1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (96)

ד"ה "בראשית ברא" (3)

ב' ניסן ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שאמיל.

התחלנו את המאמר "בראשית" והגענו לקיצור של פרק ההקדמה:

קיצור. יבאר דתחלת העבודה לגלות כוונת ההעלם דשם אלקים [ככה הבעל שם טוב פרש את שלש המילים "בראשית ברא אלהים" – "בראשית" היינו תחלת העבודה, "ברא" היינו לגלות ו"אלהים" היינו הצמצום וההעלם שצריכים לגלות את כוונו.], בראשית [הצ"צ אומר שיש שלשה פירושים:] א) בקדמין [תרגום אונקלוס] ההתהוות דמצד הכתר, ב) בחוכמתא [תרגום ירושלמי] ההתווות מצד החכמה, ג) ברא שית [זהר] התהוות בפועל שמצד המדות [העולם ברא בששה ימים בפועל. לא עשינו את הגימטריא של שלשת הפירושים (כפי שכתוב במקור, בחוכמא – אלא רק של שלשת התרגומים, ששוו יחד יש מאין. בקדמין בחוכמא ברא שית עולה כפולה של שם הוי' – הוי' פעמים אלהי. יש צירוף שמכוונים בהרבה כוונות בקבלה, הוי'-אלהי, ש-אלהי הוא חלק המילוי של שם עב (כו ועוד מו, הוי' ועוד אלהי), יג פעמים צב, אהבה פעמים פחד. זה סוד "אף עשיתיו", שבעולם העשיה צריכים גם אהבה וגם פחד מפני ה'. היום הילולת הרבי הרש"ב. במקום אחד הרבי הקודם כותב שפעם אחת הצ"צ חזר מהחדר, כשהיה ילד, וסבו אדמו"ר הזקן אמר לו שצריכים ללמוד – שלא חזר מהחדר רק כדי לשחק בחוץ, אלא צריכים גם לשבת וללמוד. הצ"צ אמר לו שאינו רוצה ללמוד – רוצה לשחק. אדמו"ר הזקן לקח מקל מהצד, נתן לו מכה קלה על הכתף, וכשנתן לו אותה אמר באידיש – אני ממשיך לך אהבת ה' ויראת ה'. הוא מספר שכך היה מהצ"צ לרבי מהר"ש ומהרבי מהר"ש לרבי רש"ב, בעל ההילולא של היום. המכה לא כדי להרביץ אלא כדי להמשיך אהבה ופחד. כנראה שאהבה-פחד היינו שלשת הפירושים של בראשית, צריכים את כולם. אם מוסיפים את ה-ת של בחוכמתא הופך להיות כפולת 7, כפולת מב (שם מב בו נברא העולם) – מב פעמים לח.], ויבאר במעלת ההתהוות שמצד המדות לבד שהיא התהוות בפועל כפי הכוונה העליונה [וממילא הוא העיקר.] הנה [תיקון המדות, תיקון הלב,] משלים ההתהוות דבחוכמתא ובקדמין [מענין שבכל דבר כאן משתמש בביטוי 'התהוות מצד...' – מלה מענינת על פי דקדוק. התהוות אותיות תהו פעמיים, תהו כפול, יש מאין כפול, יש מאין ואין מיש. ווארט של המגיד – גם של אדמו"ר הזקן, ובעיקר מביאים בשם המגיד – שה' ברא את העולם "יש מאין" כדי שנחזיר אותו ל"אין מיש", בלי להשחית את המציאות אבל צריכים לגלות את המציאות ובכך מחזירים את היש לאין. לשם כך צריכים כנראה אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. זה סוד המלה התהוות – התהוות משם אלקים, צמצום והסתר, עם כוונה פנימית שתגיע על ידי ההסתר. העיקר תיקון הלב, לא השכל, שמשלים את המדרגות הגבוהות יותר.], ויסביר התארים מעלה ומדריגה, דלפעמים הפחות במדריגה יש לו יתרון המעלה על גבי הנעלה במדריגה [אמר שלש מעלות של היהודים הפשוטים שאין כל כך בתלמידי חכמים – תמימות, משמעת, אמונה (ר"ת אמת, כפי שאמרנו).], יבאר דג' הפירושים הם ג' סוגי אורות בספירות, וג' אופני ידיעה והשגה בנשמה [השגת הנשמה מצד הכתר – רק היחידה, רק מקיף (החידוש האחרון שלמדנו). השגה מצד השכל – פשוט. התכלית – ידיעה והשגה מצד המדות, כמו "לבי ראה הרבה חכמה", שהלב ממש יודע ומרגיש. אם הלב יודע ומרגיש – זו תכלית תיקון הלב ותכלית כוונת הבריאה, לתקן את המדות.].

ולהבין כל זה יש להקדים תחלה מה שנתבאר [חוזר בקיצור על המאמר הקודם:] לעיל דאני ה' הוא שמי שמי המיוחד בי [שם הוי' שלפני הצמצום. חוזר על מה שהסברנו באריכות, ארבע מדרגות שם הוי':], דד' אותיות דשם הוי' הם הכוללים כללות אבי"ע, י' באצילות, ה' ראשונה בבריאה, ו' ביצירה ה' אחרונה בעשיה [שם הוי' הראשון מלמטה.], וכן יש שם הוי' בע"ס [דאצילות, שם הוי' יותר גבוה.] דיו"ד בחכמה, ה' בבינה, ו' בז"א ה' אחרונה מלכות, וכן יש שם הוי' [שלישי, עוד יותר גבוה,] בכללות המשכת הקו [סוד המשכת אור אין סוף דרך נקודת הרשימו, דרך הקו, כמו שיסביר בפרק זה – שם הוי' של אוא"ס הממכ"ע, שהוא צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. שם הוי' של כללות המשכת הקו, שהוא לשם התהוות העולמות – לאחר הצמצום.], וכתיב אתה הוא הוי' לבדך [בחינת לבד, עליו כתוב "עד שלא היה הוא ושמו בלבד".] דיש שם הוי' כמו שהוא לפני הצמצום [אדם דאצילות, העיקר כאן – "שמי" המיוחד בי.], אמנם כ"ז הוא שמי דעם היותו שמי המיוחד בכ"ז אינו אלא שם בלבד [ולא עצם.], ו[על יסוד הקדמה זו הסביר מה ד]כתיב כל הנקרא בשמי שקאי על נשמות ישראל שהם נקראים בשמי והם למעלה מהשם [הם מושרשים בעצמות ממש,] ולכן נמלך בנשמותיהם של צדיקים דההמלכה היתה גם על גילוי מהעצמות שהוא גם כן גילוי רצוני [כדי שאור העצמות יתגלה צריך רצון והחלטה, רצון מוחלט, ואת העצה להחליט כך נותנות נשמות ישראל – אנחנו – סימן שאנחנו גבוהים מהשם, שהוא כבר גילוי.], נשמות ישראל ותורה שניהם מושרשים בעצמותו ית', ויתרון הנשמות על התורה הוא דהנשמות הם דבר לעצמן [בעוד שהתורה תמיד דבוקה במקור – אור תמיד דבוק במאור, כמה שכאילו מתרחק, והיות שדבוק במאור אינו יכול לקבל את אור ה' על מנת להשפיע אותו במציאות הנפרדת, ולכן יש מעלה דווקא בכך שהנשמות נפרדות לעצמן. זו מעלה, כי על ידי הפירוד הנשמות יכולות לקבל את האור על מנת לגלות אותו למטה. המשל לכך הוא אבא ובן, שהבן הוא מעצמות האב, אך הוא איש נפרד בפני עצמו.] ולכן הנה הנשמות על ידי התורה [אור התורה, שהוא גם לבוש – "עוטה אור כשלמה".] משלימות כוונת הבריאה [אז צריכים גם את הנשמות וגם את התורה. עד כאן קיצור המאמר הקודם.].

כט) וביאור הענין הוא דהנה שמים וארץ [שבפסוק הנלמד כאן, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ",] הם רוחניות וגשמיות, דהשמים הם רוחני' וארץ גשמי' וידוע הפלוגתא בדרז"ל [בין בית שמאי ובית הלל] אם שמים קדמו לארץ [כדעת בית שמאי] או ארץ קדמה לשמים [כדעת בית הלל.] דמהכתוב בראשית ברא את השמים ואת הארץ [הד"ה של המאמר שלנו.] הרי שמים קדמו לארץ ["את השמים ואת הארץ".], ומהא דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים [תחלת הסיפור השני, ויש אומרים שהוא גם חותם הסיפור הראשון, ו"הכל הולך אחר הפתיחה" ו"הכל הולך אחר החיתום". בתחלת הפסוק, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", השמים קודמים לארץ, אבל בסיומו – ממש החיתום שלו – כתוב "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". זו ההופעה הראשונה של שם הוי' בתורה, והסדר מתהפך – ארץ קדמה לשמים.] הרי ארץ קדמה [בית שמאי הולכים אחרי הפסוק הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה", ובית הלל הולכים אחרי הפסוק האחרון, "הכל הולך אחר החיתום". באמת "הכל הולך אחר הפתיחה" אינו מאמר חז"ל אלא ביטוי של החסידות. בחז"ל הביטוי הוא "בתר רישא גופא אזיל". אבל "הכל הולך אחר החיתום" הוא מאמר חז"ל לגבי ברכות. יש כאן שני פסוקים ואפשר לבחור איזה פסוק שאתה רוצה. מענין שבית שמאי הולכים אחר הפתיחה ובית הלל אחר החיתום. גם מתאים לכלל הגדול שהרבי אומר לגבי בית שמאי ובית הלל – שבית שמאי הולכים אחרי הבכח ובית הלל אחרי הבפועל. איך יודעים שהפסוק הראשון הוא יחסית בחינת בכח? כי עוד לא נברא בפועל. יש כמה רמזים: רש"י מתחיל ב"כח מעשיו הגיד לעמו" ויש בפסוק כח אותיות. בפסוק הראשון, בכח, שמים קדמו. בית הלל הולכים על הפסוק האחרון, החיתום, שאפילו בו גופא בהתחלה שמים קדמו ורק בסופו "ארץ ושמים", "ארץ קדמה", וכנראה – כך משמע – ההיפוך הוא בזכות הופעת שם הוי' הראשונה בתורה. כלומר, שם הוי' מגלה אמת שלא ידעתי קודם מכח שם אלקים. למה פוסקים הלכה כבית הלל ולא כבית שמאי? יש עוד דעה שלישית של חכמים, אבל בין ב"ה לב"ש פוסקים כבית הלל כי הם "ענוים טפי" – בית שמאי יותר חריפים בשכל, אבל בית הלל יותר ענוים במדות. כאן גופא רואים את הכלל שלו, שהעיקר תיקון המדות – "ברא שית" – והוא קובע לגבי ההלכה, לגבי רצון ה'. בית שמאי יותר חכמים ובית הלל יותר ענוים, יותר בשפלות. יש מאמר חז"ל שאם יש קושיא, או בכלל לפני הסקת המסקנה, צריך "שפיל לסיפא דקרא". אם יש לך קושיא בתחלת הפסוק או בתחלת הענין – לך לסוף, ושם כבר תבין את הענין, את התירוץ. את לשון "שפיל לסיפא דקרא" דורשים מלשון שפלות – אם יש לך שפלות אתה מחכה לסוף, לפני שאתה קובע. פה יש דוגמה יפהפיה, אפשר לקרוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ופשוט ש"שמים קדמו", גם בשכל. בית הלל, ענו טפי, אומר לאט-לאט – צריכים לקרוא את כל מעשה בראשית, עד הסוף ועוד פסוק ("חותם בתוך חותם") ואז, בסוף הפסוק האחרון, רואים ש"ארץ קדמה". אם כן, יש פה שתי דעות מה קדם – שמים או ארץ. אומר הרבי:] ושניהם אמת [דווקא על בית שמאי ובית הלל כתוב "אלו ואלו דברי אלהים חיים".] אמנם לכאורה אינו מובן [כמו שאמרנו הרגע, שהשכל אומר – גם בלי הפסוק – שהשמים קדמו לארץ, יש קודם שמים ואז כדור הארץ.] איך הארץ שהיא גשמי' קדמה לשמים בחינת רוחני', ובאמת מצינו כן [איפה מצינו תופעה שהגשמיות לפני הרוחניות? היה יכול להביא מיד את הנהגת הבעל שם טוב, שאומר שכאשר רוצים לקרב יהודי – ואפילו בלי לחשוב על הקירוב, אלא סתם מתוך אהבת ישראל לכל יהודי, מי שלא יהיה ואיך שלא יהיה (כמו הביטוי באידיש בחסידות) – צריכים קודם כל להיטיב לו בגשמיות. "טבע הטוב להיטיב", וכמו שלה' יש "טבע הטוב להיטיב" כך גם ליהודי. לומדים מכך ש"ארץ קדמה" – שגשמיות היא לפני רוחניות, בעצם. כמו שאמרנו קודם, אפשר לחשוב שיש כאן איזה חשבון אין לקרב אותו – חב"דניק שצריך נקודות בפנקס, כמו יהודים הוא קרב באותו יום, אז נותנים לו עצה טובה – קודם תתן לו סוכריה ואז תניח לו תפלין. זה גם נכון, אבל לא הפשט. הפירוש הוא שהדאגה הראשונה ליהודי היא בגשמיות ואחר כך ברוחניות. מזכיר את מאמר חז"ל "חמירא סכנתא מאיסורא" – הסכנה היא סכנה לגוף והאיסור סכנה לנשמה, וקודם צריכים לדאוג לסכנה בגשמיות ולא לאיסור ברוחניות. אם כן, יש כמה וכמה דוגמאות שאפשר לחוש מתוכן ש"ארץ קדמה", כדעת בית הלל. כאן אומר:] שהארץ קדמה שהרי המצות נתלבשו בדברים גשמיים דוקא [תריג מצוות התורה הן מצוות גשמיות, אפשר להביא הרבה דוגמאות, והוא אומר:] וכמו עשר תעשר את כל תבואת זרעך כו' ב' מעשרות שהן בתבואה הגשמי' שצ"ל [קודם] חרישת הארץ גשמי' וזריעה [הוא רוצה להדגיש שהמצוות הן בגשמיות ממש, ב"כלתבואת זרעך [היֹצא השדה שנה שנה]" – קודם יש לך תבואה גשמית, ואז אתה נותן מהתבואה. למה הוא מתחיל מהתבואה? אולי רמז למה שכתוב שהפסוק האחרון, בסופו כתוב "ארץ ושמים", מתחיל "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ר"ת אותיות תבואה, אותיות ואהבת, מלה מאד חשובה. תבואה היא בגשמיות ו"ואהבת" יותר ברוחניות. בכל אופן, את הדוגמאות לכך שצריכים גשמיות לפני הרוחניות והמצוות הן בגשמיות מתחיל מ"עשר תעשר את כל תבואת זרעך". אחרי שיש תבואה – עדיין לא מצוה – צריכים לעשר.], וכן ציצית בצמר גשמי [שקודם צריכים צמר גשמי.] ותפילין בקלף גשמי וד"מ שבלולב בצמחים גשמי' [הכל מתחיל מגשמיות. הוא רק אמר שהחפצא של המצוה הוא גשמיות. כעת מוסיף:], והרי המצות הן המשכות וגילוים [רוחנייים] דרמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא [כל מצות עשה היא כנגד אחד מהאברים, כביכול, של ז"א דאצילות. כשמקיימים את המצוה נמשך אור אותו אבר דמלכא.], וזה [ההמשכה הרוחנית של ה"אברים דמלכא".] דוקא על ידי מצות מעשיות וכתיב ויניחנו בג"ע לעבדה [ב-רמח מצוות עשה.] ולשמרה [ב-שסה מצוות לא-תעשה.] שע"י המצות [שאצל אדם הראשון היו בעיקר ברוחניות, אבל צריכים לעשות אותם.] ממשיכים תוס' אור [על גבי האור הרב שכבר יש] בגן עדן, ואמרו רז"ל שכר מצוה מצוה [על ידי מצוה בגשמיות נמשך שכר רוחני – הכל מתחיל מהגשמיות.] פירוש שכר מצוה שהיא ההמשכה והגילוי זהו ע"י המצוה דוקא [על ידי "'היום' לעשותם" בגשמיות, שקודם ל"ומחר לקבל שכרן" ברוחניות. בסוף גם שכר המצוה הוא בעולם הזה, בתחית המתים.] ובכוונת המצוה [שיחסית רוחנית] אם ח"ו לא יעשה המצות בפועל [בגשמיות] אינו ממשיך מאומה דהעיקר הוא עשיית המצוה בפו"מ,

הרי מכל זה [שכל המצוות בעיקר בגשמיות, ורק על ידי הגשמיות ממשיכים את הרוחניות.] מובן דארץ קדמה [כדעת בית הלל. יש עוד דברים פשוטים שאפשר להוסיף לדבריו: איך רואים במתן תורה ש"ארץ קדמה"? בעצם אותו רעיון, אך לא כותב כך בפירוש, שאמרנו "נעשה ונשמע" – "נעשה" בגשמיות ואז "נשמע", המשכת גילויים ברוחניות. (כמו המשכת אהבה ויראה על ידי מקל...) כתוב שחבטת הערבות היא סוד הנשיקין, אתדבקות רוחא ברוחא שהיא היחוד הכי גדול. (יש מנהג גם לחבוט קלות בילדים עם הערבות ולומר גבורות ממותקות) כנראה שקשור לענין. עוד דוגמה שחשבתי עליה, בתוך מצות תפילין קודם רואים ש"ארץ קדמה" – לפי הרמב"ם תש"י ותש"ר הן שתי מצוות, "וקשרתם לאות על ידכה והיו לטוטפות בין עיניך", והמנהג הפשוט הוא להקדים תפלין של יד לתפלין של ראש, ולפי מנהגנו גם לא מברכים על תש"ר כל זמן שלא מפסיקים בין התפלין, כי תש"ר הם המשכה ממקום גבוה שהברכה לא מגיעה לשם. תש"י הם כנגד הלב ותש"ר הם כנגד הראש – שמים וארץ (לב באידיש הוא 'הארץ'). בתוך המצוה גופא מקדימים את הארץ, תש"י, תיקון הלב, לשמים, תש"ר. לפני כמה ימים דברנו על כך שזה "מח שליט על [ידי] הלב" – על ידי תיקון הלב, המציאות, ממשיכים את האורות לתוך המציאות. זו עוד דוגמה טובה ל"ארץ קדמה" – תפלין של יד ואז תפלין של ראש.], וכמאמר עשיה לעילא, וצ"ל מהו מעלת העשיה כל כך שעל ידי זה דוקא נמשכים האורות הגבוהים ונעלים ביותר, אך הענין הוא דהנה בהאורות והגילוים שמלעלה הנמשכים בעולמות הרי יש שתי מדריגות, האורות שמאירים בדרך ממכ"ע והאורות שמאירים בדרך סוכ"ע, ושתי מדריגות אלו הן מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין דממכ"א הוא מראשית הגילוי הקו עד מלכות דמלכות דעשיה ובסוכ"ע נאמר ומתחת זרועות עולם שזהו מתחתית העשיה, רק דממכ"א הוא בחינת גילוי וסוכ"ע הוא בחינת העלם, דאור דממכ"א הוא שנמשך הלאיר את העולם על כן הוא בבחינת גילוי, והגם דסוכ"ע הוא גם כן לגלות עצמותו שהרי הוא גילוי רצוני והוא לגלות עצמותו רק שזהו פעולת הצמצוםש הוא בחינת סילוק והעלם אור הא"ס דקודם הצמצום שהיה אור הא"ס בגילוי לא היה מקום לעמידת העולמות ועל כן נסתלק ונתעלם האור, וגם לאחר הצמצום שנמשך האור שבחבינת א"ס היינו בחינת סוכ"ע ה"ה בהעלם, כי גם יהיה בגילוי לא יהי מציאות העולמות ע"כ הוא בהעלם, רק על ידי העבודה ממשיכים אותו בגילוי וזו היא הכוונה להמשיך גילוי האור הזה על ידי העבודה, אבל האור דממכ"ע ענין הצמצום בו הוא שנתעלם תצוך העלם הצמצום דכוונה בזה הוא שעל ידי זה יהיה בבחינת גילוי בעולמות, וזהו שהאור מתעלם בנקודת הרשימו שעל ידי זה הוא שבא אור הקו בבחינת גילוי, וכאשר נמשך ונמדד ממדריגה למדריגה הכל הוא בבחינת גילוי אור,