נפלאות

נפלאות האהבה – שיעור לנשים

ליל שבת משפטים, אור לכ"ז שבט תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת האחרונה זכה גליוננו, "נפלאות", לשיעור מיוחד על ההופעות של שמו בתנ"ך. השיעור נמסר בשמחתן של שתי כלות והדבר ניכר בכך שכל ה"נפלאות" מתקשרות לפלא הנישואין והאהבה שבין איש ואשתו. פרק א הוא הקדמה מרתקת, הקובעת ברכה לעצמה, בסוד הפסוק "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" וישומו דווקא באהבה שבין איש ואשה. פרק ב הוא התבוננות שלמה ב-יג הופעות המלה "נפלאות" בתנ"ך.

ליל שבת (אחרי הדלקת נרות)

א. "נפלאתה אהבתך"

פלא הנישואין

שבת שלום לכולן ומזל טוב לכלות – לכלה שהתחתנה בשבוע שחלף ולכלה שתתחתן בע"ה שבוע הבא – שתזכינה להקים בתים נאמנים בישראל.

בהשגחה פרטית חשבתי על שם העלון שלנו, שברוך ה' יוצא כל שבוע – "נפלאות", על פי הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[ב]. נתבונן בשיעור היום בענין של "נפלאות" כמו שהוא מופיע בתנ"ך. אבל קודם כל, בהקשר שנמצאים בו עכשיו, צריך לדעת שהדבר הכי נפלא הוא להתחתן! פלא הוא תופעה שלמעלה מטעם ודעת. כאשר זוכים להכיר את בן-בת הזוג זהו כבר פלא, שמוצאים את הזיווג האמתי, והנפלאות הכי גדולות הן החתונה, האהבה בין בני הזוג, השראת השכינה בין בני הזוג ש"זכו – שכינה ביניהם"[ג].

"נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים"

הפסוק המובהק שמקשר בין הנפלאות לאהבה הוא פסוק שאומר דוד המלך בקינה שלו על יהונתן – "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים"[ד]. קודם כל, הפסוק אומר שהאהבה היא נפלאה, אבל כתוב בו שיש אהבה נפלאה עוד יותר מהאהבה בין איש ואשה – האהבה שהופיעה בחברוּת-הנפש בין דוד ויהונתן. לפני שנסביר יותר לעומק נראה כמה מדברי המפרשים בפשט הפסוק:

המלה "נפלאתה" היא צורה חריגה של הבנין. הרד"ק[ה] כותב ש"נפלאתה" היינו "בשני סימני נקבה" – כלומר, גם ה-ת וגם ה-ה הן סימן של הטיה לנקבה ("נפלאת" ו"נפלאה") וכאן ישנם שני הסימנים – ומסביר ש"הכפל לחזק פליאת האהבה". יש ביטוי "חשך כפול ומכופל" ואפשר לומר שכאן יש את הלעומת-זה שלו – נשיות כפולה ומכופלת. אפשר להסביר שעד החתונה הבת היא אשה אחת, אשה במדרגה אחת, אבל בשביל להתחתן ולהגיע ל"פליאת האהבה" של "אהבת נשים" (מיעוט רבים שתים, כדלקמן) היא צריכה להכפיל את הנשיות שלה[ו].

בהסבר הפשט של "אהבתך" המפרשים אומרים שני פירושים הפוכים – ש"אהבתך" היינו האהבה של דוד ליהונתן[ז] או שהיא האהבה של יהונתן לדוד[ח]. גם ביחס ל"אהבת נשים" יש מי שמפרש שהיא האהבה של הנשים לגברים שלהם[ט] ויש מי שמפרש שהיא האהבה של האנשים לנשים[י]. כמו שנראה בהמשך, הדו-צדדיות של האהבה שייכת כאן לנפלאות האהבה המיוחדת שיש ללמוד מהפסוק.

הרלב"ג אומר כאן משהו חריף. שלא יהיה בשום בית, חלילה, אבל הוא אומר ש"אהבת הנשים לאהוביהן" היא "אהבה חזקה מאד, עד שכבר יכה אותה ויקללה ולא תפיל מפני זה מאהבתו לו דבר"[יא]. רואים כאן באמת שיש פלא באהבה, משהו עצמי שלמעלה מטעם ודעת, שגם אם יש סיבות שאמורות לגרוע באהבה – זה לא משנה לי שום דבר, אני עדיין אוהב.

הרד"ק מביא שני פירושים ל"אהבת נשים": הראשון, לפי התרגום, שהכוונה כאן לנשים שהיו לדוד. בסופו של דבר מנויות שש נשים לדוד[יב] (וחז"ל אומרים[יג] שבהמשך היו לו 18 נשים), אבל כאן יש לדוד שתי נשים – מיעוט "נשים" שתים – אביגיל ואחינעם, ואהבת דוד ויהונתן נפלאה יותר מאהבת שתי הנשים שלו. [מה עם מיכל?] שאלה טובה. הוא אמנם התחתן עם מיכל, אבל בשלב הזה הם לא חיים כמו איש ואשה – המלך שאול מסר אותה לפלטיאל בן ליש[יד] והיות שדוד ומיכל לא חיים כאיש ואשה יש לו כעת רק שתי נשים. הפירוש השני, בשם אביו, הוא ש"אהבת נשים" היינו "מה שהן אוהבות, בין בעליהם בין בניהן, שאהבתן חזקה להם". כשאשה הולכת להתחתן היא מקבלת מאגר גדול של אהבה, מספיק אהבה גם לאיש וגם לילדים, כן ירבו. אפשר לחשוב שיש כאן סתירה – 'את מי את יותר אוהבת, את בעלך או את הילדים?' – אבל נפלאות האהבה כוללות גם נשיאת הפכים (כמו שעוד נרחיב ביחס ל"נפלאות" בכלל), "אהבת נשים" היא אהבה חזקה גם לבעל וגם לילדים.

"אהבה שאינה תלויה בדבר"

בכל אופן, מה אפשר ללמוד לעניננו – נפלאות האהבה בבית היהודי – מהפסוק "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים"? אנחנו שואפים להעלות גם את הקשר בין איש ואשתו למדרגה של "נפלאתה אהבתך", כמו אהבת דוד ויהונתן. ורמז: דוד ויהונתן בגימטריא ישראל, כך ש"אהבת דוד ויהונתן" היא בעצם אהבת ישראל – אהבה שלמה שצריכה לאפיין כל קשר של אהבה בעם ישראל (כידוע אצלנו[טו], אהבת ישראל עולה אהבה פעמים חכמה – בשביל אהבת ישראל אמתית צריך גם לב גדול ומלא אהבה וגם חכמה אמתית).

את האהבה בין דוד ויהונתן מביאים חז"ל כדוגמה ל"אהבה שאינה תלויה בדבר"[טז]. המהר"ל מאריך להסביר[יז] ש"אהבת נשים" היא אהבה שבין "אהבה שהיא תלויה בדבר" ל"אהבה שאינה תלויה בדבר" – זו אהבה שהיא קצת "תלויה בדבר" ("מפני שהאשה 'עזר כנגדו'[יח]") וקצת "אינה תלויה בדבר" ("שכך ברא הקב"ה עולמו שיהיו 'לבשר אחד'[יט]... שכך הוא בעצם הבריאה שהאיש ידבק באשתו").

כאשר קוראים את אריכות דברי המהר"ל אפשר לקבל הבנה חדשה על המושגים היסודיים עליהם מבוסס ספר התניא, צדיק-בינוני-רשע[כ], בהקשר של הקשרים עם אנשים, החל מהחברה הסובבת ועד לקשר עם בן הזוג:

הצדיק הוא מי שהקשרים שלו הם "אהבה שאינה תלויה בדבר" – הוא משפיע ומעניק ללא כל אינטרס. הרגש של הצדיק הוא רגש אמתי, רגש טהור, רגש עצמי. אצל הרבי יש מושג "שמחה בטהרתה"[כא], כאן יש אהבה בטהרתה[כב]. הרשע הוא מי שהקשרים שלו הם "אהבה התלויה בדבר" – הכל אצלו עם אגו, כל הקשרים הם מתוך אינטרס שלו להרויח (או בגשמיות או ברוחניות, לקבל סיפוק עצמי). החידוש של המהר"ל, שלא הייתי חושב עליו בלי שהוא כותב, שיש גם קשר באמצע, שהוא חצי תלוי בדבר וחצי לא תלוי בדבר – זהו הקשר של הבינוני, שבין הצדיק והרשע.

חברים נאמנים

בדרך כלל "אהבת נשים" היא האהבה הבינונית, אהבה שהיא גם "תלויה בדבר" וגם "אינה תלויה בדבר", אבל האם אפשר להעלות אותה לדרגה השלמה של "אהבה שאינה תלויה בדבר", כאהבה בין החברים דוד ויהונתן? התשובה היא – בהחלט כן! ישנו פתגם קדום ש"האשה הטובה היא החבר הטוב"[כג] – הקשר עם האשה יכול וצריך להיות קשר החברות הכי עמוק, קשר של "אהבה שאינה תלויה בדבר" של החברים הכי טובים. לפי הפתגם הזה יש לנו פרק שלם בספר שכינה ביניהם שמסביר איך בני זוג צריכים להיות "חברים נאמנים"[כד] (כשכל חבר נאמן מוצא חן באמת בעיני זולתו).

הקשר בין איש ואשה נקרא דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו"[כה]. ה"נפלאות" הן למעלה מטעם ודעת, פלא של אהבה מתוך הכרה שאיני יודע באמת את בן הזוג, אבל הקשר מופיע גם בדעת – מחפשים מישהו שיודע אותי מתוך ההכרה שהוא לא באמת יודע עד הסוף[כו].

בפסוק שלנו, עוד לפני ה"נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים", הדעת שמחברת את דוד ויהונתן, כתוב "אחי יהונתן נעמת לי מאד". הכל מתחיל מ"אחי יהונתן", מאחוה, כמו בקשר בין איש ואשה. החתן בשיר השירים אומר לכלה "אחֹתי, רעיתי, יונתי, תמתי"[כז]. אלה ארבע דרגות של קשר[כח] – מתחילים מאהבה טבעית, כמו בין אח ואחות; אחר כך עולים ל"רעיתי", קשר רגשי יותר, של איש ואשה; השלב הבא הוא "יונתי", קשר של "עיניך יונים"[כט], קשר של השכל שהוא פנימי ועמוק יותר; ובסוף מגיעים ל"תמתי" – "תמתי" פירושו 'שלמה שלי', קשר ששייך לכתר, אבל חז"ל דורשים[ל] ש"תמתי" היינו "תאומתי", יש כאן שוב חזרה לקשר הטבעי והעצמי של האחוה. אחרי ה"אחי יהונתן", הרגשה של קשר טבעי ועצמי, מגיעים ל"נעמת לי מאד" – עוד לפני האהבה פשוט מרגישים נעים מאד ביחד. במושגים של הספירות "אחי" שייך לחכמה, בה מאיר "אחד האמת"[לא] (יש אפילו פעם אחת בתנ"ך[לב] שכתוב "אחד" בלי ד, "אח"). "נעמת לי מאד" שייך לאהבה רבה של ספירת הבינה. רק אחר כך מגיעים למדרגת החיבור של הדעת. זהו סדר הקשר בכלל בין איש ואשה, הרגשת בסיס של אחוה, חויה שנעים מאד ביחד, ואז אפשר להתחתן ולהגיע ל"אהבת נשים". כאן יש בדעת משהו עוד יותר מהדעת הרגילה של איש ואשה, מדרגה שאליה רוצים להעלות כל קשר בין איש ואשה.

מהי דעת? איך אדמו"ר הזקן מסביר בתניא? הוא כותב שדעת היא "התקשרות והתחברות"[לג]. מה ההבדל בין התקשרות והתחברות? מה הן שתי המדרגות האלה בקשר של איש ואשה? החתונה מורכבת משני שלבים, קידושין ונישואין. היום אנחנו עושים את שניהם יחד, אבל אלה שני שלבים. כאשר החתן מקדש את הכלה, כשהוא אומר לה תחת החופה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", נעשית ביניהם התקשרות – יש ביניהם קשר, אפילו שעדיין אין ביניהם חיבור. אחר כך, הנישואין – וכל החיים שבאים אחריהם – הם כבר "התחברות". "התחברות" אינה רק החיבור הגופני. בין איש ואשה חייב להיות חיבור גופני, כדי שיהיו ילדים, אבל "התחברות" כוללת את כל החברות בין האיש והאשה, את ההפיכה שלהם לחברים נאמנים, חברים הכי טובים במדרגה שאפשר לומר עליה "נפלאתה לי אהבתך מאהבת נשים". אדרבא, אז אהבה זו גם עולה על חברות נאמנה שאינה בין איש ואשה, שהרי דווקא באהבת איש ואשה צד האהבה שאינה תלויה בדבר מבוסס על הטבע האלקי שבעצם הבריאה שמצדו "והיו לבשר אחד" בשלמות. הטבע של "והיו לבשר אחד", שהטביע הקב"ה בעולמו, הוא טבע ראשון, ללא בחירה ועבודה, ואילו חברות אמתית היא טבע שני, הבא על ידי בחירה ועבודה (ודווקא טבע שני בגימטריא אמת). הטבע השני ביחס לטבע הראשון הוא בחינת מוחין ביחס למדות. במושגים של ספר התניא, האהבה הראשונה היא על דרך האהבה המסותרת הטבעית שיש בכל יהודי מעודו והאהבה השניה היא על דרך אהבה שכלית הנוצרת על ידי התבוננות – לכל אחת מהאהבות הללו יש מעלה מסוימת ביחס לזולתה (וממילא, כשהן מתלכדות יחד באותו זוג, איש ואשה שהם גם חברים נאמנים, זוכים לכל המעלות).

התכללות המשפיע והמקבל

מה ההסבר הפנימי לקשר בין דוד ויהונתן? איך אפשר להשוות אותו לקשר בין איש ואשה? בחומת אנך מביא החיד"א[לד] שהשם המקורי של יהונתן הוא יונתן והוסיפו בו ה. גם בשם דוד, בדברי הימים ובעוד מקומות, יש תוספת של האות י, דויד. אם כן, בדויד ויהונתן יש תוספת של י-ה, כמו באיש ואשה, שחז"ל אומרים שכאשר ה-י וה-ה שלהם גלויים אזי שכינה שרויה ביניהם. הוא מסביר שה"נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" הוא משום שאצל איש ואשה כבר יש י-ה, זהו משהו טבעי באהבה, ואילו דוד ויונתן הגיעו מעצמם למדרגה הזו.

אבל יש כאן משהו יותר מיוחד: מה היחס בין דוד ויונתן? החומת אנך מביא מרבי חיים ויטאל, דבר ידוע[לה], שהיחס בין דוד ויונתן הוא אכן יחס של איש ואשה, אבל לכאורה בכיוון ההפוך – דוד תמיד שייך למלכות, כפשוט, ויונתן הוא התפארת או היסוד, ואילו התוספת בשמות שלהם היא י של איש לדוד ו-ה של אשה ליהונתן! יש כאן איזה חילוף בתפקידים שלהם. החילוף הזה הוא גם הפשט – הרי יהונתן הוא הבן של המלך, יורש העצר, ודוד אמנם מכה את גלית וגם נעשה חתן של המלך, אבל הוא עבד של המלך, הוא 'מקבל' ביחס ליורש העצר. ובכל זאת, יהונתן אומר לו "ואתה תמלֹך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה"[לו] – הוא מוסר לו את המלכות, שהוא יהיה יורש העצר, הוא יהיה המשפיע, ויהונתן יהיה המשנה שלו, ה"עזר כנגדו". ה"נפלאתה" כאן הוא גם בחילוף התפקידים – "והוא הפלא דאיש ואשה הם דכר ונוקבא, כל אחד בסדר המדרגה שלו, אבל דוד ויונתן כל אחד יש בו בחינת דכר ונוקבא והיא נפלאת מאהבת נשים".

מה לומדים מכאן? שהקשר של חברים נאמנים, העליה מסתם "אהבת נשים", הוא קשר שיש בו התכללות – שכל אחד הוא גם משפיע וגם מקבל. זהו לא תמיד דבר פשוט – יכול להיות מישהו שהוא "שונא מתנֹת יחיה"[לז], הוא לא רוצה להיות מקבל, אבל בשביל שתהיה חברות אמתית, של "שוין בקומתן"[לח], הוא מבין שהוא צריך לא רק להשפיע אלא גם לקבל – להשפיע מתוך "אהבה שאינה תלויה בדבר", בלי שום אינטרס, וגם לקבל לא מתוך אגו, לא בשביל עצמו, אלא בשביל הקשר.

עד כאן הקדמה ראשונה על נפלאות האהבה – האהבה הנפלאה שלומדים מהפסוק הזה, שמלמדת על נפלאות האהבה שצריכה להיות בבית היהודי.

ב. יג "נפלאות"

נפלאות הכתר

נחזור לנושא העיקרי שלנו – ההופעות של המלה "נפלאות" בתנ"ך. כאשר עושים חיפוש רואים שהמלה "נפלאות" – בצורה הזו, בכתיב מלא (שכמובן משפיע על הגימטריא של המלה), בלי אותיות נוספות – מופיעה בדיוק יג פעמים בתנ"ך. המספר הזה בעצמו הוא כבר דבר יפה. מקור ה"נפלאות", שלמעלה מטעם ודעת, הוא בכתר – כמו שעוד נרחיב גם בהמשך – ומהכתר נמשכות יג מדות הרחמים, יג המשכות "נפלאות".

עוד דבר יפה שבולט כאשר מתבוננים בכך הוא שהמלה "נפלאות" בפסוק 'שלנו', "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", היא ההופעה השביעית-האמצעית מבין יג ההופעות. האריז"ל מסביר[לט] שהסוד של יג הוא ו מכל צד ו-א באמצע, כמו מילוי האות ו – ואו (המילוי בשם מה וגם בשם סג). זהו גם הסוד של השבת שנמצאת באמצע, כשלפניה ששה ימים שמכינים לשבת ואחריה ששה ימים שמתברכים מהשבת.

נעבור על יג הפסוקים עם קצת הסבר, במיוחד בחיפוש של הדבר הכי נפלא, האהבה בין בני זוג, בתוך ה"נפלאות":

"מחר יעשה הוי' בקרבכם נפלאות"

בתורה המלה "נפלאות" בכתיב הזה לא מופיעה. הפעם הראשונה שכתוב "נפלאות" בתנ"ך היא בספר יהושע[מ], לפני מעבר הירדן והכניסה לארץ:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה הוי' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת.

העם צריך להתקדש-להתכונן לכך שה' יעשה נפלאות – הנפלאות של קריעת וחצית הירדן, עם כל מה שהיה שם. חתן וכלה צריכים להרגיש שהם נמצאים עדיין בחוץ לארץ, לפני הכניסה לארץ שבה שורה השכינה, וה"נפלאות" של החתונה הם נס המעבר לארץ ישראל, לבית שהם יקימו ותהיה בו השראה פלאית של השכינה. חלק מהנפלאות שנעשו למחרת הוא ריכוז כל עם ישראל בין שני בדי הארון[מא], הסוד של "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון"[מב] ("בין שדי ילין"[מג]), עליו נאמר "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם"[מד] – "נפלאות" המתבטאות בצמצום-ריכוז השכינה בכל בית יהודי (בסוד "מועט מחזיק את המרובה" – העולה אהבת ישראל! – בני הזוג הם המועט, הממעטים את הרגשת עצמם לפתוח את  לבם להשראת השכינה ביניהם, והמרובה היינו "דור ישרים יבֹרך"[מה] הנמשך מכח האין סוף השורה ביניהם[מו], צאצאים רבים בסוד "נפלאות עד אין מספר" דלקמן).

המלה "נפלאות" מופיעה כאן עם הפועל "יעשה". כפי שנראה, הצירוף הזה חוזר שוב ושוב, גם ב-יג הפסוקים שנראה וגם בסמיכות של שרש פלא ושרש עשה בעוד הטיות בכל התנ"ך. הנפלאות שנמשכות מהכתר מופיעות דווקא בעולם העשיה. ב"נפלאות" ה' משדד את מערכות הטבע – לשם מה? כדי להראות את האהבה הגדולה והנפלאה שלו אלינו. מעשה בראשית חותם במלה "לעשות"[מז], התכלית של כל הבריאה היא עשית הנפלאות לעם ישראל. בדרך כלל מסבירים שה' לא השלים את מעשה בראשית, יש עדיין חוסר-סדר מסוים, והתפקיד שלנו הוא "לעשות", לתקן את העולם ולעשות בו סדר. דברנו הרבה השבוע על לעשות סדר[מח], מודפס ב"נפלאות" של השבת. ככה חז"ל מפרשים[מט], אבל כעת אנחנו אומרים עוד שלב – ודאי ש"עולם על מילואו נברא"[נ], הכל נברא בסדר מושלם. בשביל מה? בשביל "לעשות" בלאגן... שה' יעשה נפלאות, שמשדדות את הטבע ויוצאת מהסדר, כדי להראות עד כמה הוא אוהב אותנו ("אהבה מקלקלת השורה"[נא]).

"אראנו נפלאות"

הפעם השניה היא בספר מיכה[נב], בפסוק מאד מוכר:

כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

על יציאת מצרים נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[נג] – היינו שם כלה שהולכת 'על עוור' אחרי החתן שלה וגם הקדוש ברוך יצא לקראתנו כחתן לקראת כלה[נד]. ה"נפלאות" של יציאת מצרים הן נפלאות האהבה בין החתן-הקב"ה והכלה-כנס"י וה' מבטיח שבגאולה האמתית והשלמה גילויי נפלאות האהבה שלנו ושל ה' יהיו עוד יותר גדולים, "נפלאות" גם ביחס ל"נפלאות" של יציאת מצרים[נה] (כידוע[נו], יחסית, הקשר שלנו עם ה' מאז יציאת מצרים הוא בגדר אירוסין ואילו בגאולה האמתית נגיע לקשר של נישואין – מעבר מ"התקשרות" ל"התחברות", כפי שהוסבר קודם).

"הוי' אלהים אלהי ישראל עֹשה נפלאות לבדו"

ששת הפסוקים הבאים הם בספר תהלים – כדאי שכל אחת תקח סידור עם תהלים ותסתכל בפנים. הפסוק הראשון הוא בפרק עב[נז], בסוף ספר שני של תהלים. ספר תהלים מחולק לחמשה ספרים, כנגד חמשה חומשי תורה, כך שההופעה הראשונה מקבילה לסיום ספר שמות. יש יחידה של שלשה פסוקים שהיא סיום מובהק של הספר – עד לפסוק "כלו תפלות דוד בן ישי"[נח] – והפסוק הראשון בה הוא:

בָּרוּךְ הוי' אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ.

בדרך כלל כתוב "הוי' אלהי ישראל"[נט] אבל כאן בפסוק כתוב "הוי' אלהים אלהי ישראל", עם שם מלא "הוי' אלהים". "הוי' אלהים" מופיע לראשונה בתחלת הסיפור השני של מעשה בראשית – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[ס] (מיד אחרי "לעשות", שהזכרנו הרגע). זהו הפסוק ממנו לומדים בית הלל ש"ארץ קדמה"[סא], "ארץ [ואחר כך] ושמים" – קדימת הארץ לשמים היא קדימת הכלה לחתן, וזהו באמת דבר נפלא.

גם בפסוק הזה רואים ששרש עשה מצטרף למלה "נפלאות", ויש כאן עוד תופעה שחוזרת כמה פעמים – ה' עושה נפלאות "לבדו". בחסידות מבואר[סב] שיש שלש מדרגות כלליות לפני הצמצום – יחיד, אחד, קדמון. קדמון הוא ההשערה שה' משער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל; אחד היינו אור אין סוף שלפני הצמצום, ההתגלות של ה' לעצמו כביכול (השרש למציאות של זולת); יחיד הוא ה"העלם העצמי של אור בעצמות המאור"[סג], המדרגה בה ה' נמצא "לבדו", לכן מוסבר[סד] ש"לבד" שייך למדרגת יחיד, השרש הכי גבוה שדווקא ממנו נמשכות הנפלאות (עד לעולם העשיה, "עֹשה נפלאות").

"ועֹשה נפלאות אתה אלהים לבדך"

הפסוק הבא בתהלים פו[סה]:

כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ.

כאן, בנוסף לקשר בין עשיה לנפלאות ("ועֹשה נפלאות") ולשרש הנפלאות במדרגת "לבד" ("לבדך"), רואים עוד תופעה שחוזרת הרבה פעמים בתנ"ך – המושג "נפלאות" הולך יחד עם המלה גדול (ממוצע כל אות בשרש פלא הוא שרש גדל). אמרנו שה"נפלאות" הן גילוי של האהבה, של לב גדול ורחב שצריך להיות כלפי הזולת. יש כאן בפסוק חזרה פעמיים על המלה "אתה", פניה לנוכח, לעצמות ה'.

"שיר חדש כי נפלאות עשה"

את הפסוק הבא, בתהלים צח[סו], נאמר עוד מעט בקבלת שבת:

מִזְמוֹר שִׁירוּ להוי' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ.

"שיר חדש" הוא השיר של הגאולה, בה נשיר לה' שיר חדש[סז], ולמה שרים לה' שיר חדש? "כי נפלאות עשה" (עוד הופעה של נפלאות בעשיה). "הושיעה לו ימינו" אומר שה"נפלאות" נמשכות מצד ימין, הצד של גילוי האהבה. "זרוע קדשו" יכול להיות צד שמאל אבל הוא נכלל כאן בימין, ב"הושיעה לו ימינו".

גדולות, נפלאות ונוראות

הפסוק הבא הוא בפרק האחרון בספר רביעי של תהלים (שכנגד חומש במדבר), פרק קו[סח], והוא מתחבר גם לסיום הפסוק הקודם:

... עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם. נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף.

כבר הזכרנו ש"נפלאות" מתחברות הרבה פעמים לשרש גדל, כמו כאן שה"נפלאות" באות בהמשך ל"גדֹלות" בפסוק הקודם (וצריך להבין את היחס בין "מצרים" ל"ארץ חם"), וכאן נוסף מושג שלישי שהרבה פעמים מתחבר ל"נפלאות" – נורא[סט]. בתחלת תפלת עמידה אנחנו אומרים "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב האל הגדול הגבור והנורא", ברור שיש כאן הקבלה, "הגדול" שייך ל"אלהי אברהם", קו הימין, "הגבור" ל"אלהי יצחק", קו השמאל, וממילא מובן ש"והנורא" שייך ל"ואהלי יעקב", הקו האמצעי. למה "נורא" שייך ליעקב? יעקב אומר "מה נורא המקום הזה"[ע].

בחסידות מוסבר[עא] שהמושג פלא שייך לכתר והמושג נורא שייך לקו האמצעי שמקבל מהכתר. כשהפלא מהכתר, העל-מודע, מתגלה במודע, הוא מתגלה כנורא, שהוא גילוי של נשיאת הפכים בכל הנקודות של הקו האמצעי – התפארת נושאת את ההפכים של החסד והגבורה, הדעת נושאת את ההפכים של החכמה והבינה והיסוד נושא את ההפכים של הנצח וההוד. בתוך נשיאת ההפכים הזו יש גם נתינת כח "לאכללא שמאלא בימינא" – שהימין יתגבר על השמאל ויכלול אותו.

צריך להבין את היחס בין שלשת המושגים האלה – גדול, נפלא ונורא. אם אנחנו כבר יודעים ש"גדולות" שייכות לחסד, קו ימין, ו"נוראות" שייכות לתפארת, קו האמצע, מובן שה"נפלאות" שלנו שייכות לגבורה, לקו שמאל. אבל לאיזו גבורה? לגבורה של הכתר, גבורה דעתיק. הרבי מסביר[עב] שה"פלא" הופך בהמשך ל"אלף", הוא המקור בכתר ל"אאלפך חכמה"[עג] ו"אאלפך בינה"[עד]. כלומר, הפלא הוא בעצם כח המשכיל, המקור של החכמה, הסוד של מוחא-סתימאה דאריך בו מלובשת גבורה דעתיק[עה]. ב"נפלאות" שבין החתן והכלה גבורה דעתיק היינו התגברות האהבה בין חתן וכלה, שתהיה גם אהבה כמים (בסוד "אחֹתי"), מצד עצם החסד, וגם תתגבר להיות אהבה כאש (בסוד "רעיתי") – "רשפיה רשפי אש שלהבתיה"[עו] שבין איש ואשה (ששם י-ה הוא סוד "שכינה ביניהם"). אפשר להסביר באופן נוסף גדולות בקו החסד והאהבה, נוראות – לשון יראה – בקו הגבורה-היראה ונפלאות בקו האמצעי, קו הפלא של נשיאת ההפכים, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש כאן עוד תופעה מענינת, שכל הביטויים מופיעים בלשון נקבה-רבים – "גדֹלות", "נפלאות" ו"נוראות". לפי זה בלשון יחיד היה צריך להיות 'גדוֹלה', 'נפלאה' ו'נוראה' – המלה "נוראה" מופיעה פעם אחת[עז] והמלים 'גדולה' ו'נפלאה' לא קיימות בתנ"ך.

נעיר שבפרק הבא בתהלים – אותו אמרנו לפני מנחה של ערב שבת – חוזר ארבע פעמים, אחרי כל אחד מ"ארבעה צריכין להודות"[עח], הפסוק "יודו להוי' חסדו ונפלאותיו לבני אדם"[עט], שמקשר גם הוא בין הפלא לבין החסד והאהבה של ה'.

"ואביטה נפלאות מתורתך"

הפסוק הבא הוא בפרק קיט, הפרק הכי ארוך והכי משוכלל בתנ"ך. זהו הפסוק ה-חי בפרק, שהוא המקור של שם החוברת שלנו:

גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ.

המלה "ואביטה" מופיעה רק עוד פעם אחת בתהלים, שלשה פסוקים קודם – "בפקודיך אשיחה ואביטה אֹרחֹתיך"[פ]. המפרשים מסבירים[פא] ש"בפקודיך אשיחה" מדגיש את הדבור בפה – ולא רק הרהור במחשבה – בדברי תורה. כתוב "כי חיים הם למֹצאיהם"[פב] וחז"ל דורשים "למוציאיהם בפה"[פג]. כאשר מקיימים "בפקודיך אשיחה", לומדים בדבור את הפִקודים-המצוות של ה', ניתן לקיים גם "ואביטה אֹרחֹתיך" – להתבונן באורחות ה' שנסתרות בתוך המצוות שאני מבטא בפה[פד]. על כך מתפללים "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – תפלה שאזכה אכן ל"ואביטה" באורחות ה'.

בהקבלת יג ה"נפלאות" ל-יג מדות הרחמים ה"נפלאות" השביעי מכוון כנגד מדת "ואמת"[פה] – "אין אמת אלא תורה"[פו].

"לעֹשה נפלאות גדֹלות לבדו"

גם את פסוק ה"נפלאות" האחרון בתהלים נאמר מחר, הוא נמצא בתוך "הלל הגדול" – פרק קלו[פז]:

לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

על הפסוק הזה יש סיפור[פח] שהיה עם הבעל שם טוב בתורכיה, בזמן שהוא ניסה להגיע לארץ ישראל, וגם ניגון עליו שמקובל שהוא מהבעל שם טוב (באותו סיפור). גם בפסוק הזה רואים שה"נפלאות" הולכות עם עשיה ("לעֹשה"), עם "גדֹלות" (שכאן אינן שם-עצם, אלא שם-תואר לנפלאות עצמן), עם "לבדו" וגם בקשר ל"חסדו" של ה'.

עד כאן הפסוקים בתהלים.

"נפלאות עד אין מספר"

ארבעת הפסוקים הבאים הם בספר איוב, שכבר מביא אותנו ל-12 הופעות של "נפלאות". רוב הפסוקים הם בסיום הספר, בדברי אליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח), שאומר דברים נכוחים אחרי ששלשת הרעים לא דברו אל איוב נכון[פט], ובדברי איוב לאחר התגלות ה' אליו מעין הסערה. אבל הפסוק הראשון הוא יחסית בתחלת הספר, בדברי אליפז התימני[צ]:

עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר.

גם הפסוק זה מחבר את ה"גדֹלות" עם ה"נפלאות", את החסד עם הגבורה. ישנו פסוק מאד דומה (שאנו אומרים כל יום בברכת "אמת ואמונה" בתפלת ערבית), 'בן-זוג' של הפסוק הזה, גם הוא בספר איוב[צא] – "עֹשה גדֹלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר". כאן מופיעה המלה "נפלאות" עם ו נוספת, ולכן לא ספרנו את הפסוק הזה, אבל שני הפסוקים מעידים ש"נפלאות" קשורות ל"אין מספר" (בגימטריא אמת), גילוי של אין-סוף.

"ירעם אל בקולו נפלאות"

הפסוק בדברי אליהוא בן ברכאל הוא[צב]:

יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְלֹא נֵדָע.

עד עכשיו ראינו בעיקר "נפלאות" שקשורות לעשיה, אבל כאן ה"נפלאות" הן "בקולו" של ה' – ה' מרעים בקולו וכך מגלה ופועל "נפלאות". כאן העשיה שייך דווקא ל"גדֹלות", ששוב חוזרות יחד עם ה"נפלאות", ודווקא בהן כתוב "ולא נדע", מדרגה השייכת לכתר (לדרגת רישא דלא ידע ולא אתידע שבכתר, סוד האמונה שבכתר – כאשר אי אפשר לדעת צריך להאמין).

"עמֹד והתבונן נפלאות אל"

בהמשך דבריו אומר אליהוא[צג]:

הַאֲזִינָה זֹּאת אִיּוֹב עֲמֹד וְהִתְבּוֹנֵן נִפְלְאוֹת אֵל.

זהו פסוק 'חב"די' מובהק[צד], שקורא להתבוננות. "עמֹד" פירושו התעכב – צריך לעצור, להתעכב, כדי להתבונן ב"נפלאות אל"[צה]. זהו עיקר העבודה החב"דית – התבוננות שאפשרית דווקא מתוך התעכבות ועמידה, לבטל את המהירות בלימוד התורה ובעבודת התפלה[צו].

"נפלאות ממני ולא אדע"

את פסוק ה"נפלאות" האחרון בספר איוב אומר איוב עצמו, אחרי שה' מתגלה אליו ושואל את כל השאלות, ואז הוא מודה בקוצר השגתו[צז]:

מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע.

כאן רואים של"נפלאות" שבאות מהכתר יש שרש ברישא דלא ידע ולא אתידע – "נפלאות ממני ולא אדע".

פסוק עיקרי נוסף שמקשר בין הנפלאות לאי-ידיעה הוא "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים"[צח]. שם ה"ארבעה לא ידעתים" שמונה הפסוק הם כתר-חכמה-בינה-דעת דעתיק, ארבע הספירות של "רישא דלא ידע ולא אתידע"[צט], שהרביעי שבהם – כנגד דעת דרדל"א – הוא "דרך גבר בעלמה". לפי זה, מהם ה"שלשה המה נפלאו ממני"? מוסבר שהם החג"ת דעתיק, שהם שלשת תיקוני גלגלתא הראשונים – גלגלתא (התלבשות חסד דעתיק בכתר דאריך), טלא דבדולחא (התלבשות גבורה דעתיק בחכמה דאריך, שבפרט היא עיקר סוד ה"נפלאות" כנ"ל, וכמבואר בכ"ד שתיקון זה הוא עיקר סוד התיקון וההתלבשות בתיקוני גלגלתא[ק]) וקרומא דאוירא (בו מלובשת תפארת דעתיק). הרבי מקומרנא[קא] אוהב לתת את התבה "גמא" כסימן לשלשת התיקונים הראשונים – גלגלתא-מוחא-אוירא (ואז כבר לא מדובר רק בקרומא דאוירא, בו מלובשת התפארת דעתיק, אלא באוירא – שמעל הקרומא – שיש בו הארה של דעת דרדל"א, "דרך גבר בעלמה" הנ"ל).

"ועל אל אלים ידבר נפלאות"

הפסוק האחרון של "נפלאות" בתנ"ך מופיע בספר דניאל. דניאל חוזה את המשך תולדות מלכות פרס ומה שיקרה אחריה, ומתאר מלך שיתגבר על כל המלכים האחרים וגם יחציף כלפי שמיא[קב]:

וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ הַמֶּלֶךְ וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְגַּדֵּל עַל כָּל אֵל וְעַל אֵל אֵלִים יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת וְהִצְלִיחַ עַד כָּלָה זַעַם כִּי נֶחֱרָצָה נֶעֱשָׂתָה.

כאן המובן של "נפלאות" הוא דברים שאינם נכונים באופן מופלא – הוא יאמר על ה' יתברך, "אל אלים", דברי חירוף שקריים שכמותם לא נאמרו מעולם. המפרשים – החל מהאבן עזרא – מסבירים שהכוונה לקיסר הרומי קונסטנטין שאימץ את הדת הנוצרית כדת הרשמית של האימפריה הרומית. ה"נפלאות" השקריות שהוא מדבר על ה' הן האמונה באותו האיש, האמונה בשילוש ושאר עיקרי הנצרות[קג]. אם כן, אחרי כל ה"נפלאות" החיוביות הכל חותם ב"נפלאות" שליליות ביותר (יצוין שעוד קודם מופיעה המלה "נפלאות" בדניאל – בתוספת אות, שלכן לא מנינו אותה – בתיאור "מלך עז פנים" בו יתקיים "ועצם כחו ולא בכחו ונפלאות ישחית וגו'"[קד] המתפרש על השחתת בית המקדש[קה] או על השחתת "הנפלאות האמתיות הנמצאים בתורה ואשר עשו הנביאים לקיום הדת", "ולא יהיה זה על ידי כח וגבורה למלחמה רק בפיו").

הרבה פעמים אנחנו מדברים[קו] על תופעה נפוצה בתורה שמושג מופיע בפעם הראשונה בצורה שלילית ורק ההופעות הבאות שלו הן חיוביות, ומסבירים שזהו הסוד של "ברישא חשוכא והדר נהורא"[קז] – דווקא כאשר האור בוקע מתוך החשך של הופעה שלילית ראשונה מתגלה "יתרון האור מן החשך"[קח], דווקא כך יש באור עוצמה שאין באור שבא בלי קדימת החשך. כך מסביר אדמו"ר הזקן בתניא[קט] שיש שני סוגי "מטעמים"[קי] שה' אוהב – יש דברים שהם מתוקים לכתחילה ויש דברים שהם מרים או חמוצים אבל על ידי עבודה מתקנים אותם ועושים אותם ערבים לחך, ודווקא הדברים האלה ערבים יותר מאשר הסוכר המתוק לכתחילה. אבל כאן הסדר הוא הפוך – ההופעה השלילית באה בסוף. כאן יש תופעה של התגברות החושך דווקא בסיום[קיא], כמו שהרבי הגדיר הרבה פעמים[קיב] את המצב בו אנחנו נמצאים היום, בסוף הגלות, כ"חשך כפול ומכופל".

צריך להסביר שבשביל להתמודד עם ה"נפלאות" האחרון, השקרים המופלאים של הדת השולטת בעולם, צריך את הכח של כל ה"נפלאות" החיוביות שמופיעות קודם. איך מתמודדים עם "על אל אלים ידבר נפלאות"? זו העבודה של "המהפכה הרביעית" – להגיע לכל העמים, לכל הנשמות שראויות לגיור שנפלו בתוך הקליפות, להאיר להן את אור התורה ולמשוך אותן אל האמת. צריך להגיע גם לכל ניצוצות החכמה ולקיים בהם "חכמה בגוים תאמין"[קיג], להכניס אותם לתוך האמונה. בשביל העבודה הזו צריך את כל האור של נפלאות התורה, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", וכל הנפלאות שה' עושה לבדו. זו השליחות של הדור שלנו, שליחות של דוברות לכל העולם, שיש בה תפקיד מיוחד לנשים, כמו שאנחנו תמיד מסבירים[קיד] על "כן בנות צלפחד דֹברות"[קטו].

"נגד כל עמך אעשה נפלאֹת"

עברנו על כל יג ה"נפלאות" בתנ"ך – כולם בנביאים-כתובים, כשאין אף אחד בתורה. בתורה מופיעה המלה נפלאות רק פעם אחת, אבל בכתיב חסר, "נפלאֹת" (ובעצם זו ההופעה היחידה של המלה "נפלאֹת" בכתיב זה בכל התנ"ך)[קטז]:

וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה הוי' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ.

פסוק הנפלאות המובהק הזה, פסוק הנפלאות היחיד בתורה, עם לשון עשיית נפלאות וגם יחד עם ה"נורא", מופיע מיד אחרי יג מדות הרחמים – הוא השרש לכל יג פסוקי ה"נפלאות" בהמשך. אם נרצה לצרף אותו עצמו ל-יג הפסוקים נוכל להשמיט במקומו את הפסוק "עמֹד והתבונן נפלאות אל", בו ה"נפלאות" מופיעות בסמיכות וממילא בניקוד שונה משאר ה"נפלאות" (אם נעשה כך הפסוק 'שלנו', "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", יזוז מתיקון "ואמת" לתיקון "נֹצר חסד" – משרש ה"בני" לשרש ה"חיי"[קיז] – המזל העליון בו תלוי פרצוף אבא[קיח], ספירת החכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[קיט]).

ורמז יפהפה: כל הביטוי "נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה הוי' כי נורא הוא אשר אני עשה עמך" עולה יא פעמים נפלאות! יש כאן דוגמה לתופעה שאנחנו מכירים מכמה מקומות, שמלה כתובה בפסוק בכתיב חסר דווקא כדי שכל הפסוק ירמוז לאותה מלא בכתיב המלא שלה. איזה פסוק נוסף 'נשמיט' מפסוקי הנפלאות, כדי שהפסוק שלנו יהיה מקור ל-יא פסוקים של "נפלאות" בהמשך התנ"ך? פשוט מאד – את הפסוק האחרון, בו ה"נפלאות" באות במובן שלילי. עד שה"נפלאות" האחרונות יתוקנו, פסוק ה"נפלאֹת" היחיד בתורה רומז שאחריו יבואו עוד יא פסוקי "נפלאות" חיוביים[קכ] (ועדיין ה"נפלאֹת" שבו עצמו חסרות, עד לתיקון הפסוק האחרון).

תכלית הפלא – מהסתר לגילוי

המדקדקים מציינים[קכא] ששרש פלא הוא אחד השרשים בלשון הקדש שיש במשמעותו דבר והיפוכו. כל ה"נפלאות" הן דברים נסתרים ונעלמים, "כי יפלא ממך דבר"[קכב], אבל יש בתורה כמה פסוקים בהם שרש פלא בא במשמעות של אמירת דבר מפורש ובהיר – "איש או אשה כי יפלִא לנדֹר"[קכג]. על הנודר לפרש את נדרו – האם מדובר בנדר או בנדבה וכו'. מסבירים[קכד] שהנדר אסור בדרך כלל, ורק בנסיבות 'מופלאות' – כמו בעת צרה, כשהאדם זקוק שה' יעשה לו נס ופלא – מותר וראוי לנדור. בדרך כלל, המשמעות הנעלמת של הפלא היא בעיקר בבנין נפעל, "יִפלא", ממנו נגזרת גם הצורה "נפלאות", ואילו הפירוש הוא בבנין פעל.

מכאן נלמד כי תכלית הסוד של ה"נפלאות" הוא להביא את הפלא הנעלם, השייך לכתר, לגילוי מפורש ובהיר בעולם. איפה כתוב "במופלא ממך אל תחקור"? בבן-סירא, מהספרים החיצוניים, אבל אצלנו מבקשים "גל עיני ואביטה נפלאות", להגיע ל"אראנו נפלאות". המצב של ההסתר וההעלם, "יפלא ממך דבר", הוא מצב של הכנעה ("חש"), ואילו הגילוי המפורש והבהיר הוא המתקה ("מל" לשון מילול ודבור). בין הכנעה להמתקה ישנו שלב ההבדלה ("מל" לשון מילה)[קכה]. על "נגד כל עמך אעשה נפלאֹת" מסביר רש"י שזהו מענה לבקשת משה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"[קכו] – "נפלאֹת" מלשון הפליה (פלא שמתחבר גם לשרש פלה) הוא שלב הבינים. בתחלה חשים שהפלא נפלא ומכוסה לגמרי, אחר כך מרגישים שיש כאן משהו אחר ונבדל – מופלה-מופלא משאר המציאות – ולבסוף הפלא מתפרש ומאיר בבהירות לעולם כולו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הנפלאות הכי גדולות הן הנישואין – מפלא מציאת בן הזוג ועד לנפלאות האהבה והשראת השכינה בין האיש והאשה.
• בחתונה האשה מכפילה את הנשיות שלה וכך מתגלה "פליאת האהבה".
• עם הנישואין מקבלת האשה מאגר של אהבה שמספיק לאהבת האיש ואהבת הילדים שיוולדו.
• הצדיק אוהב "אהבה שאינה תלויה בדבר", הרשע אוהב "אהבה שהיא תלויה בדבר" ואהבת הבינוני מעורבת.
• בנוהג שבעולם "אהבת נשים" מקצתה תלויה בדבר ומקצתה אינה תלויה בדבר והעבודה היא להעלות אותה לאהבת חברים נאמנים.
• פלא האהבה שלמעלה מטעם ודעת צריך להתגלות בידיעה בין איש ואשה.
• הקידושין והנישואין הם התקשרות והתחברות.
• הבסיס לנישואים הוא הרגשת אחוה (מצד החכמה) ונעימות (מצד הבינה) ואז מגיעים לאהבה-ידיעה שבין איש לאשתו (מצד הדעת).
• בין חברים נאמנים יש התכללות – כל אחד הוא גם משפיע (מתוך "אהבה שאינה תלויה בדבר") וגם מקבל (לא מתוך אינטרס אלא לטובת הקשר).
• יג פסוקי "נפלאות" בתנ"ך הם בסוד יג מדות הרחמים הנמשכות מהכתר.
• חתונה היא כמו הכניסה לארץ – מעבר מחוץ לארץ למקום הראוי להשראת שכינה.
• ה' עושה נפלאות – תוך שידוד המערכות – כדי לגלות את אהבתו אלינו.
• ה"נפלאות" ביציאת מצרים הן האהבה בין ה'-החתן אלינו-הכלה וכך יהיה ביתר שאת בגאולה האחרונה.
• ה"נפלאות" שבכתר מתגלות כנשיאת הפכים (והגברת הימין על השמאל) ב"נוראות" שבקו האמצעי.
• גדולות-נפלאות-נוראות הן כנגד ימין-שמאל-אמצע.
• ה"נפלאות" הן הגברת האהבה בין איש ואשתו – לעלות מ"אהבה כמים" ל"אהבה כאש".
• דווקא בעת לימוד התורה בפה ניתן להתבונן בסודות הטמונים בה.
• ה"נפלאות" האחרונות בתנ"ך הם שקרי הדת הנוצרית – צריכים את כל עצמת ה"נפלאות" החיוביות כדי לחולל את המהפכה הרביעית ולהתגבר על ה"נפלאות" השליליות.
• "נגד כל עמך אעשה נפלאֹת" הוא השרש בתורה לכל ה"נפלאות" בנ"ך.
• תכלית ה"נפלאות" היא להביא את הסוד לגילוי בהיר ומפורש.