1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (24, בלק)

י תמוז סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

רוב הדבר מלכות של השבוע, פרשת בלק, עוסק בשבעה עשר בתמוז (שבאותה שנה היה "נדחה", חל בשבת), אבל בקיצור הרבי מדבר גם על פרשת השבוע, מקשר זאת לפרשת בלק. ככלל אנחנו מנסים להתמקד בפרשת השבוע מתוך הדבר מלכות, ולכן נתמקד בנקודה הזאת, אך "כיון שנדחה נדחה" ובכל אופן נאמר משהו לגבי ענין הצומות בהם עוסק הדבר מלכות. תיכף יבוא משיח, מהרה יגלה אכי"ר, ואז הצומות יתבטלו, ואף יתהפכו לימים טובים. אם כן, מי שחש את פנימיות ענין הצון, מרגיש בתוך הצום בעצמו את כח ה"אתהפכא". הרי העבודה הכללית של האדם זה "אתכפיא", ובצום לכאורה הכי הרבה "אתכפיא", אבל דווקא כאשר ה"אתכפיא" מגיעה לשיא, מורגשת ה"אתהפכא" מורגש שהדבר הזה עתיד במהרה בימינו להתהפך מן הקצה אל הקצה, מיגון לשמחה וליום טוב. בלשון בעל הגאולה של יב-יג תמוז, זו "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא" – נקודה שהרבי הריי"צ מדגיש לגבי עבודת דורנו, שאינה כ"אתכפיא" של פעם, אלא עם הרגש ותנועה לקראת עבודת ה"אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא" של "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ", וזה מורגש בפרט בצום. גם פרשת השבוע ענינה "אתהפכא", וזה שייך לקשר בין הפרשה לבין יז בתמוז (החל בתקופה הסמוכה לקריאתה) – "ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך". כאן, יותר מבכל מקום אחר בתורה, ה' הופך משהו מרע לטוב, מחשך לאור גדול ("העם ההולכים בחשך ראו אור גדול"). הדבר הזה כתוב בפרשת דברים בהקשר לבלעם בפרשתנו, וגם נחמיה, ממש בסוף התנ"ך, מזכיר סיפור זה, ושם כתוב עוד יותר בקיצור, בארבע מילים – "ויהפֹך אלהינו הקללה לברכה".

הרבי מזכיר שלושה דברים שמתהפכים – צום ליו"ט, קללה לברכה, גולה לגאולה (כמו שהרבי כותב גם בדבר מלכות של השבועות הקודמים, שצריך להכניס את ה-א – עד לדרגה הכי גבוהה, של אלף-פלא – לגולה, ואז היא הופכת לגאולה, רואים שה"אתהפכא" לאו דווקא על פניו, אלא שבהארה מתהפכת כל המשמעות). צריך לתת סימן לשלושת הדברים שמתהפכים, יש רמז נפלא: צום קללה גולה = משה, וכן יום טוב ברכה גאולה = משה! "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו". קודם כל, זה מלמד שהכח להפוך זה משה רבינו. כל זמן שזה לא התהפך, ידוע הרמז ש-משה זה מקרה (כאשר מקררים את האש – כשהופכים את ה-ש ל-קר), וכל הדברים הרעים זה מקרים רעים (במקרה יש צומות, במקרה יש קללה, במקרה יש גולה). מי שיכול לקחת את המקריות ולומר אין מקרה (= אני משה) זה משה רבינו. תמיד יש לעו"ז – כמו שמשיח עולה נחש – ואצל משה זה מקרה ו-אלהים אחרים, סימן שהוא הכח להפוך את זה, להגיע לעומק-עומק הרע ולהפוך אותו. זה הזמן וזו הפרשה – פרשת שבוע של "אתהפכא".

יש עוד סימן לכך. חז"ל אומרים בבבא-בתרא שמשה רבינו כתב שלושה ספרים בתנ"ך – ספרו (כל התורה), ספר איוב, ופרשת בלעם (שחז"ל עושים ממנה ספר בפני עצמו, שלא כלול בתורת משה). על פי פשט, פרשת בלעם שונה משאר התורה בכך שמשה מספר בה סיפור שלא היה נוכח בו – זה סוג אחר של נבואה (מה שהיה לפני שנולד זה קבלה שקבל, אבל כאן מספר סיפור שהיה בחייו והוא לא נמצא שם). יש משהו הרבה יותר פנימי, וגם די פשוט ובולט לעין, ששלושת הספרים דומים למה שכתוב שבר"ה נפתחים שלושה ספרים (וגם לכך שה' ברא את העולם בשלושה ספרים – ג"פ ספר עולה השגחה פרטית, נחוצים שלושה ספרים בשביל שלמות הגילוי של השגח"פ בעולם) – ספר של צדיקים, ספר של בינונים וספר של רשעים. ספרו של משה – שהכוונה שמתייחס אליו, לאישיות שלו, "זכרו תורת משה עבדי" – זה ספר של צדיקים. ספר איוב עוסק באישיות של איוב, שהיה בינוני, ואכמ"ל (דברנו על כך, בפרט ביחס לתניא קדישא, שאיוב זה ספר של בינונים בתנ"ך, הוא דמות הבינוני, עם כל מה שעובר עליו, הדמות של "הלואי בינוני", שצריך לשאוף להיות בינוני, הוא תמיד על סף החטא בלשונו). פרשת בלעם זה ספר של רשעים, כפשוט – בלעם הוא הרשע, הלעו"ז של משה רבינו. אם הפרשה שלנו זה ספר של רשעים, מה זה אומר לנו? ודאי בלימוד ספר של רשעים לא מזדהים עם הרשע. מה משה רבינו רוצה שנלמד מספר זה שכתב? ודאי הוא רוצה שנגיע לכח של "אתהפכא", השייך לו עצמו. זה גם להפוך את קללותיו של בלעם לברכות, אבל בלעם עצמו מוציא את הברכות מפיו. בתחילה אומרים לו "לא מדובשך ולא מעוקצך", אבל בסוף כן לוקחים את הדבש שלו, לוקחים את העוקץ שלו ועושים ממנו דבש. בעבודת הנפש זה ספר של בעלי תשובה. מה זה ספר של רשעים? ספר של בעלי תשובה בפוטנציאל. לכן, אין בכל התורה פרשה כמו זאת, שיש בה את הכח ממשה רבינו להתהפך, להפוך את הקללה לברכה. משה רבינו רואה מרחוק – לא נמצא בתוך הרשע, אבל מכוון זאת מרחוק ונותן כח, אפילו לבלעם הרשע, שהוא הלעו"ז שלו, להתהפך ולברך (עד שבסוף הוא מברך מתוך רצון שלו, כב"מה טובו", ועד שבסוף מתנבא על מלך המשיח). בכך משה נותן לכל יהודי שנפגע רוחנית מבלעם כח להתהפך.

צריך לתת עוד קצת נפח והתבוננות לשלושת הדברים שמתהפכים – צום, קללה, גולה – לראות במה הם מחולקים ואיך הם משלימים: אם כל הענין זה תשובה, כמו שהרמב"ם פוסק ש"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הם נגאלין", אז נתבונן במשפט שכולל שלושה דברים (שעיקרם תשובה) ההופכים גזירות: "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה [וגם הופכים לטוב]". תשובה-צום, תפלה-קול, צדקה-ממון (זה סימן מובהק שצריך לעשות גימטריאות, דווקא ברגע עם הרגש הכי עמוק בשנה, אולי עמוק כמו נעילה). כשהצום הופך ליו"ט זה מכח התשובה – זה הפיכת הצום. זה שהקללה הופכת לברכה, זה מכח הקול – זה בפה. ברכה זה חלק מסדר התפלה – שם הופכים קללה לברכה. איך הופכים את הגולה לגאולה? בכח הצדקה, בכח הממון – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אדה"ז כתב לפני הסתלקותו שהגאולה תבוא רק בזכות דבר אחד, חסד, ואפילו שאינו של אמת. אלו המילים האחרונות של אדה"ז – שהפיכת הגולה לגאולה תלויה בעשית כמה שיותר חסד, צדקה, אפילו שאינו אמת (היינו שיש בכך איזו פניה ואינטרס, שרוצה כבוד, שיכתבו לו שלט וכיו"ב). לכן גם כתוב שהגאולה תבוא בזכות העשירים – אותם עשירים שיפתחו את הכיסים שלהם לפזר ממונם לצרכי משיח. זה רק היה סימן יפה, לכוון את שלושת הדברים הללו שצריכים להתהפך.

הנקודה מתוך הפרשה שהרבי מזכיר זה על סוף ספר הרמב"ם, בהלכות מלכים, פרק אחד לפני הסוף (שעוד מעט הולכים ללמוד אותו, לקראת סיום הרמב"ם, לפי סדר לימוד הרמב"ם) – שם הרמב"ם מביא מפרשת השבוע כראיה לכך שהתורה נבאה על ביאת המשיח. הרמב"ם מביא לשם כך כמה פסוקים מתורת משה, אבל העיקר זה פסוקי פרשת בלק. זה פלא, שהמשיח יוצא ממחבואו בפרשת בלעם – בכל התורה כולה, הריכוז הגדול של נוכחות המשיח זה בסוף דברי בלעם הרשע. אם יש מקום אחד בתורה שהמשיח נמצא, זה כאן – בפרשת שבוע – בשני הפסוקים שהרמב"ם מביא, ואומר שמדברים בשני משיחים, דוד המלך ומלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר. זה בדברי בלעם האחרונים אחרי הברכות (שני פסוקים בהם ארבעה ענינים כפולים) "אראנו ולא עתה [= 770] אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל".

נעבור את המפרשים כאן (לפני שנסביר איך ארבעת הענינים הם בסוד הוי', שזה מתבקש):

א. רש"י מפרש הכל על דוד המלך, ורק בפסוק הבא – "וירד מיעקב וגו'" – עובר למלך המשיח.

ב. הרמב"ם (ומסכימים עמו המלבי"ם והנצי"ב, שנים מגדולי האחרונים) מחלק – חצי על דוד וחצי על מלך המשיח. הוא מסביר כל זוג שחציו הראשון קאי על דוד המלך וחציו השני מלך המשיח – "'אראנו ולא עתה' זה דוד, 'אשורנו ולא קרוב' זה המלך המשיח [זה דוד זה המלך המשיח = מלכות], 'דרך כוכב מיעקב' זה דוד 'וקם שבט מישראל' זה המלך המשיח, 'ומחץ פאתי מואב' זה דוד... 'וקרקר כל בני שת' זה המלך המשיח, 'והיה אדום ירשה' זה דוד 'והיה ירשה שעיר אויביו' זה מלך המשיח".

ג. הרמב"ן עה"ת מפרש הכל על מלך המשיח, וכלל לא על דוד.

ד. יש אחרונים שמפרשים שבעצם זה שתי בחינות של מלך המשיח – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד (מתאים לרמב"ן, שהכל משיח, אבל עם חלוקה בתוך המשיח, על דרך חלוקת הרמב"ם בין דוד למשיח). זה ודאי לא מקובל על הרמב"ם, שכידוע אין אצלו משיח בן יוסף אלא רק משיח בן דוד (כדעת רוב מדרשי חז"ל, שלא נוקטים שיש משיח בן יוסף, כמבואר באריכות מופלאה – וכדאי שכל אחד ילמד זאת, כי זו סוגיא שצריך לסדר בראש – ב"עבודה תמה", הנדפס בספר הליקוטים בסוף הרמב"ם, שם מוכיח שברוב המקומות בחז"ל לא סוברים שיהיה בכלל משיח בן יוסף, וזו רק דעת יחיד; כמובן שבקבלה זה מובא, ברוחניות יש משהו כזה, אבל בפו"מ – במציאות – אין כזו דמות מוחשית-גשמית לרוב הדעות בחז"ל; זו סוגיא חשובה, והרבי רוצה שנעסוק בעניני גאולה ומשיח, ולכן מאד מומלץ שכל אחד יקרא זאת – מסביר מאד יפה את שיטת הרמב"ם ו"ניכרים דברי אמת").

ה. האור החיים הקדוש מחלק בצורה אחרת – שזוגות המושגים הם בסוד "בעתה אחישנה", כשהראשון זה "זכו 'אחישנה'" והשני זה "לא זכו 'בעתה'". הכי מענין פירושו ל"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (וכנראה היה על כך פעם שיעור שלם) – לכאורה יעקב יותר נחות וישראל יותר נעלה, וכיצד "דרך כוכב מיעקב" זה "זכו" ואילו "וקם שבט מישראל" זה "לא זכו"? הוא מסביר שהיא הנותנת, שאם הציבור הפשוט (יעקב) מביא את הגאולה זה "זכו", ואם רק היחידים הצדיקים (ישראל) מביאים את הגאולה זה "לא זכו". זה פירוש מאד פנימי של בעל אוה"ח הק' – אם רוצים גאולה בזכות הצדיקים, מי יודע כמה זמן צריך לחכות. לא שאין זכות לצדיקים, אבל זה נקרא שהדור לא זוכה, ואז זה "בעתה" שמי יודע מתי יהיה. אם הדור, אנחנו, כל עם ישראל, זוכה – מזדכך להכיר את האמת, כאן בארץ, ולדרוש את האמת – אם הציבור הפשוט מתעורר לגאולה, זה נקרא "זכו אחישנה".

יש עוד שתי דרכים לפרש, דומה אבל מחולק:

ו. לפי שיטת הרמב"ם – שאין לו שני משיחים, אבל יש לו שתי תקופות במשיח – אפשר לפרש הכל על תקופה ראשונה (בה עולם כמנהגו נוהג) ותקופה שניה (שיש בו כבר הנהגה נסית, וחוקי הטבע משתנים, כדי לגלות אלקות בעולם). "אראנו ולא עתה" – תקופה ראשונה, "אשורנו ולא קרוב" זה יותר רחוק, התקופה הנסית. "דרך כוכב מיעקב" זה ביאת משיח, ו"קם שבט מישראל" זה משהו נסי ומאוחר יותר.

ז. זה כמעט כמו הרמב"ן, שלא מחלק, וכאן נחלק אך נאמר שבו זמנית: בדברי בלעם עצמו היה כתוב קודם אראנו-אשורנו על "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". לפי זה, הכל זה שתי בחינות מקבילות. זה הכי קרוב לפשט, כמו שבכל דברי בלעם היתה כפילות יעקב-ישראל, ולא מסבירים שזה שתי תקופות – זה שתי בחינות, שחייבים את יחודן. צריך "עפר יעקב" וצריך את "רבע ישראל" – שתי בחינות יחד. [במקום אחר מוסבר ש"עפר יעקב" זה קבר רחל ו"רבע ישראל" מערכת המכפלה בקרית ארבע. קבר רחל מערת המכפלה = יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח, הכל פעמים הוי']. שתי בחינות זה זיווג – "דרך כוכב מיעקב" זה איזה המשכה ממעלה למטה ואילו "וקם שבט מישראל" זו איזו העלאה ממטה למעלה, המשכת מ"ד והעלאת מ"נ, וכך צריך לפרש את כולם. בכל אחד מארבעת השלבים יש זיווג, ומלך המשיח מופיע בכל זיווג (גם כפירוש אוה"ח – צריך שמשיח יופיע בראשים ובפשוטים, ויגרום בכל פעם לזיווג, בכל אחד מהשלבים).

כל המשיחיות מרוכזת בדברי בלעם הרשע בסוף, אחרי שמרצונו כבר הפך את הקללה לברכה. רק שנבין למה זה הוי', נאמר בקיצור נמרץ:

י – "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב", ראיה זה חכמה בקבלה ("איזהו חכם? הרואה את הנולד" אף ש"לא עתה" ו"לא קרוב").

ה – "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" זה מזל (שמזל ישראל גובר), וגלגל המזלות בבינה.

ו – "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת", רואה את המלחמות שנמצאות בלב (כל עמי כנען הן מדות הלב, וגם עמלק עצמו הוא ה"מפתחא דכליל שית", כולל כל מדות הלב). מואב זה לשון אבא ושת זה לשון יסוד – בקבלה הקשר הוא בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", וזה עובר את כל המדות.

ה – "והיה אדום ירשה והיה ירשה [= ישראל] שעיר אויביו וישראל עושה חיל". אדום ושעיר זה מלכות הרשעה, הגלות האחרונה, גלות אדום (בסיומה "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה להוי' המלוכה וגו'"). ב"ומחץ... וקרקר..." מתוארת המלחמה, ואילו כאן זה תיאור של תוצאה, "והיה... והיה...", המצב הסופי, תכלית הטוב – הרבה פעמים המלה "והיה" (הויה, התהוות) זה מלכות. "וישראל עושה חיל" זה מלכות ישראל. מורישים את האויבים בסוף, וכך יורשים את ארץ ישראל.

גם הפעם נוותר על התניא לטובת מה שדובר עד עכשיו, ונגיע לכך בע"ה פעם הבאה.