פוסטים של הרב יצחק גינזבורג ברשת X

תשפ"ה

הרב יצחק גינזבורג

@RavGinsburgh

כפר חבד, ארץ ישראל | pnimi.org.il | שנת לידה 1944

כט סיון – בכתר העליון

בכתר עליון, רובד העל-מודע של הנפש, יש שלשה 'ראשים' - הראש העליון הוא האמונה, השני התענוג והשלישי הרצון. האמונה היא בה'; התענוג הוא מהתורה; הרצון הוא משיח!

ל סיון – מפני חטאינו

מפני חטאינו גלינו מארצנו. חטא לשון חסר. הגאולה תבוא כאשר נמלא את החסר. עלינו לדעת מה חסר לנו ומה צריך לעשות כדי למלא את החסר. כתוב, "דעת חסרת מה קנית". עיקר החסרון הוא בדעת. בשירת חנה נאמר "אל דעות הוי'" - ישנן שתי דעות, דעת עליון (שלמעלה היש ולמטה האין) ודעת תחתון (שלמטה היש ולמעלה האין). כדי למלא את החסר עלינו לחבר את שתי הדעות יחד. שתי הדעות אמת, וכאשר הן מתחברות יחד (בבחינת 'נושא הפכים') זוהי האמת לאמתו. כאשר ממלאים את החסר, שהחסר עצמו יהיה 'חסר מלא' (שהחסרון עצמו תהיה מלאה דעת, מודעות לה' ומודעות למצבנו אנו), אזי "כולו הפך לבן טהור הוא" - ובא לציון גואל.

א תמוז – ידידי רועי מקימי

"ידידי רועי מקימי, ממרמס אנשי לצון, הגידה לי אתה, על מי נטשת מעט הצאן". לאחר הסתלקות אביו, הרבי המהר"ש, הביאו ניגון זה, "זמרת הארץ", על מלות פיוטו של רבי ישראל נג'ארה, לליובאוויטש. כשהרבי הרש"ב הצעיר הגיע למלים "על מי נטשת מעט הצאן" בכה ואמר "על מי נטשת" - על מי סמכת - "מעט הצאן" - שה"מעט" יורגש ב"צאן". ה"מעט" היינו תחושת "כי אתם המעט מכל העמים". והנה, בתורה, "זמרת הארץ" היא "מעט צרי ומעט דבש וגו'" - מעט צרות ומעט מתיקות. והנה, "מעט צרי ומעט דבש" = "כי אתם המעט מכל העמים"!

א תמוז – והנה גמלים באים

"והנה גמלים באים". לפי הכלל של "מיעוט רבים שנים", יש כאן שני גמלים. ראה ספר השרשים לרד"ק שהשרש גמל משמע גם תחלת תהליך וגם סוף תהליך - "נעוץ סופן בתחלתן" - כך השי"ת "גומל חסדים טובים" - חסד בראש וחסד בסוף. החסד בראש הוא נתינת מוחין דקטנות ואילו החסד בסוף הוא נתינת מוחין דגדלות, אמונה ודעת.

המשך:

אם יש גמל בראש וגמל בסוף מסתמא יש שפן (שפן נסיון) באמצע. והסימן: גמל שפן גמל משלימים ל-576 שהוא 24 ברבוע, וכן 576 עולה אמונה-דעת. המעבר ממוחין דקטנות (גמל א', אמונה) למוחין דגדלות (גמל ב', דעת) הוא באמצעות השפן (נסיון) באמצע, וכמאמר הידוע "אין חכם [מוחין דגדלות] כבעל הנסיון". "אין חכם כבעל הנסיון" עולה בגימטריא "בן פרצי", כינויו של משיח בן דוד (דור עשירי פרץ בן יהודה, ככתוב בסוף מגלת רות, אם המלכות). בעל הנסיון רומז למשיח בן יוסף (שעמד בנסיון) - בעל הנסיון = 283, משיח בן יוסף = 566, שלם וחצי! ואילו חכם רומז למשיח בן דוד (שלומד ממשיח בן יוסף - על כל אחד ללמוד מהנסיון של חברו) - משיח בן דוד הוא אח"מ, איש חכם מאד (= משיח בן דוד). "והנה גמלים באים" מתאר את ביאת רבקה ליצחק. נמצא שרבקה נתונה בין שני הגמלים. גמל רבקה גמל = מלך המשיח!

א תמוז - אורות

בתניא של היום (א תמוז) כתוב "... לכך ניתן רשות לחכמי האמת לדבר בספירות בדרך משל וקראו אותן אורות...". ידוע שהמלה אורות = 613, תרי"ג מצות תורה-אור, כל מצוה היא אור ה' (אור בגימטריא אין סוף). וביחד עם ספירות (756, חשמל חשמל, יהלום זך, שמן זית זך כתית למאור) = 1369 = 37 (יחידה) ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" - "זה רוחו של מלך המשיח". ספירה לשון אבן ספיר ("כמראה אבן ספיר דמות כסא"), אבנו של יששכר בחשן המשפט של הכהן הגדול - יששכר הוא ה"יודע ספר" מבין שבטי י-ה לדעת מה יעשה ישראל. האור הוא אור בהיר ("אור בהיר הוא בשחקים"). כל מצוה היא אור ה' וכל אות בתורה היא אבן ספיר (בספר יצירה האותיות כונו אבנים). בתורה החדשה שיגלה מלך המשיח - שהוא היחידה הכללית של נשמות ישראל (ובו ה' דרגות-עליות כנגד נרנח"י שביחידה, עד שמגיע ליחידה שביחידה, סוד 37 ברבוע כנ"ל, סוד ה"מאד" של "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", למעלה מכל מדידה והגבלה - יש יחוד מלא בין קיום המצות (אור), "המעשה הוא העיקר", ולימוד התורה (אותיות), "תלמוד תורה כנגד כולם" וד"ל.

ב תמוז – פני שבת נקבלה

בקבלת שבת אומרים "פני שבת נקבלה" ר"ת נפש, סוד הנשמה היתירה שכל יהודי מקבל בשבת, שהיא הארת פנימיות השבת ("פני שבת") בנפשו. במוצאי שבת נאמר "וביום השביעי שבת וינפש" ופירשו רז"ל "'וינפש' - אוי אבדה נפש", היינו הסתלקות הנשמה היתירה של שבת קדש במוצאי שבת ("שבת וינפש" - כאשר שבת, בצאת השבת, אוי אבדה נפש). אך יש לפרש "וינפש" כפשוטו, שמתעצם עם הנפש (הנשמה היתירה של שבת), שמפנים אותה ("וינפש" לשון נפעל), והוא מה שנאמר בזהר אודות השבת - "מינה מתברכין כולהו יומין", כל ימי השבוע הבא עד ליום השבת הבאה. והוא סוד הרשימו שנשאר במקום החלל (עובדין דחול דששת ימי המעשה) שנוצר על ידי הצמצום (הסתלקות הנשמה יתירה). ולכן נאמר שתלמידי חכמים (הדבקים בתורה בכלל ובפנימיות התורה בפרט שהיא בחינת שבת) נקראים 'שבת' וטועמים את טוב טעם השבת כל ימי השבוע. נמצא שביחס למי שאינו דבוק בה' ובתורתו (שבשבת קדש גם בו מאיר אור השבת, כמבואר בתניא) נאמר "''וינפש' - אוי אבדה נפש", אך ביחס למי שדבוק בה' ובתורתו הפשט של "וינפש" הוא כנ"ל, שמתעצם עם הארת קדושת השבת כל ימי המעשה, והוא הנותן לו כח לקיים את מצות התורה "והתקדשכם והייתם קדשים" - "קדש את עצמך [בקדושת השבת] במותר לך". בקבלת השבת מקבלים את הארת פנימיות השבת, בצאת השבת מקבלים את הארת אחורי השבת, סוד הרשימו של השבת כנ"ל (וכידוע בסוד הרשימו, שלא נגע בו הצמצום כלל, חוץ ממה שהצמצום עצמו אינו כפשוטו, והוא רק מצדנו כו'). בקבלה, פני השבת היינו: שבת בת ת, ואחורי השבת: ש שב שבת, שביחד עולים ד פעמים שבת, 2808 = אהבה פעמים יראה - אהבה היא הפנים ויראה היא האחור. בראשית [ברא אלהים] אותיות ירא שבת כנודע, והוא נאמר במוצאי שבת שקדמה למעשה בראשית, בתחלת יום אחד, שנקרא יום אחד ולא יום ראשון על שם ההארה-הרשימו של השבת שקדמה למעשה בראשית, אור אין סוף ב"ה שקדם לצמצום הראשון.

ב תמוז – סוד פרה אדומה

סוד פרה אדומה - פרה הדומה לאדם (אותיות אדם הדומה לפרה), על שם המצוה הראשונה שנתנה לאדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה". על ידי מצות פרו ורבו האדם מנציח את עצמו, מנצח את מלאך המות, מטהר את אבי אבות הטומאה. פרה הדומה לאדם (אדם הדומה לפרה) = 420 = יעקב רחל, "שופריה דיעקב כשופריה דאדם הראשון" - "שופריה" לשון שופר, סוד "שור פר" כמבואר בגמרא. בין אבותינו הקדושים, עיקר מצות "פרו ורבו", שנתנה לאדם הראשון כנ"ל, התקיים אצל יעקב אבינו, וכידוע בסוד "אחד" - א כנגד יעקב, ח כנגד ח בני לאה וזלפה שפחתה, ד (רבתי) כנגד ד בני רחל ובלהה שפחתה. וכן הפשט של "שופריה", לשון יפי (שפר היינו היפי של הבינה, אמא, "אם הבנים שמחה", כנודע) רומז ליפי המיוחד של ה"פרה אדמה תמימה" (תמימה = 11 פעמים אדם) הדומה ליפי האדם (יפי האדמימות שבפני האדם, "אדמוני עם יפה עינים" הנאמר בדוד המלך, סוד אדם ר"ת אדם דוד משיח, כנודע). אדם פרה = פרים, י פעמים גל (הבסיס של סדרת א-ד-מ, ודוק). אדם פרה בהכאה פרטית (א פעמים פ כו') = 1080 = 24 (שעות היממה) פעמים אדם - מכח הפרה שבו האדם הוא תמיד אדם!

ז תמוז – שמאל דוחה וימין מקרבת

"לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" - צריך לדחות את השמאל ולקרב את הימין, ושהימין עצמה תדחה את השמאל, בסוד "עשה דוחה לא תעשה" (ראה תניא תחלת אגרת התשובה). עבודת הימין היא "ואתהלכה ברחבה" ואילו השמאל נוטה לצמצום וכיווץ. הימין חפץ להשפיע טוב לכל, בלי 'לבדוק בציציות' ("על כל פשעים תכסה אהבה"), ואילו השמאל מצמצם את ההשפעה רק ליראים ושלמים הראויים לה באמת. יהי רצון שנזכה לאמץ בחיינו את מדת הקדוש ברוך הוא, "ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל" - קודם לרומם את הימין על השמאל (שתהיה "יד החסידים על העליונה"), ואז לעשות חיל בכל עניננו, הן בגשמיות והן ברוחניות, על ידי התכללות גבורת השמאל בעצם הרצון להיטיב של הימין ("לאכללא שמאלא בימינא"). כך נזכה בקרוב לימות המשיח עליהם נאמר, "וישראל עושה חיל"!

ח תמוז - חקת

חקת - ח-ק-ת - 400-100-8 (שמונה ימי מילה; מאה ברכות בכל יום; ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר - ת עלמין דכיסופין דירתי צדיקיא לעלמא דאתי), סדרה עולה. ההפרשים: 300-92 (פחד, פחד יצחק). הבסיס: 208, יצחק (ישר צדיק חסיד קדוש - חסיד קדוש ר"ת חק, שרש חקת). ההפרש הבא: 508 = חקת! 6 המספרים הראשונים בסדרה: 8 100 400 908 1624 2548 = 5588 = 11, חד ולא בחשבן, פעמים חקת! המספר השביעי, החביב, בסדרה הוא 3680. הסכום של כל שבעת המספרים הראשונים בסדרה הוא 9268 שעולה 7 פעמים 1324, שהוא הערך הממוצע של שבעת המספרים. מרכיביו הראשוניים של מספר זה הם 2 2 331, שביחד עולים 335 = פרה אדמה! [לפעולה זו קוראים 'יסוד' המספר, ודוק]. נחשב את שבעת המספרים בדילוג: 8 400 1624 3680 = 5712 = 7 פעמים 816, שפלות; 100 908 2548 = 3556 = 7 פעמים חקת! אפר הפרה המטהר את אבי אבות הטומאה (ורומז לתחית המתים מן התורה) הוא מדת השפלות בנפש, סוד "הקיצו ורננו שכני עפר" - "עפר שרפת הפרה". "זאת חקת התורה".

ח תמוז – זאת חקת התורה

"זאת חקת התורה" - סדרה עולה: 616-508-408. שני ההפרשים: 108-100. הבסיס: 8 (ה-ח של חקת). בין "חקת" ל"התורה" - 108 = חק! היינו ש"התורה" הוא חק חקת, לשון זכר ולשון נקבה  - 'איהו חק איהי חקת'. החק עצמו הוא ח-ק (הבסיס של הסדרה וההפרש הראשון, בין "זאת" ל"חקת"). החלק החיובי של הסדרה מתחיל מהמספר 28, כח (כתר חכמה). יש בסדרה חמשה מספרים לפני "זאת חקת התורה": 28 88 156 232 316 = 820, משולש 40 = "ואהבת לרעך כמוך", כלל גדול בתורה, כמו ש"זאת חקת התורה" כוללת את כל התורה כולה. וביחד עם "זאת חקת התורה", ח (בסיס הסדרה) המספרים הראשונים = 2352, היהלום של 48, כלומר פעמיים 1176 (משולש 48) = "יסוד היסודות ועמוד החכמות", ראשי תבות י-ה-ו-ה (פתיחת הרמב"ם ל"יד החזקה"). סכום 13 המספרים הראשונים בסדרה (28 88 156 232 316 408 508 616 732 856 988 1128 1276) = 7332 = 13 פעמים 564 (הערך הממוצע של ה-13) שעולה רוח-עפר, שני יסודות הבריאה המסמלים רוחניות וגשמיות, שמים וארץ, שחיבורם יחד הוא סוד החיים (נשמה בגוף), הכח של "עפר שרפת הפרה". נחשב את 13 המספרים (שכנגד שלש עשרה מדות הרחמים) בדילוג: 4004, 3328 (ההפרש בין שני הדילוגים הוא 676 = 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע!) - שניהם כפולות של 13, דבר שבכלל אינו מחויב. 4004 = 13 פעמים אלעזר (308) - "מצותה בסגן", כמו שכתוב בפרשה; 3328 = 13 פעמים אהרן (אלעזר = בן אהרן), המוזכר ביחד עם משה בפתיחת הפרשה! נמצא שרוח-עפר = אהרן-אלעזר, ממוצע 13 המספרים! אהרן הוא כנגד הרוח (ההשראה לאלעזר בנו במעשה הפרה, כח המחשבה ביחס לכח המעשה בפועל) ואילו אלעזר (האל עוזר) הוא כח ביצוע מעשה הפרה בפועל.

כ תמוז – פי האתון ופי הגורל

קשר מובהק בין פרשת בלק לפרשת פינחס: פי האתון - פי הגורל. פי האתון = תלמיד חכם, פי הגורל = קול דממה דקה (דתמן אתי מלכא) - דברי חכמים בנחת נשמעים (בגין דמלכא אשתכח בגווייהו, ע"ד שכינה מדברת מתוך גרונו של משה - גרון-גורל מתחלפים ע"י אותיות למנ"ר ודוק). בגורל יש שתי לשונות: אך בגורל, על פי הגורל = 696 = שמשון = עתיק יומין = ג"פ דבר הוי' (זו הלכה, זו נבואה, זה הקץ - קץ שם לחשך, ובסדר הזה הם כנגד דעת-בינה-חכמה, צירוף והי, צירוף היסוד, תיקון הברית). והנה, גם אתון גורל = 696! נמצא שהאתון של בלעם כלולה בנחלת ארץ ישראל שעל פי הגורל!

בפרשת חקת (שלפני פרשת בלק) יש את שירת הבאר, סוד פי הבאר (המופיע ה פעמים בתורה, בסיפור המפגש הראשון של יעקב ורחל). ובפרשה הקודמת, פרשת קרח יש את פי הארץ (ותפתח הארץ את פיה גו'). בפרקי אבות כתוב שעשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ פי הבאר פי האתון כו' - שלשת הדברים הראשונים (כנגד ג"ר) הם שלש פיות - פי הארץ פי הבאר פי האתון - כנגד ג פרשות סמוכות, קרח חקת בלק (קרח פי הארץ, חקת פי הבאר, בלק פי האתון = 2184 = יב פעמים יעקב, פד פעמים הוי' ב"ה, סוד תיקון הברית של יעקב להוליד יב שבטי יה). אך פי הגורל של פרשת פינחס לא נברא בין השמשות של ערב שבת אלא בשבת עצמה, סוד קול דממה דקה הנ"ל דתמן אתי מלכא, שבת מלכתא, והיינו משום שסוד הגורל הוא סוד יום הכפורים (כ-פורים, הפור הוא הגורל, גילוי שרש הנשמה מרדל"א, אמונה פשוטה), שבת שבתון, יום שכולו שבת כו' דהיינו נחלת יעקב אביך, נחלה בלי מצרים, נחלת ארץ ישראל (שב'עולם' הוא כנגד שבת ב'שנה' כנודע) שעתידה להתפשט בכל הארצות - אז תתענג על הוי'... והאכלתיך נחלת עקב אביך כי פי הוי' דבר (הכל מכח הפה).

והנה, פי האתון - בין השמשות, פי הגורל - שבת = 2701, חכמה במשולש = בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ - הגורל היינו גילוי רצון ה' מן השמים ואילו האתון היינו העלאת רפ"ח נצו"ק מן הארץ, והכל אחד, בסוד השם הקדוש אהו"ה ר"ת את השמים ואת הארץ כנודע.

והנה, חוץ מארבע הפיות הנ"ל (ארץ, באר, אתון, גורל - כנגד מלכות, יסוד, הוד, נצח ודוק) יש עוד שלש פיות בתנ"ך: פי החירת, לשון חרות של יצאת מצרים כמבואר בחז"ל, פי המערה, פי הנבל. הערך הממוצע של שבע הפיות הנ"ל  (פי הארץ...) הוא עצמו שוה "פי המערה"! סוד המערה בקבלה הוא יסוד אמא עילאה ששם מאיר זיהרא דאמא עילאה, שרש נשמת רשב"י שנחבא באותה מערה י"ג שנים (וזכה למה שזכה בזכות המערה), כנגד י"ג מדות הרחמים המתגלות מתוך "פומא קדישא", תיקון "וחטאה", וד"ל.

כב תמוז – ברית כהנת עולפ

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. 15 מלים 60 אותיות, המבנה המדויק של ברכת כהנים (יחס מושלם של 1:4). היינו ברית כהנת [עולם] - ברכת כהנים. ללמד שעיקר ענין הכהונה הוא מה שהשי"ת נותן כח לכהן להמשיך ברכה לעם ישראל, לברך את עמו ישראל באהבה (האהבה היא מדת הכהן איש החסד). כל הפסוק = 4800 = 15 פעמים 320, ממוצע כל מלה = 60 פעמים 80, ממוצע כל אות. ויחד עם ברכת כהנים, 2718 = 7518 = אהיה (21) פעמים משיח (358).

והנה, פינחס זה אליהו, ומובא בספה"ק שזה רמוז במלים אשר קנא לאלהיו אותיות לאליהו (שאף הוא, כמו פינחס, היה קנאי, וכמו שאומר אליהו על עצמו, קנא קנאתי להוי' אלהי צבאות). אליהו הנביא הוא מבשר הגאולה, גאולת משיח, כרמוז במלים הבאות בפסוק: ויכפר על בני ישראל רוס"ת בגימטריא משיח! מכאן נלמד שמשיח בא לכפר על בני ישראל, על ידי מסירות נפשו, כקרבן הבא לכפר, עבור עם ישראל.

כה תמוז – עולם הראש ועולם הלב

עולם התהו הוא הראש. עולם התקון הוא הלב. צריך לשבור את הראש כדי להגיע ללב.

אדמו"ר הזקן לא היה שובר רק מפרק. הוא פרק את הקושיות של הראש - השכל שבראש מלא קושיות - וכך תירץ אותן, יישב אותן בישוב הדעת שלו (לא תהו בראה, לשבת יצרה). דעת זו היא המפתחא דכליל שית, שש מדות הלב המתוקן. כך הוא חבר את הראש, המח, ללב ב"דרך ארוכה וקצרה" (ארוכה לשון רפואה, קצרה לשון חולי, ראש בריא מחלים את ה"חולת אהבה אני" שבלב, "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו", "גם בלא דעת נפש לא טוב"). וכך הוא המשיך אורות מרובים דתהו בכלים רחבים של תיקון.

והנה, ראש-תהו לב-תקון = 1500 = י-ה-ו-ה בהכאת אותיות (י פעמים ה פעמים ו פעמים ה) - ראש-תהו סוד אותיות יה, הנסתרות [לשון סתירה ושבירה] להוי' אלהינו; לב-תקון סוד אותיות וה, והנגלות [לשון גילה ושמחה] לנו ולבנינו עד עולם.

במספר קטן, ראש-תהו = 21, וכן לב-תקון = 21, סוד "אהיה אשר אהיה", סוד אמת (21 פעמים 21), הכל אמת, סוד א מחיה מת (תקון מחיה תהו), הלב הטוב מקים לתחיה את הראש הנשבר, וד"ל.

ג אב – בשבת חזון

בשבת חזון מראים לכל אחד ואחת את בית המקדש השלישי והמשולש, כלשון הרבי (ע"ד הלא כתבתי לך שלשום, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך המשולשת, יחוד ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא להיות אחד ממש, בתורה החדשה של מלך המשיח). בשביל "לחזות בנעם הוי'" (= ט פעמים חזון, יש בביטוי אותיות חזון ועוד ח פעמים חזון בגימטריא, סוד א"ח של אח-ד, בנין פרצוף הדכורא על מנת להתיחד עם הנוק', ה-ד רבתי של אח-ד, וד"ל) בשבת חזון (לחוות את העמידה "לפני הוי'", עצם מהותו של בית המקדש) צריך להיות חכם הרואה את הנולד, איך בית המקדש השלישי נולד מתוך רגע ההוה (שברגעא חדא נוספה א לגולה שהופכת מיד להיות גאולה - פעולה ותוצאה כאחת - ומיד נבנה בית המקדש במקומו, בית מקדש של אש מן השמים).

אך בפרטיות יש ארבע דרגות: חכם פקח חוזה נביא בגימטריא משה שכולל את כולם: אין חכם כבעל הנסיון, החכם רואה את הנולד בכח מה שלו דהיינו בכח מח החכמה שלו שהוא מח הזכרון של מה שהיה (הוא שיהיה - מה שהיה הוא ר"ת משה כנודע), וד"ל. הפקח הוא מי שער ומפוכח לגמרי למה שקורה ברגע הזה בפועל, ומגיב נכון, באופן ספונטני, בהתאם. חזיון הוא ראיה דרך אחור, תחושת העתיד מתוך ההוה, כנודע בסוד "מבשרי אחזה אלוה". אך נבואה היא ראיה ישירה של העתיד לבוא עם מסר ברור מאת השי"ת, וד"ל. כל אלה נמצאים אצל משה וכאשר לכל אלה מוסיפים אחד (הוי' אחד, היה הוה יהיה כאחד ממש, ובעצם מעל לזמן לגמרי) מקבלים משיח, כנודע בסוד "עד כי יבא שילה וגו'" - יבא = אחד, שילה = משה, "יבא שילה" = משיח.

ד אב – אסור להיות מסכן

אסור להיות מסכן! זה מסוכן! בפרט בזמן שיוצאים לדרך (החיים). הרי נאמר "כל הדרכים בחזקת סכנה" - הדרך ממעטת שלשה דברים ואפשר בהחלט להרגיש בדרך כמה אני מסכן. אבל אסור!

אנו היום בדרך למשיח, וכדי לזרז את ביאתו צריך להיות חזק, מלא בטחון (הולך בתם ילך בטח) אמץ ושמחה (מתוך תודעה ש'מסכן זה מסוכן' בגי' משיח, את זה לעומת זה עשה האלהים).

בחומש רש"י מביא עוד כלל גדול לגבי דרכים: "אין דרך שאין בה עקמימות". מכאן נסיק שסכנת הדרך היא מפני העקמימות שבה. מי שהולך עקום הוא באמת מסכן (ומסוכן). העקמימות מתחילה בראש - ראש עקום (שכל עקום, סברא עקומה). אחר כך: צואר עקום (כאותו בעטלער של רבי נחמן, שאצלו היה זה למעליותא), לב עקום (עקמימות שבלב, שקול השופר מפשט אותו), רגלים עקומות (המהלכות בדרך עקומה).

הזמן לתקן את הראש העקום הוא בימי בין המצרים, משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב (שלשת השבועות כנגד כח"ב, ג' ראשונות, כנודע, שבעולם התהו שקדם לעולם התיקון היינו: תהו, בהו, חשך). הזמן לתקן את הצואר העקום הוא משבת נחמו עד סוף חדש מנחם אב. הזמן לתקן את הלב העקום הוא בימי תקיעת השופר, מר"ח אלול עד לנעילה של יום הכפורים (כאשר סכך הסוכה נעשה ממאה קולות השופר של ר"ה. והוא ראשית ועיקר תיקון הסכנה, סכנה נוטריקון סוכה נאה, אותיות סכנה בדילוג שוה, עם עוד אותיות אוה למושב לו). הזמן לתקן את הרגלים העקומות הוא בתום חגי תשרי, כאשר "ויעקב הלך לדרכו".

רק העומק, העמקת הדעת, יכול לתקן את העקום. העמקת הדעת = כתר דעת (במקום שמונים את הכתר לא מונים את הדעת ובמקום שמונים את הדעת לא מונים את הכתר - רק העצמות יכולה לשאת את שניהם יחד ולגלות שבעצם הם דבר אחד ממש, אך ללא גילוי העצמות השכל שבין הכתר לדעת מפסיק ביניהם, ועל ידי כך נעשה שכל עקום).

איהו עומק איהי עקמימות. עומק = 216 (6 בחזקת 3, מדות לוחות הברית), עקמימות = 666 (משולש 36, 6 ברבוע). יחד, עומק עקמימות = 882 = אמת אמת (כל אמת = יהו [אהיה] ברבוע; הכנף בין עומק לאמת ובין אמת לעקמימות = 225 = יה ברבוע). האמת היא הדרך הישרה (תתן אמת ליעקב, מדת התפארת, תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם) ובכחה לפשט את העקמימות שבלב.

והנה, סכנה הוא סך הכל. כאשר יש אמת (כאשר האדם דובר אמת בלבבו ופיו ולבו שוים) אזי הסך הכל הוא טוב מאד והסכנה (המסכנות) הופכת להיות אוצר בלום מלא סגולת מלכים (ראה רש"י על ערי מסכנות לפרעה), מקור של שפע ברכה עד בלי די.

והנה, שני המאמרים הנ"ל: כל הדרכים בחזקת סכנה, אין דרך שאין בה עקמימות = 2300, הארבעון (טטראדר) של 23 (סכום כל המשולשים ממשולש 1 עד משולש 23; רק במספר 23, סוד החיה שבנפש - ויהי האדם לנפש חיה - הנקודה האמצעית של אדם, יש את הסגולה המיוחדת הזאת שהארבעון שלו שוה מאה פעמים עצמו! היינו שהיא מתכללת ביפ"י, עשר פעמים עשר, מאה ברכות שבכתר) - רמז שתיקון והמתקת הסכנה והעקמימות הוא על ידי שלמות גילוי החיה שבנפש (כח האמונה וחוש ראית עין השכל שבלב בהתהוות התמידית של כל יצורי בראשית ובהשגחה פרטית). חיה = חדוה (תיקון חוה כנודע), היינו "חדות הוי' היא מעזכם" (שעולה 637, 7 ברבוע פעמים 13, יראת הוי' - "אשה יראת הוי' היא תתהלל"). "חדות י-הוה היא" ר"ת חיה; "חדות הוי' היא" = כ פעמים חיה, נמצא ש"חדות הוי' היא" היינו חיה ועוד חוה פעמים חיה!

ה אב – בית המקדש ופרה אדמה

מה הקשר בין בית המקדש ("שיבנה בית המקדש במהרה בימינו") למצות פרה אדמה ("ותן חלקנו בתורתך" - "זאת חקת התורה", כללות כל התורה כולה, חלק באפר הפרה, שנלקחה מתרומת הלשכה של כלל ישראל)? הגם שפרה אדמה נעשית מחוץ למקדש, "חטאת קרייה רחמנא" ועיקרו עבור עבודת המקדש (בפרט של הכהן הגדיל) בטהרה (ראה רס"ג).

נפתח עם רמז: בית המקדש ועוד פרה אדמה = 1196 = הוי' פעמים אלהי (אלהי, 46, הוא סוד המילוי של שם ע"ב, סוד האיתן שבנשמה, הוי', אותיות השרש, ואלהי כמנין אותיות המילוי. והוא בסוד "אשירה הוי' בחיי אזמרה לאלהי בעודי", כמבואר בדא"ח שהם סוד אור וכלי, "אשירה" בפה "אזמרה" בכלי. וכן הניקוד המקובל של שם הוי', לפי הקרי, הוא שבא חולם קמץ, סוד "מי בשח"ק יערך להוי'" [= ב פעמים שחק, ב-שחק. יערך להוי' היינו עריכת הניקוד לשם הוי' ב"ה] שעולה אלהי, ודוק. ועוד: י-ה-ו-ה בהכאת אותיות = 1500 = אלהי בהכאת אותיות, הכל אחד!). ב"בית המקדש" ה"בית" הוא הכלי (אלהי) ו"המקדש" הוא האור (הוי'). ב"פרה אדמה" ה"פרה" היא הכלי (אלהי) וה"אדמה" היא האור (אלהי; אור אדום!), ודוק.

והנה, בית המקדש (השלישי, שיבנה במהרה בימינו) היינו עיקר גילוי האלהות (הוי' אלהי) בימות המשיח. אך מצות פרה אדמה רומזת לתחית המתים (הזמן של "בלע המות לנצח" שבו נזכה לחיים נצחיים, נשמה בגוף גשמי). אם נוסיף לבית המקדש פרה אדמה (הוי' פעמים אלהי כנ"ל) ימות המשיח (819, אחד פע' סג, אחדות פשוטה כו') ועוד תחית המתים (1313, אחד פע' מאין) נקבל 3328 = אהבה (13) פעמים אהרן (256, 2 בחזקת 8 כו'). במספר קטן, אהרן הוא אותיות אהבה ודוק. נמצא שתכלית הכל הוא להגיע לגילוי של שלמות האהבה, כמים (אהבה) הפנים לפנים, בעמדנו "לפני הוי'" לעד ולנצח נצחים!

ה אב – הבית הזה האחרון

"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". לפי הפשט, "הבית הזה האחרון" היינו בית המקדש השני. אך לפי הזהר הכוונה לבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, אמן.

בית המקדש השני הוא אכן אחרון לסדר העולם העכשוי, אך בית המקדש השלישי הוא "אחרון אחרון חביב" (ביטוי המתיחס לרחל, סוד בית המקדש השלישי, ויוסף בנה, שבחלקו עמד משכן שילה, בהיות רחל מעוברת מבנימין, שבחלקו נבנה בית המקדש בירושלים, בית עולמים).

"המתחיל במצוה אומרים לו גמור" - בית המקדש הראשון, מקדש שלמה, הוא בגדר "המתחיל במצוה" (מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"). בית המקדש השני, מקדש עזרא ועולי בבל, הוא בחינת "אומרים לו גמור" (מתוך לימוד, גמרא, מה שהיה), "לו" (למי שכבר התחיל) דוקא. אך באמת רק השם יתברך הוא "הגומר בעדנו" (ועלינו להאמין ולבטוח רק בו), היינו בית המקדש השלישי, "מקדש אדני כוננו ידיך". גם על בשר ודם אפשר לומר בהשאלה "אני ראשון [המתחיל במצוה] ואני אחרון [הגומר מה שהתחלתי]", אך אז ישנה לתחושה ש"ומבלעדי אין אלהים", הכל אני עשיתי, לא כח עליון. ועל כן חייבים לבטל הרגשה זו, והוא ענין חורבן בית ראשון ובית שני, סותר מעשה בשר ודם על מנת לבנות על ידי ה' בעצמו, בית המקדש השלישי היורד באש (אש מבערת יש) מן השמים (השמים שמים לה'). היינו "אחרון אחרון", צריך לשים קץ ואחרית לתחושת "אני אחרון" (ואז מתפרש "אומרים לו גמור" היינו שאני אומר "לו", לקדוש ברוך הוא, עליך ורק בידך לגמור מה שבעזרתך התחלתי, אך לא יצא מוצלח...).

נמצא שיש שלש בחינות, כנגד שלשת בתי המקדש: ראשון, אחרון, אחרון אחרון = 1352, הרבוע הכפול של 26, שם הוי' ב"ה, סוד שם הוי' דלעילא (שם העצם, שאין לו פירוש כלל, "לית מחשבה תפיסא בך כלל") ושם הוי' דלתתא (שם התאר, מה שהוא יתברך מהוה את כל היקום בכל רגע תמיד).

התהוות בית המקדש השלישי (מכח שם הוי' לשון מהוה, סוד "הוי' אחד") היא בדרך ממילא (מכח שם העצם, "הוי' יחיד"), וד"ל.

ה אב – לי הכסף ולי הזהב

"לי הכסף ולי הזהב נאם הוי' צבאות. גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר הוי' צבאות ובמקום הזה אתן שלום נאם הוי' צבאות".

כל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. "לי" ר"ת "לפני י-הוה", הגדר הפנימי והעצמי של בית המקדש. ר"ת כל הפסוק הראשון - "לי הכסף ולי הזהב נאם י-הוה צבאות" = 196, 14 ברבוע = "לפני י-הוה"!

"לפני י-הוה" היינו הפנימיות של שם הוי' ב"ה, אותיות י-ה שבו, "הנסתרת להוי' אלהינו", סוד "שכינה [שכן יה] ביניהם" (בין שני בדי הארון, ארון הברית). והוא סוד יחוד או"א עילאין, סוד "לי... ולי..." - כך חווה העומד, בבית המקדש, לפני י-הוה. בשרש, הכסף, לשון כסופין, הוא אבא עילאה, ה-י של שם הוי', העומד לפני י-הוה, קדם עילת העילות ב"ה. והזהב, שלא נברא אלא לצורך בית המקדש, הוא סוד אמא עילאה, העומדת, יחד עם אבא עילאה לפני י-הוה ב"ה.

בפסוק השני יש כבוד ושלום - כבוד בתפארת ("לכבוד ולתפארת") והשלום ביסוד, המתיחד במלכות ("ובמקום הזה [מלכות] אתן שלום [יסוד]"), סוד "שלום בית", הכל בסוד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וד"ל.

נמצא ש: כסף זהב כבוד שלום היינו חכמה בינה תפארת יסוד-מלכות, הכל בגימטריא 2379 = 39 פעמים 61 (המשלימים ל100) - אמונה במספר סדורי (39, הוי' אחד) פעמים תענוג במספר סדורי (61, אין, רישא דאין כנודע), ג"ר וז"ת דעתיק יומין, וד"ל.

בפסוק הראשון יש כ"ה אותיות (כמו בפסוק "שמע ישראל... אחד"). בשני הפסוקים יחד יש כ"ה תבות (סימן מובהק לזיקה בין שני הפסוקים). כ"ה היינו ה ברבוע. פנות הרבוע של כ"ה תבות שני הפסוקים: לי נאם אתן צבאות = 1081, משולש 46 (אלהי) = תפארת. והנה, פלא, גם התבה הראשונה והאחרונה של שני הפסוקים: לי צבאות גדול צבאות = 1081 (על פי שני עדים יקום דבר)!

בשני הפסוקים יש 123, ענ"ג (ר"ת עדן נהר גן כידוע) אותיות. בית המקדש = 861 = 7 פעמים ענ"ג!

יש כאן "נאם הוי' צבאות" בי-ה (חותם הפסוק הראשון הכולל כסף וזהב, י-ה), "אמר הוי' צבאות" ב-ו (כבוד, לכבוד ולתפארת. "אמר" סוד "לך אמר לבי", התפארת שבי), ושוב "נאם הוי' צבאות" ביחוד יסוד-מלכות (ובמקום הזה אתן שלום), ה תתאה שבשם, ודוק.

שני הפסוקים יחד עולים 4767 = 21 פעמים 227, אהיה פעמים ברכה (21 ועוד 227 = 248, רמ"ח מ"ע שהן רמ"ח אברין דמלכא, אברהם, על ידו ועבורו נברא העולם - "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", באברהם. לאברהם נאמר "והיה ברכה", הברכות נתונות לך, כאשר "אתה כהן לעולם" לברך, באהבה, את עם ישראל בברכה המשולשת בתורה, ברכת כהנים בבית המקדש).  אהיה = 3 פעמים 7, נמצא שאהיה פעמים ברכה היינו 7 פעמים הברכה המשולשת בתורה, ברכת כהנים בשם המפורש בבית המקדש, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". "ובמקום הזה אתן שלום" - הכלי המחזיק ברכה לישראל!

ה אב – אשרי אדם

"אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון ואין ברוחו רמיה". מתי ה' לא חושב לי עון - כאשר אין ברוחי רמיה, כאשר אינני מרמה את עצמי לחשוב שאני צדיק.

על אותו רמאי הצדיק בעיניו נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". או שה' כאן או שאני הצדיק כאן. או שה' הוא הצדיק ואני הרשע או להיפך ח"ו.

בכל מפגש של שנים צריך שאחד יהיה צדיק והשני רשע, אחד אור והשני כלי (חשך), אחד משפיע והשני מקבל (ולא תמיד הצדיק הוא המשפיע והרשע המקבל, יכול להיות הפוך, אחליפו דוכתייהו).

אי אפשר ששני צדיקים יתיחדו יחד להיות אחד, שיתקיים בהם והיו לבשר אחד (והוא ע"ד טענת הירח שא"א לשני מלכים שישתמשו, שישמשו, בכתר אחד).

"הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" (= "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). מתי ילכו יחדו (כאשר כל אחד מחדד את חברו, עד שהופך בשר כל אחד ל"חדודין חדודין", וכידוע דברי חז"ל על "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו"), רק אם נועדו זה לזה (נועדו היינו הוזמנו, סוד ענית "הנני" זל"ז, לשון ענוה כנודע) לדעת מי ביניהם הצדיק ומי הרשע (על דרך שנים עדים, שכל עד צריך לראות את המציאות מנקודת מבט אחרת, גם במקום וגם בנפש - אחד רואה מתוך עיני צדיק והשני מתוך עיני רשע [וקשה לדעת מי נוטה ללמד זכות ומי נוטה ללמד חוב, ודוק], ודוקא אז יוצא האמת לאמתו, איך ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וד"ל).

לפי הנ"ל נשכיל לעומק פירוש הבעל שם טוב ל"אשרי אדם אשר לא יחשב ה' לו עון" - אשרי אדם כזה שהוא מ"חושבי שמו" יתברך, ובאותו רגע שמסיח את דעתו מה' הדבר נחשב בעיניו לעון חמור - סימן שאין ברוחו רמיה, שאינו מרמה את עצמו להחשיב את עצמו צדיק, אלא ברור לו שה' הוא הצדיק ואני הרשע. וממילא מובן שאין לבזבז רגע לחשוב על אותו רשע (אני) אלא שעלי לקיים בכל רגע תמיד "שויתי הוי' לנגדי תמיד" (מתוך הידיעה הברורה שה' הוא נגדי, כלומר ה'אנטי' שלי).

"את זה לעומת זה עשה האלהים" - רשע לעומת צדיק וצדיק לעומת רשע. לכל צדיק יש רשע (בתוכו וגם מחוצה לו) שעליו להחזיר בתשובה. באמת, על כל אחד לעשות תשובה: על הרשע לעשות תשובה לגלות את נקודת הצדיק שבו ועל הצדיק לעשות תשובה לגלות את נקודת הרשע שבו (הדברים אמורים גם ביחס לצדיק גמור של התניא).

איוב (בעל היסורים, יסורי נפש מתוך חווית המציאות העגומה של  "צדיק ורע לו", אינו מבין איך יתכן שהצדיק הוא הרשע...) אומר לה' "רבונו של עולם בראת צדיקים בראת רשעים", או צדיק או רשע, לא שניהם יחד. והיא טענת אמת כלפי ההנהגה מלמעלה, שמלמעלה "צדיק ורשע לא קאמר", שמצד התהוות המציאות מאת ה' לא יתכן צדיק ורשע גם יחד.

מה שאין כן מצד הבחירה החפשית שה' נתן לאדם, על מנת לעובדו יתברך, כלומר לעבד את 'עור' ה' כביכול, להופכו לאור בהיר בשחקים (אור חדש הנולד ע"י שחיקה, שחיקת האני של האדם, דוקא).

מה שיורד מלמעלה הוא או-או, או צדיק כל ימיו או להיפך, אך מה שעולה מלמטה (שלשם כך ה' נתן לנו בחירה חפשית, כדי שנוכל לעלות אליו יתברך באתערותא דלתתא) דוקא בו יתכן גם וגם (רגע צדיק ותיכף, ברגע הבא, רשע. ובאמת, יתכן שניהם באותו רגע ממש - באותו רגע ממש אני בוחר גם להיות צדיק וגם להיות רשע). הרי שבע יפול צדיק (להיות רשע) וקם (לתחיה, על ידי תשובה, לחזור לצדקתו, וביתר שאת, מחיל אל חיל, מכח החלל שבאמצע, מציאות הרשע שבו שבין הצדיק הראשון שבו לצדיק השני שבו. רגע הצדיק שבו הוא כאשר איננו חושב על עצמו כלל רק מקיים שויתי הוי' לנגדי תמיד, ורגע הנפילה, הרשע, שבו הוא כאשר מסיח את דעתו מה' וחושב על עצמו).

והנה כתיב, "רשע מכתיר את הצדיק" - מי מכתיר את הצדיק להיות מלך על עם (צדיק על, על ידי, רשעים)? הרשע! שרש הרשע הוא באורות המרובים של עולם התהו, וידוע באריז"ל שתהו היינו כתר. ועל כן דוקא הרשע בכחו להכתיר את הצדיק, להשפיע בו משרשו, שהאורות דתהו יומשכו בכלים דתיקון (סוד ביאת המשיח כנודע). אותו רשע המכתיר את הצדיק היינו גם הרשע החיצוני וגם, ובעיקר, הרשע שבקרב הצדיק עצמו. רק צדיק כזה שמכיר היטב ברשע שבקרבו מסוגל להפוך מלך עם כתר על ראשו (דהיינו סוד יחוד יסוד ומלכות, סוד "הילכו שנים יחדו" הנ"ל).

"רשע מכתיר את הצדיק" ר"ת מראה. יש מראה של שאר הנביאים, "במראה אליו אתודע" (מראה - א קמוצה), אספקלריא דלא נהרא - מסתכל במראה ורואה בעליל כמה שהוא רשע. ויש מראה (א סגולה) של משה רבינו ("ומראה ולא בחידת"), אספקלריא המאירה, שכולה "שויתי הוי' לנגדי תמיד". והם בחינת "כה" ו"זה". והנה מבואר בדא"ח שיש מעלה בנבואת "כה" של שאר הנביאים על נבואת "זה" של משה רבינו. יחסית, "זה" הוא הצדיק (שבשבילו נברא העולם - "לצוות לזה") ואילו "כה" (כח המדמה, כינוי ליצר הרע כנודע) הוא הרשע. אך מבואר ששרש "זה" בחכמה ואילו שרש "כה" בכתר. והיינו כנ"ל שהרשע דוקא הוא שבכחו להכתיר את הצדיק, וד"ל.

ה אב – האריז"ל

לכבוד רבינו האריז"ל שהיום - ה מנחם אב (יום החמישי בחדש החמישי, כולו אומר משיח אותיות ישמח באור המאיר לעצמו וישמח באור המאיר לזולתו)  - הוא יום ההילולא שלו:

בעץ חיים (ספרו העיקרי של האר"י) מוזכר בית המקדש בקשר למאמר חז"ל שבזמן חורבן בית המקדש אסור לאדם למלא שחוק פיו, שנאמר "אז [בזמן הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, כשיבנה בית המקדש השלישי והנצחי] ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה".

שמו הפרטי של האריז"ל הוא יצחק = אז פעמים הוי' כנודע (סוד א"ז היינו א מעל ז, אמא עילאה מעל ז"ת דזו"נ). לעתיד לבוא  (סוד אמא עילאה) נאמר ליצחק דוקא "כי אתה אבינו [כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו]".

מלשון המלאך לאברהם "והנה בן לשרה אשתך" (ולא לאברהם) לומדים ששרש נשמת יצחק הוא בעצם נשמת שרה אמו, שגדולה היא בנביאות מאברהם בעלה (עליה נאמר "אשת חיל עטרת בעלה", סוד עלית הנוק' לע"ל [היא עולה עד "לעתיד לבוא", אמא עילאה, סוד "אהיה אשר אהיה" שביחד עם בית המקדש עולה שבת שבת - ומיד הן נגאלין] בבנין בית המקדש השלישי והנצחי, כמבואר באר"י). והנה, "כי אתה אבינו" דקאי על יצחק עולה שרה! [וכן בעקדת יצחק נאמר פעמיים "וילכו שניהם יחדו" בגימטריא שרה, סוד ויחד (לשון חדוה של אם הבנים שמחה) לבבנו לאהבה (אברהם) וליראה (יצחק) שמך, בעת ובעונה אחת ממש, כמבואר ברמב"ן - מובא בשמו בכתר שם טוב - שדוקא בעבודת השי"ת יתכן אהבה ויראה יחד, סוד עקדת יצחק (שנקראת על שם יצחק דוקא - הגם שעיקר הנסיון היה לאברהם - משום שיחודם-אחדותם של אברהם, אהבה, ויצחק, יראה, הוא על ידי שיצחק 'מסתלק' בכלות הנפש ממש, ועולה לשרשו, שרה אמנו, וד"ל].

נמצא רמוז (על ידי האלהי רבינו יצחק) שעיקר סוד בית המקדש העתידי הוא ענין השחוק - יצחק נקרא גם ישחק - שהפה (מלכות פה, עלמא דאתגליא) ימלא שחוק, שמחה ותענוג. וגם הלשון תמלא רנה, בחינת "יצחק ירנן" ("עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה" היינו "לפניו" בבית המקדש שהוא "לפני הוי'").

מהות בית המקדש (שהיה ושיהיה) רמוזה בכינויו של הקב"ה על שם יצחק אבינו - "פחד יצחק". "פחד" כפשוטו שייך לבית המקדש של העולם הזה, למצות "מורא מקדש" ("ואת מקדשי תיראו"). אך עתיד הפחד להפוך לצחוק (עיקר הוראתו של השם יצחק, "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" (לי ר"ת לפני י-הוה). יצחק לשון עתיד, היינו בית המקדש העתיד, שכולו אומר שחוק שמחה ושעשועים ("קדש בית קדשים כרובים שנים מעשה צעצעים").

הבית העתידי הוא "בית ישחק" (בגימטריא "פרה אדמה תמימה", שכאשר יתגלה טעמה יחיו המתים ב"פנים שוחקות" לעד [על "יאר הוי' פניו אליך" מפרש רש"י "יראה לך פנים שוחקות כו'". "פנים שוחקות" = 1000 = "שבע ברכות", "'ביום חתונתו' זה מתן תורה 'וביום שמחת לבו' זה בנין בית המקדש". על "ויחנך" מפרש "יתן לך חן". ממוצע "פנים שוחקות" "חן" הוא תענוג, חדוה ברבוע!]).

"אחר ישבו בני ישראל ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים". חרבן הבית בא מפני שכפרו בשלשה דברים, בה', בדוד, בבית המקדש. הגאולה תבוא כאשר נשוב לבקשם (מהנקודה הפנימית שבלב - "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש"). בקשת בית המקדש נאמר בלשון "ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים" - בית המקדש מכונה "טוב הלבנון" (דעת דרדל"א המיחד את ל"ב נתיבות חכמה ונו"ן שערי בינה, חו"ב דרדל"א, וד"ל). "ופחדו" מלשון "ופחד ורחב לבבך", לשון התפעלות עצומה ומהירות, "בפתע פתאום", "פתאם בוא האדון..." (ראה ראב"ע). היינו עצם ההפיכה מהפחד (כפשוטו) של העולם הזה לצחוק שלעתיד לבוא - השחוק נמצא בכח (בהעלם שישנו במציאות) בתוך הפחד עצמו (בסוד "אני בינה [שחוק] לי גבורה [פחד]").

בכל הפסוק "אחר ישבו... באחרית הימים" יש חי מלים וחסד (ע"ב) אותיות, יחס מושלם של 1:4. והוא עולה 3570 = 3 פעמים 1190 - "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", פסוק עיקרי הנאמר על מלך המשיח. את כל שלש הבקשות מבקש מלך המשיח בשם כל ישראל (שבלב כאו"א מישראל שוכן ניצוץ של מלך המשיח). בכל בקשה כלולות כל הנרנח"י של מלך המשיח, כנגד חמשת הלשונות שבפסוק: ישכיל, ירום, ונשא, וגבה, מאד (3570 = 10 פעמים ונשא!).

ומסביר האריז"ל ששחוק (בית המקדש העתיד) בגימטריא אור אור (שניאור), היינו מה שכתר הנוק', המלכות, נבנה מב' אורות דשני שלישי החסד שבתפארת דז"א בעלה (הכתר דז"א נבנה משלשה אור - בגימטריא כתרא - וכאשר מאירים בשלשת השלישים של החסד שבתפארת שבו, העליון מכוסה ונסתר ביסוד אמא ושני התחתונים גלויים, שכנגדם עומד ראש הנוק', ומקבלת אותם לצורך הכתר שלה, שהרי הנוק' היא סוד עלמא דאתגליא, והיא מקבלת מהאורות הגלוים דוקא [נמצא שישנם חמשה אורות בשני הכתרים של זו"נ, כנגד חמש פעמים אור ביום אחד של מעשה בראשית - יהי אור ויהי אור האור כי טוב לכתר ז"א, בין האור לאור יום לכתר הנוק', ודוק].

כל אור הוא סוד כד, שליש חסד, וממילא כתר הנוק' נבנה מ"כדכד" ("שמשותיך" לע"ל, סוד נשמת שמשון הגבור, שעליו נאמר "קראו לשמשון וישחק לנו" היות ששרש נשמת שמשון הוא בישחק אבינו -יצחק-ישחק הוא מקור גבורת שמשון, משיח דתהו). והנה, כד ברבוע פרטי = 416 = יצחק יצחק, וכדכד = 832, ארץ ישראל שעולה אור הכתר, כתר מלכות, סוד מקדש העתיד, וד"ל.

אור כד = רל"א (שערים ד'קדמון' שלפני הצמצום, סוד "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל דקאי בפרט על בית המקדש העתיד), משולש אהיה (אנא עתיד לאולדא "מקדש אדני כוננו ידיך".

ועוד מפרש האר"י שבשעת הגאולה לכל אחד מפרצופי זו"נ עשר ספירות בשלמות, ואילו בזמן החרבן לז"א יש ו"ק בלבד, כלומר שחסר לו מוחין (חלק ה"מושכל" שבנפש, הוא נשאר רק עם חלק ה"מורגש" וה"מוטבע" שבנפש). ובשעת החרבן ממש הוא מצטמצם יותר בבחי' תלת כלילן בתלת, נה"י בלבד (חלק ה"מוטבע" שבנפש בלבד). ומסביר שמוחין היינו רחמים (שם הוי' ב"ה, שם הרחמים), ואילו יניקה (ו"ק בלבד) וכ"ש עיבור (תלת כלילן בתלת) הם דין (שם אלהים, מדת הדין). בזמן העיבור והיניקה הרחמים עצמם (מוחין דקטנות שישנם גם בזמן העיבור והיניקה) הופכים לדין, ואילו בזמן הגדלות (מוחין), זמן הגאולה ובנין בית המקדש, הדין הופך לרחמים.

קודם ראינו שסוד בית המקדש העתיד הוא ענין השחוק והשמחה (פנימיות אמא), וכעת הוספנו שהוא ענין הרחמים (פנימיות התפארת, שהיא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", ועולה עד לפנימיות עתיק, רדל"א, ששם שוכן "חביון עז העצמות", בסוד "רחמים עצומים").

ובמקום אחר בעץ חיים מסביר האר"י שסוד הגלות וחרבן בית המקדש הוא ענין נפילת ט' הספירות העליונות של הנוק' (מה שהיא מקבלת בתור תוספת מט'  הספירות שמעליה) אל החיצונים, ומה שנשאר אצלה באצילות הוא רק נקודת המלכות שבמלכות, עצם נקודת השפלות שלה (שבגלות מתבטאת כשפלות ישראל בין העמים). אך דוקא מנקודה זו של שפלות בתכלית היא עתידה לקום, בסוד "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" (בהיותה בתכלית השפלות היא מרגישה שמה שהיא קמה הוא אך ורק מה שהשי"ת ברוב רחמיו מקים אותה, "מקימי מעפר דל"). נמצא שבמדת השפלות עצמה טמונה התקומה ועד ל"ואולך אתכם קוממיות" בקומה זקופה של "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון" (לפי פירוש הזהר דקאי על מקדש העתיד). נמצא שבית המקדש העתיד עומד על יסוד השפלות של כנסת ישראל, והיינו מה ש"כוננו ידיך" קאי על ידי הצדיקים, בנין הבית מלמטה (מ"עמק תחת"), בו זמנית בית המקדש העתיד יורד משוכלל באש מן השמים - בשחוק ורחמים רבים ("כוננו ידיך" - שתי ידיו של ה', תוך כדי מחית כפים!).

ה אב - ינון

משיח נקרא ינון, כמו שנאמר "לפני שמש ינון שמו". ינון לשון מלכות (רש"י), אך ברור ש"ינון" רומז לגילוי שער הנו"ן של הבינה (וליחוד ה-י, הנתיב הנעלם של החכמה, עם שער הנו"ן של הבינה), אמא עילאה, סוד "טעם פרה" (שנתגלה רק למשה רבינו - הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון), שהוא גילוי עצם האלקות (כמבואר ברמב"ן), גילוי סוד 'היובל הגדול', סוד 'לעתיד לבא' ותחית המתים (בחכמה אין מיתה כלל, כמ"ש "ימותו ולא בחכמה", אך בבינה יש מיתה ותחיה גם יחד - תחיה בסוד "החכמה תחיה בעליה [בינה]", סוד יחוד הנתיב הנעלם של החכמה, ה-י של ינון, עם שער הנו"ן של הבינה כנ"ל - חידוש עוד יותר גדול מאשר החיים ללא מיתה כלל, דהיינו נשיאת הפכים מכח העצמות דוקא, מה שהוא יתברך "נמנע הנמנעות").

בפסוק "לפני שמש ינון שמו" - "ינון" קרי, "ינין" כתיב. במספר קטן, ארבע אותיות ינון הן י-ה-ו-ה (כמבואר במפרשים), שם העצם (המיוחד והמפורש) של הקב"ה. נמצא ששמו של מלך המשיח, ינון, הוא כשם רבו, י-ה-ו-ה (הביטוי "שמו כשם רבו" נאמר בחז"ל על המלאך מטטרו"ן ששוה בגימטריא לשם ש-די, שם תואר של הקב"ה על שם "שאמר לעולמו די". אך הדמיון של שמו של משיח לשמו של ה', שם העצם, הוא באין ערוך גבוה יותר [מטטרו"ן שדי ינון הוי' הם עצמם כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, וביחד עולים 770, בית משיח].

ינין במספר קטן כנ"ל לגבי ינון הוא אותיות יהיה. נמצא ששניהם יחד (ה'כתיב' של שמו של משיח וה'קרי' של שמו) הוא סוד "ביום ההוא יהיה י-ה-ו-ה אחד ושמו אחד", וכידוע מעלת יהיה גם ביחס לשם הוי', וד"ל.

ינין ינון יחד = רל"ו = "[גדול אדונינו] ורב כח" - "שיעור קומה של יוצר בראשית" (לשון חז"ל שהרמב"ם מסתייג ממנה, מתוך חשש להגשמת האלקות, אך כנראה שלא מודע לכך שבעצם הוא רומז לשיעור קומתו הרוחני של מלך המשיח, גבול המכיל בלי גבול, וד"ל).

ינון = 116 = חן חן ("תשאות חן חן לה", דקאי על בית המקדש העתיד שיבנה על ידי מלך המשיח תוך כדי ירידתו באש מן השמים), וביחד עם משיח (בגימטריא חשן, ש בתוך חן, חן רוח אלהים), 358 = 474 - דעת. מלך המשיח הוא בעצם ההתגלמות של חווית כל עם ישראל במעמד הר סיני - "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא אלהים אין עוד מלבדו"!

כאשר נוסיף עוד משיח (הרי יש שני משיחים, בן יוסף ובן דוד) - 474 ועוד 358 = 832 = לב פעמים הוי' = ארץ ישראל!

משיח ינון בהכאה פרטית - מ פעמים י, ש פעמים נ, י פעמים ו, ח פעמים ן = 15860 = 10 פעמים אני פעמים הוי' (גילוי של "אני הוי'" בכל עשרת כוחותיו של נשמת משיח)!

ינין ברבוע פרטי (כל אות ברבוע) = 5200 = 200 (עצם, קדמון) פעמים הוי' ב"ה, והוא עולה 100 פעמים בן (ינין הוא לשון בן, לשון "נין ונכד" - בתנ"ך נין היינו אבי הנכד, כלומר בן האב, יורש העצר של המלך, ראה ראב"ע ומלבי"ם).

ינין, הכתיב, הוא משיח בן יוסף (היסוד הוא הכתיב); ינון, הקרי, הוא משיח בן דוד (המלכות היא הקרי). ינין משיח בן יוסף ינון משיח בן דוד = 1226 = 2 פעמים 613 (ממוצע שני המשיחים) = משה רבינו, סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", שהוא גואל ראשון (משיח, 'גואל צדק', ראשון - משיח בן יוסף - והוא גואל אחרון , משיח בן דוד, וד"ל).

"ינין שמו" "ינון שמו" = 928 = תורה חדשה = 4 פעמים רל"ב (ממוצע 4 התבות, סוד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שכנגד י-ה-ו-ה, 4 פעמים חן, ממוצע כל שם, סוד ה'אלכסון' שלהם: יוד הי ואו הה, כנודע [יוד הי ואו הה כל אות ברבוע = 400 = ח פעמים ן!]).

"לפני שמש ינין שמו = 1276 = חן (58) פעמים חן במספר סדורי (22). והוא עולה יא פעמים "ינון" (איחוד עצום של ינין וינון, ודוק). "לפני שמש ינון שמו" = 1272. שניהם יחד (צורת הכתיב וצורת הקרי) עולים 2548 = יעקב (ז פעמים הוי') פעמים דוד, יחוד זו"נ (קודשא בריך הוא ושכינתיה).

"לפני שמש ינין/ינון שמו" = 1392 = 12 צירופי ינון = שמשון שמשון ("לפני שמש").

קודם באותו פרק תהלים נאמר "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". והנה, האותיות ש'לפני' ירח הם טקז = ינון! האותיות ש'לפני' שמש הם רלר, וביחד עם טקז = 546 = 6 פעמים 91 (משולש 13, שילוב הוי' אד', יחו"ע ויחו"ת), ממוצע כל אות! "דור דורים" סוד ינין, לשון בן וצאצא כנ"ל. יש "עם שמש" ויש "לפני שמש" = 1560 = 60 פעמים 26, שם הוי' ב"ה = 10 פעמים יוסף. "עם שמש ולפני ירח" = 1144 = 26 פעמים 44, שם הוי' ב"ה פעמים המילוי הקטן שלו: יוד הא וו הא. "עם שמש ולפני ירח" סופי תבות משיח! "עם" במילוי: עין מם = דור ("ולפני ירח דור דורים").

"שמש ירח [858 = גל פע' הוי' = משיח ינון משיח הוי'. שמש ירח אותיות משיח שר!] עמד זבלה" - שם, ברקיע זבול, עומד בית המקדש העתיד לרדת באש מן השמים. אך הכח להוריד אותו הוא כחו של מלך המשיח דוקא, שעל כן נאמר שמשיח בונה מקדש (ראה שו"ת משנה הלכות, במענה שלו לרב אלישיב ז"ל) שהוא 'לפני שמש ולפני ירח [מאותו מקום שהוא "עם שמש" הוא "לפני ירח" וד"ל]', מעל לרקיע זבול, ברקיע תמינאה, וד"ל. מי שהוא 'לפני שמש ולפני ירח' יכול להוריד את מקדש הנצח אלינו שכולנו נעמוד לעולם "לפני הוי'", וד"ל

ט אב – איזהו חסיד

"איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים". השכינה הקדושה, כנסת ישראל, היא הקן של קב"ה, בסוד "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה" ("קן לה" = "אני לדודי ודודי לי". "קן לה" ע"ד "חן חן לה". "כי יקח איש אשה"). ה-ק של "קן" היא ה-ק הרבתי של התנ"ך. ה-ק זעירא של התנ"ך היא ה-ק של "קצתי בחיי" שאומרת רבקה אמנו מחשש התוצאה המרה של "נישואי תערובת" (מקור ההרס והחרבן של עם ישראל ר"ל. תערובת אותיות תרבות ע, היינו הנהירה אחר תרבות ע אומות העולם, התבוללות, עזיבת תורת ישראל ר"ל). ומפרש רבינו בחיי שהאות ק רומזת לבית המקדש שהיה גבוה ק אמה (מאה אמה - מאה אותיות אמה. והוא סוד "אם הבנים שמחה", סוד בית המקדש, וד"ל). רבקה ראתה ברוח הקדש את חרבן הבית מפני נישואי תערובת, ואילו דוד (נעים זמרות ישראל, האומר, על ידי עשרה זקנים, "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה") הכין את כל חמרי הבנין, זהב כסף ונחשת כו', לבנין בית המקדש (שלכן בית המקדש נקרא על שמו, "ראה ביתך דוד") ועל כן ה-ק של "קן לה" היא גדולה, כאשר בית המקדש עומד על תלו ברוב הדרו.

נמצא שהקב"ה הוא 'צפור דרור' שמתאוה לבית-קן, דירה בתחתונים. כשאדם מתחתן הוא מתחייב לאשתו. כך כאשר הצפור דרור (הרווק, שחפשי מכל עול) מוצא את "ביתו זו אשתו" ("מצא אשה מצא טוב" - "'ביום חתונתו' זה מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' זה בנין בית המקדש") הוא כבר מתישב ומתחייב לדאוג לכל צרכי אשתו וילדיה. זו משמעות פנימית במהות בית המקדש. בזמן הגלות, כאשר אין בית המקדש, הבנים והאשה משולחים מעל שלחן הבעל, אינו מחוייב להם עוד לפרנסם (כראוי למלכה ובני מלכים).

בית המקדש הוא 100 (ק)! נמצא גם רמוז שהאות העיקרית של בית המקדש היא ה-ק, האות הראשונה, העיקרית, בשרש קדש-מקדש. בית המקדש = 861, משולש אם כו'. אך לפי הרמז הנ"ל הוא בעצם ק (100, כלילת יפ"י) ועוד 761 (20 בהשראה) = "לעיני כל ישראל", תכלית כל התורה כולה, גילוי אלקותו יתברך לעיני כל ישראל, יעוד העתיד - "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". בעבודה שלנו בבית המקדש, "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים". ואזי הקב"ה מפרנס אותנו ביתר שאת ויתר עז בגילוי עצמותו יתברך ("כשם שבא לראות...").

המשך:

קן הוא גם לשון קנין וגם לשון תיקון (כמבואר ברש"י עה"פ "הלוא הוא אביך קנך"). שלש המשמעויות הנ"ל הן בעצם שלשה שרשים שונים בלשון הקדש: השרש של קן הוא קנן, השרש של קנין הוא קנה, והשרש של תיקון הוא תקן.

יש עוד משמעויות בשער קן: בתשעה באב אומרים קינות (אותיות תיקון, בגימטריא משיח בן יוסף). השרש של קינה הוא קין (לרד"ק - קון). לשרש קין יש עוד משמעות חוץ  מקינה: "ומשקל קינו שלש מאות שקל נחשת", קין לשון חנית (י"א כובע או שריון). יש גם שרש קנא - "כי הוי' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא". ובשרש קנה יש עוד משמעות חוץ מקנין (מקנה צאן כו' היינו לשון קנין) והוא קנה - "קנה וסוף קמלו", "קני מנרה".

נמצאנו למדים שלשער קן יש שבע משמעויות שונות, ויש לכוונן כנגד ז"ת (תיקון ז מלכי קדם דתהו - המשכת אורות מרובים דתהו בכלים חבים של תיקון):

קנין הוא מקנה כספו, פעולה של חסד (כמו בקנין מערת מכפלה - הקנין המקורי בארץ ישראל, על ידי אברהם אבינו איש החסד - בארבע מאות שקל כסף, הרומזים לארבע מאות עלמין דכסופין). גם החסד וגם הדעת (דעת מקנה ודעת קונה) נקראו "ברא בוכרא" לאו"א בלשון הזהר (היות ששרש מדת החסד הוא בעטרא דחסדים של הדעת, סוד אהבת ישראל ואחדות ישראל כנודע).

קנא (מדת הקנאה) יסוד האש ("כי הוי' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא") בגבורה ("אל קנא" היינו חסד שבגבורה, "חסד אל", סוד פינחס זה אליהו וד"ל). שם קנ"א (אלף הה יוד הה) ביסוד אמא, עליו נאמר "אני בינה לי גבורה" (העלאת מ"ן מאמא לאבא, וד"ל)

קנה הוא סוד "קנה המדה" (פנימיות "קו המדה", כמבואר בדא"ח), פנימיות הקו הבוקע אל תוך מקום הצמצום, סוד שיתף עמו (עם שם אלהים, מדת הדין) מדת הרחמים (שם הוי' ב"ה) כו' (פנימיות הקו, הקנה, היינו כח ההתכללות שבקו, וד"ל). המנורה היא מקשה אחת כולה אך מגוף המנורה מתפשטים קנים לכאן ולכאן, סוד פארות עץ החיים, ספירת התפארת, ודוק.

נצח היינו קין לשון כלי מלחמה, כלי העשוי לנצח בקרב.

הוד היינו קן לשון קינה, מנגינת מספד ואבל (בערבית, קינה היינו מנגינה סתם, אך בעברית קינה מיוחדת למנגינת אבל. מכאן מובן שכל מנגינת ישמעאל הוא ברוח עצב, הספד ואבל, קליפת העצבות, המנגדת לשמחת ישראל בתכלית, כמבואר בדא"ח, ודוק). הודי נהפך עלי למשחית, כל היום דוה. "ויקונן ירמיהו על יאשיהו" - "רוח אפינו משיח הוי' גו'". יאשיהו = הוד שבהוד כנודע (יאשיהו = אני ירמיהו).

קן לשון תיקון ביסוד, עיקר התיקון הוא תיקון הברית, וכאשר מתקנים את הברית הכל (הברית היא מדת כל כנודע) נתקן (סוד "מכתם", "מכתו תם", המשכה מכתר, כליל, ליסוד, כל), ודוק.

קן ("ודרור קן לה", ביתו זו אשתו כנ"ל) היינו מלכות - סוד איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה כו' כנ"ל. 'חסיד המתחסד' דוקא, היינו המשכה מחסד, ששם משמעות הקנין (בז"ת) למלכות, קן.

"גם צפור מצאה בית ודרור קן לה" = 1568, הרבוע הכפול של כח = ז פעמים דרך (ממוצע כל תבה. דרך = ז פעמים לב), סוד שבע דרכים כשרות בעבודת השי"ת, כמבואר באריכות במ"א, כאשר כל דרך בעבודת ה' הוא ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים", וכולם נכללו במלכות - קן.

שתי האותיות של השער קן הן בסוד "שלם וחצי" (100 ו50) ע"ד אותיות יה ("שכינה ביניהם"). וכאשר משלבים יה בתך קן מקבלים קינה (= יה פעמים וה). ללמדנו שהקינה של תשעה באב משרה את השכינה בישראל, ומזווגת את קודשא בריך הוא עם קן דיליה, השכינה הקדושה שהיא היא כנסת ישראל.

ט אב – ארבע "ואהבת"

יש ארבע "ואהבת" בתורה: "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'" (הכל מתחיל מאהבת ישראל, כלל גדול בתורה); "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך"; "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"; "ואהבת את הוי' אלהיך ושמרת משמרתו וחקתיו ומשפטיו ומצותיו כל הימים".

שני הראשונים הם בתורת כהנים (שניהם בפרשת קדשים תהיו); שני האחרונים (שניהם "ואהבת את הוי' אלהיך") במשנה תורה (בפרשת ואתחנן ובפרשת עקב).

שני הראשונים בסוד ו-ה שבשם (אהבת ישראל ואהבת הגר - ישראל נאחז בתפארת, "תפארת ישראל", וגרים במלכות - היינו יחוד זו"ן דאצילות), ושני האחרונים בסוד י-ה (עצם מדת האהבה לה' בלב-נפש-מאד באבא-חכמה, מקור נשמת הבן במח האב, "בני בכרי ישראל", והאהבה המביאה לידי שמירת המצות בבינה. חו"ב הם תרין ריעין כו' שלכן שניהם "ואהבת את הוי' אלהיך", אך חכמה סוד חיוהי ובינה סוד גרמוהי, אורות וכלים - אור האהבה לה' וכלי האהבה לה', דהיינו המצות המעשיות; בטול לה' בחכמה ושמחה של מצוה בבינה, וד"ל.

נמצא שצירוף ארבעת ה"ואהבת" בתורה הוא והיה - לשון שמחה ולשון מיד, הצירוף השביעי, החביב, של שם הוי' ב"ה, הצירוף של חדש תשרי, שתכליתו "זמן שמחתנו" (שכבר מאיר מר"ה - "חדות הוי' היא מעזכם", "בכסה ליום חגנו"), החדש המושבע בכל טוב סלה.

השער של ואהבת (אהבה) הוא אב, סוד הפסוק מהפטרת שבת חזון, "אם תאבו שמעתם טוב הארץ תאכלו", הרומז לחדש אב (מנחם אב, החדש שבו אנו מנחמים את אבינו שבשמים, בכך שמקיימים את ארבע האהבות הנ"ל), שבו נקודת השפל של השנה (תשעה באב) וגם נקודת השיא של השנה (חמשה עשר באב). הצירוף של חדש אב הוא הויה (היוצא מ"הסכת ושמע ישראל היום" - הסכת לשון האזנה וגם לשון סכיה-ראיה [ברוח הקדש], כלומר ש"הסכת ושמע" הוא סוד "חכם בבינה", רואים את הקולות של מתן תורה. השבט של חדש אב הוא שמעון, חוש השמיעה, שבא בהמשך לשבט ראובן של חדש תמוז, ודוק). לפי הנ"ל (סוד ארבעת ה"ואהבת") עבודת אב מתחילה מאהבת ה' המביאה לידי שמירת המצות בפועל (ה עילאה שבשם), וממשיכה באהבת ישראל (ו), ואז אהבת ה' בטהרתה (י) ולבסוף אהבת הגר (ה תתאה) - ירידה (מה' עילאה ל-ו) לצורך עליה (מ-ו ל-י) לצורך ירידה (מ-י ל-ה תתאה), ודוק היטב.

נעמיק עוד להתבונן במלה "ואהבת" (= אור אור, אור אין סוף כו') - דילוג שוה מהסוף להתחלה אותיות תהו; דילוג ב - בא - 'תהו בא [באב]', היינו שאורות מרובים דתהו נמשכים ובאים בכלים דתיקון (ה'נוסחה המשיחית').

ידוע שתבת "ואהבת" רמוזה בפתיחת הסיפור השני (סיפור קדימת הרחמים לדין) של מעשה בראשית - "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ר"ת "ואהבת". אך הסדר הוא: א ת ה ו ב - אותיות תהו בתוך אותיות אב - רמז ברור לתשעה באב, יום התהו והחרבן שבאב. אך בו ביום נולד מלך המשיח! דהיינו אורות דתהו בכלים דתיקון כנ"ל.

ועוד, "ואהבת", 414, בצמצום אחרון לספרה אחת (מ-1 עד 9) = 9 - תשעה באב!

מראש חדש ניסן - "החדש הזה לכם ראש חדשים גו'" - תשעה באב הוא היום ה-127 בשנה (למלכי ישראל), רמז לשלמות של 127 שנות שרה אמנו ו127 מדינות אסתר המלכה בת שרה (המשכה מזמן למקום כנודע), שלמות של כתר (100), חכמה ובינה (20) ושבע מדות הלב - חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות (7), כמבואר בקבלה וחסידות.

תשעה באב ועוד 127 = 907 = "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'" (גם הגר נכלל ב"רעך" רק שלו מצוה נוספת, "כפלים לתושיה" של אהבה כלפיו) = "ואהבת את הוי' אלהיך" - רק לאהוב יש (אהבת ישראל על שני גווניו ואהבת ה' על שני גווניו)! היינו תיקון סבת החרבן, שנאת חנם, ע"י אתהפכא - אהבת חנם.

בראשית אותיות אב תשרי, מאב לתשרי, סוד "אריה (מזל חדש אב) שאג (החל מתקיעת שופר של חדש אלול) מי לא יירא (בימים נוראים של חדש תשרי). אך מבואר בדא"ח שגם היראה צ"ל מתוך אהבה (הרי היראה היא מצות עשה דאורייתא, כאשר כל רמ"ח מצות עשה באות מכח אברהם = רמ"ח, מכח האהבה, וד"ל).

ט אב – תשעה באב

תשעה באב הוא יום ההכנה ל"חג להוי' בשילה", חמשה עשר באב, כפי שאומרים בקינות. חמשה עשר באב = תורה חדשה, תורת משיח. אך ראשית גילוי תורה חדשה זו היא בתשעה באב, דהיינו מה שמשיח נולד בתשעה באב.

חג בשילה = משיח (עליו אמר "עד כי יבא שילה" דהיינו מלך המשיח. יבא שילה = חג בשילה = משיח. שילה = משה - הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון), שנולד בתשעה באב כנ"ל. חג להוי' בשילה = ואהבת (אור אור כו', כמבואר בתורה לעיל).

חג להוי' בשילה ר"ת חלב, ר"ת "חם לבי בקרבי", כאשר "לבי חלל בקרבי" (ממוצע "חם לבי בקרבי" "לבי חלל בקרבי" ['חן לבי בקרבי'] = "חג להוי' בשילה", "ואהבת"!). והוא סוד "דם נעכר ונעשה חלב", בתשעה באב, לצורך היניקה של מלך המשיח (דם הקדושים שנשפך בתשעה באב נעכר ונעשה לו חלב יניקה, מוחין דיניקה כנודע), וד"ל. ס"ת "חג להוי' בשילה" = אהבה (ואהבת כנ"ל).

נבנה משלש התבות "חג [11] להוי' [56] בשילה [347]" סדרה רבועית (בסיס 246, צלם אלהים) ונפתח אותה עד שבעה מקומות (כל השביעין חביבין): 11 56 347 884 1667 2696 3971 = 9632 = 86 פעמים 112. 86 = אלהים, 112 = הוי' אלהים (סוד יב"ק). שם אלהים הוא השם הקדוש היחיד שמופיע בסיפור הראשון של מעשה בראשית. ה"שם מלא", הוי' אלהים, הוא השם המתחדש בסיפור השני של מעשה בראשית. הסיפור הראשון הוא סיפור של דין (אלהים בגימטריא הטבע, הטבע נוצר על ידי צמצום, העלם והסתר האור-אין-סוף של ה', דהיינו מדת הדין). הסיפור השני הוא סיפור של השגחה פרטית על האדם, שגם בשעת החטא והענש כולו אומר "קדימת רחמים לדין" - ה' מרחם בדין.

נמצא שרמוז ב"חג להוי' בשילה" ("ואהבת" של מלך המשיח) יחוד הטבע (אלהים) והנס (המלובש בטבע, הוי' אלהים). וכאשר "הוי' אלהים" 'מכה' (מכפיל) באלהים, נעשה "חג להוי'" למעלה ולמטה, ה' חוגג בשמים ובארץ (בשמים כדעת בית שמאי ששמים קדמו, כפי שנלמד מהפסוק הראשון של הסיפור הראשון של מעשה בראשית, "את השמים ואת הארץ". ובארץ כדעת בית הלל שארץ קדמה, כפי שנלמד מהפסוק הראשון של הסיפור השני של מעשה בראשית, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ שמים"). ח"ג ר"ת חסד גבורה (= רפח, בירור רפח), שהם ידו הימנית וידו השמאלית כביכול של יוצר בראשית - "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" (ארץ קדמה, כדעת בית הלל כנ"ל).

החג הזה ("חג להוי'") לע"ל מתחיל בתשעה באב (יום טוב ראשון של חג הגאולה של מלך המשיח) ונמשך שבעה ימים עד חמשה עשר באב (יום טוב אחרון - אני ראשון ואני אחרון).

שילה כתיב - שי לה, שילו קרי - שי לו. בביאת משיח צדקנו כל צדיק וצדיקה יקבל שי (שי עולמות מאת השי"ת), ובזווגם יחד יתיחדו שני ה"שי" (מה שלמעלה היש ומה שלמטה היש, הכל היש האמיתי, עצמותו יתברך) להיות "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" - ישיש בגיממטריא כתר, תר"ך עמודי אור, המחברים יחד עמק רום ועמק תחת, איהו בנצח (עמק רום) ואיהי בהוד (עמק תחת), וד"ל.

שי ר"ת שמש י-הוה = 666 (משולש לו, הבל-יחידה פעמים חי), יתרון - כיתרון האור מן החשך דוקא, בביאת משיח צדקנו תכף ומיד ממש!

ט אב – אוי מה היה לנו

אחת הקינות של תשעה באב היא "אוי מה היה לנו" (שם מה, מילוי הוי', מדת הרחמים, נהפך להיות לנו בגימטריא אלהים - מדת הרחמים נהפכה למדת הדין, כמבואר בכתבי האריז"ל).

אף יש כאן גם ברכה: ר"ת אוי מה היה לנו - מלאה, "חסד הוי' מלאה הארץ" ("פרו ורבו ומלאו את הארץ"). ס"ת יההו, הצירוף השני של שם הוי' ב"ה, מדת הרחמים. והוא הצירוף של תפילין דרבנו תם, מוחין דאבא, עליהם נאמר "ימותו ולא בחכמה", "החכמה תחיה". שם יש רק חיים, חיים נצחיים (כסוף התפשטות החכמה לספירת הנצח, ודוק).

צירוף זה יוצא מהפסוק בירמיהו (נביא החרבן) "[בזאת] יתהלל המתהלל השכל וידע [אותי]", סיום ההפטרה של תשעה באב!

נמצא שתשעה באב הוא יום של "השכל וידע אותי כי אני הוי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם הוי'".

צירוף "יתהלל המתהלל השכל וידע" היינו: י, ה תתאה, ה עילאה, ו - השכל היינו בינה (ה עילאה); וידע מפתחא דכליל שית (ו, דעת נשמת ז"א, ו שבשם); יתהלל היינו שראוי להתהלל מפי עליון, הוי' בחכמה, י שבשם; המתהלל היינו האדם עצמו, ה'אני' של האדם, המכיר דלית ליה מגרמיה כלום, הכל מתנת שמים, ה תתאה שבשם.

אוי מה היה לנו = 168 = 7 פע' 24 (ד"פ מב, פד פד, תיקון ברית עליון וברית תחתון, וד"ל).

סיום הקינה הוא: ישועה תהיה לנו (אוי מה היא לנו הופך להיות ישועה תהיה לנו) = 897 = 13 פע' 69 (3 פעמים 23). נמצא שהכל מתחיל מכפולת 7 (בחינת נוקבא) אך מסיים בכפולת 13 (בחינת דכורא).

והנה, ישועה = 23 פעמים אוי (טוב)! אוי (טוב) מה (אדם) היה (כ) לנו (אלהים) - טוב אדם כאלהים ("אני אמרתי אלהים אתם וגו'"), וכך יתקיים בביאת גואל צדק תכף ומיד ממש.

י אב – הכהנים הלוים

על בית המקדש העתיד נאמר "הכהנים הלוים", ומבאר האריז"ל שלע"ל הלוים יהיו הכהנים (ראה תניא פ"נ). אפשר לחשוב שהלוים יחליפו את הכהנים בעבודת הקרבנות כו'. אבל יותר נראה שעבודת הלוים תשאר כפי שהיה והוה - העבודה של הבעת החוש הפנימי של הנשמה - עבודת השיר, "לארמא קלא", בסוד "ועבד הלוי הוא" - על ידי השיר דוקא מגיעים עד "הוא", סתימא דכל סתימין, פנימיות עתיק המתגלה בפנימיות אמא דוקא (שגבוה יותר מפנימיות אבא פנימיות עתיק). והיינו עיקר מעלת בית המקדש העתיד על בתי המקדש של העבר (שבהם העיקר היה לראות בעינים גשמיות).

עבודת השיר (שירה בפה ושירה-זמרה בכלים) מכונה בתורה "עבודת עבודה", עבודה לשם עבודה אחרת, דהיינו מה שבעולם הזה, לפני ביאת המשיח, עיקר העבודה היא עבודת הקרבן על ידי הכהנים, ואילו עבודת הלוים היא ללוות את הכהנים, להלהיב, באש קדש, את עבודת הכהן שהיא "בחשאי וברעותא דלבא". בעולם הזה, הכהן הוא סוד השמן, רזין דרזין דאורייתא ואילו הלוי הוא סוד היין, רזין דארייתא, "יינה של תורה". הכהן נמשח בשמן המשחה קדש, ואסור להכנס למקדש שתויי יין (סבת מיתת נדב ואביהוא). אך בעבודה הפנימית של הלע"ל יתהפכו היוצרות, והעיקר יהיה סוד יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (שרש פנימיות אמא, יין, בפנימיות עתיק שמעל לשרש פנימיות אבא, שמן, בפנימיות עתיק, וד"ל).

לע"ל העיקר יהיה השיר כנ"ל, וממילא הפירוש של "עבודת עבודה" יהיה ע"ד קדש קדשים או שיר השירים, עבודה שמעל וכוללת את כל שאר העבודות (ועד שכל שאר העבודות תוכללנה לגמרי בעבודת השיר [כאשר עיקר השיר היא שירת השור - שור פר הנקרב על גבי המזבח - "אשירה להוי' כ גאה גאה", שירת השור בפרק שירה. ובעצם, לכל קרבן של העוה"ז יהיה שיר מיוחד לע"ל, השיר של שרש נשמתו]).

לפי זה, עיקר 'חזון' מקדש העתיד הוא לאו דוקא חזון בחוש הראות, התופס בגשמי, אלא בעיקר בחוש השמע, התופס ברוחני כמבואר בחסידות (היינו מעלת השמיעה הפנימית על הראיה). "לחזות בנעם הוי'", היינו בקול-נעים של השי"ת כביכול, ע"ד "נעמות זמרות ישראל" של דוד המלך  - "ראה ביתך דוד" ע"ד "וכל העם ראים את הקולת", וד"ל (שירת הלוים היא מתוך נעימות דוד בספר תהלים).

ידוע המשל של רבי הלל מפאריטש, שהאדם, כל חייו, מחפש-משתוקק לשמוע, את ה'ניגון' של שרש נשמתו. על זה נאמר "ושכנתי בתוכם", בתוך הנקודה הפנימית של לב כאו"א מישראל, גילוי הקלא פנימאה דלא אשתמע שבלב כאו"א מישראל. "ולבקר בהיכלו" היינו היכל הנגינה של השי"ת, ששם כאו"א מבחין (מבקר) בניגון שלו (סוד "אזן מלין תבחן" ר"ת אמ"ת וס"ת ן ן ן, 'חזקה' של גילוי שער הנון של הבינה, של השמיעה הפנימית, שהיא היא מקור השמחה - "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם" בבית המקדש העתיד (גם סוד "לעתיד לבא" הוא סוד אמא עילאה כנודע, פנימיות חוש השמע דוקא).

גם תורת משיח נקראת שירה דוקא - "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (כל התורה כולה כפי שהיא כלולה בשירת האזינו, האזנה ואיזון, סוד המתקלא של עולם התיקון, "אשגחן אפין באפין", זיווג פנים בפנים), היינו מה שמשיח בא לגלות טעמי תורה, דהיינו שירת טעמי תורה. והוא גם סוד "טעם פרה [טעם 'קרני פרה', טעם של נשיאת הפכים, וד"ל] שנתגלה למשה רבינו דוקא, שהוא  לוי מן המשוררים.

חזון הוא גם לשון חזן, מלמד דרדקי שמלמד את תינוקות של בית רבן לשיר נכון ובשמחה את טעמי המקרא.

עיקר היחוד והזיווג של זו"ן (קודשא בריך הוא ושכינתיה) הוא על ידי הנגינה (לא על ידי ראיה כלל, כמו בזמן הזיווג שאין משמש כלל חוש הראיה אלא דוקא חוש השמיעה הפנימית לחוש את רחשי הלב הפנימיים של בן/בת הזוג ולהענות להם, סוד מצות עונה). והיינו סוד חזון - ח זו"נ, כאשר סוד ה-ח באר"י הוא יחוד ו-ז, דהיינו יחוד זו"ן מכח ה"חופה" המקיף אותם, מקיפים דאמא, סוד רקיעא תמינאה - ח-זון, וד"ל.

השער של חזון הוא חז, גם מלשון אחיזה ("תנה לנו אחזה" בארץ ישראל), סוד "ביה אחידא" (בו אני אחוז), אחדות של "והיו לבשר אחד" ("כמער איש ולויות", אחוזים זב"ז באהבה רבה בתענוגים", בקדש הקדשים), של רשב"י מזיהרא דאמא עילאה, חוש השמיעה הפנימית כנ"ל ("ולויות"

עבודת הלוי, "הפעם ילוה אישי אלי").

לאור כל האמור, ננסה לצייר לעצמנו (מעין הגילוי של שבת חזון, מה ש'מראים' לאדם את בית המקדש העתיד) את חוית מקדש העתיד: אני נכנס להיכל הנגינה ושומע קול נעים שפועל עלי כלות הנפש ממש (כמסופר על חסידים כאשר שמעו נגינת כנור נעים). כך אני משתחוה (ביחידה שבנפשי) לה' בבואי אל הקדש, וכך מתקיים "כשם שבא לראות כו'", וד"ל.

מכל הנ"ל יובן גם מה שמסביר הרמב"ם במורה נבוכים, שבזמני קדם הגוים, עובדי ע"ז, היו להוטים אחר הקרבת קרבנות מן החי (ואף מן האדם, כמפורש בהרבה פסוקים בתנ"ך) ועבודת המקדש באה לברר עבודה זו. אך היום כבר לא מקריבים קרבנות, ומה כן? היכל הפולחן הוחלף אצל הגוים בני התרבות באולם קונצרטים (שבו משמיעים יצירות של בייטובן וכו' [שעצם היצירה הוא סוד קליפת נוגה טוב ורע, לא ג' קליפות הטמאות לגמרי, כמו שהיה פעם, וד"ל]), וממילא הלעומת זה בקדושה (שגם בכחו לברר את הטוב שבאותן יצירות של בייטובן וכיוצא בו) הוא היכל הנגינה של הקדושה, סוד בית המקדש העתיד, וד"ל.

המשך:

לעתיד לבא הכהנים יוכללו בלוים, כלומר ששבט הלוי יכלול את שניהם, כולם יקראו על שם לוי אביהם (סוד הזיווג כנ"ל, "הפעם ילוה אישי אלי"). והיינו בתקופה הראשונה, הטבעית-יחסית, של ימות המשיח, שבה יקום (על ידי מלך המשיח מלמטה וה' מלמעלה) בית המקדש העתיד, עם העבודה שבו. אך בתקופה השניה, הנסית, של ימות המשיח, שבה תהיה תחית המתים, ומצות בטלות לע"ל (כלומר כאשר יחיו המתים, כמבואר בתניא) אין עוד צורך בהבדלת שבט הלוי מתוך כלל ישראל, וכולם יחזרו להכלל בשם העצם של העם - ישראל (כל י"ב שבטי ישראל יוכללו בישראל אביהם [כאשר כל שלשת האבות נקראו בשם ישראל, כמבואר בחז"ל]).

נמצא שבעולם הזה ישנן שלש דרגות שונות, זו מעל זו: כהן לוי ישראל. אך בתקופה הראשונה של משיח ישארו רק שנים - לוי ישראל, ובתקופה השניה של ימות המשיח ישאר רק אחד - ישראל (ללא שום היררכיה בעם כלל).

והוא סוד טענת קרח - שלע"ל, כאשר מצות בטלות, קרח (עם הטענה שלו) יקום לתחיה, ושוב יאמר "כל העדה כלם קדושים ובתוכם הוי' ומדוע תתנשאו גו'", ואז יקוים "צדיק כתמר יפרח" ס"ת

קרח כנודע.

והנה: כהן לוי ישראל (ר"ת כל"י כנודע - "כלי מחזיק ברכה לישראל", כאשר כל שלש הדרגות שבעם מתחברות לעבוד את ה' יחד, כולם בשלום), לוי ישראל, ישראל = 1790 = משיח פנים ואחור - אחור בעוה"ז (הצפיה למשיח) ובתקופה הראשונה לביאתו (שבו יבנה בית המקדש העתיד כנ"ל), ופנים בתקופה השניה שלו, תחית המתים, וד"ל.

יב אב – בא לכלל כעס בא לכלל טעות

"בא לכלל כעס בא לכלל טעות". משפט זה נאמר על משה רבינו, "מבחר המין האנושי".

הטעות היא "טעות בשיקול הדעת". הכעס מסלק את הדעת (משה רבינו הוא הדעת של כללות נשמות ישראל).

והנה, משה רבינו הוא "איש האלהים" - "מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים". הכעס בא "מחציו ולמטה איש" - איש עלול לכעוס.

אך בזהר מפרש "איש האלהים" כ"בעלה דמטרוניתא" - ה"איש" הוא הבעל המשפיע ו"האלהים" היא המטרוניתא, האשה המקבלת מהאיש (והיא סוד המלכות, השכינה, כנסת ישראל, המקבלת מספירת היסוד, "כאיש גבורתו", שמעליה). לפי זה, י"ל ש"האלהים" של משה רבינו הוא זה שעלול לכעוס - הרי אלהים הוא מדת הדין, הבונה את המלכות (המטרוניתא) בבחינת "דינא דמלכותא דינא".

בכל אופן, נלמד מזה שהכלל ש"בא לכלל כעס בא לכלל טעות" קיים גם לגבי "אלהים" כפשוטו. ומה הטעות של ה'? זה שהוא מעניש למי שהוא כועס עליו!

ואם תאמר שהעונש הוא בעצם תיקון (ולא נקמה), נשיב - מורנו הבעל שם טוב לימד אותנו שיש עוד דרך לתקן את החוטא, לא דרך של "שמאל דוחה", בעונש, אלא דוקא דרך של "ימין מקרבת" - לקרב את החוטא יותר ויותר (כגון למנות אותו לשר חשוב בממשלה). דוקא על ידי הקירוב של החוטא הוא יבוא להכיר בגדולת המלך, הוי' אלהי ישראל מלך", ויכנע בפניו, ישמח ויבכה כאחת (שלמות עבודת האדם בכלל ועבודת התשובה אל ה' בפרט: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" ("תקיעא" היינו תקיעת הדעת בגדולת השי"ת, בחסדו וברחמיו הרבים).

"בא לכלל כעס בא לכלל טעות" = בית המקדש - איזו טעות להחריב את בית המקדש (מתוך כעס)!!

ואם תאמר שהחרבן היה "סותר על מנת לבנות" יותר טוב, נשיב, גם לתוך בית המקדש הראשון והשני (וגם לתוך משכן משה, שמעשי ידי משה נצחיים לעולם ועד), שהיו מעשה ידי אדם, היה ה' יכול להוריד באש מן השמים את בית המקדש העליון, שיתלבש, כנשמה בגוף, בבית התחתון (ושלאורו כולם ישובו אל ה' בלב שלם). אך אין אתנו יודע עד מה, הכוונה העמוקה של השי"ת, שכדאי לנו אריכות הגלות המר כדי להעלות את האנושות כולה, יחד עם כל הדצח"ם לראות את גילוי עצמותו יתברך ממש לע"ל, שכל העולם כולו יהיה בית מקדש - דירה בתחתונים לקדוש ברוך הוא.

יב אב – הפרי הטוב

הפרי הטוב מוקף (שמור) בארבע קליפות - קליפת נוגה הדבוק בפרי ועוד שלש קליפות הטמאות מסביב ("סביב רשעים יתהלכון").

פרי ועוד ארבע פעמים קליפה = 1190 = 5 פעמים רחל (ממוצע 5 המלים) = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" הנאמר על מלך המשיח - חמש עליות של מלך המשיח, כנגד הנרנח"י שלו (הנרנח"י שביחידה הכללית של נשמות ישראל).

נמצא רמוז, שארבע העליות הראשונות של משיח (נרנ"ח שביחידה שלו) כולן לקליפה תחשבנה ביחס לפרי הפנימי והעצמי שלו (יחידה שביחידה שלו) - "מאד" (אכן "וגבה מאד" מתחברים יחד בסוד ח"י שביחידת משיח). "מאד" היינו בלי גבול ממש (כאשר כל קליפה עדיין בגדר גבול).

פרי-מאד = "פרה אדמה"! איהו פרי (פר י) איהי פרה (פר ה). הכוונה הפנימית של מצות פרה אדמה היא להעלות את כל ארבע הקליפות להכלל ב"מאד" האמיתי (שהכל יהפוך "טוב מאד"), בפרי הטוב ("אך פרי לצדיק").

והנה, פלא, בכל התנ"ך המלה "פרי" מופיעה בדיוק "מאד" (45) פעמים!

המלה "פרה" מופיעה רק 4 פעמים בתנ"ך, כל פעם בניקוד אחר! "פרה" כפשוטה (בת הזוג של הפר) מופיעה רק פעם אחת - "פרה אדמה תמימה"!

"פרה אדמה" היא הבת-זוג של "פרי האדמה" ("פרה אדמה"

= 335, שלה בן יהודה, "פרי האדמה" = 345, שילה - "עד כי יבא שילה" - שעולה משה. יחד, שלה שילה = פרת על שם שמימיו פרין ורבין עד מאד).

4 "פרה" משלימים את 45 "פרי" ל-49, 7 ברבוע (תיקון-התכללות ז מדות הלב, כמו בכוונת ספירת העומר, שאז בא, בדרך ממילא, הגילוי של שער הנו"ן - "תספרו חמשים יום" - גילוי אורו של משיח, אור עצם האלקות).

45 פעמים "פרי" ועוד 4 פעמים "פרה" = יה פעמים וה פעמים אלהים!

במספר קטן, פרה = 15, פרי = 11, סוד יה-וה! פרה, יה, הנסתרות, סוד שמי עם יה שס"ה מצות לא תעשה; פרי, וה, נגלות, סוד זכרי עם וה רמ"ח מצות עשה. הפרי של הצדיק ("ועמך כלם צדיקים) הוא מצות העשה שלו). השמירה כו' של הפרה היינו מצות לא תעשה.

והוא בסוד המובא בתקוני זהר: יה עם א בראש אותיות היא (למפרע); וה עם א בראש אותיות הוא - היינו פרי לשון זכר ב-וה, מצות עשה, ופרה לשון נקבה ב-יה, מצות לא תעשה!

יג אב – שפת אמת

"שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר". נתן את האמת לשפתים ואת השקר ללשון.

והנה, ישנם ארבעה סוגי דבור: קריאה, אמירה, דבור, נבואה.

הקריאה היא בגרון, כמ"ש "קרא בגרון אל תחשך"; האמירה בפה - "יהיו לרצון אמרי פי"; הדבור בלשון - "דברתי בלשוני"; הנבואה בשפתים, "שפתי דעת" ("'ובדעת'. רוח הקדש") - "בורא ניב שפתים", ניב לשון נבואה.

האור המקיף, השראת השכינה, שורה על הלבוש (המקיף את הגוף) דוקא. השפתים מלבישות את הפה (שפה נוטריקון לבוש פה - מהלב לשפה בסוד "נעוץ סופן [לשון שפה] בתחלתן [הלב הוא תחלה ליחוד קול-דבור] - "לבא לפומא לא גליא", לפומא לא אבל לשפתים כן)".  השפתים הן ה'פנים' של הפה, ה"פנים שוחקות" של הפה (שבלעומת זה היינו מלשון "מצחק בי" - "ושפתיך מדבר מרמה").

הנבואה אינה עוברת דרך הגרון, הפה והלשון, אלא ישר לשפתים (רק במשנה תורה "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" היינו שכל מרכיבי פיו של משה הפכו "שפה ברורה" - שפה בגימטריא שכינה כנודע).

"שפתים ישק" - זיווג נשיקין ("אתדבקות רוחא ברוחא") בשפתים דוקא. יש מפרשים ניב (שפתים) זה בסוד "חש" של חשמל - שנושק שפה עליונה לשפה תחתונה וכך סוגר את פיו מלדבר. המשך הפסוק הוא: "משיב דברים נכחים" - אחר שתיקה בא דבור, סוד חש-מל (אחר הכנעה והבדלה - המתקה, "פתח פיך ויאירו דבריך", היינו שיאירו "דברים נכחים", דברים "לנכח" - יחוד 'אני אתה' בשלמות).

פסוק זה בא בהמשך ל"ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב". לפי הפשט, ההמשך "שפתים ישק" מתפרש או שהשומע-מקבל התוכחה הנעימה (ולמוכיחים = ינעם! הכל בדרכי נעם, בסוד תוכחה - תוך אהבה, כנודע) נושק שפתיו זו בזו ושותק על מנת להפנים את דברי המוכיח (סוד עתים חשות, כאשר שומעים את הדבור יוצא מפי ה'), או שהשומע מנשק את פי המוכיח אותו!

נמצא ששני הפסוקים יחד משקפים בשלמות את התהליך הנפשי של הכנעה, הבדלה, המתקה - עיקר תורת מורנו הבעל שם טוב: התוכחה הנעימה (נעם ברצוא ושוב - נעם מהמוכיח לשומע ונעם החוזר ומגיע מהשומע למוכיח, כפשט הפסוק - "ולמוכחים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב") מיד פועלת בשומע הכנעה (שהרי "ניכרים דברי אמת",  בפרט כאשר הדברים נאמרים בנעם ובנחת - "דברי חכמים בנחת נשמעים"). ב"שפתים ישק" הוא "חש עד שמל", לשון ברית מילה, כורת את ערלת לבבו - הבדלה. ואז הוא משיב דברים נכחים למוכיח (לשון נופל על לשון - מוכיח משרש יכח ונכח משרש נכח, כמבואר במ"א. דברים נכחים - 256 128, שלם וחצי, סוד י-ה, וד"ל) - המתקה, סוד "מי ימלל גבורות ה' (ימתיק את האור ישר של התוכחה באור חוזר שחוזר לקדמותו ממש, למקום ש"אם צדקת מה תתן לו", מקום שמעל לטוב ורע לגמרי, מקום של טוב בעצם ועצם הטוב ב"ה - עצם הטוב הוא טוב בעצם, סוד העלם העצמי של אור, כי טוב, בעצמות המאור ב"ה. עצם הטוב טוב בעצם = אמת, ודוק).

והנה, ארבעת המקומות הנ"ל בפה הם כנגד ארבעת היסודות של מעשה בראשית:

גרון הוא לשון מים הנגרים כנגד יסוד המים. הצמאון למים הוא בגרון, כמ"ש "וגרונך מצמאה". עיקר "הנאת גרון" הוא מהפיכת האוכל המוצק לנוזלי ע"י לעיסת השינים (עיין בכתבי האריז"ל). סימן טהרה לחיה הנאכלת - מעלה גרה, כל פעם יותר ויותר נוזלי - "מים מצמיחים כל מיני תענוג".

חלל הפה הוא כנגד יסוד הרוח, "רוח פיו" (מבואר בחסידות שהחלל שנוצר על ידי הצמצום הראשון, עם רוח הרשימו שבו, הוא סוד הפה העליון).

הלשון הוא "לשון אש", כנגד יסוד האש, האש הבוערת ומבערת. אש ר"ת אמת שקר. כאשר הלשון מתחברת-מזדווגת עם השפה (בבחינת "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה"), יחוד זו"ן, אז היא אמת, כלומר שמחוברת ל"שפת אמת", אך כאשר היא נפרדת מהשפה, בחינת פגם הברית, ברית הלשון שכנגד ברית המעור, אז היא שקר, "ועד ארגיעה לשון שקר".

ועוד נאמר "שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אכלת" - מתי לשונו כאש אוכלת (בחינת "לא זכו אש אוכלתן")? כאשר "שפתיו מלאו זעם" על בגידת בן-זוגה בה, וד"ל.

אחרון אחרון חביב: שפתים לשון שפת הים, וכמ"ש "אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו". יסוד העפר (חול הים) עוצר-מגביל את התפשטות המים ללא גבול. השפתים (יסוד העפר, המלכות כנ"ל) מגבילות את התפשטות יתר של הגרון (יסוד המים)!

בנפש היינו מה שהשפלות ("ואנכי עפר ואפר". ביחוד לשון-שפה הנ"ל האש עצמה הופכת אפר, כמו בסוד אפר פרה אדומה, וכמובאר בתניא בשם הרב המגיד נ"ע) ומגבילה את התפשטות אהבת התענוגים של יסוד המים, וד"ל.

"אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו" = 2050 = 50 פעמים 41 - כל פעמים גבול! ה' ברא את העולם וכל אשר בו בגבול דוקא, לכל דבר במציאות יש "שפה" המגבילה את התפשטות הדבר ללא גבול. והוא סוד השם ש-די, שאמר לעולמו (ולכל פרט שבו) די.

נמצא שסוד "שפת אמת" הוא סוד השם הקדוש ש-די (משודד מערכות הטבע), ואילו "אמת" הוא "אמת הוי'", שם הוי' ב"ה (המהוה בכל רגע תמיד את כל הנמצא יש מאין ואפס המוחלט), היינו שם הוי' דלתתא כנודע.

אך "אמת לאמתו" היינו סוד שם הוי' דלעילא, שם העצם (לא שם התאר הנ"ל שהוא תאר לכח ההתהוות של ה') שעליו נאמר שהוא יתברך היה הוה יהיה כאחד ממש, מעל לטבע של זמן ומקום לגמרי, לית מחשבה תפיסא ביה כלל).

ועוד בענין זיווג לשון ושפה (לשון = שפה ע"ה): סוד הזיווג הוא סוד ההתכללות זב"ז - ב"ן דמ"ה מזדווג עם מ"ה דב"ן. הנה, יש הרבה פסוקים בתנ"ך המשווים בין לשון לשפה. ביניהם: "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" ו"הוי' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה". בפסוק הראשון המרמה (השחוק דקליפה כנ"ל) מתיחסת לשפתים, אך בפסוק השני הרמיה מתיחסת ללשון. בפסוק "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" האמת מתיחסת לשפה כנ"ל, אך בפסוק השני הנ"ל נאמר "שפת שקר", אותו שקר שבפסוק "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" מתיחס ללשון. מזה רואים שהתכונות מתחלפות ומתהפכות, סימן מובהק של התכללות זב"ז, שבקדושה היינו סוד הזיווג הטהור והקדוש, ובסטרא אחרא היינו הזיווג דטומאה.

השפה היא המלכות, כנסת ישראל, ה' תתאה של שם הוי' ב"ה. כאשר היא יורדת לבי"ע לברר בירורים (סוד "ודעת שפתי ברור מללו", פסוק שלישי, 'חזקה', המקשר בין השפתים לדעת) אזי הגילוי שלה היא בבחינת "מן השפה ולחוץ" שלאו דוקא מתפרש לגריעותא, אלא שכן נותן מקום, בזמן גלות השכינה, ליניקת החיצונים (השפה, השכינה, נשארת בקדושתה, אבל בהיותה "שכיבת עד עפרא", יסוד העפר של הקליפה, הטומאה - טומאת אשה בנדתה, מנודה מבעלה - נאחזת בה, וד"ל).

"הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (הכל היה מן השפה והכל שב אל השפה). הכל היה ממלכות דא"ס, שפת ים ה"אחד" שלפני הצמצום. והכל שב אל העפר בסוד אור חוזר החוזר לקדמותו ממש כנ"ל - אל אותה דרגה של מלכות-שפה עליה נאמר בחסידות שאין עוד 'ספירה' מעליה כלל. היא היא עצמותו יתברך, עצמות "מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" ('הוי' יחיד' שמעל ל"הוי' אחד" - אין עוד מלבדו), וד"ל.

טז אב – פרה אדמה = מלך מלכי המלכים

למה "פרה אדמה" שוה "מלך מלכי המלכים"?!

יש בחסידות ארבעה פירושים ל"מלך מלכי המלכים":

א. "מלך" היינו ה', "הוי' מלך". "מלכי" היינו השרים העליונים (של כל אומה ואומה, 'מלך' האומה במרום). "המלכים" היינו מלכי האדמה בעולם הזה התחתון.

ב. הכל בעולם האצילות: "מלך" היינו חב"ד דאצילות (מושכל), בחינת "מח שליט על הלב". "מלכי" היינו עיקרי מדות הלב דאצילות, חסד גבורה תפארת (מורגש), שכנגד אבות העולם (אברהם יצחק ויעקב), "האבות הן הן המרכבה". "המלכים" היינו כחות המעשה, נצח הוד יסוד (מוטבע), כאשר הכל נמשך לספירת המלכות, היינו מלכותו של "מלך מלכי המלכים".

ג. "מלכי המלכים" היינו ארבע המלכויות של ארבעת העולמות אבי"ע - "מלכי" היינו שתי המלכויות של אצילות-בריאה (כנגד י-ה שבשם, תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, יחוד האין והיש, חכמה ובינה, לצורך ההתהוות התמידית של כל העולמות), ו"המלכים" היינו שתי המלכויות של יצירה-עשיה (כנגד ו-ה שבשם, שיחודם אינו תדיר אלא לפרקים, היות ש"אף עשיתיו" מפסיק).

ענין המלכות (מלכות שמים) בכלל הוא לגלות את מציאות הבורא יתברך, שלכן מכונה המלכות עלמא דאתגליא. ומבואר בדא"ח ששתי המלכויות של אצילות-בריאה הם בסוד דבור-משל (הדבור הוא גילוי בהדיא ואילו המשל הוא לבוש המסתיר ומגלה את המתלבש בו, הנמשל, כאחד, בסוד חש-מל בגימטריא מלבוש כנודע). אך שתי המלכויות של יצירה-עשיה מכונות חידה-רמז, שהגילוי שבהם פחות בהרבה.

לפי זה, "מלך" היינו המלכות דא"ק, המאציל את כל ארבעת העולמות אבי"ע וד"ל.

ד. "מלך" היינו "מלכותך" העצמית, שמו העצמי של הקב"ה, עליו נאמר ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד", היינו המלכות של בחינת יחיד שלפני הצמצום הראשון, "מלכותך" שלך ממש. יחיד, כשמו כן הוא, "הוא לבדו הוא ואין זולתו" כלל, ועל כן בבחינה זו של "מלכותך" העצמית, "מלכי המלכים" כלולים לגמרי בתוך ה"מלך", אין עוד מלבדו. והיינו נשיאת הפכים של נמנע הנמנעות ב"ה, ש"מלך" ו"מלכי המלכים", הכל אחד.

והנה, "מלך" הוא לשון "במי נמלך, בנשמותיהן של צדיקים" כאשר "ועמך כלם צדיקים". "נמלך" לשון נפעל הוא בדרך ממילא, מיניה וביה - המלך ובמי נמלך היינו הך ממש. נמצא שאת דרגה זו, הפירוש הפנימי והעצמי ביותר של "מלך מלכי המלכים", בבחינת יחיד כנ"ל, יש לפרש על "קודשא בריך וישראל ואורייתא כולא חד ממש" (ב"יחיד" מחשבתן של ישראל כביכול קדמה לכל דבר, גם לתורה הקדומה, והוא סוד כח התשובה שבישראל, הקשר העצמי של ישראל לה', וד"ל).

על נשמות ישראל נאמר בפירוש "במי נמלך" כנ"ל. גם על התורה נאמר "בי מלכים ימלוכו", כלומר שהתורה מיעצת לה' כביכול להיות  "מהעדה מלכין ומהקים מלכין" (= 625 = 25 ברבוע = 5 בחזקת 4 = אדם במילוי: אלף דלת מם, וד"ל).

והנה, ישראל נקרא על שם "כי שרית גו'" רמז לכח המינוי של שרי מעלה. ותורה, "בי מלכים ימלוכו" היינו מינוי מלכי האדמה למטה. נמצא שהפירוש העליון ביותר של "מלך מלכי המלכים" מתקשר, בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", לפירוש הראשון, שעל פי פשט, הכל בסוד "מלכותך מלכות כל עולמים", וד"ל.

לאחר כל זה, נשוב לפרה אדמה. פרה היא פר-ה - המתקת פ"ר דינים (סוד ה אותיות מנצפ"ך בגימטריא פר) בה' חסדים. הכל בסוד המלכות, שנבנית מן הגבורות, בסוד "דינא דמלכותא דינא", אך תכליתה להתמתק על ידי ה' חסדים, בסוד "חסדי דוד הנאמנים" - המתקת דיני ה"אדמוני" הראשון, עשו, בחסדי ה"אדמוני" השני, "אדמוני עם יפה עינים", דוד מלך ישראל חי וקים. דוד הוא בר נפלא, מת (ומיטמא בטומאת מת, אבי אבות הטומאה) אך מיד קם לתחיה, בטהרה, מכח אפר הפרה האדמה, "והייתי שפל בעיני [היפות]", כפי שלמד מאברהם אבינו איש החסד, היהודי הראשון, "ואנכי עפר ואפר" ("עפר שרפת הפרה" שהוא הוא "אפר הפרה").

"והיה ביום ההוא יפקד הוי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה". ראה ראב"ע ש"צבא המרום במרום" היינו שרי מעלה הנ"ל, ו"מלכי האדמה על האדמה" היינו מלכי אומות העולם למטה, כפשוטו.

בסוד הפרה, יש בחינה של פרה אדמה שהיא כנגד קליפת נגה, שרי מעלה, אך יש בחינה של פרה שהיא יורדת מטה מטה ועד לג' הקליפות הטמאות לגמרי לקיים בהן "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא", הכל בבחינת "מלכותך מלכות כל העולמים", סוד "מלך מלכי המלכים" כנ"ל.

ויש פרה עליונה יותר בסוד מלכות דאצילות, דבור-גילוי בהדיא שיש אלהים בעולם.

ויש עוד פרה עליונה יותר בבינה דאצילות, אם הבנים שמחה (לקנח את צואת בנה), ששם שרש המל"ך בסוד מח (מושכל) שליט על הלב (מורגש) ולב (מורגש) שליט על הכבד (מוטבע) כנ"ל.

ויש גם פרה במלכות דא"ק, סוד "ושם אשתו מהיטבאל" - פרה אדמה ועוד מהיטבאל (ז אותיות כנגד ז אותיות) = 432, בן פרצי (מלך המשיח) = 3 פעמים 144, קדם (זה ברבוע), ממוצע כל תבה, רמז לקדמונו של עולם, שלאחר הצמצום מתגלה כ"אדם קדמון", אדם לשון פרה אדמה, וד"ל.

אך הפשט הפשוט, הפירוש הראשון של "מלך מלכי המלכים", נעוץ דוקא לעילא לעילא בבחי' יחיד, עצמותו יתברך, ששם קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא כולא חד ממש, שרש ה"פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על".

מנינו כאן שש פרות (כנגד ששת צרופי המלה פרה. רמז גם ל"שש אשות הן", ודוק): ב"יחיד", ב"אדם קדמון", ב"בינה דאצילות", ב"מלכות דאצילות", ב"קליפת נגה", ב"שלש הקליפות הטמאות לגמרי". ודוק שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה יותר - רק בכח "יחיד" להפוך לקדושה את שלש הקליפות הטמאות לגמרי; אדם קדמון מגיע עד לקליפת נגה (רגלי א"ק מגיעות עד לסוף העשיה, היינו נגה דעשיה, וד"ל); על בינה דאצילות ומלכות דאצילות נאמר "כאמה בתה" ו"הא בהא תליא", ודוק.

יז אב – ואתם הדבקים

"ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום" - 7 מלים, 33 אותיות. סימן הפסוק: 7 פעמים 33 (שבעה ג"לים, שהם שבעה גילאים, וד"ל) = 231, משולש 21 (שם אהיה ב"ה), סוד רל"א שערים (של חיבורי שתי אותיות שונות בא"ב), סוד "קדמון" שלפני הצמצום, "עולם המלבוש" (= 529 = תענוג, 23-חדוה ברבוע), שבו "שיער [הקדוש ברוך הוא] בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

שם, ב"עולם המלבוש", ישראל דבקים בה' ושם אנחנו "חיים כלכם היום" (ס"ת םםם = 120, רוא"ת: חיי כלכ היו, שלש כפולות של 7 - 28 70 21 = 119, 7 פעמים טוב. וידוע בחכמת החשבון שהזוג של שני מספרים רודפים, 119-120 הוא הזוג אחרי 3-4 שסכום רבועיהם עולה רבוע: 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע = 5 ברבוע, וכך 119 ברבוע ועוד 120 ברבוע = 169 ברבוע, שהוא 13, אחד-אהבה, בחזקת 4!).

והוא סוד סיום ההפטרה של פרשת "ואתם הדבקים", פרשת ואתחנן - "איש לא נעדר" (דקאי על עולם המלבוש, ששם עומדים כל יצורי עולמים, כל פרט-איש בפני עצמו וכולם יחד כאיש אחד ממש).

"ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום" = 981 = גאולת ישראל. בדילוג אותיות, הפסוק מתחלק ל685 ו296. 685, 19 בהשראה (מספר ההשראה לאחר 613) = 5 פעמים 137. 296 = 8 פע' 37, סוד עקדת יצחק, שבאותה שעה היה אברהם אבינו בן 137 ויצחק בנו בן 37 (שני מספרים ראשוניים: 137 הוא הראשוני ה34 ו37 הוא הראשוני ה13, כאשר 34 ו13 הם שני מספרי 'אהבה', וד"ל).

והנה, פתיחת הפטרת פרשת "ואתם הדבקים" הוא "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" שעולה כולו 685 הנ"ל, ובו 5 מלים, כך שהערך הממוצע של כל מלה בפסוק הוא 137 (סוד קבלה, ועוד). והוא ערך הדילוג הראשון בפסוק "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום" כנ"ל.

כאשר נחבר את שני הפסוקים יחד נקבל 1666 = 49 (7 ברבוע, סוד תיקון ז מדות הלב, כמו בימי ספירת העומר) פעמים 34 (הנ"ל. בקבלה, 34 הוא סוד השם הקדוש בוכ"ו, האותיות שאחרי אותיות שם אהיה הנ"ל. ומכוונים אותו באמרנו "[ואתה מושל] בכל ובידך כח וגבורה" בפסוקי דזמרה.

בפסוק "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", חוץ משם הוי' ב"ה כל מלה מסתיימת באות ם סתומה, "מאמר סתום" ("'בראשית' נמי מאמר הוא" - "במאמר אחד יכול להבראות"), "[גן נעול אחתי כלה, גל נעול] מעין חתום". גילוי ה-ם סתומה (סגירת כל ד' רוחות העולם להיות לו יתברך דירה בתחתונים) הוא על ידי מלך המשיח, שנאמר בו "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" (ם סתומה באמצע מלה, תופעה יחודית בתנ"ך).

בחשבון של מנצפ"ך סופיות (סוד "עד ועד בכלל" של ימות המשיח), ם סתומה = 600. 6 פעמים 600 (6 ם סתומה בפסוק "ואתם הדבקים") = 3600 = 60, ס, ברבוע. על הקשר בין ס ל-ם סתומה נאמר בחז"ל "ס ו-ם בנס היו עומדים [בלוחות הברית]", ומבואר בכתבי האריז"ל שביחס לפרצוף אמא (שרש משיח בן יוסף), ה-ס היינו ו' הספירות העליונות של אמא וה-ם היינו ד' הספירות התחתונות (פרצוף תבונה), ס מעל ל-ם, ואילו באבא (שרש משיח בן דוד) הפוך - ה-ם סתומה היינו ד' הספירות העליונות, כחב"ד דאבא, וה-ס הינו ו' הספירות התחתונות (ו"ק דאבא, פרצוף ישראל סבא). וממילא מובן שה-ם סתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" שנאמר במשיח בן דוד ("חטר מגזע ישי") היינו הגילוי של כחב"ד דאבא, "אצילות שבאצילות" ששם מאיר ומתלבש "אחד האמת", כמבואר בתניא בשם הרב המגיד נ"ע. והוא סוד מעין החכמה, "נביעת האין-סוף".

בפסוק "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" האות מ נמצאת בכל מלה - בארבע המלים הראשונות ה-מ היא האות השניה מסוף המלה, ובמלה האחרונה ה-ם סתומה חותמת את הפסוק. נמצא שבשני הפסוקים יחד יש ו-ה מ"מין כאשר השאר = 1226 = 2 פעמים תרי"ג - תרי"ג מצות מעשיות של תורתנו הקדשוה ועוד תרי"ג כוונות פנימיות של המצות, כידוע מהבעל שם טוב בסוד "חכם לב יקח מצות [המצוה במעשה יחד עם כוונת המצוה, שגם היא מצוה, רצון השי"ת - גוף עם נשמה]".

עיקר הנחמה של שבת נחמו הוא "חיים כלכם היום" - צבו"ר (צדיקים בינונים ורשעים) לא מת לעולם, ובהתקשרות לכלל ישראל גם הפרט חי לעולם, חיים נצחיים, מעל לשבירה (חרבן בית המקדש) ותיקון (בנין בית המקדש), כמו אצל רשב"י, וד"ל.

יט אב - מה מי מדוע למה ככה

פרה אדמה = מה מי מדוע למה ככה!

כל מדען שואל את השאלה מדוע וכל פסיכולוג שואל את השאלה למה. מדוע מבקש הסבר המובן בטוב טעם ודעת. למה מבקש הסבר רגשי יותר.

מדוע הוא יותר אובייקטיבי ולמה יותר סובייקטיבי.

מדוע במקרא הוא גם לשון תמיה ('מה פתאום?!') וגם לשון תוכחה (מדוע עשית כך במובן של לא היית צריך לעשות כך).

נחזור לחמישיית הפרה-אדמה:

מה הוא שאלת החכמה (שפנימיותה בטול, "ונחנו מה"), כח-מה, "מה ראית".

מי הוא שאלת הבינה ("מי דקיימא לשאלה"), "מי ברא אלה" ("ברא אלהים", היינו "אלהים חיים", "חיים להחיות", שבבינה).

מה מבקש לדעת את עצם מהות הדבר, האובייקטיבי יותר. מי מבקש לדעת את זיהוי ה'אישיות' שבדבר, הסובייקטיבי יותר.

מדוע, האובייקטיבי יותר, היא שאלת הדעת מצד נטייתה לימין, לשרש הדעת שבחכמה (ביסוד אבא), ל-מה. והיא שאלת מח הימין שבדעת, עטרא דחסדים.

למה, הסובייקטיבי יותר, היא שאלת הדעת מצד נטייתה לשמאל, לשרש הדעת שבבינה (ביסוד אמא), ל-מי. והיא שאלת מח השמאל שבדעת, עטרא דגבורות.

יש מסבירים שמדוע הוא שאלת העבר (שאלת הסבה, מפני מה) ואילו למה הוא שאלת העתיד (שאלת המגמה או התכלית, לשם מה). הגם שאין זה כלל מוצק (למה גם שואל על העבר, הסבה, ולמדוע יש עוד כמה משמעויות במקרא, כמו לשון תמיה או לשון תוכחה כנ"ל), בכל זאת יש דברים בגו. והיינו משום שעמק ראשית (עבר) בחכמה (מה, שרש שאלת מדוע) ואילו עמק אחרית (עתיד) בבינה (מי, שרש שאלת למה), ודוק.

מדוע, היותר שכלי, ולמה, היותר רגשי, מקבילים גם לדעת עליון, המחברת-מזווגת יחד את עיקרי כחות השכל, חכמה ובינה (אבא ואמא, "שיר כפול"), ולדעת תחתון המקשרת ומחברת את השכל שבמח לרגש שבלב ("שיר משולש"). שתי דעות אלו נקראו גם "דעת הנעלם" ו"דעת המתפשט".

לאחר שכל השאלות של השכל (חב"ד) נמשכו ונקלטו בנקודה הפנימית שבלב, באה התשובה לכולן - ככה!

כל 'בנין'-'פרצוף' השאלות (שכל) עולה, מלמטה למעלה, מ-למה ל-מה עד לשרש הנעלם של הכל (מעל לשכל, טעם ודעת, לגמרי) - לרדל"א (רישא דלא ידע ולא אתידע).

רדל"א הוא "כתר כל הכתרים" (רדל"א מעל רישא דאין ורישא דאריך), ר"ת ככה, כידוע מהבעל שם טוב, ש"ככה" הוא שם קדוש, שיש לכוון כשאומרים "כתר" (בקדושת "כתר" של שבת ומועד).

והנה, ככה = מה - נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן (התשובה לכל - ככה - בשאלה ראשונה, המקורית - מה).

ה-כך של ככה היינו חלוקת ה-מ של מה לשתים, כאשר חיבור-יחוד שני החצאים מוסיף על השלם, כנודע.

הסברנו שפרה אדמה היינו פרה הדומה לאדם, אדם שהוא בעצם "לא אדם" אלא מאד (משיח, עליו נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"). אותו אדם הוא סוד "אדמה לעליון" (= "צלם אלהים" בו נברא האדם להיות כאלהים, "אני אמרתי אלהים אתם").

רק למשה רבינו ה' גילה טעם פרה (= קדש, מלה בגרמיה, פנימיות אבא פנימיות עתיק, רדל"א), טעם שהוא בעצם "ככה", למעלה מטעם ודעת לגמרי.

והוא סוד אלף האורות שנתנו למשה רבינו בשעת מתן תורה. ומבואר מהבעל שם טוב שזה סוד השם הקדוש ככה, ר"ת "כתר כל הכתרים", העולה 1345, דהיינו אלף ועוד משה (כאשר ה1000 הוא סוד נשמת ישראל בעל שם טוב = 1000)!

יט אב – התפלות שלנו

התפלות שלנו עולות לה' דרך נשמות אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. "האבות הן הן המרכבה" להעלות את תפלותינו לשמים.

וככה נפתחה תפלת העמידה (תפלת האצילות): "ברוך אתה הוי' אלהינו ואלהי אבותנו, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". אנו פונים לה' אלהינו כאלהי אבותינו.

כשאדם מתפלל הוא כמו בן המתחנן לאביו למלא כל מחסורו. ה' הוא אבינו שבשמים. האבות הם הממוצע המחבר אותנו, הבנים, לאבינו שבשמים.

גם משה רבינו כאשר התפלל לה' לסלוח לנו על חטאותינו בקש זאת בזכות אבות.

התפלה היא "עבודה שבלב". עיקרי מדות הלב - חסד גבורה תפארת (בפנימיות: אהבה יראה רחמים) הן הן שרשי נשמות שלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב.

נמצא שאנחנו מתפללים לה' מתוך האבות שבנו (מדות חג"ת שבלבנו) דרך האבות שמעלינו אל אבי האבות, אבינו שבשמים הקדוש ברוך הוא.

והנה, כשם שהתפלות עולות לה' דרך האבות, כך התורה עולה לה' דרך נשמת משה רבינו, נותן התורה לישראל.

"זכרו תורת משה עבדי" - זכרון דברי תורה הוא מכח ההתקשרות לנשמת משה רבינו.

וכך, קבלת תפלותינו היא מכח ההתקשרות לנשמות אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב.

והנה, בלמוד התורה אנו כמו תלמיד היושב לפני רבו.

בתפלה אנו 'מציירים' את ה' כאב. בתורה אנו 'מציירים' את ה' כרב.

החיבור בין שני ה'ציורים' של ה', בין אב לרב, נעשה על ידי מעשה הצדקה (העמוד השלישי של שלשת העמודים עליהם העולם עומד - תורה, עבודה-תפלה, גמילות חסדים). והרמז: כדי להגיע מאב לרב יש להוסיף 199 = צדקה.

"אני בצדק אחזה פניך" - יש לתת צדקה לפני התפלה, לזכות לפתיחת הלב בתפלה (שהיא עבודה שבלב כנ"ל). אך גם צריך לתת צדקה בדרך מבית הכנסת לבית המדרש, מעבודת התפלה ללימוד התורה, מה' כאב לה' כרב כנ"ל (בהלכה, כבוד רבו המובהק קודם לכבוד אביו).

והנה, כל מצות התורה הן "מצות המלך". הלימוד הוא מפי הרב, אבל כאשר הלימוד הוא לשמה, היינו לומד על מנת לעשות, הרב נעשה מלך (סוד "קרית מלך רב", והוא ע"ד "מאן מלכי רבנן"). המלך גוזר עלינו מצות, שאת הלכותיהן אנו לומדים עובר לעשייתן (לימוד על מנת לעשות).

אך בשעת קיום המצוה (מצות המלך) אנו עושים יחוד - לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל. בשעת היחוד, הזיווג שלנו עם ה' כביכול, ה' הוא החתן ואנחנו הכלה.

מכל הנ"ל יוצא שבתפלה ה' הוא אב ("אבינו אב הרחמן רחם נא עלינו") שאח"כ נעשה רב (בסוד "דרך ארץ קדמה לתורה", דרך ארץ בגימטריא תפלה כנודע), ואח"כ מלך, ולבסוף חתן!

הצירוף הוא י-ה-ה-ו (בתפלה - בפרט בתפלת העמידה, תפלת האצילות כנ"ל - אנו עומדים לפני ה' בתכלית הבטול, סוד ה-י של שם הוי'; בשעת הלימוד, ישיבה לעומת עמידה, שכלנו פתוח לקלוט את שכל הרב, היינו בחינת ה-ה' עילאה של שם הוי'; בלימוד לשמה על מנת לעשות, שאז ה' הוא מלך, אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים, בחינת ה' תתאה של שם הוי'; בסוף, בשעת היחוד ממש של קיום המצוה, שאז ה' הוא החתן ואנו הכלה כנ"ל - הרי יחוד חתן וכלה הוא יחוד ו-ה שבשם, כאשר החתן הוא ה-ו, וד"ל), סוד תפלין של רבינו תם, מוחין דאבא, אוירא דארץ ישראל מחכים, להביא לימות המשיח, וד"ל.

יט אב – תפלה היא אמונה

תפלה היא אמונה, היא ביטוי האמונה הטהורה והאיתנה שלנו בהשי"ת ובהשגחתו הפרטית על כל בריותיו אשר ברא לכבודו. מאבא טוב ורחמן אפשר לבקש את הכל.

כל ברכה בשמונה עשרה הוא "אני מאמין באמונה שלמה ב...":

א. אני מאמין בא"ש שברית אבות לא תמה.

ב. אמב"ש בתחית המתים.

ג. אני מאמין בקדושת ה', קדושת התורה וקדושת ישראל, כולא חד, "קדוש קדוש קדוש".

ד. אני מאמין שכל יהודי יכול להתקשר, בדעתו, לה' באמת.

ה. אני מאמין שכשם שאפשר לקלקל כך אפשר לתקן, ואין דבר עומד בפני התשובה.

ו. אני מאמין "כי עמך הסליחה" - הסליחה היא מהותך ה'.

ז. אני מאמין בהשגחה פרטית ושכל ירידה לצורך עליה.

ח. אני מאמין שה', ברוב רחמיו, מקדים רפואה למכה.

ט. אני מאמין שה' חפץ שיהיה לנו טוב בגשמיות, בטוב הנראה והנגלה.

י. אני מאמין ש"לא ידח ממנו נדח", כל הניצוצות הקדושים יצאו מן הגלות.

יא. אני מאמין באפשרות של מערכת משפט מתוקנת.

יב. אני מאמין שה' עתיד להעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ואז יתגלה ש"ועמך כולם צדיקים" (כולל חסידי אומות העולם).

יג. אני מאמין בכחו הגדול של מדת הבטחון בה' - "והבוטח בה' חסד יסובבנו".

יד. אני מאמין בשלמות היראה, כאשר היראה כלולה מאהבה.

טו. אני מאמין שכאשר תרום קרנו של משיח תבוא ישועה לכל באי עולם.

טז. אני מאמין שה' שומע תפלה.

יז. אני מאמין שעלי להקריב את עצמי לה'.

יח. אני מאמין ומודה ש"ממך הכל ומידך נתנו לך".

יט. אני מאמין ומאמן את מדת אהרן "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" ושלשם כך "מותר - ומצוה - לשנות מפני השלום".

כד אב – שתי עינים

ה' ברא את האדם עם שתי עינים - עין ימין להסתכל על מעלות הזולת ועין שמאל להסתכל על חסרונות עצמו.

עין ימין מסתכלת החוצה, בבחינת אור המאיר לזולתו. עין שמאל מסתכלת פנימה, בבחינה אור המאיר לעצמו.

והנה, ה' ברא את האדם "בצלמו". נמצא שגם להשי"ת יש שתי עינים כנ"ל: עין ימין, עין של חסד ואהבה, אור המאיר לזולתו; עין שמאל, עין של גבורה ובקורת עצמית, אור המאיר לעצמו.

נבין זאת ממה שה' אמר למשה רבינו "וראית את אחרי ופני לא יראו" "כי לא יראני האדם וחי". "אחרי", הצד האחור של ה' כביכול היינו השגחתו הפרטית על כל יצורי עולמים, אור המאיר לזולתו, היוצא, כביכול, מעינו הימנית של ה' (בחינת "טוב עין הוא יברך", מה ש"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו").

אך "פני" של ה' היינו הסתכלות ה' פנימה, לתוך עצמו כביכול, אור המאיר לעצמו. והוא איך ה' רואה את עצמו, בעין השמאל, את ה'חסרונות' שלו כביכול!

ה' אומר למשה שלא מן ראוי שהעבד, התלמיד, יראה איך שהאדון, הרב, מעביר בקורת על עצמו. הרי דבר זה עלול 'לקרר' חלילה (קירור לשון בקורת) את החיות (חיים לשון חום) של העבד-התלמיד בעבודת ה', ואף ח"ו לגרום לספק, קליפת עמלק, "אשר קרך בדרך", באמונה!

אך בכל זאת התורה רוצה לגלות לנו גם את הסוד הזה, איך ה' מעביר בקורת על עצמו. והוא הסוד של שעיר ראש חדש, "חטאת להוי'" - "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח" (וכמו שנאמר שהשי"ת מתחרט בכל יום על מה שברא את היצר הרע).

ועל כן, דווקא במצות "החדש הזה לכם ראש חדשים" התקשה משה ביותר. הרי אז הלבנה נעלמת מן העין לגמרי, היא מצטמצמת ו'מתכלפלת' לתוך עצמה, אין לה שום אור המאיר החוצה לזולת, כולה 'חשבון נפש' ובקורת עצמית, בעין שמאל שלה, המסתכלת אך ורק פנימה.

וכמוה כך יוצרה, בפרט בראש השנה שבו נאמר "בכסה ליום חגנו", חג שהחדש מתכסה בו.

בראש השנה עלינו להזדהות עם ה' ולהתחנן לפניו יתברך שיבנה שוב את מלכותו, היינו את אורו המאיר לזולת בחסד וברחמים. ובאור חדש שעדיין לא האיר לזולת מעולם, אלא היה כלול באור המאיר לעצמו (בסוד "העלם העצמי של אור במהות המאור"). והוא סוד "לאכללא שמאלא בימינא", וד"ל.

"ובמה? בשופר" - "שפרו מעשיכם" - עבודת התתשובה מקרב איש ולב עמוק.

באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא - אנו עושים תשובה מלממטה והשי"ת עושה תשובה כנגדנו מלמעלה.

אנו אומרים לה' "סלח לנו כי חטאנו". וה' עונה, בקלא פנימאה דלא אשתמע, 'סלחו לי כי חטאתי'. והיינו סוד "כי עמך הסליחה" - גם אתה מבקש סליחה.

כך עושה אהרן שלום בין שנים שאינם רואים עין בעין: לכל אחד משנה ואומר "חברך מתחרט ומבקש סליחה", עד שנפגשים שניהם יחד ומתחבקים ומתנשקים. והנה, 'שינוי' זה הוא האמת לאמתו כנודע.

כל עשרת ימי תשובה הם בסימן "שמאלו תחת לראשי". לא רק יד שמאלו של ה', אלא גם עין שמאלו של ה'. שתיהן מרימות את ראשי לחזות במה שמשה רבינו לא הורשה לראות בחייו.

על זה נאמר שלעתיד לבוא השמאל תתעלה מעל לימין.

והנה, בקרת = ברקת = שבת קדש, יום של תשובה עילאה, תשובה מאהבה רבה, אהבה בתענוגים.

משפלות, הבאה מתוך הסתכלות על עצמו בעין שמאל, באים לשמחה אמיתית בה' (המסתכל, כמונו, בעין שמאל על עצמו), "שמחו צדיקים בהוי'", "ויספו ענוים בה' שמחה", "ושמחת עולם על ראשם"!

כד אב - האמת תמיד כואבת?

האם האמת תמיד כואבת?

הרי "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל". ואכן יש גם אמת נעימה, אמת העושה נחת רוח לעילא ולתתא.

את האמת הפנימית שלי, הכואבת ("ידע איניש בנפשיה..."), לא בא לי לגלות לזולתי. אבל האמת הנעימה לאזן כן בא לי לחשוף ולגלות לכולם.

והיינו האמת ה"יוצא מן הכלל" - האמת היוצאת ממני כלפי חוץ מתוך כלל האמת הכואבת שבקרב לבי.

לאמת הזאת השניה, היוצאת מן כלל האמת שלי, ראוי לקרוא בשם "שפת אמת [תכון לעד]", היינו אמת שהיא מן השפה ולחוץ למעליותא, דברי אמת.

גם דברי תוכחה (תוך אהבה כנודע) יכולים להיות אמתיים וגם נעימים, וכמ"ש "ולמוכיחים ינעם" - הדברים נעימים לאזן המוכיח עצמו, וגם לאזן מי שמוכיחים אותו, שמראים-מגלים לו את האמת אודות עצמו. והגם שמיסודו יש בזה טעם חריף (וכואב), על ידי תיבול המוכיח האוהב, נעשה ערב לחיך (כמבואר בתניא לגבי עבודת הבינוני, במעלת ערבות זו ביחס למתיקות לכתחילה של הצדיק).

ולכן, בהמשך ל"ולמוכיחים ינעם" כתוב "שפתים ישק", בחינת "שפת אמת" כנ"ל. כאשר השפתים הן מקום הנשיקה (אתדבקות רוחא ברוחא של שני אוהבים באמת).

נמצאנו למדים ש"שפת אמת" היינו האמת שאני מגלה כלפי חוץ, בחינת "אור המאיר לזולתו". ואילו ה"אמת", הכואבת, שמורה אצלי בלבי, בחינת "אור המאיר לעצמו".

אך מקור שתי בחינות האמת הנ"ל הוא בלב, בסוד הנאמר בזהר הקדוש (הכלל הגדול של כל ספר התניא) "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא".

תמיד לבי בוכה בקרבי כשאני נזכר מהאמת הפנימית הכואבת שלי. אך בו זמנית ממש, שש לבי בקרבי על "קרבת אלהים לי טוב", איך שה' מרחם עלי ומקרב אותי אליו יתברך.

דוקא את חדוה זו בא לי לגלות ולפרסם ברבים, בחינת "שפת אמת תכון לעד".

והנה מובא שבכיה = יחידה וחדוה = חיה. אלו שני המקיפים של הנפש, סוד ה-לם של הצלם אלהים בו נברא האדם.

נמצא שסוד החיה הוא 'שפת' - הביטוי כלפי חוץ - של האמת הפנימית של היחידה.

על "ויהי האדם לנפש חיה" ת"א "לרוח ממללא" בשפה ברורה, ודוק.

אך עדיין יש כאן שתי תנועות נפשיות נוגדות זו את זו - אור המאיר לזולתו (חדוה) ואור המאיר לעצמו (בכיה). שפת אמת לעומת אמת.

אך חייב להיות עוד בחינה הגבוהה משתיהן, והכוללת את שתיהן יחד. לא בכיה ולא חדוה, אלא משהו אחר לגמרי.

בחינה זו, ביחס לשני המקיפים של הנפש, חיה-יחידה כנ"ל, היא התגלות עצם הנשמה (שחמשה שמות נקראו לה - נפש רוח נשמה חיה יחידה), וכפי שהיא מושרשת בעצמותו יתברך ממש.

בחינה זו היא ה"אמת לאמתו" של היהודי. אין כאן שנים אלא הכל אחדות פשוטה ממש.

כאן היהודי מתענג על האמונה-ההתקשרות שלו בעצמותו יתברך, ללא בכי וללא חדוה-שמחה גלויה כלל.

האמת לאמתו אינה מופנמת ואינה מוחצנת - היא היא. וכך היא שורה על הכל. על דרך ה' עצמו, שעם היותו "הוא לבדו הוא ואין זולתו" - "לית אתר פנוי מיניה", להיטיב עם כל יצוריו.

כד אב – אמת בלב ואמת בראש

שפת אמת במלכות - שפה בגימטריא שכינה.

יש אמת בלב ויש אמת בראש, בשכל.

אמת לאמתו הוא בכתר, מעל טעם ודעת לגמרי.

מדות הלב הן גווני הקשת שבנפש האדם. האמת של הלב הוא שהכחול יהיה כחול אמיתי, כחול טהור (בלתי מעורב בגוון אחר), שהאדום יהיה אדום אמיתי, וכך הלאה.

האמת שבשלשת מוחי חב"ד, היינו בסוד "משה אמת ותורתו אמת":

על משה (עצמו) נאמר "מן המים משיתהו", היינו ממי חכמה עילאה, מים חיים של תורה - "כי הם חיינו וארך ימינו" ("ארך ימים בימינה" - במח הימין, מח החכמה).

"תורתו [תורת משה] אמת" כוללת שתי תורות - תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

"אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת" - "אם אין תורה שבכתב אין תורה שבעל פה ואם אין תורה שבעל פה אין תורה שבכתב".

מבואר בקבלה ששרש התורה שבכתב, "אורייתא מחכמה נפקת", הוא ביסוד אבא הנעשה עטרא דחסדים שבדעת, חמשה חסדים (חמשה שמות הוי' ב"ה) כנגד חמשה חומשי תורת משה, תורה שבכתב.

על התורה שבעל פה  נאמר "ואל תטש תורת אמך" - אמא-בינה, "אם הבנים שמחה", וד"ל (התורה שבעל פה היא מקור השמחה של נשמות ישראל).

ובעבודת הנפש, האמת של המוחין חב"ד הוא האמת של שלשת יסודי הנפש (כמו שהם מופיעים בספר יצירה) - יסוד המים במח החכמה, יסוד האש במח הבינה, יסוד הרוח במח הדעת.

האמת של יסוד המים הוא האמת של משה עצמו כנ"ל בסוד "מן המים משיתהו". "מים חיים מירושלם" - שלמות היראה דהיינו יראה עילאה שבחכמה (בחינת בטול באמת, בחינת אין, "והחכמה מאין") - "יראת ה' לחיים".

האמת של יסוד האש - "כה דברי כאש" - היינו שההתבוננות-מולידה-ההתלהבות של בינה-לבא תהיה באמת (ולא דמיונות שוא, אש זרה ח"ו).

האמת של יסוד הרוח היינו כמו שכותב רש"י בנוגע לבצלאל - "דעת זה רוח הקדש".

שפת אמת היינו סוד עלמא דאתגליא, הגילוי לזולת, "אור המאיר לזולתו".

אמת לאמתו היינו מעל להתגלות הנפש, מעל לגווני הנפש, מעל ליסודות הנפש, אלא הנפש עצמה. הנפש בטהרתה - "נשמה שנתת בי טהורה היא" (טרם "אתה בראתה כו'").

כד אב – שירה ופרוזה

שירה - משפטים קצרים.

ספור (פרוזה) - משפטים ארוכים.

ישנם שלשה סוגי ספור: ספורי תורה; ספורי צדיקים; ספורי עם ועם.

שירה ושלשת סוגי הספור הם כנגד י-ה-ו-ה:

שירה - י, חכמה, טעמים.

ספורי תורה - ה, בינה, נקודות.

ספורי צדיקים - ו, מדות, תגין.

ספורי עם ועם - ה, מלכות, אותיות.

החכמה (שירה) היא ראשית גילוי האור, ובה "אותיות קצרות" ומשפטים קצרים.

סדר ההשתלשלות מתחיל מספירת הבינה, ראשית המציאות.

סדר ההשתלשלות היינו השתלשלות הספור מלמעלה למטה, בסוד "הולך בתם - בינה תפארת מלכות - ילך בטח". "בתם" - מספורי תורה לספורי צדיקים לספורי עם ועם.

ארבעה הנ"ל הם גם כנגד ארבעת העולמות אבי"ע, כאשר על העולם התחתון, עולם העשיה, נאמר "אף עשיתיו", "אף" מפסיק את הענין, בין ספורי צדיקים לספורי עם ועם.

ככל שיורדים בסדר השתלשלות העולמות, השתלשלות הספור, כך מתארכות האותיות ןהמשפטים. הכלים מתרחבים ומתתקנים יותר ויותר. והוא כדי שבסופו של דבר יוכלו להכיל, ובשופי, את עיקר האור, רוח השירה.

הדוגמה: רומן טוב בן אלף עמודים.

הרי כל מעשה בראשית שר לה' (לא סתם מספר ספורים). והוא סוד פרק שירה כנודע.

אכן ה' ברא את העולם בשלשה ספרים-ספורים, הכל בבחינת אור ישר מלמעלה למטה. אך התכלית הוא שהבריאה תשיר לה', לבורא יתברך, שיר חדש, מלמטה למעלה, כאשר כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש שמעל למוצא האור הישר.

היינו כנ"ל שהשתלשלות הספור הוא מבינה למלכות, מנקודות-תנועות חיות לאותיות דוממות. אך השירה עולה עד לפנימיות אבא, חכמה, שהיא פנימיות עתיק, תכלית הגילוי של ימות המשיח כנודע.

היינו סוד ירידה צורך עליה, ירידה מ"גרמוהי" (כלים, אותיות, נת"א) צורך עליה ל"חיוהי'" (אורות, טעמים).

והנה, שירה ספור משלימים לבית המקדש (861, משולש "יה הוי'" - "ב-י נברא העולם הבא וב-ה נברא העולם הזה"), מקום ההתגלות של "ירידה צורך עליה".

וכן, שירה ספור = ראש השנה, יום ברוא אדם הראשון, הזמן העיקרי בשנה לחוות "ירידה צורך עליה".

שלשת הספורים הנ"ל היינו שלשת ספורי מעשה בראשית בתורה (בי"ע שבבריאה, וד"ל):

"בראשית ברא אלהים... ברא אלהים לעשות" היינו עיקר ספור התורה של מעשה בראשית.

"אלה תולדות... ונפקחו עיניהם גו'" - עיקר הירידה של האדם עצמו, חטא ב'כח עצמו' של האדם (לא כגזרת ה' "נעשה אדם"), היינו הספור השני - ספורי צדיקים.

"זה ספר תולדת אדם גו'" היינו הספור השלישי - ספורי עם ועם, כפשוט.

עיקר העבודה שלנו הוא ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, "בכל דרכיך דעהו". היינו לחבר את ספורי הצדיקים לספורי עם ועם.

כאשר מדובר בעם ישראל קדושים, הרי "ועמך כלם צדיקים". ספורו האישי של כל יהודי הוא ספורי צדיקים (וספור חייו של כל יהודי עתיד להיות 'מסכת' שלמה בתורתו של משיח).

אך גם בנוגע לספורי שבעים אומות העולם, הלוא כתוב "יצב גבלת עמים למספר בני ישראל" [= אדם-אדם פעמים חוה, "אתם קרויים אדם" אך חוה היא "אם כל חי", וד"ל] - שבעים האומות מסתעפים ברוחניות משבעים נפש יוצאי ירך יעקב.

גם בגוי יש את "הספור שלו", ספור שבעצם הוא גילוי עצום ורב של השגחה פרטית מאת הבורא יתברך.

וממילא מובן שגם אצל ספורי עם ועם, מכל עמי הארצות, יש יחוד של קודשא בריך ושכינתיה. ועל ידי עסקנו ביחוד זה מעלים את כל הניצוצות הקדושים לשיר יחד שיר חדש לה', בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן!

כה אב – וקוי ה' יחליפו כח

"וקוי הוי' יחליפו כח".

"וקוי" לשון רבים מרמז לשני קווים, שהרי "מיעוט רבים שנים".

מבואר בדא"ח שבכח התקוה לישועת הוי' כהרף עין לעשות קו, קו חיים, היורד מאור אין סוף ב"ה ועד אלינו בעולם הזה התחתון, וממשיך לנו חיים טובים וארוכים.

כאשר יש שני "קוי הוי'" הם מחליפים כח ביניהם. כל פעם איש לרעהו יאמר חזק - "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'".

הרי "טובים השנים מן האחד" - "כי אם יפלו האחד יקים את חברו [ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו]".

"יחליפו כח" היינו הכח לקוות, שהוא כח המוטבע ב"נפש כל חי". דוקא בכח נפשי זה עלינו להתחזק מאד - "חזק ויאמץ לבך" כנ"ל.

אך "שבע יפול צדיק" (נפילה מגדלות מוחין לקטנות מוחין, מכח לקוות ולבטוח בה' לחולשה...), ובעת הנפילה לא תמיד יש לו כח לקום בכוחות עצמו ("נפלה לא תוסיף קום", לפי פשוטו של מקרא וכמבואר בספר הזהר הקדוש). זקוק הנופל לעזרה מלמעלה, המתגלה, בהשגחה פרטית, בחבר בעל כח, הבא לעזרתו ("עזר כנגדו").

בעצם, החלש 'מעביר' את כחו הוא לקוות (המוטבע בכל נפש כנ"ל, אך כעת נעלם) לחבר, שחברו יתחזק ביותר ויצליח להקים אותו.

וכך 'מתחלף' בכל פעם. פעם אני החזק ואתה החלש ופעם להיפך. וכל פעם צריך להחליף כח עם השני - "וקוי הוי' יחליפו כח".

והנה, חוץ מהכח הפנימי, הכח לקוות אל ה' כנ"ל, יש גם כח כפשוטו, הכח לעשות ולפעול במציאות, כל אחד לפי התפקיד שלו.

בשעת חולשת האחד חייב לבוא שני שיתנדב למלא את מקומו (עד שיחזור הראשון לאיתנו בעזה"י). אותו שני מתלבש בלבושי חברו, ויונק יתרון כח מהכוחות הנעלמים של חברו.

ורמז לסיום: "וקוי הוי' יחליפו כח" = שך, המתקת ש"ך דינין (ש"ך = ה"פ דין). דין היינו הנפילה בקטנות וחולשה.

בביטוי "וקוי הוי' יחליפו כח" יש 16 אותיות, וניתן לצייר את אותו כרבוע של 4 על 4.

נבחין בארבע פנות הרבוע: ו י פ ח - "ויפח באפיו נשמת חיים"! ממוצע 4 אותיות "ויפח" = 26, שם הוי' ב"ה, שם העצם, שם הרחמים, כאשר "מאן דנפח מתוכיה נפח" (כמבואר בתניא).

נבדוק את אותיות האלכסון של הרבוע היורד משמאל לימין (על דרך ה-ו בציור האות א): י ו ח פ, אותיות ויפח! [נמצא שה-ו של "וקוי", האות הראשונה בביטוי, 'מתחלף' עם ה-ו של שם הוי', האות השביעית בביטוי, וכך ה-ח של "כח", האות האחרונה בביטוי, 'מתחלף' ב-ח של יחליפו, האות השביעית מסוף הביטוי!]

חוץ מאותיות "ויפח" שאר אותיות הביטוי = 216 = גבורה!

במספר קדמי, "וקוי הוי' יחליפו כח" = 1586 = אני פעמים הוי' - "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'"!

כה אב – חולשה וחופשה

מי שנמצא בחולשה שיצא לחופשה.

בחופשה פוגשים את חופש הבחירה.

החולשה באה מעומס עבודה יום-יומית, לעשות מה שצריך, למלא את התפקיד המוטל עלי ('לתפקד'). זה מצב של אין ברירה, איני חפשי לבחור 'מה אני רוצה באמת'.

לצאת לחופשה היינו להתאוורר, לנשום עמוק את האויר הזך המקיף אותי, אויר שאיני רואה ואיני שומע, רק נושם, מכניס לתוכי.

אויר זה הוא 'אוירו של משיח' (שמעל ל'אורו של משיח'). בקבלה, אויר זה הוא סוד כתר עליון, שממנו חוש הריח המשיחי.

מי שנושם אויר זה זוכה לרוח הקדש - "אחת רוח אלהים חיים" (כמבואר בספר יצירה).

אויר זה הוא בעצם אמונה פשוטה, ותו לא.

לצאת לחופשה היינו לצאת מהשגרה, שבעצם היינו 'לצאת מהקופסא'.

זה כבר בחירה חפשית - איני רוצה להיות לכוד עוד במלכודת תכתיבי החברה החיצונית. אני יוצא לחופשה כדי לחפש את עצמי האמתי, להקשיב לפעימת לבי, ועל פי זה לקבל החלטות לגבי עתידי.

והנה, כל הספירות עד המלכות ולא עד בכלל, הן 'הכתבות' מלמעלה. רק המלכות מעניקה לי בחירה חפשית. רק המלכות מעוניינת באמת שאגלה את האני האמתי שלי.

יש כאן פרדוקס: מחד, עלי לקבל על עצמי עול מלכות שמים, להיות נכנע וממושמע לקיים בדייקנות את מצות המלך, ששמו נקרא עלי. אך מאידך, בזמן חולשה (הבאה מפאת רוב קבלת עול, כמבואר בתניא) עלי לצאת לחופש, לחשוף את כח הבחירה שלי, ככל המוסבר לעיל.

אך היא הנותנת - עד כה קבלת העול שלי היתה בחיצוניות, בלי חיות (קרי: מת), בלי להתחיות מהצוותא שנוצרה ביני לבין המלך העליון (החי לעד וקים לנצח) על ידי קיום מצותיו.

עד עכשו הייתי רובוט. אין זה מה שה' רוצה ממני. ה' רוצה שבני אדם יעבדו אותו מתוך רצון ושמחה (מבואר בחסידות שכל המצות נתנו כדי שנזכה ל"שמחה של מצוה"). אין חפץ לה' ברובוטים.

ה' כבר בחר בנו. מה שהוא דורש מאתנו - שנבחר בו, מעמק כח הבחירה החפשית שהוא נתן לנו.

על זה נאמר - "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (כפירוש אדמו"ר הזקן הידוע). אין לי שום חפץ אלא להתעצם אתך - "אנא נסיב מלכא".

בשביל זה חייבים (דחוף) לצאת לחופשה!

כו אב – לאהוב את האשה וולאהוב את התפילין

כתוב שצריך לאהוב את האשה כמו שאוהבים את התפלין.

ככה?!

שוחר גימטריאות יבוא ויסביר לך: תדע לך שתפלין שוה שלשים פעמים חוה, האשה הראשונה. האשה היא המלכות שנקנית בשלשים מעלות.

כל בקר קמים ואומרים "מודה אני לפניך" בגימטריא אשה, היינו הזדהות מלאה עם התודעה של האשה, התודעה של אשתי (השוכבת במטה לידי).

ממשיכים: "מודה אני לפניך מלך חי וקים" = תפלין!

אותו אחד לא עוזב אותי, אלא מפטיר: תפלין ועוד אשה שוה שרה במילוי אותיות: שין ריש הא. שרה היא עיקר התיקון של חוה, האשה ב-ה הידיעה.

איך עלי להתיחס לאותו אחד? ודאי בסובלנות. כך אני מתדמה למשה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ופירש רש"י "'ענו' - שפל וסבלן".

ובכל זאת...

אפשר לחשוב שלאהוב את האשה כמו שאוהבים את התפלין היינו אהבה אפלטונית, אהבה מופשטת מכל אחיזה במציאות הממשית.

זו ודאי טעות!

אולי החידוש הוא לא שאהבת אשתי תהיה כאהבת התפלין שלי, אלא להיפך, שאהבת התפלין שלי תדמה לאהבת אשתי.

אהבת אשתי היא אהבה כאש קדש. היינו סוד איש-אשה - אש י אש ה, שכינה (המשולה לאש) ביניהם.

כנראה שמי שטבע את הפתגם הנ"ל היה בדרגה כזו שאהבת התפלין שלו היתה כאש בוערת עד לב השמים, ולכן אמר שאהבת האשה צריכה להיות ככה. [אבל לית דין בר איניש]

שמים היינו יחוד-זיווג של אש ומים, שהן אהבה רגשית (של דוד ורעיה) ואהבה טבעית (של אח ואחות), בהתאמה.

אהבת התפלין שלי צריכה להיות גם אהבה כאש (כנ"ל, זה עיקר החידוש ביחס לאהבת התפלין) וגם אהבה כמים (הנובעת מעצם היותי יהודי, מה"טבע היהודי" שבי - יהודי אוהב מצות).

ומה לגבי אהבת אשתי? אצל אשתי זה הפוך: 'אהבה כאש בפשיטות' אבל 'אהבה כמים בהתחדשות'. עיקר החידוש ביחד לאהבת האשה הוא שאין אהבה זו רק אהבה כאש (של דוד ורעיה כנ"ל) אלא, גם, אהבה טבעית ועצמית לגמרי, אהבה כמים - "מים חיים מירושלם" (סוד "יראת הוי' לחיים" - "אשה יראת הוי' היא תתהלל" - "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" [שלשת הפסוקים האלה עולים בגימטריא שבע פעמים "אהבה בתענוגים"]). אהבה האומרת שאנחנו בעצם דבר אחד (אח-אחות לשון אחד כנודע, "והיו לבשר אחד").

זוהי משמעות הברית שנכרתה בין האיש והאשה, ברית עולם שלא תופר לעד - "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (אש מלאה מים שהמים אינם מכבים אותה כלל)!

והנה, התפלין נקראו "אות" "זכרון" "טוטפת".

הקשר המעשי עם אשה הוא "אות", היינו עצם הזיווג באמצעות ה"אות ברית קדש" (כאשר "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" - כלי להולדה).

האשה צריכה להיות תמיד "לזכרון בין עיניך", אין להסיח את הדעת ממנה מלרחם עליה ולהיטיב עמה. על אהבת ה' לעם ישראל נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" - יש לזכור לעולם את אהבת הנעורים.

"טוטפת" לשון הטפה, דבור - "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם", בחסד וברחמים. דברי אהבה ורצון בין האיש והאשה, יוצאים טפין טפין בנחת, ואזי נשמעים.

נמצא ש"אות" היינו במעשה, "טוטפת" בדבור, ו"זכרון" במחשבה, ודוק ("אות" נאמר על התפלין של יד, מעשה, ו"טוטפת" ו"זכרון" על התפלין של ראש, דבור ומחשבה - "ראש דברך אמת").

כך צריך לאהוב את האשה.

כו אב – אתה רוצה להיות תינוק?

אתה רוצה להיות תינוק? תהיה תינוק!

אתה רוצה להיות ילד? תהיה ילד!

אתה רוצה להיות נער? תהיה נער! אתה רוצה להיות בחור? תהיה בחור! אתה רוצה להיות מבוגר? תהיה מבוגר!

אתה רוצה להיות זקן? תהיה זקן!

אין דבר העומד בפני הרצון!

כז אב – שפת אמת ושפת שקר

פסוק אחד (משלי יב) אומר: "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר".

פסוק שני (שם יז) אומר: "לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר".

"שפת אמת"... "שפת שקר" היינו מן הקצה אל הקצה, מ"עמק טוב" ל"עמק רע" - ציר ה"נפש" בספר יצירה, הממד החמישי שמעל לשלשת ממדי המקום ("עולם") וממד הזמן ("שנה").

נמצא רמוז ש"שפת יתר" הוא מעין ממוצע (נקודת ה-0 בציר ממד הנפש) בין שפת אמת לשפת שקר.

אך מה זה בדיוק "שפת יתר"?

יש בזה שני פירושים הפוכים במפרשי הפשט.

רש"י מפרש: "'שפת יתר' - דברי גאוה".

האבן עזרא מפרש: "'שפת יתר' - כלומר לא יתאוה [הנבל] לעצת שפת חכמים שתביאהו לידי יתרון".

לרש"י לא נאוה לנבל לדבר שפת יתר, אך לראב"ע לא נאוה לנבל לשמוע שפת יתר!

לרש"י "שפת יתר" הוא שלילי, לראב"ע הוא חיובי!

תופעה זו מתאימה לממוצע (שבו שתי בחינות האוחזות בשני הקצוות שהוא בא לחבר): הצד החיובי של "שפת יתר" (עצת שפת חכמים) מתחבר ל"שפת אמת" והצד השלילי של "שפת יתר" (דברי גאוה) מתחבר ל"שפת שקר".

והנה, רגילים לפרש את הביטוי "שפת יתר" כדבור מיותר, דבור שהוא - בלשון החסידות - "סרח העודף" (הנותן יניקה לחיצונים). והוא נוטה לפירוש רש"י, שאין לך דבור מיותר כדברי גאוה (היו חסידים שנמנעו מלומר את המלה "אני". יתר = י"פ אני!).

"מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע לשארית נחלתו" - למי שמשים את עצמו כשיריים, כדבר מיותר (אין דבר מיותר כמו 'אני').

אך גם פירוש האבן עזרא הוא אמת (כאשר שרשו ב"אמת לאמתו", וד"ל), ובעצם משלים את פירוש רש"י.

מהי "עצת שפת חכמים"? "עצתו אמונה".

היינו "עצות מרחוק [מהמקיף הרחוק של הנפש, היחידה שבנפש] אמונה אמן".

ובפרט, בהקשר לתוכן הפסוק דנן - משא ומתן (ונדיבות) באמונה (כלומר אמינות-נאמנות).

"דברי חכמים בנחת נשמעים" - נחת לשון הכנעה ושפלות (כמו בפסוק "ומפני שמי נחת הוא" - "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא", כפירוש הבעל שם טוב הידוע בסוד חש מל מל, הכנעה הבדלה המתקה).

על ידי "עצת שפת חכמים" באים לידי יתרון - "כיתרון האור מן החשך" ("וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" - החכמה היא האור, עצת שפת חכמים, ואילו הסכלות היא החשך, דברי גאוה).

יתרון האור מן חשך היינו מן החשך עצמו - הפיכת האני לאין. והוא על דרך מאמר הלל הזקן, "אם אין אני לי מי לי" - כאשר הופכים את האני לאין זוכים לגילוי ה"מי" - "שאו עיניכם וראו מי ברא אלה" (איך שה"מי" ברא את ה"אלה", כמבואר בדא"ח).

והנה, היות שיש שני פירושים הפוכים ל"שפת יתר" נמצא שהוא בסוד קליפת נוגה - "עץ הדעת טוב ורע". "שפת אמת" כולו טוב וקדושה (כולו 'צדיק'). "שפת שקר" כולו רע, שלש הקליפות הטמאות לגמרי (כולו 'רשע'). אך "שפת יתר" הוא על דרך ה"בינוני" (שבין הצדיק לרשע), שבו שני יצרים שקולים הנלחמים אחד עם השני.

רבי נחמן מדבר על שלש "לשונות" (שפות): לשון הקדש, לשון תרגום, שבעים לשונות של אומות העולם. הוא מכנה אותן "אשה נביאה", "אשה משכלת", "אשה זונה", בהתאמה.

"אשה נביאה" היא "שפת אמת" (שתכון לעד). "אשה משכלת" ("ומהוי' אשה משכלת") היינו "שפת יתר" לפי פירוש האבן עזרא, היינו הצד הטוב של "עץ הדעת טוב ורע". "אשה זונה" היינו "שפת שקר" - שלש הקליפות הטמאות לגמרי, היונקות את חיותן מהצד הרע של קליפת נוגה, "שפת יתר" לפי פירוש רש"י - "דברי גאוה" (הבאים מעצם הרגשת היש של האדם, ה'אני' שלו).

כאשר מתחזק הצד טוב של נוגה, סוד אשה משכלת אזי היא מעלה אתה גם את הצד הרע של נוגה, וממילא גם את כל הניצוצות הקדושים המחיים, בדרך של אור מקיף, את שלש הקליפות הטמאות לגמרי. הכל בסוד "כיתרון האור מן  החשך" דוקא, כנ"ל.

נמצא שכל 'תיקון עולם', להביא לימות המשיח ולחיי העולם הבא, תלוי ב"אשה משכלת" (היכולת 'לתרגם' את כל הכתוב-טמון בתורה ל"שפה המדוברת", ובכך לקיים "יפוצו מעינותיך חוצה", שאז "קאתי מר" דא מלכא משיחא, בחסד וברחמים).

ולסיום: שפת אמת, שפת יתר, שפת שקר = 3991 = 13 (אחד-אהבה) פע' 307 (רבקה, ה"אשה משכלת" של התורה. שרה היא הנביאה הראשונה של שבע הנביאות שעמדו לעם ישראל, "אשה נביאה"; רבקה היא ה"אשה משכלת", ואילו תמנע, אם עמלק, שחשקה להנשא ליעקב אבינו כנודע, היא ה"אשה זונה", ודוק).

בכל מלה (שפת אמת שפת יתר שפת שקר) יש 3 אותיות - 6 האותיות האמצעיות: פ מ פ ת פ ק = שפת (משולש הוי' אחד, יוסף פנים ואחור) - הכל שפת!

כט אב – שמע ישראל

מצות היחוד:

"שמע ישראל" - שמע את סודו של ישראל. ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה. ללמד שישראל ואורייתא כולא חד. אך העיקר הוא ישראל - "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה.

"הוי' אלהינו" - עצמותו יתברך מתיחדת אתנו, ישראל, להיות כחנו וחיותנו בכל עניננו. והוא דרך אותיות התורה שהן הן שרשי נשמות ישראל בעולם הזה התחתון.

"הוי' אחד" - "אסתכל באורייתא וברא עלמא". השי"ת מסתכל באותיות התורה, ובכל אות רואה את אותו יהודי שזו האות שלו, את כל קורותיו מאז בראשית ועד לתחיה העתידה, "מגיד מראשית אחרית". וכך ה' בורא את העולם ומתאחד אתו - אלופו של עולם ב-ז' רקיעים וארץ ו-ד' רוחות העולם.

"אתה אחד ושמך (תורה) אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". כאשר אנו בארץ אנו מקבלים את אור ה' דרך אותיות התורה. אך כאשר אנו בשמים, לפני הצמצום, התורה מקבלת מאתנו. לפני הצמצום התורה היא 'רושם ישראל' אך לאחר הצמצום ישראל הם 'רושם התורה'.

והנה, על ידי תופעת "אחליפו דוכתייהו (נוטריקון אחד כנודע) של ישראל ותורה, מי קודם למי כו', ואיך שהשי"ת מתאחד עם שניהם כאחד, מתגלה ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ממש".

לפני הצמצום ישראל הכי קרוב לעצמותו יתברך. אך לאחר הצמצום "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר" וישראל הכי קרובים לעולם, ל"עלמות אין מספר" (אל תקרי עלמות אלא עולמות). סוד "חותם המתהפך".

וכל זה כדי לחבר את התחתון ביותר, מציאות העולמות, לעליון ביותר, עצמותו יתברך ממש. על ידי ישראל דוקא.

היינו אמיתת היחוד של "הוי' אחד".

נמצא שהסדר הוא: הקב"ה ישראל תורה תורה ישראל עולם.

כט אב - פרד"ס התורה

יש פרד"ס התורה: פשט רמז דרוש סוד. והם כנגד ארבעת העולמות אבי"ע מלמטה למעלה:

עולם העשיה הוא עולם הפשט. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

עולם היצירה הוא עולם הרמז, עולם החשבון, חשבון הנפש בין טוב לרע (השקולים בעולם היצירה).

עולם הבריאה הוא עולם הדרוש. על העומד בעולם הבריאה ומתוך התבוננות לבו בוער לה' כשרפים נאמר "בכל לבי דרשתיך".

סוד היינו אחדות ה' המאירה בעולם האצילות.

אך כל זה לאחר הצמצום.

לפני הצמצום (בחי' "יורדי הים" מהיבשה, וד"ל) הכל מתהפך: הפשט הוא בחינת "יחיד" שלפני הצמצום.

הרמז היינו השעשועים העצמיים שלפני הצמצום.

הדרוש היינו עלית הרצון לברוא את העולם.

שני אלה היינו הג"ר והז"ת של בחינת "אחד" שלפני הצמצום.

הסוד היינו סוד רל"א שערים, מה שה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, שעל זה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא". היינו בחינת "קדמון" שלפני הצמצום.

ל אב - בעקבות משיחא

"בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשיה אין דרך לדבקה בה באמת ולהפכא חשוכא לנהורא דילה כ"א בבחי' עשיה ג"כ שהיא מעשה הצדקה כידוע למשכילים שבחי' עשיה באלקות היא בחי' השפעת והמשכת החיות למטה מטה למאן דלית ליה מגרמיה כלום" (אגה"ק ט).

והנה, מבואר בלקוטי תורה שלעת עתה שלשת העולמות התחתונים בי"ע הם לפני התיקון (תיקון השבירה-נפילה-מיתה שארע בעולם התהו). רק עולם האצילות הוא לאחר התיקון.

העבודה שלנו הוא לתקן בי"ע על ידי גילוי אחדות הוי' בעולמות בי"ע כפי שהוא מאיר עתה בעולם האצילות.

הגם שגם עתה "אצילות איז אויך דא", אך בהעלם. העבודה שלנו (עבודה לשון עיבוד עורות כנודע, להפוך את העור, שאינו רואה, לאור מתוק לעינים) הוא לגלות את ההעלם, סוד חש-מל כנודע.

תיקון עולם העשיה (עליו נאמר "אף עשיתיו", עולם שלעת עתה, בהיותו רובו רע, מעורר חרון אף של מקום) הוא על ידי מעשה ועבודת הצדקה כנ"ל, מדת אברהם אבינו.

עולם היצירה כשמו כן הוא, עולם של יצירה רוחנית. שם יש 'יצירות' של היצר הרע, אך התיקון של עולם היצירה הוא על ידי 'יצירות' של היצר הטוב. "אין טוב אלא תורה". היצירה של עם ישראל - תיקון עולם היצירה - היא יצירה תורנית, "לאפשא ולאולדא" בה, בחידושי אמת, חידושים המאירים עינים ולבב באור השי"ת - "יוצר אור" ("אין אור אלא תורה").

יעקב אבינו הוא עמוד התורה, והוא מתקן את עולם היצירה (שפנימיותה תפארת, מדתו של יעקב).

עולם הבריאה הוא עולם של התחדשות יש מאין ממש (לשון בריאה בלשה"ק, כמבואר ברמב"ן). ובעבודת השי"ת היינו עבודה שבלב זו תפלה, לחדש מציאות ממש מאת הבורא יתברך ("יהי רצון מלפניך..."), לרפא את החולה, לברך את השנים וכו', בדרך נס, שידוד מערכות הטבע.

והוא עולמו של יצחק אבינו, עמוד העבודה והתפלה, וכנודע שיצחק-רבקה = תפלה (בסוד "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו").

נמצא ששלשת התיקונים של בי"ע מלמעלה למטה הם תפלה תורה צדקה, כנגד שלשת האבות - יצחק יעקב אברהם (אברהם יורד למיטה כטבע המים; יצחק עולה למעלה כטבע האש, יעקב מרחף באמצע כטבע הרוח), בהתאמה.

והנה, בשרש העליון, בג' רישין שבכתר (שרשי בי"ע בכתר דאצילות דוקא, כידוע בסוד שני הפירושים של "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו"), שלשת האבות בסדר הנ"ל (בחי' תפלה, תורה, צדקה) הם בחי' אמונה, תענוג, רצון (שלשת הרישין של הכתר מלמעלה למטה: רישא דלא אתידע, רישא דאין, רישא דאריך), בהתאמה.

מדברי התניא נ"ל נלמד שעל מנת להביא לימות המשיח ("לאקמא שכינתא מעפרא") העיקר הוא על ידי עבודת הצדקה, עבודת אברהם אבינו, תיקון עולם העשיה. אך לע"ל, בתחית המתים (שקשורה לתקופה השניה, הנסית, של ימות המשיח) נאמר ליצחק אבינו דוקא "כי אתה אבינו", היות שאז יקוים "וצדיק באמונתו יחיה", באמונתו דוקא יחיה לעד וד"ל.

ל אב – מקור השמחה

ברכת הוי' היא מקור השמחה.

כך מוכח מכמה פסוקים בפרשת ראה:

"ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך הוי' אלהיכם".

"ושמחתם לפני הוי' אלהיכם... כברכת הוי' אלהיך אשר נתן לך... ושמחת לפני הוי' אלהיך בכל משלח ידך".

"כי יברכך הוי' אלהיך... ושמחת אתה וביתך".

"כאשר יברכך הוי' אלהיך. ושמחת לפני הוי' אלהיך".

"ושמחת בחגך... כי יברכך הוי' אלהיך... והיית אך שמח".

בפסוקים הנ"ל יש שבע שמחות (אין עוד לשון של שמחה בפרשת ראה) - "שבע שמחות את פניך" - וחמש ברכות.

הסימן: ז"ה (ז שמחות, ה ברכות) - "זה הדבר אשר צוה הוי'" (נבואת משה רבינו שזכה לבינה - שמחה). יש לשמוח בשמחה של מצוה הבאה מברכת הוי' (השגחה פרטית גלויה לטובה מאת הבורא יתברך).

והנה, כל ז"ה הלשונות הנ"ל: ושמחתם, ושמחתם, ושמחת, ושמחת, ושמחת, ושמחת, שמח; ברכך, כברכת, יברכך, יברכך, יברכך = 6592 = 8 פעמים "שמחה של מצוה"!

האריז"ל אמר שזכה לכל מדרגותיו בזכות שמחה של מצוה.

שמחה של מצוה היא סוד "רקיעא תמינאה", דרגת ה-8 שמעל לטבע לגמרי (בחינת משיח, העיקר בין שמונה נסיכי אדם, שבכנורו יהיו שמונה נימין ולא שבעה כמו בעוה"ז).

ומבואר בדא"ח שעל ידי המצוה בעצמה נמשך ה"מקיף דאור חוזר" (שנכנס בפנים אך מיד יוצא בסוד שערות שמהם נעשו הלבושים לנפש לחזות בנעם ה'), סוד המקיף דחיה, ה-ל של סוד הצל"ם.

אך על ידי שמחה של מצות (תכלית קיום מצות ה') נמשך ה"מקיף דאור ישר" (שמקיף את הנפש לגמרי, מראשה ועד סופה, ואינו יכול להכנס בפנים כלל), סוד היחידה שבנפש, ה-ם סתומה של הצל"ם.

אור המצוה, החיה, נמשך מרישא דאריך. אור השמחה של מצוה, היחידה, נמשך מרישא דאין. מעל הכל - רדל"א - האמונה הפשוטה של היהודי המקיים, בטבע היהודי שלו, את מצות השי"ת.

והנה, בפרשת ראה אין עוד לשון של שמחה (כנ"ל) אך יש עוד 8 לשונות של ברכה. סך הכל - 13 ברכות ו-7 שמחות. זיווג של זו"נ כנודע. והוא הזיווג של או"א עילאין: הברכה נובעת מיסוד אבא (סוד הנתיב הנעלם של ל"ב נתיבות פליאות חכמה) המתיחד עם יסוד אמא (ששם מאיר שער הנו"ן של אמא, ידיעת עצם האלקות כמבואר ברמב"ן).

מתוך זיווג זה של ברכה-שמחה (שבהכאה פרטית = 8785 = 7 פעמים 1255 = משה במספר קדמי) נולדו נשמות חדשות לע"ל.

ל אב – שמחה וחפזון

"כי בשמחה תצאו"

אז מען טוט א מצוה בשמחה איז מען יוצא זיין.

"כי לא בחפזון תצאו"

אז מען טוט א מצוה בחפזון איז מען ניט יוצא זיין.

ל אב – דברי חכמים בנחת נשמעים

"דברי חכמים בנחת נשמעים"

כדי לשמוע-להפנים דברי חכמים - שיהיו "נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם" - צריך לשמוע-ללמוד את דבריהם בנחת, בישוב הדעת ובשמחה.

ב אלול – יוצר בראשית

השי"ת נקרא "יוצר בראשית", כמו שאנו אומרים ב"מודים דרבנן" (שעיקרו: "מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך"): "מודים אנחנו לך שאתה הוא הוי' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית...".

ובפרקי היכלות מצאנו, "כל היודע שיעורו של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן העולם הבא". היינו סוד "שעור קומה", שהוא כמנין "[גדול אדונינו] ורב כח" (רל"ו כו'. רלו = לב צדיק כנודע).

ויש לפרש, "יוצר בראשית" - הקב"ה יוצר את נקודת ה"בראשית" של כל אחד, נקודת המוצא שלו כשיוצא מרחם אמו (היינו סוד המזל שלו, גילוי שרש נשמתו האלקית). אך באותו רגע הוא מעניק לאדם בחירה חפשית (היינו סוד היצר הרע שניתן בו מאז שננער מרחם אמו - תרגום בחר בכל מקום - רע, לשון רצון). מכאן והלאה על האדם לעצב לו דרך בחיים (הכל תחת העינא פקיחא של השגחתו הפרטית יתברך).

הפסוק אומר: "היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". ה'שער' של "היצר" הוא צר, ר"ת צדיק רשע.

סתם "יצר" הוא יצר הרע, אך יש גם, כמובן, יצר טוב. רק שהיצר הרע 'גדול' מהיצר טוב בי"ג שנים.

אכן, ברגע הלידה, "משביעין אותו תהי צדיק כו'". "היצר" - יוצר בראשית - משביע (לשון שובע) את היהודי מרגע בכחות נפש אדירים להיות צדיק, על אף יצרו הרע הגדול והתקיף מיצרו הטוב.

אותם כחות הם קודם כל כדי שהיהודי יוכל לקיים "יחד לבם", ע"ד "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". שהיהודי, על ידי שמחה וחדוה, יזכה לעבוד את השי"ת בדחילו ורחימו ("לאהבה וליראה את שמך").

אך בשביל זה צריך שהיהודי יהיה "המבין אל כל מעשיהם", שיערוך (במח תבונתו) חשבון נפש המביא לידי תשובה ("ולבבו יביו ושב"), לתקן את כל מעשיהם בפועל ממש.

"בראשית ברא אלהים" היינו בריאת עולם הבריאה.

"יוצר בראשית", "היצר גו'", היינו יצירת עולם היצירה.

"המבין אל כל מעשיהם" היינו תיקון עולם העשיה.

עולם הבריאה רובו (ככולו) טוב, היינו שעיקרו רק "ברא אלהים", ללא שיתוף האדם (שרק עתיד להופיע בסיום מעשה בראשית - "מגיד מראשית אחרית").

עולם היצירה הוא חצי טוב וחצי רע, היינו חצי ה' וחצי האדם. ה' יוצר בראשית, את נקודת המוצא של האדם כנ"ל, אך עבודת עידון המדות, אהבה ויראה, בעבודתו ית' מוטלת על האדם (שלו בחירה חפשית, תופעה מובהקת של עולם היצירה, עולם היצרים השקולים זה כנגד זה - "את זה לעומת זה עשה האלהים").

עולם העשיה רובו רע, היינו שרובו פעולת האדם (כאשר "משמים הביט הוי'" "ממכון שבתו השגיח" על האדם, לשמרו ולעזרו), שרק הוא, האדם, יכול לתקן את המעוות (לא רק לבחור בטוב ולא ברע, אלא לגלות כחות עצמיים של מס"נ, "אף עשיתיו", גילוי היחידה שבנפש, דוקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון ממנו).

ב אלול – מעט אור בבין השמשות

"מעט אור דוחה הרבה מן החשך". מתי? בבין השמשות. שעד שיצאו שלשה כוכבים, כאשר יש עדיין מעט אור, אינו לילה ("ולחשך קרא לילה").

ו אלול – "פתרון צבאי" למצבנו היום בארץ

רבים טוענים ש"אין פתרון צבאי" למצבנו היום בארץ.

אם אין פתרון צבאי אז מה יש? לכל היותר פתרון מדיני מפוקפק, קרי: ויתורים מרחיקי לכת וכניעה לאויב.

ובסופו של דבר הרעת המצב בהרבה.

לדאבוננו, כיום, מנהיגות העם, הסוחבת את העם אחריה, אינה בבחינת אותו חכם הרואה את הנולד.

אבל "אין שום יאוש בעולם כלל". אנו אומרים אחרת. יש פתרון צבאי למצב, אך דווקא ביחד עם אמונה איתנה בה' אלהי צבאות ישראל.

כל עוד הממשלה ומפקדי הצבא משדרים לנו שאין פתרון צבאי, אז בשביל מה להתגייס לצה"ל? ליפול חלל ללא תועלת אמתית רחמנא ליצלן?

התקוה היחידה היא רק שינוי ראש (מן הקצה אל הקצה). בשביל זה ה' נתן לנו את ראש השנה, כאשר ההכנה לראש השנה היא ימי חדש אלול, חדש הרחמים וחדש חשבון הנפש ותשובה לדרך הישרה.

ז אלול – שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך

"יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

בית המקדש הוא הלב של כל יהודי, עליו נאמר "'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל".

"איזוהי עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה" - "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

"הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" היינו דפק הלב התמידי ברצוא ושוב של "עיניו למטה ולבו למעלה" ב"תפלה לאל חיי", כל ימי חיי.

התורה היא במח. לימוד תורה בעיון הוא 'עבודה שבמח'.

התפלה מקשרת את הלב לה'. התורה מקשרת את המח לה'.

והם סוד תפילין של יד שעל הלב, תפלה, ותפילין של ראש שעל המח, תורה.

קודם לב ואחר כך מח, שהרי "פנימיות הלב שליט על המח".

"יבנה [בית המקדש]" אותיות בינה - "בינה לבא". "חלקנו [בתורתך]", "מה טוב חלקנו" בחכמה כנודע - "חכמה מוחא".

"יבנה בית המקדש" = "תורה חדשה" שיגלה מלך המשיח, על ידי שעושה מתפלה (פנימיות הלב) תורה (חדשה, כאשר פנימיות הלב שליט  על המח, כנ"ל).

"חלקנו בתורתך" = תורה תורה, בכתב ושבעל פה, היינו יחוד האות שלי בספר התורה (ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה) והחידוש שלי בתורה שבעל פה.

ז אלול – מלך

בפרשת המלך (בפרשת שפטים) השרש "מלך" מופיע חמש פעמים:

"אשימה עלי  מלך ככל הגוים אשר סביבתי"

"שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו"

"מקרב אחיך תשים עליך מלך"

"והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר"

"לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

ויש לומר שחמש ההופעות של השרש "מלך" הנ"ל הן כנגד הנרנח"י של המלך עצמו מלמעלה למטה:

"מלך ככל הגוים אשר סביבתי" היינו גילוי היחידה של המלך, הכתר שלו (זה חפץ האמיתי של העם, שה' מסכים אליו רק שמגביל אותו לשם תיקונו). וכנודע שהכתר נקרא תהו - אורות מרובים דתהו. והיינו "ככל הגוים אשר סביבתי", גילוי אור הסובב כל עלמין שבמלך.

"שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו - מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" - "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", חכמה ובינה, חיה ונשמה (שתי הופעות אלו באות בהמשך ישיר בפסוק אחד, הן ולאו, ריבוי ומיעוט כאחד).

"'שום' לעילא 'תשים' לתתא", הבטול דחמכה מחבר בין המלך העליון והמלך התחתון, כמבואר בדא"ח.

"אשר יבחר הוי' אלהיך בו" - "הוי' בחכמה", המלך העליון ("שום") הוא הבוחר ב'נציגו' למטה, הבטל אליו בתכלית, המלך התחתון.

"מקרב אחיך... לא תוכל..." - מקור האחוה באמא, בינה, ה עילאה שבשם, מקום המשכת האורות המרובים דתהו בכלים הרחבים של תיקון ('הנוסחה המשיחית' כנודע).

עד כאן "מלך" (הנח"י שבו). מכאן ואילך "ממלכתו" (הנ"ר שבו).

"וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" היינו בתפארת ויסוד. ספר זה הוא התפארת של המלך ויסוד ממלכתו על ישראל. הוא רוח המלך, ה-ו של שם הוי' שבו. והוא קשור על זרועו של המלך והולך אתו תמיד, לקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

" לבלתי רום לבבו... ולבלתי סור..." היינו מדת השפלות של המלך דקדושה, מדתו העצמית, וכן קבלת עול מלכות שמים של המלך, הנכנע לגמרי להשי"ת, המלך העליון, מלך מלכי המלכים.

בזכות שפלותו של המלך, סוד הנפש שבו, כנגד ה תתאה שבשם,  מתברך הוא ובניו באריכות ימים (ההיפך מ"רגליה יורדות מות", כמקרה המלכים בעולם התהו שכל אחד אמר "אנא אמלוך", היפך השפלות) בקרב ישראל ("כי אתם המעט מכל העמים" - אתם ממעטים את עצמכם, כאשר תכונה זו מתחילה מהמלך ו"בתר רישא גופא אזיל", "כד אתתקן רישא דעמא [במדת השפלות] אתתקן כולא עמא).

והנה, בפרשת המלך יש 7 פסוקים, כנגד ז"ת. חמש הופעות ה"מלך" הן בפסוק הראשון, השני ("מלך... מלך"), החמישי והשביעי - פסוקי החסד-גבורה-הוד-מלכות.

החסד - בהקשר שלנו - היינו סוד עולם התהו, השמיטה הראשונה, בחינת "ככל הגוים אשר סביבתי" כנ"ל.

השמיטה שלנו (עולם התיקון) היא שמיטת הגבורה, ובה דווקא סוד ה"תרין ריעין" הנ"ל של "שום תשים עליך מלך... מקרב אחיך תשים עליך מלך". והיינו סוד בנין המלכות מן הגבורה.

"איהי [מלכות] בהוד [הוד מלכות]" - יציבות מלכותו של מלך ישראל תלויה בקשר שלו לספר התורה שעל זרועו. ספר התורה הוא הוד מלכותו.

ולבסוף, האורות המרובים של החסד נמשכים ומאירים בכל ממלכתו של המלך, בסוד "חסדי דוד הנאמנים", וד"ל.

ורמז לסיום: "מלך... מלך... מלך... ממלכתו... ממלכתו" = 1342 = 22 פעמים 61. ומבואר בקבלה שכשם שיש 22 אותיות הא-ב, "כ"ב אתוון דאורייתא", כאשר ממלאים את 22 האותיות יש כבר 61 אותיות! [אלף בית גימל דלת הא וו זין חית טית יוד כף למד מם נון סמך עין פא צדי קוף ריש שין תו]. 22 אותיות שרש ו-39 אותיות מילוי [22 = טובה, כמבואר סודו בכתבי רבי אברהם אבולעפיא. 39 = טוב ועוד טובה, ודוק].

נמצא רמוז שסוד המלכות של מלך ישראל (ומהות המלך עצמו) הוא סוד אותיות התורה (בסוד טנת"א האותיות, הכלים, הן במלכות). אותו ספר מיוחד שהמלך כותב לעצמו ונושא אתו כל ימי חייו הוא התגלמות הקשר העצמי שלו לאותיות התורה.

מלך נוטריקון "מלא כל הארץ כבודו" (מלא כבוד = מלך אחד) - "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", שכבודו של מלך ישראל הוא כבודו של מקום ב"ה ממש. והכל מכח כב אותיות התורה.

השרש כבד היינו כב אותיות התורה הנכללות ב-ד אמות הקריאה, אהו"י (בגימטריא כב), כב עיצורים ("זה יעצר בעמי", לשון מלכות) ועוד ד תנועות, שהן רוח חיים של האותיות, בסוד "כל חי מתנועע".

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"!

יד אלול – מעקה לגגך

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו".

"מעקה לגגך" תרגם אונקלוס "תיקא לאגרך". תרגום "גג" - "אגרא", על דרך הנאמר בירידת הנשמה להתלבש בגוף, "מאגרא רמה לבירא עמיקתא" (מגג גבוה לבור עמוק) - "כי יפל הנפל ממנו".

לרוב נוסחאות, המשנה המסיימת את חמשה פרקי אבות (כנגד חמשה חמשי תורה) היא מאמר בן הא הא "לפום צערא אגרא" - "אגרא" לשון שכר.

והנה, "שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה". "עברה" לשון "יום עברה היום ההוא" (= תהו) לשון כעס - "כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו". היינו "שכר עברה [חטף-פתח צירה קמץ] עברה [סגול שבא קמץ]" דהיינו גיהנם (כאשר הכעס עצמו הוא הוא הגיהנם).

עברה אותיות הבער, שבארבעה אבות נזיקין היינו אש - אש הכעס (על דרך "איש ואשה... לא זכו אש אוכלתן").

אבל "שכר מצוה מצוה" היינו גן עדן ("איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם").

מצוה היא אהבה וקירוב ("ימין מקרבת"). כעס הוא שנאה וריחוק-דחיה ("שמאל דוחה").

וזהו גג, ר"ת גן עדן גיהנם.

כאשר האדם שוקד בתורה ומעשים טובים, מתוך אהבה וקירוב, מתקיים אצלו בבוא יומו לעלות למרומים "שקדתי [בעולם הזה] ואהיה [לעולם הבא] כצפור [כינוי לנשמה] בודד על גג".

אך כאשר אינו זוכה מתקיים בו "כי יפל הנפל ממנו".

בקבלה מבואר שעיקר הרמז של גג הוא גדלה גבורה ("לך הוי' הגדלה וגבורה..."), דהיינו חסד וגבורה, ימין (מקרבת) ושמאל (דוחה).

נמצא מכל הנ"ל שסוד הגג הוא סוד השכר המגיע לאדם הבונה, בעולם הזה, בית חדש (נושא אשה ויוצא לדרך החיים).

ורמז לסיום: גדלה-גבורה = 258, גן עדן-גיהנם = 285 (צירוף אותן ספרות. 258 = אלהים-אלהים-אלהים, מוחין דקטנות; 285 = פרה [אדמה תמימה], וד"ל). 258 ועוד 285 = 543 = "אהיה אשר אהיה" - אהיה הוא שם השכר, הגילוי של העולם הבא, "אהיה" לשון 'אני עתיד להיות'. יש 'אני' שעתיד להיות גן עדן, ויש 'אני'..., 'אני' שעלי לבטל, בסוד "ואני לא [שאז דוקא 'אראנו']", כידוע מהבעל שם טוב.

טו אלול – פרו ורבו

סימן לשנה הבאה עלינו לטובה: תהא שנת פרו ורבו.

ארבע פעמים נאמר "פרו ורבו" בתורה. פעם ראשונה לדגים ביום חמישי של מעשה בראשית. פעם שניה לאדם ביום ששי של מעשה בראשית. פעם שלישית ורביעית לנח ובניו בצאתם מן התבה.

"פרו ורבו" = 500. ארבע פעמים "פרו ורבו" = 2000, סוד ה-ב רבתי של בראשית, פתיחת-תכלית כל התורה כולה - שמשנים (אב ואם) יצאו ארבעה (אב-אם-בן-בת, כנגד י-ה-ו-ה, שבלעדי קיום מצוה זו "יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", וד"ל).

יש מפרשים ש"פרו" הוא מכח האיש "ורבו" מכח האשה (ושעיקר המצוה היא "פרו", שעל כן האיש מצווה על "פרו ורבו" ולא האשה, אלא שמצד התכללות האשה באיש, ה"ורבו" ב"פרו", סוד ב"ן דמ"ה, "אחד מוליד שנים", דהיינו בן ובת, וד"ל).

לפי פירוש זה ברור שבהקבלה לספירות העליונות, "פרו" בחכמה (אבא) "ורבו" בבינה (אמא), סוד י-ה שבשם (כנ"ל).

אך יש גם לפרש "פרו" בדעת (נשמת התפארת - פרו-פאר לשון נופל על לשון), שהרי מי שאין בו דעת "לא עביד פירין".

"ורבו" בתפארת ("תפארת גופא", סוד יעקב מלבר כאשר משה מלגאו כנשמה בתוך הגוף). וכן שמצאנו שתרגום "לתתלה ולשם ולתפארת" הוא "לתשבחא ולשום ולרבו" - תפארת היינו "רבו".

מזה נשכיל למה "פרו ורבו" היא המצוה הראשונה בתורה - "בתר רישא גופא אזיל" - "מצוה רבה" (רבה לשון "ולרבו"). עיקר כל התורה הוא הדעת, סוד "דעת המתפשט" ומתלבש ב"תפארת ישראל".

על ידי "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר [אותיות תורה - זו כל התורה כולה] ותלד... ותסף ללדת" (= 3328 = אהבה פעמים אהרן, אותיות אהבה במספר קטן), וד"ל.