לצאת ממצר הזמן

י' שבט תשמ"ג – שובה ישראל-ירושלים

שיעור במאמר ד"ה "באתי לגני" תש"י - אות ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את אות ד במאמר ד"ה "באתי לגני" תש"י. בתחילת השיעור הוסברו דברי הרבי הריי"צ שכנגד שטות דקליפה יש לנקוט במעשי שטות דקדושה. בהמשך השיעור התעכב הרב על ממד הזמן – עבר, הוה, עתיד – תוך ביטוי ההוה כבינוני או כעומד. בסוף השיעור התבאר מאמר החכם "העבר אין, העתיד עדיין וההוה כהרף עין" בעבודה הרוחנית וברמזים.

א.     אות ד: שטות דקדושה – לצאת מהטבע לקדושה

לא זכה – זו אשמתו

(חסר התחלה)... צריך רצון טוב, זה ודאי, צריך רצון טוב מכל הצדדים אבל, צריך לעבוד ביחד בשותפות, איש ואשה, זה לא יכול להיות אחד נגד השני. אם אחד נגד השני – זהו סימן ש"לא זכה"[ב]. אם לא זכה – זו הבעיה שלך, לא בעיה שלה, "לא זכה – כנגדו". אם האשה באמת מפריעה וזה לא מוצדק, זה סימן שאתה לא זכית, צריך שאתה תזכה, זה הכל. כתוב ש'אם זכה – עזר, ואם לא זכה – כנגדו, להילחם בו'. של מי הבעיה? של מי ש"לא זכה". "לא זכה" לפי הבעל שם טוב[ג] הכוונה שלא זיכך את עצמו, אם לא זיכך את עצמו אז "כנגדו". זה לא היא אשמה.

אדם נולד לעשות חסד

אני ממשיך. הרבי מסביר מה זה שטות דקדושה? שזה לא ניזוז, שהקדושה לא נדחית:

וּזְמַנֵּי הַקְּבִיעוּת שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה הֵם נִדְחִים וְאֵין לָהֶם קֶבַע, וְיֵשׁ שֶׁהֵם נִדְחִים ח"ו לְגַמְרֵי, הִנֵּה הָאָדָם אֲשֶׁר נוֹתֵן אֵיזֶה חֶשְׁבּוֹן לְנַפְשׁוֹ, הַאִם יֵשׁ אֵיזֶה חָכְמָה בְּהַנְהָגָה כָּזוֹ [שהקדושה נודדת, השכינה נודדת, ערטילאית, והוא עושה חשבון נפש האם יש איזו חכמה והצדקה לזה], דְמִי הוּא הַיּוֹדֵעַ עִתּוֹ וּזְמַנּוֹ [מי יודע כמה זמן יש לו לחיות בעולם הזה], וְכִדְאִיתָא במד"ר אֵין אָדָם שַׁלִּיט לוֹמַר הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶעֱשֶׂה חֶשְׁבּוֹנוֹתַי וְעַד שֶׁאֲצַוֶּה לְבֵיתִי כו' [כשאדם הולך מהעולם הזה הוא לא יכול לעשות חשבונות בכלל] וְאֵיךְ יִתֵּן כָּל נַפְשׁוֹ עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ כְּלָל [איך הוא מתמסר להבלי העולם, הבל הבלים, שאין להם שום ממשות בכלל], וְעַל הָעִקָּר מַה שֶׁהָיְתָה הַכַּוָּנָה בִּירִידַת נִשְׁמָתוֹ לְמַטָּה הוּא שׁוֹכֵחַ לְגַמְרֵי,

מכאן גם רואים שמה שהוא מתכוון כאן הוא רק לגשמיות גרידא, לא מתכוון לעשית טובה, בגלל שעל כך יש מאמר של הבעל שם טוב[ד], האומר שיהודי נולד בעולם הזה וחי שבעים שנה רק בשביל פעם אחת לעשות טובה למישהו אחר בגשמיות. בשביל טובה אחת בגשמיות הוא חי את כל שבעים השנה שלו. אפשר לדייק שהוא לא אמר שהוא נולד בשביל ללמוד משנה אחת, שלכאורה זה גם מצוה, "תלמוד תורה כנגד כולם"[ה], הוא לא אמר ככה. הוא אמר שיהודי נולד וחי שבעים שנה, יש דבר כזה, בשביל פעם אחת לעשות טובה בגשמיות. זאת בגלל שעיקר עולם הזה, הבנין והתיקון שלו הוא חסד – "עולם חסד יבנה"[ו].

אם כן, מה שהוא כותב כאן שלא צריך לעשות דבר שהוא הבל, שאין לו שום ממשות, הוא לא מתכוון לחסד הכי קטן, בגלל שחסד הכי קטן למישהו אחר אפשר להיוולד ולחיות שבעים שנה רק בשבילו, בדיוק ההפך ממה שכתוב כאן. כאן כתוב שצריך לעשות חשבון מה אתה עושה, אתה מבזבז את הזמן שלך, זורק אותו על שטויות, על הבל. זו ודאי לא הכוונה לחסד הכי קטן.

מה שדיברנו קודם לגבי האשה הוא שהאדם שוכח שמה שהוא עושה בבית הוא גם חסד. כך כתוב בתניא[ז] שמה שאדם עושה בבית זהו החסד הראשון, שקודם יש לו התחייבות לעשות חסד עם בני הבית שלו, אחר כך עם מישהו אחר. מכיוון שזה יום יום הוא שוכח שגם זה נקרא חסד, לכן נדמה לו שזה סתם מבזבז את הזמן שלו. אבל באמת זה החסד הכי גדול, זה החסד הראשון.

[אפשר לומר שהנתינה לא מורגשת כי חושב שזה רק ענין שלו?] כן, בדיוק. זו גם הבעיה שלו, אבל לגבי צדקה עבור הזולת, לא משנה אם הוא הפסיק ללמוד או הפסיק לישון, כמו שהמגיד אומר[ח] לגבי צדקה, שלא משנה אם יש לך כוונה או לא כוונה, בגלל שהיא משנה רק לגביך, אבל לא משנה לגביו. לאותו עני זה לא אכפת, אבל לגבי עצם המצוה זאת בחינה טובה לבחון את עצמך. אכן, לא שזו בחינה אם כן לעשות את המעשה או לא לעשות אותו, בגלל שלגבי השני לא משנה שום דבר.

תנאים – תורה; אריז"ל  - תפלה; אדמו"ר הזקן – חסד

בכלל, כתוב, זו משנה בש"ס[ט], שאחד שעושה במצוה אחת אז קונה את עולמו בשביל מצוה אחת, יש על זה רמב"ם[י], כל מצוה, סתם מצוה זה צדקה[יא]. תלוי מה עיקר התיקון, מהאריז"ל והלאה כתוב[יב], ככה כתוב בתניא[יג], שעיקר התיקון הוא תפלה, אבל יש מאדמו"ר הזקן^ז שבדורות שלנו עיקר התיקון הוא חסד.

בזמן התנאים עיקר התיקון היה על ידי תורה, על זה כתוב "תלמוד תורה כנגד כולם"; האריז"ל כבר אומר – וככה יש על זה בתניא באריכות ההסבר – שעיקר התיקון הוא תפלה, הכוונה התבוננות, "עבודה שבלב"[יד]; ואדמו"ר הזקן כבר אמר, זה לא כתוב בתניא, אולי כן, באגרת הקודש זה מרומז כמה פעמים, אבל הוא אמר בפירוש[טו] שעכשיו כבר השתנה, אפילו מהאריז"ל, ועכשיו עיקר התיקון הוא רק חסד, אפילו שהוא לא של אמת, העיקר העשיה, "המעשה הוא העיקר"[טז], המעשה הוא החסד.

כמובן שבמעשה החסד – החסד הכי גדול הוא ללמד מישהו. לכן החובה הכי גדולה על כולם, זו גם כן הצוואה וההדרכה מהרבי הקודם, שברגע שאחד לומד משהו לעצמו – הדבר הכי גדול שעכשיו הוא יכול לעשות הוא ללמד אותו למישהו אחר, אפילו עם כל מיני כוונות לא רצויות.

כמו שאמרנו לפני כמה ימים בשם הרבי שליט"א, שאמר בשיחה לפני כמה שבועות, שכאשר אתה מדבר עם מישהו ברחוב, מישהו חילוני כשעושים "ופרצת" – הרבי אמר שצריך לדעת שבשעת מעשה הוא יותר אמתי, הוא מקבל את הדברים שאתה אומר יותר באמת מאשר שאתה אומר אותם. אתה אומר את זה 'בלוף', אתה אומר את זה שקר, והוא שומע את זה אמת. ככה הרבי שליט"א אמר לפני כמה שבועות.

אם כן, באמת החסד הכי גדול הוא ללמד מישהו תורה, אפילו שאתה לא בסדר, איך שאתה מלמד אותו, זה גם כן, חסד שלא של אמת, אבל אפילו שהוא לא של אמת – החסד הכי גדול הוא "דברי אלהים חיים", שזה תורה.

עוד פעם, הוא אומר שצריך לעשות קביעות בדברים אמתיים, דברים נצחיים, לא בדברים שהם הבלי עולם הזה. אם אדם עושה את הקביעות שלו בהבלי העולם הזה – זה נקרא שטות דקליפה. רק צריך ללמוד מזה כמו שכתוב על יציאת מצרים, "כי ממנו נקח"[יז], לקחת מפרעה הכוונה ללמוד ממנו איך לעשות קביעות כזאת בדברים שעומדים ברומו של עולם, שזה "חיי עולם"[יח], תורה ותפלה ומצות, והעיקר הוא מצות.

שטות דקדושה – לקבוע עתים לתורה או למבצעים

וְהוּא רַק מִצַּד הָרוּחַ שְׁטוּת שֶׁמְּכַסֶּה עַל הָאֱמֶת, הִנֵּה זֹאת תִּהְיֶ' עֲבוֹדָתוֹ לַהֲפֹךְ שְׁטוּת זֶה דְּעוֹלָם, וְיַעֲמוֹד עַל נַפְשׁוֹ וְיִקְבַּע לוֹ עִתִּים לַתּוֹרָה, וְאָז הִנֵּה וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם,

גם כן, עוד פעם, על פי פשט על מי הרבי הקודם מדבר כאן? לכן הוא מדגיש לגבי קביעות עיתים לתורה. הוא מדבר למי שנקראים 'בעלי בתים' שכל היום עסוקים במסחר או במשא ומתן שלהם ולא מצליחים לקבוע אפילו חצי שעה ללמוד. אליהם הוא מדבר כאן. לכן הוא מדגיש ש'גם אתה צריך לקבוע עתים לתורה'.

מה שאין כן אם זה היה בן ישיבה שכל הזמן לומד תורה, שזה כבר הטבע שלו כמו שכתוב בתניא[יט], אז ההפך, לו היה אומר ש'אתה צריך לקבוע עתים לעשות "ופרצת", לעשות הפצה, לא שצריך לבטל את התורה חס ושלום, צריך לקבוע עתים לעבוד עם הזולת'. כל אחד לפי הענין שלו. כאן הוא מדבר על אחד שקבוע בעסקיו, בענייני עולם הזה. לו צריך להסביר – מהי השטות דקדושה שלך? קביעת עתים לתורה. מי שלומד כל הזמן, מה השטות שלו? להפסיק ללמוד כדי לעשות מבצעים.

זו באמת שטות. לכן באמת כל בני הישיבה לא מבינים – 'מה פתאום?! איך תלמיד ישיבה או אברך אחרי החתונה שלומד כל הזמן יכול להפסיק בשביל להניח תפלין למישהו ברחוב?! יכול להיות שכמה שעות הוא יחכה ולא  יעשה שום דבר, אז זו באמת שטות. בשביל מי שהוא בן ישיבה, שבאמת לומד, להפסיק ללמוד כדי לעשות מבצע זו שטות, לכן לא מבינים את זה. זה באמת לא מובן על פי שכל. אבל זה מה שאומרים לו, שהשטות דקדושה היא לשנות את הטבע שלך לשם שמים, לשם רצון ה'.

סערה דקדושה

"ואז הנה ושכנתי בתוכם". אם אדם יעשה-יבנה את המשכן של "עצי שטים עמדים"[כ], שהוא בירור השטות דקליפה שמתהפכת להיות שטות דקדושה – אז יהיה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[כא].

שֶׁיָּאִיר לוֹ גִּלּוּי אוֹר אֱלֹקִי בְּנַפְשׁוֹ, וְזֶהוּ כַּד אִתַּכְּפִיא סט"א, שע"י שֶׁפֹּעֵל לַהֲפֹךְ אֶת הַשְּׁטוּת דנה"ב אוּן דֶּעם קָאךְ פוּן וֶועלְט [עוד פעם, הוא מדבר כאן רק על הקאך, שיש לאדם מה"וועלט", שהוא בוטח וסוער בעניני עולם הזה, והוא הופך אותו] אֶל הַקְּדֻשָּׁה בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת,

לכן גם, דרך אגב, זה הענין של הרבי שליט"א שתמיד מדבר[כב] על סערה של קדושה, "א שטורעם", בגלל שהוא מתכוון בזה שלכל אחד יש דבר שהוא סוער בו, שבדרך כלל אצל רוב בני האדם אלו ענינים גשמיים. לכן לעשות "שטורעם" בקדושה פרושו אתהפכא, זו השטות דקדושה. כמובן שהוא לא מתכוון – כמו שגם דיברנו על כך הרבה פעמים – שצריך לפעול בצורה חיצונית, בגלל שזה הפך הכוונה לגמרי. לכן אין העיקר לעשות רעש בחיצוניות, רק שהוא אומר שצריך "שטורעם", הכוונה שצריך להפוך את כל ה"קאך" הזה, כל מה שאדם יודע בנפשו שהוא סוער בו בענינים שלא שייכים לקדושה, את כל הרוח סערה הזאת הוא צריך להכניס לעבודת הקודש. הדבר מתבטא בעבודת הקודש שהוא חי וסוער בזה.

כמובן, אם האדם באמת סוער זה גם מתבטא בחיצוניות, לא נשאר אצלו בשקט, אבל גם לא חיצוני, בגלל שזה צריך לצאת מהפנימיות, "דברים היוצאים מן הלב"[כג].

[עוד פעם, זה מה שהוא אומר שצריך להפוך את הקאך של העולם הזה, שזו הסערה שיש בעניני עולם הזה לסערה בקדושה] אָז אִסְתַּלַּק יְקָרָא דקוב"ה בְּכוּלְּהוּ עָלְמִין, שֶׁמֵּאִיר וּמִתְגַּלֶּה אוֹר הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין.

קִצּוּר. יְבָאֵר שְׁטוּת וְהַטָּיָ' לְמַעְלָה מִטַּעַם וְדַעַת דִּקְדֻשָּׁה, וּכְמוֹ הַפְשָׁטַת הַרֶגֶּשׁ הַשֵּׂכֶל וְהַמִּדּוֹת בְּעֵת הַנְּבוּאָה. הַמִּשְׁכָּן [עשוי] מֵעֲצֵי שִׁטִּים [ומהם?], אִתְהַפְכָא דִּשְׁטוּת דלעו"ז לִשְׁטוּת דִּקְדֻשָּׁה. ועד"ז בַּעֲבוֹדַת כאו"א [שצריך להפוך את השטות דקליפה, שזה כמו קביעות עתים לעניני עולם הזה לשטות דקדושה, שזו קביעות העתים לעניני התורה והמצוות].

לחיים!

נגנו ניגון, וניגון "רעה ישראל" (בלי המלים), ניגון הכנה לארבע בבות, "פדה בשלום".

ב.     עבר-עומד-עתיד

י' שבט וט"ו בשבט

דברנו קודם על "עצי שטים עֹמדים", הרבי מסביר ענין שטות דקדושה, שצריך להפוך את השטות דקליפה לשטות דקדושה, וזה מרומז בבנין המשכן בביטוי "עצי שטים עמדים". אמרנו ש"עצי" מלשון עצה, וזה אומר שהתורה מייעצת. כל מצוות התורה נקראות בזהר[כד] עטין, תרי"ג מצוות הן תרי"ג עטין. הכל עצות, זה נקרא "עץ החיים"[כה], לכן התורה היא עץ החיים[כו]. לכן גם הזמן הזה, שבט, שייך לעצים, "ראש השנה לאילן"[כז], ט"ו בשבט. כמו שהסברנו פעם ש‑י שבט הוא י של י"ה, שזה ט"ו בשבט. ט"ו הוא י"ה שבט. י שבט היא ה‑י שלו, שזו נקודת הבטול של הדבקות ב"אילנא דחיי". לכן כשכותבים את הפ"נ של הרבי היום – מתחילים לכתוב "אנא לעורר רחמים רבים וכו' לאתדבקא באילנא דחיי", להידבק באילן החיים, בעץ החיים, שהוא הצדיקים בתורת החסידות, וכל הענפים שהם החסידים עצמם, עד הפירות שהם המעשים טובים של החסידים, כמו שמפורש מהו "אילנא דחיי". הענין של י' שבט הוא כאילו הנקודה, נקודת הבטול שזו ה‑י שאחריה מתפשטת בסוד י"ה. זה ט"ו בשבט. זה שייך לעץ.

עוד פעם, מה זה עץ? עץ מלשון עצה. כתוב בזהר שעץ הוא עטין, שכל המצות הן עטין, הן עצות. תרי"ג מצות – תרי"ג עטין דאורייתא. עכשיו אמרנו שעיקר העצים הוא "עצי שטים עמדים", שהם העצה של התורה איך להפוך את השטות דקליפה לשטות דקדושה. זה "עצי שטים".

עמידה של נשמות מול עמידה של מלאכים

עכשיו צריך להבין מה זה "עֹמדים", על המלה הזו לא דיברנו. יש דיוק[כח] שהעצים היו עומדים-זקופים מלמטה למעלה, לא היו שוכבים. "עֹמדים" מיד מזכיר את מאמר חז"ל[כט] שכתוב עומדים זקופים או ש"עומדים צפופים". לגבי בטול כתוב בחסידות[ל] שיש שתי מדרגות של בטול בבית המקדש – "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים". כתוב ש"עומדים צפופים" זה בחכמה, הבטול של חכמה, בטול במציאות; ואחר כך זה עצמו מביא ל"משתחוים רווחים", שאדמו"ר האמצעי ורבי הלל קוראים לזה[לא] "בטול במציאות ממש". זה אפילו יותר מבטול במציאות, זה בכתר, זה "משתחוים רווחים".

אבל בשביל "משתחוים רווחים" קודם צריך להיות "עומדים", "עומדים" הוא ענין של בטול, זה הבטול של חכמה, של כח מה. גם כאן ענין העמידה הוא בטול. "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[לב], הנשמה לפני שירדה לעולם הזה עמדה בבטול במציאות קמי מלכא קדישא, ככה אליהו הנביא אומר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו". באמת כתוב[לג] שעל ידי הירידה בעולם הזה, הירידה הנקראת "ירידה לצורך עליה"[לד], אחר כך הנשמה מתעלית יותר ונעשית בבחינת מהלך. בחסידות מהלך הוא יותר מעומד.

בכל זאת, בעומד גופא יש שתי מדרגות – יש מה שהמלאכים עומדים, כמו שכתוב "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה"[לה], שם "עמדים" היינו המלאכים, שעומדים במדרגה אחת ולא יכולים לצאת מהמדרגה שלהם אף פעם. מה שאין כן "עומדים" של נשמות, יש גם בנשמות "עומדים", בנשמות "עומדים" היינו בטול במציאות.

עוד פעם, בעומדים גופא יש שתי מדרגות: יש מה שהמלאכים "עֹמדים" והכוונה שאם יש מלאך שהמדרגה שלו היא אהבה הוא לא יכול לצאת ממנה, הוא מוגבל; ויש מה שהנשמות לפני שיורדות לגוף, או אפילו שורש הנשמה, גם עכשיו, כשהשורש נשאר למעלה, השורש נקרא עומד, שהוא עומד תמיד בבטול במציאות בפני ה', הוא דבוק בה', זה נקרא יורד. מה שיורד, שהוא הארת הנשמה שיורדת לתוך הגוף. על ידי הירידה היא משיגה את המעלה שנקראת מהלך.

עומד-עומד-מהלך – עולמות-נשמות-אלקות

אם כן, יש שתי מדרגות של עומד ומדרגה אחת של מהלך: יש עומד ששייך למלאכים, שהוא כמו עולמות[לו], שהוא מוגבל והוא כנגד עולמות; יש עומד שהוא הנשמה מצד עצמה, כמו שהיא למעלה, והוא בחינת נשמות אצל הבעל שם טוב; יש המהלך, שנקרא בפסוק "הליכות אלי"[לז], 'הליכות אֶל', מהלך הוא בחינת אֵל, אל הוא בחינת אלקות. כמו שתמיד כתוב בחסידות שהירידה לתוך עולם הזה היא "ירידה לצורך עליה", והכוונה לירידה מבחינת נשמות על מנת "לאשתבא בגופא דמלכא"[לח], שהנשמה תגיע למדרגת אלקות. על ידי תורה ומצוות בעולם הזה נכללת הנשמה באלקות ממש. זה נקרא "לאשתבא בגופא דמלכא". זה נקרא מהלך של "הליכות אלי".

בכל זאת, שורש הנשמה נקרא עומד. עומד הוא דבר גדול, עמידת הנשמה היא דבר גדול, היא בטול במציאות. כמו אליהו שהוא אומר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", כנגד הבדלה, מילה. לכן עמידה שייכת לאליהו, לנשמות, שזו ברית מילה. זו עמידה זקופה. יש עומד 'צפוף' ויש 'זקוף'. עמידה זקופה היא כמו שכתוב "ואולך אתכם קוממיות"[לט], והיא נשארת אפילו בתוך מדרגת המהלך גופא, כשהנשמה נכללת באלקות. המדרגה הקודמת לא מתבטלת לגמרי.

מדרגת העמידה נשארת אפילו בתור מהלך, כמו שכתוב "ואולך אתכם קוממיות", שהוא הולך אבל בקומה זקופה[מ]. הקומה זקופה היא העמידה שלו. אפילו שהוא מהלך – הוא מהלך זקוף בבחינת עומד.

כמו שאמרנו קודם "ובני ישראל יצאים ביד רמה"[מא], בגבורה מפורסמת, "בריש גלי"[מב], שיוצאים והולכים, יוצאים ממצרים, יוצאים מההגבלה של העולמות, יוצאים בבחינת עומד זקוף, בקומה זקופה.

בינוני – הווה

אם כן, צריך להבין יותר מהו ענינו של עומד, של "עצי שטים עמדים". פעם דברנו שאחד מסודות ספר של בינונים, של התניא, הוא שבדקדוק, אצל הראשונים[מג], בינוני נקרא זמן ההווה – יש עבר, יש עתיד ויש בינוני. זמן הבינוני הוא של מי שחי בהווה. הצדיק הוא מי שחי בעתיד, כמו שכתוב שהקב"ה מטעים לצדיקים מעין העולם הבא[מד], הוא חי כבר בתוך העתיד, אבל הבינוני של תניא הוא מי שחי בהווה.

מה נקרא שהוא חי בהווה? שהוא מרגיש כל הזמן את "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[מה], שה' מחדש את הבריאה. הוא לא חי בטבע, הטבע הוא כביכול שהעולם נברא ועכשיו הוא נמשך. לכן, לפי ההשקפה הזאת של הטבע, האתמול הוא מה שגורם את היום, אין שום חידוש ביום זה, רק שאתמול עושה את היום. זה נקרא שהאדם חי את הטבע. זו אפילו כפירה, זו בחינת רשע. הבינוני הוא מי שחי בהווה, והכוונה שאמנם היה אתמול אבל ההווה הוא אחר, בגלל שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". זה נקרא "איזהו חכם הרואה את הנולד"[מו], כמו שכתוב בתניא[מז] שהוא רואה איך שהעולם נולד יש מאין בכל רגע. כל פעם זו התחדשות גמורה וגם בעבודת ה' הוא מתחדש כל הזמן. זה נקרא הבינוני, זה נקרא התחדשות תמידית, שהוא חי בהווה.

יש גם אצל הראשונים המדקדקים וגם אצל החוקרים, כמו הרמב"ם, שהם אומרים, כשהם מדברים על זמני עבר-עתיד, יש להם עוד ביטוי בשביל ההווה, לא בינוני. אצל הרד"ק והרבה מהמדקדקים נקרא זמן ההווה בינוני, אבל יש אצל עוד ראשונים, וגם מקובלים בין הראשונים ביטוי נוסף בשביל זמן הווה. יש מישהו שיודע מהו? איך עוד אפשר לכנות את זמן ההווה, חוץ מבינוני שאמרנו? יש עוד לשון אחת לזמן הבינוני?

זה דבר פשוט, רק אתן רמז אחד, שכל זמן הוא הסתכלות – איך אדם מסתכל על המציאות. יש אחד שמסתכל בעבר, יש אחד שמסתכל בעתיד ממש, כמו הצדיק שרואה כבר את העתיד, וההווה הוא לפי העתיד. להסתכל לפי העבר הכוונה שההווה שלו הוא לפי העבר, שמה שהוא חי עכשיו הוא לפי מה שהיה. מי שמסתכל בהווה זה נקרא התחדשות, שכל הזמן הוא משהו חדש. הצדיק הוא רואה כבר את העתיד לבוא. בגלל שהוא רואה את העתיד ההווה שלו הוא בהתאם למה שהוא רואה – העתיד גורם את ההווה. אצל הרשע העבר גורם את ההווה. אצל הבינוני הוא פשוט חי את ההווה, הוא חי את ההתחדשות כל רגע.

עבר-עומד-עתיד – עולמות-נשמות-אלקות

כיון שכל זמן בעבודת ה' הוא ענין של הסתכלות, מתאים שהמלה תתחיל עם ע, כמו עבר שמתחיל עם ע, וגם עתיד מתחיל עם ע, זה רמז. [עתה, עכשיו] נכון, אבל זה לא נקרא, זה לא הבנין בדקדוק. זמן ההווה הוא מונח בדקדוק, [עומד?] עומד, זהו. ההוה נקרא 'העומד', זה הביטוי אצל המדקדקים הראשונים ואצל החוקרים כמו אצל הרמב"ם[מח]. כמו שיש עבר-בינוני-עתיד – יש אצל הרבה מהראשונים המושגים עבר-עומד-עתיד.

עבר-עומד-עתיד מקבילים לממדים עולמות-נשמות-אלקות. העבר הוא כנגד העולמות; הנשמות, שבגדר "חי הוי' אשר עמד לפניו", עומדות זקופות בבית המקדש, "עצי שטים עמדים", שזו בחינת ברית מילה, תיקון הברית, כנגד עבודת ההבדלה; והעתיד, בחינת המתקה, הוא כנגד אלקות, בחינת מהלך, "הליכת אלי".

מעלת הביטויים עבר-עומד-עתיד

מה יפה בביטויים עבר-עומד-עתיד? עבר הוא דבר שעבר, שחלף עבר כמו שאומרים; עומד הכוונה שעדיין עומד בפני הענין, שאדם עומד כאן; ומה זה עתיד? כמו הביטוי "עתיד לבוא", עיקר משמעותה של המלה עתיד הוא שיש משהו שצריך לבוא, שעוד לא בא. הכוונה שהוא עוד לא עומד כאן, בגלל שהוא עוד לא הגיע. לכן הביטויים האלה הם הכי טובים בשביל הזמן. יש דבר שהיה ועבר, כמו מישהו שהיה כאן והוא עבר; מישהו שעדיין כאן נקרא עומד; יש מי שהוא עתיד, הכוונה שהוא בדרך להגיע, אבל עוד לא הגיע. זה נקרא זמן העתיד, וזה נקרא העתיד לבוא.

[מה השורש של עתיד? מה זה עתד?] עתד הוא קרוב לעת, אפילו ה‑ד קרובה לעת, תכף נסביר את זה יותר. [מה הקשר בין עומד לבין לברית?] זה הברית, היא נקראת עומד [ברית מילה?] כן [מה הקשר?] זה כינוי בקבלה לתיקון הברית. הצדיק הוא כמו ה"צדיק יסוד עולם"[מט], הוא ודאי עמוד שעומד, הברית היא העמוד, הצדיק.

אכזבה – דבר חולף; נצחי – לא זמני

אתמול[נ] קצת דיברנו – מי שהיה פה אתמול – על הענין שבכל דבר טוב בעולם יש דברים שהם הבל, כמו שקודם למדנו, ששייך לשטויות של העולם הזה, שהוא שטות דקליפה – הוא דבר שחולף ואינו נצחי. אתמול הסברנו שזה סוד האכזבה, בגלל שהוא מאכזב. כל אכזבה היא כמו שכתוב שהוא נחל אכזב[נא], כל העולם הזה הוא אכזבה אחת גדולה. בסוף הכל אכזבה, בגלל שחשבת שזה משהו, בסוף מתברר שהוא שום דבר. זו רמאות, הוא פשוט מרמה אותך, עושה רושם, מעמיד פנים כאילו שהוא משהו, ובסוף מתגלה שאין בו שום ממש, שהוא שום דבר. זה נקרא אכזבה. כל ההתקשרות לעולם הזה היא בסוף האכזבה, זה נקרא הבל, שהוא מאכזב, בתורה זה נקרא נחל אכזב.

כל דבר נצחי, מצוות, הוא למעלה מהזמן, דיברנו על זה. כתוב בתניא[נב] שכל דבר הכי קטן שאדם עושה טוב, כמו שאמרנו קודם, החסד הכי קטן שהוא עוזר למישהו, אם זה לבני ביתו או למישהו אחר הוא למעלה מהזמן. כמו שאמרנו קודם בשם הבעל שם טוב, שאדם נולד וחי שבעים שנה בשביל לעשות דבר אחד טוב, טובה אחת – הדבר הזה הוא למעלה מהזמן, הוא "נצחי לעולם ועד"^נו, כמו שכתוב בתניא. זאת אומרת, שמה שהוא כתב כאן שטות דקדושה, שהיא יציאה מהגבול – עיקר היציאה הוא לצאת מהזמן.

לגבי ההווה, ברגע שאדם חי בהווה הוא כבר מתחיל קצת לצאת מהזמן, בגלל שהרי ה' מחדש תמיד את הבריאה, הוא מחדש גם את הזמן וגם את המקום. אם אחד חי בעתיד אז ודאי שיצא מגבול הזמן. כל הזמן המוגבל, שהוא גם עבר וגם הווה וגם עתיד, אם הכל נמשך אחרי העבר אז הכל נקרא עבר. הזמן שאנחנו קוראים לו זמן – כולו עבר. כל חשיבת האדם על זמן, שהיא גם העבר וגם ההווה וגם העתיד, כיוון שלפי דמיון השכל האנושי הכל נעשה על ידי העבר, לכן כל הזמן הזה כולו עבר, מכיוון שכל הזמן הזה – הכל בבחינת עבר, אז באמת הכל עבר, הכל וחלף והוא שום דבר.

עוד פעם, מה שאמרנו קודם, שהבינוני או העומד, חיים בהווה – זו כבר מתחילה להיות יציאה מהזמן, ואילו חיי הצדיק בעתיד הם לגמרי יציאה מהזמן, בגלל שהזמן – עבר-הווה-עתיד – אצל האדם הפשוט בשכלו האנושי הוא כולו בחינת עבר, בגלל שהכל נגרם על ידי העבר, הכל המשך של העבר, המשך הטבע. כל מה שהוא המשך הטבע הוא כולו עבר, אפילו מה שיהיה בעוד מליון שנה לפי דעתו האומללה – הכל נכלל בעבר. אם כן, באמת כל העולם בשבילו הוא כולו עבר. הכוונה הכל עבר שהכל בטל, שהכל אכזב.

[אצל יהודי אין עבר?] אצל יהודי הכל לידה חדשה. יש שתי מדרגות אצל יהודי – או בינוני או צדיק. בינוני הוא ההווה שכבר יוצא מגבול העבר, בגלל שהוא רואה את ההתחדשות תמיד והצדיק הוא שבכלל חי בעתיד, למעלה מהזמן לגמרי. העתיד האמתי שהוא עתיד לבוא הוא לא עתיד של הזמן, לא שייך למחשבה שלי על זמן, הוא עולם הבא, משהו אחר לגמרי.

לצאת ממצר הזמן

אם לומדים את זה בעזרת ה' עוד קצת יותר טוב, שכל הענין כאן, עיקר השטות דקדושה עליה הוא מדבר כאן, הוא לצאת מההגבלה של הזמן. עיקר המצרים וההגבלה הם הזמן. לכן באמת אדם שלא יכול לעשות דברים תמיד אומר שאין לו זמן, 'אין לי זמן'. עיקר הדבר שמפריע לו הוא הזמן, עיקר הבעיה שלו הוא בעית הזמן.

[רוב המצוות תלויות בזמן] זה נקרא תיקון הזמן. אם יש מצות אתרוג היא בשביל לתקן את האתרוג הזה, להמשיך גילוי אלקות באתרוג. כל המצוות שתלויות בזמן הן בגלל שהזמן דרוש תיקון, לכן צריך לקיים את כל המצוות בזמן בשביל לתקן את הענין הזה שנקרא זמן. הזמן הוא דבר נברא, כמו שהמקום הוא נברא, וכל המצוות שתלויות בזמן הן בשביל לתקן את הזמן, בגלל עיקר המצרים אצל האדם הוא מצר הזמן. [נשים לא היו משועבדות בכלל] כן, זה לדעה אחת[נג], אז באמת הן לא כל כך קשורות לזמן. יש המון דברים לגבי נשים שהן פטורות, דיברנו על זה גם כן לפני שבוע בענין הסיבה למה נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא[נד], לא נכנס לזה עכשיו.

עוד פעם, עיקר המצר של האדם קשור עם הזמן. עיקר יציאת מצרים, שזה נקרא בינוני, הוא לצאת מהזמן. גם כאן, עיקר מה שהוא מדבר על שטות דקדושה הוא לא להיות מוגבל, שהזמן לא יפריע.

מי שהוא באמת צדיק, כמו הרבי שליט"א, רואים שאצלו יש זמן לכל דבר, לא מבינים איך יש לו זמן, בגלל שיש כל כך הרבה מה לעשות – בשכל אנושי אין זמן לכל הדברים האלה. אבל למי שהוא צדיק יש זמן. גם מה שהוא עושה – הוא עושה במתינות, כמו שפעם אמרנו על הבעל שם טוב, שעיקר העבודה על פי הבעל שם טוב נקרא "זריזות במתינות"[נה], שגם עושה מהר וגם מתון, הוא לא לחוץ, הוא לא עושה בבהלה. זהו עיקר תיקון החסידות, כך הרבי שליט"א אמר, מהרבי הקודם[נו] בשם הבעל שם טוב. כשהרבי שליט"א מדבר מהו עיקר תכונת החסידות – כל צדיק הוא מדגיש את הדברים ששייכים לו עצמו ולכן הרבי שליט"א מדבר על זה כעיקר תיקון החסידות – הוא אומר מה שאמרנו קודם בשם הרבי הקודם, שאמר בשם הבעל שם טוב את הביטוי הזה "זריזות במתינות".

את שלמות ה"זריזות במתינות" באמת רואים על הרבי עצמו. לכן יש לו זמן לכל דבר, אפילו שזה לא יאומן כי יסופר, אי אפשר לשער ולתאר את זה בשכל האנושי. למה? בגלל שהוא משוחרר מהמצרים של הזמן הגשמי, של העבר.

[הרי גם לגלות מצרים היה זמן!] בסדר, באמת ה' "חשב את הקץ לעשות"[נז]. מה היה עיקר הקץ? כתוב שה' דילג על 190 שנה, היו צריכים להיות שם 400 שנה וה' דילג עליהן.

ג.      עבר-הווה-עתיד – אין-עדיין-כהרף עין

"העבר אין והעתיד עדיין וההווה כהרף עין"

עכשיו נבין את זה יותר: יש מאמר החכם בספר שנקרא מבחר הפנינים, שם יש מאמרי החכם מתקופה שאחרי הגאונים, של הראשונים, ושם יש מאמר החכם, משהו מאד יפה לגבי הזמן, ממנו אפשר באמת להבין מהו סוד הזמן. כתוב שם, זה פתגם שאולי אפילו שמעו אותו. כתוב "העבר אין והעתיד עדיין וההווה כהרף עין". מאמר החכם.

מה משמע מכאן על פי פשט? כמו שכתוב כאן, שאם מדובר על הזמן של העולם הזה, אז הוא דמיון, אין שום דבר, העבר הוא כבר "אין" ממש; והעתיד לא נולד, הוא "עדיין". וההווה, שהוא סוד העומד, כמו שנסביר תכף, הוא "כהרף עין". [אין מציאות של הווה] בסדר, זו באמת חקירה אם יש מציאות או שאין מציאות. כאן ההווה נקרא הרף עין, מולקולות הן הרף עין ["כ..."] כהרף עין, גם נכון. באמת כאילו שהוא איננו, שהכל איננו, שאין שום דבר.

קודם כל נסביר לפי זה מה שאמרנו על שורש המלה עתיד. אמרנו שעיקר השורש עתיד הוא ע"ד, והוא עצמו קשור עם עת, משום שאות ת היא מאותיות האמנתי"ו, שהן תמיד חלשות בשורש ואינן עיקר בו. לפעמים יש אותיות שנופלות מהשורש. שוב, עיקר השורש הוא עד, ואפילו עד עצמו קשור לעת, בגלל ש‑ד מתחלפת עם ת. עיקר השורש של עתיד הוא עד.

עַד הוא גם כן עֵד. למה באמת העתיד קשור עם עַד? יש פסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי בי"ה הוי' צור עולמים"[נח], עַד על פי פשט משמע עד משהו, עד שיבוא, עד שיבוא משיח.

השכנת ה"עד"

יש משהו מאד יפה שאפשר לקשר אותו כאן עם המאמר, בתחילת המאמר "באתי לגני" הוא מביא את הפסוק "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה"[נט], שצדיקים ירשו ארץ. הוא אומר שצדיקים, "ועמך כלם צדיקים"[ס], ירשו את העולם הבא, שהוא הארץ, גן עדן. איך יורשים אותה? על ידי שהשכינו, כלומר המשיכו את ה"שֹכן עד מרום וקדוש שמו"[סא] למטה בעולם הזה על ידי עבודתם בעולם הזה. הוא קורא לשכינה "עד" – "שכן עד", הוא אומר ש"צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה", איך הצדיקים ירשו את הארץ? ככה הוא כותב כאן בתחילת המאמר – על ידי שמשכינים, כלומר ממשיכים את ה"שכן עד מרום וקדוש שמו" עליה, למטה, על ידי התורה והמצוות שלהם בעולם הזה, על ידי העבודה שלהם באתכפיא ואתהפכא.

רואים שהתגלות העתיד נקראת "עד", זה נקרא "שכן עד", המלה "עד". הצדיק ממשיך את ה"עד" למטה והמשכתו את ה"עד" למטה היא כמו שנאמר שהוא ממשיך את העתיד בהווה, ש"עד" הוא סוד העתיד.

עַד הוא גם סוד עֵד. כתוב "עד הוי' בכם"[סב], כמו שלמדנו הרבה פעמים, שכאשר יהודי אומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[סג], איך רש"י מפרש את הפסוק? יש שם אותיות עד גדולות, ורש"י מפרש שהיהודי רואה עכשיו ש"הוי' אלהינו" בעולם הזה, ו"הוי' אחד" יהיה בעולם הבא כאשר כולם יכירו באחדות ה'.

לזכור את העתיד

יש גם ביטוי מרבי נחמן[סד] שאמרנו אותו הרבה פעמים, שכל יהודי זוכר את העולם הבא, הכוונה שהוא רואה את העולם הבא, הוא עד ראיה לגבי מה שעתיד להיות. בפנימיות הנשמה הוא רואה את העתיד. לכן כל יהודי מסוגל להיות נביא, כמו שדיברנו קודם, שאם רק יגיע לאהבת ישראל הוא מיד יגלה את הנבואה שבו, שכל יהודי רואה את העתיד.

לכן יש גם מאמר לרבי לוי יצחק מברדיטשוב שהרבי שליט"א תמיד מביא לפני תשעה באב[סה], בשבת חזון, שכל יהודי רואה את בית המקדש העתיד[סו]. כלומר שבכל יהודי יש בחינה בה הוא רואה שהוא חי בתוך העתיד. זה ההבדל בין היהודי לבין הגוי, לגוי אין שום קשר עם העתיד ממש, העתיד לבוא. הבחינה הזאת היא העֵד, היא נקראת "עד הוי' בכם", שיש לכם "עד" – אתם רואים את העתיד לבוא. העדות שלו נוגעת לעתיד.

אם כן, גם עֵד וגם עַד שניהם קשורים עם סוד העתיד, וכתוב כאן שהצדיק הוא זה שמשכין וממשיך את ה"עַד", את ה"שכן עד" עליה. כלומר, הוא ממשיך את העתיד לתוך ההווה, שזהו סוד האותיות עד הגדולות שבקריאת שמע, בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

עומד-עתיד – שני עדים

לגבי המלה עומד, מה שמעניין כאן הוא שבשתי המלים בשביל ההווה – עומד ועתיד – יש אותיות עד, וגם בשתיהן עד הן העיקר, בגלל ש‑מ במלה עומד גם היא האמנתי"ו, כמו ה‑ת של עתיד, שתיהן נופלות מהשורש. אם כן, גם בעומד וגם בעתיד העיקר הוא עֵד.

על פי זה אפשר לפרש בפנימיות מה נקרא "על פי שני עדים... יקום דבר"[סז], שיש שני עדים, יש העד של ההווה, שהוא העד של העומד, ויש העד של העתיד, כמו הבינוני והצדיק. זה מה שכתוב בתניא[סח] שיש לה' שני מיני תענוג. הוא לא רוצה שכולם יהיו צדיקים בעולם הזה, אלא שצריכה להיות עבודת הבינונים, שהיא "אתכפיא סטרא אחרא"[סט], ויש גם עבודת הצדיקים בעולם הזה, שהיא "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעימו מרירו למתקא"[ע]. אלו שני עדים, "על פי שני עדים יקום דבר" – העבודה של העומד להווה, והעבודה של העתיד לבוא שהיא הצדיק, שכבר טועם בעולם הזה מעין עולם הבא.

גם כן, לפי זה יש פירוש של "בטחו בהוי' עדי עד", פעמיים "עד", "עדי עד", שיש עד אחד של העומד ויש עד שני של העתיד לבוא, נקרא "בטחו בה' עדי עד". גם אפשר לפרש כך את קריאת שמע פעמיים ביום, שבלילה היא כנגד העומד, כנגד הבינוני שעדיין אצלו בחינת לילה, וקריאת שמע של יום היא כנגד העתיד לבוא, שכולו יום. "יום שכולו ארוך", "יום שכולו טוב"[עא], זה פעמיים. אלו שני עדים, כך באמת כתוב ש"על פי שני עדים יקום דבר" הם "עד" של קריאת שמע של ערב, של ערבית, ו"עד" של קריאת שמע של שחרית, ושניהם נקראים "על פי שני עדים". כאן שני העדים הם עד באותיות עומד ו‑עד באותיות עתיד.

מה יש בעבר? בעבר יש גם ע, אבל במקום ד בסוף יש ר, זה גם אחד מהנושאים שהוא מסביר כאן בהמשך המאמר[עב] על התחלפות ד ו‑ר, ש‑ד היא בקדושה ו‑ר שייכת לסטרא אחרא. ב‑ר אין את נקודת הבטול שב‑י, שהיא ההבדל בין ר ל‑ד. זה נקרא נקודת הבטול, כך הוא מסביר במאמר הזה בהמשך. לעבר אין "עד", למה? בגלל שאין בו את הבטול של ה‑ד, ובמקומה יש שם ר. מה שאין כן בעומד ועתיד יש שני עדים, "על פי שני עדים יקום דבר".

הקשר בין עתיד ל-עד גם מודגש במאמר החכם שאמרנו קודם, האומר שעתיד הוא "עדיין", עדיין הוא גם מלשון עַד, ש"העבר אין והעתיד עדיין", עדיין הוא עֵד-עַד, וההווה הוא "כהרף עין". [מה הפשט "עדיין"?] עדיין לא בא. זה הפשט של העתיד, למה הוא עתיד? בגלל שהוא עדיין, עדיין עוד לא הגיע.

לפי זה יוצא שגם בעבר יש אין עם א. בהווה יש "הרף עין" עם ע, ובעתיד יש עדיין. אותיות ראש-תוך-סוף של עדיין הן עין, וחוץ מהן יש אותיות די, או יד הפוך – בעדיין יש יד בתוך העין. בהווה יש "הרף עין".

רפיון ידיים של הקליפה ושל הקדושה

עכשיו נסביר קצת מה הסוד כאן: בסוף פרשת השבוע, פרשת בשלח, כתוב ש"ויחנו ברפידים"[עג] ואחר כך בא עמלק. חז"ל אומרים[עד] למה בא עמלק? איך דורשים את רפידים? ש"רפו ידיהם מדברי תורה". דורשים רפידים מלשון  רפיון ידיים.

עכשיו, הרף על פי פשט הוא מלשון רפיון. וב"עדיין" יש יד. אם כן, זה "הרף עין" וזה 'יד עין'. אז חוץ משתי עיניים יש כאן ממש סוד של רפידים, של רפו ידיים. אם יש רפו ידיים של הקליפה, ש"רפו ידיהם מדברי תורה", צריך להיות גם רפו ידיים של הקדושה.

מהו רפו ידיים של הקדושה? זה עיקר הענין כאן שהוא רצה להסביר על פי עבודה, שאדם קשור לעולם הזה. יש דברים שהוא אחוז בהם חזק, כמו שחז"ל אומרים "עם הארץ אסור לאכול בשר"[עה], והרבי מהר"ש – שהסברנו את דבריו הרבה פעמים – מסביר[עו] שהוא אסור לזה, הוא קשור לזה כל כך שלא יכול לצאת מזה. הוא נאחז בענין של אכילת בשר, זה אצלו בבחינת שטות דקליפה. יש דברים שאדם מחזיק בהם, אוחז בהם כל כך חזק שהוא לא יכול לרפות ידיים מהם, הוא לא יכול 'take it easy', לרפות ידיים, הכוונה להחליש את האחיזה. זה נקרא עצבנות של העולם הזה, שמרוב עצבים ומרוב מתח הוא קשור לדברים עד שהוא לא יכול להרפות, שהביטוי באנגלית 'take it easy' הוא תַּרפֶּה בעברית.

יש דברים שעיקר מה שהאדם מחזיק בהם חזק הוא העבר. בגלל שאדם חושב, זה בתת מודע שלו, שאם הוא יתנתק מהעבר אין לו שום דבר, הוא לא יהיה קשור לעולם הזה, הוא ישתגע, יצא מדעתו. עיקר מה שאדם רוצה להחזיק בעולם הזה הוא להחזיק שפיות הדעת, מה שנקרא 'sanity' באנגלית.

רצון האדם להחזיק את השפיות נקרא שהוא רוצה להחזיק את הקשר שלו לעבר, הקשר לזמן. כאן למדנו שעיקר תיקון העולם, של עקבתא דמשיחא, הוא לצאת מהאחיזה הזאת [מה הכוונה?] זו הכוונה שטות של קדושה. עוד פעם, יש דבר שאדם רוצה להחזיק, שהוא מפחד להרפות. יש דברים שנובעים מפחד, הפחד הפנימי של האדם שהוא מפחד להרפות מהם, מפחד מהענין של רפיון ידיים, וזו השטות של הקליפה. הוא כביכול חייב להחזיק בתודעה שאם הוא ירפה מהתודעה הזאת הוא נגמר, הוא ישתגע, הוא יצא מדעתו. ככה לפי הדמיון שלו, כמובן.

לכן כמו שיש רפידים – שייך לפרשת השבוע – של קליפה, שזו השטות דקליפה של "רפו ידיהם מדברי תורה", כמו שכתב כאן, כך יש רפידים בקדושה. מי שמחזיק חזק בקביעות בענייני עולם הזה, ממילא הקדושה אצלו נודדת, היא לא קבועה. כלומר, יש לו רפיון ידיים לגבי הקדושה. יש דבר שאדם מחזיק אותו חזק והדבר השני אצלו רפוי. אם הוא מחזיק חזק בתודעה של העולם הזה ממילא כל מה ששייך לקדושה אצלו רפוי. בשביל להחזיק חזק בדברי תורה, שהם עניינים של אמת, שעוד פעם, זו לא רק קביעות עתים לתורה, אלא הכוונה לכל דבר אמת, כל חסד, כל מצוה שעושים – בשביל להחזיק בו חזק האדם צריך להרפות מהאחיזה הקודמת, צריך רפיון ידיים, "זה לעמת זה עשה האלהים"[עז].

לכן עיקר מלחמת עמלק הוא הרמת הידיים של משה, הכוונה שהוא החזיק את הידיים בהתקשרות דקדושה, מתי שהוא הניח את הידיים "וגבר עמלק"[עח], ומתי שהרים את ידיו – "וגבר ישראל". הכוונה שעיקר התיקון של עמלק הוא איפה להרפות ואיפה להחזיק חזק, שיש כל הזמן בתודעת האדם שלא יכול להרפות מכמה דברים. זה נקרא 'הנחות', 'ווערטיקע הנחות' באידיש, הנחות העולם הזה, שזו ההתקשרות לעבר, שאם הוא יירפה מהם יהיה זה תיקון העבר, תיקון הזמן. נדמה לו שאם הוא יירפה מהדברים האלה הוא יוצא מהפסים, בגלל שזה מה שמחזיק אותו, הוא מפחד מאי שפיות. לכן עיקר התיקון שנקרא שטות דקדושה הוא להרפות מזה על ידי שהוא מחזיק חזק במשהו אחר.

הפסיכיאטריה של פרעה

באמת יש בכל מעבר איזו סכנה באמצע, בגלל שאם מרפים מדבר אחד צריך מיד לתפוס משהו אחר. מה פרעה אמר להם? ש"נרפים אתם נרפים"[עט], הוא ראה פתאום שמתחילים להרפות מהעבודה הקשה שלו, שזה היה באמת הסימן, זה גם היה נכון, ברגע ששמעו על הגאולה התחילו להיות נרפים מעבודת הפרך של פרעה, והוא מיד הרגיש את זה, "נרפים אתם נרפים".

פרעה היה פסיכיאטר והוא אמר להם 'תשגעו בצורה כזאת', הוא אמר הנה "רעה נגד פניכם"[פ]. מה זה? שתצאו מדעתכם. פרעה היה פסיכיאטר, הוא אמר 'אני לטובתכם, כי אם אתם תלכו בדרך הזאת – תשתגעו לגמרי על כל השכל, על כל הראש כמו שאומרים, תצאו מהדעת לגמרי'. זה מה שהוא אמר "כי רעה נגד פניכם". הוא ראה "רעה נגד פניכם". מה הוא ראה? הוא אמר להם שבצורה כזאת תצאו מהדעת, בגלל שהוא הרגיש מיד שהם נרפים מעבודת הפרך שלו, והוא רוצה דוקא לשעבד אותם כל הזמן לעבודה הזאת.

השכנת ה"עד" בדרגת "עדיין"

אם כן, עיקר סוד ההווה – למה יש בהווה ובעתיד את הסוד של "הרף עין" ו"עדיין" שיש בהם רפיון ידיים? בגלל שמי שמתחיל להתקשר להווה ולעתיד צריך את רפיון הידיים של הקדושה, כשמשהו מרפה את ידיו מהעבר, שמתחיל להרגיש שהעבר הוא באמת אין. אם כן, אין מה להרגיש בעבר, בגלל שהוא שום דבר, לא ממשי, אין מה להחזיק בדבר שאינו ממשי. כמו כאן, שעיקר התיקון הוא להרגיש לאט לאט שהעבר הוא אין. אם כן, אין בזה שום ממש אז בשביל מה להחזיק בו חזק?

על ידי כך לאט לאט הוא מגיע קודם ל"הרף עין" של ההווה, וגם אחר כך ל"עדיין" של העתיד. כשהוא מגיע ל"עדיין" של העתיד הוא "שכן עד", "וישכנו לעד עליה", הוא מתחיל להשכין, כלומר להמשיך – כמו שהוא אומר כאן – את "שוכן עד מרום וקדוש שמו למטה", וזהו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ממילא אנחנו מבינים עכשיו מהם "עצי שטים עמדים", שעיקר העצה להתחיל להפוך את השטות של הקליפה לשטות של קדושה הוא בסוד העומד, שהוא באמת הברית, ה'עומד' של הנשמה. זה נקרא התקשרות לזמן העומד, לא ההתקשרות לעבר. לכן עיקר העצה שנקראת "עצי שטים" הוא העצה של "עֹמדים", בבטול להווה. כמו שאמרנו קודם ש"עמדים" על פי פשט בחסידות הוא "עומדים צפופים", הבטול של חכמה, של כח מה [מרגישים את העתיד בהווה?] לא, זה רק בהווה, רק כמו עבודת הבינוני. העומד הזה נמשך גם בעתיד, אבל עדיין נשאר עומד, כמו "ואולך אתכם קוממיות". מדרגת הנשמות אחר כך נכללת באלקות ונשארת. מדרגת העולמות מתבטלת, אבל מדרגת הנשמות נשארת ונכללת באלקות. הרי מה היה עם המשכן? המשכן עמד ואחר כך נעשה מהלך, המשכן עצמו עמד והלך, היו מסעות שהיו הולכים ממקום למקום וכולם היו קשורים עם המשכן.

[רוצים להמשיך את הדירה בתחתונים, שהעתיד יהיה הווה] נכון, זה אחר כך, קודם צריכה להיות התקשרות להווה, שהזמן הנצחי יהיה למטה. אז קודם צריך את העומד. העצה הראשונה היא לצאת מהעבר ולהיות עומד בהווה, זה ה"הרף עין", הבנין שקשור עם המשכן.

עכשיו, כשיש משכן, ממשיכים גילוי אלקות בתוכו. "עצי שטים עמדים" הם רק המסגרת של המשכן, המבנה החיצוני. כעת שיש את המבנה הזה אפשר לעבוד את העבודה הפנימית בתוך המשכן, שזו באמת המשכת העתיד, "שוכן עד", להמשיך את העתיד לתוך ההווה. אבל קודם צריך לעשות את ה"עצי שטים עמדים", שהם זקיפת ההווה, העומד. בכך הוא כבר הבדיל את עצמו, זו בחינת הבדלה כמו שהסברנו, על ידי העומד הוא כבר נבדל מהעבר, ואז הוא כבר מתחיל להעלות. זה נקרא "עצי שטים עמדים", שהוא יצא מההתקשרות לשטות דקליפה ועושה ממנה שטות דקדושה.

אחר כך, כאשר הוא ימשיך את גילוי העתיד לתוך ההווה, זה יהיה כמו שלמדנו קודם לגבי שיטה, שמהשטות הוא יעשה שיטה. בינתיים הוא נבדל משטות דקליפה וההחליף אותה מיד עם שטות דקדושה – עכשיו יש לו עניינים של קדושה. אחר כך שהוא מיישב את זה בעצמו, ממשיך אותה בפנימיות, כמו האור הפנימי שבתוך המשכן – זה כמו המשכת העתיד לתוך ההווה. [אז הוא לא מחזיק בכלום בזמן שהוא עובר לשטות דקדושה?]  זה מה שאמרנו, שבאותו רגע שהוא מרפה את ידיו מהאחיזה בהנחות העולם הזה הוא עולה, הרי הוא יהודי, כן? אז יש ערכים נצחיים שהוא מחזיק בהם, רק שזה למעלה מטעם ודעת. הוא עכשיו בבחינת שטות של קדושה. אחר כך את השטות של קדושה הוא צריך להוריד שוב לתוך כלים המשכן שהוא עשה.

[ישועת ה' כהרף עין הכוונה שזה נכנס וזה יוצא?] העתיד נכנס והעבר יוצא, הקליפה יוצאת והקדושה נכנסת. כמו שאמרתי, "הרף עין" עצמו הוא למעלה מהזמן. כתוב על בין השמשות – מעירים כאן – לפי ר' יוסי הוא כהרף עין[פא], אבל בחסידות מוסבר[פב] ש"הרף עין" הוא לא זמן, אלא רק כמו סוד קרן זוית, שהיא אין, המחבר שני דברים, אבל זה נקרא מצב של עומד, הוא עומד בין שני מצבים ועל זה כתוב "זה נכנס וזה יוצא". זה מסביר מה ששאלו קודם שברגע שאחד שיוצא רפיון הידיים לגבי השטות דקליפה, באותו רגע נכנסת האחיזה בשטות דקדושה במקומה, "כהרף עין".

בעל תשובה-בינוני-צדיק – עבר-הווה-עתיד

כשרואים שהעבר הוא אין – זה כבר מתקן את העבר. פעם דיברנו גם על כך, שהעבר הוא חיובי מתי שהופכים את הזדונות לזכויות[פג], כמו שכתוב שעל ידי תשובה אפשר להפוך גם את העבר לקדושה. זה הכח של היהודי, לכן אנחנו גם עברים, דברנו על זה פעם – "אברם העברי"[פד], העם העברי. בגלל שהעברי שלנו – לא שאנחנו מקושרים לעבר, רק שיש לנו כח להפוך את העבר. זה נקרא להפוך את העברה, שזהו סוד תשובה.

תיקון העבר הוא בעל תשובה; הבינוני נקרא תיקון ההווה והצדיק הוא תיקון העתיד. כח העברי הוא דוקא בסוד התשובה, הכח להפוך את העבר, אבל קודם צריך, התיקון הראשון הוא, להגיע למה שנקרא עומד, שהוא ה"הרף עין", "זה נכנס וזה יוצא". הרף לשון רפיון, והכוונה לרפיון הידיים לגבי האחיזה בעבר ומיד להחזיק בשטות של הקדושה, מה שהוא כותב כאן.

רמזי אין-הרף עין-עדיין

עכשיו נראה שתי גימטריאות יפות, אחר כך נסביר אותן על פי סיפור אחד. יש שלשה מצבים של אין: אחרי שמתקנים הוא באמת אין טוב, עם א; יש אין רע, עם א, שהוא שום דבר; ויש אין עם א שהוא כמו יש מאין, שזהו האין האלקי, שגם הוא טוב, טוב מאד אפילו. עוד פעם, התיקון של שלשת הזמנים נקרא: אין עם א, הרף עין עם ע ועדיין. אז כמה יוצאים יחד בגימטריא שלשת הזמנים – אין, הרף עין ו‑עדיין? כתר. מה זה? כתר הוא מה שלמעלה מטעם ודעת, זו השטות.

ההתבוננות שאין-הרף עין-עדיין שוה כתר מאד חשובה, ובזה האדם באמת יכול להשתחרר, לצאת מהגבול. עיקר הגבול הוא הזמן, כמו שאמרנו קודם, עיקר המצרים הוא גבול הזמן, והזמן הכוונה העבר, שכל הזמן אצלו הוא עבר. היציאה ממנו היא על ידי שלשת הביטויים האלה – אין, הרף עין ו‑עדיין – שהם כתר בגימטריא, הכולל את כל תרי"ג מצות דאורייתא ו‑ז מצות דרבנן, הכל כתר מצוות.

רמזי עבר-עומד-עתיד

נראה עוד דבר: כמה זה עבר-עומד-עתיד? [876] יפה, עשית כבר?... [הוא חי בעתיד...] מה זה 876? נפש אלהית (גם שר שלום בגימטריא, דיברנו על זה). עבר-עומד-עתיד הם שלש ה-ע. כאן רואים את שלש ה-ע, יש הסתכלות בכל אחד מהם שמתחיל עם ע, רק שבעבר יש ר בסוף, ואילו בעומד ועתיד יש ד, שהיא עֵד ועֵד.

לחיים!

"בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל". מה זה שלל? גם הסברנו תמיד ששלל הוא לשון שלילה, ששוללים את הרע ואז מגיעים לעַד. שלל הוא כח השלילה.

שנת ה-גל ושנת ה-על

ניגון "לכתחילה אריבער".

לחיים!

"לכתחילה אריבער" הכוונה "למעלה", למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, אז באמת הניגון הזה הוא הכי מתאים להיות ניגון של השטות דקדושה. הרבי שליט"א שר אותו הרבה בשנה הזאת, בגלל שהיא שנת ה-100 להסתלקות הרבי מהר"ש וזה הניגון שלו והפתגם המאפיין אותו, "לכתחילה אריבער", שצריך לכתחילה לדלג מלמעלה, למעלה מהזמן, זה שהרבי הקודם כותב כאן במאמר, שזה השטות דקדושה.

אולי נאמר קודם עוד רמז פשוט, שהשנה הזאת, תשמ"ג, היא שנת ה-גל מההסתלקות הרבי הקודם, והיא שנת המאה מהרבי מהר"ש, הרבי הקודם הסתלק בתש"י. כל שנה הרבי שליט"א אומר פירוש על פרק אחד מהמאמר הזה שיש לו 20 פרקים, הוא גמר אותו פעם אחת והתחיל עוד פעם. זאת אומרת שהיום בעזרת ה' הרבי ימשיך לפרש את פרק י"ג בפעם השניה שלו. הוא כבר פירש 20 פרקים, עכשיו פרק י"ג במחזור השני, השנה הזאת היא שנת ה‑גל. הוא גמר את המאמר בשנת תש"ל פעם אחת, ואז הוא התחיל שוב, מחזור שני, והשנה הזאת, היום, עוד מעט, הרבי יפרש את פרק י"ג כאן במאמר. והשנה הזאת היא שנת ה‑גל, ל"ג. מהרבי מהר"ש זו שנת המאה, ומהרבי הקודם, שעכשיו ההילולא שלו, שנת ה‑גל.

[על גל] 'על הגל', גל שייך ל"גלעֵד", כמו שדיברנו קודם. בכלל מה זה גל? "גל עיני". מה זה "עיני"? עין של עבר-עומד-עתיד, העינים שלי, במיוחד שתי עיניים של עומד ושל עתיד, שהן "על פי שנים עדים... יקום דבר", העדות נגד הטבע, למעלה מהטבע.