"אשרי מי שגדל בתורה"

שבת בה"ב תשפ"ה – כפ"ח

מקטנות לגדלות בלימוד התורה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת יסוד שביסוד, זכינו לעוד 'פנינה' במסגרת השיעורים בנושא קטנות וגדלות – נושא עיקרי של ספירת העמר (ששהתחיל כבר בפורים תשפ"ה). רבי יוחנן נהג לומר "אשרי מי שגדל בתורה" – אשרי מי שהצמיחה שלו מקטנות לגדלות היא בתורה דווקא – ואין זמן מתאים מההכנה הקרובה ל"זמן מתן תורתנו" להתבונן בגדילה בתורה. בשיעור מתואר התהליך העובר על הלומד, שבראשית דרכו הוא עסוק בעצמו ובתיקון נפשו, בהמשך הוא מסור רק לתורה והוראותיה, משם הוא חודר לממד פנימי יותר בתורה ובעבודת ה', ובסופו של דבר, בתכלית הגדלות, הוא זוכה להגיע לחבור בין אמתה של תורה לאמת הפנימית שלו.

תכלית הגדלות – מתן תורה

מיציאת מצרים עד מתן תורה עובר עם ישראל תהליך של גדילה מואצת. אחד הדימויים של יציאת מצרים הוא לידה[ב] – לידת העם – והדימוי של מתן תורה הוא חתונה[ג]. הלידה היא הקטנות שבראשית חיי האדם והחתונה מעידה על גדלות, כאשר ביניהן יש תהליך של גדילה והתבגרות. ואכן, כוונות האריז"ל לימי הספירה עוסקות[ד] בקטנות ובגדלות, כאשר המבנה הבסיסי מורכב מארבעה שלבים – קטנות א', גדלות א', קטנות ב' וגדלות ב' (המבנה השלם מרחיב זאת לשמונה מדרגות, ארבע מדרגות מצד מוחין דאמא וארבע מצד מוחין דאבא, ומפרט אותן כחוזרות בכל אחד משבעת שבועות הספירה באופן מורכב ומפתיע[ה]).

בהקף הרחב, עם ישראל בגלות מצרים היה בתכלית הקטנות, במצב של עיבור[ו] – קטנות א'. ביציאת מצרים, ליל הסדר והיום הראשון של פסח, יצאנו מקטנות לגדלות – אך זו עדיין גדלות א'. ימי הספירה, בהם עם ישראל מתקדם ממצרים לקראת הר סיני – מתוך בטחון בה' – הם הימים של קטנות ב'. אחרי השיא של יציאת מצרים נדרשת שוב עבודה והתקדמות. כשמגיעים למתן תורה מגיעים לשיא הגדלות של התקופה הזו – גדלות ב'[ז]. כלומר, תכלית הגדלות היא הזכיה בתורה הקדושה. אכן, בקנין התורה גופא ישנם שלבים שונים של קטנות וגדלות, עד שזוכים לגדלות אמתית בתורה – "אשרי מי שגדל בתורה"[ח].

"אמת לאמתו" – של מי?

אנחנו היום ביסוד שביסוד. פנימיות ספירת היסוד היא אמת[ט], כך שזהו היום של אמת שבאמת. הביטוי אמת שבאמת מזכיר ביטוי חשוב – אמת לאמתו[י]. מוסבר בחסידות[יא], ולמדנו הרבה פעמים[יב], שיש שלש מדרגות של אמת – "שפת אמת", "אמת" ו"אמת לאמתו". "אין אמת אלא תורה"[יג], אבל מהי אמת לאמתו? לאמתו של מי?

אפשר לומר ש"אמת לאמתו" היינו אמת (של תורה) כפי שהיא מכוונת לאמתו של הקב"ה, נותן התורה. האמת של ה' היא, כמובן, למעלה מהאמת של התורה מצד עצמה[יד] – ובלימוד התורה צריך להגיע ל"אמת לאמתו", שדברי התורה יהיו מכוונים לאמתו של ה'.

אפשר לומר עוד פירוש, ש"אמת לאמתו" היינו אמת (של תורה) כפי שהיא מכוונת לאמת של עם ישראל. "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[טו], לכן גם האמת שלהם גבוהה יותר מהאמת של התורה, והאמת של התורה צריכה להיות מכוונת לאמתו של כל עם ישראל.

אבל יש פירוש שלישי, שהכי מתאים לפשט[טז], לפיו "אמת לאמתו" היא אמת של התורה שמתאימה לאמתו של הלומד ועוסק בתורה – יש את האמת של כלל ישראל, אבל יש אמת של היהודי הפרטי שלומד תורה, והתכלית היא שהאמת של התורה תתאים לאמתו של כל יהודי שעוסק בה.

מרב לרבי

מה פירוש? יכול להיות רב אמתי, פוסק מובהק, שיודע את התורה על בוריה ופוסק לאמתה של תורה. עם זאת, אין כל הכרח שהתורה הזו תהיה מותאמת לאישיותו היחודית ולאמת הפנימית של הרב. על היחס בין אמת ואמת לאמתו יש סיפור ידוע בברסלב[יז]: כשהגיעה לרבי נתן הצעה לרבנות של עיר הוא שאל את רבי נחמן האם ראוי שיהיה רב, ורבי נחמן השיב לו בחיוב. הוא חזר ושאל 'האם זו האמת?', ורבי נחמן שוב השיב לו בחיוב. ואז הוא שאל שוב 'האם זו האמת לאמתו?', ואז השיב לו רבי נחמן בשלילה. כלומר, הוא היה יכול להיות פוסק אמת לפי תורת אמת, אבל מדרגת אמת לאמתו, כפי שדורשת החסידות, היא משהו אחר – זו כבר מדרגה של רבי, ולא רק של רב.

כאשר תלמיד עוסק בתורה הוא נמצא עדיין בקטנות א', בבחינת "שפת אמת" בלבד, אבל אם הוא יתמיד ויתייגע, מתוך רצון וחשק אמתי לעמוד על אמתה של תורה, הוא בעזרת ה' ירכוש ידיעות (בחינת "סיני"[יח] – "משה קבל תורה מסיני"[יט]) ויזכה להגיע להוראה (תורה לשון הוראה[כ], כנודע). כשהתלמיד הופך לרב הוא הופך מקטן לגדול, ממקבל למשפיע – כעת עליו להשפיע תורה, להשיב לשאלות ולפסוק על פי תורת אמת (כאשר כל מחשבתו נתונה על שואליו-נידוניו ועל 'מה אומרת התורה', כדלקמן). אמנם, יתכן רב שפוסק דין אמת, על פי תורת אמת, זוכה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"[כא], ועדיין לא טעם טעמה של חסידות – הוא 'לא ראה מאורות מימיו'[כב]... היו דוגמאות רבות בתולדות ישראל, מאז הופעתו של מורנו הבעל שם טוב, של גדולי תורה שלא הכירו את החסידות. מה קורה כשיום אחד הוא שומע שיש אור של חסידות – שיש לו משהו (חדש לחלוטין) לקבל במעז'יבוז', במעזריטש או בליאדי? אם הוא ענו וגם 'רציני' הוא מכתת רגלים אל הרבי והופך להיות חסיד – הוא שוב מקבל, שוב בקטנות, אבל זו קטנות ב' (שאפשר לקרוא לה 'שפת אמת לאמתו'). כשהוא יעסוק מספיק בעבודה הפנימית של החסידות, ובצירוף הרבה זכויות וסיעתא דשמיא, יתכן והוא יגיע למדרגה של רבי – או מעין רבי (משפיע גדול, כמו רבי הלל ורבי אייזיק) – שאצלו תורת-אמת מחוברת לגמרי לעולם הפנימי שלו ונובעת ממנו, בסוד נביעת האין סוף שיש לרבי (ה-י הנוספת על הרב)[כג]. תורה כזו היא "אמת לאמתו" שלו, וזו כבר המדרגה של גדלות ב' (המדרגה של ראית המהות, כאשר הוא זוכה לראות את מהות האלקות שבתוכו וגם את מהות הבאים לשחר את פניו, לבקש ממנו עצה ותושיה).

חיבור האובייקט והסובייקט

במושגים בהם עוסקים לאחרונה[כד], יש כאן יחסים של אובייקט וסובייקט, כאשר התכלית היא לחבר אותם יחד (להיות מקשה אחת, כמו מעשה המנורה, המאירה לכל העולם את אור "הוי' אחד"[כה] מכח היותה "מקשה אחת"[כו]).

המאפיין העיקרי של קטנות הוא חשיבה סובייקטיביות – חשיבה של האדם על עצמו. קטנות היא גם יניקה וגם עיבור, אבל עיקר הקטנות הוא מצב העיבור. על עובר כתוב[כז] שהוא "מקופל" ברחם אמו – "תלת כלילן גו תלת"[כח]. מי שבקטנות מקופל 'בתוך עצמו', והדבר מתבטא בכך שהוא חושב על עצמו ומרוכז בעצמו. התלמיד שעוסק בתורה מתחיל בלימוד מתוך מחשבה על עצמו, "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"[כט]. מבואר בחסידות שהמדרגה העליונה של לימוד התורה "שלא לשמה" היא הלימוד "אדעתא דנפשיה"[ל], כשהתלמיד יודע שתיקון נפשו תלוי בלימוד התורה ומכוון שעל ידי לימוד התורה שלו הוא יזכה לתקן את עצמו (ובכך להתקרב, על ידי לימודו, להשי"ת נותן התורה). בקטנות א' ראשו של האדם מונח בין רגליו, המוחין הם בתוך הנה"י – הוא בעיקר עסוק בתחום המוטבע שבנפש, ההרגלים שלו, אותם הוא רוצה לתקן (היינו שעסוק להתאים את טבעו, דפוסי ההתנהגות שלו, למצות התורה, על דרך הנהגת הרבי הרש"ב[לא] שלפני גיל בר מצוה – בתקופת הקטנות הראשונה – למד שו"ע כל כך טוב עד שאבריו אומנו לקיים מעצמם את מצוות התורה[לב]).

כשהוא מגיע לגדלות א' הוא כבר לא חושב על עצמו, הסובייקט, אלא רק על התורה, האובייקט – נוגע לו פסק התורה באמת, ללא כל נגיעות אישיות. כפי שמסופר[לג] על גדולי ישראל כאלה, גם המחשבות הזרות שלהם בשעת התפלה הן מחשבות של תורה (אלא ש"זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד"[לד]) – הוא חושב על הסוגיא, על הפסק שהוא צריך לפסוק או על השיעור שהוא צריך לומר, הוא חושב על "המחליף פרה בחמור"[לה] ומסיח את דעתו מההתקשרות לה' בתפלה.

אבל אם הוא מגיע לקטנות ב', החשיבה שלו היא שוב על הסובייקט – כעת הראש שלו לא מקופל בתוך הנה"י, המוטבע, אלא בתוך החג"ת, המורגש, והוא שואל את עצמו 'איפה אהבת ה' שלי? איפה יראת ה' שלי?' (אחרי שנחשף לעבודת ה' הפנימית שתובעת החסידות).

התכלית היא שהלמדן-החסיד יגיע לגדלות ב', שהיא חיבור האובייקט והסובייקט – התורה שהוא לומד עם האישיות שלו, "אמת לאמתו", ואזי "תורה דיליה"[לו]. הוא עובר מ"כי אם בתורת הוי' חפצו" (האובייקט של התורה, בגדלות א') ל"ובתורתו יהגה יומם ולילה"[לז] (התורה שמתחברת עם האישיות הפנימית שלו, בגדלות ב')[לח]. במצב הזה גם הפסק שלו יהיה שונה – לא רק פסק 'אובייקטיבי' לפי תורת אמת, המסתמך על מראי-מקומות מדויקים, אלא פסק שמגיע מתוך מכלול "תורת הוי'" ו"תורתו". בגדלות א' הבקיאות בכל סעיף-קטן באה לידי ביטוי בפסק (פסק אותיות סעיף קטן), אבל בגדלות ב' – "סעפים שנאתי ותורתך אהבתי"[לט], שאז יש מעין 'שנאה' ודחיה לציטוט הסעיפים הקטנים (שבדרך כלל מלווה ישות והתפארות של האדם המצטט, היינו שעדיין לא זכה להתקרב לאור החסידות כלל, שכולה מיוסדת על בטול היש ושפלות אמתית) ואהבה למכלול של "תורתך" (שהופכת להיות "תורתי")[מ]. כך מקובל[מא] שכאשר הרא"ש אומר 'נראה לי' יש בכך תוקף יותר ממה שהוא מביא עם מקור מפורש, משום שזהו ביטוי לכל הדעת-תורה שלו.

"דברים היוצאים מן הלב"

ב"דין אמת לאמתו" דברי התורה (ה"אמת") נובעים מלבו-פנימיותו של האדם ("אמתו" שלו), ואזי מתקיים בהם "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם"[מב]. אפשר לדייק שלא כתוב כאן שהם "נכנסים אל הלב" של השומע דווקא, אלא סתם "נכנסים אל הלב", רמז לכך שהכל מתחיל מכך שהדברים צריכים להכנס קודם כל אל לבו של האומר אותם ולפעול בתוכו (כלומר, כשם שה"אמת" צריכה להיות "לאמתו" שלו, נובעת מתוך הלב, ה"אמת" צריכה גם להתאים "לאמתו", שהוא יהיה נאמן אליה בתכלית, "נאה דורש ונאה מקיים"[מג]).

כך פרש מורנו הבעל שם טוב[מד] את הפסוק-המצוה "הוכח תוכיח את עמיתך"[מה] – "הוכח" קודם כל את עצמך, על ידי שתמצא בעצמך ממש את אותו דבר-עברה עליו אתה מוכיח את "עמיתך" (לשון עִם, כדרשת חז"ל "עם שאתך"[מו], כאשר שנינו באותו מצב ממש), ורק אז "תוכיח את עמיתך" (תוכחה אותיות תוך אהבה, כידוע[מז], היינו "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת"[מח]). כאשר עמיתך 'שומע' שבעצם אתה מוכיח את עצמך, הדברים יכנסו גם ללבו ויפעלו אצלו (כפי שמסופר[מט] על האחים הקדושים, הרבי ר' זושא והרבי ר' אלימלך, שרבי זושא היה מתוודה ומוכיח את עצמו בפני אחיו, כאשר השומע 'מן הצד' שמע את כל עבירותיו שלו ודווקא כך התעורר לתשובה מקרב איש ולב עמוק)[נ].

לאור זאת ניתן להסביר הסבר עמוק בענין הלנת הדין הנדרשת בדיני נפשות[נא], כדי שיצא "דין אמת לאמתו": לילה הוא זמן של חשבון נפש (אותו עורך האדם בפני עצמו, או עם אדם אחד נוסף – ידיד-נפש או משפיע – כפי שהתחלקו הדיינים לדון בכל הלילה של הלנת הדין). אחרי שמגיעים לפסק דין ביום, פסק דין של גדלות א', צריכים לחזור לקטנות של הלילה, קטנות ב', כדי לשייך את הדין של הנידון גם לדיין – אם הזולת רצח, גם אני רצחתי (אם לא בגסות אזי בדקות או בדקות שבדקות[נב]) ועלי לדון את עצמי למות[נג]! זהו אופי הדיון בלילה, בין הכרעת הדין של היום הראשון (גדלות א') להכרעת הדין של היום השני (גדלות ב'). כאשר הדיין חש שהוא-הוא הנידון, הרי "אדם קרוב אצל עצמו"[נד] ויתכן מאד שימצא צד זכות לעצמו וממילא גם לנידון (המטרה של הלנת הדין לפי הפשט). כך מתקיים "יום ליום יביע אמר [שני ימי הכרעת הדין, גדלות א' וגדלות ב', על ידי] ולילה ללילה יחוה דעת [התקשרות הגברא שלי לחפצא של התורה, קטנות ב' שבין שני הימים, כאשר 'לילה ללילה' היינו שני חצאי הלילה, עד חצות הלילה הוא המשך היום הקודם ומחצות הלילה הוא תחלת היום הבא[נה]]"[נו] והדין יוצא דין אמת לאמתו.

מתורת בבל לתורת ארץ ישראל

בהשקפה ראשונה, את התהליך שהוסבר על מעבר מגדלות א' לגדלות ב', ממדרגה של רב למדרגה של רבי, אפשר להסביר כתהליך עליה לארץ ישראל, שהרי "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל"[נז], כאשר בין השלבים יש לעבור את קטנות ב', דוגמת התעניות של רבי זירא על מנת לשכוח את התלמוד הבבלי ולזכות לתלמוד ירושלמי[נח].

אמנם, האריז"ל מסביר שכל ארבעת השלבים מתרחשים הן מצד אמא והן מצד אבא, והרי היחס בין תלמוד ארץ ישראל לתלמודה של בבל הוא-הוא היחס שבין מוחין דאבא ("אוירא דארץ ישראל מחכים"[נט]) ומוחין דאמא ("'במחשכים הושבני כמתי עולם' זה תלמודה של בבל"[ס], בבחינת "בורא חשך"[סא]). גם בבבל יש את ארבע המדרגות – מתלמיד, דרך רב, ועד מי שמגיע להיות 'רבי' של בבל (יש גם בין אמוראי בבל רביים[סב]!) – וכאשר רבי זירא עולה לארץ ישראל[סג] הוא צם כדי להכנס לקטנות א' מצד אבא ולעבור את כל התהליך שוב בתורת ארץ ישראל.

כיוצא בכך, בסיפור הדרך של הבעל שם טוב לארץ ישראל[סד] – שנתבאר כמה פעמים לאחרונה בשיעורי הגדלות והקטנות[סה] – אפשר לזהות את כל ארבעת השלבים מצד מוחין דאבא (אליהם הוא שאף אחרי שהגיע לגדלות של רבי בחוץ לארץ): איבוד המוחין בדרך לארץ ישראל, בשבי השודדים באי הבודד, הוא קטנות א' (מצד אבא), תכלית הקטנות (כפי שכבר נתבאר). חזרת המוחין אחר כך היא כבר גדלות א' מצד אבא. אחרי שנצלו הבעל שם טוב ומשמשו מהאי הבודד, בזכות גדלות א' אליה הגיע הבעל שם טוב, הספינה שלהם טעתה וחזרה לאיסטנבול – מה שודאי פעל אצל הבעל שם טוב שוב קטנות, קטנות ב' מצד אבא. כאשר הוא הבין לנכון את כוונת ההשגחה הפרטית – גילוי עצמותו יתברך ממש – עם המסר עבורו, הוא חזר למקומו שלו ("איזהו חכם? המכיר את מקומו"[סו], יחוד האובייקט עם הסובייקט) וזכה לגדלות ב' מצד אבא, וממילא התקיים בו "מאך דא ארץ ישראל"[סז] (וכסיפור הידוע שהתגלה לתלמידו רבי נחמן מהורדנקא – אב אבי אבי נחמן מברסלב שעל שמו הוא נקרא – שהשכינה אינה בקדש הקדשים בירושלים אלא במעז'יבוז' אצל רבו[סח]).

אמנם, אצל הבעל שם טוב, גם בגדלות ב' דאבא, חסרה עדיין מלכות ישראל – הבעל שם טוב לא היה מלך ישראל בפשטות, משיח בפשטות, אלא רק החל לגלות את תורת משיח[סט] (גדלות ב' דאבא כפי שהיא מתגלה בחו"ל בזמן הגלות, כאשר אנחנו משועבדים לאומות העולם, וממילא עיקר עסק הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו היה לבטל גזרות מעם ישראל[ע]). מה שאין כן בבוא עת רצון של הגאולה האמתית והשלמה, המשיח עצמו ישיג את גדלות ב' דווקא בארץ ישראל כפשוטה ויהיה מלך כפשוטו (ועד ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[עא], כאשר מלך ישראל יהיה המלך התשיעי בעשרת המלכים שמולכים על כל העולם כולו[עב], וד"ל).

 

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':