1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (31)

ד"ה "שובה ישראל" (5)

ט' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו ניגון א קאפליא.

אתמול למדנו שעל ידי ה"רצוא" נעשה הבטול בתוך הכלים. חוץ מהשאיפה של כל דבר לחזור למקור ב"רצוא", ה"רצוא" גם מכשיר את הכלי שיוכל לקבל אחר כך את האור – האור לא יכול להכנס לכלי שלא מספיק מזוכך, וה"רצוא" פועל את הבטול בכלי כדי שיוכל לקבל את האור.

וביאור הענין יובן על דרך משל בגשמיות [אתמול הזכיר את המשל של הדם, אבל לא פרט אותו, וכעת מתחיל להסביר אותו בפרוטרוט.] הרי הדם נעשה מהמאכל שאוכל שמתברר באצטומכא שהפסולת נדחה לחוץ [פעולת האצטומכא היא לעשות בירור בין הבר והפסולת, לדחות את הפסולת לחוץ.] ומהמובחר נעשה דם שמתברר תחלה בכבד ועולה המובחר ללב [לקבל שם את רוח החיים.] והיינו שמתברר הדם ונעשה זך ונקי וגם דם בעצם מהותו להיותו חומר דק שיהיה כלי לקבל את הרוח חיים שבלב [אמרנו אתמול גימטריא שהדם עולה ללב ומקבל רוח חיים – הכל עולה משיח.], דרוח חיים זה הוא החיות הנמשך מהמוח אל הלב [כלל גדול בקבלה וחסידות שהמושג חיים – המשכת חיות – הוא המשכת מוחין. לכן, עוד לפני שאמר בפירוש שהחיות נמשכת מהמח אל הלב היה אפשר להבין שחיות באה מהמח. (הרוח באה מהראות, לא?) לפעמים כתוב – גם קשה להבין בגשמיות – שהקנה הוא המחבר את המח ללב וממשיך את הרוח, בכח הנשימה.], והדוגמא מזה יובן ברוחניות בעבודת הוי' דבעבודה בתפלה [כל הבירור מופיע בעבודת התפלה. כשאדם אוכל המאכל עדיין גס לגמרי, ובאצטומכא יש בירור שהפסולת נדחית והטוב נשאר, עוד לפני שמתהוה דם זך צריך לדחות את הפסולת, וגם הבירור הראשון מופיע בתפלה:] שהיא בירור וזיכוך הנה"ב לזככו מחומריותו ולנקון הסיגים והפסולת שבו, דהנה"ב הוא מקליפת נוגה שמעורבת טוב ורע [כאילו שהתפלה היא אכילת הנפש הבהמית שלך – יש לך בהמה, וצריך לאכול אותה. כנראה שקודם יש עוד כמה פעולות, כמו שחיטה כשרה – אי אפשר לאכול בלי לשחוט. העיקר הוא לאכול את הנפש הבהמית ולעשות בה בירור, שהרי היא מעורבת טוב ורע.], [כעת מסביר משהו מאד יסודי, שכתוב בעוד מקומות והוא כותב אותו כאן מאד יפה:] והטוב שבנפש הבהמית הוא כח המתאווה שבו שאינו רע בעצם [תאוה היא אפילו דבר טוב, כפי שאנחנו מביאים תמיד משני פסוקים במשלי – "תאות צדיקים אך טוב" ו"תאות צדיקים יתן". שני הפסוקים מלמדים שיש תאוה טובה אצל הצדיקים, ואפילו שגדר הצדיק הוא תאוה טובה. כמו שלמדנו בפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – הצדיק רץ להשפיע כי מכיר במעלת שרש הכלי, יש לו תאוה להשפיע לכלי. כלומר, גדר הצדיק הוא שמתאוה להשפיע למלכות. עוד יותר, איך אני יודע שתאוה היא טובה? כי גם צדיקו של עולם מתאוה – מתארים את הקב"ה בעצם כמתאוה לדירה בתחתונים. זה כל כך עמוק במהות של ה', שידוע הווארט של אדמו"ר הזקן ש'על תאוה לא מקשים קושיות' – יש משהו עצמי בתאוה.

זה קשור גם לבעל יום ההולדת ויום ההילולא, אדמו"ר האמצעי, שנקרא דב – ר"ת דירה בתחתונים. הוא נקרא על שם המגיד, רבי דוב-בער, שתלמידי תארו אותו כדוב גדול בתוך יער. תיכף נגיע לפסוק של יער. לפעמים "לא דבים ולא יער", אבל כאן יש יער ויש דבים – המגיד ואדמו"ר האמצעי. לא רק שאדמו"ר האמצעי נקרא על שמו, אלא שהוא גלגול שלו – המגיד רמז לאדמו"ר הזקן לפני הסתלקותו שהוא יחזור. כל תלמידי המגיד רצו שיחזור אצלם, ואדמו"ר הזקן זכה – הוא היה התלמיד החביב.

אז תאוה בעצמה היא לא רעה, אבל למה אצל רוב האנשים – שלא מבררים את הנפש הבהמית שלהם – תאוה היא בעיה? בגלל הציור הלא-טוב שלה – יש לה ציור שלילי. מהדם הלא מבורר באים דמיונות שליליים – דם לשון דמיון. יש ספרים שבהם היצר הרע נקרא "כח המדמה". אצל מי שלא ברר את כח המדמה הוא יצר הרע, ובמי שברר אותו נאמר "וביד הנביאים אדמה". בכל אופן, מי שלא ברר את הכח המדמה, באים לו מהדם דמיונות לא מבוררים, צורות שליליות של תאוה. זה כלל גדול בחסידות, בעבודת ה', שעצם כח התאוה אינו שלילי, ורק הציורים שלו הם בעיה.], דגם בדברים הגשמיים שמתאווה להם [זה לא בהכרח רע, אלא אם מתאוה] רק לקיום גופו לא למלאות תאוות נפשו [בעלמא] אין זה רע [גם תאוה לאכול, אם היא כמו שצריך, אינה רעה. "צדיק אוכל לשובע נפשו", זו לא תאוה רעה. יש ווארט בחסידות שמי שאין לו תאוה הוא מת. לא צריכים להיות מת – צריך לאכול עם תאוה מתוקנת.] והוא טוב שבנוגה וכמו שכתוב בספר של בינונים ח"א פ"ז [(בתניא מדבר על אכילה לתאוות נפשו מול אכילה לעבודת ה', כאן משהו באמצע.) באמת לא הזכיר כאן עדיין עבודת ה'. זו שאלה גדולה האם יש משהו ניטרלי – לא קדושה ולא קליפה שבנגה. כאן משמע שיש משהו באמצע, שהוא טוב שבנגה אבל אינו מקבל מהצורה. השאלה אם מדבר בהפשטה או שיש כזה דבר במציאות. בהפשטה, מי שאוכל רק לצורך קיום גופו זה הטוב שבנגה – השאלה מה קורה בפועל, כששם נפשו, האם בלי תאות נפשו בכלל. הסוגיא אם יש משהו באמצע, בין מעשה טוב למעשה רע, היא סוגיא גדולה שלא נכנס אליה.], וכח המתאוה יכול לרצות אלקות, והרע הוא התאווה רעה שזהו הציור שבו הנקרא יצר הרע, והיינו מה שמתאווה בזה למלאות תאוות נפשו ושזהו רע, ולא דוקא בדברים האסורים שזהו רע גמור מגקה"ט, אלא אפילו בדברים המותרים מה שהוא רוצה למלאות תאוות נפשו הרי זה רע, וזה צריכים להפריד ולדחות לגמרי [כפעולת הבירור הראשונה של המאכל באיצטומכא. צריך להפריד שהאדם לא יוכל לתאוות נפשו.], ועל זה היא עבודת האדם [בתפלה, אז כבר אומרים שכדי להפריד ולא לאכול בתאוה רעה צריכים הרבה להתפלל, ואם צריכים הרבה להתפלל – וה' יעזור שיצליח – סימן שכבר יש בענין חלק של "לשם שמים".] להפריד הרע שבנפש הבהמית ולנקותו מסיגים ופסולת שלא תהיה התאווה רעה, והטוב שבו יתעלה היינו שבכח המתאווה ירצה באלקות [כאן התירוץ למה ששאלת – יש כאן תהליך אוטומטי. כל זמן שיש תערובת טוב ורע, יש שם טוב אך הוא עדיין תיאורטי, כי הוא אחוז ברע. אם לא תפריד את הרע ודאי הטוב ילך לצורה הרעה של למלאת תאות נפשו. כשאתה מפריד את הרע הטוב נעשה קל, מתחיל לעלות, ואז אוטומטית הוא מתחיל לעלות – לא יהיה סתם לצורך גופו אלא ירצה אלקות.],

ולהיות שהכח המתאווה הוא חומר עב וגס [כח המתאוה אינו משהו גשמי, אלא משהו רוחני, ואף על פי כן הוא אומר שהוא חומר עב וגס.] הנה בכדי שיהיה כלי לאור אלקי צריכים לזככו מחומריותו [פעולה שנעשית בתפלה.], וזהו על ידי העבודה בכלל והיינו הידיעה כללית שצריכים להשתנות לטוב [כעת כותב כאן עוד יסוד גדול. מדבר על העבודה – "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה" – וכאן מסביר מהי ראשית העבודה. בתניא אומר שראשית העבודה היא יראת ה'. כאן אומר שראשית העבודה, אם אתה רוצה שהתפלה תעבור ותוכל לאכול ולעכל את הנפש הבהמית שלך, צריכים הקדמה כללית – הידיעה הכללית שצריכים להשתנות לטוב. לא שוה שום עבודת ה' שאתה עושה אם אין לך ידיעה ברורה – מה שנקרא 'הנחה', הנחה יסודית – שצריכים להשתנות. זה התוכן של כל ההמשך כאן – הידיעה שאני במיצר, אני גם מתרגש מכך שאני במקום לא טוב, ואני חייב להשתנות לטוב. בלי הנחת היסוד שאני חייב להשתפר אין שום עבודת ה' – שום תפלה ושום דבר. (???) יש סיפור מפורסם על אדמו"ר האמצעי – אולי נספר בהתוועדות כאן – איך הוא צם שלשה ימים כדי לגלות את הנפש הבהמית שלו. לא היה פשוט לו בכלל. בסוף הוא מצא משהו...], דהנה דרך איש ישר בעיניו [כל אחד חושב שהוא הכי צדיק בעולם.], דגם אותם הענינים בהנהגה מה שעל הזולת היה אצלו קושיות [אם היה רואה את ההתנהגות שלו אצל מישהו אחר היה מיד צועק עליו במחשבה, מעלה עליו קושיות] מדוע הוא מתנהג כן ולפעמים היה גם כן מוכיחו על זה הנה על עצמו [שמתנהג בדיוק אותו דבר.] לא זו בלבד שאינו מוכיח את עצמו אלא גם [במחשבה] דרכו ישרה בעיניו, ולפעמים חושב שיש לו טעמים על זה [מצדיק את עצמו. אחד הדברים החשובים שהרבי הקודם כתב הוא קונטרס כללי החינוך וההדרכה – יסוד החסידות, עבור המשפיעים של תומכי תמימים. כל ההתחלה שם היא שיש לאדם שונא בלבוש אוהב, השונא הכי גדול שלך, שנראה לך כמו אוהב שלך, הוא מדת ההצטדקות.] ער איז אנדערש [אני אחרת, אני שונה מכולם, אני יוצא מן הכלל. אצל כולם התהנהגות זו אינה בסדר ואצלי היא בסדר.], ומובן אשר ברובם הרי הם טעמי שטות ואונאת עצמו בעצמו [מענין שאומר 'רובם' – יכול להיות מיעוט שאינו שטות. רוב הפעמים שאדם מצדיק עצמו, אומר שהוא אחרת מכולם, אלה טעמי שטות – הוא מרמה את עצמו.], ער נארט זיך אליין [ידוע בחסידות שהווארט היסודי של כל ספר התניא הוא 'אל תהיה רמאי'. כל אדם הוא רמאי, יש לו נפש הבהמית, עד שמתקן אותה יש עמה רמאות. יש עוד ווארט, שאת ה' היא אפשר לרמות, את הצבור יש גבול כמה אפשר לרמות (במדינה זה נראה שאין, אבל צריך להאמין שגם לזה יש גבול...), אז מה נשאר? שבן אדם מרמה רק את עצמו.],

לכן הנה ראשית יסוד העבודה היא ההנחה שצריכים להשתנות לטוב [אם לאדם אין הנחת יסוד שאני במצב לא טוב וחייב לשנות את עצמי – אין שום עבודה, אין שום טעם לכלום.] והחלטה זו דוחה את הפסולת הגס [עצם ההחלטה שצריכים להשתנות כבר דוחה את הרע, והטוב מתחיל לעלות לקדושה – שמתאוה לאלקות. שוב, מה אומר כאן? יש לך כח המתאוה שה' ברא. כתוב "ועמך כֻלם צדיקים" וה' ברא לך כח מתאוה שגם עליך יהיה כתוב "תאות צדיקים יתן" ו"תאות צדיקים אך טוב". לשם כך ה' ברא לך את כח המתאוה, אבל הוא נאחז ברע שבנפש הבהמית שנותן צורה רעה לתאוה. ברגע שהוא משתחרר הוא מתחיל להתעלות לתאוה הטובה. כתוב שמציאות עם ישראל בגלות היא נס – כשעם ישראל יושב בארץ, עובד את ה', בבית המקדש, זה הטבע. כל דבר אחר הוא נס. כך אצל כל אדם בפני עצמו – המציאות של הטוב של הנפש הבהמית כפי שהוא תפוס ברע, שהרע מגדיר לו את ציור התאוה, היא נס. ברגע שמשתחרר מהרע הוא באופן טבעי מתעלה להתאוות לאלקות. לכן, ראשית העבודה היא הנחת יסוד שחייבים להשתנות – הוא אפילו עוד לא מדבר על הרצון להשתנות, אלא על ידיעה כללית שחייבים להשתנות.]

[אחר כך מוסיף עוד ענין:] ועל ידי שקידת העבודה שמתעסק במושכלות [העבודה של חב"ד, וגם לימוד תורה בכלל – לימוד תורה בעיון, כמו שחסיד לומד תורה בעיון – ובפרט כשלומד עניני חסידות בעיון.] הנה מזדכך חומר מוחו שיוכל להבין השגה אלקית [משמע שהמושכלות הראשונות עדיין אינם עצם ההבנה האלקית, אלא מסביב לה. כאן יש פתח לכך שיש בכלל ענין להתעסק במושכלות, אך צריך מאד להזהר ממה שכתוב בפרק ח בתניא, שאם מדובר בחכמות אומות העולם הן יכולות לטמא את השכל. קראנו ב"היום יום" שלשום, בשבת, ז' כסלו, שיש שלש חכמות – חכמת המוסר היא שיקוץ ותיעוב החומר; חכמה החקירה היא השאיפה לצורה המופשטת, שהיא המושכלות; חכמה החסידות היא לחבר צורה וחומר. קודם כל להגביר את הצורה על החומר, כפי שהרבי אמר על עצמו. שמעתי מאשה שהיתה מאד מקורבת לרבי – אשתו של רבי נחום גולדשמיד, חסיד מאד גדול של הדור הקודם – שפעם היא נכנסה לרבי ליחידות והתחילה להוכיח את הרבי למה הוא לא אוכל מספיק, לא דואג לבריאות שלו, ויש מצות "ונשמרתם". הרבי אמר לה 'מיין ענין איז להגביר צורה על החומר'. מה שכתוב בלוח היום יום הוא לא רק שצריך דיכוי של הגברת הצורה על החומר אלא שצריכים לחבר אותם יחד "עד שלא ימצא ראש וסוף, ששניהם נבראו מא-ל אחד" במטרה אחת לגלות את ה' בעולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. אכן, כדי לחבר אותם הצורה להיות מלמעלה. לעתיד לבוא, אחרי שהכל יתוקן ולא תהיה פסולת כלל, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", יש את הווארט של אדמו"ר הזקן שהנשמה תיזון מהגוף, הצורה מהחומר, ויתקיים "אשת חיל עטרת בעלה". אצל אברהם ושרה כבר התקיים, כפי שכתוב בזהר שאברהם הוא הצורה-הנשמה ושרה החומר-הגוף.], ובפרט בעבודתו הגדולה ויגיעתו אשר גם הנפש הבהמית יבין ענין אלקי [הרבה פעמים קוראים לשכל של הנפש הבהמית נפש השכלית. שאלנו קודם אם יש ממוצעים – ענין גדול בחסידות, האם יש רק שחור-לבן או שיש אפורים באמצע. ודאי שאם יש במציאות אפור, צריך להיות בכל סדר ההשתלשלות. בחשבון היינו ההבדל בין מתמטיקה דיסקרטית לרציפה – שתי גישות בכלל לניתוח המציאות. גם בין הנפשות, יש את הנפש השכלית – ממוצעת בין הנפש האלקית לנפש הבהמית. מי שהכי מקדיש מאמרים לנפש השכלית הוא הרבי הקודם, במאמרי "חביב אדם שנברא בצלם", שאומר שמדובר בנפש השכלית (וגם בה יש הבדל בין יהודי לגוי). בכל אופן, אומר שעל ידי יגיעה גם הנפש השכלית תבין באלקות, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה".], ועל ידי שקידת העבודה בזה הרי הוא מזדכך מחומריותו להיות כלי לאור אלקי היינו שיאיר בו אור הנשמה ואור אלקי,

[נסיים בפסוק שמביא כאן, כי יש בו רמז מאד יפה לבעל יום ההולדת ויום ההילולא של היום. הוא מביא פסוק משיר השירים שנדרש הרבה בחסידות, כדי להדגים מהי הבנה בתפלה של ענין באלקות – מתחיל מהבנת הנפש האלקית, אך התכלית שגם הנפש הבהמית תבין. שוב, עבודת ה' מתחילה מהידיעה שצריך להשתנות, ואחר כך צריך לעסוק במושכלות כדי לזכך את המח, עד שיוכל להשיג ענין באלקות – לא רק שהנפש האלקית תשיג אלא גם הנפשה הבהמית תבין. אחר כך מגיעים עוד דברים, כמו התפעלות אלקית, עד ל"אהבה בתענוגים". בכל אופן, כעת רוצה להדגים מהי השגה באלקות. הוא מביא פסוק משיר השירים – פסוק עם כמה חלקים, שהוא דורש את החלק השני (ובהמשך ירמוז גם לחלק הראשון).] וזהו מ"ש ["אריתי מורי עם בשמי] אכלתי יערי עם דבשי [שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים". אחד הפסוקים המובהקים עם יחוד י-ה ויחוד וה – "אכלו רעים", אבא ואמא, "תו ושכרו דודים", ז"א ונוקבא.],

רק נאמר בעל פה מה שהוא יסביר: ש"יערי" היינו ההתבוננות בהשגת האלקות של המלאכים, שמתבוננים בה בברכת "יוצר אור", ושם צריך להיות "אכלתי יערי" כפי שבע"ה נסביר בהמשך, ואחר כך "דבשי" הוא ההתבוננות של קריאת שמע. זה ענין יסודי שנדרש הרבה בחסידות – גם אדמו"ר האמצעי מסביר אותו באורך בהקדמת הסידור, באחת ההקדמות היסודיות על התפלה.

לעניננו כעת נאמר רק ווארט חשוב על המלה דבש. באכילת "יערי" אין לי שום חוש, אבל אכילת דבש אני מכיר. דבש מתחיל ב-דב (גם ר"ת דב-בער, ה-ש היא שניאורי – שם המשפחה של אדמו"ר האמצעי). אם אכילת דבש מתוק היא התבוננות בק"ש – יחודא עילאה ויחודא תתאה, כל שער היחוד והאמונה – סימן שזו התבוננות מתוקה מאד. כעת בקריאת שמע של שחרית אפשר לכוון, שבקריאת שמע טועמים דבש. איפה רמוז דבש בקריאת שמע? יש הרבה כוונות של דבש באריז"ל. למשל, ה-שו של שופר בגימטריא דבש. שופר מטיל חרדה, אך פלא – השופר אומר שהוא מתחיל מדבש, המתקת הדין. האריז"ל גם כותב שדבש שוה אשה. הדב הכי אוהב לאכול דבש, ומי שמייצרת את הדבש היא הדבורה – הכל מתחיל מ-דב. דבורה היא מלשון דבר, דבור. דברנו הרבה פעמים על כך שמהדבר מלכות של הרבי עשו הנשים הצדקניות מהדורה לנשים בשם 'דבש מלכות', ולא ידעו את הרמז שדבש מלכות שוה מנחם מענדל חיה מושקא (דבר מלכות שוה שבת, יש ענין ללמוד אותו בשבת). כתוב "דב שוקק" – הפשט הוא ששוקק הוא הקול של הדוב. אחד הדברים הכי יפים בלשון הקדש, שיש מלה אחרת לקול של כל חיה (בשפות אחרות אין עד כדי כך). אבל שוקק הוא גם לשון תשוקה, כמו דרשת חז"ל על "שוקיו עמודי שש" – "זה העולם שהקב"ה השתוקק לבראתו בששה ימים". "דב שוקק" נוטריקון דבש, הוא משתוקק לדבש. המלה שוקק היא בגימטריא "ואד יעלה מן הארץ", רבוע כפול של 16, כפי שדברנו ביום ששי. אמרנו ששוה "אתכפיא" ועוד דברים – צריך לעשות אתכפיא לתשוקה לדבש, כלשון הפסוק "דבש מצאת אכול דייך", לא להגזים באכילת דבש. יש אפילו בגמרא, שמישהו האריך מדי ב-ד של "אחד" אז אמרו לו 'דייך' – אם המלכת את ה' מעלה ומטה ובארבע רוחות לא צריך להאריך יותר, 'דייך'. כנראה שלהאריך ב-ד של "אחד" היינו הדבר הכי מתוק בעולם, אבל "דבש מצאת אכול דייך". בכל אות צריך קצת יותר להאריך – א בכלל לא, ב-ח קצת וב-ד יותר, אבל גם באריכות ב-ד יש "דייך".

איפה רמוז הדבש בקריאת שמע? יש ש רבתי ב"שמע" ו-ד רבתי ב"אחד", ואם היתה ב באמצע הייתי חושב שיש דבש למפרע – אבל אין. איפה יש ב? מיד אחרי "אחד" אומרים "ברוך שם" – עושה דבש. אבל עוד יותר, מה בתורה הפסוק שלפני שמע ישראל? "ארץ זבת חלב ודבש. שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – מפורש שהמלה שלפני "שמע ישראל" היא דבש, לא יכול להיות רמז יותר ברור ש"שמע ישראל" הוא בחינת דבש. אמרנו שדבר מלכות שוה שבת. מה סופי התיבות של "זבת חלב ודבש"? גם שבת. רק המלה "זבת" נשמעת כמו שבת, בחילוף ז-ש, אבל סופי התיבות הם שבת למפרע. מה קורה כשאני מחבר שבת עם כל הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"? מקבילם 1820, סוד פעמים הוי', מספר שמות הוי' בכל התורה כולה.

עד כאן כמה רמזים ששייכים לאדמו"ר האמצעי, שהוא "דב שוקק" – כמו שהקב"ה משתוקק לדירה בתחתונים האדם שואף שהכל יהיה דבש, הכל יהיה מתוק.

יערי יוצר אור שהוא ההתבוננות בביטול המלאכים שרפים ואופנים, איך שהשפרים אומרים קדוש שעומדים ברצוא ותשוקה גדולה להכלל בעצמות אוא"ס עד שכל מהותם נשרף ברצון זה, והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול אומרים ברוך שרוצאים להיות המשכת אלקות למטה, ובדרך כלל כולם עומדים ברום עולם בתכלית הביטול לאלקות ועל ידי זה נעשה הזזה גדולה בנפש הבהמית להיות בו גם כן הביטול והוא מצד שני ענינים, הא' כמשל איש המוני כשרואה את המלך הנה להיותו המוני אינו מבין כל כך גדולת המלך כי אם ממה שרואה שרים ונכבדי ארץ שכורעים ומשתחוים לפני המלך ובטלים אליו על ידי זה תפול עליו גם כן אימה ופחד מגדולת המלך, וכמו כן הוא על ידי ההתבוננות איך שהמלאכים שמופשטים מהגשם ומשיגים אלקות איך שהם בטלים ומקדישים ומעריצים וכו' על ידי זה נופלת אימה ופחד גם עליו, והב' דהנה שרשו הנפש הבהמית הוא משמרי האופנים ועל כן ההתבוננות בביטול שרשו ומקורו הרי זה עושה בו הזזה גדולה, וזהו אכלתי יערי עם דבשי, יערי הם המלאכים, דמלאכים נקראים עצי היער וכמו שכתוב אז ירננו כל עצי היער דקאי על המלאכים והוא ההתבוננות דנפש הבהמית בביטול המלאכים בכלל ושזהו מקורו בפרט, דבשי קאי על העבודה דקריאת שמע שהביטול הוא ביטול פנימי, ועם היות שהביטול פנימי הנה עיקרו בביטול דנפש האלקית שהוא המתיקות והעונג בההשגה האלקית ובהתפעלות אהבה ויראה, אבל באמת הנה גם בנפש הבהמית יש ביטול פנימי והוא הביטול שנעשה על ידי השגה והתבוננות אלקית לא רק מביטול המלאכים כי אם הביטול שנעשה מההשגה האלקית,