שער החמישים

פניני ספירת העומר [ג]

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"[א]. "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת"[ב]. "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי"[ג].

ימים ושבועות

התבאר (במאמר הקודם) כי המשמעות הפשוטה בספירת הימים היא לספור גם את יום החמשים, "תספרו חמשים יום" ("עד ממחרת השבת השביעית", "עד ועד בכלל"), אך בפועל סופרים רק ארבעים ותשעה ימים, בהשוואת ספירת הימים לספירת השבועות (שהרי שבעה שבועות הם 49 ימים ולא 50), וכך מפרשים "תספרו חמשים יום" עד חמישים ולא עד בכלל, כמו שמבאר הרא"ש "שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד... וכן 'ארבעים יכנו'"[ד].

עוד הוסבר כי ספירת השבועות מבטאת את ההכנה למתן תורה בחג השבועות ואילו ספירת הימים מבטאת את ההכנה לביאה לארץ (הספירה מתחילה ביום הבאת העומר, ראשית הקציר, "מנחת בכורים", ומסתיימת ביום הבאת שתי הלחם), "והבאתי אתכם אל הארץ"[ה]. הביאה לארץ היא סוד שער הנו"ן (כמו שיתבאר בהמשך), ולכן בספירת הימים (הקשורה לביאה לארץ) 'סופרים' כביכול את היום החמשים, ואילו בספירת השבועות, לקראת מתן תורה, סופרים מ"ט ולא עוד.

תמימות כפולה

בספירת העומר יש מושג חשוב של "תמימות" (שיש לו גם משמעות הלכתית). "תמימות" כתוב בפירוש ביחס לשבתות-שבועות "שבע שבתות תמימֹת תהיינה". אכן, גם בספירת הימים יש רמז לתמימות, במלים "תספרו חמשים יום" נוטריקון תמים (תמימים).

מדת התמימות היא פנימיות ההוד, המדה העיקרית בספירת העומר (כמבואר במקום אחר), ומתברר שיש שתי דרגות של תמימות: תמימות ראשונה אליה מגיעים ביום המ"ט, בהשלמת "שבע שבתות תמימת" (חסר כתיב, לרמז שזו תמימות חסרה ואחריה יש עוד תמימות תמימה ושלמה); ותמימות שניה של "תספרו חמשים יום", המתגלה דווקא ביום החמשים עצמו בו ניתנה התורה, תורה תמימה-שלמה בכל הפרד"ס, התורה אליה זוכים התמימים (אותיות "תספרו חמשים יום"[ו] כנ"ל) הלומדים בתמימות "תורת ה' תמימה משיבת נפש"[ז].

ובדרך נוספת: בכוונה הידועה של ספירת העומר, התכללות שבע המדות זו בזו, היום הארבעים ותשעה הוא מלכות שבמלכות, שלמות תיקון המדות. אולם לאחר מכן, ביום החמשים, אנו מתעצמים עם עצמות המלכות – "כתר עליון איהו כתר מלכות"[ח], בקבלת כתר מצוות התורה (תרי"ג מצוות דאורייתא ועוד ז' מצוות דרבנן) מפי המלך העליון, מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו. ובעומק: המלכות אליה מגיעים ביום החמשים היא מה שמבואר בחסידות כי המדרגה העליונה ביותר שניתן לומר באור אין סוף שלפני הצמצום היא "מלכות דעצמות אין סוף"[ט].

☜ תספרו חמשים יום = 1200 = 24 פעמים 50, דהיינו חמשים ימים שלמים (תמימים) שבכל אחד כ"ד שעות (כנגד כ"ד צירופי אדנ"י כמבואר בקבלה)!

ב"תספרו חמשים יום" יש 13 אותיות, צורת 'השראה' כזו:

 

ארבע הפנות והנקודה האמצעית (תומים) = מלכות, ושאר האותיות = מלכות יצחק. המלכות היינו עצם המלכות המתגלה במתן תורה כמו שהתבאר, כאשר "בנין המלכות מן הגבורות"[י] ("דינא דמלכותא דינא"[יא]), מדת הגבורה של יצחק שכנגד חג השבועות, שופר של מתן תורה הוא השופר של אילו של יצחק[יב] (וליצחק יאמרו לעתיד לבוא "כי אתה אבינו"[יג], בגילוי העצמי של מתן תורה[יד]).

שערי בינה

היחס בין ארבעים ותשעה וחמשים קשור באופן מובהק לשערי בינה, "חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחד"[טו], סוד ספירת העומר (כמבואר בדברי הקדמונים[טז], בקבלה ובחסידות[יז]): סופרים בפועל מ"ט ימים, מ"ט שערי בינה שניתנו להשגה, ואילו היום החמשים הוא שער הנו"ן שאינו מושג ולכן אינו נספר בפועל (אלא מתגלה מלמעלה לאחר עבודתנו).

הרמב"ן מבאר כי השער החמשים של הבינה הוא "בידיעת הבורא יתברך, שלא נמסר לנברא"[יח], גילוי עצם האלקות "דלית מחשבה תפיסא ביה כלל"[יט]. לעניננו: עצם המושג ספירה תלוי בהשגה ותפיסה, כרמז: ספירה =מחשבה, אבל מה שאינו מושג בעצם אי אפשר לספרו. במלים אחרות: מ"ט שערי בינה, ספירת מ"ט ימים, היינו מה שמושג בדרך 'ידיעת החיוב', ואילו שער החמשים מושג רק בדרך 'ידיעת השלילה', בכך שלא סופרים אותו (וכמו שיתבאר עוד בהמשך).

המסע אל הארץ

הקשר של ארץ ישראל לשער הנו"ן עולה מסוד המסעות. הדרך ממצרים לארץ ישראל עברה בארבעים ושנים מסעות המנויים בפרשת "אלה מסעי" ומתחילים "ממחרת הפסח"[כ]. והנה מ"ב המסעות הם סוד השם הקדוש של מ"ב אותיות[כא] (הרשום בראשי התבות של "אנא בכח"), המורכב משבע יחידות של שש אותיות בתוספת שבעה 'כוללים' (כידוע בכוונת הספירה, "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה" וביום השביעי אבגית"ץ וכו'). נמצא שמ"ב המסעות הם באמת מ"ט (ששה מסעות ראשונים, אחר כך כללות כולם, וכן הלאה), כימי ספירת העומר (וזו כוונה יפה לספירת העומר, יום למסע יום למסע[כב])!

אם כן, המסע המ"ב "בערבֹת מואב על ירדן ירחו"[כג] הוא באמת המסע המ"ט, ורמז מובהק: מואב = מט (כאשר הראש והסוף אותיות מב ובאמצע וא = שבעת הכוללים (כאשר היום האחרון, א, קובע ברכה לעצמו, היות שהוא השלמות של כל המ"ט, ה'תמימֹת' של שבע שבתות). ממילא מובן שהמסע-כניסה לארץ ישראל עצמו הוא המסע החמשים, סוד שער הנו"ן, "תספרו חמשים יום".

והנה משה רבינו אמנם לא נכנס לארץ אבל המסע האחרון שלו (אחרי מ"ב המסעות הנ"ל) הוא "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ויראהו ה' את כל הארץ"[כד] – מ-מואב, שער ה-מט, אל הר נבו – נ בו (שער הנו"ן בתוכו)[כה]. אז הגיע משה אל השער החמשים הבלתי נודע (ולכן "ולא ידע איש את קברתו"[כו]), כאשר בראייתו את הארץ 'נדבק' בה וקבל הארה משער הנו"ן[כז]. למשה נאמר "וראית את אחֹרי ופני לא יראו"[כח], כיון שאי אפשר להשיג את השער החמשים ("פני"), אבל בראיה פנימית ביותר, ב"עֵין השכל שבלב", הוא רואה גם את השער החמשים[כט], כפי שהשיג בהר נבו. את זה נתן משה למשרתו וממשיכו יהושע בן נון המכניס את ישראל לארץ – "בִּן נוּן" היינו המבין בשער הנו"ן של שערי בינה.

☜ יהושע ועוד נ = אמת, יהושע מאמת (מגשים בפועל במציאות[ל]) את "משה אמת ותורתו אמת"[לא].

ספירה בדרך שלילה – איני יודע

כיצד מתקיימת הספירה של יום החמשים, "תספרו חמשים יום"?

אפשר לומר שהספירה מתקיימת בהזכרת חג השבועות (בתפלה ובקידוש היום)[לב].

[ויש מי שפירש[לג] שאת יום החמשים צריך לספור בלב, לכוון שזהו היום החמשים, בדומה לספירת ימי הטהרה של זב וזבה ("וספר לו"[לד], "וספרה לה"[לה]) שאין צריך לספור בפה אלא להשגיח על מניין הימים[לו]. אך לא מצינו זכר לזה בהלכה.]

אולם מעבר לכך יש לומר, יותר בעומק, שספירת היום החמשים היא בכך שלא סופרים אותו בפועל! ביאור הדברים: ספירה היא התייחסות. כשסופרים את הפרטים נותנים חשיבות לכל פרט ופרט ("דבר שבמניין" שאינו בטל[לז]) ואילו מה שאינו חשוב לא נספר כלל (כמו בלשון הדיבור "לא סופרים אותו"). אך יש מה שמפני מעלתו לא ניתן לספור בפועל, מפני שאיננו מושג בעצם, שער הנו"ן שלא ניתן לדעתו אלא בבחינת "איני יודע" ואותו 'סופרים בשתיקה'.

ביתר ביאור: מוסבר כי שער החמשים הוא ההכרה שכל מה שספרתי-השגתי באמת אינו כלום. "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע"[לח] – קודם צריך לדעת הרבה, "דע את אלהי אביך"[לט] במ"ט שערי בינה, ומתוך כך מגיעים ל"תכלית הידיעה", ההכרה שבאמת איני יודע, מתוך תחושת שפלות אמתית, אני הנני "השפל באמת"[מ] ואיני יודע כלום.

זהו הלימוד של רבינו סעדיה גאון ביחס לידיעת ה'[מא]: היום אני מכיר כי מה שהכרתי עד היום את ה' איננו כלום (וממילא אני מתחיל מהתחלה). וכן ביחס לתורה: כמה שלמדתי תורה באמת איני יודע דבר מהתורה שאין לה סוף, אני חש בפליאה שזוהי "תורת ה' תמימה" שכמה שעוסקים בה היא נותרת תמימה-שלמה, כאילו לא נגעו בה כלל[מב] (כדברי רבי אליעזר הגדול "ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים"[מג]), זו תכלית התמימות הרמוזה ב"תספרו חמשים יום" כנ"ל.

כך מוסבר יפה (בדרך של 'חסידות טהורה') מהי הספירה ביום החמשים, "מה שאין סופרים נחשב כספירה", כדברי בעל ארץ צבי[מד]:

לפי מה ששמעתי בשם הרה"ק הרי"ם זצ"ל מגור, על מאמר הגמרא 'חמישים שערי בינה... וכולם ניתנו למשה חסר אחד'... זה עצמו הוא שער החמישים, לידע שחסר אחד, שאפילו אחד אין לו ועדיין עומד בחוץ לגמרי. עכדה"ק. ועל כן בכל יום מימי הספירה סופרים השער שנכנסין בו, ביום א' שער ראשון וביום ב' שער השני וכו' עד מ"ט. אבל בהגיע יום החמישים שבו נכנסים לשער הנ', אז יודעים שעדיין לא נכנסו כלל, ממילא אי אפשר לספור עוד, וזה עצמו מה שאין סופרים נחשב כספירה, ומראים בזה שמרגישים שעדיין לא נכנסו כלום, כי זה עצמו הוא שער הנ'.

אם כן, ביום החמשים איננו סופרים לא מפני שהספירה נשלמה, ולא מפני שאיננו יודעים לספור (שהרי הוכחנו במ"ט ימים שאנו יודעים היטב לספור), אלא 'ספירה בדרך שלילה', 'ספירה בשתיקה' האומרת שהגענו לדרגה שמעל המספר הרגיל.

הספירה בשתיקה היא על דרך השבח לה' בשתיקה (לאחר כל השבח והתהלה בכל פה ולשון): "נורא תהלֹת"[מה], "לך דֻמִיָּה תהלה"[מו] (לך-לעצמותך, לך = 50 שערי בינה ביום החמשים). והיינו "שתוק, כך עלה במחשבה לפני"[מז] – שתיקה כיון שאי אפשר לבטא במלים מה שמעבר להשגתנו (מה שהוא "לפני", "לפני הוי'" מעל שם הוי'), "כי לא מחשבותי מחשבותיכם"[מח]. מ"ט שערים הם מה שאנו חושבים-משיגים את ה', ושער החמשים הוא מחשבת ה' עצמו (כמו בפסוקים "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"[מט], "כי אנכי ידעתי את המחשבת אשר אנכי חשב עליכם"[נ]).

בסגנון נוסף: הספירה של מ"ט הימים, מ"ט השערים, היא ספירה בתוך מסגרת הגבול, ואילו השער החמשים הוא 'דילוג הערך', קפיצה מתוך העולם המוגבל והסופי (שבו יש משמעות למספרים כפי שאנו מכירים) אל העולם של בלי גבול אמיתי, בלי מספר! והנה מ"ט הימים של ספירת העומר נמצאים בין היום הראשון של פסח לחג השבועות ביום החמשים: פסח הוא "דרך דילוג וקפיצה"[נא], וכך ביום ראשון של פסח יש דילוג לגאולה[נב], וכן היום החמשים ('עצרת' של פסח) משקף את הדילוג הזה בדילוג אל השער החמשים.

☜ "למד לשונך לומר איני יודע"[נג], כך לומדים ממשה רבינו. מוסבר בקבלה[נד] ש-משה הוא סוד קסא ועוד קפד, כאשר קסא = איני יודע. במספר קטן, איני יודע = 26, שם הוי'[נה].

☜ יום החמשים = בעל שם טוב = טוב פעמים זך. הבעל שם טוב (שעלה והסתלק בשבועות, יום החמשים) מגלה את שער הנו"ן, ראשית הגילוי של אורו של משיח. והיינו מה שניתן למשה רבינו במתן תורה אלף אורות, 1000 = ישראל בעל שם טוב.

עליה לדרגת יכולת

הדבר יובן יותר לפי המושגים יכולת-כח-פועל:

יש מציאות בכח ומציאות בפועל, כדוגמת "שלהבת קשורה בגחלת"[נו], כח האש הגנוז בגחלת ב"העלם שישנו במציאות"[נז] – השלהבת נמצאת אי-שם בפנימיות הגחלת, מציאות בכח העומדת לצאת אל הפועל (כאשר נושפים בגחלת ומלבים אותה אזי יוצאת האש מהכח אל הפועל). כל ספירה היא הוצאה מן הכח אל הפועל, "המוציא במספר צבאם"[נח], ובספירת העומר כל יום הנספר הוא שלב נוסף של יציאה מן הכח אל הפועל (לכן הכל נחשב מצוה אחת, ולא ארבעים ותשע מצוות נפרדות, כיון שהכל תהליך אחד של יציאה מן הכח אל הפועל). הכח שלנו לספור (אותו מקבלים החל "ממחרת השבת") יוצא אל הפועל בארבעים ותשעה שלבים.

אכן, יש מציאות נעלמת יותר, כמו ניצוץ האש הנעלם בתוך צור החלמיש. זהו "העלם שאינו במציאות" – אי אפשר לומר שהניצוץ קיים בדרך כלשהי בתוך האבן (אפילו לא 'בכח'), אלא שיש יכולת להוציא מן האבן ניצוץ אש, בפעולה מאומצת של הכאה. היכולת שייכת לעצמות הנעלמת ביותר, כמו דרגת היחידה שבנפש, העצמות החופשית מכל הגבלה. והנה, גדר היכולת האמיתית הוא "יכול כן ויכול לא" (לעומת 'בכח' שהוא רק הצד הנעלם של ה'בפועל' והוא 'עתיד', לשון מוכן ומזומן, כמו "עתידים ליום הזה"[נט], כל יום בספירה עתיד להתגלות, לצאת לפועל).

זהו סוד היום החמשים, גילוי שער הנו"ן. בכל ימי הספירה מתגלה הבכח (ביציאתו אל הפועל), ואילו ביום החמשים מתגלה דרגת היכולת, יכול לספור ויכול לא לספור, כאשר דוקא ביכול לא לספור מתגלה ההבדל המהותי בינו לבין הבכח. הספירה בכח היוצאת לפועל היא עד גבול מסוים, אך היכולת היא לספור עד אין סוף (דבר שלא יתכן בפועל בעולמנו המוגבל בעצם, וכן לגבי כל העולמות הנבראים-נוצרים-נעשים)!

השרש של יכולת הוא יכל, והאותיות העיקריות (השער) הן כל, גימטריא חמשים, סוד היום החמשים, כרמוז בפסוק: "שבעה שבעות תספר לך". בעומק, ביום ה-לך האדם מגיע לעצמותו הוא (כמו "לך לך" לעצמך), עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות ה' יתברך. על כן, בדרגה זו של דבקות עצמית, "עצם אל עצמו"[ס], אין צורך לספור, כיון שאין כאן תקשורת בין שנים שונים, אלא "כולא חד", בסוד "חד ולא בחושבן"[סא] – אין כל חשבון של 'כך וכך ימים', ודוק.

במלים אחרות: ביום החמשים הספירה (תספרו חמשים יום) היא ב"קלא פנימאה דלא אשתמע"[סב], מפני שהוא בהעלם שאינו במציאות – ובספירה זו מתגלה שער הנו"ן של אמא עלאה, עליו נאמר ""תכלית הידיעה אשר לא נדע".

יכול ויחיד

היכולת המוחלטת היא רק אצל הקב"ה, "הכל יכול וכוללם יחד"[סג] (שלשה גוונים של 'כל', כולל כל חמשים היום יחד כאחד ממש) – יכול כן ויכול לא במדה שוה לגמרי (ואילו היכולת האנושית שלנו אינה יכולת חופשית לגמרי, כמו הכלל הגדול במקום ספק, בדרך כלל, "שב ואל תעשה עדיף"[סד]).

אפשר לתפוס את הקב"ה כמקור הנעלם של הכל, הבכח של כל המציאות הנבראת בפועל, זו מדרגת "ה' אחד"[סה]. אולם 'אחד' מתייחס בכל זאת לריבוי, כמו כוונת "אחד" בקריאת שמע: ה' אחד (א) בשבעת הרקיעים ובארץ (ח) ובארבע רוחות השמים (ד)[סו], כל עושר וריבוי המציאות הנפרדת יוצא לפועל מתוך האחדות האלקית וגם לאחר היציאה לפועל כריבוי הנראה לעין הגשמית חודרת האחדות האלקית בכל, להיות "כולא חד" באמת. אבל למעלה מ"הוי' אחד" יש דרגה של "הוי' יחיד"[סז] – 'יחיד' עומד לגמרי בפני עצמו ביחידות מוחלטת (כמו "בנך יחידך"[סח], בן יחיד, הוא לבדו, ללא בן נוסף), ובזה שייך לומר "הכל יכול" ביכולת מוחלטת.

בחינת אחד נגלתה לאברהם אבינו, "אחד היה אברהם"[סט], ראש כל המאמינים באחדות ה', "בעל הבירה"[ע]. אך למשה רבינו נגלתה בחינת יחיד, ובה מאיר היות ה' "כל יכול", סוד "לא כן עבדי משה"[עא], יכול לא ויכול כן.

שני הצדדים הינם שקולים, החיוב והשלילה, יכול כן ויכול לא. אבל החידוש המיוחד הוא דווקא "יכול לא" (בניגוד לתפיסה הפילוסופית את האלקות כמקור ממנו הכל משתלשל בדרך חיוב והכרח), כרמוז בפסוק "לא כן עבדי משה", לא קודם לכן. אכן, מתוך "יכול לא" מתגלה התכלית האמיתית, "יכול כן" – מה שעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם מפני שהתאוה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. הדירה בתחתונים משקפת את יכולת ה' בבחינת יחיד – בחירת ה' העצמית מתגלה כאן בעולם הזה (ובמיוחד ב"בית הבחירה"), הגילוי המוחלט של שער הנו"ן כאן למטה.

הבחירה בארץ ישראל

נחזור כעת לענין הביאה לארץ: כל המסעות במדבר, בדרך לארץ ישראל, הם גילוי הבכח, ביציאה מן הכח אל הפועל (עד למלחמת סיחון ועוג, הכנה קרובה לכיבוש שלשים ואחד מלכים בארץ ישראל, אך עדיין רק בבחינת היציאה מן הכח אל הפועל, לא גילוי עצם היכולת, שיהיה "יכול כן" מתוך "יכול לא" בגילוי). בדרגה זו עדיין לא נכנסים לארץ עצמה, אלא "עד ולא עד בכלל".

אך בביאה לארץ עולים מדרגת בכח לדרגת יכולת, ואז מתקיים "עד ועד בכלל". על כן, דווקא בארץ ישראל מתגלה הבחירה החופשית בשלמות, 'יכול כן ויכול לא', זו התכונה העצמית של ארץ ישראל, כאשר הבחירה החופשית שלנו-ישראל מקורה בבחירת ה' בנו, הבחירה של עצמות ה' בנו (הוא יתברך בחר לתת לנו את יכולת בחירתו-הוא ממש, בחירה לטוב ולמוטב).

הבחירה הזו מתחילה בספר יהושע (הנקרא "ערכה של ארץ ישראל"[עב]), ובמעשיו של יהושע בן נון ובני דורו שבחרו בטוב (כדברי יהושע לישראל לפני מותו "כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבֹד אותו"[עג]). יהושע עצמו כבש חלק מן הארץ וחלק אחר לא כבש, אלא הותיר לעתיד לבוא, גילוי הבחירה החופשית, יכול כן ויכול לו (אלא שחז"ל בקרו את יהושע שהתרשל בכיבוש הארץ[עד], ונטה מעט מהבחירה הראויה, ויש לומר שעל כן לא זכה יהושע לבנות את בית הבחירה).

הבחירה ממשיכה בספר שופטים, ובכל תולדות ישראל עד עצם היום הזה, כאשר הכל תלוי בבחירתנו החופשית, לטוב ולמוטב, "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו"[עה] (עד הסוף הטוב בבחירה בטוב, תשובה המביאה גאולה, "כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים"[עו]).

המכה הארבעים

הרא"ש מבאר ש"תספרו חמשים יום" הוא כמו "ארבעים יכנו לא יֹסיף"[עז], שפירושו לט מלקות, "ארבעים חסר אחת"[עח]. גם כאן, הפירוש הפנימי הוא שבכך שאיננו מכים את המכה הארבעים מתגלה היכולת להכות או לא להכות. זהו גילוי סוד הבחירה, אנו בוחרים לא להכות, לרחם בדין[עט], מתוך אהבת אחים. המלקות הם דין גמור, ומה שמחסרים מכה אחת הוא המתקת הדין בשרשו (כאשר השרש האמיתי הוא בבחינת יחיד, עצמותו יתברך).

הסבר זה עולה יפה במיוחד לדעת הרמב"ם[פ] שמה שפוחתים מכה אחת מארבעים אינו מדין תורה גמור אלא "שהתורה נתנה רשות לחכמים ללקות כפי אומד דעתם"[פא] והם גדרו גדר וסייג לפחות מכה אחת כדי שלא לעבור את קצה גבול הסבל (שלא ימות תחת ידם ח"ו) – הכל ביטוי של אהבת ישראל.

הפסוק השלם הוא "ארבעים יכנו לא יֹסיף פן יֹסיף להכֹתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" – "כיון שלקה הרי הוא כאחיך"[פב], ודווקא במכה הארבעים, המכה שלא נותנים, מתגלה שהוא אחיך (כנ"ל שמה לא משלימים את הדין, הנחרץ בתורה, לכאורה, הוא משום אהבת אחים ורחמי אח על אחיו). בגילוי היכולת של המכה (שליח בית הדין), המפסיק את ההכאה מתוך אהבת ישראל עצמית – מתגלה שהנלקה הוא "אחיך" ממש, "שכולן מתאימות [כל נפשות ישראל] ואב אחד לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים מצד שרש נפשם בה' אחד"[פג]. "אב אחד לכולנה" ולכן הם מתנהגים זה לזה כאב רחמן, "חושך שבטו שונא בנו [אלא מכהו ל"ט מלקות כאשר כך התחייב בדין תורה, תורת אמת שהיא תורת חסד] ואוהבו שחרו מוסר [במניעת המכה הארבעים]"[פד].

ורמז מובהק: "ונקלה אחיך", אחיך = אהבה אהבה אהבה = לט, ל"ט מלקות בלבד[פה]! ג פעמים אהבה היינו חזקה של אהבה, אהבת האב לבן, אהבת הבן לאב ואהבת כל האחים יחד!

☜הקשר בין "תספרו חמשים יום" ל"ארבעים יכנו" מתבטא יפה בגימטריא: תספרו חמשים יום = 1200. ארבעים יכנו לא יסיף = 600. יחס של "שלם וחצי". וביחד = 1800 (רבוע כפול של ל).

☜ארבעים חסר אחת = 1000, אלף אורות של מתן תורה (= ישראל בעל שם טוב כנ"ל). ממילא ארבעים חסר אחת הוא כפולת 50, קשר ל"תספרו חמשים יום", בחלוקה מובהקת: ראשי וסופי התבות = 650 = 13 פעמים 50, ואמצעי התבות 350 = 7 פעמים 50 (7 ו-13 הם זוג מספרים מובהק, כאשר 7 הוא אמצע ה-13!).

סעודה שלישית

כיוצא בזה לגבי סעודה שלישית בשבת: ממה שנאמר שלש פעמים 'היום', "אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאֻהו בשדה"[פו], למדו חז"ל[פז] שלש סעודות בשבת קדש, ומה שנאמר "היום לא" רומז שסעודה שלישית יכולה להתקיים גם בדרך של 'לא'[פח] (שעל כן יוצאים ידי חובה גם באכילה מועטת, כמפורש בהלכה[פט], ועד המנהג שאין אוכלים סעודה ממש אלא יוצאים באמירת דברי תורה[צ]).

סעודה שלישית היא סעודת 'רעוא דרעוין', תענוג ורצון עצמי של כתר עליון, המתגלה דווקא בדרך זו של היכולת העצמית (המתגלה קודם כל ב'לא' כמו שהתבאר).

לסיום: שלשת הענינים שהתבארו, ספירת העומר, ארבעים מלקות וסעודה שלישית, מכוונים כנגד ג' ראשונות: סעודה שלישית בכתר, רעוא דרעוין; ארבעים מלקות בחכמה, אבא, גילוי שרש נשמות ישראל שאב אחד לכולנה; ספירת העומר בבינה, גילוי שער החמשים משערי בינה. וברמז: סעודה שלישית היינו ג; ארבעים מלקות מ; יום החמשים בספירת העומר, נ – אותיות מגן, ג פעמים אל (ממוצע ג האותיות), סוד "מגן אברהם" ו"מגן דוד" וד"ל (מגן לשון חנם כנודע, היינו אתערותא דלעילא שלמעלה מכל אתערותא דלתתא, וד"ל).