ט"ז אלול ס"ח – בת עין

בר מצוה לדביר שפירא ולדוד-אור שחר

א. "מצות הוי' ברה"

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב, לשני ברי המצוה, שתהיה שנה טובה ומתוקה.

תשסט = "מצות הוי' ברה" – בר מצוה

נפתח עם סימן של השנה החדשה, ששייך גם לחגיגת הבר-מצוה שלנו היום. אנחנו עומדים להכנס לשנת תשס"ט. אחד הסימנים והגימטריאות של השנה הזאת הוא פסוק ידוע מתהלים יט: "מצות הוי' ברה [מאירת עינים]". הבטוי הזה מאד מתאים לבר מצוה, "מצות" היא מצוה ו"ברה" היינו לשון בר. הפשט של "ברה" הוא ברור ונקי, אבל בתנ"ך המלה הזאת מופיעה (מתוך חמש פעמים) גם בניקוד "בְּרַהּ" במובן של בן, בארמית בספר דניאל (ברה = אור = רז = אין סוף וכו'). לכן נרחיב על בטוי זה, בקשר לבר מצוה.

"מצות הוי' ברה" – סדר קדשים

יש בתהלים יט ששה בטויים על התורה שחז"ל[א] מקבילים לששה סדרה משנה – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש, עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי, פקודי הוי' ישרים משמחי לב, מצות הוי' ברה מאירת עינים, יראת הוי' טהורה עומדת לעד, משפטי הוי' אמת צדקו יחדו".

ההקבלה בחז"ל היא לא לפי הסדר – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" כנגד סדר נשים (אבא של הרבי, ר' לוי'ק שניאורסאהן, מסביר באריכות למה זו הכותרת של הכל) – "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", "תורה" אותיות ותהר, "תמימה" זו השלמות של זוג נשוי, "משיבת נפש" זה האבידה שחוזרת אל האדם בנישואין; "עדות הוי' נאמנה" כנגד סדר אמונות, סדר זרעים (כפי שחז"ל דורשים מהפסוק בישעיהו[ב] את הסדרים לפי הסדר "והיה אמונת [זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע, מפסיד את מעט הזרע שיש לו ושם באדמה מתוך אמונה שיצמח כפלי כפלים] עתיך [מועד] חסן [נשים] ישועות [נזיקין] חכמת [קדשים] ודעת [טהרות]"); "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" כנגד סדר מועד, "מועדים לשמחה" (כולל שבת) – עד כאן הפסוק הוא לפי הסדר המקובל (חוץ ממה שנשים מקדים את זרעים ומועד); אחר כך קופצים על נזיקין ו"מצות הוי' ברה מאירת עינים" כנגד סדר קדשים. בפסוק "והיה אמונת עתיך וגו'" סדר קדשים מקביל למלה "חכמת" – "ברה מאירת עינים" זה חכמה, וכן "מצות" הם יחוד וכל היחודים תלויים באבא (וכן חכמה היא דבר נבדל, "קדש מלה בגרמיה", קדשים); "יראת הוי' טהורה" כנגד טהרות, די פשוט. וכן "משפטי הוי' אמת" זה נזיקין – משפטי צדק.

זרעים	אמונת	"עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי"
מועד	עתיך	"פקודי הוי' ישרים משמחי לב"
נשים	חסן	"תורת הוי' תמימה משיבת נפש"
נזיקין	ישועות	"משפטי הוי' אמת צדקו יחדיו"
קדשים	חכמת	"מצות הוי' ברה מאירת עינים"
טהרות	ודעת	"יראת הוי' טהורה עומדת לעד"

אם נשים לב, הסדר כאן הוא איזה משחק, שלוקחים את שני הסדרים מהאמצע – נשים-נזיקין – מוציאים אותם ושמים בקצוות, נשים בהתחלה ונזיקין בסוף. מה שלמדנו מכאן הוא ש"מצות הוי' ברה", שזה ה"בר מצוה" – והסימן של השנה החדשה – הוא דוקא קדשים.

ראשית העבודה – "אדם כי יקריב מכם"

יתכן שאנחנו זוכרים את מה שאדמו"ר הזקן כותב בלקו"ת, שאמנם על האדם להשתדל לרכוש בקיאות בכל התורה שבעל פה, אבל לפחות – הכי חשוב – צריך בקיאות בסדר קדשים. מבחינה מסוימת, סדר קדשים הוא ההתקשרות בין הנשמה היהודית, "נשמה טהורה שנתת בי", לבין הקב"ה. גם ילד קטן, עוד לפני בר מצוה, כבר "בן חמש למקרא", מנהג ישראל שמתחילים ללמוד איתו מחומש ויקרא, עניני קדשים. קדשים הוא ענין ששייך לנשמה בעצם – "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", "מכם ובכם הדבר תלוי". צריך שהאדם יקדיש לה' כל מה שה' חנן אותו, כל הכשרונות וכו', את כל החיים – אם מבינים שקדשים זה להקדיש הכל לה' אז לא יכול להיות דבר יותר מתאים מזה להתחלה, גם לכניסה לעול מצוות. הרוח, הנשמה, של "מצות הוי' ברה מאירת עינים" הוא הדבר הכי מתאים להתחיל איתו את הכניסה לעול מצוות.

בפסוק יש כמה לשונות של רבים וכמה לשונות יחיד – "מצות הוי'" זה לשון יחיד (היה יכול להיות "מצוות הוי'"). צריך לחקור איזה מצוה זו (אם כי יש הרבה פעמים בתורה שמצוה זה שם כולל, אך היות שכאן יש גם רבים וגם יחיד אפשר בהחלט לדייק ולחשוב מה זה "מצות הוי'" המיוחדת שעליה כתוב כאן "ברה מאירת עינים"). אם חז"ל אומרים שזה כנגד קדשים, וזה כמו חומש ויקרא, שמתחיל במצוה אחת הכוללת את כל החומש וכל המצוות – "אדם כי יקריב מכם" – והפירוש הוא שאדם צריך להקריב את כל כולו לה', אז אפשר לומר שזו ה"מצות הוי' ברה", ולפי הבטול והקדשת החיים לקב"ה כל השאר מתברר, "כלם בחכמה אתברירו", "ברה" לשון בירור וזיכוך.

"ברה" בשיר השירים

אם כבר אמרנו קודם שהמלה "ברה" די נדירה בתנ"ך, אז איפה היא נמצאת עוד (חוץ מהמובן של בן בדניאל)? העיקר זה פעמיים בשיר השירים (כל השירים קדש ושה"ש קדש קדשים – לא סתם קדשים אלא קדש קדשים): פעם ראשונה בשיא השיר בין החתן והכלה, אחרי שקודם היה כתוב "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי" השיר מגיע יותר ויותר לשיא, ומפסוקי השיא הוא "אחת היא יונתי תמתי [אחרי שקודם היו כמה מדרגות] אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה". והפסוק הבא "מי זאת הנשקפה כמו שחר [רמז למשפחת שחר. רמז למשפחת שפירא: מאירת עינים = נמנע הנמנעות = אמרי שפר, אותיות מר שפירא.] יפה כלבנה ברה כחמה [צירוף אותיות חכמה, אמרנו שסדר קדשים הוא 'חכמת', 'קדש מלה בגרמיה']". אמרנו שפשוט ש"מאירת עינים" הוא חוש הראיה השייך לחכמה (כנראה שהמשמעות היא להאיר את העינים בסוד של נמנע הנמנעות, כנ"ל).

מצות הוי' ברה = אור להב פתילה

נחבר את זה לעוד רמז אחד, ואז נעבור לעוד נושא בענין בר-המצוה. יש רמז – לא פסוק – שגם שוה את השנה הבאה עלינו לטובה. שלש מלים שראשי התבות שלהם הם אלף והם סוד המשכת אור הנשמה לתוך הכלי. הרי אדמו"ר הזקן כותב שבר מצוה הוא, במובן מסוים, המשכת שלמות הנפש האלקית לתוך הגוף. בסוף התניא האדמו"ר הזקן אומר שהנשמה היא הפתילה – "מצות הוי'" זה נר (מאיר מהנר אור, אבל בעיקר זה נר). יש כמה דרגות של כוונות שיש בנר. יש כוונה כזאת שמלמעלה למטה יש אור של הנר, שמקיף את הלהב של הנר, והלהב נאחז בפתילה-בגוף.

מה זה לגבי הנפש? האור הוא אור השכל (כשם ספר מפורסם של אבולעפיא), זה מוחין בעצם, אור פשוט. הלהב הוא התלהבות הלב (הבל להב הלב, כמבואר בקבלה). הפתילה היא שזה יורגש ויבוא להיות מוחשי לגמרי בתוך הגוף-הפתילה, העיקר הוא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" (והגוף שלי הוא התחתונים שלי – בר מצוה הוא השלב של בגרות הגוף, שגם יוכל לקבל בתוכו, בפתילה שלו, את הלהב והאור העליון). אור להב פתילה = תשסט = מצות הוי' ברה (סופי התבות הם ברה, מראה ששני הרמזים הולכים לגמרי יחד – מלה אחרונה ואותיות אחרונות). בתוך "מצות הוי' ברה" אפשר לומר ש"הוי'" (שחוזר בכל הלשונות בפסוק) הוא האור הפשוט, "מצות [הוי']" זה להוריד מהאור להב, שזה יהיה "נר מצוה" – לא רק אור מקיף פשוט, אלא משהו שנמשך לגוף. עד כאן סיימנו נושא אחד, ששייך לבר מצוה – "מצות הוי' ברה".

ב. תורות הבעש"ט על קבלת החלטות

בר מצוה – היכולת לקבל החלטות

חוץ מכל מה שאמרנו על כניסת הנפש לגוף ביום הזה – שעד כה הילד קיים מצוות אבל רק כחינוך, וכעת המצוות נעשות "מצות הוי' ברה" בצוותא חדא ממש עם הגוף, "ברה היא לאמה", "ברה כחמה" – בדרך כלל מסבירים שבבר-מצוה הילד נעשה בר דעת. אוהבים להזכיר תמיד שבר מצוה עולה 7 בחזקת 3, "גשם נדבות", "והיה אור הלבנה [יפה כלבנה] כאור החמה [ברה כחמה] ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים [פי 343, כפי שמסבירים חז"ל]".

בטוי נוסף שכעת עוברים אליו – בר דעת, העולה 26 ברבוע (מ-7 בחזקת 3 עולים כעת ל-26 ברבוע, שם הוי' ברבוע). בין התכונות העיקריות של הדעת היא היכולת להכריע – זה נקרא "דעת המכריע" (= דעת משה, כמבואר בקבלה). כשיש ספק בחיים, כשאדם לא יודע – יש לו שתי דרכים, הוא הגיע לפרשת דרכים בחיים ולא ברור לו לאן ללכת. במקרה כזה דרוש "מצות הוי' ברה". מי שמתקשר לה' בבחינת קדשים, "אדם כי יקריב מכם", מוסר עצמו לגמרי לקב"ה – אז יש לו סיעתא דשמייא לקבל החלטות טובות וברורות (ברה).

בלשון הכי פשוטה, בר מצוה מקבל יכולת נפשית לקבל החלטות במצבים בחיים שלו שהבן אדם נמצא בספק מה לעשות. יש לפניו שתי דרכים וצריך להחליט אם לפנות לכאן או לכאן, לאן לנסוע בראש השנה לדוגמה. לפני הבר-מצוה אי אפשר לסמוך על היכולת שלו להכריע, אבל מהבר-מצוה והלאה זה כבר סיפור אחר, הוא כבר בר-דעת.

שלש תורות מהבעש"ט לגבי קבלת החלטות

היות שמחר חי אלול ו-חי אלול הוא יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, נפתח כעת את ספר כתר שם טוב ונמצא שיש שם שלש תורות קצרות על הנושא של קבלת החלטות כאשר אדם נמצא בספק – מה עושים כדי לדעת מה לעשות, מהי העבודה הפנימית שהיא בעצם הדעת שהבר-מצוה מקבל. כמובן שאם יש שלש תורות שונות צריך לבנות איזה מודל, איזה תבנית, להסביר למה יש שלשה פירושים שונים של הבעל שם טוב בעצמו לגבי קבלת החלטות. זה נושא שנדבר עליו, שהוא גם מאד אקטואלי, שצריך להחליט אם נוסעים או לא נוסעים ולאן נוסעים, וככה יש כל הזמן שאלות כאלה בחיים.

שלשת התורות – חב"ד שבדעת, דעת משה

קודם נאמר את שלשת הפסוקים עליהם מבסס הבעל שם טוב את התורות שלו: פסוק אחד הוא "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו", פסוק שאומר משה רבינו בתחלת חומש דברים, משנה תורה, וכבר אפשר להבין שהפסוק הזה שייך לקבלת החלטות. פסוק שני שהבעש"ט דורש לענין קבלת החלטות – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" ואחר כך "ויאמר אלהים יהי אור". פסוק שלישי – "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים".

אמרנו שכל הענין הזה, היכולת לקבל החלטה במקום של ספק, הוא תכונה של דעת (שבר מצוה מקבל). בכל אופן, אם יש שלש זויות על אותו ענין צריך לומר שזה חב"ד של אותו ענין – חב"ד שבדעת, הכל ב"דעת המכריע", "דעת משה". גם במשה כתוב "כי מן המים משיתהו", שמשה הוא החכמה של עם ישראל (החכמה היא מים). וגם "משה זכה לבינה" – בינה של עם ישראל. וכן כתוב בו שהוא רעיא מהימנא – רועה האמונה, מזין את האמונה על ידי המן שירד, שזה הדעת של עם ישראל.

אם כן, משה רבינו הוא כל החב"ד, ודעת המכריע ודאי כולל את כל החב"ד. לאור זאת נסביר את שלש התורות של מורנו הבעל שם טוב, בעל היום-הולדת של מחר בלילה.

חכמה: 'הקרבת' הפניות

נתחיל מההתחלה: "והיה הדבר אשר יקשה מכם". הוא מסתמך על אגרת הרמב"ן לבנו (יש כמה וכמה תורות של הבעל שם טוב שמסתמכות על הרמב"ן, ואחד מתלמידי המגיד הכי חשובים – רבי לוי יצחק מברדיטשוב – הכי קשור לרמב"ן והמון תורות שלו הם על פי פירושי הרמב"ן עה"ת) שכותב לו ענין זה – לא על פסוק הזה – שאם מגיעים לפרשת דרכים ולא יודעים מה עושים דע שצריך לסלק את כל טובת ההנאה (כל הפניות בלשון החסידות, כל האינטרסים שלך בענין) ורק אז תוכל לכוון מה שהקב"ה רוצה ממך. את זה הרמב"ן אומר – שאם לא יודעים מה לעשות זה בגלל שמעורב, גם בלא-מודע, אינטרס.

אם יש לי ספק ובעיה וקושי בהחלטה זה בגלל שיש לי איזה אינטרס שמפריע כאן, שנכנס לענין ולא נותן לי בהירות, לכן צריך התבוננות עמוקה, להגיע ללא-מודע שלי. מחד, הנפש האלוקית רוצה לעשות רצון ה' – אנו בחינת "ארץ ישראל", ש"נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה" – ומאידך מעורב אינטרס אישי ולכן הדעת מבולבלת.

שוב, הרמב"ן כותב שצריך לסלק אינטרס אישי וכבוד ורק אז ה' יאיר עיני מה לעשות. על פי זה מסביר הבעל שם טוב[ג] את הפסוק "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו":

ובזה יובן והדבר אשר יקשה מכם, ר"ל הדבר אשר יקשה שאינכם יודעים איך לעשותו או למנוע כלל, אם הוא מצוה או לאו, הספק נולד מכם, שיש בו הנאתכם, כמו לך לכם להנאתכם, משא"כ אם תסלקו מהדבר הנאתכם וכבודכם ותקרבון אלי, שהוא יותר פנימי מן לי והכוונה שיהי' רק לשם שמים בלי שום פניה והנאה, אז ושמעתיו, איך יתנהג, וק"ל.

על פי פשט, הפסוק עוסק בעניני דין, אבל הבעל שם טוב אומר שזה לגבי כל קושי – "מכם". קודם כל תדעו שזה "מכם" (על דרך מאמר חז"ל כי לא דבר רק הוא מכם" – "אם רק הוא – מכם הוא"), הקושי הוא בגלל שמעורב כאן חלק "מכם", יש איזה אינטרס מעורב. קודם כל צריך לדעת את זה, שה"מכם" מפריע ומבלבל את הדעת. לכן העצה היא "תקריבון אלי" – כמו שדברנו קודם על "אדם כי יקריב מכם" (ג"כ אותה מלה, "מכם", שצריך להקריב את ה"מכם"). על פי פשט "תקריבון אלי" זה אל משה רבינו, שצריך לזהות אותו ולהביא אליו, אבל הבעל שם טוב אומר שזה אל הקב"ה.

כותב ווארט יפה ש"אלי" הוא "יותר פנימי" (כך הלשון שלו שם, לשון של בעל התולדות שכתב את הכש"ט) מהמלה "לי". "לי" זה גם מאד חשוב, "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא", אבל אומר ש"אלי" זה הרבה יותר פנימי ועצמי.

נאמר משהו יפה, גם "לי" וגם "אלי" קשורים מאד לחדש אלול. כלומר, "הדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי" זה עבודה של חדש אלול במיוחד. אלול זה "אני לדודי ודודי לי" – מסיים ב"לי" ומתחיל ב-א (יחידה בפסוק) שהופכת את "לי" ל"אלי". באמצע יש ני לדודי ודודי – יב אותיות שעולות יב ברבוע. אם כן, אלול הוא חדש מאד טוב לקיים "תקרבון אלי". הפשט הוא אל משה רבינו, וודאי הבעש"ט יסכים שאם יש צדיק בשטח, שאם אפשר לשאול את משה רבינו, אז לשאול אותו. אבל הבעל שם טוב מפרש הכל על עבודה פנימית – שצריך לדעת שהקושי הוא "מכם", בגלל האינטרס שלכם, וצריך "תקרבון אלי" ואז "ושמעתיו", אתן לכם שמיעה-הבנה (מפרש זאת כפועל יוצא – אתן לך לשמוע ולהבין באיזה דרך ללכת).

אם כן, הווארט כאן שאם יש לאדם בעיה והוא לא יודע מה להחליט, צריך לדעת שזה בגלל שבמודע או לא מודע (עוד יותר בלא מודע) מעורבות פניות ונגיעות אישיות. אם היו רק נגיעות ופניות אישיות לא היתה בעיה, כי הוא היה עושה רק לפי האינטרס שלו, אבל היות שהוא עובד ה' – יש לו שתי נפשות – יש צד אחד שרוצה את רצון ה' וצד אחד עם אינטרס. זה בלבול דעת. מה צריך לעשות? לחטט אחר הפניות האישיות ולבטל אותן, ואחר כך להביא "אלי", שהכל יהיה אל הקב"ה (ולפי הפשט, אלי למשה רבינו, שהוא הממוצע המחבר את נשמות ישראל לקב"ה).

העבודה הזאת היא עבודה של בטול עצמי, לכן יחסית זה פירוש של חכמה. כמו שאמרנו ש"קדשים" הם גם קרבנות, לשון קירוב, "תקרבון אלי" – צריך להקריב. לאחר שאני מחטט ומוציא את כל ה"מכם", את כל הפניות, עד כמה שאני מסוגל. אבל בסוף כתוב "ושמעתיו", ושמיעה היא בינה ולא חכמה. איך נסביר את זה ביחד? על "ושמעתיו" התולדות כותב בשם הבעל שם טוב שזה "אתן לכם הבנה". צריך לומר שזו בחינת התכללות, בלשון ספר יצירה "הבן בחכמה" – שהעבודה הפנימית של האדם היא בטול, חכמה, אבל בזכות שמבטל את עצמו משמיעים לו מה לעשות. יש כאן איזה מין התכללות ובחינה של "הבן" – שתזכה להבין, תזכה לשמיעה, מתוך החכמה של עבודת בטול העצמי, להקריב קדשים ולהקדיש את עצמך אך ורק לקב"ה. עד כאן הפירוש הראשון.

בינה: 'ריחוף' מתון על דברי תורה

הווארט השני[ד] הוא על הפסוק "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". וכך מפרש הבעש"ט את הפסוק:

דהיינו נשמת אדם שבקרבו, שירחף על פני המים, היא התורה שיתבודד ויעסוק בתורה להיות מתון ואז ויאמר ה' יהי אור, ר"ל שיאיר ה' עיניו ע"י אור התורה אם לעשותו או לאו, וכמו שכתבתי במקום אחר.

הרקע הוא שיש אדם עם ספק, עם קושי החלטה, ואז העצה היא "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". חז"ל אומרים ש"'רוח אלהים' – "זה רוחו של מלך המשיח", אבל כאן הבעל שם טוב אומר שזה הנפש האלקית של כל יהודי. "על פני המים" זה התורה. יש לך בעיה? צריך להכנס לבית המדרש – זו תורה ששייכת גם לחדש אלול, עיר מקלט רוחנית של לימוד תורה (אנה לידו ושמתי לך) – למקום שאתה יכול להיות מתון להגות בדברי תורה (הכי משמעותי הבטוי הזה – "להיות מתון"). אם אדם מבולבל, לא יודע מה לעשות, סימן שהוא לא מיושב, הוא לא מתון, לא רגוע. צריך להכנס לבית המדרש מתוך מתינות – להגיע למצב של מתון – להגות בתורה. העבודה שלך צריכה להיות "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – שתכנס למקום שתוכל לרחף במתינות על דברי תורה, על מים – ומתוך כך (זה יקח זמן, צריך להיות באמת מתון) בסוף פתאום "ויאמר אלהים יהי אור", פתאום ה' יתן לך הארה מה הדרך הנכונה, מה עליך לעשות. זו התורה השניה.

אם נתבונן נראה שזה ממש משהו אחר, עצה אחרת. אפשר לקרוא את כל הכתר שם טוב כאילו הכל אותו דבר – בלי להעמיק. הדבר הראשון היה שתדע שיש לך פניות וצריך לסלק את הפניות והנגיעות ואחר כך "תקרבון אלי", לפנימיות ועצמיות הקב"ה, ואז "ושמעתיו". כאן זה הכל אתה, אין פה עבודת חשבון נפש של "תקרבון אלי", אלא אתה צריך רק לרחף במתינות – ה"רוח אלהים" שלך – "על המים", על דברי תורה, ואז פתאום "ויאמר אלהים יהי אור".

אם נשים לב, יש כאן גם התכללות – אבל ממש הפוך. מה שבסוף "ויאמר אלהים יהי אור" זו הארה – לא שמיעה-הבנה אלא הברקה, אור בעינים, שזה חכמה. אבל הכניסה לבית המדרש – "אנה לידו ושמתי לך" ר"ת אלול, עיר מקלט של דברי תורה – משמעותו לעזוב את הענינים. יש ודאי קשר – אם אדם רודף גשמיות ואומרים לו להכנס לבית המדרש ל"ירחי כלה", אז אף שלא חושב שעושה זאת כדי לסלק מעצמו פניות זה קורה. אבל הדגש כאן הוא אחר – שאתה צריך להשתיק את עצמך, להגיע לענוה. אם הדבר הראשון היה החכמה של משה רבינו, כאן זה מה שמשה רבינו זוכה לבינה – היכולת לשבת וללמוד תורה במתון-מתון, ופתאום בא אור. זה בדיוק ההיפך, זה "חכם בבינה".

מתינות שייכת לבינה, כמבואר אצלנו באריכות בענין "זריזות [מצד החכמה] במתינות [מצד הבינה]", ומתוך לימוד מתון פתאום מבריק לך ברק בראש מה מתאים לעשות. העבודה היא בינה, לימוד מתון, ומתוך כך מקבלים חכמה-הארה. זה הדבר השני.

דעת: הגעה ל'חצות' מוחלט בנפש

הדבר השלישי הכי עמוק מהכל: משה רבינו אומר לפרעה לפני מכת בכורות, המכה האחרונה שכנגד הכתר – שבמקום הדעת – "כה אמר הוי' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים". כתוב שכל הנביאים נתנבאו ב"כה [אמר הוי']" ומוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", אבל כתוב שלא הגיע ל"זה" לפני שזכה לשיא של "כה" של כל הנביאים, ולכך זכה ב"כה אמר הוי' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים". יש כאן חזקה של כה – מתחיל ב"כה אמר הוי'", ו"כחצת הלילה" ר"ת כה, ובמאמר ה' "כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים" יש כה אותיות. כה הוא כ הדמיון, בירור כח המדמה בתכלית. אמנם הוא אמר "כחצת" כדי שאיצטגניני פרעה לא יטעו, אבל יש בלשון הזאת גם ענין חיובי.

הבעל שם טוב אומר[ה] שאדם שהוא בספק הוא בנקודת חצות – יש לו בנפש מצב שקול, הוא לא יכול להחליט, לא יכול לשפוט. כמו בבית משפט שיש בדיוק אותו מספר שופטים לכל צד (לכן לא עושים בית דין שקול). יש בנפש מצב שקול, חצי אומר כך וחצי הפוך, והאדם לא יכול לצאת מהסבך (יש מושג "שיקול הדעת" למעליותא, שיכול להכריע, אבל כאן מדובר על "שיקול הדעת" לגריעותא, שלא יכול להחליט). לילה הוא ספק, חשך, והוא "כחצת הלילה" – בדיוק חצוי נפשית, "שהספק הוא כחצות לכאן ולכאן". ברגע שאתה מגיע למצב שאתה חצוי לגמרי בספק שלך, בלילה שלך, פתאום "אני [עצמותו יתברך] יוצא בתוך מצרים [ברא בוכרא, ספירת הדעת]" – בתוך המיצר שלך – וממילא אני מאיר עיניך מה לעשות. במקום ה"יהי אור" יש "אני יוצא בתוך מצרים".

הדגש כאן הוא שאתה צריך להגיע למצב של מצר, מצרים, ללא שום מנוס ומפלט מהצרה. אם העצה הראשונה היתה לבטל את הפניות, והעצה השניה היתה להשתיק את עצמו ולהיות מתון בלימוד התורה שלו, כאן העצה היא להגיע לתכלית המצב של מיצר בנפש, תכלית הרגשת החצוי-שקול לגריעותא, שאינך יכול לצאת מהסבך בשום פנים ואופן (אין עבד יכול לברוח משם). אתה כאילו צריך להחריף את בלבול הראש והדעת שלך עד שזה הופך להיות מצב קיומי על סף אבוד, כמו "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", שאם לא ה' שפתאום יופיע, "אני יוצא בתוך מצרים", המצב אבוד לגמרי. כמו הרמז המפורסם ש"מקרה אבוד" = משיח, שכל זמן שלא מגיעים למצב הזה של חצות, "כחצת הלילה" בלי שום דרך להחליט נכון ("אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי"), ה' לא מופיע.

אם כן, העבודה כאן היא להחריף את הבעיה – עצה לגמרי אחרת משתי העצות הראשונות. בעצה הראשונה הבעיה היא שיש פניות, והעצה היא לסלק את הפניות ו"תקרבון אלי ושמעתיו", והעצה השניה אומרת שאתה לא שקט – גם ביחס לתורת ה' – וצריך "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" ואז מובטח לך "ויאמר אלהים יהי אור". כאן אתה חייב להגיע ל"כחצת הלילה" – כמו "בחצות הלילה" – ממש שקול לגמרי, שאתה לא יכול להחליט בכלל. איך קוראים לכך? שפלות. אם הווארט הראשון הוא בטול והשני הוא מתינות (שאפשר לקרוא לה גם ענוה, "משה זכה לבינה" זה מה שהוא הענו מכל האדם על פני האדמה – ענוה היא לא בטול כמבואר אצלנו באריכות) השלישי הוא שפלות, ובתכלית השפלות "אני יוצא מתוך מצרים".

הגילוי הוא הרבה יותר חזק משני הקודמים, יותר מ"שמעתיו" ויותר מ"יהי אור", כי אני עצמי יוצא בתוך מצרים. זה דעת, כי תקון הדעת הוא שפלות הדעת. גם המצב החצוי הוא דעת. מכת בכורות כאן היא כתר, שרש הדעת. הכל כאן דעת – זה עצם הדעת. שאדם לא יודע ופתאום "אני יוצא בתוך מצרים" ובמקום הדעת יש גילוי הדעת ופנימיות הכתר (יותר מ"שמעתיו" שהוא התכללות הבינה בחכמה ויותר מ"יהי אור" שהוא התכללות החכמה בבינה). אתה נמצא בתכלית המצרים, ואני מכה את בכור מצרים ומציל אותך – זו יציאת מצרים, יציאת פרצוף ז"א שהוא הדעת, מה שהיה במצרים.

סיכום

בקיצור, ראינו איך שלש תורות הבעל שם טוב בענין קבלת החלטות הן כנגד חב"ד. האדם צריך להיות מוכן ומזומן לכל שלש העבודות, כנראה כל אחד שייך למצב אחר בחיים. אם כן, זאת הברכה לברי המצוה שלנו – גם שיזכו ל"מצות הוי' ברה מאירת עינים" עם כל הפירושים שלו (בשנת "מצות הוי' ברה", אור-להב-פתילה), והעיקר שהברי-מצוה וכולנו כאן – כל עניני הדעת שייכים לכל אחד ואחד מאתנו – שנזכה לדעת המכריע.

גם ל"תקרבון אלי", אם הפשט הוא משה רבינו שבאמת נזכה למצוא אותו – יש כאלה שכותבים באגרות קדש, זה בחינה מסוימת של "תקרבון אלי", יש לכך כל מיני דרכים ל"תקרבון אלי ושמעתיו". ומתי זה עובד באמת? רק אחרי שמחטטים את ה"מכם" ומוציאים אותו.

צריך לרחף – שכל השנה כולה תהיה שנת לימוד בבית מדרש בלימוד מתון ומעמיק ומקושר לתורה ונותן התורה, לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. ההבדל בין לימוד מתון ללימוד לא מתון הוא שלימוד לא מתון הוא "עוקר הרים", הרבה סברות וגאונות, ולימוד מתון הוא "מתון ומסיק" אליבא דהלכתא. גם בהלכה יש בלבול, איך לפסוק, שהרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" אז איך אני נוהג – יש הרבה שיטות, לאן לנסוע לראש השנה וכל השנה יש כמה שיטות בחסידות – וצריך הרבה להיות מתון (לכל יהודי יש צלם אלהים – צלם ר"ת צריך-להיות-מתון; צלם גם משרש הבינה בקבלה). מברכים שכולנו נזכה למתינות ואז ה' יאיר "הלכה כמאן".

בסוף יש מצבים, המצבים הכי עמוקים – אנחנו בגלות ורוצים לצאת מהגלות – יש בעיות מה לעשות כדי להביא משיח, כדי להקים מלכות בארץ ישראל, הדברים הכי עמוקים שכל אחד צריך לדעת עמוק בנפש שאני ממש לא יודע מה לעשות. חייבים לעשות משהו, אבל אני ממש לא יודע מה לעשות ומה הכיוון בדיוק, כי הדבר הכי גורלי הוא הדבר שהכי לא יודעים לגביו – אז הכל תלוי אך ורק בשפלות הדעת, ומתוך שפלות הדעת, מתוך כך שאדם נכנס עמוק וקיומי לתוך המיצר, פתאום "אני יוצא בתוך מצרים" להאיר את העינים.

ה' יעזור שיהיה הרבה מזל טוב וסימן טוב (תשס"ט – תהא שנת סימן טוב). סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל אמן, שנה טובה ומתוקה. מזל טוב למשפחות שחר ושפירא ולכל המשפחה המורחבת – לחיים לחיים!