פרק ז - דבור, משל, חידה, רמז

רָאשֵׁי תֵּיבוֹת "אבי"ע" הוּא מִלְּשׁוֹן "אַבִּיעַ" עַל דֶּרֶךְ "יַבִּיעַ אֹמֶר"[רפה]. סוֹד אֹמֶר הוּא אוֹר מַיִם רָקִיעַ, סוֹד ג' הַבְּחִינוֹת דְּ"אִיהוּ", "חַיּוֹהִי" וְ"גַרְמוֹהִי" שֶׁהַכֹּל אֶחָד – בַּאֲצִילוּת. בְּכֹחַ הַהַבָּעָה וְהַדִּבּוּר דַּאֲצִילוּת מִתְגַּלֶּה הָ"אוֹר" בִּבְרִיאָה (בִּבְחִינַת "בּוֹרֵא חֹשֶךְ" שֶׁהוּא אוֹר הַשֵּׂכֶל הַנִּבְדָּל שֶׁאֵינוֹ מִתְגַּלֶּה לַזּוּלַת), וְהַ"מַּיִם" בִּיצִירָה (מַיִם חַיִּים דְּחֶסֶד, "יוֹמָא דְּאָזֵיל עִם כּוּלְּהוּ יוֹמִין" – שִׁית סְפִירָאן דִּמְקַנְּנָן בִּיצִירָה, בְּחִינַת "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹהֵב"), וְהָ"רָקִיעַ" בַּעֲשִׂיָּה (הָרָקִיעַ הוּא סוֹד הַמָּסָךְ דְּ"אַף עֲשִׂיתִיו" שֶׁעַל יָדוֹ בָּא וּמִתְגַּלֶּה עֶצֶם אוֹר הָאֲצִילוּת).

וְכֵן אביע הוּא בְּסוֹד "אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי-קֶדֶם"[רפו] וְ"הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי"[רפז], דְּהִנֵּה מוּבָא בְּדא"ח שֶׁגִּלּוּי הָאֱלֹקוּת בְּאבי"ע הוּא בְּסוֹד "דִּבּוּר, מָשָׁל, חִידָה, רֶמֶז" שֶׁעוֹלֶה ד פְּעָמִים רוּחַ – "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הוי', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה. רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הוי'"[רפח] הַנֶּאֱמָר בִּמְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ. סוֹד הַ-ה דְּ"אַבִּיעָה" הוּא כְּנֶגֶד "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ"[רפט] – סוֹד תְּחִיַּת הַמֵּתִים, מִן הַמַּדְרֵגָה הַחֲמִישִׁית, קוֹצוֹ שֶׁל י, בְּחִינַת יָחִיד – "אֶחָד הָאֱמֶת".

בְּרֵאשִׁית עוֹלֶה יא פְּעָמִים אַבִּיעַ, בְּסוֹד יא פַּרְצוּפִים כְּלָלִיִּים דְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית מִן הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן וְאֵילַךְ כִּמְבוֹאָר בְּסִפְרֵי הַקַּבָּלָה (ג' פַּרְצוּפֵי 'אָדָם קַדְמוֹן', ה' פַּרְצוּפֵי אֲצִילוּת, ג' פַּרְצוּפֵי בי"ע). מְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאריז"ל שֶׁפֵּירוּשׁ "פַּרְצוּף" הוּא הִתְכַּלְּלוּת אבי"ע. וְהוּא סוֹד אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה שֶׁעוֹלֶה בַּ"חֲזָרַת הַגַּלְגַּל" (כַּאֲשֶׁר אֶלֶף חוֹזֵר לְ-א, בְּסוֹד "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף"[רצ]) – פַּרְצוּף, הִתְכַּלְּלוּת אַבְרָהָם יִצְחָק (אַבְרָהָם בְּסוֹד גִּלּוּי הַחֶסֶד – אוֹר אֱלֹקִי – בַּאֲצִילוּת, וְיִצְחָק בְּסוֹד הַצִּמְצוּם וְגִלּוּי הַיֵּשׁ בְּבי"ע).

נתחיל היום את פרק ז, שעוסק במילה 'אביע'. המילה הזו יוצאת מראשי התיבות של ארבעת העולמות אבי"ע, מלשון הבעה, כמו בפסוק "יום ליום יביע אֹמר"[רצא]. מובן מכך, שהבעה קשורה עם יום, כאשר המילים "יום ליום" מרמזות לשני הימים הראשונים של מעשה בראשית. בשני ימים אלו מתגלה סוד ה-אמר – אור מים רקיע – שכולל את כל סוד מעשה בראשית, את כל מה שנברא נברא בעשרה מאמרות – "ויהי אור" "ויהי רקיע" וכו'. בכתבי האריז"ל שלשת המושגים הללו הם ממושגי היסוד של הבריאה[רצב]. זהו סוד התהוות הזרע והעובר, סוד התהוות ולידת כל דבר.

אחד מן ההסברים הוא, שהאור הוא אור העצם, והוא נקרא בלשון ספר הזהר "איהו" (הוא), המים נקראו "חיוהי" (חיות) והרקיע הוא כבר תחלת התהוות העובר, התחלת הכלי – "גרמוהי" (כלים). "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[רצג], והכל אחד.

יוצא מזה, שעיקר הגלוי של אמר – שה' אומר ומגלה משהו – הוא בעולם האצילות, שם כל מה שה' אומר הוא בבחינת "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון".

רָאשֵׁי תֵּיבוֹת "אבי"ע" הוּא מִלְּשׁוֹן "אַבִּיעַ" עַל דֶּרֶךְ "יַבִּיעַ אֹמֶר". סוֹד אֹמֶר הוּא אוֹר מַיִם רָקִיעַ, סוֹד ג' הַבְּחִינוֹת דְּ"אִיהוּ", "חַיּוֹהִי" וְ"גַרְמוֹהִי" שֶׁהַכֹּל אֶחָד – בַּאֲצִילוּת.

אצילות: "יביע אמר"; בי"ע: "יחוה דעת"

שלמות ההבעה שייכת בעצם ליום, ועולם האצילות הוא תחום שנקרא 'יום'. כתוב בחז"ל[רצד] שהיום הוא התחום של האור, והקריאה – "ויקרא אלקים לאור יום"[רצה] – באה להכניס את האור אל תוך התחום שלו. יום הוא בחינת חסד ואילו לילה הוא בחינת גבורה. לכן כתוב שעולם האצילות בכללותו הוא חסד. כל בנין האצילות הוא מן החסד. במונחים של הקבלה, כמו שר' הלל מסביר[רצו], כל עולם האצילות נבנה מחסד דעתיק המתלבש ב'גלגלתא' דאריך. זה המקור לכל הגלוי בכל עולם האצילות, מה שאין כל גבורה דעתיק המתלבשת ב'מוחא סתימאה' דאריך היא המקור לשלשת העולמות התחתונים בי"ע [בשלשת השמות אל שדי, אל הוי', אל אדני המאירים בהם]. עולמות בי"ע הם העולמות שנקראו 'לילה' וחשך.

לענינינו, כיוון שעיקר ההבעה שייכת ליום ממילא מובן שעיקר ההבעה היא בעולם האצילות. לעומת זאת, העולמות התחתונים הם בחינת חשך, החל מעולם הבריאה שעליו נאמר "בורא חשך"[רצז], ואפילו האור שבעולם היצירה [שעליו כתוב "יוצר אור"] הוא חושך לעומת האור שבעולם האצילות. שם, בחושך של העולמות התחתונים, שייך יותר המשך הפסוק – "יחוה דעת". לכן אצלנו, בעולמות החושך, כל אחד מחוה את דעתו, ואז "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות"[רצח]. כולם כבר אכלו מעץ הדעת.

עיקר הענין שאנחנו לומדים בכל השער הזה הוא, שהתכלית היא שהאור של האצילות ירד עד למטה, עד לעולמות התחתונים. "כל הנקרא בשמי ולכבודי – עולם האצילות – בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[רצט]. האצילות היא רק ממוצע "לכבודי", רק כדי להוריד אותו אל העולמות "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". להמשיך ולגלות את גלוי הכבוד למטה. בהקשר של הפרק שלנו, עיקר ההבעה של ה-אמר בעצם הוא בעולם האצילות. עוד יותר על פי דברי האריז"ל[ש], שבכל אחד מן הפרצופים של עולם האצילות כלולים כל עולמות אבי"ע. אבל המגמה היא להמשיך את ה-אמר למטה, להמשיך את ה"יביע אמר" אל תוך ה"יחוה דעת" שלמטה, אל ה'דעת תחתון' שלמטה, בשלשת העולמות בריאה-יצירה-עשיה.

אור, מים רקיע

בְּכֹחַ הַהַבָּעָה וְהַדִּבּוּר דַּאֲצִילוּת מִתְגַּלֶּה הָ"אוֹר" בִּבְרִיאָה (בִּבְחִינַת "בּוֹרֵא חֹשֶךְ" שֶׁהוּא אוֹר הַשֵּׂכֶל הַנִּבְדָּל שֶׁאֵינוֹ מִתְגַּלֶּה לַזּוּלַת), וְהַ"מַּיִם" בִּיצִירָה (מַיִם חַיִּים דְּחֶסֶד, "יוֹמָא דְּאָזֵיל עִם כּוּלְּהוּ יוֹמִין" – שִׁית סְפִירָאן דִּמְקַנְּנָן בִּיצִירָה, בְּחִינַת "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹהֵב"), וְהָ"רָקִיעַ" בַּעֲשִׂיָּה

כעת נפרש כיצד ה-אמר המתגלה בעולם האצילות יורד ומתגלה בשלשת העולמות התחתונים בי"ע. איך? אור העצם, שהוא אור פנימי ו'אור המאיר לעצמו', נמשך ומתגלה בעולם הבריאה. עולם הבריאה נקרא "בורא חשך" כי הוא חשך כלפי הזולת. זהו אור של מחשבה, וכאשר אדם חושב – הזולת לא רואה שום דבר. הוא "בורא חשך" כלפי הזולת, אבל אור פנימי עצמי דוקא יש לו.

האור של עולם היצירה – "יוצר אור" – הוא 'אור המאיר לזולתו'. זהו אור של רגש אהבה שמתגלה אל הזולת. רגש שנמשך כלפי חוץ נקרא מים, כמו אברהם אבינו שנקרא "זכֹר אב נמשך אחריך כמים"[שא]. רגש האהבה של החסד משול למים, שכן הוא נמשך והולך בכל המדות – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[שב] – בכל ששת המדות שמקננות בעולם היצירה. עולם הבריאה הוא עולם השכל ושם יש אור עצמי, אור פנימי, שהוא עצמו חשך כלפי הזולת. בעולם היצירה מתגלה מים, חסד ואהבה, וזה מה שהולך עם כל הימים שלו. למים יש הרגשת עצמם – 'יש מי שאוהב'[שג] – כמו במדות. עיקר הרגשת ה'יש' היא תוך כדי אהבה. זה דבר שדורש תקון, אבל זהו המצב בעולם היצירה.

הרקיע הוא כבר כלי והוא מתגלה כבר בעולם העשיה. עשיה היא מלשון תקון, תקון כלים. עולם היצירה הוא עדיין עולם של אור – "יוצר אור" – יחסי לזולת, אבל מהות עולם העשיה היא לתקן הרבה כלים לאור הזה של עולם היצירה. באמת, עיקר הרקיע הוא לא עולם העשיה בעצמו, אלא הרקיע המבדיל ומפסיק בינו לבין עולם היצירה, בסוד הרבוי בסיום הפסוק "אף עשיתיו":

(הָרָקִיעַ הוּא סוֹד הַמָּסָךְ דְּ"אַף עֲשִׂיתִיו" שֶׁעַל יָדוֹ בָּא וּמִתְגַּלֶּה עֶצֶם אוֹר הָאֲצִילוּת).

הגלוי בעשיה – זכוך הכלים

את הדבר הזה למדנו באריכות במאמר הראשון בספר 'פלח הרמון' של ר' הלל[שד]. פנימיות הרקיע מחברת את העצמות, את המדרגה הכי גבוהה של האור, עם המדרגה התחתונה ביותר. הגלוי בעולם העשיה הוא גלוי יותר עצמי מאשר הגלוי של עולם הבריאה. בעולם הבריאה יש גלוי של הארה מן האור שבאצילות, הארה של אור השכל שאינו בבחינת 'בטול במציאות', אלא בבחינת 'אפשריות המציאות' שבהתבוננות. בעולם היצירה יש כבר הרגשת 'מציאות כללית' של 'יש מי שאוהב'. האהבה שאני אוהב את כולם תוך כדי הרגשת ה'אני' זו המציאות הכללית שלי. בעולם הבריאה יש רק אפשריות. האדם מסוגל להרגיש את עצמו, אבל כאשר הוא מתבונן עמוק הוא כל כך לא מרגיש את עצמו עד שמציאותו נקראת רק 'אפשריות המציאות'. זוהי רק הארה מן ה'בטול במציאות', אבל בעולם העשיה זה אחרת.

עולם העשיה הוא עולם של שכלול, כמו שכתוב "ויכלו השמים והארץ"[שה] והתרגום הוא "ואשתכללו". על ידי השכלול של כל הכלים בפרטיות, שזו בחינת הרקיע, נמשך אור מן האצילות. זה נקרא "עושה שלום"[שו], שברבוי הכלים יש גלוי העצם של 'בטול במציאות' שבאצילות. זה נעשה על ידי זכוך הכלים שבעולם העשיה. כל עוד מאיר האור הכללי בעולם היצירה אי אפשר באמת לזכך כלי.

יש שני סוגי עבודה בחסידות: בטול וזכוך[שז]. בטול זה אחד שלא מרגיש את עצמו, וזכוך הוא שהכלי כל כך מזוכך עד שהוא כבר מקבל בעצמו את אותה העוצמה והאמת של מדרגת האצילות. כל עוד יש רגש כללי, אף שהוא יותר רוחני, הוא לא מסוגל לזכך את עצמו. רק כאשר יש רבוי של כלים בפרטיות, בבחינת עולם העשיה, יש מצב שמאפשר שכלול על ידי עבודה. עבודה היא מלשון עִבּוּד וזכוך, ורק על ידי רבוי עבודה של מצות מעשיות אפשר לזכך ולשכלל את הכלים. זה נקרא "עושה שלום", עד שאותו האור של עולם האצילות מתגלה דוקא בעולם העשיה. זה סוד הרקיע.

תכלית הכוונה היא שאור הבטול יאיר בעבודת הזכוך, שיהיה כלי מזוכך [בפרשת השבוע קראנו שבני ישראל ראו את אלקי ישראל "כעצם השמים לטהר... ויאכלו וישתו"[שח]. זו עבודת הזכוך, רק שיש מחלוקת אם הזכוך היה אמיתי או לא, ולכן חולקים אם לפרש אותו לשבח או לגנאי].

נסכם: יצא לנו שאבי"ע הוט מלשון הבעה, ועיקר ההבעה היא ביום, בעולם האצילות, אבל את אותה ההבעה [ה-אמר] צריך להמשיך למטה בעולמות בי"ע. צריך שיהיה גלוי של אור בעולם הבריאה, של מים בעולם היצירה, ושל רקיע בעולם העשיה.

דבור, משל, חידה, רמז

עד כאן דרשנו את הפסוק בתהילים "יום ליום יביע אמר", אלא שבפסוק הזה הלשון היא "יביע" ולא 'אביע'. דרשנו רק את השרש של המילה. בכל התנ"ך אין מילה כזאת ['אביע'], אבל המילה הקרובה אליה ביותר היא "אביעה". גם היא מופיעה בספר תהלים: "אביעה חידות מני קדם"[שט]. יש כאן לשון הבעה, הבעת חידות, וצריך גם להבין אל מה רומזת האות ה שבסוף המילה. פסוק נוסף בו מופיעה המילה 'אביעה' הוא פסוק בספר משלי: "הנה אביעה לכם רוחי"[שי]. שלמה המלך אומר שהוא יביע לנו את הרוח שלו.

וְכֵן אביע הוּא בְּסוֹד "אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי-קֶדֶם" וְ"הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי", דְּהִנֵּה מוּבָא בְּדא"ח שֶׁגִּלּוּי הָאֱלֹקוּת בְּאבי"ע הוּא בְּסוֹד "דִּבּוּר, מָשָׁל, חִידָה, רֶמֶז"

יש מאמר של האדמו"ר הזקן[שיא], בו הוא אומר שהמלכויות שבכל עולם הן ארבע מדרגות של גלוי אלקות. כאשר האלוקות מתגלה בהדיא היא כמו אחד שמדבר בפרוש ואתה מבין מה שהוא אומר. דבור ברור הוא משל לאיכות האלוקות המתגלה מפי המלכות של עולם האצילות. זהו דבור מפורש בלי קשיים.

אם האדם בעולם הבריאה מתגלה לו האלוקות כמו משל. המשל מכוון בדיוק כנגד הנמשל, ואם יש לך שכל אתה יכול לבנות את הנמשל מתוך המשל [אינדוקציה]. כך אתה מגלה את האלוקות.

בעולם היצירה הקשר יותר רחוק, ושם נקרא הגלוי חידה. מה ההבדל בין משל לבין חידה? משל הוא הסבר מכוון, ולהבין אותו אפשר רק על ידי שכל נכון, אבל חידה היא הסבר שבא להסתיר באופן מכוון. היא אינה באה להלביש באופן הולם ותואם את הסבר הענין כמו משל. מי שאומר לך חידה לא מנסה להלביש לך אותה ולעשות לך את הפתרון קל. להיפך, הוא מסתיר את הפתרון בתוך החידה כדי שיהיה לך קשה. עיקר החידה בתנ"ך היא החידה של שמשון[שיב]. החידה היא המשל לגלוי האלוקות שמתגלה דרך המלכות של עולם היצירה.

שוב, אלו משלים לגלוי האלוקות דרך המלכות של אותו עולם. דרך ספירת המלכות יש גלוי של כל אותו עולם, ההיכלות שבו וכו'. המלכות היא ספירה פנימית, היא מקבלת את כל האור של אותו עולם והיא מגלה אותו בו. הספירות הן הפרצוף הפנימי ואילו העולם בו היא מגלה את אותן היא המציאות החיצונית. הספירות הן כמו 'אדם' והמלכות היא הכלי של אותו 'אדם'. כמובן, האופן בו היא מגלה את אותו עולם אל הזולת תלוי באופן שאותו הזולת רואה אותו. לכן כתוב, שככל שהנביא נמצא בעולם יותר תחתון הוא רואה בצורה יותר נסתרת. משה רבינו מקבל מן האצילות דרך מעבר הבריאה, ולכן הוא רואה בצורה ברורה וגם אומר את מה שהוא רואה בצורה ברורה. הוא רואה ב"אספקלריה המאירה"[שיג]. ישעיהו מקבל במדרגת עולם הבריאה, ולכן הוא רואה ואומר את מה שהוא רואה בצורת משל. יחזקאל שייך יותר אל עולם היצירה, ואילו דניאל שייך אל עולם העשיה[שיד]. לכן הוא רואה את 'קץ הימים' ועוד דברים סתומים[שטו] [אלו שלש המרכבות[שטז]: המרכבה של ישעיהו היא מרכבת השרפים – שאומרים "קדוש קדוש קדוש"[שיז] – של עולם הבריאה. המרכבה העיקרית בתנ"ך היא המרכבה של יחזקאל והיא בעיקר מרכבה של חיות שבעולם היצירה[שיח]. מרכבת הסוסים בזכריה[שיט] היא מרכבת עולם העשיה].

מה ההבדל בין חידה ובין רמז? חידה מועברת באמצעות הדבור. המשל הוא בעיקר דבור של שכל, של 'גלי שכל'. אני משדר לך את הגלים ואם יש לך את ה'מכשיר' המתאים לגלות אותם אתה מבין. חידה היא בעיקר 'גלי דבור'. אני לא מגלה לך את הדבר, אני רק אומר לך. זה בלי תכנית איך לבנות. רמז הוא עוד פחות מזה. זהו גלוי של עולם העשיה, עליו נאמר "די לחכימא ברמיזא"[שכ]. רמז היא רק תנועה קלה של הגוף, ללא כל דבור. כל עולם העשיה שלנו הוא עולם של רמזים. הבטוי המקורי כאן הוא של האדמו"ר הזקן, אבל גם לר' נחמן מברסלב[שכא] יש בטוי כזה – עוד יותר מאשר בחב"ד – האומר שכל העולם הזה הוא עולם של רמזים. ה' מגלה את עצמו כל הזמן, אבל על ידי רמזים. כל מה שאתה רואה אלו תנועות של רמז שה' עושה לך. את הרמז הרבה יותר קשה לשחזר מאשר חידה משל או דבור. בשביל לקבל רמז צריך כלי והכלי הוא אמונה. בלי אמונה אי אפשר להבין את תורת הרמזים [באותו מקום מסביר ר' נחמן שאמונה וחכמה הן סוד האותיות ח ו-נ. החכמה לראות את הרמזים היא האות ח ואילו הכלי לקבל אותם היא האמונה באות נ, וזה סוד החן]

"מארבע רוחות בואי הרוח"

המילים הללו – דבור משל חידה רמז – עולות ד פעמים רוח. זהו הערך הממוצע של כל אחת מן המילים הללו, וממילא אלו ארבע רוחות. איפה יש פסוק עם ארבע רוחות?

שֶׁעוֹלֶה ד פְּעָמִים רוּחַ – "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הוי', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה. רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הוי'" הַנֶּאֱמָר בִּמְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ.

זהו פסוק שכולל ארבע רוחות. פסוק נוסף המדבר על ארבע רוחות הוא פסוק ביחזקאל – "מארבע רוחות באי הרוח"[שכב] – והוא מדבר על תחית המתים. תחית המתים היא הסיום, הנקודה הפנימית, של ביאת המשיח [הרבי תמיד אומר שהיא יכולה להתחיל יחד עם ביאת המשיח]. בהמשך נסביר שהיא הרוח החמישית, הכתר הכולל את ארבעתן.

על פי סוד, ארבעת הרוחות הללו מכוונות כנגד הספירות כתר, חכמה, בינה, דעת. בפעם אחרת למדנו, שהן קשורות עם סוד הנשימה[שכג]. הנשימה, שקשורה עם הרוח, היא מעגל שכולו בתוך המוחין כתר-חכמה-בינה-דעת, בסוד הפסוק "כל הנשמה תהלל יה"[שכד]. נשמה היא נשימה[שכה], והיא הִלוּל – גלוי אור – במדרגת יה שבשם. בנשימה, באותיות יה, יש ארבע מדרגות: שאיפה, נשיפה, בלימה, מנוחה. יש בספר הזהר[שכו] הרבה על ארבע הרוחות, אבל בשרש הכי עליון שלהן הן כנגד כחב"ד, ולפי זה הרוח החמישית צריכה להיות 'עולה על כולנה', כנגד רדל"א.

כתר

"ונחה עליו רוח ה'"

[מזרח]

חכמהבינה

(אבא ואמא עילאין)(ישראל סבא ותבונה)

"רוח חכמה ובינה""רוח עצה וגבורה"

[דרום][צפון]

דעת

"רוח דעת ויראת ה'"

[מערב]

נפרט: הרוח הראשונה צריכה להיות כנגד הכתר, הרוח השניה כנגד החכמה, הרוח השלישית כנגד הבינה והרוח הרביעית כנגד דעת. ברוח האחרונה הקשר הוא ברור – "רוח דעת ויראת ה'". הרוח השניה – "רוח חכמה ובינה" – לכאורה כוללת את שתי הספירות ולא רק החכמה. צריך לומר, ש"חכמה ובינה" כאן הן אבא ואמא עילאין, ושניהם כלולים בתוך החכמה. הם התכללות של החכמה והבינה שיש בתוך החכמה, בסוד 'הבן בחכמה'[שכז].

כמו ש"חכמה ובינה" כאן הם אבא ואמא עילאין, כך "עצה ותבונה", הרוח השלישית, הם כנגד ישראל סבא ותבונה. "עצה" היא כמו בטוי חז"ל במשנה "בן חמישים לעצה"[שכח], כנגד חמישים שערי בינה. "גבורה" כאן, על פי כתבי האריז"ל[שכט], היא גבורה דאריך – זרוע שמאל שלו – המתלבשת בפרצוף אמא, בסוד הפסוק "אני בינה לי גבורה"[של]. בקבלה הראשונה[שלא] שלפני האריז"ל מפרשים את הפסוק על פי פשוטו, שהגבורה היא ענף של הבינה, אבל האריז"ל מפרש "אני בינה" ובתוכי "גבורה", שהפנימיות של הבינה, של אמא, היא גבורה דאריך. שוב, "רוח חכמה ובינה" כוללת את אבא ואמא עילאין, ואילו "רוח עצה וגבורה" כוללת את פרצופי ישראל סבא ותבונה. לכן הלשון ברוח השניה אינה 'חכמה ותבונה', כמו שכתוב בהרבה מקומות בתנ"ך, אלא "חכמה ובינה". בכתבי האריז"ל בינה סתם, לעומת תבונה, היא אמא עילאה.

הרח הרביעית – "רוח דעת ויראת ה'" – היא כנגד ה חסדים ו-ה גבורות שבדעת. דבר נוסף שרואים בפסוקים הללו הוא, שהם מתחיל עם "רוח ה'" ומסתיימים עם שם ה', בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן". כלומר, ה הגבורות שבדעת חוזרות אל הכתר. הרוח הראשונה – "רוח ה'" – כוללת את כולן, כמו הכתר. כל המדרגות הללו הן הרוחות שינוחו על ראשו של המשיח. כל זה מתאים עם פסוק נוסף בספר ישעיהו, המונה את חמשת העליות של המשיח: "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא..."[שלב].

איך מתלבשות רוחות המשיח ברוחות העולם? הכתר שברוחות הוא צד הפנים, ואילו והדעת, המח האחורי, היא צד האחור. למדנו פעם בשם ר' אייזיק, שגלוי הכתר הוא מול הפנים ולכן באות כ שבמילה כתר הפתח פונה לצד פנים ולא הפוך. זו שאלה בכתבי האריז"ל, למה לא כותבים את האות כ כמו צורת הכתר המונח על הראש, כאשר הפתח פונה כלפי מטה? הוא מסביר באותו המאמר שהסיבה לכך היא שגלוי הכתר בא מולך, לא מלמעלה. לפי זה, הכתר הוא בצד מזרח. לפי זה יהיה ההמשך כך: חכמה ובינה יהיו בימין ובשמאל, כלומר דרום וצפון, כמו שחכמה היא המח הימני ובינה המח השמאלי. הדעת תהיה בצד מערב, מאחור, כמו המח האחורי. הסדר הזה אינו בצורת מעגל, כמו בדגלים, אלא על פי סדר הספירות כחב"ד.

"כל המאריך באחד"

כל מה שהארכנו, להקביל את ארבעת הרוחות לכתר-חכמה-בינה-דעת, קשור עם סוד ההתבוננות באות ד רבתי שבמילה אחד בקריאת שמע. זה המקום הכי נאות לכך. יש מאמר של הרבי הקודם[שלג], שאומר שבמקום הזה צריך לכוון לארבע רוחות העולם בבהקשר של עבודת "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה"[שלד]. הוא מסביר[שלה] שהאות א היא שרש הנשמה, האות ח היא הירידה שלה אל תוך הגוף דרך ז רקיעים וארץ [ארץ היא הגוף], ואילו האות ד היא התפקיד של הנשמה והשליחות שלה בעולם הזה. זה אחד הדברים החשובים ביותר של הרבי הקודם.

זה נקרא "כל המאריך באחד"[שלו], שהיהודי מאריך בהתבוננות בעבודה של "אחד", וזה בא להוסיף על הכוונה הפשוטה של אחדות ה'. היא הנותנת, אם לא הייתי מרגיש שה' אחד בכל מקום לא היה לי מה לעשות כאן. הכל היה סתמי, אבל כיוון שה' הוא הכל, זהו הרקע שנותן את המשמעות של הנשמה היהודית. יש לה שרש בעצמות ה' ואחר כך היא יורדת ב-ז רקיעים וארץ ואחר כך היא עובדת להפיץ את האלוקות בבחינת "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה". רק אז היא מקבלת משמעות. קודם צריך לדעת שה' בכל מקום, "ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם", וממילא איפה שלא אהיה אני עם ה'. זו נתינת הכח לכל מה שאעשה. היעד של השליח הוא היעד של המשלח, וממילא צריך להיות ביחד איתו. כך אני יכול לייצג אותו בכל מקום, וככל שאמסור את נפשי לפרוץ את הגדרים ולשבור את המחיצות והקליפות – לא יצאתי מרשות ה'. אני עושה הכל כדי להמשיך לגלות אותו הלאה והלאה, כמו גל של מים.

לענינינו, האות ד רבתי של המילה אחד היא כנגד ד רוחות העולם, והיא ה"ופרצת" של המשיח. ביאת המשיח עולה ופרצת[שלז], והמשיח יוצא מפרץ בן יהודה – "אלה תולדות פרץ"[שלח], שנכתב בכתיב "מלא דמלא"[שלט].

הרוח החמישית – הרוח המשיחית

כל זה היה בדרך אגב, כדי להסביר ולפרש את ארבעת הרוחות בפני עצמן, אבל כאשר מקבילים אותן לארבעת העולמות וכנגד דבור-משל-חידה-רמז אני צריך לומר אחרת. אני צריך לומר ש"ונחה עליו רוח ה'" היא הרוח שכנגד עולם האצילות, שהוא כנגד חכמה בכלל ולא כנגד הכתר. "רוח חכמה ובינה" היא הרוח שכנגד עולם הבריאה של הבינה. זהו שכל בכלליות. "רוח עצה וגבורה" היא הרוח שכנגד עולם היצירה, ואילו "רוח דעת ויראת ה'" היא הרוח שכנגד עולם העשיה, מה שנקרא בלשון החסידות 'פְרוּמְקַיְיט' טבעי.

לפי הסדר הזה יש מדרגה חמישית מעליהן:

סוֹד הַ-ה דְּ"אַבִּיעָה" הוּא כְּנֶגֶד "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ" [ב-ה הידיעה, שכולן יוצאות ממנה]– סוֹד תְּחִיַּת הַמֵּתִים, מִן הַמַּדְרֵגָה הַחֲמִישִׁית, קוֹצוֹ שֶׁל י, בְּחִינַת יָחִיד – "אֶחָד הָאֱמֶת".

בפרק ג, כאשר למדנו על אבי"ע הכלליים אמרנו, שקוצו של י היא בחינת 'יחיד'. גם באבי"ע הפרטיים קוצו של י היה כנגד 'אדם קדמון', שהוא בבחינת 'יחיד' לגבי 'אחד' שבאצילות. ה'יחיד' שלמעלה מן ה'אחד' הוא מה שנקרא "אחד האמת"[שמ], והוא אמת של א מחיה מת בתחית המתים[שמא].

נפרט: "רוח ה'" היא כנגד עולם האצילות, שכן בו "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון"[שמב]. "רוח חכמה ובינה" הוא כנגד עולם הבריאה, שהוא שכל בכלל. "רוח עצה וגבורה" זו עבודת התגברות המדות שבעולם היצירה. "רוח דעת ויראת ה'" זהו המעשה. זו 'דעת' של מה לעשות, כמו בפסוקים: "בכל דרכך דעהו"[שמג], "את מי יורה דעה"[שמד], "מבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל"[שמה].

קוצו של יאחד האמת

ירוח ה'דבור

הרוח חכמה ובינהמשל

ורוח עצה וגבורהחידה

הרוח דעת ויראת ה'רמז

נושא כל הפרק הזה עד לכאן היה לדרוש את המילה 'אביע', פעם מלשון "יביע אמר" ופעם מלשון "אביעה חידות" ו"אביעה לכם רוחי". כעת נמצא את הרמזים בגימטריה. אביע עולה 83, שהוא מספר ראשוני והוא היסוד של המילה הראשונה בתורה – בראשית.

בְּרֵאשִׁית עוֹלֶה יא פְּעָמִים אַבִּיעַ, בְּסוֹד יא פַּרְצוּפִים כְּלָלִיִּים דְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית מִן הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן וְאֵילַךְ כִּמְבוֹאָר בְּסִפְרֵי הַקַּבָּלָה [בזה לא נאריך כעת, רק נזכיר שבסוף הספר "הרכבת אנוש לראשנו"[שמו] שלמדנו, יש ציטוט מן הספר חסדי דוד[שמז], ובו כללות קבלת האריז"ל ב-יא מדרגות] (ג' פַּרְצוּפֵי 'אָדָם קַדְמוֹן', ה' פַּרְצוּפֵי אֲצִילוּת, ג' פַּרְצוּפֵי בי"ע)

על פי זה הסברנו שם שיש בחסידות עוד יא מדרגות לפני הצמצום, כנגדן. כל אחד מאותם יא פרצופים כולל בתוכו אבי"ע, על פי הכלל היסודי אצל האריז"ל[שמח], וממילא עולה הכל ביחד בראשית.

מְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאריז"ל שֶׁפֵּירוּשׁ "פַּרְצוּף" הוּא הִתְכַּלְּלוּת [כל] אבי"ע. וְהוּא סוֹד אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה שֶׁעוֹלֶה בַּ"חֲזָרַת הַגַּלְגַּל" (כַּאֲשֶׁר אֶלֶף חוֹזֵר לְ-א, בְּסוֹד "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף") – פַּרְצוּף [עוד רמז: פרצוף עולה גם] הִתְכַּלְּלוּת אַבְרָהָם יִצְחָק (אַבְרָהָם בְּסוֹד גִּלּוּי הַחֶסֶד – אוֹר אֱלֹקִי – בַּאֲצִילוּת, וְיִצְחָק בְּסוֹד הַצִּמְצוּם וְגִלּוּי הַיֵּשׁ בְּבי"ע).

בהמשך נסביר, שאברהם כנגד החסד. הזכרנו ש'יום' הוא האצילות ו'לילה' הם עולמות בי"ע, וכן ש'יום' נקרא חסד ואילו 'לילה' נקרא גבורה. לפי זה, אברהם הוא כנגד החסד, היום, ויצחק כנגד הגבורה, הלילה, ושניהם יחד עולים פרצוף – כללות כל האבי"ע.

בזה סיימנו את הפרק וכעת נעבור על הציור שבעמוד הבא:

קוצו של י"אביעה חידות מני קדם". "אביעה לכם רוחי". ה דאביעה – מדרגה החמישית המתגלה ב"סוף מעשה" שעלה ב"מחשבה תחלה" – "מחשבה הקדומה" – סוד "מארבע רוחות באי הרוח" – תחית המתים על ידי "אחד האמת" – א מחיה מת.

אמר (יום ליום יביע אמר") – אור מים רקיע בסוד "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון" "יביע אמר" – גלוי האצילות בבי"ע

גלוי אור בבריאה

גלוי מים ביצירה

גלוי רקיע בעשיה (סופי תיבות אור מים רקיע הוא עמר מלמטה למעלה, להאיר ולתקן את העמר – עפר מים רוח – שבא מן השעורה – מאכל בהמה – שם בן שבבי"ע. אמר, "כה דברי כאש" גלוי אצילות בבי"ע, הוא פנימיות עמר, לפי הכלל ש-א היא פנימיות ע בכל מקום)

דבור

"זה הדבר אשר צוה ה'". דבור הוא גלוי אלקות בהדיא כבשעת עשרת הדברות

משל

התלבשות הגלוי בלבוש השכל שמתאים לאור המתלבש. עולם הבריאה הוא עולם המחשבה, סוד ה"כסא"

חידה

הסתרת הגלוי בלבוש זר של מאמר חצוני – "יוצר אור". לבוש הדבור החצוני המתגלה לזולת המרגיש את ישותו

רמז

הסתר בתוך הסתר, בתנועה בעלמא – רמז שבבחינת עשיה

רוח

"רוח הוי'" – "הוי' בחכמה" – אצילות

רוח

"רוח חכמה ובינה" – שכל בכלל – בריאה (ע"ד "חכם בבינה" – חכמה שבבינה)

רוח

"רוח עצה וגבורה" – תקון המדות שבלב על ידי עצה נכונה וגבורה לכבוש את יצרו – יצירה

רוח

"רוח דעת ויראת הוי'" – "אשה יראת ה' היא תתהלל" בהמשכת שלמות דעתה (שהרי "נשים – דעתן קלה"), להכיר רמזי הוראותיו יתברך, לקרבה לעבודתו יתברך

נעבור על הציור בקצרה:

[קוצו של י הוא בסוד] "אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי-קֶדֶם" "אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי". ה דְּאַבִּיעָה – מדרגה החמישית המתגלה ב"סוף מעשה" שעלה ב"מחשבה תחלה" – "מחשבה הקדומה" – [למה? בגלל שאחרי סיום המעשה בזכוך כל הכלים, שזה השכלול שבעולם העשיה, מתגלה המדרגה החמישית, שהיא] סוד "מארבע רוחות באי הרוח" – [וזה סוד] תחית המתים על ידי "אחד האמת" – א מחיה מת.

יאמר (יום ליום יביע אמר") – אור מים רקיע בסוד "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון" "יביע אמר" – גלוי האצילות בבי"ע.

זה עיקר ה-אמר, למעלה באצילות, אבל ה"יביע אמר" הוא מה שה' רוצה להביע ולהמשיך למטה בעולמות בי"ע. איך זה נמשך למטה?

הגלוי אור בבריאה [שהוא אור מופנם]

וגלוי מים ביצירה [גלוי רגש של "יש מי שאוהב"]

הגלוי רקיע בעשיה (סופי תיבות אור מים רקיע הוא עמר מלמטה למעלה, להאיר ולתקן את העמר –

כתוב בקבלה שזו כוונת מצות ספירות העומר – להאיר את העמר. ספירה היא מלשון ספיר ואור והמצוה היא להאיר את הכלי ולזכך אותו. לכן עמר מתחלף עם חמר.

עפר מים רוח [מה חסר? חסד יסוד האש, ששייך לעולם האצילות] –

יש עוד רמז בקבלה למילה אמר, והוא ראשי התבות אש מים רוח, שזו מציאות של הבל הפה[שמט]. כאשר הפתיחה היא עם האות א, הרומזת לאש, היא מרמזת לעולם האצילות וכאשר היא מתחלה עם האות ע, הרומזת לעפר, היא שייכת לעפר של עולם העשיה.

שבא מן השעורה – מאכל בהמה – שם בן שבבי"ע. אמר, "כה דברי כאש" גלוי אצילות בבי"ע, הוא פנימיות עמר, לפי הכלל ש-א היא פנימיות ע בכל מקום)

ההמשך הוא הסבר ארבעת המדרגות דבור-משל-חידה-רמז, וכאן הסברתי אותן אפילו יותר מאשר בגוף המאמר:

דבור"זה הדבר אשר צוה ה'" [כמו בנבואת משה רבינו[שנ]]. דבור הוא גלוי אלקות בהדיא כבשעת עשרת הדברות

זה נקרא גלוי של הדבור: "וכל העם רואים את הקולות"[שנא]. משה רבינו תמיד קיבל מן המדרגה הזו, ולכן הוא משתמש בבטוי "זה הדבר".

משלהתלבשות הגלוי [גלוי אלוקות] בלבוש השכל שמתאים לאור המתלבש [בו]. עולם הבריאה הוא עולם המחשבה, סוד ה"כסא" [כסא הוא אתכסיא. הוא מכסה, אבל בצורה של משל].

חידההסתרת הגלוי בלבוש זר [שאינו תואם את המתלבש] של מאמר חצוני

משל הוא בעיקר מחשבה בעוד מאמר הוא דבור חיצוני, אבל חידה היא כבר מציאות שעומדת בפני עצמה. לא רק שהיא לא מגלה בהדיא, אלא שהיא אפילו לא באה להלביש משהו. היא רק איזה ספור, איזו חידה, כמו אצל שמשון. באמת כתוב, שבסדר הזה – דבור, משל, חידה, רמז – מה שמתגלה בסוף הוא יותר גבוה. בחידה יש משהו יותר עצמי מאשר במשל, וברמז יש משהו עוד יותר עצמי. אם כן, החידה היא מאמר חיצוני המתגלה לעין – "יוצר אור" – היצירה הכללית שמתגלה.

– "יוצר אור". לבוש הדבור החצוני המתגלה לזולת המרגיש את ישותו

רמזהסתר בתוך הסתר [כמו "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[שנב]], בתנועה בעלמא – רמז שבבחינת עשיה

הזכרנו, שארבעת הדרכים הללו – דבור משל חידה רמז – עולות ד פעמים המילה רוח. בתחלה הסברנו שבפני עצמן הן כנגד כתר-חכמה-בינה-דעת, אבל בהקשר שלנו הן כנגד ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. נפרט את סדר הרוחות:

רוח"רוח הוי'" – "הוי' בחכמה" – אצילות [זו החכמה האמיתית, כאשר יש בטול להוי' המתגלה ב'רשות היחיד' של עולם האצילות]

רוח"רוח חכמה ובינה" – שכל בכלל – בריאה (על דרך "חכם בבינה" – חכמה שבבינה)

כעת נפרש בדיוק ההיפך ממה שפרשנו קודם. קודם הסברנו ש"רוח חכמה ובינה" היא על דרך 'הבן בחכמה', אבל אם רוצים לומר ש"חכמה ובינה" כאן הם השכל של עולם הבריאה יהיו "חכמה ובינה" כאן בבחינת 'חכם בבינה' – התכללות החכמה בתוך הבינה.

רוח"רוח עצה וגבורה" – תקון המדות שבלב [למה אדם הולך לצדיק כדי לקבל עצות של "תשועה ברוב יועץ"[שנג]? העצות הם בשביל לתקן את המדות שלו] על ידי עצה נכונה וגבורה לכבוש את יצרו – יצירה

כמובן, אם לא הוא יעבוד כדי להתגבר על יצרו לא תעזור לו העצה, ואם הוא לא יקבל עצה נכונה לא תעזור לו כל העבודה שלו. מכאן מובן, שאם אדם עוד לא מצא את העצה הנכונה אסור לו 'להפגין שרירים'. אם הוא לא יודע איפה מכים, אז שיחכה בינתיים לעצה הנכונה. זה נקרא "עצה וגבורה".

רוח"רוח דעת ויראת הוי'" – "אשה יראת ה' היא תתהלל" [הדעת כאן היא דעת של נוקבא] בהמשכת שלמות דעתה [זה לבנות את דעת המלכות. כלומר, לדעת מה לעשות, "מה יעשה ישראל"[שנד]] (שהרי [בתחלה] "נשים – דעתן קלה"), להכיר רמזי הוראותיו יתברך לקרבה לעבודתו יתברך

להכיר את מה שה' מרמז לו בהשגחה פרטית. בהקדמה לספר 'שכינה ביניהם' למדנו[שנה], שאשה בכלל היא יותר מקשיבה להשגחה פרטית מאשר האיש. האיש ניכר יותר בבחירה החפשית, שהיא כמו "רוח עצה וגבורה", ליזום דברים. ההקשבה להשגחה פרטית היא יותר תכונת האשה. היא בבחינת מקבל. כמובן, צריך את שניהם. אם אדם אינו נשוי ולא מקבל את השלמות מן האשה, שעיקר הענין שלה הוא לראות איך כל דבר הוא השגחת ה', הוא ישבר בבחירה שלו. הוא צריך לתרום את הבחירה בתוך המשפחה והיא צריכה לתרום את ההשגחה. לכן, אם יש היפוך יוצרות – שהאיש רואה את הרמזים והאשה היא היוזמת והדוחפת – זה מצב הפוך שצריך תקון. כמובן, כל אחד מבני הזוג צריך לחשוב שעיקר התקון תלוי בו.

* * *

נתחיל מהוספה לשעור הקודם. דברנו על ארבעת הרוחות של המשיח – "רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'"[שנו]. בתחלה הסברנו אותן על פי הסדר של כתר-חכמה-בינה-דעת בפני עצמן, ואחר כך על פי הסדר של ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. על פי הסדר הזה המשמעות של הרוחות משתנות. למשל, "רוח חכמה ובינה" הוא על דרך 'הבן בחכמה' או על דרך 'חכם בבינה'. רציתי רק להוסיף לזה, על פי מה שנלמד בשער 'שלשה דלוגים'[שנז] ודגלי המדבר.

יש מחלוקת בחז"ל[שנח] האם סדר הליכת הדגלים במדבר היה על פי סדר החניה, כצורת תיבה, או בצורת שורה ארוכה. בשעור אחר הסברנו ששורה היא על דרך 'השתלשלות' מלמעלה למטה, כמו מעשה בראשית, ואילו תיבה היא התכללות ו'השראה'. כלומר, שהוא מבטא יחס של "נעוץ סופן בתחלתן" והכל בו רבוע ועגול אחד, כמו מעשה מרכבה. לענינינו, ההסבר הראשון, בו ארבעת הרוחות מקבילות לספירות כחב"ד, מתאים לדעה שהדגלים הלכו כתיבה, ואילו הסדר שכנגד העולמות, מלמעלה למטה, הוא כדעה שההליכה היתה בצורת שורה. לפי זה, דן היה השבט אחרון בסוף, כמו שכתוב[שנט] שהענן פלט אותו ועמלק פגע בו, ב"נחשלים אחריך"[שס]. זה מתאים לצורה של 'השתלשלות', שבסופה יש גם יניקה לחיצונים, מה שאין כן בצורה של תיבה, בה כולם הולכים כאחד. המצב המתוקן הוא ודאי המצב של החניה, ולכן כל המחלוקת היא דוקא על צורת הנסיעה. נסיעה היא מצב של מעבר בין 'יש' ל'יש', שיש בו בטול ו'אין', והשאלה היא אם הסדר התהפך באותו זמן מצורת תיבה לצורת שורה או שבעת הבטול שבאמצע נשמר הצביון של של החניה, צביון של תקון.

אפשר לקשר את זה עם מה שלמדנו במאמר "הרכבת אנוש לראשנו", שם אומר ר' הלל[שסא] שיש מדרגה בעבודת ה' שבה אם עוברים מדרגה לדרגה לא מתבטלים מן הצורה הראשונה. לא מאבדים, רק עולים כל הזמן. כך זה אצל מי שעובד את ה' מצד החב"ד שבנפשו, אבל מי שעובד בעיקר מצד החג"ת צריך להיות אצלו בטול גמור באמצע, בין דרגה לדרגה. זה מתאים עם מה שלמדנו כאן, שהסדר של תיבה ברוחות הוא סדר שכנגד כחב"ד, סדר שאינו מתבטל ושאינו משתנה גם בעת הנסיעה, בעוד שעל פי הדעה של נסיעה כשורה יש שנוי צביון בעת הנסיעה.