סוד ה ליראיו - ארבעה עולמות (שער ב) · 1 מתוך 6

פתיחה - כל הנברא בשמי ולכבודי

ארבעת השומרים

תשמ"דכפר חב"ד

פרק ט - כתב זאת זכרון בספר

וְכֵן אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה עוֹלֶה "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר"[שעה] וְדָרְשׁוּ חז"ל: "'כְּתֹב זֹאת' מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן ('וַיָּבֹא עֲמָלֵק וְגוֹ'') וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה ('זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק וגו''[שעו]), 'זִכָּרוֹן' מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים (בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל [שעז]), 'בַּסֵּפֶר' מַה שֶּׁכָּתוּב בַּמְּגִילָּה"[שעח].

אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת הַנ"ל, שֶׁנֶּחְשְׁבוּ לְשָׁלֹשׁ לְעִנְיַן כְּתִיבַת זֵכֶר עֲמָלֵק [שעט], הֵן כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה:

יתּוֹרָה

המִשְׁנֵה תוֹרָה

ונְבִיאִים

המְגִילָּה (כְּתוּבִים)

תּוֹרָה וּמִשְׁנֵה תוֹרָה הֵם "תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין". אַרְבָּעָה הַחוּמָּשִׁים הָרִאשׁוֹנִים הֵם דִּבְרֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הקב"ה וּמִשְׁנֵה תוֹרָה הוּא דִּבְרֵי מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ, בְּחִינַת "מֹשֶׁה זָכָה לַבִּינָה" – בְּרִיאָה וְכִסֵּא הַכָּבוֹד (שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אֵלּוּ הֵן שְׁלֵמוּת הַשֵּׁם וּשְׁלֵמוּת הַכִּסֵּא וְד"ל). "כְּתֹב" הוּא כְּנֶגֶד עֶצֶם הָאֲצִילוּת – "תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב" (אַבָּא). "זֹאת" הִיא בְּחִינַת הַמְקַבֵּל שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב – מִשְׁנֵה תוֹרָה.

כָּל "זִכָּרוֹן" הוּא בַּיְּסוֹד – סִיּוּם הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם. וְכֵן "זָכַר חַסְדּוֹ"[שפ] בִּנְיַן הַזָּכָר, ו שֶׁבַּשֵּׁם, הוּא מֵהַחֲסָדִים.

"בַּסֵּפֶר" הוּא בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁבָּהּ כָּתוּב זִכָּרוֹן זֹאת, וְהוּא עִנְיַן מְגִילַּת אֶסְתֵּר – גִּלּוּי הַסְתָּרַת הַמַּלְכוּת כְּשֶׁיּוֹרֶדֶת בַּתַּחְתּוֹנִים כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח.

חסר ציור מס' 4:

וְהִנֵּה יָדוּעַ שֶׁמִּצְוַת מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק בָּאָה לְתַקֵּן אֶת שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ (בִּכְלָל, וּבִפְרַט מַדְרֵגַת הַ"שֵּׁם" שֶׁבָּאֲצִילוּת כַּנ"ל) – "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר"[שפא]. רְצוֹנוֹ שֶׁל עֲמָלֵק לְהַפְרִיד אֶת הָרֹאשׁ מֵהַגּוּף ("עֲמָלֵק" – "עַם מֹלֵק" כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח), אֶת עֲבוֹדַת הַהִתְבּוֹנְנוּת בַּמֹּחַ מֵהִתְפַּעֲלוּת הַמִּדּוֹת בַּלֵּב הַמְבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה בְּפוֹעַל, אֶת אוֹתִיּוֹת יה שֶׁבַּשֵּׁם מֵאוֹתִיּוֹת וה. בְּ"כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" – יה אוֹתִיּוֹת. הָעֵרֶךְ הַמְּמוּצָּע שֶׁל כָּל אוֹת עוֹלֶה צז שֶׁהוּא יִחוּד מַה וּבַּן כַּיָּדוּעַ בְּכִתְבֵי הָאריז"ל, שְׁלֵמוּת יִחוּד זו"ן שֶׁכְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת וה שֶׁבַּשֵּׁם. וְהוּא עִנְיַן הַמְשָׁכַת הַמּוֹחִין (אֲצִילוּת בְּרִיאָה – "כְּתֹב זֹאת") בַּלֵּב, לְתַקֵּן אֶת הַמִּדּוֹת (יְצִירָה – "זִכָּרוֹן") וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה (עֲשִׂיָּה – "בַּסֵּפֶר") בִּשְׁלֵמוּת.

רמז נוסף, ששייך לחודש אדר בנושא מחית עמלק:

וְכֵן אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה עוֹלֶה "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" [בפרשת בשלח [שפב]] וְדָרְשׁוּ חז"ל: "'כְּתֹב זֹאת' מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן ('וַיָּבֹא עֲמָלֵק וְגוֹ'') [בפעם הראשונה שהספור מופיע] וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה ('זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק וגו'' [בפרשת כי תשא [שפג]]), 'זִכָּרוֹן' מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים (בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל [במלחמת שאול באגג ובעמלק [שפד]]), 'בַּסֵּפֶר' מַה שֶּׁכָּתוּב בַּמְּגִילָּה" [מגילת אסתר]".

יש כאן ארבע מדרגות: "כתב", "זאת", "זכרון", "בספר", וכעת נכוון אותן כנגד ארבע אותיות שם הוי':

אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת הַנ"ל, שֶׁנֶּחְשְׁבוּ לְשָׁלֹשׁ לְעִנְיַן כְּתִיבַת זֵכֶר עֲמָלֵק, הֵן כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה:

יתּוֹרָה

המִשְׁנֵה תוֹרָה

ונְבִיאִים

המְגִילָּה (כְּתוּבִים)

השם בכללות הוא עולם האצילות ואילו הכסא הוא הבריאה, ה עילאה שבשם. ידוע שביחס לעמלק כתוב "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק"[שפה]. צריך לתקן את השם ואת הכסא, שאצלנו הם כנגד התורה ומשנה תורה. משנה תורה הוא הכסא לגבי ארבעת החומשים.

"כְּתֹב" הוּא כְּנֶגֶד עֶצֶם הָאֲצִילוּת – "תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב" (אַבָּא). "זֹאת" הִיא בְּחִינַת הַמְקַבֵּל שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב – מִשְׁנֵה תוֹרָה.

חז"ל דורשים על שתי המילים "'כתב זאת' – כאן ובמשנה תורה"[שפו]. "כתב" הוא עצם הכתב שבתורה שבכתב. תורה שבכתב היא בחינת אבא, ואילו "זאת" היא לשון נקבה, מקבל, וזהיא כנגד התורה שבעל פה המקבלת מן התורה שבכתב. היא כנגד אמא.

כָּל "זִכָּרוֹן" הוּא [קשור עם] בַּיְּסוֹד – סִיּוּם הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם.

זכרון הוא לשון זכר. בדרשת חז"ל [שפז] מובא שלא יודעים את מקום ברית המילה, ורק מן הפסוק "ערל זכר"[שפח] לומדים שבמקום בו ניכרת הזכרות של האדם שם עושים את ברית המילה. כך מפורש גם בקבלה.

וְכֵן "זָכַר חַסְדּוֹ" בִּנְיַן הַזָּכָר, ו שֶׁבַּשֵּׁם, הוּא מֵהַחֲסָדִים [והוא כולל את כל ששת (ו) מדות הלב]. "בַּסֵּפֶר" הוּא בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁבָּהּ כָּתוּב זִכָּרוֹן זֹאת ["זאת" היא האמא ואילו "זכרון" הוא הבן (ז"א), וזה בסוד הפסוק "כונן שמים בתבונה"[שפט]],

המילה "בספר" ודאי רומזת אל המקבל, אל הכלי שמקבל את כולם. פשט הכתוב הוא, שיש את הכתיבה שלי והיא צריכה להיות "בספר". אני צריך לכתוב איזו מציאות – "זאת" – ואותה המציאות שאני כותב צריכה להיות "זכרון", שהוא עדיין משהו רוחני. איפה אני כותב? "בספר". בסופו של דבר הכתב יהיה על גבי הספר. זו בחינת "אבא יסד ברתא"[שצ], שהמדרגה הכי גבוהה מגיעה עד למטה ביותר. אבא כותב בספר, במלכות [אגב, יש שלשה ספרים של ה"חוזה מלובלין", ששנים מהם נקראו על שם הפסוק הזה: 'זכרון זאת' ו'זאת זכרון'].

וְהוּא עִנְיַן מְגִילַּת אֶסְתֵּר – [ולמה היא נקראת כך? מגילה היא גלוי ואסתר היא הסתר, וענינה הוא] גִּלּוּי הַסְתָּרַת הַמַּלְכוּת כְּשֶׁיּוֹרֶדֶת בַּתַּחְתּוֹנִים כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח.

כתוב [שצא], שאסתר היא המלכות כאשר היא יורדת למטה, אל העולמות התחתונים בי"ע, ואילו כאשר היא למעלה, באצילות היא נקראת הדסה. כל זה בסוד הפסוק "ויהי אומן את הדסה היא אסתר"[שצב]. ענינה של מגילת אסתר הוא לגלות את ההסתר למטה.

כל הכתובים הם, כאמור, בחינת מלכות [א] ואילו מגילת אסתר מבין הכתובים היא הסוף – 'אסתר סוף הכתובים'[ב]. אמנם, מבחינת הזמן היו עוד כתובים שנכתבו אחריה, אבל במהותה היא הסוף, היא נקודת 'עֹמק תחת' של הכתובים. "הכל הולך אחר החיתום"[ג], ועל כן כל הכתובים נכללים בה. בלשון הקבלה, אסתר היא המלכות שבמלכות, והיא מה שיורד למטה, להסתתר בעולמות בי"ע.

נסכם את מה שהסברנו בציור:

ציור מס' 4:

יכתבאצילות

הזאתבריאה

וזכרוןיצירה

הבספרעשיה

מחית עמלק

כעת צריך להסביר למה כל זה קשור עם עמלק. למה עמלק הוא המודל של כל התנ"ך, וממילא מה הקשר לארבעת העולמות.

קודם הסברנו, שמלחמת עמלק שייכת במיוחד אל האות י שבשם, שכן היא בחינת 'שם', בעוד האות ה עילאה היא בעיקר 'כסא'. אולם, על פי פשט, המשמעות של "אין השם שלם" היא שכל שם הוי' אינו שלם ובעיקר הוא מעלים על אותיות וה שבו. לשון הפסוק הוא "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"[ד]. עמלק גורם שאותיות וה יופרדו מאותיות יה שבשם ויעלמו. עמלק הוא כנגד השם של ה' באופן כללי, וכתוב [ה] שכל התורה היא שם אחד ארוך של ה'. כך יתגלה לעתיד לבוא. לכן, עמלק הוא הנגד ו'הלעומת זה' של התורה שבכתב.

לפי זה, אפשר לומר שבכללות ה"כסא" – כסא הכבוד – הוא כנגד התורה שבעל פה ביחס אל ה"שם", שכנגד התורה שבכתב. עמלק לא אוהב ספר תורה ולכן בכל הדורות היו שורפים ספרי תורה, ואנחנו 'עם הספר'. הוא שונא את התעודה, בבחינת "צור [מלשון צורר] תעודה"[ו], ולכן הוא רוצה לשרוף אותה.

מה לומדים מכאן? עצם האמירה של משה לכתוב אותו בספר היא מחייתו. לכאורה, זה דבר והיפוכו. אם אני רוצה למחות אותו אז למה לכתוב אותו? אלא הכח לכתוב אותו בספר היא מחייתו "מתחת השמים".

רְצוֹנוֹ שֶׁל עֲמָלֵק לְהַפְרִיד אֶת הָרֹאשׁ מֵהַגּוּף ("עֲמָלֵק" – "עַם מֹלֵק" כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח) [מליקה היא הפרדה בין הראש והגוף, ואצלנו זה להפריד בין האותיות יה שבשם מאותיות וה שבו, להפריד בין השכל ובין הרגש], אֶת עֲבוֹדַת הַהִתְבּוֹנְנוּת בַּמֹּחַ מֵהִתְפַּעֲלוּת הַמִּדּוֹת בַּלֵּב הַמְבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה בְּפוֹעַל, אֶת אוֹתִיּוֹת יה שֶׁבַּשֵּׁם מֵאוֹתִיּוֹת וה.

הוא משאיר את האותיות יה לבד. הוא רוצה שהמחשבה שלך תהיה מחשבת שכל קר. "אשר קרך בדרך"[ז] מלשון קור וקרירות. הוא רוצה שכאשר תתבונן תישאר קר ושההתבוננות לא תחמם את הלב, שתהיה בלי התפעלות.

למה האותיות וה הן העיקר? כי הן מביאות את האדם לידי המעשה בפועל. כתוב בספר התניא [ח], ש'בעבודה' אותיות יה לבדן הן עמידה מרחוק. אדם יכול להיות פילוסוף – כמו שמספרים על אריסטו – ומקולקל ומושחת במעשה. בשביל להביא לידי מעשה בפועל – זה תלוי במדות שבלב.

אצלנו, במלחמת עמלק, אותיות וה מתבטאות בהריגת שמואל את אגג ובהריגת מרדכי את המן בפועל. אצל יהושע רק כתוב "ויחלוש יהושע"[ט], בלי לקחת את המלך שלהם ולהרוג אותו. גם משה לא הרג אותו בפועל. זה ענין שמופיע רק בנביאים ובכתובים. שאול אמנם לא קיים את המצוה, אבל שמואל בא אחריו ותקן אותו. הוא קיים את זה בהידור. הוא חתך את אגג לארבע, 'שתי וערב'[י], כמו שכתוב: "וישסף שמואל את אגג"[יא]. גם מרדכי קיים את המחייה בהידור, כאשר תלה על העץ את עשרת הבנים של המן.

רמז חדש:

בְּ"כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" – יה אוֹתִיּוֹת. הָעֵרֶךְ הַמְּמוּצָּע שֶׁל כָּל אוֹת עוֹלֶה צז שֶׁהוּא יִחוּד מַה וּבַּן כַּיָּדוּעַ בְּכִתְבֵי הָאריז"ל, שְׁלֵמוּת יִחוּד זו"ן שֶׁכְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת וה שֶׁבַּשֵּׁם [זהו רמז יפה לכך שצריך לחבר אותיות יה לאותיות וה, רמז שמתגלה על ידי שכותבים את עמלק בתוך הספר]. וְהוּא עִנְיַן הַמְשָׁכַת הַמּוֹחִין (אֲצִילוּת בְּרִיאָה – "כְּתֹב זֹאת") בַּלֵּב, לְתַקֵּן אֶת הַמִּדּוֹת (יְצִירָה – "זִכָּרוֹן") וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה (עֲשִׂיָּה – "בַּסֵּפֶר") בִּשְׁלֵמוּת.

הפרק הבא הוא פרק קצר עם רמז יפה, שקובע ברכה לפרק בפני עצמו: