בטול הקדושה וישות הקליפה

ג' שבט מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (13ב) – תניא פרק יט (ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנק' קודש העליון הבטל במציאות באור א"ס ב"ה המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו כנ"ל ולכן נקרא כ"ח מ"ה והוא הפך ממש מבחי' הקליפה וס"א שממנה נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו ואמרין הב הב והלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו כנ"ל הפך בחי' החכמה ולכן נקראים מתים כי החכמה תחיה וכתיב ימותו ולא בחכמה. וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם כי בחי' החכמה שבנפש האלהית עם ניצוץ אלהות מאור א"ס ב"ה המלובש בה הם בבחי' גלות בגופם בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת בגופם בסוד גלות השכינה כנ"ל. ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלהית שרצונה וחפצה לדבק בה' חיי החיים ברוך הוא בשם אהבה מסותרת כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל וממנה [מהלבוש שק דקליפה] נכנס בהם רוח שטות לחטוא כמאמר רז"ל אין אדם חוטא כו'

דבר ראשון הוא מדייק שהסטרא דקדושה נקרא קדש – קדש העליון. כל דבר ששייך לסטרא דקדושה בא מהחכמה שנקראת קדש העליון, לכן זה סטרא דקדושה. מה זה שייך לפרק הזה? הסברנו אתמול שהפרק הזה הוא אור – אור האש של הנשמה. כתוב ש"קדש" הוא צירוף שתי מלים, יקד-אש – דבר שיש בו אש הוא קדש. "קדשי הוי'" כמו "אשי הוי'". בכך התחיל את הפרק, שהנשמה נקראת "נר הוי' נשמת אדם", אש קדש.

א"ס (אין סוף) והפכו ס"א (סטרא אחרא)

אחר כך אומר פה שני דברים: הוא אומר שהחכמה נקראת קדש – "שנקראת קדש העליון הבטל במציאות באור אין סוף ב"ה המלובש בו". משמע כאן דבר והיפוכו, שמצד אחד החכמה בטלה באור אין סוף ומצד שני שאור אין סוף מלובש בו. רומז למה שכתב קודם בתניא על התורה – אורייתא מחכמה נפקת" – שגם מלבישה וגם מלובשת, "יחוד נפלא שאין דוגמתו". לכן מדבר על החכמה ולא על מה שלמעלה. יש מעל החכמה, אבל שם רק בטל בתוך הדבר ולא מלביש אותו, בחכמה יש התלבשות – "מטי ולא מטי", "נוגע ואינו נוגע", זהו סוד היחוד הנפלא ששייך דווקא לחכמה. לכן הקדש שייך לתורה.

אחר כך אומר "והוא הפך ממש מבחי' הקליפה וס"א". רומז כאן – בר"ת שיש בכל הספרים – שס"א היינו היפך א"ס, מה שכתב רגע קודם, ההיפך ממש. מה הרמז בזה? כמו שהסברנו כמה פעמים, כל ביטול קשור להלכה של בטול בששים, שלמדנו לפני כמה ימים. למה הקיצור של אין סוף הוא א"ס? שכאשר המציאות התחתונה של האדם בטלה ב-ס מתגלה ה-א. אם זהו הכתר שמעל החכמה ה-א היא רק מקיף. ה-ס הוא בטול התחתון, לכן ס ר"ת של המלה סוף, בגימטריא עולם. א ר"ת של אין, שעולה אדון, כמו שמביא הרבי הקודם מהשל"ה שצריך לכוון ש"אדון עולם" שאומרים בבקר הוא "אין סוף" – אין עולה אדון ו-סוף עולה עולם. אם כן, הסוף הוא העולם ושוללים אותו – אין סוף, גילוי של אדון העולם ששולל את ההגבלה והמציאות הנפרדת של העולם. אם כן, בטול העולם נקרא בטול ב-ס, וה-ס רומזת לבטול. משא"כ בסט"א ה-א היא האדם שלא בטל ב-א. בא"ס ה-א היא אלופו של עולם, אדון עולם, ובס"א ה-א ר"ת של "אחר", בדיוק ההיפך מ"אחד". בקדושה אחד ובקליפה אחר, ויש מאחז"ל שמי שמחליף אותם מחריב את העולם. עוד פעם, ה-ס של א"ס היא בטול המציאות, כמו בטול בששים, וה-א היא גילוי האחד. על ידי בטול מתגלה האחד – כמו "צאינה וראינה", על ידי צא-אני זוכים לראה-אין, בטול וראית האין. ההבדל בין כתר לחכמה, כמו שאמרנו קודם, שכתר הוא נקודה דלא נעיץ וחכמה היא נקודה דנעיץ. אם ה-א היא כתר – לא נעיץ, לא מתלבש בפנימיות. אם חכמה – ובתניא מזכיר רק חכמה, לא כתר – הוא נעיץ, יש התלבשות של א"ס. בס"א יש ס, "דקרי אלהא דאלהיא", יש אור מקיף אך לא בטל בתוכו – ה-א נשאר נפרד, אחר. זהו הרמז ב"הפך ממש" בס"א מא"ס.

סדר הקליפה: מעשה-מחשבה-אמירה

שוב, בכתר רק מקיף ובחכמה גם בפנימיות. הוא אומר שמהס"א באות נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו וכו'. אומר שלשה דברים בנפשות הבאות מס"א – "דעבדין לגרמייהו", שכל מה שעושים הוא עם כוונה, פניה, לגרמייהו; "אומרים הב הב והלעיטני". יש פה מעשה, דבור ומחשבה. ה"דעבדין" היינו המעשה, המחשבה היא "לגרמייהו" – הכוונה שלהם היא פניה, על מנת להתייהר. ב"עבדין" יש מעשים לא טובים, וגם מה שנראה בחיצוניות טוב הוא חטא, "חסד לאומים חטאת", כי לגרמייהו. את זה כתב כבר בפרק א – "עבדין לגרמייהו", מעשה ומחשבה, כאשר אצל הגוי המחשבה פוסלת את המעשה. למה? אצל יהודי הקב"ה "מצרף מחשבה טובה למעשה", אפילו שאנוס ולא עשה, לפי פשט. אצל גוי לא מצרף מחשבה למעשה, כי נפרד בעצם. גם כאשר בהכרה חושב לעשות משהו טוב – בתת-מודע זה לגרמייהו. לכן לא מתחשבים במחשבה המודעת שלו, כי לא אמתית לגמרי – בתת-מודע יש לגרמייהו. הקב"ה לא מצרף אצלו מחשבה טובה למעשה, אלא מצרף מחשבה רעה למעשה אצלו – אף שאנוס ולא עשה, כי אמתי אצלו. את המחשבה האמתית הקב"ה מצרף למעשה. המחשבה שלהם יכולה לפסול אפילו מעשה שנראה טוב, כמו "חסד לאומים חטאת". כאן מוסיף דבר שלא כתב בפרק א, שחוץ ממחשבה ומעשה יש לסט"א גם דבור מיוחד – "דאמרין הב הב והלעיטני". יש כאן גם שתי בחינות, כמו שנסביר. הסדר בסט"א הוא מעשה-מחשבה-אמירה. כותב שהוא היפך הקדושה, וזהו היפך יסוד ספר התניא בקדושה – "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך [דבור] ובלבבך [מחשבה] לעשותו [מעשה]". בסט"א הסדר בדיוק הפוך – מעשה, מחשבה, דבור. זהו רמז, כותב את הסדר בסט"א הפוך מהסדר של התניא.

למה בקדושה מתחיל בדבור ולא במחשבה? כי אומר כאן שבקדושה הכל חכמה – "הפך בחינת החכמה ולכן נקראים מתים כי החכמה תחיה בעליה" – והחכמה מתגלה בפה, "דברי פי חכם חן", "לב חכם ישכיל פיהו", הכל "הוי' בחכמה יסד ארץ". הבטול אצל היהודי מתבטא קודם כל בדברי תורה בפה. אחר כך "ובלבבך", זה לב-בינה, אבל "בפיך" יש גילוי החכמה קודם כל. אחר כך "ובלבבך" זו התבוננות, "עבודה שבלב זו תפלה". אחר כך מעשה, בהתאם לבטול של הפה ולהתבוננות של הלב. כל זה יכול להיות "נעשה" אפילו לפני "נשמע" – "נעשה ונשמע", נשמע את פנימיות הענין שאתה עושה, כמו "עשי דברו לשמוע בכל דברו". כאן הבטול הוא פשוט ביטוי הבטול, וההתבוננות היא התבוננות בגדולת ה' לפי פשט. זה מביא לידי מעשה, גם כן מעשה שחדור בטול, והמעשה שחדור בטול מביא אחר כך ל"נשמע" את פנימיות המעשה עצמו.

סדר הקדושה: דיבור, מחשבה, מעשה

אם כן, בקדושה סדר התניא הוא "בפיך ובלבבך לעשותו", וכאן הישות של הסט"א היא בדיוק ההיפך. שם מתחיל ממעשה – שעושים מה שמתחשק, בלי לחשוב. אם כבר יש מחשבה בפנימיות – זו מחשבת לגרמייהו. תמיד יש לגרמייהו – או שמתגלה במחשבה או שנשאר בתת-מודע. אחר כך מבטאים את הישות בפה – שיא הישות הוא מה שמבטאים בפה. לכן כאן זהו החישוב. "דעבדין לגרמייהו" היה בפרק א, לומר שבהעלם תמיד יש להם כוונה להתייהר, אפילו שלא מודע כל כך, אפילו להם. לכן הסיפור המפורסם על חקירת אדמו"ר הזקן, שהיתה מלשינות על מה שכתוב "דעבדין לגרמייהו". הגוי לא כל כך מודע, חושב שהוא בסדר גמור – שעושה בסדר וגם חושב בסדר. אדמו"ר הזקן רק חייך, ואמר שעדיף שלא יענה על הענין. הם הרגישו שאם יגלה – הוא יגלה את התת-מודע, את ההעלם שלהם, והוא רע מאד, אז עדיף להם שלא. או שמרגיש או שלא מרגיש, אבל עיקר ביטוי הישות הוא הדבור. גם בקדושה עיקר גילוי הבטול בדבור, דברי תורה ותפלה, "כי חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה". יש "ימותו ולא בחכמה", ואיפה החיים? בפה, בדבור דקדושה. לכן בלשון יש "זכה נעשה לו סם חיים" ואם לא זכה נעשה היפך הסם-חיים.

צריך להבין הנקודה שעיקר הישות מתגלה בדבור, כי במעשה יכול להיות בהעלם. גם בדבור יש שני דברים, "הב הב" ו"הלעיטני". זה דבר ששייך לזמן הזה. כל דבר הוא בהשגחה פרטית, ובמיוחד בתורה. החוש של חדש שבט בספר יצירה הוא אכילה, שבעיקר נקרא "חוש הלעיטה", כמו "הלעיטני". יש עוד שם לחוש, אכילה, או טעם – חדש של שבט הוא שבט אשר, בו כתוב "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", זהו תיקון האכילה, "צדיק אוכל לשובע נפשו". לכל חדש יש תיקון בספר יצירה והתיקון של שבט הוא כל מה שקשור לאוכל. המלה הכי מקורית בספר יצירה היא חוש הלעיטה – "הלעיטני". לפי האריז"ל החדשים הם לפי דגלי המדבר, כמו שקוראים את הנשיאים, והשבט ה-יא הוא אשר. כל עונה היא כנגד דגל – ניסן-איר-סיון הם "דגל מחנה יהודה", יהודה-יששכר-זבולון. הקיץ הוא ראובן-שמעון-גד. הסתו הוא אפרים-מנשה-בנימין. החרף הוא דן-אשר-נפתלי. זהו הקשר לרבי שליט"א, שקבל נשיאות בשבט. הוא נולד ב-יא ניסן בו קוראים את הנשיא של חדש שבט – קשר יום ההולדת של הרבי לחדש קבלת הנשיאות. כל השיחות של יא ניסן – בעיקר בשנים הראשונות – היו על נשיא שבט אשר, שבחדשים הוא חדש שבט. לכל חדש יש גם אות, האות של שבט היא צ – האות ה-יא ב-יב פשוטות. על זה כתוב "צדיק אוכל לשובע נפשו". לכן זהו גם, בקבלה, החדש של התקשרות לצדיק – התקשרות לצדיק שייכת לחדש שבט. יצא לנו שבדיוק למדנו היום על דבר ששייך לחדש הזה, חדש שבט, חוש הלעיטה. עיקר הישות של אומות העולם, של הגוי, מתבטא בעיקר בענין של אמירת "הב הב" ו"הלעיטני". מדייק דווקא אמירה.

אהבה בקדושה – נתינה

עכשיו נסביר קצת מה הרמז כאן, למה כתוב "הב הב" פעמיים. זהו פסוק, "לעלוקה שתי בנות הב הב" – מדת העלוקה שיונקת ולא נותנת, רק מקבלת. המדה הזו דווקא קשורה לכך שכתוב פעמיים הב, ולא די בפעם אחת. הקליפה כאן באה מהפעמיים הב. למה צריך להיות פעמיים הב, "הב הב". פעם אחת "הב" זה בסדר, כל אחד מקבל קצת, אבל פעמיים "הב" אומר רק לקבל, לא לתת כלום. מה הענין?

קודם כל, מענין שהרבה פעמים כאשר שואלים את הרבי שליט"א על ההסבר לאנשים רחוקים מה ההבדל בין יהודי לגוי – תמיד השאלה הראשונה, קשה להסביר שליהודי יש נה"א ולגוי לא – שמעתי כמה פעמים שהרבי עונה שהטבע של אינו-יהודי הוא רק לקבל ,לא לתת, והטבע של יהודי הוא לתת. זו הצורה הכי פשוטה שהוא מסביר את ההבדל בין יהודי לגוי. גוי, אפילו כשהוא עושה מדינת סעד או מושגים כאלה של השפעה, בפנימיות היינו רק כדי שכל אחד יקבל מה שצריך, מה שנחוץ לו, שלא יחסר לו. זה מה שנקרא אינטרס. כל המושג אינטרס הוא מקור הגויישקייט של כל העולם, כי "לגרמייהו", הכוונה היא לקבל, התרבות היא שיצא לי מזה משהו. זהו האינטרס שלו. האינטרס הוא תמצית הרע, תמצית הגוי, מה שנקרא "הגוי אשר בקרבך" – שיש בכל אחד גוי. תמצית הגוי, שיש לי אינטרס, שיקבל מזה משהו. המושג גוי כולו רק קבלה, "הב הב". יהודי גם מבקש מה' לתת לו, אבל עם זה יש לו טבע גם לתת. זו האהבה המסותרת, שהוא ממשיך. לכל יהודי יש אהבה מסותרת. יש הרבה רמזים במלה אהבה, אבל יש רמז מאד יפה שכנראה מרמז לזה – אהבה הפוך אותיות הב-הא, 'גיו אנד טייק, טייק אנד גיו'. הא זה לתת – הא לך, קח. "הא לכם זרע". באהבה מתוקנת, אצל שני אוהבים, שני אוהבים, יש נתינה וקבלה. האהבה מתחילה מנתינה – הא (למפרע) ורק אחר כך יש את ה-בה, הב למפרע. מתחיל מנתינה ואז לקיחה.

אם כן, כאן הסדר מעשה-מחשבה-דבור ואצלנו זה דבור-מחשבה-מעשה. כל הענינים כאן, בקטע הזה, זה נקרא שהסט"א זה "הפך ממש". לכן מלמד שאצלם זה הפך האהבה. ליהודי יש אהבה מסותרת ואצלם יש משהו שהוא הפך האהבה שנקרא "הב הב והלעיטני". כל הפגם שלהם רק ב-א, באחד, שבמקום הב-הא זה הב-הב – כל הפגם ב-ב השניה, שמוסיפים ל-א עוד אחד ונעשה ב ונעשה "הב הב" במקום "הב הא", ממש "כל המוסיף גורע", במקום שתהיה כאן קדושה הופך לסט"א גמור, שמאבד את ה-א מהאהבה, שהכל אינטרס. זה נקרא שכל האהבה שלו היא אינטרס, זה ה"הב הבה". יכול להיות "הב" עדיין בקדושה, אבל אם זה "הב הב" הכל פסוק, הכל אינטרס, הכל סט"א.

שאלה: כתוב שמותר לפרסם את נתינת צדקה, יש אינטרס. כשראובן הציל את יוסף זה גם אינטרס. מה ההבדל?

תשובה: הוא שואל שגם אצל יהודי יש כל מיני אינטרסים שעושים הנצחות וכו'. אמרנו שאצל יהודי כל המחשבות "לגרמייהו" יכולות להיות רק בתודעה, כי בתת-מודע, בהעלם, יהודי הוא טוב. זה שלפעמים עושים משהו טוב עם מחשבה על אינטרס זה כמו המושג, שיש מאד אצל הרבי, 'להלביש את הענין בטבע'. גם בתוך הנפש, כשאדם עושה, כשיהודי עושה משהו טוב, והוא עושה את זה בגלל איזה אינטרס שנדמה לו שיש לו בזה, כמו "על מנת שיחיה בני", לפעמים היה מוטב לו להפשיט מהאינטרס, אבל לפעמים זה אפילו התיקון, להלביש באינטרס, כי על דרך הלבשת הקדושה בתוך הטבע. ליהודי יש פנימיות רק לה', "בלתי להוי' לבדו". הכל מצד ה-הא, ב-א. הכל לה', וכשממשיך באינטרס היינו שמלביש את האור בטבע, בעולם. אצל הגוי הכל אינטרס, אין שום דבר חוץ מזה, רק הב-הב.

העלאת האינטרס לקדושה

[צריך לרדוף אינטרס כזה?] זה הכלל הגדול של הבעל שם טוב, בשביל לפעול – לפני שאדם פועל – הוא צריך אינטרס, בשביל שגם הגוף ילך אתו. אחרי שהוא עושה את העבודה הוא צריך לבטל את האינטרס. זו העבודה. יש סוד פרה אדומה, שכתוב באריכות בכתר שם טוב, שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא. הוא אומר שבעבודת ה' זהו סוד האינטרס, או ישות כדי לעשות דבר טוב – מה שנקרא "ויגבה לבו בדרכי הוי'". זה יכול להופיע בכמה אופנים. לפני שאדם עושה היצר הרע בא ואומר לו – מי אתה לעשות דבר כזה? לבטל את היזמה, לבטל את החשק ואת המרץ שלו. אדם צריך להתעקש נגד זה, וכן להרים את עצמו. יש דרך שגם הבעל שם טוב אומר, שאם למשל קשה לקום בלילה – לחשוב שאני קם בשביל לשתות כוס קפה, ובאמת לשתות אותה, ואז מבטל את היצר כי עושה לעצמו. היצר הרע לא יכול לומר 'אתה צדיק שקם חצות?!' – אני לא צדיק, קם בשביל עצמי. זו שפלות. אדם צריך להכיר את הגוף שלו, את השפלות של עצמו, ולכן צריך להלביש אפילו את הדברים הטובים בשפלות של עצמו. עבודת ה' זה משהו מסובך, אי אפשר על רגל אחת, כל מקרה שונה. אבל יש להלביש דבר טוב בדבר חיצוני כדי ליישם.

בכל העולם הזה – הנשמה ירדה לתוך הגוף, "מאגרא רמא לבירא עמיקתא", בשביל יישום. כל ירידת הנשמה לגוף, דבר עכור, בשביל שיהיה מעשה בעולם, תיקון. כך האדם צריך להלביש כל הזמן את הרוחניות בגשמיות כדי שיוכל לפעול, המעשה הוא העיקר. יש לזה כל מיני צורות. הבעל שם טוב אומר שאותו דבר שמטהר לפני המעשה, הישות שגורמת למעשה, מטמאת אחרי המעשה – אם ישאר עם ישות, שהוא גדול, זה יטמא אותו. לפני שאדם עושה משהו צריך להחזיק עצמו טמא, חסר, והתיקון הוא העשיה. אפילו אם העשיה לא מתאימה לי, אני טמא, איך מגיע לי לעשות מצוה, דבר חשוב? צריך להגביה את עצמו – אני כדאי, אני ראוי, או שיש לי אינטרס, יש כל מיני צורות להגביה, העיקר שיעשה. ברגע שעשה – יש פסוק "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". הבעל שם טוב מסביר גם את זה, שכח הנחש לנשוך רק בעקב, סוף המעשה. אם נתן את הצדקה ועדיין מחזיק עצמו גדול (עס האלט זיך גרויס) – זה מטמא הכל. לפני שעשה – שיעשה בשביל שישימו לו שלט, העיקר שיעשה. אבל אחרי שהוא עשה... בסדר גמור שיש אינטרס – כדי שיעשה, כדי להמריץ אותו, צריך את הישות. [אבל זה לא הכי...] זה חשוב מאד בשביל לעשות.

כמו כל חינוך, כמו שנותנים סוכריה לילד. [לא עדיף אחרת?] יש סדר – מן הקטנות אל הגדלות. [אבל אלה אמוראים וגדולים.] גם להם יש קטנות וגדלות, לכל אחד. כל מה שעושה, אפילו טובת העולם הבא, זו קטנות. זה נחוץ, ככה ה' ברא את העולם. בלי הקטנות הוא יעשה פחות, יסתפק בהתבודדות וענינים רוחניים בלבד, ולא ימלא את הכוונה. בשביל שאדם יעשה יש כל מיני פטנטים ברוחניות כדי שיעשה, אפילו דברים רוחניים – שיהיה לו עולם הבא, לבריאות. אבל אחרי שעושה צריך מיד לבטל את עצמו. נראה בגמרא, יש מושג "מסייע אין בו ממש" – מובא בתוספות בדף שנלמד היום – אחרי המעשה צריך לדעת שה' עשה הכל ואני מסייע שאין בו ממש. בסוף המעשה צריך לבטל את הישות שלו לגמרי, שלא עשה כלום, אבל בשביל לעשות צריך להלביש בכל מיני צורות – אינטרסים, גדלות וכו'. על זה כתוב שהדבר שמטהר בתחלה מטמא בסוף, זו נשיכת הנחש בעקב. בסוף המעשה מחשבת הגדלות ממטמאת לגמרי. זה כל התורה כולה, כל מקרה אחרת, לא דבר פשוט.

אמירת "הב הב" ו"הלעיטני"

שוב, כאן כתוב "דעבדין לגרמייהו ואומרין הב הב והלעיטני". מה ההבדל בפשט? משמע ש"הלעיטני" יותר גרוע מ"הב הב". "הב הב" זה רק לתת בידים והוא יכניס לפה – "הב הב" בגימטריא יד – אבל "הלעיטני" זה לשים בתוך הפה. מה זה אומר? מה זה מדגיש? שככל שהקליפה גוברת, הישות מתגברת, האדם פחות עושה משהו – אפילו היד לא יכולה להשפיע לפה, העיקר שישימו לו בתוך הפה. היד גם צריכה להיות משפיעה, לשים את האוכל בפה, אבל הוא בבחינת הלעיטני, לא מסוגל שהיד תשים, רק שישימו לו בפה. עוד יותר ישות, לא מוכן אפילו לקבל ביד שתשפיע ליד. [אולי הוא חולה שלא מסוגל?] כן, חולה נפש, חולה היש, מחלת היש.

עוד פעם, החדש הזה, חדש שבט – מה הפשט? לשון "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר". בחסידות מסביר ששבט היינו שבט הפה, הדיבור המתאים, זה החינוך של החסידות. רק במקרה חירום צריך שבט ממש, אבל שבט הוא שבט מוסר. כמו שמוכח מהמשך הפסוק – "ואוהבו שחרו מוסר". "שחרו" הכוונה שכל בקר קם ואומר לו דברי מוסר, ודברי המוסר שאומר לו בבקר השכם שומרים אותו על כל היום. ככה המפרשים מפרשים בפסוק. מי ש"חושך שבטו שונא בנו" ומי שאוהב את בנו "שחרו מוסר", לשון שחרית. יש עוד פשט, ש"שוחרו" הוא פשוט דורש – דורש לו דברי מוסר. לכן כתוב ששבט גם אותיות בטוש, שרש בטש שכתוב בתניא פרק כ"ט – בטוש הוא לשבור את הישות, כמו שמוסבר שם. אם כן, החדש הזה יותר מכל חדש הוא חדש של בטול היש. כתוב שבטוש הוא קיצור-נוטריקון של בטול-היש.

[זה חדש של תיקון הברית כמו שלמדנו שצריך להגיע לתיקון המלכות ואז ליסוד?] כן, זו באמת ההתקשרות לצדיק, שהוא היסוד, וזה על ידי בטול היש – עבודה להגיע לפנימיות המלכות. חיצוניות המלכות היא הישות. זה מתאים.

יש עוד חידוש טוב, שאם היהודי הוא משפיע והגוי הוא מקבל, וגם בנפש של כל אחד, מובן יותר מה שהוא כותב בהמשך שהקליפה נקראת מתים והקדושה נקראת חיים. יש חי ויש חיים. כתוב שחיים היינו "חיים להחיות". זהו כלל בחסידות, שבמלה חיים יש מובן של השפעה. מי שרק מקבל הוא מת, כי מת הוא אחד שלא יכול להושיט יד. כמו

חיים להחיות

שאמרנו שהסדר כאן שלא מוכן אפילו להושיט את היד שלו, רק שישימו לו בפה – זאת אומרת שהוא מת לאט-לאט, לא יכול לתפקד, כמו שאומרים היום. הישות מביאה את האדם לחוסר יכולת לתפקד בכלל, מה שאין כן הבטול מגביר את תפקוד האדם. כתוב בפירוש, מאמר ארוך של אדמו"ר האמצעי, שענוה נותנת את הכח לעשות הרבה. זה פשוט, כי לא מחזיק טובה לעצמו. אם אני לומד ומחזיק טובה לעצמי אני צריך הרבה זמן כדי להרגיש טוב, צופרידן פון זיך, שיש לו סיפוק מהישות שלו, לוקח הרבה זמן והרבה אנרגיה, ובסוף הוא לא עושה כלום, כי כל הזמן והאנרגיה הולכים על הסיפוק שלו מעצמו. מה שאין כן מי שלא מחזיק טובה לעצמו, כי יודע שהוא רק מסייע שאין בו ממש, שלא עשה כלום, ממילא אין לו שום כובד – לא מכביד עליו, לכן יכול להרבות עשיה. ככל שיודע שלא "כחי ועצם ידי" אלא "הוא הנתן לך כח לעשות חיל" הוא מתפקד יותר ויותר, כשהעיקר הוא התכלית, "המעשה הוא העיקר". [הלעטה עושים לאווזים בשביל שיהיה להם כבד גדול – כבוד גדול...] נכון.

חיים להחיות, כמו שדורשים על הפסוק "צדיק באמונתו יחיה", שדורשים אל תקרא יִחיה אלא יְחיה. יש כמה פירושים. אדמו"ר הזקן התנגד לפירוש שרק יְחיה, שהוא עושה הכל. כתוב שתלמידי המגיד והבעל שם טוב פרשו שהצדיק מחיה את כולם, אם כן אין צורך כל כך בעבודה אישית עצמאית מצד החסיד. חב"ד התנגדה לזה, שכל אחד צריך לעבוד בעצמו. בכל אופן, לא בגלל זה לא מקבלים את הפירוש של "יְחיה" – מה שחי בעצם ממילא הוא להחיות, מוכרח במציאות, לא דרוש. אם הוא באמת צדיק ובאמת חי – הוא מחיה. הדבר שהוא חי – הוא המשפיע, כמו שבקבלה הצדיק בכלל הוא היסוד, "הוא המכלכל", "הוא המשביר", "ברכות לראש משביר" ו"ברכות לראש צדיק". "ועמך כלם צדיקים", יהודי הוא צדיק בעצם, הוא משפיע בעצם, מה שאין כן הקליפה היא "הב הב".

בשביל לתת, בעולם הזה, צריך להשפיל את עצמו מאד מאד – כל מה שמשפיל עצמו מאד יכול לתת יותר. למה אנחנו יוצאים מאברהם אבינו, גם כתוב לפי פשט – כי אברהם הוא המשפיע, בעל החסד הגדול, לכן הוא השרש של עם ישראל. איך מגיע לזה? על ידי "ואנכי עפר ואפר", ואז לא צריך שום דבר לעמו. "צדקה ומשפט", קודם יודע מה המינימום שצריך לעצמו – אפסי – וכל השאר יכול לפזור. על ידי משפט צדק, בטול היש שעושה עם עצמו, בא לצדקה, לתת הכל. זהו יסוד עם ישראל, שעל ידי שפלות – בטול היש, בטוש, שפלות – יכול לתקן את הכל ואז מתקן את הלעיטני. אז כל האכילה שלו היא בחינת שבת, "וצדיק אוכל לשובע נפשו" וכל אכילתו עונג שבת. זו כבר מדרגת צדיק באמת, על דרך "אתהפכא". ובכל זאת, זה הענין של החדש הזה, חדש שבט.