1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (97)

ד"ה "בראשית ברא" (4)

ג' ניסן ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שאמיל.

אתמול היינו באמצע ללמוד על מחלוקת בית שמאי ובית הלל, מה נברא קודם, השמים או הארץ. לדעת בית הלל, ש"ארץ קדמה", הוא הביא דוגמה מהמצוות – שקודם צריכים לקיים את המצוות בגשמיות ואז נמשכת הרוחניות, "ארץ קדמה", ארץ היא גשמיות ושמים הם הרוחניות. הוספנו עוד כמה דוגמאות, מתי בעבודה צריכים להתחיל מגשמיות ואז נמשכת הרוחניות. היו עוד שני דברים פשוטים שלא אמרנו. אחד, בריאת אדם הראשון – קודם "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" ואחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים" מהנשמה. רואים שכל התהוות האדם היא קודם ארץ ואחר כך שמים, מתאים לכך שפסוק זה בה בהמשך לפסוק של סיפור מעשה בראשית השני, שחותמו "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – עיקר החידוש בסיפור השני הוא אופן בריאת האדם, שבאמת נברא בסדר של "ארץ ושמים", לעומת שאר החיות שיצאו גוף ונפש יחד. דבר נוסף בהמשך אותו סיפור, בסוף, אחרי חטא אדם הראשון, ה' שם כרובים לשמור את דרך עץ החיים. תנא דבי אליהו אומר בתחלתו שמשלש המילים "דרך עץ החיים" לומדים ש"דרך ארץ קדמה לתורה". קודם צריך להיות א מענטש, עם דרך ארץ, ואחר כך אפשר ללמוד תורה ולהמשיך את כל ההמשכות העליונות מכח התורה. זו גם בחינה של "ארץ קדמה", "דרך ארץ קדמה". כמו הפירוש הפנימי, שלא הגיע אליו עדיין, במחשבה הראשונה הארץ באמת קדמה – במשפט "דרך ארץ קדמה" כתובה בפירוש המלה "קדמה" (משא"כ בשאר הדוגמאות ל"ארץ קדמה"). הצמח צדק כותב שכל "קדמה" היא גם במעלה, ולא רק בזמן – יש משהו בדרך ארץ, שאדם הוא אדם טוב עם דרך ארץ, שקודם גם במעלה לתורה. הוא גם מביא ש"קדם" בכל מקום הוא כתר. התורה היא חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת", ויש משהו בדרך ארץ ששרשו בכתר, שקדם באמת. כתר הוא ה"מחשבה תחלה", בה "סוף מעשה במחשבה תחלה". זו אולי הדוגמה הכי טובה בעבודה ל"ארץ קדמה" – קודם צריך להיות בן אדם ואחר כך תהיה תלמיד חכם, בן תורה-מן-השמים.

אמרו רז"ל שכר מצוה מצוה פירוש שכר מצוה שהיא ההמשכה והגילוי [מן השמים] זהו על ידי המצוה [בגשמיות, מן הארץ] ובכוונת המצוה [שהיא גם שמים יחסית לעשיה.] אם ח"ו לא יעשה המצות בפועל אינו ממשיך מאומה דהעיקר הוא עשיית המצוה בפו"מ, דוקא הרי מכל זה מובן דארץ קדמה, וכמאמר עשיה לעילא [וכמו מעלת "נעשה ונשמע", שהקדימו עשיה (מן הארץ) לשמיעה (מן השמים).], וצ"ל מהו מעלת העשיה כל כך שעל ידי זה דוקא נמשכים האורות הגבוהים ונעלים ביותר [כל אדם עושה דברים, ומה המעלה בכך?], אך הענין הוא דהנה בהאורות והגילוים שמלעלה הנמשכים בעולמות הרי יש שתי מדריגות [כעת מתחיל להסביר נושא כללי בחסידות, המדרגות של ממכ"ע וסוכ"ע, מיסודות חסידות חב"ד.], האורות שמאירים בדרך ממכ"ע והאורות שמאירים בדרך סוכ"ע, ושתי מדריגות אלו הן מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין [בכל מקום יש את שתי המדרגות האלה.] דממכ"ע הוא מראשית הגילוי הקו [מתחיל אחרי הצמצום, כשהקו בוקע את נקודת הרשימו. ההופעה הראשונה של הקו, עליו נאמר "אז יבקע כשחר אורך" – יבקע אותיות יעקב – היא תחלת הגילוי (כאור השחר) של אוא"ס הממכ"ע. הקו הוא קו המדה – מדידת כל מדרגה בסדר השתלשלות, אורות שמתאימםי לכלים.] עד מלכות דמלכות דעשיה [סוף כל דרגין. בכל מקום יש את האור הממלא כל עלמין.] ובסוכ"ע [שגם בכל מקום, והוא מתחיל מהעיגול הגדול שלפני הצמצום,] נאמר ומתחת זרועות עולם שזהו מתחתית העשיה [מגיע אפילו יותר למטה מהמטה – חובק את המטה מלמטה. הממלא כל עלמין הוא עד סוף כל דרגין, עד סוף העשיה, והסובב כל עלמין חובק את העשיה מלמטה. כל אחד מהם נמצא בכל מקום, מראשית ההשתלשלות ועד לתחתיתה, ומה ההבדל ביניהם?], רק דממכ"ע הוא בחינת גילוי וסוכ"ע הוא בחינת העלם [ענינו של הממלא להתגלות לכל אחד לפי יכולתו לקבל, ואילו הסובב כל עלמין נמצא שם בהעלם. ואף על פי כן, מה שפועל את ההתהוות – במיוחד כאן למטה, מה שפועל את התהוות השולחן הגשמי ממש – הוא הסוכ"א (ולא הממכ"ע).], דאור דממכ"ע הוא שנמשך להאיר את העולם [זו הכוונה לשמה נמשך,] על כן הוא בבחינת גילוי, והגם דסוכ"ע הוא גם כן לגלות עצמותו [כאן יש דיוק, שראינו כמה פעמים במאמרים הקודמים, שהיו לו שני לשונות כאשר דבר על גילויים – 'גילוי מן העצם' ו'גילוי העצמות'. גילוי מן העצם הוא רק מן העצם ולא כל העצם – רק הארה – ואילו גילוי העצמות הוא גילוי של כל העצם. כעת מסביר ששני הביטויים הם בעצם השרש לפני הצמצום של שני האורות, סוכ"ע וממכ"ע. גילוי מן העצם הוא גילוי הממלא, גילוי שנועד להאיר את העולם, וגילוי העצמות בא לגלות את העצם, ומכיון שלא יכול להתגלות מיד הוא בהעלם עד שבסוף יתגלה.] שהרי הוא גילוי רצוני [כל פעולת התגלות היא רצונית אצל ה', שום דבר לא בהכרח.] והוא לגלות עצמותו [ה' רוצה שעצמותו ממש תתגלה, וגילוי העצמות הוא שרש הסוכ"ע.] רק שזהו פעולת הצמצום שהוא בחינת סילוק והעלם אור הא"ס [כדי להמשיך את הגילוי צריך להיות צמצום, וביחס לגילוי הסובב כל עלמין הצמצום הוא סילוק והעלם.] דקודם הצמצום שהיה אור הא"ס בגילוי לא היה מקום לעמידת העולמות [כמו שכתוב בתחלת העץ חיים.] ועל כן נסתלק ונתעלם האור, וגם לאחר הצמצום שנמשך האור שבבחינת א"ס היינו בחינת סוכ"ע [ולא בדרך ממכ"ע] ה"ה בהעלם [זה מעיקרי החידושים של התניא, שבלעדיו אף אחד לא הסביר שסובב היינו מרחוק – הוא נמצא בכל נקודה, ונקרא סובב כי לא מתגלה בכל נקודה. הוא נמצא בכל מקום, לא סובב במקום רחוק, ופירוש המלה סובב שאינו מתגלה בפנימיות – נמצא בכל מקום ובהעלם, כאילו הוא מקיף שאינו בפנים. הוא לא בפנים לגבי, אבל לגביו יתברך, בעצם, הוא בכל מקום בשוה.], כי אם [הסוכ"ע, עצמות אוא"ס,] יהיה בגילוי לא יהיה מציאות העולמות ע"כ הוא בהעלם, רק על ידי העבודה [שלנו פה, נשמות בגופים, שתפקידנו לעבוד את ה'. ומה תוצאת העבודה?] ממשיכים אותו בגילוי [כל ענין עבודת נשמות ישראל הוא לגלות את הסובב. זה היחוד של יהודים, שמגלים בעבודתם את הסובב – האור שאם היה כאן בגילוי היה מבטל את מציאות כל העולמות. לשם כך אנחנו פה, לגלות אותו – כמובן במינון הנכון, שלא יהרוס ויבטל את כל המציאות, אבל לגלות אותו. זו נשיאת הפכים – האפשרות לגלות את הסובב בלי להרוס את המציאות. על כך אמר הרבי שכדי להביא משיח צריכים אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. גילוי הסובב מצד עצמו הוא תהו – מבטל את המציאות, אין מקום לעמידת העולמות, אין דבר חוץ מה' – והמשכתו בכלים דתיקון היא שיהיה אפשר לגלות אותו בלי להתבטל במציאות לגמרי. לשם כך ה' ברא אותנו, וכפי שהסביר במאמר הקודם – הוא ברא אותנו נפרדים ממנו, כמו בן שקשור לאבא, כדי שנוכל לקבל את האור של העצם (אליו אנו קשורים) כמציאות בפני עצמה.] וזו היא הכוונה להמשיך גילוי האור הזה על ידי העבודה [זו כל מטרת העבודה של היהודים.],

אבל האור דממכ"ע ענין הצמצום בו הוא שנתעלם תוך העלם הצמצום [כלומר, נמשך דרך נקודת הרשימו, כדלקמן.] דהכוונה בזה הוא שעל ידי זה יהיה בבחינת גילוי בעולמות [יש בצמצום שתי בחינות – או העלם גמור, סילוק, או התמעטות של האור כדי שיוכל להכנס בכלים. ההתמעטות כשהרב רוצה ללמד את התלמיד היא כדי שיקבל במינון המותאם לו לכתחילה. המיעוט הוא בפירוש כדי שהאור תיכף יתגלה בכל מקום לפי ערכו, לפי יכולת הכלים שלו לקבל.], וזהו שהאור מתעלם בנקודת הרשימו שעל ידי זה הוא שבא אור הקו בבחינת גילוי [בלי תלות בעבודה שלנו – ה' ברא את העולם כך שהאור הממכ"ע מתעלם בתוך נקודת הרשימו ואחר כך מיד בוקע, "אז יבקע כשחר אורך".], וכאשר נמשך ונמדד ממדריגה למדריגה הכל [מראשית הקו והלאה] הוא בבחינת גילוי אור [בניגוד לסובב שמתעלם בכל מקום.], וזהו האור והחיות שבעולמות שגם בעולם התחתון יש חיות אלקי והוא החיות הנרגש בנבראים שהוא בחינת גילוי [כל נברא מרגיש חיות, ומקור החיות הוא אלקות – כל מקום לפי המדרגה שלו. אם הוא לא מרגיש – הוא באמת לא חי.], ובעולמות בי"ע [עיקר החיות האלקית] זהו בחינת חיות המרכבה שהוא החיות של כל הנבראים שלמטה [כתוב "והחיוֹת רצוא ושוב כמראה הבזק" ודורשים "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'" – החיוֹת הם החיוּת של כל הנבראים התחתונים.] שמפני אריה שבמרכבה נמשך נפשות כל החיות [כמו בסיפור שלנו, האריה הוא מלך החיות – חיות הבר – וכל החיות, גם בעולמנו התחתון, מקבלות חיות מפני אריה שבמרכבה.] ומפני שור [מלך הבהמות, מקבלות חיות] נפשות כל הבהמות [מכאן אפשר להבין את תפקיד המלך, מלך בשר ודם, שהוא מקור החיות של כל מי ששייך אליו.] ומפני נשר נפשות כל העופות [כעת אומר משהו אומר חשוב לנו:] ומפני אדם שבמרכבה נמשך הנה"ב שבאדם ונפשות חסידי אוה"ע [יש פני אדם במרכבה, ומהם נמשכת הנפש הבהמית – כי בכל אופן, פני אדם במרכבה הם עדיין אחת החיות, לכן נמשכת משם החיה-הבהמה של האדם. הוא מוסיף שמפני אדם נמשך גם נפשות חסידי אומות העולם, ובעצם כל גוי יכול להיות מחסידי אומות העולם. על פי הפשט, על פי הרמב"ם, לא כל גוי אמור להתגייר ולהיות ממש יהודי – לא צריך – אבל כאן אמור להיות מחסידי אומות העולם. התפקיד שלנו להפיץ שבע מצוות בני נח, ללמד את אומות העולם, ואז כולם יהיו חסידי אומות העולם ויקבלו חיותם מהמקום ממני אני מקבל את החיות שלי – את הנפש הבהמית, שנקראת גם נפש החיונית. כל גוי יכול לקבל חיותו מהמקום שיהודי מקבל את החיוניות שלו. (ומה שאדמו"ר הזקן אומר על הנה"ב של גוים שהיא שונה?) מה שכתוב כאן הוא החידוש של רבי הלל מפאריטש בסוף פרק א' בתניא – הוא אמר ומובא בשמו, אך כנראה שמע מאדה"ז או מאדמו"ר האמצעי – שנפש חסידי אומות העולם היא מקליפת נגה. מהי נפש הבהמית של היהודי? האני של היהודי, כמו שכתוב בתניא. נפש הבהמית שלי היא איך שאני מרגיש את עצמי, ה'אני' שלי, וכל גוי גם יכול להיות כך – במדרגת חסידי אומות העולם. תכלית התורה שכולם יהיו חסידי אומות העולם, לכן צריכים להפיץ תורה בכל העולם. הרמב"ם אומר מאד חזק, שגוי שבסוף לא מקבל שבע מצוות אין לו זכות קיום בכלל – חסידי אומות העולם שייך לכולם, כל גוי צריך לשאוף לכך ומתפקידנו להביא אותו לכך, צריכים הרבה אור. כדי להשפיע על מישהו צריכים מכנה משותף, ומה המכנה המשותף? מצד אחד ה' מבדיל בין ישראל לעמים, ועיקר ההבדלה הוא מצד הנפש האלקית, אך מה משותף? שה'אני' שלי וה'אני' שלו הם אותו דבר, אם הוא חסיד – שנינו מקבלים מ"פני אדם" במרכבת יחזקאל. (אבל הבחירה בישראל היא בחירה בגופים.) היות שיש לנו גם נפש אלקית, והגוף הוא כלי גם לנפש האלקית – אם כי זו אינה הרגשת ה'אני' שלי אצל הבינוני אלא רק אצל הצדיק, אך "ועמך כֻלם צדיקים" ובעתיד גם בגלוי – אז הגוף הוא מתאים לנפש האלקית, גוף נבחר שמתאים לה. עיקר המעלה של הגוף הוא שה' בוחר בו.], ושרש הנה"א הוא מאדה"ע שעל הכסא [החיות נושאות את המרכבה, ובהן "פני אדם", אבל יש את האדם שיושב על הכסא – ז"א דאצילות בלשון הקבלה – ומשם שרש הנפש האלקית, שאין גם לחסידי אומות העולם. הגוף היהודי מכיל גם את הנפש האלקית, לכן גם הגוף הוא מיוחד. מדבר הכל באוא"ס הממכ"ע, וכדי להבין את האמור כאן לעומק צריכים לחזור של המגיד, שאמר שהבנת כל הענינים בחסידות הוא מרב ותלמיד, רבי וחסיד. המצב המושלם הוא שהמשפיע, הרבי, משפיע בו זמנית שני סוגי אור ושפע. יש את מה שאני אומר כדי שתבין אותו, ובאותו זמן יש מה שאני אומר כדי שלא תבין אותו (ח"ו שתבין אותו) – אלה אוא"ס הסוכ"ע ואוא"ס הממכ"ע. יש ממד שאני רוצה שבסוף תבין אותו ותגלה אותו, אבל בינתים לא, כי יהרוס אותך. רבי אמתי ממשיך בו זמנית אור פנימי, שתבין אותו, וגם מקיפים, שלא תבין כעת אלא רק בסוף. יש בכך כמה מדרגות, יש שאחרי ארבעים שנים אדם עומד על דעת רבו – דברים שלא הבנת בהתחלה – ויש גם ענין שיותר מזה. אבל אם התלמיד עובד קשה הסובב מתגלה, כמו שאומר שבזכות העבודה שלנו בעולם מגלים את הסובב. הוא ממשיך ואומר שכל ההתהוות היא מהסובב. כל תלמיד בא לרב או לרבי כדי להשתנות – הוא לא מבסוט מעצמו, ורוצה רבי שיעזור להפוך אותו, כמו שמביאים את הרכב לגראז' בשביל אוברול, צריך מישהו שיעשה לו משהו. מי שעושה את השינוי הוא הסובב, מה שלא מתמלא. הממלא הוא כמו מזון – שתמשיך לחיות, שתרגיש טוב, שנמשיך לקיים את הקשר הטוב ובינתים גם תעשה דברים טובים – אבל עצם שינוי המהות בא רק מהסובב, כמו שעצם ההתהוות בא רק מהסובב. השינוי בא מהממד שלא יכול להתגלות מעצמו, אלא רק באמצעות עבודה שלך, לאט-לאט. אם כן, אלה שני האורות של ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, שבעולמות בי"ע הממלא היינו חיות המרכבה והאדם העליון שמעליהן (שגם אותו משייך כאן לממכ"ע)], ובאצילות [אור הממכ"ע, חיות המרכבה] הן הד' פרצופים חו"ב וז"א ומלכות [שהם י-ה-ו-ה.], וכמו כן יש מדריגות אלו למעלה מאצילות עד ראשית גילוי הקו שהוא כללות הגילוי שבעולמות [הכל אור אין סוף הממלא כל עלמין.], וראשית [הגילוי של] ההשתלשלות הוא בחינת חכמה [ברק המבריק על השכל של כל העולמות.] כי בכחות הנעלים כח החכמה הוא הכח הראשון שהוא בבחינת פנימי [למעלה מהחכמה יש כתר, אבל הוא מקיף ולא פנימי, והכח הפנימי הראשון הוא חכמה.] ובבחינת מדה ושיעור [כל דבר פנימי חייב להיות מדוד ומשוער. גם ברק המבריק על השכל אינו אור אין סוף – אם היה אור אין סוף היה הורס את כל המציאות.] ועל כן הוא ראשית ההשתלשלות וכל זה הוא החיות [הפנימית של כל סדר השתלשלות, כל העולמות, מהקו והלאה.] שזהו בחינת הרוחני של הנבראים שהוא מבחינת ממכ"ע [הוא התחיל את הפרק בכך שרוחניות היא בחינת שמים. הייתי יכול לחשוב שהממכ"ע הוא הארץ והסובב הוא הארץ – השמים מקיפים את הארץ – אבל כאן אומר שהממכ"ע, שבמשל הרב והתלמיד הוא מה שאתה יכול להבין, מה שמזין ומחיה אותך, כולו רוחניות. הממכ"ע לא ממש נוגע לעצם הגשם שלך, עצם הגוף שלך – לא משנה את המהות שלך, כי כולו רוחני, כל גילויי הממכ"ע מהקו והלאה.],

אבל להיות בחינת גשם הנבראים [גשם ממש, גוף ממש,] כמו גשם הצומח וגוף מציאות הבע"ח וגוף האדם הנה זאת אי אפשר להיות מבחינת ממכ"ע [כמה המשכות והשתלשלות שתהיה בבחינת ממכ"ע – אף פעם לא יגיע לגשמיות ממש, כמו שמפורט גם בתניא. אם חוזרים למשל, הדוגמה היא התסכול של התלמיד ששומע עוד משהו ועוד משהו אבל לא פועל – כמעט פעל, אבל לא פעל. פעולה היא רק בשיתוף עבודה שפועלת את גילוי העצמות של הרב – הרב רוצה שיתגלה, אבל אסור שיתגלה בלי עבודה כי יבטל את המציאות. גילוי העצמות הוא סובב כל עלמין, שנוגע בגשם ממש. איך הבעל שם טוב קורא לכך שרב אמתי אומר בו-זמנית דברים שרוצה שאתה תבין ודברים שלא תבין? בסוף כתר שם טוב כתוב שזה סוד החשמל, שהרב חש ומל באותו זמן, שותק ומדבר בו זמנית. הכל שידור שהוא משדר לך, אבל יש דברים שמשדר בבחינת חש – בשקט, שאף אחד לא שומע – והם בחינת הסובב. לפעמים החש הוא פחות מהמל, ולפעמים הוא יותר מהמל. בווארט הזה ה"חש" הוא שידור המסרים הנסתרים, הסוכ"ע, וה"מל", מה שאתה שומע, מקשיב וקולט בשכל, הוא הממכ"ע. מאד פשוט ש"מל" לשון ממלא. "חש" הוא מלשון מחשבה, שאפילו בתניא אומר שהסוכ"ע הוא איך שה' חושב את המציאות. ממכ"ע הוא "עשרה מאמרות" שבהם נברא העולם, אבל הסובב הוא ה"חש". אלה שתי המדרגות שהן יסוד החסידות. (אם התלמיד רק חש את הסובב, איך יכולה להיות אצלו ודאות שזה מה שהרב התכוון לשדר.) אתה לא מבין. יש כמה מדרגות, יש תלמיד שכלל לא חש – לא קיים אצלו. יש תלמיד שמרגיש שהרב משדר פה מסרים נסתרים שאני לא תופס. הגילוי של המסרים האלה הוא רק על ידי עבודה משמעותית ממושכת, ואז יש סיכוי שיתגלה טיפין-טיפין בתוך המודע. (מה העבודה?) יש זיקה בין הסובב לממלא – העבודה היא לקיים את ההוראות של ה"מל" במסירות נפש, וגם התקשרות עצמית לרב. ה"חש" הוא גילוי העצמות, לא "גילוי מן העצם". ה"מל" הוא גילוי מהרב, יש לו השגה כזו והוא אמר כך ולימד כך – 'גילוי מן העצם'. מה שיכול להוות מציאות הוא רק 'גילוי העצמות', כמו שימשיך וגם כתוב בתניא, שרק בעצמות ממש יש כח להוות יש מאין. כל המהלך הזה, שהרב רוצה שהעצם שלו יתגלה, הוא מה שראינו אצל הרבי בשנים האחרונות – כל הענין היה שהרבי אמר שאני עצמי רוצה להתגלות. מספיק אמרתי שיחות ולמדתי דברים, נגמרים המאמרים והשיחות, וכעת נשאר רק שאני אתגלה – גילוי העצמות. זה משיח, זה יכול להביא משיח, זה המשיח בעצמו. כל הזמן היתה המדרגה הזו, אבל ב"חש" – היו כמה חסידים שהרגישו את זה. (מה העבודה?) לקיים במסירות נפש את ההוראות של ה"מל", מתוך רצון שהעצם יתגלה – כמו הווארט של "אנא נסיב מלכא", אני רוצה את המלך ולא את הגילויים. זה רצון של המקבל שאפשר לדעת אותו. אני לומד חסידות, שומע את השיעורים, כותב ומפיץ את השיעורים, אבל לא רוצה זאת – אני רוצה את העצם. בסוף הרבי לא אמר שהענין שתלמד חסידות אלא שתביא לי אנשים. (כתוב ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", כשאדם לומד בסוף יגרום לו לעשות יותר מאשר שרק יעשה.) לכן כאשר הרבי ראה שלא מבינים אותו, "אורות דתהו בכלים דתיקון", אמר שהדרך הישרה היא להמשיך ללמוד – ללמוד תורה וחסידות בעניני גאולה ומשיח. כל זמן שלא מבינים – סימן שכך צריך להיות, שלא הגיע הזמן. כשיגיע הזמן כבר יבינו.] ואף אם יהיה ריבוי רבבות השתלשלות יהיה הכל בבחינת רוחני' לא מציאות הגשמי, כי להיות דבחינת ממכ"ע הוא אור שכבר נתצמצם ובא במדה ושיעור ועל כן הוא רק בדבר ובאופן א' היינו בחינת הרוחניות בלבד לא בחינת הגשמיות גם כן, ועוד שהרי התהוות הגשמי הוא בבחינת התחדשות וכמ"ש העקרים דהתהוות הגשמי מהרוחני אין לך יש מאין גדול מזה, ומבחינת ממכ"ע להיותו אור שנתהווה אי אפשר שיהיה ממנו התחדשות דבר, וכמו שבריאת יש מאין אינה בחיק הנבראים, דבחינת עילה ועלול יש בנבראים גם כן וכמו שכל ומדות וכח המחשבה וכח הדבור וכח המעשה יש בנבראים מפני שזהו רק מהעלם אל הגילוי, אבל יש מאין שהוא התחדשות דבר לא יש בחיק הנבראים וכמאמר אם מתכנשין כל באי עולם אינם יכולים לברא כנף יתוש ולהטיל בו נשמה, דכן הוא בכל דבר שנתהווה לא יש בו ענין ההתהוות מאין ליש, והרי האור שנתהווה מה שלא היה קודם ר"ל דקודם שנתהווה הוא כאילו אינו ממש ונתהווה בחינת אור, שהרי אינו בחינת גילוי העצמות, ועם היותו גילוי מן העצם הרי זה מכל מקום מה שנתחדש על ידי הצמצום, והאור שבא על ידי הצמצום להאיר העולמות הרי זה כמו התחדשות והתהוות דבר שלא היה מקודם ועל כן אין ביכולת האור הזה להוות דבר בבחינת התחדשות מאחר שהוא עצמו מחודש, והרי התהוות שלו הוא להיות בבחינת אור וחיות על כן במה שמשתלשל ונמשך הוא רק במדרי' הרוחני', משא"כ בחינת סוכ"א שהוא האור שבבחינת א"ס בחינת בלי גבול אין בזה הגבלה והוא בחינת כל יכול להוות הכל, וכשם שמהווה בחינת הרוחניות כמו כן מהווה מציאות הגשמי', והרי האור הזה הוא בבחינת גילוי העצמות לא בבחינת התהוות והתחדשות דבר, והגם שהוא גילוי רצוני מ"מ הוא בבחינת גילוי העצמות ועל כן ביכלתו להוות דבר בבחינת התחדשות, וידוע דאמיתת כח ההתהוות הוא בבחינת עצמות א"ס שהוא לבדו בכחו ויכלתו להוות יש מאין, ועל כן האור שהוא בבחינת גילוי העצמות ה"ה מהווה, וז"ש כל אשר חפץ ה' עשה דעשיה היא דוקא מבחינת חפץ ורצון ה', וז"ע נעוץ תחלתן בסופן דבחינת מלכות שהיא סוכ"ד דאצילות בה דוקא הוא נעיצת התחלה, שהרי עיקר התהוות יש מאין הוא בעולמות בי"ע שהן בבחינת יש ממש, וע"כ בספירת המלכות הוא דוקא נעיצת התחלה להיות כי התהוות היש הוא מבחינת אוא"ס הסוכ"ע דוקא.

קיצור. יבאר דשמים רוחני' וארץ גשמי', ויקשה איך גשמי' קדמה לרוחני', ויקידים דשני אופני אורות המה, א) מראשית גילוי הקו עד מל' דמל' דעשיה, דממכ"ע, ב) מעיגול הגדול שלפני הקו עד מתחת עשיה, סוכ"ע, ויבאר דממכ"א שהאור מתעלם תוך העלם הצמצום ומתמעט הנה מזה חיות ורוחני' הנבראים ומסוכ"ע שהצמצום הוא רק מה שבא בהעלם מזה הוא הגשמי' וגוף הנבראים ההתהוות מצד העצמות ונעיצת התחלה הוא במל' סופא דכל דרגין.