בע"ה

שיעור מעלה לבונה

כה אלול סו – מעלה לבונה

סיכום שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג[1]

יש מנהג שראוי לאמץ, החל מהיום – כה באלול – לקרוא את מעשה בראשית, כל יום ביומו (עד שביום א' דר"ה את יום ששי וביום ב' דר"ה את שבת). היום יום חשוב – יום אחד דמעשה בראשית. אנו מתפללים בר"ה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" – התכלית זה בריאת האדם, אך זה כבר מתחיל מ"יום ראשון" ש"ויפח באפיו נשמת חיים" שהיא חלק מ"אור אין סוף" (אור = אין סוף; השל"ה הקדוש כותב לכוון ב"אדון עולם" שעולה בגימטריא אין סוף – אדון = אין; עולם = סוף – העולה בגימטריא אור). זה מה שנברא – שנתגלה – היום, ב-כה באלול.

יש מלה מיוחדת ליום הזה, המלה הראשונה שה' הוציא מפיו בבריאה – עוד לפני "אור" – "יהי", העולה כה, סימן שהעולם נברא ביום ה-יהי של חדש אלול. זה מאד מענין כשמתבוננים בכל מעשה בראשית – "הכל הולך אחר הפתיחה" – שאף על פי שיש עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, וכל מאמר זה משהו חדש ואחר, בכל אופן המלה "יהי" היא לגמרי התהוות חדשה, ובדרך כלל על רקע מצב קודם והפוך מהמצב החדש, כמו בריאת האור על רקע החשך – "ברישא חשוכא והדר נהורא", "וחשך על פני תהום" ואז "ויאמר אלהים יהי אור" – זה דבר חדש שבא על רקע הפוך לתקנו ולהמתיקו. כך "יהי אור" זה "אברהם התחיל להאיר" – אור האמונה של אברהם (שנוספה לו ה, כנגד ה פעמים אור), המפרסם את האלקות – ואחר כך, בדור השביעי לאברהם, ה-ה פעמים אור כבר מופיעים כ"תורה אור" בחמשה חומשי תורה. בתחלה "מעט אור דוחה הרבה מן החשך", אך אחר כך, כשיש אור, לא רק שהאור דוחה את החשך אלא אוחז בו והופך אותו לאור, ואז – על האור היוצא מן החשך – כתוב "כיתרון האור מן החשך", גדול יותר מהאור הראשון, וכפי שנסביר.

המלה "יהי" חוזרת שלוש פעמים במעשה בראשית ("בתלת זימני הוי חזקה"). הראשון "יהי אור" ביום ראשון של מעשה בראשית, השני "יהי רקיע" ביום שני של מעשה בראשית, והשלישי "יהי מארת" ביום רביעי דמעשה בראשית. צריך להבין למה דווקא בימים הללו – ובדילוג על האחרים. בפעם קודמת שהיינו כאן דובר על שיעור קטן במתמטיקה – אז נשלים כעת, תופעה מתמטית חשובה הרמוזה כאן.

המלה "יהי" חוזרת ביום א, ב ו-ד. לגבי הפעם השלישית – ה"חזקה" – צריך לשים לב שכתוב "יהי" ביחיד ו"מאורות" ברבים (בתחלה היו שני המאורות הגדולים, ואז הירח אמרה שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואז ה' אמר "לכי ומעטי את עצמך" והיה דו שיח שלם בין ה' לירח, כשנסה לפייס אותה – על כל פנים בתחילה שניהם היו גדולים). כתוב "יהי מארת" חסר ו – יש מדרש בחז"ל שזה לגריעותא, ואפילו רומז למשהו לא טוב שעלול להיות ביום רביעי, אך לפי הפנימיות זה שאין ו ב"מארת" זה למעליותא. על דרך שכתוב "לחת הברית" בלי ו, וחז"ל לומדים מכך ששניהם שוים, כאחד ממש, וכך גם כאן "מארת" בלי ו לומר ששניהם שוים ושניהם בעצם אחד – שמש וירח כמו איש ואשה. בתחלה שניהם אחד ממש – "יהי מארת" – בלשון יחיד.

כמו שנסביר, ונראה זאת לפי מתמטיקה, כל הסדרה הרמוזה כאן – פשוטה ובסיסית במעשה בראשית, של התהוות חדשה על רקע מצב קודם הפוך, עם מגמה סופית שהחדש יחזור ויהפוך את החשך הקודם לאור – מתחילה מ"אור" ומסיימת ב"שני מארת" גדולים, כאשר יש הרקיע הוא ממוצע המחבר ביניהם (כפי שכתוב שתכלית הרקיע, המבדיל, להיות ממוצע מחבר). העולם נברא באות ב רבתי ד"בראשית", ולא ב-א, כי כל מה שיש בעולם הוא זוגי (כך מסבירים חז"ל): שמים וארץ, אור וחושך, יום ולילה וכו'. אחר כך – "שנים שנים באו אל נח אל התבה". כל מה שיש במעשה בראשית הוא זוגי, אך התכלית של מעשה בראשית שהזוג הזה – האיש והאשה שבכל דבר ודבר – יתאחדו ויהיו אחד ממש, ישקפו את האחדות האלקית. זה הפלא של מעשה בראשית.

בשביל מה ה' צריך את העולם בכלל? הוא "אחד יחיד ומיוחד" לפני בריאת העולם, ובשביל מה צריך אותנו? בשביל איזה דבר פלא, עד ש"גם בעיני [של השי"ת, כביכול] יפלא" – הפלא שהריבוי (ו"מיעוט רבים שנים") ישקף את "אחד האמת". יש "אחד האמת" ו"אחד מנוי" – סתם אחד, במספרים, זה "אחד המנוי", אך את "אחד האמת" השניות-כביכול אינה סותרת, עד ש"טובים השנים [שבאים] מן האחד". הפשט ששנים יכולים לעשות דברים שאחד לא יכול לעשות, ועד "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", אך יש פירוש פנימי ש"טובים השנים" שבאים במודעות שלהם "מן האחד" – אותם שנים מסוגלים לשקף אחדות כזאת שאיננה אחדות רגילה ("אחד המנוי") אלא "אחד האמת", מה שה' אמת באמת אחרת לגמרי, מה ש"לית מחשבה [רגילה] תפיסא ביה כלל".

נחזור: העולם נברא ב-ב, ויום ראשון מסיים "יום אחד" – לא אחד המנוי, אלא אחד שיש בו עדיין הארה של "אחד האמת", ודווקא מתוך הזוגיות שיש במעשה בראשית. במתמטיקה הדבר הזה נקרא חזקות של 2: כל מספר בחזקת 0 שווה 1. היות ש"מיעוט רבים שנים" הפעם הראשונה שרואים פלא זה, שיש שרש קדום שהשניות לא סותרת את האחדות, אלא משקפת את האחדות, זה ה-ב רבתי ד"בראשית" בחזקת 0 – זה אחד, יום ראשון של מעשה בראשית. אח"כ ב בחזקת 1 = ב, יום ב דמעשה בראשית. אח"כ ב בחזקת 2 = ד, יום ד דמעשה בראשית. זה סוד הימים שנאמר בהם "יהי" – עיקר ההתהוות הראשונה של מעשה בראשית.

אם זה היה רק עד כאן, לא היה כדאי להאמר (אם כי כתוב כך) – הפלא זה מה שקורא הלאה. קודם כל נשים לב כי:

1 ┴ 2 ┴ 4 = 7

רמז לכך שזה כולל את כל ז ימי בראשית. הכלל לגבי חזקות של 2 הוא שהסכום שלהן, עד חזקה מסוימת, הוא תמיד אחד פחות מהחזקה הבאה (כמו כאן, ש-ז אחד פחות מ-ח – 2³).

עכשיו נראה משהו ממש מפלאי מעשה בראשית: העולם נברא בשבעה ימים, ונגמר. המלה "יהי" – הרומזת ל-כה אלול – חוזרת שלוש פעמים, מ"אור" פשוט ל"שני מארת" גדולים ששניהם אחד ממש. אם ממשיכים את הסדרה הזאת, המספר הבא הוא 8 שבתרגום לימי השבוע היה יוצא יום ראשון. המספר אחריו 16 המקביל ליום שני בשבוע. המספר אחריו 32 והוא יום רביעי בשבוע, ואחריו 64 שוב יום ראשון בשבוע, ואחריו 128 שוב יום שני בשבוע, ואחריו 256 שוב יום רביעי בשבוע וכו'. וכך, עד אין סוף, חוזרים הימים ראשון-שני-רביעי!

עד כאן הדגמנו זאת, עכשיו צריך להוכיח – זה יכול להיות תרגיל לקראת השנה החדשה.

עוד משהו לגבי ה"אור" של היום: בימי חדש אלול, עד הושענא רבה, נוהגים לומר פרק כ"ז בתהלים – הפותח "לדוד הוי' אורי וישעי ממי אירא, הוי' מעוז חיי ממי אפחד". חז"ל אומרים במדרש ש"אורי" זה הר"ה – מחד האור נברא היום, ביום ראשון למע"ב, אך "הוי' אורי" זה בר"ה. "ישעי" – ביום כפור, "מעוז חיי" – בחג הסוכות. קודם כל, יש כאן ראיה חזקה בין היום הראשון והיום הששי למעשה בראשית – "זה היום תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון" – שכל מהות אדם הראשון היא בעצם המחשה של אור אלקי. אדם הראשון הוא יציר כפיו של הקב"ה, ותפקידו להאיר את העולם באור אלקי, כאברהם אבינו – הוא עצמו אור, שהתעבה להיות מקור אור אלקי להאיר את העולם. לכן צריך להרגיש בר"ה "הוי' אורי", ובפרט כתוב שהדברים אמורים בשנה כשלנו, בה ר"ה חל בשבת, כי שבת היא אור בפני עצמה – שבת (702) היפוך ספרות אור (207), דבר המלמד על השתקפות והשלמה של שני המושגים. האור הוא בחינת שבת – יש משהו דומה שאומרים שארץ ישראל (832) היא בחינת רחל אמנו (238), ועד כמה דוגמאות יפות על דרך זה. אם כן, כל ר"ה הוא בחינת "אורי", ובפרט כשר"ה חל בשבת שאזי כולו אור. אם כן, התפקיד של כל אחד מאתנו הוא להאיר – מהיום עד ר"ה ועד בכלל.

בהפטרה לפני שבוע קראנו "קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח. כי החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח הוי' וכבודו עליך יראה. והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך". הפסוקים האלו מהנביא ישעיהו הם מקבילים לפסוקי היום הראשון במעשה בראשית, כמבואר במקום אחר.

כתוב שכל מה שמופיע בחמשה חומשי תורה מופיע באריכות יותר בנביאים. יש "אור ישראל" – חז"ל מתחילים הסברת פסוק זה במדרש בפסוק "והיה אור ישראל לאש" – והוא מופיע על רקע של חשך, תמיד "ברישא חשוכא והדר נהורא". יש מצב של חשך – חשך זה תודעה, מודעות – "העם ההולכים בחשך [פתאום] ראו אור גדול". כמה שזה מתאים לתקופתנו אנו, שהולכים בחשך – "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים".

אם נדייק, עוד לפני "לאמים" כתוב "ארץ" – וסתם "ארץ" זו ארץ ישראל – ובהחלט אפשר לפרש שעדיין לא הולך על הגוים אלא על יושבי ארצנו הקדושה. ואז "ועליך יזרח הוי' וכבודו עליך יראה" – צריך להיות יהודים, אותם שרידים שה' קורא להם, ש"עליך יזרח הוי'" על רקע החושך שמכסה את הארץ. ואז "והלכו גוים לאורך" – כשגם עם ישראל נקרא גוי, ואנו עתידים ואמורים להיות "גוי אחד בארץ" ונקראים בתורה "גוי קדוש", וכל הגוים כולל אנו ההולכים בחשך ילכו "לאורך" – "ומלכים לנגה זרחך".

כתוב בחסידות (מאמר "קומי אורי" בסה"מ מלוקט ח"ג) שהפסוק "קומי אורי כי בא אורך" קשור לעוד פסוק, בתהלים – "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". סוף הפסוק – "באורך נראה אור" – דומה ל"קומי אורי כי בא אורך". רק שב"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" אומרים לה' שמאורו המיוחד ("אורך") אנו "נראה אור", ואילו כאן ה"אורך" זה האור המיוחד לך, עם ישראל, ומתוך האור העצמי שלך תתחילי להאיר החוצה. "בא אורך" – האור שלך הגיע, ואפשר לומר שהתחיל להגיע ב-כה אלול – ועליך לקחת את האור שלך ולהאירו החוצה, להפוך את ה"חשך יכסה ארץ" לאור גדול, זה מתחיל מהשנה החדשה.

לפי ההסבר בחסידות לפסוק בתהלים "כי עמך מקור חיים באור נראה אור" – שאמרנו היום בסדר הסליחות – יש ארבע מדרגות: "חיים", "מקור חיים", "אורך", "נראה אור". הכל זה מדרגות של אור – גם החיים זה האור והחיות האלקית הממלאת את העולם.

"חיים" הם אור אין סוף הממלא כל עלמין – המהוה ומחיה ומקיים את כל העולמות.

"מקור חיים" זה הרצון שיהיה חיים (מקור = רצון) – יש לו קשר לחיים, אך הוא מעליהם – זה סוד אור אין סוף הסובב כל עלמין, שגם מקיים את המציאות אך לא רואים ומרגישים אותו כלל. אור ה"ממלא" כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה יכול להרגישו – בשביל זה מתבוננים, בשביל זה מתפללים, כדי להרגיש את ה', לראות השגח"פ ונסים, כל מה שמצליחים לראות זה גילוי הממלא כל עלמין. יש כמובן אין סוף יותר שלא רואים, אך קשור להתהוות – זה ה"מקור חיים", הרצון של ה' שיהיו חיים.

יותר גבוה משני אלו יש את "אורך" – האור העצמי של ה' (גם לפני כן מדובר באור, ממכ"ע וסוכ"ע, אך לא אור המיוחד לה') – אור התורה הקדומה, עליה נאמר "אורייתא וקוב"ה כולא חד". התורה זה אור – כנ"ל שה"פ "אור" ביום אחד רומז לחמשה חומשי תורה אור – אך זה "אורך" המיוחד, אור בו ה' היה משתעשע עוד לפני שעלה לפניו כביכול הרצון לברוא את העולם. אותו אור יותר גבוה גם מהחיים ודאי וגם ממקור החיים.

מה לפי זה "נראה אור" (וכל מה שאמרנו זה בשביל נקודה זו, כדי להבין מה זה "קומי אורי כי בא אורך")? בהשקפה ראשונה נדמה שיש "אורך" הנעלה, ואנו זוכים לראות רק טיפה מאור גדול זה – "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" – שזה מה שאנו מאחלים לעצמנו בפסוק זה, שנזכה לקבל משהו מ"אורך" (ורק עם ישראל – "יש ששים רבוא אותיות לתורה" – יכולים לקבל משהו מאור זה של התורה הקדומה). אך באה החסידות ואומרת פירוש נפלא ביותר, שה"נראה אור" זה עוד יותר גבוה מ"אורך".

איך אפשר להסביר שיש משהו יותר מ"אורך" העצמי, התורה הקדומה עליה נאמר "אורייתא וקוב"ה כולא חד"? מפרשים שזה על דרך הכתוב במדרש "איני יודע מי קדם למי, התורה או ישראל" – ויש מקום לחשוב שהתורה קדמה לישראל (ואף יש מקום בזהר שכתוב שישראל מתקשרים לתורה והתורה מקשרת אותנו לה', ונדמה שאנו למטה מהתורה והיא זו שמקשרת אותנו לה', ואף שזה ודאי נכון – זה רק לאחר ירידת הנשמה לתוך הגוף) – אך המדרש אומר (שבשרש האמיתי, העליון) "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". והראיה לכך מתוך התורה עצמה – שהתורה בשביל ישראל ולא ישראל בשביל התורה – אף שעל "בראשית" כותב רש"י "בשביל ראשית, בשביל התורה ובשביל ישראל", ואיני יודע מי קדם, אך חז"ל מפרשים ש"ישראל קדמו". ה"נראה אור" שמוציאים מתוך "אורך" זה מה שאנו – גם הכלל, אך גם כל פרט בפני עצמו, כל אחד ואחת בפרטי פרטיות – נוכל להרגיש שכל התורה כולה ניתנה בשבילי, להאיר את העולם. להרגיש שה' נתן לי כלי – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" – כדי לתקן ולהאיר את העולם. כמובן, צריך קודם לתקן עצמנו – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", שזה כל ענין ראש השנה, לתקן את חטא אדם הראשון – אך הרעיון המאד עמוק כאן שמתוך ה"אורך" בא "נראה אור" שנעלה ממנו.

לפעמים יש דבר גדול ובלתי נתפס שאיני יכול להשיגו, מתוך שפלות והכנעה עצומה אני מכיר שיכול להשיג רק טפה, אך אותה טפה זה בעצם אני בעצמי – מגלה את השרש שלי – טפה שנעלית מכל האור הגדול. פעם, עד לפני דור, היו גאונים שידעו את כל הש"ס, את כל התורה, אך אנו יושבים כך וכך שנים בבית ספר ולא יכולים להקיף את כל ה"אורך" – ולהיפך, הבעל שם טוב אמר שצריכים ללמוד תורה מתוך תודעה ש"תורת הוי' תמימה" וכמה שלמדתי אפילו לא נגעתי בטפה אחת, ואזי היא "משיבת נפש" – ולדרכנו "משיבת נפש" היינו שמאירה לנו את שרש נשמתנו שיותר גבוהה גם מכל התורה כולה.

כך גם "קומי אורי כי בא אורך" – יש את האור שלך, ומתוכו "קומי אורי". יש מה שכל יהודי יש לו "חלק אלוה ממעל ממש" – יש לו נשמה אלקית. יש פתגם ידוע מהבעל שם טוב שכאשר תופסים חלק מן העצם תופסים את כולו – עצם הנפש האלקית שיש בי נקראת "אורי" (זה "אורך"). לא תמיד זה מתגלה, ואף פעם איני יכול להשיג לגמרי את נשמתי – כמו שאי אפשר להשיג את "אורך" של ה', את התורה, לגמרי, כלל וכלל – כי החלק הזה הוא בעצם הכל. ברור שה' קשור ומאוחד עם החלק הזה שלי, והחלק הזה נקרא "אורך". "כי בא אורך" היינו שבא לידי גילוי ה"אורך" שקיים אצלך (אך לא שאת משיגה את ה"אורך" הזה). מתוך ה"אורך" – "קומי אורי".

"קומי אורי" זה להוציא טפה מה"אורך", ואפשר לחשוב שזה פחות בהרבה מעצם ה"אורך", אך כפי שהסברנו את "באורך נראה אור" כך מוסבר לגבי "קומי אורי כי בא אורך" – ש"קומי אורי" זה מה שהיהודי יכול להאיר את גופו (ומשם להתפשט ל'גוף' של כל העולם), החל מהגילוי שהקב"ה בחר בגוף היהודי (ככתוב בתניא שאף על פי שהגופים של ישראל והעמים נדמים שוים, ובהשקפה חיצונית נדמה שגוף של יהודי איננו שונה מגוף של, להבדיל, אינו יהודי – בכל זאת זו בחירה עצמית של ה'). זה שה' בוחר בגוף זה עצמות ה' בעצמו – עוד יותר מהנשמה וה', שכעץ וענפים – אך זה נעלם לגמרי. כמה שקשה לגלות שיש לי נפש אלקית, וצריך "כי בא אורך", על אחת כמה וכמה שקשה לגלות כי גופי הוא בחיר ליבו של עצמותו יתברך.

היחס בין הנשמה והגוף גם כמו איש ואשה – הקצת אור (ה"קומי אורי") זה טפת אור שבאה ממקום יותר גבוה, מקום המגלה שהגוף היהודי נבחר בבחירה עצמית על ידי הקב"ה, ויש בזה משהו יותר מכך שהנשמה האלקית היא חלק מה'. מחד זה רק טפה אחת, אך עם ה"אורי" הזה קודם כל מאירים את הגוף ועם זה ממשיכים להאיר את העולם – רק עם ה"אורי", ולא עם ה"אורך", אפשר להפוך את החשך והערפל ("החשך יכסה ארץ וערפל לאומים") לאור גדול ("העם ההלכים בחשך ראו אור גדול"). זה הקשר בין כה אלול לר"ה – כל הפסוקים הללו קשורים ל"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

ה' יברך אותנו בשנה טובה ומתוקה – כש"מתוקה" זה כח להמתיק, להפוך את החשך לאור ולטעום מר למתוק. שיהיה לנו ולכל עם ישראל כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד. שתהיה המון הצלחה, ולכל אחת בפרט "קומי אורי כי בא אורך".

[השלמה: יום אחד – טוב ליום אחד, יום שני – כולל שני ימים, יום רביעי – כולל ארבעה ימים. שני המאורות מגיעים עד אדם וחוה ועד שבת, בו אמור היה להיות זיווגם – הזיווג מתחיל בשני המאורות. גם הרקיע נמשך עד יום שלישי – מלאכת הרקיע נגמרה רק ביום שלישי. היום הראשון עומד לעצמו – "יום אחד" שלא חלק מהסדר, נבדל וקדוש. ליום שני כח ליומיים וליום רביעי כח לארבעה ימים. הרקיע על פי פשט בא להבדיל בין המים העליונים למים התחתונים, אך יש גם ביום הראשון – ב"ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – גם על ידי רקיע מבדיל, וכל הבדלה על מנת לחבר בסוף. הבדלה זה שלב לפני התחזקות האור, שאז יש המתקה – נפתח חלון ברקיע שהאור יעבור וימתיק את החשך. המאורות – שמש וירח – זה חלוקה באור, כמו אור עליו ותחתון. יש רקיע הבא להבדיל בתוך האור, שיהיו שנים, ועם זאת לחברם ל"יהי מארת". יום חמישי זה התנינים – לויתן זכר ונקבה. יום ששי – אדם וחוה. שבת – זיווגם. הרקיע (של יום ב) מחלק את האור (של יום א) לשני מאורות (של יום ד) – כדי שיתחברו כאחד ממש.]