיותר נסי, יותר נס נפלא מאשר בריאת העולמות, והוא שה' הוריד את עצמו והתורה, ונתן את עצמו והתורה לנו, עם ישראל, עם הנבחר. שוב, במתן תורה היה נס כזה שיותר גבוה ויותר נעלה מכל מעשה בראשית. הדיבור הראשון של עשרת הדברות הוא "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[י]. אני ה' שהוצאתי אתכם עם ישראל מארץ מצרים מבית עבדים.
שואלים המפרשים[יא] למה לא כתוב 'אשר בראתי שמים וארץ'? אם ה' רוצה לשבח את עצמו בשבח הכי גדול, בנס הכי גדול שהוא עשה בכולל, לכאורה היה מן הראוי לומר 'אני ה', אני קונה שמים וארץ, אני בורא שמים וארץ'. ה' לא משתבח בזה שהוא בורא שמים וארץ. הוא משתבח בפנינו ואומר 'תדעו לכם שאני ה' שהוצאתי אתכם מארץ מצרים'.
מכאן לומדים חז"ל שיש משהו יותר גדול, יותר עמוק ביציאת מצרים, בתהליך שמתחיל מנקודת יציאת מצרים. יציאת מצרים היא נקודת המוצא של תהליך שמתחיל מלידת העם, שיצאנו ממצרים, נולדנו. ארץ מצרים נקראת כור[יב], וערות הארץ[יג] כמו בעיבור, כמו שתינוק-עובר שנמצא ברחם האם, כך אנחנו היינו בארץ מצרים במשך מאות שנים, 210 שנים. יצאנו ממצרים כמו תינוק שנולד מחדש, ואז מתחיל תהליך לקראת גדלות. תינוק שנולד הוא עדיין בקטנות מוחין, באמונה פשוטה, "לכתך אחרי במדבר"[יד]. אחר כך מתחיל תהליך מקטנות לגדלות. גדלות היא התבגרות, כמו שתינוק שהולך ומתבגר. כתוב שבגרות בגימטריא – מי שעושה את חשבון המלה – שוה לתורה. התורה היא הבגרות של עם ישראל. האמונה היא הקטנות, כמו ילד קטן.
צריך קודם להיות קטן, אחר כך גדול. הקטנות של עם ישראל היא האמונה, שבאמונה פשוטה אנחנו עוזבים את סיר הבשר שישבנו עליו במצרים ויוצאים 'על עיוור' אחרי ה' אלהינו למדבר, ל"ארץ לא זרועה", לסכנת נפשות, באמונה פשוטה. הלידה שלנו היא כח האמונה שמתגלה בנו. אחר כך אנחנו הולכים ומתבגרים כאשר שיא הבגרות היא מתן תורה. שוב, בגרות בגימטריא תורה.
ירידת ה' על הר סיני
לגבי התורה, שה' נותן את התורה על הר סיני, כתוב "וירד הוי' על הר סיני"[טו]. יש מאמר חז"ל[טז] ש-10 פעמים בתנ"ך כתובה לשון ירידה, שה' ירד, כאשר הירידה הגדולה והעצומה ביותר היא ירידת ה' לתת את התורה. במדרש מובא מאמר חז"ל[יז] שמאז ששת ימי בראשית, מאז בריאת העולם, היתה גזירה לגבי כל היקום, לגבי כל הטבע, "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה". כלומר, יש תחום קבוע בין העליון לבין התחתון, כמו שביום שני של מעשה בראשית ה' ברא את הרקיע שמבדיל בין מים למים, ואין אפשרות למים העליונים שמעל הרקיע לרדת-להתגלות למטה מהרקיע, וכך גם אין למים התחתונים. לגבי מים התחתונים אומרים חז"ל שהם בוכים "אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא"[יח]. המים התחתונים הם כמו מי דמעות, אלו מים של דמעות שבוכים גם אנו רוצים להיות "נכח פני ה'"[יט]. מה שאין כן כאשר יש רקיע שמבדיל בינינו לבין המים העליונים, אין לנו שום יכולת, שום אפשרות להציץ למעלה מהרקיע. לכן המים התחתונים בוכים.
שוב, יש רקיע שמבדיל בין עליונים לבין תחתונים. אותו דבר בני אדם. יש בני אדם שמחוננים עם שכל גדול ורחב ויכולים לטייל בעולמות עליונים, יכולים לטייל בחויות רוחניות בהתאם לנשמה שלהם, ויש אנשים פשוטים שאין להם חוויות רוחניות אמיתיות. כמובן, לא מדובר על דמיונות שוא, שאדם מרמה את עצמו, אבל יש חוויות אמיתיות. יש אנשים שלא זוכים לזה, לא לחוויה ולא לשכל הגדול.
אז כביכול יש אנשים למעלה ויש אנשים למטה. כתוב שעד מתן תורה היתה גזרה "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה", שיש תחום קבוע, "חֹק נתן ולא יעבור"[כ]. המשמעות העיקרית של מתן תורה בחז"ל – כך כתוב במדרש – שהגזרה הזאת בוטלה. בטול הגזרה של "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה", וה' אומר "ואני המתחיל", זה הביטוי של חז"ל, שאני עכשיו במתן תורה בא לבטל את הגזרה הזאת, ואם אני מבטל את הגזרה – מישהו צריך להתחיל, או שהעליון ירד למטה או שהתחתון יעלה למעלה. כתוב בלשון חז"ל "ואני המתחיל", שאני אתחיל זאת. כלומר, אני הכי למעלה, ואני יורד, "וירד הוי' על הר סיני". כל זה הוא פירוש חז"ל הפסוק "וירד הוי' על הר סיני". זו תכלית כל מהלך המחשבה הזאת, שקודם היתה גזרה ועכשיו ה' מבטל אותה ואומר 'ואני הראשון', "אני המתחיל".
מתן תורה יותר ממעשה בראשית
אם כן, בפנימיות עיקר החידוש והפלא של מתן תורה, שבזה מתן תורה יותר נשגב ממעשה בראשית, היפוך היוצרות לגמרי של מעשה בראשית. שוב, כל זה להסביר שני דברים: קודם כל את ההבדל בין "חכמת שלמה", חכמת מעשה בראשית, לבין "חכמת אלהים", חכמת התורה, שזה כמו "מים עליונים ומים תחתונים". מים הם משל לחכמה. מים תחתונים הם החכמה של היקום, של הטבע, שנקראת "חכמת שלמה" בספר מלכים. מים עליונים הם "חכמת אלהים", חכמת התורה. ויש רקיע פרוש באמצע.
בא ה' במתן תורה ואומר שאני מבטל את הבדלת הרקיע, לא שאני מבטל את הרקיע, רק שכביכול אני פותח חלון ברקיע, שזה משל המח שצריך להבין אותו בקבלה. לא שהרקיע מתבטל, רק שאני פותח כביכול חלון בתוכו, דרכו המים העליונים יוכלו להאיר את האור שלהם גם למטה מהרקיע וגם המים התחתונים יוכלו להתעלות ולהתערב כביכול שוב במים העליונים במקורם. ומי מתחיל? "אני המתחיל", כך אומר ה', כמו שנאמר "וירד הוי' על הר סיני".
אם כן, כל מה שהסברתי עד עכשיו הוא להסביר את הכותרת של הפרק שנקראת "ירידת התורה". כלומר שהחידוש הנפלא, שבזה מתן תורה הוא יום יותר גדול אפילו ממעשה בראשית, מודגש במלה הזאת – ירידה. התורה יורדת ממקום כבודה, מהמקום שמאז מעשה בראשית הובדל להיות עליונים שלא יכולים לרדת לתחתונים, ופתאום ה' הופך את היוצרות "ואני המתחיל... וירד הוי' על הר סיני".
התחדשות ויש מאין
עוד נקודה להשלמת הענין: כשה' נותן את התורה, התורה היא לא דבר שחוצה אליו יתברך, דבר חיצוני, אלא "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[כא]. התורה וה' הם אותו דבר. כך כתוב בזוהר "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", הכל אחד. המלה הראשונה של עשרת הדברות היא "אנכי" – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
כמו שיציאת מצרים היא לידת העם, מהי לידה? דבר שהיה נעלם, כמו עובר שהיה בהעלם ברחם האם – מתגלה. בלשון הקבלה לידה היא בסוד חש-מל. חשמל כולל שתי מלים, שני הפכים בנושא אחד. קודם הדבר חש, מלשון שתיקה, ואחר כך מל מלשון דיבור וגילוי. דבר שקודם היה נעלם – מתגלה. זה נקרא תהליך לידה. העובר ברחם האם הוא חש, וברגע שהוא נולד הוא מל.
כמו שביציאת מצרים החש-מל היה של לידת עם ישראל, ועם ישראל התחיל ממצב של קטנות, הגילוי הראשון צריך להיות גילוי של תוקף אמונה, ללכת 'על עיוור' אחרי ה' אלהיכם. אחר כך מתוקף האמונה, הקטנות של העם, הולכים שלב אחר שלב, יום אחר יום. זוהי משמעות מצות ספירת העומר, שכל יום מתבגרים קצת יותר עד שביום החמישים לספירה מגיעים לשער הנו"ן. שער הנו"ן הוא "חכמת אלהים".
כתוב שכל מ"ט השערים של ספירת העומר הם מ"ט שערי בינה, כאשר כל שער בינה עדיין שייך לחכמת העולמות. כך מסביר הרמב"ן בהקדמת החומש. כאשר מגיעים לשער החמישים, שער הנו"ן, מגיעים לעצם "חכמת אלהים". שוב, הרמב"ן בהקדמה לחומש מסביר שמ"ט השערים שייכים כולם ל"חכמת שלמה" שאמרנו קודם, חכמת מעשה בראשית, אפילו החכמה איך העולם נברא מאת ה' יש מאין. אדם שיש לו מספיק שכל להרגיש-להמחיש את בריאת העולם יש מאין בכל רגע מאת ה' – זה לא נקרא חכמת ה', זו עדיין חכמת הטבע.
עוד פעם, חכמת הטבע היא לא פיזיקה, לא לדעת חוקי הטבע. חכמת הטבע שאנחנו אומרים – היינו המחשת התחדשות מעשה בראשית. עכשיו, אם יש התחדשות מעשה בראשית יש מאין בכל רגע, והיש מאין כולל גם את הזמן עצמו, אזי גם הזמן מתחדש וגם המקום, וההתחדשות היא מהאין האלהי. ה' מחדש את הכל.
בכל זאת, זה לא נקרא חכמת ה'. החכמה הזאת היא רק הארה מהאלקות לצורך בריאת העולמות, "חכמת שלמה", לא "חכמת אלהים". "חכמת אלהים" היא היש האמתי שלמעלה מהאין שפועל במעשה בראשית, כלומר, כח הפועל במעשה בראשית נקרא אין. היש שנברא, שלחן וכסא ושעון וכל החפצים שאני רואה פה הם יש נברא מאין אלקי. להשיג, להשכיל ולהמחיש את הסוד של יש מאין ו"בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"[כב] – הכל עדיין "חכמת שלמה", חכמת הטבע. לעומתה, "חכמת אלהים", "ואהיה שעשועים יום יום", היא השעשועים של הקב"ה כביכול בינו לבין עצמו, שבלשון הקבלה והחסידות נקראים "אור המאיר לעצמו"[כג]. חכמה זו היא בגדר יש אמתי לגבי הארת האין שלצורך התהוות העולמות כביכול.
עוד פעם, התורה היא למעלה מהתהוות העולמות לגמרי. בזה אנחנו מסבירים שוב, יותר בעומק, למה לא כתוב 'אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ', רק כתוב "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך". מה זה "הוצאתיך"? להוציא את עם ישראל, שהוא "חלק אלוה ממעל ממש"[כד]. כמו שהתורה היא ה', כך עם ישראל גם הוא אספקט כביכול, ממד של גילוי אלוקות. ממד זה היה בהעלם, חש, וה' הוציאו מהעלם לגילוי – "אנכי הוי' אלהיך אשר הצאתיך".
כמו שביציאת מצרים ה' הוציא אותנו מהעלם, מחש למל, כך במתן תורה ה' מוציא את עצמו מחש למל, את היש האמתי שלמעלה מהאין שפועל במעשה בראשית. מתן תורה הוא כביכול שה' נולד באמצעות התורה.
לידת הקב"ה מתוך התורה
בקבלה מובא[כה] שיש צירוף עיקרי בתנ"ך למלה תורה. נראה מי יכול לעזור, אם אני לוקח את המלה תורה, איזו מלה חוזרת על עצמה הרבה פעמים בתורה שאפשר לצרף מאותיות אלה? זו המלה הכי נפוצה שיש מארבע אותיות תורה, מה שנקרא צירוף אותיות. מי יכול לשחק עם האותיות תורה ולומר איזו מלה יש באותיות אלה? [הותר] בסדר, יש מלה כזאת אבל היא לא נפוצה בתורה, הותר. יש מלה שחוזרת הרבה פעמים? [טהור] טהור זה עם ט. מלה שמופיעה בהמשך הסיפור של גן עדן ואצל האמהות, זה הרמז הכי חשוב – "ותהר"[כו].
זה ביטוי שחוזר הרבה פעמים בתורה אצל אדם וחוה ואצל האמהות, אצל שרה אמנו, ועוד הרבה פעמים בתנ"ך, תמיד אצל נשים צדקניות, "ותהר ותלד בן". זה הצירוף העיקרי של אותיות תורה. מה זה מלמד אותי? שתורה היא הריון, כאשר תכלית ההריון היא לידה, "ותהר ותלד". הריון של מי? עוד פעם, אמרנו שכור הברזל של ארץ מצרים הוא רחם ביחס לעם ישראל, שעם ישראל נולד מתוך מצרים. מי נולד מתוך התורה אותיות "ותהר"? לא פחות ולא יותר – הקב"ה, "אנכי הוי' אלהיך", גילוי האלוקות בבחינת גדלות. ביציאת מצרים היה נס, היו עשר מכות, הרבה ניסים גלויים, קריעת ים סוף. אבל כתוב שבדרך כלל כל האור של "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", כמו שאנחנו אומרים בהגדה של פסח, היה בבחינת אור מקיף לגבינו. אור מקיף הוא אור שמרחף מלמעלה, שלא מתיישב וחודר לתוך פנימיות הנפש. עוד פעם, ה' עצמו לגבינו, ביחס אלינו, עדיין היה בבחינת מקיף ביציאת מצרים, כאשר הבגרות היתה במתן תורה. כמו שאמרנו בתחלה, תורה בגימטריא בגרות היא שתודעת האלקות תחדור בנו בפנימיות. דבר זה הוא שלגבינו כביכול ה' נולד בתוכנו.
"אנא נפשאי כתבית יהבית"
יש פסוק שאומר "אלהי בקרבי"[כז], שהאלהים הוא בתוכי, שיש גילוי אלוקות שמתיישב בפנימיות לגמרי. דבר זה, שאוקות תוכל להתגלות בפנימיות, הוא כביכול לידת ה', "אנכי". על המלה "אנכי", המלה הראשונה של עשרת הדברות, דורשים חז"ל בגמרא בראשי תבות ארבע מילים בארמית "אנא נפשאי כתבית יהבית"[כח] – אני את עצמי כתבתי ונתתי. כלומר, מהי התורה? שאני כותב את עצמי בתוכה. מה הכוונה כותב? שאני כותב את עצמי בתוך התורה, אני מכניס את עצמי. עוד פעם, זו לשון חז"ל בגמרא. "אנכי", המלה הראשונה של מתן תורה, היא "אנא"; "נפשאי", נפשאי בארמית 'את עצמי'. 'אני את עצמי כתבית' – כתבתי; 'יהבית' – נתתי.
מה ההבדל בין "כתבתי" לבין "נתתי"? 'כתבתי' הוא עדיין כמו הריון. אמירת ה' 'אני כותב את עצמי בתוך התורה' היא בבחינת "ותהר". אחר כך 'נתתי', 'באמצעות התורה אני יכול לתת את עצמי לכם'. מהי מתנה? שדבר עובר מרשות לרשות. מתנה היא קנין, בלשון חז"ל. קנין מתקיים כאשר יש דעת מקנה ודעת קונה[כט]. לפי ההלכה בתורה אי אפשר לקנות קנין אם אין דעת מצד המקנה. מהי דעת? בגרות, מצד הקונה. אי אפשר להקנות מתנה לתינוק. אי אפשר לתת מתנה לתינוק בגלל שאין בו דעת קונה. מה שאין כן התורה, ה' רוצה לתת את עצמו לנו, וצריכה להיות דעת מקנה וגם דעת קונה.
באמצעות ספירת העומר התבגרנו עד כדי דעת, כמו ילד בר מצוה, כך המצב שלנו בחג השבועות, בשבועות ה' רוצה לתת את עצמו לנו, שיהיה בבחינת "אלהי בקרבי". קודם הוא כותב את עצמו, מה הכוונה? בלשון הקבלה הוא מצמצם את עצמו בתוך אותיות התורה, וזה עדיין בבחינת "ותהר", מתוך התורה יש שם הריון של עצמותו יתברך כביכול. על ידי כך – "יהבית", אני נותן את עצמי לכם, "ותלד".
ירד-הרה-ילד
למה הארכתי בזה קצת? בגלל שרציתי לדרוש את סוד המילה "וירד", ירידה. כל מה שלמדנו עד עכשיו הוא להסביר את שם הכותרת שכתובה כאן "ירידת התורה". למה שייכת המלה ירידה לגבי התורה? כבר הסברנו כמה דברים, אבל אם נתבונן עוד קצת בלשון הקודש – הרי כל הסודות העמוקים ביותר טמונים בעצם אותיות הקודש – נראה את שער השורש י.ר.ד. שער בקבלה נקרא שתי האותיות העיקריות של שלש אותיות השורש, זהו שער של מלה. אם נסתכל בשער של ירידה נראה שיש בו אות עיקרית. אפשר לומר סופי תבות, אבל לא סתם סופי תבות, אלא האות העיקרית של הריון. בהריון יש רק אות אחת עיקרית בשורש, כיוון שבשורש הרה שתי ה-ה הן מאותיות אהו"י. אותיות אהו"י הן לא אותיות עיקריות בשורש, וממילא בכל שורש הרה יש בעצם אות אחת – ר. עכשיו, בלשון הקודש יש קבוצה של אותיות, למנ"ר, שמתחלפות בהרבה מלים בתנ"ך. בשורש לֵדה יש שתי אותיות עיצוריות – ל ו-ד. כלומר, ר ו-ל הן אותו דבר, ולכן האות הנוספת החזקה והמיוחדת בשורש לֵדה היא ד. מה שעשינו כעת נקרא נוטריקון, שלוקחים את האות העיקרית מכל מלה, מחברים כמה אותיות עיקריות לעשות מלה אחרת, והיא כוללת בעצמה כביכול את כל הביטוי. קוראים לזה נוטריקון.
מה עכשיו אמרנו? שאפשר להתבונן בשורש ירידה כנוטריקון של הריון ולידה, "ותהר ותלד בן". מהי אם כן ירידת התורה? שה' עצמו כביכול נכנס בהריון. זה משל לסבר את האוזן בלבד בתורה על מנת שתיוולד לנו. ההריון מכונה בלשון חז"ל כתיבה, שה' כותב את עצמו בתוכה. הלידה מכונה בלשון חז"ל נתינה, שהוא כותב את עצמו על מנת לתת את עצמו. כל זה היה פירוש לשתי המלים הראשונות כאן "ירידת התורה".
ה' רוצה לתת לנו את עצמו
אחרי ההקדמה הזאת נתחיל לקרוא כאן בפנים. המאמר הזה מתחיל מפסוק בספר איוב. בספר איוב יש פרק אחד באמצע הספר, פרק כח, שקוראים לפרק הזה פרק החכמה, כיוון שכל הפרק דן-מדבר מחכמת ה'. זה פרק מיוחד בספר איוב, שבחז"ל קוראים לפרק הזה פרק החכמה[ל]. בסוף הפרק מופיעים הפסוקים האלה המדברים על הקב"ה ביחס לתורה עד שהוא נותן ואומר אותה לנו. כתוב ככה[לא]:
אָז רָאָהּ [כל המלים כאן הן עם מפיק ב-ה, כלומר הולכות על התורה, ה' ראה את התורה] וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ [כתובות ארבע פעולות של יחס בין ה' לתורה, ואחרי שהוא עבר את התהליך של ארבע המדרגות כתוב] וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה
הוא כלל את התורה כולה כביכול במשפט אחד. הוא אומר "הן". חז"ל אומרים[לב] ש"הן" הוא לשון אחת בלשון יוונית. "הן יראת ה' היא חכמה", כלומר שהחכמה האלקית היא-היא יראת ה' – 'אחת יראת ה' היא חכמה'. יראת ה' וחכמה הן היינו הך; "וסור מרע בינה", לסור מרע היא הבינה.
מהן חכמה ובינה? בלשון הקבלה אלו אבא ואמא. זה קרוב לדבר שדיברנו קודם, שהתורה כביכול היא תהליך של לידת גילוי אלקות בנו, כך היא מטרת התורה.
הראנו זאת כדי להמחיש לכולם-לכולנו בשביל מה ה' נתן לנו את התורה. אפשר להסביר בהרבה מישורים והרבה ממדים לצורך מה, לשם מה יש לנו תורה. אפשר לומר שה' נתן תורה כדי שנהיה בני אדם הגונים-טובים. אבל על זה חז"ל אומרים[לג] שאלמלא ניתנה תורה חס ושלום היינו לומדים צניעות מחתול, וכך הלאה. כתוב שאפשר להיות אדם טוב וללמוד את כל המדות הטובות שבעולם כשמסתכלים על מה שהקב"ה ברא בעולם. אפשר להסתכל על חתול ועל תרנגול ועל כל מיני דברים שיש בעולם וללמוד מיצורים אלה כל מיני מדות טובות. כך כתוב בחז"ל.
אם כן, יוצא שאני לא צריך את התורה בשביל להיות בן אדם, אם אני באמת רוצה להיות אדם טוב זה כמובן תלוי ברצון ובהתמסרות שלי, אם אני רוצה ומתמסר אני יכול ללמוד מכל מה שיש בעולם, תחת השמים.
אם כן, בשביל מה אני צריך את התורה? ה' רוצה לתת לנו תורה כיוון שרוצה לתת לנו את עצמו. זו היתה הנקודה. הוא רוצה לתת לנו את עצמו ממש, אפילו לא רק ההארה האלקית שהיא-היא מהוה שמים וארץ, האין האלקי, אלא יותר מזה, עד אין סוף, את עצמותו ממש. אם לא מבינים זאת היהודי בכלל לא יודע מה הוא רוכש, מהו הנכס הזה. כולנו יהודים, קיבלנו תורה ולא יודעים בשביל מה בכלל.
לכן זה ודאי "יסוד היסודות ועמוד החכמות"[לד] שנדע בשביל מה אנחנו יהודים, בשביל מה קיבלנו תורה. התורה ענינה שה' רוצה לתת לנו את עצמו ממש, הוא רוצה גם שנפיץ אותו, "יפוצו מעינתיך חוצה"[לה]. הוא רוצה להיוולד בתוכנו. עוד פעם, 'נתתי' היינו שה' נולד בתוכנו, ועל ידי זה הוא רוצה שאנחנו נהיה אור לעולם כולו. אם לא מבינים כך לא יודעים בכלל מהי התורה, בשביל מה היא.
גוים – אנרגיה חוזרת; יהודים – ה' נולד מתוכם
יש תהליך בירידה זאת. ה' אומר שתכלית התהליך היא שגם אצלך, אתה רוצה להוליד, כדי להוליד כל אחד צריך אבא ואמא. אבא ואמא בשכל היינו חכמה ובינה. כל התורה היא כח לידה. כתוב ש"אל אחר איסתריס"[לו], יש מאמר בזהר. כלומר לא-יהודי או "אל אחר" בלשון הזהר, הוא סריס, אין לו כח לידה.
זה שאנחנו רואים שגם גוים מולידים הרבה ילדים בגשמיות, זה נקרא אנרגיה שחוזרת על עצמה בצורה אחרת, כמו החוק במדע בפיזיקה של שימור האנרגיה. כך מוסבר שמה שגוי מוליד אינו לידה חדשה, לא שהוא מגלה ביקום אנרגיה שלא היתה קיימת קודם, הוא רק מעביר מצורה לצורה בגלגל החוזר. מה שאין כן יהודי שמוליד, גם בגשמיות, הוא מקיים את מצות "פרו ורבו"[לז], וגם כשהוא מוליד ברוחניות על ידי כל מצוות התורה, במיוחד שמחדש חידושי תורה, הוא מגלה דבר חדש, שוב, כמו שה' נולד בתוכו, בעצם מתן תורה הוא מוליד את ה', את היש האמתי שלמעלה מהאין המהוה את מעשה בראשית. הוא מוליד ומגלה זאת בתוך היקום, בתוך העולם. זו תוספת שמרובה על העיקר לגמרי, והיא נקראת לידה. לידה אחרת עדיין נקראת סריס בלשון הזוהר, כלומר לידה מדומה של "אל אחר איסתריס".
עוד פעם, ה' רוצה שגם אנחנו נוליד תמיד. הוא נולד בנו על מנת לתת בנו כח לידה. כח לידה הוא על ידי יחוד חכמה ובינה בלשון הקבלה. לכן תכלית הפסוק היא "ויאמר לאדם", שה' אמר לאדם מהי החכמה ומהי הבינה, שעל ידן תהיה כח מוליד, שיהיו בך אבא ואמא. תדע שהחכמה היא-היא יראת ה', וסור מרע היא בינה ובסגולת שני כחות אלה גם אתה תוליד, כמו שאני נולד בתוכך.
זו תכלית הפסוק "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה". אבל מה כתוב קודם? קודם כתוב משהו מאד יפה ומענין, שיש ארבעה שלבים של התכוננות לתת את התורה, לפני שה' למעשה אומר ומגלה לנו את התורה.
חג השבועות וארבע
יש בחז"ל שבכל חג יש סוד של ארבע. לדוגמה, מה יש ארבע בחג הפסח? ארבעה בנים, ארבע קושיות, ארבע כוסות, יש הרבה ארבע בחג הפסח. מה יש בסוכות ארבע? ארבעת המינים. מה יש בשבועות ארבע? כתוב שבחג השבועות ארבע הוא מפסוק זה, כך מובא בחז"ל, כתוב שה' אומר ומתכונן את התורה, כביכול, וכך צריך ללמוד מה' כל לאחד ואחד שלא לומר דברי תורה עד שלא חזרת עליהם ארבע פעמים בינך לבין עצמך. ורק אחר כך מותר זלגלות את הדברים החוצה, לזולת. לומדים את מהקב"ה עצמו, שכביכול שנה בינו לבין עצמו את התורה ארבע פעמים, רק שכל פעם היא איכות אחרת, איכות מיוחדת. בכל איכות של חזרה כביכול בינו לבין עצמו התורה מתגשמת במדרגה אחת.
אנחנו אומרים שהתורה היא תהליך הריון ולידה. כך הוא הכלל של ירידת התורה. בכל שלב בירידת התורה יש משום התגשמות של דברי תורה יותר ויותר. לכן הרב צריך ללמוד מהקב"ה, כך כתוב בחז"ל, לשנות כל דבר בתורה בינו לבין עצמו ארבע פעמים, ורק בסוף לומר זאת לזולת. כלל זה נקרא סוד הארבע ששייך לחג מתן תורתנו, חג השבועות, והוא נלמד מפסוק זה.
אם כן, מהם ארבעת השלבים? "ראה ויספרה הכינה וגם חקרה". כל דבר שאתה רוצה לומר, איזה דבר חכמה אמתית – צריך לראות אותה, לספר אותה, להכין אותה ולחקור אותה. רק לאחר ארבעה שלבים אלו מותר לומר. אם כן, פסוק זה הוא יסודי בפנימיות התורה, היסודי ביותר שמתאר את סוד ירידת התורה.
איך שהתורה ירדה כביכול אצל הקב"ה ואיך שהיא צריכה לרדת, כלומר להתגשם בנשמת כל אחד ואחד עד שהוא מגלה דברי אלהים חיים החוצה. כל אחד ואחד צריך להוליד דברי תורה, והוא מוליד בדיוק על ידי אותו תהליך של "אז ראה" – צריך לראות, לספר, להכין, לחקור ולבסוף לומר. זה הכלל.
גוים – אנרגיה חוזרת; יהודים – ה' נולד מתוכם
אם נתבונן בפעלים אלה, בשלבים אלה, יש כאן בקיצור כל סודות הקבלה, כל מבנה נפש האדם שמקביל לספירות העליונות וכל תהליך התגשמות. כאן היא לא התגשמות של טבע של מעשה בראשית, אלא של מה שלמעלה מהטבע, שגם הוא התגשם וירד לתוך הטבע, וזוהי התורה.
הסעיף הראשון שנקרא כאן בפנים כולו ציטטה מתוך אחד מספרי היסוד של החסידות שנקרא "פלח הרימון" לאחד מגדולי החסידות שנקרא רבי הלל מפאריטש[לח]. במאמר אחד הוא כותב את הסעיף הראשון כאן, ציטטה מתוך הספר שלו. אני קורא בפנים.
כל מי שנושא זה ומושגים אלו חדשים עבורו, הם בגדר מקיף, כמו שאמרנו קודם, אור שמתחיל להתגלות הוא קודם מקיף, מרחף, ורק על ידי הרבה התבוננות האור מתיישב וחודר בפנימיות. מה שאנחנו רוצים לעשות הערב כאן הוא לקחת פסוק ולהתבונן בו. כל פסוק בתורה יכול להוות יסוד של התבוננות. מהי התבוננות? שאדם שוקע בתוך אמת של תורה, כל כולו, כולל גם השכל והרגש. הביטוי זה שהוא 'מסור ונתון', הוא מוסר את עצמו ונותן את עצמו לשקוע כולו בתוך אמת התורה. זה נקרא התבוננות.
כל פסוק בתורה יכול להוות התבוננות. אבל הפסוקים הכי חשובים לנו, במיוחד למתחילים, הוא פסוק שיש בו מערכת שלמה של מדרגות שאפשר בקלות להקבילן לסוד השתלשלות הספירות על פי קבלה. כלומר, יש פסוק שפחות או יותר אפשר לראות בו בפירוש את כל מבנה הנפש. מבנה הנפש הוא מבנה הספירות העליונות. פסוק זה משמש דוגמה מצוינת של התבוננות, שאם מתקשרים עמוק למלות פסוק זה ומבינים אותן, כמו שנסביר תכף, הוא יכול לשמש התבוננות מצוינת. מהי התבוננות? כמובן אני משנן את הפסוק "היטב הדק, הדק היטב", מכיר אותו ישר והפוך מכל צדדיו, כל אות וצירוף בדקתי והתבוננתי בשכלי, אבל העיקר לאחר כל ההתקשרות לאותיות ולתבות הפסוק אני שוקע יותר ויותר עמוק למשמעות הפנימית של הפסוק. זוהי התבוננות.
כאן יש לנו פסוק עם קטע מהרב רבי הלל מפאריטש, ואחר כך תראו בסוף הפרק, אני מקווה שנגיע הערב לסוף פרק זה, רואים ציור של סוד הפסוק, ואיך שיש בו את כל המדרגות שהקבלה מתארת – כל הספירות, כל כחות הנפש במערכת מסודרת, כתהליך ירידה והתגשמות, כמו שאמרנו קודם.
ב. ירידת התורה בסוד הפסוק "אז ראה ויספרה וכו'"
סוד שם הוי'
יש עוד הקדמה כללית שצריך להבין, הדבר היסודי ביותר בקבלה וכך בכל התורה כולה הוא סוד שם הוי'. כל פעם שיש התגלות שלמה, שכוללת בעצמה את כל שלבי הנפש מהחש הפנימי ביותר היא תמיד מקבילה לסוד סוד שם הוי'. הרמב"ם מתחיל את ספרו עם המלים "יסוד היסודות ועמוד החכמות", ראשי תיבות הוי'. בקיצור, אני רק אומר בעל פה, יש בו ארבע אותיות, אבל יש באמת חמש מדרגות, כיוון שיש קוץ למעלה מה-י, קוצו של י. הקוץ הוא מדרגה חמישית שעולה על כולנה, כוללת את כל ארבע המדרגות של י-ה-ו-ה. נמצא שיחד עם הקוץ, שנקרא כתר, יש עוד ארבע מדרגות, בתוכן כלולים כל המושגים היסודיים של הקבלה, כמו עשר ספירות, ארבעה עולמות וכך הלאה.
בקיצור הכי נמרץ: י של שם הוי' היא חכמה; ה ראשונה של שם ה' – בינה; ו של שם ה' – מדות, והכוונה לרגש הלב, אלא שברגש ישנה חלוקה לשנים: יש רגש שעדיין לא מוכן לפעול, רק מרגיש – אהבה כלפי הזולת, יראה כלפי הזולת, רחמים על הזולת – אבל עדיין לא פועל, ויש רגש שפועל פעולה מסוימת, כלומר מבצע את הרגש הפנימי. ב-ו של שם הוי', שבכללותה היא רגש, יש שתי מדרגות שנסביר אותן תכף; אחר כך בסוף יש ה אחרונה של שם ה', כנגד מלכות, והיא הבעה חיצונית, ובעיקר כח הדיבור. עוד פעם: הקוץ של ה-י הוא כתר. כתר הוא על-מודע. אחר כך י חכמה, ה בינה, אבא ואמא שאמרנו קודם. הבנים שנולדים מאבא ואמא בנפש הם מדות הלב, הרגש, ו שבשם. ההבעה החיצונית היא ה אחרונה של שם ה', דיבור. עוד פעם, י-ה-ו-ה היינו חכמה-בינה-רגש-דיבור.
במלים הכי פשוטות: חכמה היא הברקה, בינה היא התבוננות, ניתוח הענין לכל פרטי פרטיו. חכמה היא עדיין רק הברקה, המצאה חדשה, התחדשות השכל, ובינה היא התפתחות השכל, שמשהו מתפתח. יש התחדשות והתפתחות, אבא ואמא. התחדשות היא אבא-חכמה; התפתחות היא אמא-בינה, ושניהם בשכל; אחר כך יש רגש בלב; ולבסוף הבעה, כאשר עיקר ההבעה הוא הדיבור בפה.
הקוץ שלמעלה מ-י, הכתר, כולל את כל העל-מודע, כאשר כל הכחות המודעים של הנפש קיימים ביתר שאת ויתר עז. כלומר, יחסית אין סוף בעל-מודע, בכתר. אם יש לי התגלות של חכמה סופית מוגבלת במודעות שלי, יש לי כח אין סופי של חכמה בכתר שלי. הכתר הוא העל-מודע של כל הכחות המתגלים, והוא מרומז בקוצו של י. לאחר הקדמות אלה נתחיל לקרוא, נשתדל כאן ללמוד הערב פרק אחד כדוגמה.
אם מישהו רוצה כאן להתייחס ברצינות הוא יכול ללמוד את הפרק הזה הרבה פעמים ולהתבונן בו. כל המטרה שלנו, כל מה שאנחנו רוצים, הוא לפתוח שער להתבוננות. מהי התבוננות? לשקוע באמת בתוך התורה. מה זה עושה? יחוד, שנפש האדם מתייחדת עם התורה, התורה היא ה', ועל ידי כך כל התהליך של לידת ה' בתוכנו שתיארנו קודם – מתאפשר ומתקרב.
כתר – רצון
״שֹׁרֶשׁ הַתּוֹרָה הוּא בִּבְחִינַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן שֶׁנִּקְרָא ׳אָז׳ מִקַּדְמַת־דְּנָא,
הרגע אמרנו שכתר הוא על-מודע בכלל, שכל מה שיש במודע קיים באופן דומה ואין סופי בעל-מודע. כללות העל-מודע נקראת רצון[לט]. הפירוש של רצון הוא מרוצָה, רץ, ריצה, מרוצת הנפש, עצם הנפש לקראת כל הכחות שעתידים להתגלות.
עוד פעם, הכתר הוא באמת מעבר בין העצם – העצם מצד עצמו לא רץ – לבין גילוי כחות במודעות. המעבר שהוא כביכול מרוצת הנפש לקראת המודעות – נקראת רצון. זהו הכתר. כתר בכלל, קוצו של י, הוא רצון, כשהוא ממוצע בין העצם לבין ההתגלות. רצון מלשון מרוצת העצם לקראת כל אחד ואחד מהכחות הגלויים. לכן יש ברצון שורש של חכמה, של בינה של רגש ושל דיבור. ישנו שורש לכל, כיוון שהרצון הוא ריצת הנפש לקראת התגלות.
התורה נקראת רצונו יתברך, הרצון של ה', השורש הכי גבוה של התורה. מצד אחד אנחנו אומרים שהתורה וה' הכל אחד, אבל בפרטיות אומרים שמה שאפשר להשיג בתורה לגבי הקב"ה – שהיא רצונו יתברך. מהו רצון? אמרנו שרצון היא מרוצת העצם להתגלות. אם כן, גם זוהי הגדרת התורה – מרוצת עצמותו של ה' כביכול להתגלות ולהיוולד.
רצון – "אז"
הרצון נקרא "אז". דבר שלמעלה מהמודע נקרא "אז", כלומר קדמון, "מאז", "מקדמת דנא"[מ], פסוק בדניאל. דבר שלמעלה מהתגלות במודעות, כלומר בעל-מודע, נקרא בקבלה "אז". הוא כאן מפרש את המלה הראשונה, לפני "ראה" כתוב "אז ראה". אנחנו עכשיו רוצים לפרש כאן כל מלה בפסוק זה. כתוב: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". הוא מתחיל לפרש את המלה הראשונה "אז". הוא אומר ש"אז" בקבלה מרמז לכתר, קוצו של י, רצון, שנקרא "מקדמת דנא", כלומר לפני כן. מה הכוונה לפני כן? לגבי הכל. מה שלא תאמר – הוא לפני כן. 'לפני כן' מוחלט זה הוא הרצון העליון.
עז-אז
נאמר עוד רמז: התורה שניתנה לנו נקראת "עֹז" עם ע, "הוי' עֹז לעמו יתן"[מא]. מה שה' נותן אמרנו קודם "אנא נפשאי כתבית יהבית", אני את עצמי כתבתי נתתי. על נתינה יש פסוק מפורש שאנחנו אומרים כמה פעמים ביום "הוי' עז לעמו יתן", ו"אין עֹז אלא תורה"[מב], חז"ל אומרים. "הוי' יברך את עמו בשלום", התורה גם פועלת שלום בעולם. מה שניתן לנו בסוף נקרא עז עם ע, ושורש ההמשכה נקרא אז עם א. כלומר, כל התהליך של ירידת התורה, של התגשמות האלקות באמצעותה – הוא מעבר מאז עם א אל בסוף עז עם ע. כתוב בקבלה שהתגשמות בכל מקום הוא המשכה מ-א ל-ע. כך גם בהברת לשון הקודש ע היא הברה מגושמת של א הפשוטה. גם בחכמת המספר כתוב שסביב לכל דבר אחד, א הוא 1, יש 70 אספקטים, 70 פנים. השבעים מגשמים את האחד ומגשימים אותו במציאות.
עוד פעם, יש סוד ש-ע היא התגשמות א. כאן היה רמז שהתורה מתחילה מדרגה שנקראת "אז" עם א, ובסוף כשהיא ניתנה לנו – כמו שאמרנו קודם תכלית הכל היא "יהבית", "נתתי לכם" – ב"עז" עם ע, "הוי' עז לעמו יתן".
קדם-עדן-גן – רצון-חכמה-מלכות
מנין לנו שהתורה מתחילה מ"אז" עם א? יש פסוק במשלי:
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ׳הוי׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז׳,
ברוב הפרקים בספר משלי התורה היא המדברת – התורה מדברת בעדה. באחד הפסוקים התורה אומרת "הוי' קנני", ה' קנה אותי, "ראשית דרכו", אני ראשית דרכו של הקב"ה, "קדם מפעליו", אני קדם, אני קודמת לכל מה שהוא פעל, "מאז", הקדמות שלי נובעת מהמדרגה שנקראת "אז".
עוד פעם, אני קדם-קדמון לגבי מפעליו, לגבי פועל מעשה בראשית, וקדמוּת זו נקראת "אז", היא "מאז".
כִּי ׳קֶדֶם׳ הוּא הָרָצוֹן.
כתוב בקבלה ש"קדם", הקדמוּת, הוא גם כינוי לרצון[מג]. יש בתחלת התורה שלש מדרגות: "גן", "עדן", "מקדם"[מד]. בקבלה "גן" פרושו ההתגלות, כמו המלכות שבסוף – הדיבור; "עדן" היינו שורש הגילוי בחכמה; "מקדם" היינו רצון. אם כן, הוא אומר ש"קדם"-קדמות היינו רצון והוא נקרא "אז". זוהי המדרגה הראשונה, לכן הפסוק מתחיל עם המלה "אז".
"ראה" – חכמה
מה כתוב אחר כך? "ראה". הוא מסביר בקיצור נמרץ את כל המלים שיש בפסוק, מלה-מלה.
מִבְּחִינַת הָרָצוֹן נִמְשְׁכָה הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת חָכְמָה־עִלָּאָה זֶהוּ ׳רָאָה׳.
ראיה היא חכמה עילאה בבחינת הברקה, "ברק המבריק על השכל", ראשית הגילוי. "אז" הוא למעלה מהמודע, ואילו "ראה" הוא ראשית המודעות, ראשית הגילוי, חכמה עילאה.
"ויספרה" – בינה
וְאֲחַר כָּךְ ׳וַיְסַפְּרָה׳ —
נסביר יותר מהר: אחרי "ראה" בא השלב הבא – "ויספרה", הוא מספר את התורה בינו לבין עצמו כביכול. סיפור הוא גם מלשון ספר, זוהי המדרגה שהוא כותב את עצמו בתוך הספר, כמו שאמרנו קודם, שה' כביכול כותב את עצמו בספר. כאן אומר שזה נקרא שמספר את עצמו, בבחינת הריון שהסברנו קודם. לכן המדרגה הזאת של "ויספרה" היא כנגד בינה-אמא.
"ראה" כנגד אבא חכמה; "ויספרה" שכוללת גם את המובן של כתיבה בספר, אבל עדיין בינו לבין עצמו, ספר חתום וסתום – הוא בחינת בינה, כך הוא אומר כאן:
בְּחִינַת ׳סֵפֶר׳ דְּבִינָה.
"הכינה" – מדות
אֲחַר כָּךְ ׳הֵכִינָה׳ – בְּמִדּוֹת [בתורה יש מדות – אהבה-יראה-רחמים וכו'],
מה זה? הכינה מלשון התכוננות. יש פסוק בעמוס שאומר "הכון לקראת אלהיך ישראל"[מה]. עיקר ההתכוננות הוא שהלב נעשה כַּן, התכוננות היא עשיית כַן, מלשון בסיס, שהלב הוא כַּן לגילוי האלקות. זהו הרגש שבלב. התכוננות היא בלב. עוד פעם, כתוב "הכון לקראת אלהיך ישראל", עיקר ההתכוננות הוא שה' מתכונן על ידי מדת אהבת ה' ויראת ה'. הרגש שבלב הוא ההתכוננות, כך מוסבר יותר בהמשך.
"וגם חקרה" – נה"י
׳וְגַם חָקְרָה׳ [לחקור] —
בקבלה כתוב[מו] ש"חקרה" היא לא חקירת השכל המופשט, חקירה פרושה לחקור איך לבצע משהו בפועל. לאחר שאני משכיל שצריך לעשות משהו ומרגיש רגש מתאים כלפי אותו הדבר שצריך לעשותו, אני צריך להתייעץ איך מבצעים ומיישמים אותו, כמו שאומרים היום.
להתייעצות של ישום דבר בפועל קוראים בלשון חז"ל "כליות יועצות"[מז]. יש ביטוי בחז"ל שהכליות הן מקורות של עצה, לא השכל יועץ, כתוב "כליות יועצות". מה הכוונה "כליות יועצות"? שיש בכליות פעולה של בישול, כמו שכתוב בחז"ל[מח] שבכליות יש בישול הזרע, זהו בישול תכנית לקראת ביצוע, התייעצות פנימית איך ליישם משהו לאחר כל שלבי השכל והרגש, שכל במח ורגש בלב. צריכה להיות התייעצות לקראת פועל והיא נקראת חקירה, לחקור איך ליישם את הדבר בפועל.
אם כן, הוא אומר שלאחר "הכינה", להתכונן ולהכין במדות הפנימיות של הלב, אחר כך צריך לבוא עוד שלב של חקירה, שכאן היא במובן של איך לבצע בפועל.
בִּבְחִינַת נֶצַח-הוֹד-יְסוֹד.
מדות אלה של פועל נקראו בקבלה נצח-הוד-יסוד. המדות של רגש טהור בלב נקראות חסד-גבורה-תפארת. שלש המדות שבפנים, בלב, הן חסד-גבורה-תפארת, ראשי תבות חג"ת. שלש המדות שענינן לפעול וליישם דברים הן נצח-הוד-יסוד, נה"י. הוא אומר ש"הכינה", פרושו להכין בחג"ת, ולחקור הוא בנה"י.
"ויאמר לאדם" – מלכות
אחרי כל התהליך שקודם כל מתחיל מ"אז", על-מודע, וממשיך ב"ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" – מה בסוף? "ויאמר". מה זה? דיבור, מלכות. אחרי כל הספירות בסוף באה ספירת המלכות שהיא הדיבור, הגילוי וההבעה לזולת.
׳וַיֹּאמֶר לָאָדָם׳ — בְּחִינַת הַמַּלְכוּת דְּאֲצִילוּת הַנִּקְרֵאת [בקבלה] ׳דְּבַר ה׳׳ [שהיא המדברת היא המביעה את רצון ה' לתחתונים, כלומר לנו], שֶׁעַל יָדָהּ נִתְגַּלְּתָה הַתּוֹרָה בִּבְרִיאָה-יְצִירָה-עֲשִׂיָּה [עד כאן כל מערכת הספירות בעולם האצילות]
עולם האצילות הוא עולם נאצל, הוא לא קדמון לגמרי, אחר הצמצום הראשון של אור אין סוף, ובכל זאת הוא עדיין אחד עם ה', נקרא עולם אחדות. מה שאין כן העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה כבר נפרדו מאחדות ה'. הדיבור בא לקשר, לדבר ממדרגת האצילות אל העולמות התחתונים שנפרדו, שזה גם לקשר, באמצעות הדיבור לגלות את רצון ה', את התורה של ה' לעולמות התחתונים בי"ע.
יש עולם האצילות, הוא עדיין אלקות. הוא לא אלו-ה, לא עצמות ה', אבל הוא אלוקי, כלומר, הוא עדיין בטל לאלקות. לכן הוא עדיין במצב של אחדות עם האלקות. מה שאין כן העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה כבר נפרדו מצד הרגשת עצמם. לא שבאמת נפרדו, אבל מצד הרגשת עצמם, הרגשת היש שלהם, הם נפרדו מהאחדות. דבר ה' היינו לגלות מאחדות ה' לתוך העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. זה נקרא "ויאמר לאדם".
בִּבְחִינַת ׳סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב׳ [כלומר "דבר ה' זו הלכה"[מט]] שֶׁזֶּהוּ מָה שֶׁאָמְרוּ ׳הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה׳״.
זהו "דבר הוי'", הלכה למעשה לפועל, לבני אדם שבעולמות התחתונים מצד הרגשת עצמם נפרדו מהאחדות האלקית.
סיכום הפרצוף
אני רוצה שנגיע לציור, נקרא יותר מהר (בסוף אני רוצה שגם יהיה זמן למי רוצה לשאול שאלה). עוד פעם, "אז" – רצון, על מודע, מרוצת הנפש לקראת גילוי במודעות; "ראה" – ראשית הגילוי, חכמה עילאה; "ויספרה" – כתיבת עצמו בספר כביכול, בינה; "הכינה" – התכוננות המדות בלב, חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים. החסד הוא אהבה, הגבורה היא יראה, התפארת היא רחמים; אחר כך "וגם חקרה", לחקור איך להוציא מן הכח אל הפועל, החקירה לקראת ביצוע וישום שבלשון חז"ל נקראת "כליות יועצות"; ולבסוף "ויאמר לאדם" – גילוי "דבר הוי' זו הלכה", "סור מרע ועשה טוב"[נ] לבני אדם, כלומר לנשמות שנמצאות בעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, שמצד עצמם הם בהרגשת פירוד, והתורה באה לחבר אותם שוב לאחדות על ידי "סור מרע ועשה טוב".
דרך התבוננות
שוב, אפילו אם לא נמשיך ללמוד יותר, רק הקטע הראשון שלמדנו כאן, הוא כבר התבוננות שלמה שאפשר כל החיים להתבונן בה.
בעוד שבועיים נחגוג את חג השבועות ונאמר את התיקון, צריך לשבת כמה שעות בלילה, יש נוהגים כל הלילה[נא]. אם לאחר קריאת התיקון, מי שנוהג כך, אפשר להתבונן התבוננות כזו של ירידת התורה – אין דבר יותר מתאים ויותר נוגע ליום זה, לחג השבועות, מהתבוננות זו. במיוחד לאור מה שאמרנו קודם, שסוד הארבע ששייך לחג השבועות נלמד מפסוק זה. כלומר, ה' חוזר על התורה בינו לבין עצמו ורק אחר כך מגלה אותה לנו בארבעה שלבים.
עוד פעם, מהי התבוננות? קודם אני צריך ללמוד את הפסוקים האלה בעל פה, לדעת אותם. כדאי לי כמובן לפתוח תנ"ך, להסתכל בספר איוב פרק כ"ח ולראות את הפסוקים האלה בפנים, ולהסתכל הרבה זמן על האותיות האלה, כתוב "אותיות מחכימות"[נב]. אחרי שאני קצת מכיר, צריך לעשות היכרות עם התורה כמו שמתיידדים עם חבר, בלי להתיידד היא זרה – צריך להתיידד עם התורה. אחרי שאני מתיידד הרבה עם הפסוק הזה – אני יכול להתחיל להתבונן בו. אם יש לי יסודות של קבלה ההתבוננות תהיה מאד-מאד פוריה. זוהי תכלית ההתבוננות. ההתבוננות היא אמא, יש בה היריון. כדי להתבונן אני צריך לשקוע כולי בתוך האמת של הפסוק.
לאור ההסבר שלמדנו הערב במושגי הקבלה והחסידות יש לי כלים במה לאחוז בפסוק. בלי הכלים, כלומר הבנת הקבלה והחסידות, אין לי שום גישה פנימית לפסוק זה, אפילו שאני לומד את פירושו על פי פשט. אם אני לא מכיר טוב את הרעיונות האלה של הקבלה והחסידות אין לי עדיין גישה להתבונן בפנימיות.
ג. שבעת הקולות – שבעה צנורות
"חמשה קולות"
אם כן, אפילו הקטע הזה שלמדנו עד עכשיו מספיק. בכל זאת אני רוצה בקיצור לגמור את הפרק הראשון כאן. כדי לגמור אותו צריך להכניס עוד מוש,ג בקיצור, והוא שיש חמשה קולות של מתן תורה. מה כתוב כאן? "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה".
מה מקשר בין המדרגות? יותר נכון, מה ממשיך מדרגה לדרגה? אם יש לי דרגה, למשל אדם "ראה", יש לו חויה של ראיה, מה ממשיך את הראיה לסיפור? הוא צריך לעבור מראיה לסיפור, מסיפור להכנה, מהכנה לחקירה, מחקירה לאמירה. איזה כח מגשר-ממשיך בין דרגה לדרגה? גם מהרצון לראיה צריך להיות משהו, הרי קודם היה "אז". מה מוביל מ"אז" ל"ראה"? כתוב בקבלה שהדבר שמוביל או ממשיך מדרגה לדרגה נקרא "קול", כמו "קול גדול"[נג], "קֹלֹת וברקים"[נד]. קול הוא כח שממשיך גילוי מדרגה נעלית לדרגה נמוכה יותר.
אם אנחנו מתבוננים בסיפור מתן תורה בפרשת יתרו כתובים חמישה קולות[נה]. סביב לפסוק "וירד הוי' על הר סיני" שהתחלנו בו ישנן חמש פעמים המלה "קול". יש מאמר חז"ל שהתורה ניתנה בחמישה קולות[נו].
יש עוד מקור לקולות, בפרק כ"ט בספר תהלים. יש פרק עם שבעה קולות, פרק מפורסם שאומרים אותו בתפלה, בקבלת שבת לפני "לכה דודי", וכתוב שם "קול הוי' על המים", "קול הוי' בכח", "קול הוי' בהדר"[נז]. יש שם שבעה קולות, ולכן הוא נקרא הפרק של שבעה קולות. קודם כל צריך להסביר למה פעם יש חמישה קולות ופעם שבעה קולות.
לגבי חמישה קולות ישנו מאמר חז"ל מאד מפורסם על מי שמשמח חתן וכלה. בספר ירמיהו גם כתוב חמישה קולות ביחס ובנוגע לשמחת חתן וכלה. מהם חמשת קולות החתן והכלה? מי זוכר? "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים ברכו את הוי'"[נח]. יש בספר ירמיהו חמישה קולות ביחס לחתן וכלה. גם חתן וכלה הם לצורך לידה. בחז"ל חתן וכלה הם הקב"ה ועם ישראל במתן תורה. "יום חתונתו זה יום מתן תורה"[נט], יום החתונה של הקב"ה אתנו. חז"ל אומרים "כל המשמח חתן וכלה", שכאשר השמחה הזאת ניתנה בחמישה קולות, "זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות". כלומר בחז"ל יש בפירוש קשר בין חמישה קולות של חתן וכלה לחמישה קולות של מתן תורה.
שבעה קולות
שוב, בפרק כ"ט בתהלים יש שבעה קולות, צריך להבין מהם שבעה הקולות, אבל קודם כל מהם חמישה קולות? לפי הקבלה זה הכח שממשיך מ"אז" ל"ראה", מ"ראה" ל"ויספרה", מ"יספרה" ל"הכינה", מ"הכינה" ל"גם חקרה", ובסוף מ"חקרה" אל "ויאמר". אומַר זאת בספירות: מכתר עד חכמה יש קול אחד; מחכמה לבינה – קול שני; מבינה לחג"ת קול שלישי; מחג"ת לנה"י – קול רביעי; מנה"י למלכות – קול חמישי. עד כאן חמישה קולות.
כתוב ששני הקולות הנוספים בתהלים פרק כ"ט הן קולות ממלכות לעולמות התחתונים, מ"ויאמר לאדם" בסוד "הן יראת הוי' היא חכמה" – קול אחד; "וסור מרע בינה" – קול שני. עוד פעם, יש חמישה קולות בתוך האצילות. מה הכוונה? המשכות בתוך האצילות מדרגה לדרגה – מכתר לחכמה, מחכמה לבינה, מבינה לחג"ת, מחג"ת לנה"י ומנה"י למלכות. אלו יש חמישה קולות בתוך האצילות, ולבסוף יש עוד שני קולות מהאצילות לעולמות התחתונים בי"ע, בסוד הפסוק "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". שוב, חמישה קולות באצילות ועוד שני קולות מאצילות לבי"ע.
המשכת הקולות
וּמַמְשִׁיךְ לְהַסְבִּיר [רבי הלל מפאריטש, באותו מאמר שציטטנו קודם] אֶת סוֹד ״חֲמִשָּׁה קוֹלוֹת״ שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה שֶׁהֵם חָמֵשׁ הַמְשָׁכוֹת (״קוֹל״ הוּא הַמְשָׁכָה וְגִלּוּי הֶעְלֵם הַשֵּׂכֶל וְהָרֶגֶשׁ — בְּדִבּוּר)
מהו פועל קול על פי פשט? לוקח שכל ורגש ומוביל אותם לקראת דיבור. כלומר, קול הוא כח שממשיך ממצב פנימי למצב גלוי חיצוני. כמו שקיים קול זה בפשט, בין השכל והרגש לדיבור, כך משמש הקול משל בכל דרגה ודרגה להמשכה מהעלם לגילוי. כמו שהקול הפשוט הוא בין השכל והרגש לדיבור, כך בכל מקום ומקום קול הוא סוד המשכה מהעלם לגילוי.
מִבְּחִינַת ״אָז״ לִבְחִינַת ״רָאָה״, מִ״רָאָה״ לְ״וִיסַפְּרָהּ״, מִ״וַיְסַפְּרַה״ לְ״הֵכִינָה״, מִ״הֵכִינָה״ לְ״וְגַם חָקְרָה״, וּמִ״וְגַם חָקְרָה״ לְ״וַיֹּאמֶר לְאָדָם וְגֵו׳״, שֶׁהֵם ה קוֹלוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁבְּ־ז קוֹלוֹת שֶׁל פֶּרֶק כ״ט בִּתְהִלִּים:
חמישה קולות של מתן תורה שכתובים בפרשת יתרו הם-הם אותם חמישה קולות הראשונים של פרק כ"ט. מהם הקולות האלו?
״קוֹל הוי׳ עַל הַמַּיִם״ [זו המשכה מכתר לחכמה, מ"אז" ל"ראה". למה? לא נוכל להסביר כאן באריכות, ההסבר יבוא באריכות בהמשך המאמר], ״קוֹל הוי׳ בְּכֹחַ" [מ"ראה" אל "ויספרה"], ״קוֹל הוי׳ בַּהֲדַר״ [מ"ויספרה" אל "הכינה"], ״קוֹל הוי׳ שׁוֹבֵר אֲרָזִים״ [מ"הכינה" אל "וגם חקרה"], "קוֹל הוי׳ חוֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ״,
וכאן הכי פשוט: "להבות אש" הן להבות אש הדיבור שה' חוצב, "כה דברי כאש"[ס]. הדיבור של דברי תורה הוא אש. ו"קול ה'" שחוצב להבות אש הוא ממדרגת "וגם חקרה" אל "ויאמר לאדם".
וְעוֹד שְׁנֵי קוֹלוֹת: ״קוֹל הוי׳ יָחִיל מִדְבָּר״, ״קוֹל הוי׳ יְחוֹלֵל אֵילוֹת״ — הַהַמְשָׁכָה מִמַּלְכוּת דְּאֲצִילוּת בִּבְרִיאָה-יְצִירָה-עֲשִׂיָּה.
שני קולות אלה הם המשכה מהמלכות, מהדיבור, לעולמות התחתונים בי"ע שהוזכרו קודם. יש בזה שתי מדרגות, "הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה".
פרצוף – בתוך כל מדרגה כל הספירות
עוד סעיף אחד לסיום הפרק: כאן צריך רק להסביר דבר אחד, עוד הקדמה כדי שנוכל להבין. כל אחת מהמדרגות שהסברנו, כתר-חכמה-בינה וכו', היא באמת פרצוף שלם. מה הכוונה פרצוף שלם? שבתוך המדרגה יש את כל הספירות – בכתר יש את כל הספירות, בחכמה יש את כל הספירות, בבינה יש את כל הספירות. זה נקרא פרצוף. לכן זה נקרא אבא ואמא.
לדוגמה, אם אני אומר שחכמה היא אבא, אני מתאר חכמה כאדם שלם, הרי אבא זו אישיות שלמה. אישיות שלמה נקראת בקבלה פרצוף שלם. אז אף על פי שהמלה אבא ופרצוף אבא מרומזים לספירת החכמה, זה יותר מנקודה אחת של חכמה, אפילו לא ספירה מגוונת של חכמה.
בקבלה יש שלש מדרגות: נקודה-ספירה-פרצוף. נקודה היא רק אור אחד פשוט, נקודת חכמה. כשאני אומר ספירה הכוונה גיוון, כמו ספקטרום של אותו דבר. כל גוון שיכול להיות בתוך חכמה היא ספירת החכמה, אבל כשאני אומר פרצוף– זו כבר אישיות שלמה. פרצוף החכמה, אף על פי שכולו חכמה, בכל זאת הוא מתגלה לי בתור אישיות מושלמת עם כל הספירות וכל הכחות. זה נקרא פרצוף.
הקול שממשיך ממדרגה למדרגה, הווי אומר מפרצוף לפרצוף, הקול, קשור עם היסוד של הפרצוף העליון, שממשיך אותו, מגלה אותו ומחבר אותו לפרצוף הבא אחריו. הווי אומר שאם "אז" הוא הכתר, והכתר הוא פרצוף שלם, ואמרתי שיש "קול הוי' על המים" שמחבר את הכתר וממשיך אותו לחכמה, אז אותו "קול הוי' על המים" הוא ספירת היסוד של פרצוף הכתר, שהוא נקרא בקבלה אריך אנפין. הוא ממשיך את גילוי הכתר ומחבר אותו עם הפרצוף הבא אחריו – "ראה", אבא.
אחר כך יש "קול הוי' בכח", והוא יסוד אבא שמחבר את אבא לאמא. אחר כך "קול הוי' בהדר", יסוד אמא שמחבר את אמא וממשיך אותה למדות הלב, מה שנקרא "הכינה".
חמשת הקולות – אריך, אבא, אמא, יסוד שבעצם המדות, יסוד המשפיע בבחינת מלכות
כָּל ״קוֹל״ [כל פעם שיש המושג קול, חמישה קולות של מתן תורה] הוּא בְּחִינַת יְסוֹד בַּפַּרְצוּף הָעֶלְיוֹן הַמַּשְׁפִּיעַ [עד עכשיו השתמשנו עם המלה "המשכה", אבל עכשיו המלה היותר נכונה היא "השפעה", היסוד הוא משפיע, הוא נקרא צדיק שמשפיע] אוֹר וְשֶׁפַע לַפַּרְצוּף שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ״.
חֲמֵשֶׁת הַקּוֹלוֹת הֵם חֲמֵשֶׁת הַיְּסוֹדוֹת שֶׁל: אַרִיךְ ["אז"], אַבָּא ["ראה"], אִמָּא ["ויספרה"],
לגבי חג"ת ונה"י: בקבלה גם החג"ת וגם הנה"י שייכים לפרצוף זעיר אנפין, אבל בכל זאת כתוב שבפרצוף זעיר אנפין, שכולל את כל רגש הלב, יש שני יסודות בלשון הקבלה: בנקודת החזה, שזהו יסוד של חג"ת וביסוד עצמו של נה"י. יסוד של חג"ת ממשיך את חג"ת אל הנה"י, ויסוד נה"י ממשיך ומשפיע את הנה"י למלכות, לדיבור.
יְסוֹד שֶׁבְּעֶצֶם הַמִּדּוֹת הַכָּלוּל בְּתִפְאֶרֶת בְּסוֹד ״גּוּף וּבְרִית חֶשְׁבִּינֶן חַד״ הַמַּשְׁפִּיעַ מֵחג״ת (״עֶצֶם הַמִּדּוֹת״) לְנֶצַח וְהוֹד (מִדּוֹת הַשַּׁיָּכוֹת לְפֹעַל מַמָּשׁ — בְּחִינַת ״כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת״ כֵּיצַד לְהוֹצִיא אֶת הַמַּעֲשֶׂה מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל), [ואחר כך יש את] עֶצֶם הַיְּסוֹד שֶׁלְּמַטָּה מִנֶּצַח וְהוֹד הַמַּשְׁפִּיעַ בִּבְחִינַת הַמַּלְכוּת.
אחרי כל זה אפשר כבר להביט בציור כאן בסוף, כתוב בו בקיצור את כל מה שלמדנו הערב, וממילא הוא משמש גם חזרה וגם התבוננות. כמובן, עיקר ההתבוננות הוא בלב, לא רק שמסתכלים על הציור, אבל כמו שאמרנו קודם צריך להתיידד – אם לא מתיידדים אי אפשר בכלל להתחיל להתבונן. כאשר יש ציור כזה שמסכם בתמצית את כל הנושא שלמדנו עד עכשיו, אפשר להסתכל עליו הרבה מאד עד שמכירים אותו היטב.
קוֹצוֹ שֶׁל י אָז — רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בְּחִינַת ״קֶדֶם״
״קוֹל הוי׳ עַל הַמַּיִם״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אַרִיךְ לְאַבָּא
י רָאָה — חָכְמָה עִלָּאָה
״קוֹל הוי׳ בַּכֹּחַ״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אַבָּא לְאִמָּא
ה וַיְסַפְּרָהּ — ״סֵפֶר״ שֶׁל בִּינָה
״קוֹל הוי׳ בַּהֲדַר״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אִמָּא לְעֶצֶם הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב
ו הֵכִינָהּ — עֶצֶם הַמִּדּוֹת — חג״ת
״קוֹל הוי׳ שׁוֹבֵר אֲרָזִים״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד שֶׁבְּתִפְאֶרֶת לָנֶצַח וְהוֹד
וְגַם חָקָרָהּ — נה״י — מִדּוֹת הַשַּׁיָּכוֹת לְפוֹעַל
״קוֹל הוי׳ חֹצֵּב לַהֲבוֹת אֵשׁ״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד ז״א בַּמַּלְכוּת
ה וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה — דִבּוּר הַמַּלְכוּת בבי״ע
״קוֹל הוי׳ יָחִיל מִדְבָּר״ וְ״קוֹל הוי׳ יְחוֹלֵל אֵילוֹת״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד מַלְכוּת דְּאַצִילוּת בבי״ע
המלכות מתגלה ומביעה את עצמה. בי"ע היינו ראשי תבות בריאה-יצירה-עשיה. אחר כך יש עוד שני קולות, תוספת לחמישה הקולות הראשונים, כמו שהסברנו. חמישה קולות הם בתוך האצילות ושני קולות מאצילות לעולמות התחתונים בי"ע.
ד. שו"ת
ארבע וחג השבועות
אולי יש שאלות על הנושאים האלה, על כל נושא שרוצים לשאול [לגבי המספרים בחגים, בשבועות יש שלשה] "אורייתא תליתאי"[סא], כן נכון. [אבל בשום מקום לא ראיתי ארבעה] גם בפסח יש שלשה, שלש מצות לדוגמה. יש גם שלשה ויש גם ארבעה. כמו שאמרתי, לא ידוע מהן הארבע של שבועות, זה לא דבר מפורסם כל כך. באמת נכון שבשבועות הדגש הוא על שלשה.
מענין שהתורה ניתנה באמת בחודש השלישי, אבל לפי התוכנית עשרת הדיברות היו צריכים להינתן לנו ממש בחודש הרביעי, תמוז. רק כיוון שחטאנו בחטא העגל הוא נהפך לנו ליום צום, לאבל. אבל עשרת הדיברות היו אמורים לרדת בחודש הרביעי.
לגבי "עמא תליתאי" כתוב בקבלה[סב] שיש עוד רגל רביעית. יש שלשה אבות – אברהם, יצחק ויעקב – לכן עם ישראל עומד על שלש, אבל כתוב שבשביל שהמרכבה תהיה שלמה צריך רגל רביעית למרכבה. לגבי אברהם, יצחק ויעקב הרגל הרביעי הוא דוד. כך כתוב בחז"ל, שדוד משלים את האבות לארבע רגליים. לגבי כהן-לוי-ישראל הרביעי הוא סוד הגר.
לכן בחג השבועות קוראים מגילת רות. מגילת רות היא סיפור של גר צדק, הגיורת שכוללת את כל המושג גרות צדק, ממנה יוצא דוד המלך שהוא הרגל הרביעית. כתוב שלאחר שיש שלשה, כהן-לוי-ישראל, כדי שעם ישראל יהיה מושלם צריך גם לכלול בו את סוד ובחינת הגר, שהוא כמו דוד שמשלים אברהם, יצחק ויעקב. לדוגמה, בספר יצירה יש דבר עוד יותר פשוט – יסודות עולם. יש יסוד המים, יסוד האש, יסוד הרוח. בספר יצירה לא כתוב יסוד העפר וארבעה יסודות הם כאשר העפר בא בסוף לכלול את שלשת היסודות הרוחניים יותר. כך יש הרבה-הרבה דוגמאות שמלכתחילה יש שלש ויש עוד אחד רביעי שמשלים אותו נקרא הרגל הרביעי.
"סדר משנה"
יש עוד כמה דברים שלומדים באמת מפסוק זה לפי סדר הלימוד. לדוגמה, עוד דבר שכתוב בחז"ל[סג], שאחרי שהקב"ה כבר אמר את התורה למשה, אחר כך משה לימד-שנה את פרקו לאהרן. אחר כך אהרן ישב לשמאלו של משה ונכנסו בני אהרן והוא שנה עוד פעם, אלו פעמיים שהוא שנה. אחר כך נכנסו הזקנים ומשה שנה להם עוד פעם, שלש פעמים. אחר כך נכנסו כל עם ישראל והוא שנה פעם רביעית. אחר כך משה רבינו שתק ואהרן התחיל את כל התהליך הזה. זה עוד דבר של ארבע לגבי התורה. זה נקרא סדר הלימוד, שכל אחד אמר את התורה. אצלנו זו הכנה ארבע פעמים בינו לבין עצמו לפני שהוא מגלה אותה החוצה. סדר נוסף של ארבע לגבי התורה שכל אחד אומר את הלימוד, את דבר התורה שהוא לומד ארבע פעמים, ואחר כך עובר לרב הבא בתור, וגם הוא אומר זאת ארבע פעמים. לכל אחד יש ארבע פעמים. זהו עוד ענין של ארבע לגבי סדר התגלות התורה.
אבל ודאי נכון שהמאמר המפורסם לגבי שבועות הוא "בריך רחמנא דיהיב אורייתא תליתאי וכו'". על פי פשט מהי תורה משולשת? תורה-נביאים-כתובים. אם נאמר שתורה-נביאים-כתובים הם משולש, מה יהיה הרביעי שמשלים אותם? תורה שבעל פה, המלכות. רק שבאמת תורה שבעל פה עצמה גם מתחלקת לשלש. אבל בכללות אם יש תורה-נביאים-כתובים, תנ"ך המדרגה הרביעית המשלימה והכוללת היא התורה שבעל פה, המלכות. כך כל פעם שיש שלש יש אחד שמשלים אותו לארבע.
בין איוב למתן תורה
[למה זה כתוב בספר איוב?] לא מגיע לספר איוב שיהיה פסוק כל כך יפה? אמרנו שיש שם פרק אחד באיוב שנקרא פרק החכמה וכולו פסוקים של חכמת התורה. עוד פסוק מאד מפורסם "החכמה מאין תמצא"[סד], גם מאותו פרק. יש שם הרבה-הרבה פסוקים מהפרק ההוא. לפי חז"ל משה רבינו כתב ספר איוב. איוב הוא לא סתם ספר.
לגבי דברי תורה יש מאמר חז"ל "לפום צערא אגרא"[סה], לפי הצער כך השכר. ספר איוב הוא באמת ספר של צער, גם שייך למתן תורה, ל"כך היא דרכה של תורה וכו'"[סו]. הרבה דברים הכי עמוקים כתובים בספר איוב תוך כדי הצער, דברים שמתבטאים-מתגלים תוך כדי הצער.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.