1

בע"ה

שיחה לעולם קטן

ו' אייר ס"ח – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נתחיל מגימטריא, כפי שאנחנו אוהבים. זה משהו מאד פשוט, אבל אני לא זוכר שדברנו על הגימטריא הזו: משיח = המחשה (כמעט אותן אותיות, רק לוקחים את ה-י של משיח ומחלקים ל-ה ו-ה, כמו ה-י של שרי שמתחלקת ל-ה של אברהם ו-ה של שרה). המחשה של מה? יהודי, כל מה שאמור להיות מרכז הענין והרצון שלו זה הקב"ה. כל השאר, מה שהוא קשור אליו, היחסים שלו, דברים שמעסיקים אותו ביום-יום, אמור להיות נגזר מהקשר שלו לקב"ה (כך אידיאלית). כלומר, בעצם כל מה שיהודי עושה זה המחשה של הקב"ה בעולם. משיח זה מי שמצליח להמחיש את הקב"ה בכל העולם כולו, כל מה שהוא עושה, זה חזון משיחי – היכולת להמחיש את ה' בעולמנו. זה מה שה' רוצה, ולשם כך הוא ברא את העולם – כדי שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים. החל מזה שיש יהודי, שנברא בצלם א-להים – זה מצות "פרו ורבו", שהטור אומר בהלכה שזה כדי להרבות את הדמות, כל יהודי נוסף זה עוד דמות אלקים שמהלכת עלי אדמות. בשביל זה ה' ברא את העם הזה (קודם חשב שכל האנושות תהיה כך, אך אח"כ אדה"ר חטא וה' עשה הבדלה). התפקיד שלנו זה להרבות את הדמות, להרבות המחשה של הקב"ה במציאות שלנו. כלומר, שכל מה שאנו קשורים בלב ובנפש – שיהודי קשור לעם ישראל, לתורת ישראל, לארץ ישראל – זה הכל נגזרות מהקשר לה', וזה צריך להיות במודע, וגם מהרצון לתת לקב"ה המחשה, שבשביל זה הוא ברא את העולם.

לדוגמה: אהבת ישראל. יש פתגם של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, שאהבת ישראל זה אפילו יותר מאהבת ה' כי "אתה אוהב מה שהאהוב אוהב". זה יותר, אבל זה התפשטות של אהבת ה' – עוד יותר אהבת ה'. שהרי כתוב "אהבתי אתכם אמר הוי'", ואם אני אוהב מה שה' אוהב אין אהבת ה' יותר מזה. זה דוגמה שהכל מתחיל מה', ומשם זה יורד. זה דוגמה. אז גם אם נגיע בהמשך למושג "שכינה ביניהם", המצב האידיאלי אצל יהודים שיש המחשה של ה' והשכינה. יכול להיות בלי זה אהבה ושלום בית וכו', אבל זה חסר את הנקודה היהודית – שהדבר הכי רגשי, הכי יפה, הכי מרגש, צריך להיות עם ה' בנקודת המרכז. לכן יחס זה מכונה "שכינה ביניהם" – שהשכינה היא הכח שמקשר אותם, והיא האהבה שלהם אחד לשני.

יש שלשה יחסים כלפי ה': אולי איתיאל אמר לך שכל התשובות שמנוסחות הכי נכון לגבי השאלות נמצאות בספרים, לכן יותר טוב מלשמוע ממני ישירות זה לצטט את התשובה מתוך הספר. לעניננו עכשיו, יש ספר אלול – אני לדודי ודודי לי – ויש בו מאמר "אבינו, מלכנו, דודנו", שנושאו שיש שלשה יחסים כלפי שמיא. תמיד אומרים בתפלות "אבינו מלכנו", אבל יש גם פן שלישי ונסתר – "דודנו". זה שיר השירים, ש"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – זו הדוגמה הכי חזקה להמחשה בתנ"ך, המחשה של יחס ה' וישראל. חז"ל דורשים את כל שיר השירים על בית המקדש, ותכלית המקדש להגיע ליחס זה. כעת יש לנו "אבינו מלכנו" – לא בשלמות, כי בלי כולם אף אחד לא שלם – וחסר לנו "דודנו". חסרה לנו ההמחשה הזו, ולכן כל הנושא של "שכינה ביניהם" כל כך קריטי, זה מה שממחיש את החזון המשיחי. בכל אופן צריכים את כל השלשה. כשאומרים "אבינו", יחס של בן לאב, לפי חז"ל זה גם כולל יחס של תלמיד ורב. כמו שאומרים בק"ש – "'ושננתם לבניך', אלו התלמידים", וכמו שרש"י מביא על החומש שאלישע אומר "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", והתלמידים נקראים בנים. גם לפי פשט, המצוה – לשון צוותא וחיבור – של האב כלפי בנו הביולוגי זה ללמדו תורה. לכן יחס של אב זה גם יחס של רב ותלמיד. יש גם הרבה מאמרי חז"ל שאם יש רב מובהק זה יותר אב מאב – האב הביאו לעולם הזה והרב גם לחיי העולם הבא, לכן רב מובהק צריך לכבדו גם יותר מהאב. בכל אופן, לא אומרים שיש ארבעה יחסים – אין גם רב ותלמיד – אלא רב ותלמיד שייך גם לאב ובן.

למה זה חשוב? אם רוצים להמחיש את זה פה למטה, במציאות שלנו, צריך חזון כזה – שזה החזון המשיחי שלנו – שכולל את כל היחסים פה למטה. קודם לקחנו מושגים שאנו מכירים מלמטה והשלכנו את זה כלפי מעלה, כעת צריך להוריד את זה עוד הפעם כלפי מטה. זה נקרא "רצוא ושוב" – קודם לוקחים מושג ומשליכים על ה', "רצוא", אבל אחר כך צריך לראות איך מורידים מהקב"ה לתוך המציאות שלנו. שאם זה "אבינו" בתור רב, איך היחס כלפי ה' מומחש ביחסי רב ותלמיד (כאב ובן). אותו דבר, בשביל להמחיש את היחס של "מלכנו" צריך מלך ישראל (כמו שהרמב"ם כותב – "אם יעמוד מלך וכו'"). בשביל היחס של "דודנו" צריך שכינה ביניהם – הרבה אהבה פנימית ועצמית, כמו בין בני זוג, "שיר השירים קדש קדשים".

מה שמאפיין את הקדושה זה שתמיד יש בה התכללות (היינו שאם יש כמה דברים, כמה בחינות, כל אחד צריך להמצא בתוך כולם) – בתוך השלשה צריך להיות תשעה. זה תכונה של קדושה, ואם התכללות זה לא קדוש, כי אם אין התכללות זה לא שואף לאחדות. ככל שההתכללות לכאורה מרבה את המספר, הריבוי הוא בעצם חתירה לקראת הכל – רואים שהכל נמצא בהכל, אז ממילא יש שרש שמאחד את הכל, השרש הוא אחד. דווקא בהמחשה אפשר לגלות יותר התכללות מאשר בהפשטה. כשאומרים על ה' אבינו-מלכנו-דודנו גם צריך התכללות, אבל להבין ולהרגיש ממש את ההתכללות זה כאשר מורידים את המושגים למטה.

נתחיל עם מלך, "מלכנו": צריך מלך. על המשיח כתוב "מלך רב" (כך דורשים חז"ל את הפסוק "קריה למלך רב") – הוא גם מלך וגם רב, יש כאן במפורש שתי בחינות מתוך השלש (כמו שבפשט אומרים "אבינו מלכנו", בלי דודנו). רוצים מנהיג שהוא "מלך רב", שהוא גם מלך וגם רב, כמו שהרמב"ם כותב – שהוא אחד שגם מלמד תורה, ומלמד כל כך טוב שמי ששומע רוצה גם לקיים. זה נקרא שהוא כופה בדרכי נעם את העם לחזק את בדק הבית של התורה והמצוות – הוא רב בחסד עליון, מאד מאד מוצלח בלימוד התורה שלו. ההבדל בין מלך לבין רב הוא שמלך זה השפעה של "אור מקיף" – ביטוי של קבלה וחסידות, שזה כמו לומר "אוירה", ובתוך האוירה הזו יש גם מורא (כבוד ומורא זה הולך ביחד). רב זה השפעה פנימית – ללמד משהו, שכל פנימי, שתבין את זה, ולא רק שתהיה באיזה השראה שיש פה מלך ואיזה כח עליון (עם הפחד המסוים שיש בזה, שהמלך יכול לעשות מה שהוא רוצה, בגבולות התורה). ברגע שרואים שהמלכות לא עוסקת בלחנך את העם לערכים של יהדות, תורה ומצוות, זה כבר הדבר הכי מובהק שזה לא זה – זה לא צורת המנהיגות היהודית שרצינו. רצינו כמו דוד המלך, כמו שהרמב"ם אומר שצריך מלך שהוגה בתורה כדוד אביו ומחזק את הזיקה בתוך העם, תוך כדי שלומד ומלמד תורה, כל הזמן דואג לחזק זיקה לתורה ומצוות, לפי הפשט. מה זה "דוד" אצל מלך? לומר שלמלך יש גם את הבחינה השלישית, "דודנו", קודם כל כל שיר השירים זה מלך, "אשר לשלמה", רואים שדווקא המלך הוא הדוד-האהוב. יש משהו שהעם צריך להתאהב במלך, וגם המלך צריך להתאהב בעם – זה פן יותר נסתר, אבל זה מאד פשוט. כל אחד יכול להבין שאם זה לא יהיה ככה זה לא יעלה יפה לאורך ימים. חוץ מזה שהמלך הוא מלך, וחוץ מזה שהוא גם רב, צריך להיות יחס נפשי בין העם למלך – שהעם מתאהב במנהיג והמנהיג מאוהב בעם שלו. אם זה לא ככה – זה לא ברית. ברית זה כמו ברית נישואין, קשר נצחי. ברית שומרת שגם אם לפעמים קורים דברים שעל פי שכל לא מוצאים חן, למעלה מהשכל תמיד מוצא חן, תמיד יש ברית. מה שכורת את הברית זה התאהבות ואהבה למעלה מטעם ודעת. מה המקור לדבר הזה? גם בפשט הכתובים רואים שהעם המליך בשמחה רבה (יש הרבה תיאורים של שמחת המלך), זה היה כמו חתונה (הילולא) בין המלך ובין העם. והפסוק הכי חשוב לענין זה הוא "מלך ביפיו תחזינה עיניך", שלמלך יש יפי מיוחד ומושך, שעל פי פשט גם מעורר אהבה והתקשרות וברית. כמובן, שכל מה שאומרים כאן אפשר להמחיש יותר, בלי סוף, אבל ננסה לקצר. מלך צריך להיות סמכותי, מלך צריך להיות מקור של תורה, ומלך צריך להיות שהכי אוהבים אותו, למעלה מהשכל (כל העם, ולכן הוא יכול ללכד את העם, כפי שהרמב"ם אומר שעיקר תפקידו של המלך ללכד את העם – באיזה כח? שכולם אוהבים אותו, אוהבים להסתכל עליו, וכמים הפנים לפנים, הוא אוהב את כולם וכולם אוהבים אותו). זה דוגמה לכך שלמטה צריכים להמחיש את מלכות ה'. יש ספר יסודי בחסידות, דרך מצותיך, ששם מסביר את מצות מלך. למה צריך מלך? הרי יש את הקב"ה. הרעיון שם אותו רעיון, שצריך המחשה למלכות ה'. הנקודה של מלך זה התבטלות, וצריך מישהו שבטל לה' בתכלית, וכאשר העם בטל אליו הוא מתבטל דרכו, בצורה מוחשית, לה'. התפקיד של המלך זה שה' יהיה מלך. זה גם דבר פשוט, אם הראש ממשלה רוצה שהוא יהיה כולם, שאני פה כדי שה' יהיה מלך על הארץ, זה מלך של קדושה. אם הוא המלך זה מלך של קליפה, של טומאה. התכלית של מלך זה "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". בשביל זה ה' רוצה "שום תשים עליך מלך" – "'שום' לעילא" כתוב בזהר, את ה' למלך, ואז "'תשים' לתתא" מלך ישראל כדי להמחיש את הקשר למלכות שמים.

נעבור הלאה, אל הרב ("אבינו"): חז"ל אומרים "גדול שימושה של תורה יותר מלמודה". מה זה שימוש? זה עבדות. התלמיד מתייחס לרב כמו אדון, וכתוב שמי שככה מוכן לשמש את רבו – לשמש זה בדברים פשוטים (זה עוד סימן מובהק שזה קשור ליחס לאב, כי גם באב הכיבוד לפי חז"ל הוא מאכילו ומשקהו וכו', עושה לו דברים גשמיים, וכך גם השימוש של הרב; יש גם מושג כבוד רבו, אבל בהלכה מה שאצל אב הוא כיבוד אצל רב זה שימוש). זה שאני לומד מהרב זה פשיטא, זה הרב בעצמו. מה זה הדוד? דווקא בחסידות הדבר הזה בא לידי גילוי. יש ווארט בחסידות שהיה אפשר לכתוב את שיר השירים כמשל של רבי וחסיד. זה ההבדל בין רב לרבי. כשמגיעים לדרגה של הדוד יש יותר חיבור בין כל הדברים, כי לרבי יש גם בחינת מלכות. אבל נדבר רק על הפן של הרב שמלמד – זה שהתלמידים מאוהבים ברב שלהם, וזה בא לידי כל מיני ביטויים, כמו שתלמידי רב שילא אמרו "שילה שמו", הרב שלנו הוא משיח. לא אמרו כך בגלל מה שהוא למד, וגם לא בגלל מה שאני משרת אותו ומשועבד אליו במדה מסוימת, אלא מתוך אהבה – אהבה שלמעלה מהשכל, בחינת דודנו. אז ממילא הוא משיח – הדוד, האהוב, הוא דמות (אצלי על כל פנים) של המשיח. כשכל העם יסכים על אחד אז הוא יהיה משיח רשמי של כולם.

לגבי איש ואשה: האהבה ביניהם זה העצם, זה הדודנו, אבל יש גם מושג בחז"ל של "אשת חבר". מאד חשוב אצלנו, גם בספרים שלנו על איש ואשה, שיהיה גם קשר פנימי-תורני, קשר של לימוד של האיש והאשה. כלומר, במדה מסוימת, דווקא באיש ואשה עפ"י פשט האשה מקבלת והאיש המשפיע, אבל היעוד והחזון המשיחי זה "שוין בקומתן", וככל ששוים היחס הוא דו-סטרי, שכל אחד לומד מהשני. על פי פשט הבעל מביא את התורה לבית והאשה מביאה את התפלה, את ההתעוררות להתפלל לה' – זה הפשט. אבל שוב, ככל שמשתוים בקומתם, שזה חזון משיחי, זה הולך בשני הכיוונים. גם שעבוד – כותבים כתובה בחתונה, כל אחד משועבד לשני. גם על פי פשט, יש מושג שלאשה יש בטול ועזר ושעבוד כלפי האיש, בכיף (אם זה קשה זה לא בסדר, יש משהו שהנפש צמאה ומשתוקקת לשעבוד, לא להיות הפקר – יש בזה בטול, כמו בטול העם למלך). אבל זה גם בכיוון השני – הבעל משועבד לאשה על פי פשט, להביא פרנסה ולדאוג לה וכו', וככל שיש שעבוד חיצוני יש גם שעבוד פנימי של התבטלות. גם בתוך הבית צריך להבחין בשלשת הממדים של אבינו-מלכנו-דודנו, כל הקומות. בקבלה, בלי אחד מהדברים האלה אין פרצוף שלם, אין שיעור קומה שלם. בלי השעבוד אין נה"י – נצח-הוד-יסוד, מעשה. בלי הרגש אין מורגש, בלי השכל אין מושכל. צריך את כל הדברים האלה בשביל שיעור קומה שלם.

נעשה קיצור וסיכום: מה שאנחנו משתדלים לעשות זה להגיע לכל הצורות האלה. הזכרת באחת השאלות מוזיקה – זה ברובד של ה"דודנו". למה קוראים לזה "שיר השירים" ולא משהו אחר? כי שיר זה שיר אהבה. כשיש יחס של עבד ומלך, אז העבד לא נכנס לחדר של המלך ושר לו שירים (מסתמא, אם זה רק עבד). וגם תלמיד זה לא הולך בשירים, אבל איש ואשה שרים אחד לשני – שיר זה ביטוי של אהבה, של "דודנו". אם יש שירים של הרב, שהרב אוהב אותם, בחר אותם, או משהו כזה – זה ממש ביטוי מאד מוחשי של אהבה. בנגינה החסידית יש המון ניגוני געגועים – יש ניגוני שמחה וניגוני געגועים – אפשר לומר שהעבד מתגעגע לאדון או התלמיד לרב, אבל עיקר הגעגועים זה בני זוג, "חולת אהבה אני". לכן יש כל כך הרבה ניגוני געגועים. וגם שמחה – זה שמחת המפגש והחיבור בין בני הזוג. גם שהעם שמח בכך שממליך מלך, זה ברובד של ה"דודנו" במלך. [בקליפה זה שירי עגבים, שיש הרבה]. כל השירים זה אהבה – או בקדושה או בלעו"ז, את זה לעומת זה. לכן בחזון המשיחי נגינה אמיתית וטובה זה דבר מאד חשוב. המילים האחרונות ששמעו מהרבי זה – "ברוב שירה וזמרה". גם כל הקורסים בתורת הנפש, זה רק בשביל זה. להביא את האדם לקיים את כל שלשת הרבדים של היחסים האלה, שדברנו עליהם, עם כולם – אם זה בביתו, עם חבריו, עם עם ישראל בכלל, כלפי מלכות. זה העיקר. כתוב בתניא שגוי, לא-יהודי, אוהב את אשתו רק אהבה טבעית-גשמית – זו הנקודה העיקרית בה התחלנו, שאצל יהודי הכל סביב הקב"ה. יש גם שיטות חשיבה שעם ישראל זה משהו גדול מאד, ואפילו תורת ישראל, אבל אם זה לא נזכר מהקב"ה – שהוא במרכז, שהכל נגזר ממנו, יש פספוס, יש בעיה, זו לא השקפה שלמה. לכן כל הנושאים שאנו מנסים לעסוק בהם, זה סביב זה, וזה פחות או יותר כולל הכל.

עד כאן.

שאלה: הרב אמר דברים שהפעימו אותי מאד, גם הסדר שלהם וכו'. יש נקודה שכמעט עולה מאליה – הרב מדבר על אידיאל שלם, גדול, שבאמת אין מילים. גדול עלי, ובטח על כולם, צריך לצייר ולדבר ולכתוב על זה, והלואי שנהיה כלים להעביר זאת. שאלה מתבקשת, למה אי אפשר, בדרך לאותו אידיאל, לקבל שחלק מהדברים מתגשמים וחלק לא, מיד לקטלג. אם משהו לא מתקיים, או אפילו אחוז גבוה לא מתקיים, לומר שזה בדרך לשם – למה חייבים לקטלג קליפה או קדושה?

הרב: רק צריך לקחת אחריות. אם לוקחים אחריות, הכל בסדר. לא לומר שיהיה בסדר, בלי מורה התלמיד ילך בדרך שלו. תקח אחריות, ובשביל לקחת אחריות צריך שאנחנו נהיה ההנהגה.

שאלה: הצומת היא באמת רק בהנהגה? האם חייב ששרביט ההנהגה אצלנו ביד? המערכת שנוצרה במדינת ישראל היא כזו שאין ספק שראש הממשלה נותן את המכה בפטיש, את ההחלטות, אבל אני חושב שאפשר להגיד והנסיון מוכיח שיש תועלת בהשתלבות. אני רוצה להגיע להנהגה, הלואי שהיו שואלים אותי והייתי שם את הרב בהנהגה, אבל אם איני יכול לעשות זאת למה שלא אשאף לעשות זאת בכל מיני דרכים, בזרוע כזו או אחרת?

הרב: זה בדיוק מה שמשתדלים לעשות – ללמד, ולשיר, כל מה שאפשר לעשות.

שאלה: יש תחושה, מה שאני הבנתי, שהתוצר הוא שמי שמרגיש את זה (ולא מגיע לכאן ומקשיב), שיש תחושה של 'בא נהרוס את הקיים'. אם מדברים על מציאת חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, זה שבסופו של דבר זה מצטייר ככה, איך מתגברים על הנתק.

הרב: אני שואל, איך מתקנים את התדמית המעוותת? אני מאד רוצה.

שאלה: הלואי שה' יעזור לי ואעשה מילימטר בענין הזה. אבל עכשיו השאלה אם בסופו של דבר (אני עובר לשאלות שתכננתי) יש תלמידים שמאד מזדהים עם הרב, ביצהר וכו' – אנו אוהבים אותם, ונותנים להם במה – אבל קשה לי לומר שהם מוצאים חן ושכל טוב בעיני אדם (לא יודע מה קורה בעיני אלקים). בעיני אדם הם נתפסים כלוחמנים.

הרב: זה יכול להיות שזה גם תדמית מעוותת.

שאלה: אבל משהו נוצר שם, העינים של האדם, גם אם הוא עם הארץ יש לו איזה יכולת של תבונה.

הרב: אני לא רוצה לענות, אלא הצעה תכליתית שאתה תתן.

שאלה: אני חושב כזה דבר. קודם כל יושבים וכותבים בעולם קטן מה שנכתוב בע"ה. קשה לי להציע, אבל אני מתבאס אם חושדים בי בדברים שאני לא – אני שואל את עצמי מה העברתי לא נכון, מה אולי חשבתי בצורה לא נכונה. רק בגלל שהרב שאל אני אומר את הדברים. יש מקום לבדוק מה קרה בקצר הזה, איפה הוא נולד.

הרב: יש הסטוריה, הכל רשום. אם תעזור מילימטר, ואולי עוד כמה, זה התקדמות.

שאלה: בשביל המילימטר הזה, הרב יכול להגיד לי האם כשאנחנו מדברים עכשיו על האידיאל הגדול הזה, האם בדרך לשם משיגים אותו על ידי זה שרוצים לפרק את המנגנון הקיים.

הרב: הכל כתוב בספרים. יש מאמר שאיתיאל צטט לי שלשום, שיש כמה אפשרויות. אפילו הרמב"ם כותב שאיך הדברים יתפתחו אף אחד לא יודע. אנחנו רוצים הנהגה בצורה אחרת. אם זה יהיה צמיחה פחות או יותר טבעית מתוך הקיים, או שיבוא משהו מלמעלה ופתאום העם יבחר במשהו אחר – אני לא יודע איך זה יהיה בדיוק. צריך להיות פתוח לכמה כיוונים. אני לא בעד להרוס שום דבר דווקא, אין ענין להרוס, אבל יש כן ענין של להביא לידי הנהגה אחרת, תורנית. איך עושים את זה? יש כמה אפשרויות, כמה כיוונים. זה כתוב בספר.

שאלה: חשבתי שיותר נדבר על הנושא של ציונות, אולי עוד נדבר. אני יודע שהרב חוזר בתשובה?

הרב: משתדל.

שאלה: הרב יכול להגיד מה שהיה פעם? הרב היה פעם אדם שלא שומר תומ"צ.

הרב: זה לא בשביל עכשיו. זה גם כתוב באיזה מקום.

שאלה: לגבי החילונים...

הרב: אנו לא אוהבים מלה זאת. זה מלה מתורגמת מאנגלית, ובאנגלית זה פחות עוקצני. כל דבר שמעבירים מאנגלית לעברית זה נעשה יותר חיצוני. באנגלית זה אחד שלעת-עתה לא שומר, אבל לא שיש פה איזה ניגוד בין דתיים-חילונים. זה דבר שחשוב לדעת, שכאשר לוקחים ביטוי מאנגלית ומתרגמים לעברית זה עם מגמה (מודעת או לא) לגרום לכאסח. לכן זו לא מלה טובה. אתמול בקריאה "חילוני" זה תרגום של אחד שלא כהן, זר, שלא יכול להיות צדיק גמור, רק שלענין הכהונה הוא זר. מילים מאד מאד משפיעות, בתת-מודע, לכן הרבי גם מאד לא אהב מלה זאת.

שאלה: אז איך לבטא?

הרב: יהודי שלעת-עתה לא שומר תומ"צ, או משהו כזה. תשעים ותשע אחוז זה "תינוקות שנשבו" – זה לא עוקצני, פשוט לא קבל חינוך כזה. כשאומרים "חילוני" זה נשמע כאידיאולוגיה, חילוני לשמה, וממילא זה כאסח גמור עם הדתי. זה לא צריך להיות, כי רוב האנשים זה לא אידיאולוגיה.

שאלה: אבל כשאומרים תינוקות שנשבו זה גורם להרבה כאסח.

הרב: לכן משתדלים לדבר בשפה שוה לכל נפש, ומאד מכבדים מי שלעת עתה, מאיזו סיבה שלא תהיה, לא שומר תורה ומצוות. רוצים מאד להגיע. הדף החדשי זה דוגמה שרוצים לדבר בשפה שלו, פחות או יותר, ולהעביר מסרים מהתורה לכולם.

שאלה: השאלה אם ב'תורה החילונית' יש משהו שאפשר ללמוד ממנו. האם מתוך הנקודה שלה ה'בעיטה' שנתנו לתומ"צ יש משהו שצריך ללמוד?

הרב: מכל דבר צריך ללמוד, כיסוד תורת הבעל שם טוב. כל אחד צריך כל הזמן ללמוד, וכל הזמן לעשות חשבון נפש ולהיות בשפלות (כמו מזה שלא הצלחתי לתקן את התדמית). צריך ללמוד מכולם, "הלומד מכל אדם", אבל זה לא אומר לקבל אותו ולהיות מבסוט ממנו. אם זה גם בני או אבי, כמה שאני אוהב אותו וכמה שמתפעל מזה שהוא צדיק בנקודה שלו – גם בלי תומ"צ – עדיין כואב לי שחסרה לו שלמות, שחסר ביטוי האמונה שלו בה' בתומ"צ, ולכן אם אני רק יכול לעשות משהו לשפר זאת אני צריך לעשות. איך ה' דן אותי מולו איני יודע, אני צריך לחשוב שה' דן אותו יותר ממני, אבל צריך לעשות מה שיכולים.

זה שקרה כזה תהליך זה בשביל להתקדם. הכל כתוב היטב בספרים. יש ודאי תכלית – ירידה צורך עליה. אם היתה ירידה בשמירת יהדות כי לא היה מאה אחוז כמו שצריך, וזה ירידה צורך עליה. ודאי צריך להאמין כך, אבל זה "צורך עליה". העליה שתבוא זה כמו הדף הזה, או כמו הספר שכותב מי שכותב אותו על תורה ומדע – זה העליה שתבוא.

שאלה: הרב יכול לדמיין שמה שעשתה פה ה'בעיטה', בנתה פה קומה, שאני מרגיש שבזכותה – לא רק טכנית – יכולים לדבר כמו שמדברים, והספרים של הרב יכולים להכתב.

הרב: יכול להיות.

שאלה: למה לא נגיד תודה לה' על זה?

הרב: "אודך הוי' כי אנפת בי". הכל נורא טוב, כשנראה שהכל מסתדר. אבל כעת תודה יכולה לחזק את הרע. אם אני משדר לו שהוא בסדר זה בעיה, בתוך הלב צריך להודות. צריך לשדר על הטוב שזה טוב.

שאלה: אולי כאן שינוי התדמית, שצריך לשדר חיזוק לטוב. אני חושב שהציונות-הדתית חטאה בזה שמרוב שרצתה לחזק את הטוב חזקה קצת גם את הרע. השאלה אם אפשר לעשות חיזוק טוב ומבורר?

הרב: מצוין.

שאלה: אולי הרב צריך לתת גם את המשנה הזאת, שגם היא תבוא לידי ביטוי.

הרב: זה בא לידי ביטוי. רוב הדברים יתבהרו אם תקרא כמה מאמרים ותיקון המדינה. יש לך לב טוב ושכל טוב. למה זה לא עובר לציבור בצורה הנכונה? יש ודאי איזה משחק. אתה גם אומר את המלה רע, מותר לומר מלה זו – יש כאן משהו שעדיין הרע לוחם בטוב, ולכן משתדלים שהמסר הפנימי לא יצא לאור. אם תקרא, תשעים ותשע אחוז מהדברים יתבהרו. לכן אני חוזר ואומר, איך פותרים את הבעיה – אתה יודע כמוני. יש לי מחשבות, אבל צריך הרבה שיתוף פעולה – שלך ושל עוד אנשים. יש גרעין טוב של אנשים, אבל בשביל לעשות שינוי אמיתי צריך עוד הרבה אנשים, מגוון מכל מיני רקעים. יצהר זה מצוין, אבל לא מספיק בשביל להביא את הגאולה – צריך אנשי תל אביב, אנשי חו"ל, הרבה גוונים של ציבור שמתלכד, שכל אחד תורם את החלק שלו. איך שזה יהיה – ודאי יהיה טוב. איך זה יתפתח – לא יודעים. כתוב בספרים שלנו שהרבה יותר קל לראות את היעד מאשר את הדרך ליעד, כי יש הרבה דרכים.

שאלה: צריך מענה לדרך.

הרב: בשביל זה צריך שיתוף פעולה, הרבה הרבה סיעור מוחות. גם צריך הרבה נסיון. איך המדע עובד? כל השיטה המדעית זה ניסוי וטעיה, או שמצליח או שנכשל. כאן זה שיטה מדעית, צריך סיעור מוחות – לעשות ניסוי, אם הולך זה טוב, ואם לא לנסות כיוון אחר.

שאלה: זה שעכשיו מדינת ישראל זה סיפור שכן הולך.

הרב: תעשה סקר, כמה אנשים מרוצים מהמדינה.

שאלה: זה לא מספיק, הם לא יכולים לשקף את האמת. רוב האנשים מצביעים ברגליים בזה שנמצאים פה.

הרב: אבל אם היה מישהו יותר אהוב, שאפשר להתאהב בו, אולי היו בוחרים משהו אחר. בשביל זה צריך שהתקשורת תשתף פעולה, תתן למישהו אחר להביע את עצמו.

אתה לא חושב שהציבור בגדול, אם היתה אלטרנטיבה הרבה יותר טובה, לא היה הולך על זה?

שאלה: ודאי שכן.

הרב: אז צריך ללכת על זה.

שאלה: אני יכול וצריך לשאוף לאלטרנטיבה, חובה עלי, אבל אי אפשר להתעלם ממה שיש כרגע. הרב דבר על יחסי אהבה בין השלטון לנשלטים. מהרבה בחינות אפשר להגיד שאין יחסים של אהבה, אבל אני חושב שמהרבה בחינות אני מרגיש אישית אהבה. זה מוזר להגיד, להגיד שאני אוהב את אולמרט או מישהו שם זה בדיחה – אין לי מה לאהוב אותו – אבל אני ועוד הרבה אנשים ששמחים באמת ברגעים שקשורים במדינה, וזה לא רגעים מעטים. יש רגעים שנגיע, כמו בין כל בני זוג, ונראה שממש לא – יש מצבים ביני לבין אשתי שמי שיגיע יגיד שאנו שונאים גדולים, אבל אנו אוהבים והוא טועה בזה. אפילו אם יש תקופות מסוימות שלמות שאנחנו לא באהבה רומנטית ויפה, אבל אני יודע שהאיש הזה לא מבין מה שהוא אומר. עוד מעט הוא יבוא ויראה שיש אהבה גדולה.

הרב: בסדר, צריך לתת לעם את מה שהוא אוהב. הוא אוהב משהו שלא בדיוק קיים. הוא אוהב את זה, ומתרגש ושמח, אבל כלפי דבר שהוא לא בדיוק המציאות. זה בגלל שעם ישראל הוא קדוש, וקשור לעם שלו, אז אוהב את "מה שיש". את כל הרגש החיובי הוא שם על "מה יש" – לא על האיש, אבל על הענין, על המושג, על ה'מקיף'. אבל הוא מסכן, בגלל ששבוי במשהו לא טוב.

שאלה: העם כן מחכה לאלטרנטיבה.

הרב: וצריך לתת לו אותו.

שאלה: אני לא מבין למה איתיאל מזדעזע מזה שאני כותב שביום הזה אני מרגיש טוב ומודה לה'.

הרב: מודים לה', גם הרבי אמר. אתה צריך להחליט כשהצבא עושה פעולה מי המפקד האמיתי, מה הוא אומר לעשות, ואם צריך לשתף פעולה. זה סממן של הדבר הזה – שיכול להיות משהו מוגזם. כמו בת – יש לה מאגר עצום של אהבה, ואם שמים את הכל על דבר שהוא לא מושלם יכולים לצאת דברים לא חיוביים מזה. לכן הענין הוא לקחת אחריות, ולעשות כמו שצריך.

שאלה: אני יודע שהרב מדבר הרבה על אחדות, ברמה הפרקטית – מה אפשר למצוא בין הציונות הדתית ובין התפיסה החב"דית. אם הרב יכול להקדיש כמה מלים לאחדות.

הרב: הכל חוזר לאותה נקודה – אחדות זה סביב נקודה אחת, שעם ישראל מסור לה'. הנחלה שלנו זה נחלת ה' – "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". יש דבר אחד שהוא אחד, ה' אחד, ואם אנחנו במודע קשורים לה' אחד, גם אנחנו מתאחדים. זה מה שרמזתי קודם, שאפילו על דברים קדושים, שאם מישהו במודע מוציא אותם מההקשר (בלא-מודע יש לכולם את ה', אבל אני מדבר על המודע), אז אי אפשר להגיע לאחדות. את זה תורת החסידות באה להבהיר טוב – הכל יוצא מה', משיח בא להמחיש את ה' בעולם.

שאלה: איך ברמה הפרקטית מביאים את זה לידי ביטוי?

הרב: זה הפצה, זה לימוד. צריך ללמד את העם, כל אחד צריך לשמש דוגמה חיה וחיובית שהוא חי את הדברים. אם אתה חוזר כמה דורות בהסטוריה, יש כל מיני סיבות לירידה מרמת שמירת התומ"צ, ואחד הדברים שבעיני הרבה הרבה שכבות בעם מי שייצג את הדת לא היה הדוגמה החיה הכי מזהירה. אם כי שה' כן נתן באותם דורות צדיקים מאד גדולים, אבל יחד עם זה היו תופעות – כמו שיש גם היום. למה לא כולם חוזרים בתשובה? הרבה מאד כי מסתכלים על הרב הזה, והחצר הזאת, ומה זה עושה וכו', וזה לא עושה דוגמה הכי מושכת. זה ודאי בעיה שלנו, של כל אחד שדוגל בתורה ומצוות, שאם הוא לא עושה דוגמה טובה הוא לא מקרב את העם.

אני חושב שהרעיון ברור. מה שצריך זה לטכס עצה מה עושים כדי להגיע ליעד, וזה החל מכך שכל אחד יודע שהאחריות מוטלת עליו ולא על מישהו אחר. כלומר, שהפתרון כאן זה לא רק איך אני מתייחס למדינה, אלא איך אני צריך להיות – זה תלוי בי. אסור להיות מבסוט, ח"ו, שהכל בסדר – לא זו הדרך. צריך להודות על הטוב ולשאוף ליותר טוב.

שאלה: למה הרב לא ישתמש בכח וכו' בשביל לעשות סיעור מוחות באמת באמת כולל, גדול, פתוח, עם אנשים וצבעים ופרצופים מכל הגוונים.

הרב: אני בעד, אפשר לעשות את זה מחר.

שאלה: את מי צריך להכניס לזה?

הרב: כל מי שרציני. בעבודת ה', כמו שאמרנו שהכל סביב הקב"ה – שיהיה אמיתי ולא דמיוני הקב"ה – הכל תלוי בשפלות האדם. גם כל תורת הנפש בנויה על דבר פשוט, בטול האגו, שפלות. בלי שפלות גם הקב"ה זה דמיון אחד גדול. הסיעור מוחות צריך להיות אנשים עם מודעות ושאיפה של שפלות. כי אם באים עשרה אנשים עם גאוה, גם לא יצ מזה שום דבר.

שאלה: שהרב יגיד כמה הוראות, ונלך על זה. שהרב יגיד אנשים ספיצפיים, בלי שמות, רק איפיונים.

הרב: כל המגוון, מדענים, אומנים. צריך תכונה נפשית של ענוה, בלי זה לא ילך.

שאלה: טכנית, איך נבדוק את זה? אני באמת רוצה לעשות משהו. איך עושים דבר כזה? אל מי פונים?

הרב: אתה מכיר אולי יותר ממני. הדבר הזה עלה המון פעמים. זה עלה יפה במדה מסוימת באופן של "ואתם תלוקטו לאחד אחד" – שעוד אחד מצטרף, עוד תלמיד, עוד מקורב. להגיע למסה קריטית זה לא עלה בידינו, אבל קדימה. כל יום מחכים לזה.

שאלה: יש כל מיני אנשים מהקיבוץ חילוני שחושבים על יהדות באיזו צורה. סתם עולה לי בראש, יש קיבוץ גניגר שיש לו בית מדרש – מפוקפק בעיני – שעוסק ביהדות. מכניסים אותו לסיעור מוחות?

הרב: אם הוא רוצה, אם הוא חשוב שצריך שינוי. אם יש לו ענוה אישית, וגם גאוה בזה שהוא יהודי ("כל אשר בשם ישראל יכונה").

שאלה: אבל הוא חילוני.

הרב: אין לנו מילה כזו בלקסיקון.

רק כהערה: עוד כמה שבועות יש סמינר של כמה ימים על הנושא של איחוד בין דתיים ללא-דתיים. הנושא הזה מאד חשוב, לכל יהודי, גם פה וגם בחו"ל. יתכן שאם זה יכתב יצא ספר רק על הנושא הזה.

שאלה: הזכרנו מקודם את הפאדיחות של הציונות הדתית, שלא סרבו פקודה בזמן המבחן. האם איך שנראה הצבא היום, אחרי כמה שנים של השתלבות של הציונות הדתית, מבחן התוצאה הוא רק בסירוב הפקודה?

הרב: לא. או שאתה משפיע או שאתה מושפע. אם לא היה סירוב פקודה זה סממן, הוכחה, שבחורים אלו מושפעים. אם אתה נכנס למסגרת כל שהיא יש לך שליחות. זה גם תודעה. שאלת קודם מה יכולה להיות התרומה ההדדית בין חב"ד לבין הציונות-הדתית (או איזה שם שלא תתן לזה), חב"ד תורמת את מודעות השליחות – הכל מתוך אהבה, אבל כל רגע יש לך תפקיד ואתה על המשמר למלא אותו. אלה יהודים טובים, שלא קבלו חינוך נכון שלא באשמתם, והשליחות שלי היא להשפיע. אם היה כזה ראש לא היתה בעיה של סירוב פקודה – זה היה ברור. בעית הסירוב כי אנשים לא מספיק חזקים, כי לא בתודעת שליחות. את זה אפשר לקבל מחב"ד, ואם חב"ד לא מספיק בצבא כמו כולם – זה מקום לאחד כחות. אגב, יש כמה אנשי רבנות צבאית בחב"ד שהם דוגמה הכי טובה להשפעה חיובית – הרב יואל שם טוב בשייטת, שיוצא עם החבר'ה למבצעים. אבל כולם אוהבים אותו, חוץ מהרבנות. מישהו שם ממש בטל את זה, שרב הולך להניח תפלין עם חיילים לפני מבצע. הוא מוציא חוברת בשם "טפה מן הים".

שאלה: הרב יכול לדבר קצת על נושא של לימוד קבלה?

הרב: על זה יש מאמר "מציאות הלכה וקבלה", שהקבלה, אם היא בצורה נכונה – חסידות – זה הסם חיים שיכול לרכך את הקרקע. אם באים על הציבור שלעת עתה לא שומר תומ"צ עם כפיה דתית לא זו הדרך. צריך להגיע עם נשמה – קבלה וחסידות זה נשמה, תורת הנפש – וזה יכול לרכך ולהאהיב.

שאלה: בניגוד לתפיסה שקודם צריך למלא את כרסו במקרא וכו'?

הרב: צריך להגיע ללב, ומשם הכל יבוא. הקבלה בצורה נכונה זה מה שיכול להכות שורשים נכונים של זיקה לתורה.

שאלה: מה זה בית הספר לפסיכולוגיה?

הרב: איתיאל יסביר לך, וכדאי לראיין גם את ר' איציק שפירא וחיים נתיב.

שאלה: מה זה לימוד פסיכולוגיה? לימוד נפש?

הרב: איך לעזור, לעצמך ולאנשים.

שאלה: זה גם ברמה שמי שמגלה בעיה נפשית, ברמה קלינית, יכול לעזור?

הרב: יש רמות שחייבים תרופות, אבל כל רמה עד אז (והרבה פעמים נותנים תרופות כשלא חייבים), אפשר לעזור. גם אחרי זה אפשר, לצד התרופות. יכול לעזור לכולם, בלי יוצא מהכלל.

שאלה: משתמשים גם בידע אקדמאי?

הרב: כמה שצריך, אבל הכל בתורה. מתמטיקה זה אחרת, זה מדעים מדויקים. אם צריך להשוות מושגים משתמשים. יודעים את הכל – הסנהדרין ידעו הכל, כל הלשונות וכל הכשופים. כתוב "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין". לעשות תורה – שיטה והבנה – זה מהתורה נטו, מהחסידות. אבל שוב, זה דברים שאפשר ללמוד – יש ספר "הנפש", ספר היסוד שלומדים שם, וגם ברוך ה' יש הרבה כחות. צריך שיגיע לכמה שיותר מקומות בארץ, זה דבר שכולם רוצים.

שאלה: שאלה אחרונה, אני יודע שהרב החזיר בתשובה את הרב שלום ארוש ועוד. באיזה אפשר לגעת בבן אדם לא-דתי שיחזור בתשובה?

הרב: נוגעים בפנימיות שלו. הכל תלוי בישות לעומת השפלות. הנקודה הכי פנימית שלך זה הגאוה, לכל אחד יש אנוכיות, ואם אפשר לגעת בזה נכון – בלי לשבור את הכלים – להאיר לאדם להפתח לאור זה רק אדם מבטל את האנוכיות, זה ודאי הכלל הכי גדול. איך עושים את זה? לכתחילה על ידי הארת אור, תורה בכלל ופנימיות התורה בפרט. כל יהודי צמא לזה, רק שהוא לא מודע לזה. ברגע שהוא שומע קצת מפנימיות התורה אז היחידה שבנפש, הדרגה הכי גבוהה בנפש, נדלקת. זה דבר שקורה לכל יהודי.

שאלה: אנחנו מסיימים את השיחה בע"ה, ואני מרגיש שבעצם אין הרבה נקודות מחלוקת בין מה שאני למדתי, אלא במינון. אני סתם עוור? אולי בנושא של המדינה נראה לי שנקודות מחלוקת נובעות יותר מזה שהמלה מדינה ודגל ישראל טעונים כל כך הרבה מאבקים, אבל אם ברמת העקרון הרב אומר שצריך לחזק את הטוב בדברים מסוימים, ולא רק לשבור את הרע... זה עוורון שלי?

הרב: ברוך ה' שאתה רואה נכון, שנקודות הקירוב זה אין סוף יותר ממה שיכול להיות מחלוקת. זה בדיוק הדבר, שצריך שכולם ירגישו ככה. לפני פעמיים, בהתוועדות בירושלים (י' שבט כנראה), הנושא היה שלא צריך פה לגרום לשנות ראש – הענין לא לשנות אותך, אלא רק לגלות מה יש בתוכך, ובעצם אנחנו חושבים אותו דבר. זו בדיוק הנקודה עם כולם. לא צריך לקחת איזה 'חילוני' ולעשות לו אוברול, אלא רק לחשוף בתוכו את מה שבלאו הכי אנו אותו דבר. לכן אנשים מהקיבוץ זה מצוין, אם ה' יצליח בידו, כי יש נקודה פנימית משותפת שחשובה מהכל, ובלי זה שום דבר לא יהיה.

שאלה: אני עוד פעם נודניק – האמירה הזאת גם נכונה לגבי הישות הלאומית שנבנתה פה בדמות מדינת ישראל?

הרב: צריך הרבה הגדרות. חובה לקרוא את הספר תיקון המדינה.

שאלה: אם אני כותב משפט, כפרשנות שלי, שבתחושה שלי אצל כבוד הרב הנושא של מדינה טעון ורגיש, בגלל הרבה הסטוריה לא טובה ומסוכנת מבחינה לאומית, אבל בשרש הדברים אין הרבה הבדלים.

הרב: אין משהו פסול במלה מדינה – אם היא בסדר, זה בסדר, אם לא אז לא. אם המדינה היתה כמו שהרב קוק הראשון צפה כולנו היינו שמחים.

שאלה: הרב לומד הרב קוק?

הרב: טפה. אבל מי שמחשיב עצמו תלמיד שלו צריך להשוות בין החזון שלו למציאות. אבל מה הוא היה אומר היום, וגם מה בנו היה אומר היום, זה טעון בירור. להבין נכון, ואשמח שתעשה זאת, זה אם תקח את הספר ועוד מאמרים שאיתיאל יצביע עליהם ותקח משם – הכל כתוב שם יותר בהיר ומדויק.

השלמה (פנימית) בענין אהבת ישראל:

זה שאדמו"ר הזקן אומר לאהוב יהודי בגלל שה' אוהב זה לכאורה בגלל גופו. הפסוק של "אהבתי אתכם" זה על בחירה בין ישראל לעשו, ששם הגופים דומים ורק ה' בוחר. מצד הנפש לא מתאים לומר כך, כי הנשמה היא חלק אלו-ה – באהבת ישראל זו אני אוהב את ה', שנמצא בתוך היהודי האחר. אם נקח הבחנה זו הלאה: מה שאני אוהב אותך בגלל שיש בך חלק מה', כתוב שהחלק הוא כמו ניצוץ, שבמדה מסוימת הוא כמו אור התורה (אך האור דבוק במאור, וניצוץ יכול גם להתרחק מהמדורה). יש מה שאני אוהב את היהודי בגלל שאני רואה בו חלק מ"כנסת ישראל" או "כלל ישראל", ויש גם אהבה לכלל ישראל עצמו (שיהודי זה כל כך התבטל בכלל ישראל, שהמושא של האהבה שלי זה כלל ישראל, כנסת ישראל). זה מה שהתכוונתי, שאפשר להפסיק עם זה, להגיע לכלל ישראל ולשכוח שהכל זה אהבת ה' נטו. אם עושים פרצוף, שתי הדרגות של כלל ישראל – מה שכל יהודי הוא חלק מהכלל ומה שהכלל הוא דבר בפני עצמו – זה יחסית "הנסתרות להוי' אלהינו". הנגלות זה לאהוב את הניצוץ שמתלבש בזולת, "חלק אלוה ממעל ממש", אוהב את ה' שבתוכך, ואהבת הגוף זה המלכות (בנין המלכות בארץ זה לדאוג לגוף היהודי, לגשמיות של יהודי). בלי הקוש"י – אהבת ה' – הכל לא מושלם. הכתר, שיש זיקה בינו לבין המלכות – כ"ע איהו כתר מלכות - אהבת האהוב, שממנה אוהבים מה שהאהוב אוהב. הוא בעצמו זה ה' נטו, גם למעלה מכל המושג כלל ישראל. יש הרבה פעמים שמוותרים על אבא ואמא, שהמשכת העצם זה רק אריך-ז"א-נוקבא (כמו הפירוש של רבי הלל על שלשה כתרים, ועוד הרבה דברים בקבלה וחסידות, שאו"א זה רק מעבר, והעצם זה באריך וז"א ובנוק'). צריך את כל הבחינות, וודאי שהחסידות דברה על כולם – וח"ו לא שכחה מכלל ישראל – אבל זו הנקודה, שאם המוקד זה לא ה' ממש אז זה לא זה.

נאמר את זה יותר: יהודי בהיותו יהודי הוא בעצם בטל לה', אין עוד מלבדו, ה' אחד וזהו. זה גם קצת קשור לנושא של בירור דעות. יהודי שבאצילות, כשאומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בעינים סגורות, זו צריכה להיות אצלו נקודת המוצא. זה שיש לה' תורה, זה השרש של הרב. זה שיש לה' עם ישראל, זה השרש של הרעיה. זה שיש לה' ארץ ישראל – זה שרש המלכות.

מתקשר לווארט של אדמו"ר הריי"צ שיש שלש אהבות עצמיות, ולפי השמועה יש עוד אחת – אהבת ארץ ישראל. הכל מתחיל מאהבת ה'.

עוד הערה: בחב"ד אבינו-רבינו זה אבא, דודנו זה דעת, ולפי"ז מלכנו זה מוחין דאמא – שצריך להיות משמעת וסדר. לכן אמא היא "אלהים חיים ומלך עולם". לפי"ז מטבע התפלה "אבינו מלכנו" זה יחוד או"א. אחר כך מלכנו יורד מ-ה עילאה ל-ה תתאה. הדעת היא באמת נסתרת בין אבא לאמא, לכן דודנו לא מוזכר.

עוד: עם הארץ – עם שבגינו נבראת ארץ – זה המלכות. זה שארץ זה ישראל זה הביטוי המלכותי זה מתקשר לעם הארץ. עם זה לשון עמי, ישראל זה יחס של חתן וכלה. עם הארץ זה כבר מלכות (לכן יש בזה קצת גנאי, כי מוריד את העם מלהיות רעיה ללהיות עבד, כמו "אין מלך בלא עם", בלא עבד-מלך, זה מה שהקשר לארץ עושה לנו. העבודה זה למצוא את עבודת הדוד גם בארץ – קודם כל "יבעלוך בניך", שזה גם מעמיק את הקשר הנישואי לקב"ה בסופו של דבר.