הקדמה
נענועי הלולב במשך השנה כולה
הספר המונח לפנינו – "מבחר שיעורי התבוננות" חלק ח' – הינו מבוא לקבלה ולעבודת ההתבוננות המיוסד על מושגי קבלת האריז"ל המתבארים בלשון החסידות. חבור זה, הכתוב בסגנון עכשוי השוה לכל נפש, ערוך כספר לימוד ומביא ברציפות את דברי מו"ר הרב גינזבורג שליט"א כפי שנאמרו בסדרות שעורים בפני צבור גדול ומגוון במשך שנים רבות.
ספר זה, כמו גם ספרים נוספים מסדרת שעורי הרב גינזבורג, אינו בא לספר, לתאר או להסביר את מושגי הקבלה ופנימיות התורה באופן נקודתי – אלא כל כולו התבוננות עמוקה בשרשי המושגים וביחסים ביניהם. כל שעורי הרב גינזבורג הם דוגמאות לנו כיצד מתבוננים! תוך כדי התקדמות הלימוד מתבונן הרב גינזבורג במערכות המושגים – ומנחה ומלוה ולוקח את הלומדים יחד אתו אל תוך מרחבי ההתבוננות בהן.
שפת המשלים החסידית וההתבוננות בהם – מפשיטה את מושגי הקבלה מגשמיותם ומתארת אותם כמושגים ותהליכים נפשיים, וממילא מאפשרת לחוש המחשה ואחיזה מסוימת גם במושגים הסתומים ביותר שבקבלת האריז"ל. ההתבוננות המעמיקה והמפורטת מולידה הבנה – עד שבע"ה משיג התלמיד יותר ויותר את עומק הדברים. סגנונו המיוחד של הרב גינזבורג בא לידי ביטוי במיוחד בסדרת ספרים זו המיוסדת על שעורי הרב – ובזה הם מתאימים לשמש פתח ושער וכניסה אמיתית לתלמידים ומתחילים המשתוקקים לבוא בשערי הקבלה בכלל – וקבלת האריז"ל בפרט.
הקוראים ימצאו בדברים אלו בנין שלם שכולו חידוש אמיתי שיש בכוחו להאיר ולהחדיר ולעורר חיות ושמחה בהשכלת כל מקצועות התורה, בקיום המצות ובעבודת ה' שבלב – היא תפילה.
דברי הרב נכתבו מתוך הקלטות השיעורים והובאו כסידרם, כמו שנאמרו בשעת השעור בו נלמדו הדברים, וכולל גם את החזרות שנעשו במהלך השעור, שהרי אין בית המדרש בלא חידוש. דברי הרב נערכו עריכה קלה בלבד תוך שמירה על סגנונם המיוחד. הכותרות, כותרות המשנה והחלוקה לפסקאות, סודרו במיוחד כדי להקל על התמצאות הקורא בתוך רצף הדברים.
הסברי המושגים השונים נאמרו בד"כ כפי הנדרש לצורך רצף ההסבר – ולכן אין בהגדרתם כאן משום "קביעת מסמרות" – שהרי כל מושגי הקבלה והחסידות עמוקים ביותר ונוגעים בכל חדרי התורה כולה. תוך כדי עריכה, היו הדברים לעיני הרב, ופעמים רבות נוספו הארות, דגשים ורמזים לדברים כפי שנאמרו.
שפת המשלים החסידית מאפשרת לנו לתרגם את מושגי הקבלה לחויות ותהליכים נפשיים. בסוף הספר מצורף נספח מבנה הנפש ובו תמצית המונחים והמושגים העיקריים המשמשים בחיבור זה.
ספר "מבחר שיעורי התבוננות" חלק ח – כולל ארבעה שיעורים:
א – נורא עלילה על בני אדם – "בעל הרצון" שאינו מחויב ברצון.
ב – סוד, פרד"ס – טנת"א – הסוד שבתורה משער תורת הוי' "סוד ה' ליראיו".
ג – נענועים – כונות הלולב – מצוה מעשית ראשונה – תיקון התנועה.
ד – שבע, לשון שבועה – ע"פ מאמר הוראת המספרים – "סוד ה' ליראיו".
נורא עלילה על בני אדם
הערב, י"ב – י"ג תמוז – חג הגאולה של האדמו"ר הקודם רבי יוסף יצחק. בשיעור זה נדבר על הנקודה העיקרית בעבודתו את ה' ובדרך חייו – היא נקודת הרצון. הכח הנפשי הקשור עם הרבי הקודם הוא "כח הרצון" שממנו באה מסירות הנפש למען כל הקדוש לעם ישראל: התורה והמצוה, העם והארץ. נסביר בהמשך ב"ה שענינו של הרבי הקודם הוא "רצון", רצון פשוט שלמעלה מטעם ודעת.
מסירות נפש
כתוב בחסידות שיש שתי מדרגות: ישנו "רצון" וישנו "בעל הרצון". ואכן, הביטול האמיתי של היהודי לקב"ה נקרא ביטול ל"בעל הרצון" – ומתוך הביטול ל"בעל הרצון" באה מסירות הנפש. הביטוי הוא "מסירות נפש" – למסור את הנפש – ו"נפש", ע"פ פשט וע"פ סוד, פרושו רצון. "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי", ומפרש רש"י: נפשכם – רצונכם. וכן, "אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה", ומפרש רש"י: נפשי – רצוני. ואם כן, "מסירות נפש" פרושה "מסירת הרצון".
המשנה בפרקי אבות אומרת: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". יש מפרשים: "עשה רצונו כרצונך" – על מנת לקיים מצוות עשה. "בטל רצונך מפני רצונו" – על מנת לקיים מצוות לא תעשה. מפרש הברטנורא על פי פשט את הנאמר: "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" ואומר לגבי הביטוי אחרים: "ואני שמעתי שאין זה אלא דרך כבוד כלפי מעלה, והרי הוא כאילו כתוב כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". ושוב, מסביר הברטנורא שכאשר האדם מבטל רצונו מפני רצונו של הקב"ה – אזי גם הקב"ה מבטל את רצונו הוא מפני רצונו של האדם.
יש מי שמפרש את החלק הראשון של המשנה, "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו", ואומר שזה על דרך ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". כלומר, קודם "עשה רצונך כרצונו" אפילו "שלא לשמה" כדי "שיעשה רצונך כרצונו" ואזי תרצה גם אתה באמת ותבוא לידי עשיית רצונו הוא באופן של "עשיה לשמה". מדרגות אלו עדיין מתיחסות לרצונו הגלוי של הקב"ה: צריך להתחבר עם רצונו, צריך לבטל רצוני מפני רצונו וכו'. ובכל אופן, גם ה"בטל רצונך מפני רצונו" – זו עדיין אינה דרגת הביטול הגבוהה – כדרגת הבטול בפני "בעל הרצון".
מסירת הרצון – ואם כן, צריכים אנו להסביר מהו ההבדל בין "רצון" לבין "בעל הרצון". מהו "ביטול הרצון", ומהי "מסירות נפש" – למסור את הרצון. מה הבדל בין "ביטול הרצון" ל"מסירת הרצון"? הפשט של מסירות נפש זאת מסירת הרצון הכי עצמי והכי בסיסי אצל האדם – הוא הרצון לחיות! כאשר אדם מוכן לקדש שם שמים, כאשר האדם "הולך על קידוש ה'" כמו הרבי הקודם, וכמו החסידים של הרבי הקודם – הריהו מוסר את רצונו לחיות, מוסר את עצמו על מנת למות ולא על מנת לחיות.
צריך להתבונן בכך, שבכל תולדות עם ישראל מאז מלכי ישראל, לא היה שום צדיק ששלח את אנשיו למבצעים של מסירות נפש שמהם אין חוזרים בחיים – אלא הרבי הקודם. לא רק הרבי הקודם מסר את נפשו שלו, אלא גם שלח את חסידיו למבצעים כאלו שמהם לא תמיד חוזרים בחיים. ושוב, לא היה דבר כזה בתולדות עם ישראל, ודאי מאז חורבן בית שני ואפילו לפני כן.
ואם כן, "מסירות נפש" זה למסור את הרצון לגמרי, למסור את הרצון הכי עצמי, למסור את הרצון לחיות! וממילא, אם מוסרים את הרצון לחיות – סימן הוא שיש דבר גבוה יותר מהרצון לחיות.
וחי בהם
כל מצוות התורה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כולן "הרצון של הקב"ה", ולכן על כל המצוות כתוב וחי בהם: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי הוי'". כמו שהרצון העצמי של האדם הוא רצון לחיות – כך גם הרצון העצמי של הקב"ה הוא שהאדם יחיה ולא ימות. לכן נתן לנו הקב"ה את כל מצוות התורה כדי ש"יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", כדי לחיות.
קידוש ה' – ועולה מכאן שלכאורה "קידוש ה'" – זה היפך הרצון, היפך הרצון שלנו והיפך רצונו של הקב"ה – שנחיה ולא נמות! ואכן, אנו מסתכלים בתורה ורואים שיש חידוש בקשר למצות "קידוש ה'" – שאינה כתובה בלשון הרגילה אלא בלשון נפעל: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי הוי' מְקַדִּשְׁכֶם". קודם אומר הכתוב: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי"' – שלא לחלל את השם – לעומת זה, מצות עשה לקדש את ה' שכתובה מיד אח"כ אינה נאמרת באותו סגנון,"תקדשו את שמי", אלא "וְנִקְדַּשְׁתִּי". ואכן, זאת המצוה היחידה בתורה שנאמרה בלשון נפעל כלומר, כאילו שהדבר נעשה מעצמו.
ואם כן, מצות קידוש ה' היא היחידה הנאמרת בלשון נפעל בהיותה שונה מכל שאר מצוות התורה. ושוב, כל המצוות הן מצוות של רצון, רצון ה' שהאדם יחיה ורצון האדם לחיות – אבל קידוש ה', "מסירות נפש", זה למעלה מ"ביטול לרצון" כשאר המצוות, אלא זה ביטול "לבעל הרצון".
בעל הרצון
כשאומרים "בעל" – על איזו תכונה בנפש זה מכוונת אמירה זאת? כאשר אומרים "בעל שם טוב" הכוונה היא שהוא "בעל הבית" של "שם הטוב". ושוב, מה פרושו של להיות "בעל"? להיות בעל על משהו – הכוונה היא שאינך מוכרח בדבר שאתה בעל עליו. ושוב, היותך בעל הדבר אומר שהדבר אינו מכריח אותך או מכתיב לך לנהוג דוקא כך ולא אחרת. הביטוי בלשון החסידות הוא "יכולת פשוטה" – יכולת להתגלות, יכולת לא להתגלות וכו' – ה' הוא כל יכול ואין דבר המגביל אותו או מכריח אותו לנהוג כך ולא אחרת.
בעל הרצון – ואם כן, הביטוי "בעל הרצון" אומר לי שבעל הרצון אינו מוכרח ברצון שלו. ביטול ל"בעל הרצון" הוא ביטול של מסירות נפש – אתה מוסר לו את הרצון שלך ומגיע לדרגה שהיא היפך הרצון – היפך הרצון שלך, והיפך הרצון שלו. כאמור, הרצון הוא לחיות ואילו מסירות נפש אמיתית היא למסור את הרצון הזה, שהרי מסירות נפש אמיתית היא על מנת למות ולא על מנת לחיות.
ואם כן, הרצון אינו מחייב את בעל הרצון ועל כן הוא אכן "בעל הרצון" – ולכן כאשר אתה בטל ל"בעל הרצון" – גם אתה אינך מחויב לרצון הכי עצמי שלך, הרצון הפשוט לחיות. זהו ההסבר היסודי בחסידות מה פרושה של "מסירות נפש". ובכל אופן, אנו אומרים שאותו אחד שיש לו מידה זו – הרי הוא בעצמו בבחינת "בעל הרצון".
הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק, בעל יום ההולדת של היום – נולד ביום י"ב תמוז, לפני 118 שנה וממילא מתחיל היום לומר את פרק קי"ט בתהלים, הוא הפרק בו מספר הפסוקים הגדול ביותר בכל התנ"ך. בעיצומו של יום ההולדת שלו, שאז "מזלו גובר" – באותו יום ממש הוא גם נגאל ממאסרו ברוסיה הסוביטית, ואיתו כל חסידיו וכל עם ישראל – "כל אשר בשם ישראל יכונה".
ואם כן, יום זה הופך את כל ה"לא טוב", את כל הצרות של חודש תמוז – לטובה "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ". מי שמתעצם עם המסר של היום הזה, יכול להרגיש בעצמו איך שכל הדינים וכל החושך וכל המרירות – יתהפכו לאור ולמתוק. ושוב, זהו יום של "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא".
אינו מוכרח ברצון
עד כאן הקדמנו ופתחנו בנקודה העיקרית של ערב זה והיא – שאותו אחד שענינו "רצון" ובטל ל"בעל הרצון" שאינו מוכרח ברצון, מתגלים גם אצלו לעיתים ענינים של היפך הרצון – כדי 'להוכיח' שאינו מוכרח ברצון.
מוכרח ברצון – כדי להוכיח שאכן הרצון אינו מחייב את "בעל הרצון" – צריך להיות יוצא מן הכלל, שהרי "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל". הרצון הגלוי הוא הכלל ואילו "היוצא מן הכלל" – הוא היפך הרצון הגלוי. וכאמור, הרבי הקודם "מסר את נפשו", "מסר את רצונו" על קיום רצון ה' והיה בטל ל"בעל הרצון" – וממילא נעשה גם הוא וגם חסידיו, שלוחיו – בבחינת "בעל הרצון", שאינו מוכרח ואינו מחויב על ידי רצונו. ואם כן, זהו שאמרנו שנקודתו העצמית של הרבי הקודם היא ה"רצון".
נקדים לענין זה עוד הקדמה ידועה בחסידות. הרצון שייך לספירת הכתר, שלמעלה מטעם ודעת. יש בנפש כוחות מקיפים, שלמעלה מטעם ודעת, ויש כוחות פנימיים, שע"פ טעם ודעת. הכוחות הפנימיים מתחילים מהחב"ד שבנפש, שכל – ואח"כ המידות חג"ת נהי"מ ואח"כ לבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה. המקיפים בד"כ הם שנים: חיצוניות הכתר – רצון, אריך אנפין בלשון הקבלה; פנימיות הכתר – תענוג, עתיק יומין בלשון הקבלה.
הספירות ופנימיות הספירות
כתר
אמונה
תענוג
רצון
חכמה בינה
בטול שמחה
דעת
יחוד
חסד גבורה
אהבה יראה
תפארת
רחמים
נצח הוד
בטחון תמימות
יסוד
אמת
מלכות
שפלות
עונג ורצון – היות שהתענוג הוא כח מקיף עליון, פנימי יותר מאשר הרצון – הרי שיחסית לרצון, התענוג הוא "פנימיות הרצון", הכח המניע את הרצון. ולכן, בדרך כלל – העונג אמור לנווט את הרצון כלומר, שהאדם ירצה בדבר שיביא לו עונג. וכאמור, מוצאים לפעמים את ההיפך – והוא שהרצון תקיף יותר גם מהעונג עד שמחליט לעשות דבר שהוא היפך התענוג. כאמור, עונג סתם הוא חיים – ולכן כל רצון שמגמתו להרבות חיים, להנחיל חיים – הוא אכן רצון שע"פ תענוג, שהוא הסדר הרגיל. אבל כאשר ישנה "מסירות נפש", כאשר האדם מתעצם עם "בעל הרצון" – אזי האדם בעצמו נעשה דוגמת "בעל הרצון" – שאינו מוכתב ומחויב ומוכרח בשום רצון.
ושוב, אם כי הרצון הוא חיצוניות לגבי התענוג – הריהו עולה גבוה יותר מהתענוג ומכריח את התענוג – שלא כדרך הרגיל. ואם כן, הרצון הוא השולט בנפש, הוא המלך על כוחות הנפש – ו"אין לך דבר העומד בפני הרצון", וכן מה שכתוב "כתר עליון איהו כתר מלכות" – נאמר על הרצון.
ודאי שלמלך יש גם "מעדני מלך" – "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ". וכידוע שהרבי, חתנו של הרבי הקודם, קשור עם שבט אשר שהוא בחינת תענוג בנפש. ואם כן, הרבי הקודם הוא בחינת "רצון" בנפש – ואילו הרבי, עד לג' תמוז, הוא בחינת "תענוג" בנפש. הרבי נולד בי"א ניסן – בו קוראים על נדבת הנשיא לשבט אשר – "וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ". ושוב, ודאי שהמלך מלא מעדנים – אבל המלך בעצמו הוא ה"רצון". וכן, סתם "כתר" בקבלה הוא "רצון" – "כתר עליון איהו כתר מלכות".
תקיף כרצון
ואם כן, לפעמים הרצון הוא ע"פ התענוג – אבל יש לפעמים שהרצון מתגלה בכל עוצמתו, מתגלה כ"בעל הרצון" – ולא כרצון סתם. על הרצון ישנם שני פתגמים אותם מביא הרבי הקודם: "אין לך תקיף כרצון"; "אין לך דבר העומד בפני הרצון".
תקיף – התוקף קשור עם ה"מקיף", לשון תוקף. כאמור, לגבי המקיף, העונג הוא הפנימיות והרצון הוא חיצוניות – וממילא, בגלל שהעונג הוא פנימי, הוא פחות תקיף, הוא יותר עדין – מלשון "מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ". וכאמור, מי שכולו "תוקף" – הוא הרצון. ושוב, ה"תוקף" מגדיר את כח הרצון. ואם כן, בגלל שכח הרצון תקיף, בעצמותו הוא תקיף, הרי התוצאה היא ש"אין לך דבר העומד בפני הרצון". וזהו הכתוב בחסידות, שעיקר החידוש בפתגם זה הוא שגם התענוג, שלמעלה מהרצון, גם הוא אינו עומד בפני הרצון.
ושוב, הכתוב "אין לך דבר העומד בפני הרצון" – אינו מדבר רק על מה שלמטה מהרצון, שזה פשיטא, אלא גם התענוג בנפש, שלמעלה ופנימי לגבי הרצון – גם הוא אינו עומד בפני הרצון. כך הסברנו את ענין "מסירות הנפש" של הרבי הקודם.
ירידה צורך עליה
מכאן נמשיך להתבונן לעומק בדבר שנאמר קודם – והוא שהקב"ה הוא "כל יכול" ו"בעל הרצון" – בגלל שאינו מוכרח ברצון. לכן חייב להיות גם יוצא מן הכלל – שהוא בעצמו נוהג שלא כפי רצונו הגלוי של "וָחַי בָּהֶם". ושוב, הביטוי "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מצות קידוש ה' – הוא יוצא מן הכלל ולכן נאמר בצורה מיוחדת – השונה מכל שאר המצוות. מבואר בחסידות שכל דבר הקורה בעולם – קורה ע"פ הכונה העליונה של תכלית בריאת העולם: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". מה שה' חולל במעשה בראשית וגם דברים שנראים היפך הטוב – הכל נעשה לתכלית כוונה זו של "דירה בתחתונים".
היפך החיים – אחד החידושים העיקריים שחידשה החסידות הוא שגם אותם מקרים בלתי רצויים – בהם בוחר האדם בבחירתו החופשית, לעבור על רצון ה' ולעשות היפך רצון ה' – גם מקרים אלו הם לתכלית הכוונה של בריאת העולם. כאמור, רצונו הגלוי של ה' הוא "וָחַי בָּהֶם" – שהרי החיים נמצאים בתוך המצוות "כי הם חיינו ואורך ימינו" – וממילא, כאשר אדם עושה היפך הרצון זו ממש "התאבדות" – שהרי עשה "היפך החיים"! ואם כן, נשאלת השאלה האם גם על חטאים, שהם היפך רצון ה', היפך החיים, ניתן לומר את הפתגם הידוע: "ירידה צורך עליה" האומר שיש גם בחטא כוונה עליונה? או, שאומרים "ירידה צורך עליה" רק כאשר הדבר בפרוש מנווט ע"פ רצון ה' הגלוי מלמעלה שהרי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". ואכן כך אנו מאמינים שכל מה שקורה בחיינו "גם זו לטובה" כלומר, אף על פי שנדמה לנו הדבר היפך הטוב – ה' עשה אותו וממילא הוא ודאי טוב. ואם הדבר גורם לירידה ברוחניות – ודאי שסוף הירידה לחזור ולעלות לקודש עליון, שלמעלה מנקודת המוצא לפני הירידה.
ואם כן, כאשר מדובר על "ירידה צורך עליה" – הרי יורדים למטה כדי אח"כ לעלות למקום גבוה יותר. ושוב, כאשר הירידה היא מאת ה' – אזי פשיטא שאחריה תבוא עליה שהרי "גם זו לטובה" כלומר, ירידה זו תכליתה עליה ותוספת טובה. אבל מה קורא אם האדם בעצמו גורם את הירידה – מקלקל את מעשיו, עובר את הדרך, חוטא – כמו שחטא אדם הראשון בעשותו היפך הרצון – האם גם על זה אומרים "ירידה צורך עליה"?
תשובת הקבלה, הנסתר של התורה, היא כן – גם על חטאי האדם אומרים "ירידה צורך עליה"! ופרושו, שללא חטאו של אדם הראשון – לא היינו זוכים לעליה הגדולה של ביאת המשיח. כלומר, כל הסבל והיסורים של כל הדורות, מאז חטא אדם הראשון – הכל לבסוף יהיה כדאי, "אוֹדְךָ הוי' כִּי אָנַפְתָּ בִּי". תודה רבה לך על כל היסורים שבאו עלי – וגם מירידות שנגרמו ע"י חטאי שלי, שהרי "אין יסורין בלא עוון". ושוב, הכל היה כדאי, כל הסבל וכל היסורים, בשביל העליה שתבוא אח"כ.
נורא עלילה
הפסוק בתהלים ס"ו אומר: "לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם". דורשים חז"ל: "א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן, בא וראה כשברא הקב"ה את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות מנין א"ר ברכיה משום שנאמר 'וחושך על פני תהום' זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות, ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם שנאמר 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות'".
עלילה – ומהי האמת? האמת היא שהתורה היתה כתובה לפניו יתברך אלפיים שנה לפני בריאת העולם ובתורה הקדומה כבר כתוב "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". כלומר, אלפיים שנה לפני בריאת העולם כבר כתוב בתורה הקדומה שהאדם ימות! וממילא, זאת עלילה שנתלה באדם הראשון שהוא זה שהביא את המיתה לעולם. ה' העליל עלילה על אדם הראשון כדי לתלות בו את האשמה – שהאדם מת ואינו חי לנצח.
מביא הרבי מהאדמו"ר האמצעי, המעמיק עוד יותר ואומר, שלא רק תליית אשמת המיתה על אדם הראשון היא עלילה – אלא שגם חטא אדם וחוה בגן עדן הוא עלילה! "נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם". ואם כן, אנחנו בבעיה גדולה מאד: מצד אחד יש לאדם בחירה חופשית ו"אינו מוכרח במעשיו" – ומצד שני, הכל נעשה בכוונה, הכל בכוונת "ירידה צורך עליה"? איך נבין כאן את ה"עלילה" שבאה בשביל "עליה"?
וצריך לומר, שדבר זה לא נוכל להבינו לאשורו שהוא בכלל הפרדוכס של בחירתו החופשית של האדם וידיעת ה' המוחלטת – "לית כל מוחא סביל דא". ובכל אופן, צריך לתת כאן כמה סימני דרך כדי שנוכל קצת להתיחס, להתבונן, במצב פראדוכסלי זה.
בין רצון לידיעה
במקום אחד בספר "כתר שם טוב" – אומר הבעש"ט שעיקר בחירתו החופשית של האדם היא בחירה בין רצון ה' – לבין ידיעת ה'. וכאמור, זהו פראדוכס שאין להבינו לאשורו, וכל הנאמר אינו אלא לתת לנו סימן דרך להתבוננות פנימית, "כל חדא לפום שיעורא דיליה" (כל אחד לפי מה שמסוגל לשער בנפשו).
רצון ה' – ה' יודע את הכל, ה' יודע מראש אם תחטא, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". ודאי שתחטא, ואכן אומרים חז"ל שאין אדם מישראל שאינו חייב קרבן עולה – כלומר, כל אחד חוטא! ואם כן, ה' יודע שיחטא וממילא, היכן היא בחירתו החפשית של האדם? מסביר הבעש"ט שאמנם ה' יודע זאת, יודע שיחטא האדם – אבל אינו רוצה בזה! וממילא, הבחירה שלך, בחירתו של האדם, היא הבחירה ברצון ה' – תתעצם עם רצון ה'.
הבחירה שלפניך היא בין שתי דרכים – ושתיהן מוליכות אותך לקב"ה. דרך אחת מביאה אותך ל"רצון ה'" ואילו הדרך השניה מביאה אותך ל"ידיעת ה'" – ואומר לך הבעש"ט: "בחר ברצון ה'". מוסבר בחסידות, ע"פ הקבלה, שהידיעה כאן זה מה ש"ה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". לפני הצמצום הראשון, ישנה דרגה של אור אין סוף הנקראת ב"ספר הזהר" – "גליף גליפו בטהירו עילאה" – ושם הכל גלוי וידוע לפניו ית' ו"בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים". הידיעה הזאת, ששם הכל רשום, הכל כתוב עלי ספר – נקראת "השערה", ש"ה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". מה שאין כן "רצון ה'" שהוא יותר גבוה ונקרא "אחד שלפני הצמצום".
אחד – ואם כן, גם הידיעה וגם הרצון – הן מדרגות שלפני הצמצום הראשון. לאחר הצמצום כבר מתחילה התהוות המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה – כלומר, אין בה פרדוכסים – כמו שיוסבר בהמשך. אין דבר והיפוכו לאחר הצמצום – אלא אך ורק לפני הצמצום. ושוב, ישנה "ידיעת ה'" בדרגת "קדמון" ויש "רצון ה'" בדרגת "אחד".
יחיד – זה שישנה כוונה נסתרת גם בהיפך הרצון – או כמו שהוסבר קודם שישנה מסירות נפש למסור את הנפש ל"בעל הרצון" – זאת דרגה גבוהה עוד יותר מהרצון ונקראת בחינת "יחיד" בלשון החסידות. בבחינה זאת ה' נקרא "כל יכול" – יכול להאיר ויכול לא להאיר, יכול לרצות – ויכול לא לרצות.
כשעלה ברצונו
הרצון מתחיל מנקודה מסוימת שעליה כתוב "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – כשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם. רצון ה' הוא שמו של ה' – כפי הנרמז באחד הרמזים הראשונים של כל ספרי הקבלה: רצון = שמו. על זה אומרים חז"ל: "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" – כאשר ע"פ פשט: הוא – זה בעל הרצון ואילו שמו זה הרצון.
כדי שהרצון יעלה אצלו, צריך הקב"ה, המלך בכבודו ובעצמו – להתיעץ, להמלך – ובמי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים. הקב"ה נמלך בנשמות עם ישראל – האם לרצות או לא לרצות? ושוב, למדנו שבעל הרצון אינו מחוייב לרצות – ודוקא מכח זה הוא "בעל הרצון". כלומר, הוא יכול לרצות – ובאותה מידה ממש גם יכול לא לרצות.
נסכם עד כאן:
אמרנו שלפני הצמצום הראשון יש ידיעת הכל, ידיעת כל מה שעתיד להיות הנקראת "השערה". וכן יש רצון שמשמעותו חיים, "וָחַי בָּהֶם" – שהרי חיים ותורה ומצוות זה היינו הך – "כי הם חיינו ואורך ימינו". בתחילת פרשת "אחרי מות" מביא רש"י משל מחז"ל: "משל לחולה שנכנס אצלו רופא.." הבא להסביר את ריבוי המצוות, שהן הן רצון ה', שניתנו לעם ישראל. כלומר, כאשר רואה הרופא שלחולה סיכוי להבריא, מיד הוא אוסר עליו איסורים רבים: "אל תאכל צונן, אל תשכב בטחב". וכל זאת כדי להבטיח שאכן יבריא החולה ויחזור לאיתנו. לעומת זאת, לחולה שאין לו סיכוי לחיות – מתיר הרופא לעשות כל דבר ולאכול כל דבר. ואם כן, לאומות העולם המוגדרים כ"חולה אנוש" שאין לו הרבה סיכוי לחיות – אין הקב"ה מרבה עליהם מצוות. וכאמור, המצוות אלו תרופות מועילות וטובות שתפקידן לשמור על חיי עם ישראל קדושים – "וָחַי בָּהֶם".
לא לרצות – וכאמור, הכוונה של "ירידה צורך עליה" שמאחרי החטא – היא בדרגת "יחיד" – "כל יכול", בדרגת "בעל הרצון" – שכשם שיכול לרצות כך יכול גם לא לרצות. האמירה "לא לרצות" – מתפרשת בשני אופנים: א – או שיכול לא לרצות כלל וכלל – כלומר, שכח הרצון שבנפשו אינו בא לידי גילוי. ואם כן, אותו אחד שאינו רוצה – הוא אדיש לחיים ולא אכפת לו. ב – או שהוא מחפש, כמו רבי עקיבא שאומר, "מתי יגיע לידי ואקיימנו". מחפש את מסירות הנפש, מחפש למסור את נפשו "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" – אפילו נוטל נפשך.
ידוע שבפרקי אבות יש שתי גרסאות בנוגע לקבלת פרס:
"אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם". זאת הגירסא הרגילה, הידועה. ישנה גירסה נוספת בחז"ל האומרת: "אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס".
שלא על מנת לקבל פרס – איני חושב על הפרס – עבודת הבינוני.
על מנת שלא לקבל פרס – אני חושב, ביני לבין עצמי, שדוקא איני רוצה את הפרס. כלומר, אני רוצה לעבוד את הקב"ה בלי עולם הבא, דוקא בלי עולם הבא. וכתוב, שזאת דרגה גבוהה ביותר השייכת לצדיקים גדולים, עבודה השייכת ליחידים – ולכן זאת אינה הגירסה המקובלת. ואם כן, הגירסה המקובלת, עבודת הבינוני, פרושה שאיני עובד בשביל לקבל פרס – אבל גם איני מתנגד לקבל פרס אם יבוא.
היפך הרצון
במאמרי החסידות, ובמיוחד במאמרי הרבי כשבא להסביר את הסוד של כוונת העצמות גם בחטא, שהוא היפך הרצון – מדובר על ההתעצמות עם "בעל הרצון" – בבחינת מסירות נפש שכאמור, היא הנקודה של הרבי הקודם שבעבודתו אנו מתבוננים היום. נשאלת השאלה: מאין שישנם באמת דברים, עוד לפני חטא אדם הראשון – שהם היפך הרצון?
ושוב, עולה מכל אלו שיכול להיות דבר שהוא נגד רצון ה' – ואף על פי כן הוא ע"פ הכוונה של תכלית בריאת העולם. וכאמור, הכוונה היא כוונת העצמות, שזה אין סוף גבוה יותר מהרצון של ה'. וכזכור, שה"רצון" הוא בסך הכל "שמו" של הקב"ה ואינו העצם. ושוב נשאל: מאין לנו בתורה שיש דבר כזה? שיש כונה מעל הרצון – לדברים שהם היפך הרצון?
אומר הרבי שיש בזה ד' מדרגות – כאשר המדרגה הרביעית היא חטא אדם הראשון שעל זה כתוב הפסוק "נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם" – כמו שהוסבר. לפני זה, לפי הסדר של מעשה בראשית, ישנו סיפור הנוגע ליום הרביעי של מעשה בראשית. ביום הרביעי נתלו המאורות בשמים: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". מפרש רש"י ע"פ חז"ל: "המאורות הגדולים וגו' – שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". "ואת הכוכבים – על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה להפיס דעתה".
מיעוט הירח
"כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד א"ל הקב"ה לכי מעטי את עצמך, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אלך ואמעיט את עצמי, אמר לה לך ומשול ביום ובלילה אמרה לפניו רבש"ע שרגא בטיהרא מאי מהני, א"ל לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים, דידה נמי לא סגי דלא אימני ביה דכתיב והיו לאותות ולמועדים, א"ל לכי ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן. לא הות מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהי כפרה על שמעטתי את הירח"
כפרה – בכל ראש חודש מבקש מאיתנו ה' להביא שעיר כפרה, "הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח". כלומר, ה' מתייחס למיעוט הירח כאל חטאו שלו – ומבקש מאיתנו, עם ישראל, שנביא כפרה עליו – שעיר חטאת של ראש חודש. בכל ראש חודש ישנו מיעוט הירח עד שמתמעט ומסתתר לגמרי – ואז אומר הקב"ה "הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח".
ואם כן, נשאל שוב: מה זה חטא? חטא זה היפך הרצון – וממילא, סימן שה' עשה דבר שאינו לפי רצונו! ואכן זאת פליאה, פליאה עצומה – איך יתכן שה' עושה דבר שהוא היפך הרצון?
התאבדות – וצריך לחזור ולומר, שישנה מגמה של גילוי עצמות, שזאת עצם המגמה של בריאת העולם כולו – דירה בתחתונים, שיכול להתקיים בשלמות רק כאשר ישנם מקרים יוצאים מן הכלל של היפך הרצון. וכאמור, עבודת האדם החיובית "היפך הרצון" – זאת "מסירות נפש". וכמובן, ישנו גם "היפך הרצון" השלילי שפרושו לעשות עברה! ואם כן, הדבר הכי טוב שיכול להיות זה "מסירות נפש" – ואילו הדבר הכי רע זה לעבור על רצון ה' ולעשות עברה. ואכן, "אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" – שהרי שניהם הם דוקא "היפך הרצון". כלומר, שניהם הם דוקא יוצא מן הכלל לגבי הרצון הכללי של חיים, "וָחַי בָּהֶם", שניהם הם בגדר "התאבדות"! ישנה התאבדות של מסירות נפש למעלה מטעם ודעת – וישנה התאבדות של לעבור על רצון ה' – לחטוא, לעשות דבר שתוצאתו היא היפך החיים.
בורא עולמות ומחריבן
האם ישנו סיפור דומה לפני מיעוט הירח ביום הרביעי של מעשה בראשית? ישנה שבירת הכלים, עולם התהו – שה' היה בורא עולמות ומחריבן: "א"ר תנחומא בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן, א"ר אבהו מכאן שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי". כלומר, ה' ברא עולם והסתכל בו, ומשלא מצא חן בעיניו החריבו – עד שברא עולמות אלו ומצאו חן בעיניו ונתקיימו – "דין הניין לי".
כתוב בחסידות שמהאמירה "יתהון לא הניין לי", שזה סילוק הרצון – מזה נברא הרע בעולם. הרע אינו יוצא "מפי עליון" – אין רע נברא מלמעלה וממילא, איך באמת נברא הרע? הפסוק בישעיהו אומר: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי הוי' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". ושוב, איך נברא הרע? וכאמור, כתוב שהרע נברא ע"י סילוק הרצון. הרצון בורא את הטוב – שהרי טוב זה חיים – אבל כאשר ה' מסלק את רצונו מהבריאה שברא, מאותם עולמות שברא, "יתהון לא הניין לי" – מיד הם נחרבו ונפלו ומזה נתהווה הרע בעולם – כמבואר באריכות בחסידות.
בונה על מנת לסתור
ואם כן, יש כאן סיפור נוסף המתאר כיצד ה' עשה "היפך הרצון". כל מה שברא ה' – לבטח נברא בכוונה וממילא, אם ברא עולם שאינו מוצא חן בעיניו – ומתוך כך הוא מסתלק ממנו, ואותו עולם נופל ומת ונשבר ומזה נתהווה רע בעולם – הרי שלכאורה ה' עשה דבר נגד רצונו! ואם כן, צריכים אנו לומר שישנה כוונה במעשיו אלו של הקב"ה ובלשון חז"ל: "בונה על מנת לסתור, סותר על מנת לבנות".
סותר ובונה – ואם כן, הקב"ה בנה את עולם התהו, בנה את ה"ז' מלכין קדמאין" של עולם התהו – בנה אותם כדי לסתור אותם. כמו ילד שבונה בנין של חול על מנת אח"כ להרוס אותו 'במכה אחת' – "בונה על מנת לסתור". זאת "קטנות מוחין" – הוא בונה בנין ויודע שאח"כ, במכה אחת, יהרוס את הבנין שבנה. וכאמור, אצל הקב"ה זהו תהליך בן כמה שלבים: קודם "בונה על מנת לסתור" ואח"כ "סותר על מנת לבנות". זהו המשל שמביאים בתקופה שבין י"ז בתמוז לתשעה באב לגבי חורבן הבית. ואם כן, בתקופה זאת אנו מתבוננים בלשון חז"ל "בונה על מנת לסתור, סותר על מנת לבנות". כלומר, בנה הקב"ה גם את הבית הראשון וגם את הבית השני על מנת לסתור אותם – וסותר אותם כדי לבנות את הבית השלישי הנצחי ע"י משיח צדקנו.
פסולת – ושוב, סיפור זה כבר היה לעולמים – שה' היה בורא עולמות ומחריבן – זה אינו מוצא חן בעיני – ועד שהגיע לעולם הזה – זה כן מוצא חן בעיני. ואם כן, עד שלא ברא עולם המוצא חן בעיניו – יש הרבה הרבה 'פסולת' שנפלה לתוך המציאות, 'פסולת' מהעולמות הראשונים ש'הוקרנה' לתוך מציאות העולם הזה. וכאמור, אלו הקליפות שנתהוו מסילוק רצונו של הקב"ה מהעולמות הראשונים שברא על מנת להחריב. ושוב, ישנה כאן כוונה שהיא "היפך הרצון"! כביכול, לא תמיד ה' עושה לפי רצונו הגלוי.
הצמצום הראשון
האם יש תופעה דומה קדומה עוד יותר? יש ויש – הוא הצמצום הראשון! ה' סילק את אורו, סילק את רצונו – ואכן כתוב שמכל "חטאיו" של הקב"ה, זהו החטא הגדול ביותר. האור אין סוף שהאיר במקום הזה, לפני הצמצום הראשון, זו בחינת שמו = רצון – וה' סילק את זה כדי לעשות חלל פנוי לעמידת העולמות. כאן אנו מגיעים לנקודת התמצית של מעשי ה' "היפך הרצון".
נסביר שיש כאן בכללות שתי בחינות:
סילוק – האור אין סוף בעצמו – סילק את עצמו, צמצם את עצמו. כלומר, הרצון בעצמו – פעל נגד עצמו וסילק את עצמו כביכול. ולמה? בגלל שהצמצום זה בשביל גילוי! היות שרצון ה' האמיתי הוא להחיות 'את הזולת ממנו' – את מי שכביכול מחוץ לו – נשמות ישראל בתוך גופים, ולכן יש לפעול באופן של "היפך הרצון" ולסלק את האור – שהרי הדרך היחידה לברוא יצורים שמחוץ לו יתברך זה רק ע"י צמצום. "האור אין סוף" הוא גילוי – וממילא, גם כשמסלק את עצמו, הרי זה רק למטרת גילוי.
אין שום כוונה בתוצאה הממילאית של הצמצום – לברוא עולם שבבחינת העלם גמור של אלוקות. אבל ישנה כוונת העצמות, הכוונה לגלות את ה"כל יכול" של העצמות באמצעות הצמצום.
אחטא ואשוב – ושוב, כוונת האור בצמצום היא למען גילוי – ולכן התהליך הוא כאילו "אחטא ואשוב". כלומר, הוא 'חייב לחטוא' זמנית – כדי להגשים את תכלית רצונו – להנחיל חיים, להאיר אור. וכאמור, כדי ליצור מישהו שיקבל אור ממנו – הוא צריך לצמצם את עצמו – לעשות פעולה שהיא כביכול היפך הרצון. כלומר, הצמצום הוא רק אמצעי ואינו תכלית.
אינו מוכרח ברצון
וכאמור, מצד העצמות – הצמצום אינו בשביל הגילוי – אלא הצמצום הוא לשם הצמצום עצמו. הצמצום עצמו הוא העלם והסתר אלוקות – והוא בא מאותה דרגה בה ה' "אינו מוכרח ברצון שלו". כלומר, ההעלם של הצמצום מגלה שה' אינו מחויב להתגלות.
אור חדש – ושוב, אם יש רק רצון – רצון לאור, לחיים – אזי לפי הרצון, הצמצום הוא בשביל הגילוי. וכאמור, הכוונה היותר עמוקה העומדת מאחרי הצמצום הראשון, שענינו סילוק והעלם והסתר, היפך הגילוי – היא כוונת העצמות לגלות שה' אינו חייב להתגלות! ואם כן, הגילוי שה' אינו חייב להתגלות – זאת ההתגלות של העצמות – ונקרא "אור חדש" כלומר, שהחושך עצמו יאיר – "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ". לפסוק זה פרושים רבים – כאשר הפרוש העמוק ביותר מדבר על יתרון גילוי החושך בהיותו חושך. כלומר, היתרון הוא בזה שהחשך מגלה את העצמות – שלמעלה מהרצון.
בתחילת הבריאה כתוב: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". אומרים חז"ל, "ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים ויהי בוקר אלו מעשיהם של צדיקים איני יודע באיזה מהם חפץ". הוא אינו יודע במה חפץ ה' יותר, במעשיהם של רשעים או במעשיהם של צדיקים? אולי ה' אוהב את הרשעים יותר מהצדיקים?
האור כי טוב – ואם כן, עצם ה"הוה אמינא", עצם העובדה שנשאלת שאלה כזאת – הרי זו פליאה גמורה. ושוב, ישנה כאן "מחשבה ראשונה" שאולי ה' חפץ במעשיהם של רשעים יותר מאשר במעשיהם של צדיקים. ומוסיף המדרש ואומר שהפסוק מבראשית, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", מוכיח כי מעשיהם של צדיקים טובים בעיני ה' יותר ממעשיהם של רשעים.
בחירה חפשית
מוסבר בחסידות בעומק שללא החטא של מעשה הרשעים – לא היה ידוע שמעשה הצדיקים הוא אכן בחירה חופשית. הבחירה החופשית האמיתית זה כח שיש באדם, בנשמה האלוקית של היהודי ואפילו בגופו, להתעצם עם "בעל הרצון". זאת עיקר עבודת ה"אתכפיא" – כאשר האדם כופה והולך כנגד טבעו, וכן בעבודת ה"אתהפכא" – כאשר האדם הופך את החשך ממש לאור ובכך האדם מתדמה לבחינת "כל יכול" של הקב"ה, שיכול לרצות ויכול לא לרצות.
וכאמור, ללא "מעשה הרשעים" שברקע, העברה על החוק, "היפך הרצון" – לא היה ידוע, לא היה בולט – שמעשה הצדיקים נעשה מתוך בחירה חפשית. ישנה אפשרות לבחור ברע – ואילו הצדיק בוחר בטוב – וזהו סימן שהצדיק בחר בבחירתו החופשית. ושוב, אדם יכול לבחור בבחירה חפשית וללכת כנגד טבעו כלומר, לכפות על עצמו דבר שהוא נגד טבעו. עבודתו זאת, עבודה בכח עצמו, משקפת את ה"כל יכול" של הקב"ה. וממילא, גם עבודתו של הרשע באופן של "היפך הרצון" – משקפת גם היא את ה"כל יכול" של הקב"ה.
כל יכול – ואם כן, הגילוי של הבלתי ניתן להתגלות – הגילוי שההעלם בעצמו זה "הכל יכול" של הקב"ה – לא היה מתגלה ע"י מעשה הרשעים בפני עצמו, אלא רק מתגלה ע"י מעשה הצדיקים – על רקע מעשה הרשעים. אז מתגלה שמצד העצמות, ה' אינו מחויב ברצון וזה עיקר ה'מסירות נפש' של "בעל הרצון" – לעשות "היפך הרצון". זהו היעוד של "לעתיד לבוא" – שהחושך בעצמו, שהצמצום בעצמו – יאיר ואז יאמר: "אוֹדְךָ הוי' כִּי אָנַפְתָּ בִּי". לא רק שהכל יתהפך להיות טוב – אלא שגם יתגלה שהרע בעצמו, ההעלם בעצמו – הוא באמת ה"כל יכול" של עצמות ה'.
למדנו שבצמצום הראשון יש שתי כוונות: כוונת האור וכוונת המאור – כוונת הרצון בצמצום הראשון וכוונת "בעל הרצון" בצמצום הראשון. כוונת הרצון היא שהצמצום הוא בשביל גילוי – ואילו כוונת "בעל הרצון" היא שבצמצום עצמו יתגלה "בעל הרצון" וזאת, בהעלם של עצמו ולא בגילוי של עצמו.
גם לגבי הגילוי יש שתי מדרגות:
אמרנו שישנו כלל האומר "ירידה צורך עליה" – וזהו שהרצון מתכוון שההסתר והצמצום הוא חולף וזמני ובא רק לשרת את הגילוי – ולבסוף יחזור האור הראשון שהסתלק – ויאיר את מקום חלל הצמצום כמו שבעצמו האיר לפני הצמצום. או שאור אחר, שעד אין סוף עמוק יותר – יתגלה כאן בזכות הצמצום. ואם כן, אלו שני הממדים של כוונת הרצון.
כאמור, אין מעצור בפני הקב"ה שיעשה כל מה שעולה על דעתו – שהרי הוא באמת "כל יכול". ואכן, השאלה הנשאלת היא: איך נוכל אנחנו, הקיימים במקום הצמצום, לסבול את ההתגלות של אותו אור שהאיר קודם – וכל שכן, אור כזה שכלל לא האיר קודם? איך יכול העולם, איך יכול התחתון, להיות כלי לקלוט ולקבל את הגילוי שנעשה ע"י הצמצום?
לעשות כלי – וכתוב שהכח לעשות שהתחתון יהיה כלי לקבל את הגילוי של הרצון – בא למעלה מהרצון. ושוב, הרצון לא יכול לעשות את התחתון כלי – אלא רק ה"כל יכול" שלמעלה מהרצון ששם שורש הכלים – "כל יכול", לשון כלי.
אתהפכא
הפסוק אומר: "הוי' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" – ומפרש הבעש"ט, כשם שאתה עושה כאן למטה – כך עושה ה' דוגמתו למעלה – "הוי' צִלְּךָ". כאשר האדם עובד את ה' באופן של "אתכפיא סטרא אחרא", כאשר האדם כופה את הרע ומשנה את טבעו – כך דוגמתו משנה גם הקב"ה את "טבעו" – כלומר, בתחילה הוא פועל את הצמצום, מגלה את כוחו בגבול וממילא, חלל הצמצום, המקום המוגבל, כבר אינו מסוגל לקבל את ה"אור אין סוף" – זה נעשה "טבעו" כביכול. ואזי ה' משנה כביכול את "טבעו" – ומאיר אור כזה שאינו ראוי מצד טבעו להאיר במקום הצמצום – ואף על פי כן ולמרות הכל יאיר האור כאן! וזהו מה שכתוב שהגילוי של האור אין סוף – נמשך על ידי עבודת ה"אתכפיא". ובכל אופן, זה שיש גילוי עדיין אינו אומר שהתחתון, שהאדם, מסוגל לקלוט את הגילוי. ה' אמנם רוצה "דירה בתחתונים" ואני התחתון, שאין תחתון למטה ממני – אבל האפשרות שהתחתון הזה יהיה כלי לקבל את הגילוי – באה ממקום עוד יותר גבוה מעצם המשכת הגילוי – וזאת ע"י עבודת ה"אתהפכא" של הצדיקים.
וכאמור, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים", ובמיוחד לאור היעוד של עם ישראל לשוב לארץ ישראל ולעבוד את ה' גם בבחינת אתהפכא. עיקר עבודת האתכפיא היא בחו"ל – ואילו עיקר החידוש של ארץ ישראל זו אתהפכא. אתהפכא פרושה שעצם המציאות מתהפכת ולא רק שאני כופה את עצמי – וזה נמשך מדרגת ה"כל יכול" ממש.
ושוב, זה כמו "גילוי העצמות שבהעלם". ההעלם זה הכלי בפני עצמו, זה לא האור – ומה שמכשיר אותו, והופך אותו, להיות כלי לקבל את אור העצמות זו ההמשכה מדרגת "כל יכול" ממש.
עצימת עינים – ואכן, ישנו כאן פרדוכס – מצד אחד העצמות זה דבר שאינו מתגלה, ומצד שני אנו מדברים כאן על גילוי העצמות במקום ההעלם. "עצמות" זה גם לשון עצימת עינים ואילו "רצון" זה נקרא פקיחת עינים. ואם כן, איך אנו אומרים על עצימת עינים לשון "גילוי"? הרי שני אלו זה ממש דבר והפכו?
אור חדש
על זה נאמר "אור חדש על ציון תאיר". מוסבר בחסידות שאור חדש אינו האור העמוק יותר שכיוון הרצון בצמצום הראשון. כאמור, הרצון כיוון שתי כוונות בצמצום הראשון: א – שאותו אור שהיה במקום הצמצום – יאיר שוב, אף על פי שזה נגד הטבע. זהו חידוש עצום, זה קשה כקריעת ים סוף – זה נגד הטבע לגמרי. ב – הרצון גם רצה שאור כזה שלא היה כאן קודם – יאיר גם הוא. האור שהיה כאן קודם זה שורש ה"ממלא כל עלמין", ואילו האור שלא האיר כאן קודם נקרא השורש הנעלם של "סובב כל עלמין". ושוב, הרצון רצה ששני אורות אלו יתגלו במקום הצמצום ויתאחדו.
וכאמור, שני אלו עדיין אינם ה"אור חדש" עליו אנו מדברים – אלא "אור חדש" זה אור "שחדש להיות אור". כלומר, עד עכשיו הוא היה בגדר "עצם" ולא בגדר אור – הוא כלל לא היה בגדר "אור". כאמור, המושג אור וגילוי ושם, שמו = רצון, זה הכל ענין אחד בקבלה – אבל "עצם" אינו אור, אינו גילוי, אינו שם.
וכאמור, העצם, "בעל הרצון" אינו מוכרח ברצון – וזה שהוא מתגלה בהעלם, שהחושך הופך לאור, שזה עיקר ה"אתהפכא" – נקרא "אור חדש על ציון תאיר". ושוב, זהו אור "חדש מלהיות אור" – שלא היה קודם בגדר אור נסתר ונעלם שעתה מתגלה אלא, הוא לא היה אור בכלל אלא "עצם", ש'בעצם' הוא היפך האור.
בהתבוננות שלנו כאן בכוונות הרצון לגבי הצמצום הראשון, פגשנו ארבע דברים, מלמטה למעלה, כנגד ד' אותיות שם הוי':
ה – האור שמילא קודם את מקום הצמצום – יאיר שוב. וכאמור, זה חידוש, נגד הטבע לגמרי – שורש ה"ממלא כל עלמין" – בחינת מלכות.
ו – כוונתו הפנימית יותר של הרצון היא שגם האור שלא האיר כאן לפני הצמצום – יתגלה גם הוא במקום הצמצום – שורש ה"סובב כל עלמין". שתי כוונות אלו הן "והנגלות" – ו' ה' נגלות של כוונת הרצון בצמצום.
ה – כוונת ה"כל יכול" בצמצום – היא ב"אין ערוך" לגבי שתי הכוונות הראשונות. כוונת הרצון בצמצום נעשית ע"י עבודת האתכפיא של האדם. כוונת העצמות בצמצום נעשה ע"י עבודת האתהפכא של האדם. כאשר האדם הופך את עצמו מלמטה – אזי הוא נעשה כלי לקבל את שני הגילויים של הרצון. שורש הכלים זה אמא, אות ה' עילאה של שם הוי'.
י – כוונת העצמות "להיות לו דירה בתחתונים" ממש – זה ה"אור חדש על ציון תאיר" – היא אות י' של "הנסתרות".
ושוב, בכוונת העצמות ישנה כוונה שהתחתון יהיה כלי לקבל בפנימיותו אור שאין סוף גדול יותר מהאור שהאיר לפני הצמצום הראשון. וכאמור, יכולת התחתון לקלוט ולהפנים אור זה – זהו חידוש יותר נפלא, באין ערוך מכל המדרגות הקודמות – וזה בא מאות ה' עילאה של שם הוי'. יותר מזה, כנגד אות י' של שם הוי' – "אור חדש על ציון תאיר" – שהעצמות בעצמה מתגלה.
נסכם עד כאן
ראינו ארבע בחינות כלליות של "היפך הרצון", של חטא, מלמטה למעלה כלומר, יש כאן ד' מדרגות שם הוי' של "היפך הרצון":
ה – חטא אדם הראשון – פגם המלכות – פגימה באות ה' תתאה דהוי'.
ו – מיעוט הירח – פגם באות ו' דהוי'.
ה – שבירת הכלים – פגם באות ה' עילאה דהוי'.
י – הצמצום הראשון – פגם באות י' דהוי'.
הקדמה חשובה
כדי להבין את היחסים כאן נקדים הקדמה חשובה. כל דרגה תחתונה בנפש האדם – פוגעת ופוגמת בדרגה שמעליה. כך גם כאשר מדובר בציבור – שכל אחד שנמצא "למטה", בהיותו הוא, בעצם תכונתו העצמית – פוגע במי שלמעלה ממנו וכאמור, הפגיעה במי שלמעלה – זה "היפך הרצון". נתחיל להסביר מהאמצע וניקח לדוגמא את "שבירת הכלים" שכנגד אות ה' עילאה.
שבירת הכלים
ארוע "שבירת הכלים" מקביל לסיפור מיתת שבעת מלכי אדום, שמלכו ומתו, כמסופר בסוף פרשת וישלח, בראשית פרק ל"ו:
"וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה: וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה: וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי: וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית: וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה: וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר: וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר: וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב".
וימלך וימת – הביטוי "וימלך וימת" מתאר כאן את שבירת הכלים. הוא מלך ואמר "אנא אמלוך" כלומר, חיפש ממשלה, שליטה – ובגלל דבר זה הוא התמוטט ונפל ומת. אבל אותם שבעה מלכים, שהם אותם עולמות שהיה ה' "בורא עולמות ומחריבן" – הם כנגד מידות הלב, הם כנגד אות ו' של שם הוי', הן המידות שנולדות מאות ה' עילאה של שם הוי' – מאמא. ואם כן, מתי פוגעת (שזה "היפך הרצון") אות ו' דהוי' באות ה' עילאה שמעליה?
הפסוק מספר משלי אומר: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ". הכסיל זה אחד שיש לו הרבה שכל – אבל מחפש בהתבוננות שלו חוויה, הוא מחפש להרגיש את עצמו אוהב – ונקרא "יש מי שאוהב". הוא רוצה לאהוב את ה' אבל לא די לו שאוהב את ה' 'נטו', לשם שמים – אלא רוצה גם להרגיש את החויה של אהבת ה'. ואם כן, הכסיל הוא מחפש חויות ואינו חפץ בתבונה עצמה – אלא שיתגלה ויתרגש לבו. תופעה זו מאד שכיחה בימינו אלה כאשר רבים הם המחפשים 'טריפים', מחפשים חויות – רוחניות, מיסטיות וכו'.
ואם כן, הישות, ה"יש מי שאוהב" – אות ו' של שם הוי' – מידות הלב, שהם המלכים של עולם התהו – פוגעים בתבונה, פוגעים בבינה, פוגעים באות ה' עילאה דהוי'. ושוב, הכסיל, מידות הלב – רוצה ומחפש את "הִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" ואינו רוצה את האמת שבתבונה, הוא אינו מתבטל לאמת האלוקית שבתבונה – אלא רוצה להרגיש את עצמו מתפעל.
אנא אמלוך – כל אחד משבעת מלכי התהו אומר "אנא אמלוך" – ורוצה להרגיש את הישות שלו במידה המיוחדת לו. הוא רצה להרגיש זאת בעצמו וגם רצה שאחרים ירגישו זאת עליו. לא די לו שהוא ירגיש את עצמו – אלא רצה שכולם ירגישו אותו. זה טיבן של המלכויות שנשברו בעולם התהו – רוצה להרגיש את עצמו אוהב; רוצה להרגיש את עצמו ירא וכו'. במי פוגע אותו מלך? הוא פוגע ב"אמא", במקור, בשם ס"ג, באות ה' עילאה דהוי'.
כתר אחד
מה היתה טענתה של הלבנה? כאמור, שוים נבראו שני המאורות הגדולים, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. נסביר את עומק טענת הלבנה. ישנו רצון להרגיש חוויה, וישנו רצון חיצוני עוד יותר – שיראו עלי את החויה שאני מרגיש ובכך תתפשט ישותי על פני כל המציאות. יש כאן רצון להביא את החוויה שלי ממש לזולת, להאיר אותי לזולת. כדי להאיר אותי לזולת ובכך לתת לו לטעום את הטעם שבי – עלי למעט במידה מסוימת את עוצמת המידה שלי. ושוב, אם אני רוצה לשתף אותך בחוויה שלי באופן שלא רק אני ארגיש את החויה ולא רק שתתפעל מתוך שאתה רואה עלי את החוויה – אלא שגם אתה תשתף ותתחלק אתי בחוויה – ממילא, עלי לצמצם במידה מסוימת, למענך, לטובתך, את אור החוויה אצלי.
מוסבר בחסידות שהמלכות, הלבנה, רוצה להאיר את אור השמש לעולם. כלומר, היא רוצה להאיר כך שהארת השמש תגיע לכל מקום. היא רוצה לשרת, היא אשה נאמנה – ודוקא רוצה לגלות את השמש לעולם באופן שיוכל העולם לקבל בפנימיות את אור השמש. וכאמור, בכך היא פוגעת בעוצמת המידות שבשמש כלומר, היא רוצה כתר לעצמה – היא אינה יודעת לעשות עבודה זאת מבלי ליחד לעצמה מלכות.
למה הדבר דומה – לאותו חסיד שאומר לרבי שלו: אני רוצה לפרסם אותך בעולם, להביא את האור שלך לעולם ממש – אבל אוכל לעשות זאת רק אם גם אני רבי, אם גם לי כתר מלכות בפני עצמי – שהרי אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד – והדברים עמוקים. ושוב, מיעוט הירח פרושו שהמלכות, בהיותה מלכות, פוגעת במידות שמעליה, בהיותן מידות.
חטא – מה פרושו של חטא, חטאו של אדם? כל המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, הן בכללות "מצוות המלך". מעשה המצוות בא לשם משמעת, "נעשה ונשמע" – קבלת עול מלכות שמים. ואם כן, החטא פוגם במלכות שמים. ושוב, כל המצוות הן בשביל שה' יהיה מלך עלינו, כדי שנקבל את עול מלכותו יתברך – וברגע שאדם חוטא ועובר על מצות המלך – הריהו פוגע במלכותו של הקב"ה.
ואם כן, אנו אומרים שהחטא, ע"פ פשט, פוגם במלכות. המלכות עלולה לפגום במידות, ואילו המידות פוגמות בבינה. וממילא, צריך לומר, שהבינה עלולה לפגום בחכמה – ואכן, דבר זה מאד רווח בחסידות חב"ד. בינה זו התבוננות שכלית – ומה שאנו קוראים "שכל", מדוד ושקול, לגמרי אמור לפגוע בהסתכלות האלוקית שראויה להאיר דרך השכל. כלומר, השכל, מתוך שהוא שכל – יכול להסתיר על האלוקות שבשכל במקום לגלותו. יותר מדי "שכלתנות", יותר מדי "חכמולוגיה" – לגמרי פוגע בנקודת החכמה, פוגע באור, שאמור להבריק על השכל.
מוסבר בחסידות באריכות שיש אנשים שכל מגמתם זה "השכלה" – ולכאורה מגמה זאת עולה בקנה אחד עם קיום כוונת הפסוק "יַחְפֹּץ בִּתְבוּנָה". וכאמור, בלתי רצוי לחפוץ ב"התגלות הלב", בחוויה, וכן לא די לחפוץ "בתבונה שבתבונה" – אלא צריך לחפוץ "באלוקות שבתבונה". ואם כן, לחפוץ בשכל של התבונה, "בתבונה שבתבונה" – זו פגיעה בחכמה.
כח הגבול
מכאן נבוא להסביר כיצד כל זה קשור לצמצום הראשון. מוסבר אצלנו באריכות שהצמצום הראשון בא לגלות את "כח הגבול" שבאין סוף – כלומר, לגלות את "כללי השכל וההגיון" – החל מזה ש"תרתי דסתרי", שני הפכים – אינם יכולים להתקיים יחד באותו מקום ובאותו זמן. ושוב, הצמצום הראשון הוא על מנת להכתיב במציאות "כללי שכל". השכל 'שולט' במקום הצמצום ולפי השכל – יש לנמנעות טבע קיים גם בחיק הבורא, כלומר, שלא יתכן דבר והיפוכו במקום הצמצום. ומתוך שהאלוקות זה "שני הפכים בנושא אחד" – הרי שהשכל ו"כללי השכל" מסתירים על גילוי האלוקות, פוגמים באלוקות שבמקום הצמצום.
שני הפכים – כתוב בכל ספרי הקבלה, ובעיקר אצל הרמ"ז, ר' משה זכותא, שכל מקום שמוזכר בספר הזהר הקדוש "רז" – הכוונה היא ל"שני הפכים בנושא אחד", "תרתי דסתרי". רז = 207 = אור = אין סוף. ושוב, גילוי אלוקות זה היפך השכל. השכל זה "יש לנמנעות טבע קיים" – ואילו הרז פרושו ש"אין לנמנעות טבע קיים" כלומר, שה' הוא "נמנע הנמנעות", כלשון הרשב"א.
ושוב, הצמצום הראשון פרושו – שהשכל פוגע באלוקות, שכנגד אות י' דהוי'. וכאמור, מנינו ארבע פגיעות, ארבע בחינות של "היפך הרצון": חטא האדם; מיעוט הירח; שבירת הכלים; הצמצום הראשון.
לאחר ג' תמוז
נסיים עם מה שפתחנו – דרכו של הרבי הקודם והיחס בינו לבין הרבי. בזה גופא, נדבר גם על היחס בין דורנו והרבי בראשו לפני ג' תמוז תשנ"ד – ובין מצבנו השונה לאחר ג' תמוז. במאמר האחרון מסדרת מאמרי "באתי לגני" שהוציא הרבי לאור – כתוב בפרוש שאנו עומדים לעבור מהדור התשיעי לבעש"ט לדור העשירי לבעש"ט. ואם כן, אנחנו עכשיו בדור העשירי למורנו הבעש"ט. הרבי אינו מונה כאן את הדורות מבעל התניא כדרכו בדרך כלל – אלא חוזר למקור, לשורש, חוזר לבעש"ט שהוא המקור של "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה", שאז, כפי הבטחת המשיח אליו – "קאתי מר". כלומר, בזכות הפצת מעינות החסידות יבוא המשיח. הפצת המעינות התחילה מהבעש"ט והתגברה והתעצמה ע"י אדמו"ר הזקן, וקבלה אז כיוון ויכולת לפעול ולחדור לכל מקום ומקום.
מסירות נפש – ושוב, עד לפני ג' תמוז היה זה הדור התשיעי לבעש"ט – ומאז, זה ארבע שנים, אנו כבר חיים בדור העשירי לבעש"ט וממילא, צריכים אנו להבין מה זה אומר לנו? לאחר כל ההסברים שהסברנו כאן הערב – נוכל להבין זאת היטב. דורו של הרבי הקודם הוא "דור השואה" – ומה שהחזיק את עם ישראל בדור זה – זאת המסירות נפש בפועל ממש של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "אין תקיף כרצון" ו"אין דבר העומד בפני הרצון". גם מסירות הנפש והגבורה של תש"ח (והתקופה שקדמה לזה – על הבחורים שעלו לגרדום בזמן המנדט הבריטי התבטא הרבי הקודם שלבחורים האלה מסירות נפש) היתה בדור זה – דורו של הרבי הקודם.
פעמים רבות הסביר הרבי שהדור השביעי לאדמו"ר הזקן שהוא הדור התשיעי לבעש"ט – הוא דור של "רווחה", דור של תענוג ואושר, "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ". זה אמנם אינו דור של יסורים – אלא שהיסורים הנפשיים והצער על שמשיח עדיין לא בא – צריך לצער את היהודי אפילו יותר מאשר יסורי "השואה"! ואם כן, זה שיש הרבה טוב ושפע בעולם ולמרות זאת משיח עדיין לא כאן – גורם צער עמוק בנפש יותר אפילו מצער היסורים של הדור הקודם.
ואם כן, "תוקף הרצון" שייך לדור השמיני לבעש"ט, דורו של הרבי הקודם – ואילו "התענוג הגלוי" שייך לדור התשיעי, דורו של הרבי עד ג' תמוז. וממילא, הדור העשירי, לאחר ג' תמוז – שייך למדרגה גבוהה עוד יותר הנקראת בקבלה "רדל"א" – "רישא דלא איתידע". ולפי כל הנ"ל אפשר לומר שבדור התשיעי דבר הרבי על "פקיחת עינים" לראות את המשיח – ואילו עכשיו אנו בדור של 'עצימת עינים' (כמו שנוהגים לעצום עינים בהצהרת אמונתנו – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") – ומתוך 'עצימת העינים' – יתגלה ה"אור חדש על ציון תאיר" ועד "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב הוי' צִיּוֹן" – "וְנִגְלָה כְּבוֹד הוי' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי הוי' דִּבֵּר".
אור חדש – ובלשון פשוטה יותר – אנחנו עכשיו בדור של "אמונה", אמונה בהתגלות המשיח ובביאת המשיח, תכף ומיד ממש. ואכן במאמר האחרון שחלק הרבי לקהל חסידיו, דבור המתחיל "ואתה תצוה" – מדבר הרבי בפרוש על מעלת ה"לא לראות" לגבי ה"לראות". כלומר, ישנה דרגה של "מזליה חזיה" שפרושו "לראות" – אבל העצמות, לשון עצימת עינים, זאת "אמונה פשוטה" שפרושה "לא לראות". וכאמור, מתוך ה"לא לראות" יבוא ה"אור חדש" – שהוא חדש מלהיות אור. ושוב, הוא חדש מלהיות אור – הוא לא היה אור, הוא כלל לא היה דבר שאפשר לראותו.
קודם צריך לקבל כלים כדי לקלוט את כל הגילויים אותם מכוון הרצון וכאמור, אלו עדיין שייכים לעבודת האתכפיא. אח"כ צריכה לבוא עבודת האתהפכא בשביל גילוי העצמות, עבודה השייכת לדור של "עצימת העינים" – שהרי העצמות אינו בגדר גילוי, אינו בגדר אור בכלל.
ובקיצור, ידוע בקבלה שבפרצוף הפנימי של הכתר, עתיק יומין, יש ז"ת דעתיק וג"ר דעתיק. ז"ת דעתיק, הוא החלק התחתון והגלוי של עתיק – ואילו הג"ר דעתיק, הרדל"א – ה"רישא דלא אתידע" – הוא החלק העליון הנסתר של עתיק. עתיק בכללו נקרא תענוג – אבל אנחנו רגילים לחלק באופן שהז"ת דעתיק, הכולל לפעמים גם את החכמה ובינה דעתיק, נקרא תענוג, ואילו הכתר דעתיק נקרא "אמונה פשוטה" – בלי שום גילוי.
הספירות ופנימיות הספירות
כתר
אמונה
תענוג
רצון
חכמה בינה
בטול שמחה
דעת
יחוד
חסד גבורה
אהבה יראה
תפארת
רחמים
נצח הוד
בטחון תמימות
יסוד
אמת
מלכות
שפלות
למדנו שבמערכת הספירות בפנימיות הנפש יש י"ג כוחות פנימיים – כאשר בכתר יש שלוש רמות אמונה, תענוג, רצון:
אמונה – אמונה זה בעצמות ממש – בחינת יחיד. ושוב, יחיד זו בחינת "כל יכול" שמתגלית דוקא ב"היפך הרצון" – "ביטול הרצון".
תענוג – תענוג, כולל "שעשועים עצמיים" – בחינה עליונה של אחד. שעשועים עצמיים היינו מה שהיה הקב"ה משתעשע בעצמו, באותיות התורה ונשמות ישראל (הרי "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד") לפני עליית הרצון לברוא את העולמות.
רצון – עליית הרצון לברוא את העולמות – דרגה יותר נמוכה של אחד.
ואם כן, דורו של הרבי הקודם הוא דור של "רצון". דורו של הרבי לפני ג' תמוז הוא דור של "תענוג", של אושר. ואילו הדור העשירי, לאחר ג' תמוז – הוא דור של אמונה, "אמונה פשוטה" – בלי לראות כלום!
בשיעור זה אנו עוסקים בעיקר ברצון, מידתו של הרבי הקודם, ועיקר ההסבר בא לומר שה"רצון" מושרש ב"בעל הרצון" – שהוא בעצם היחיד. לפי זה אנו עוסקים בקשר בין דור השואה, דורו של הרבי הקודם – לבין דורנו אנו – דור של "אמונה פשוטה".
עשר רמות מודעוּת
בי"ג הבחינות של פנימיות הספירות יש בכללות עשר רמות של מודעוּת. ישנן ספירות שמסודרות באופן של ימין ושמאל – כמו חכמה ובינה – ונכללות יחד כרמת מודעוּת אחת. וכן, יש ספירות הממוקמות בקו האמצעי, מלמעלה למטה – וכל אחת מהן מציינת רמת מודעוּת לעצמה. ואם כן, בתוך י"ג הבחינות של פנימיות הספירות נמצא עשר מדרגות של מודעוּת:
עשר רמות מודעוּת
אמונה
תענוג
רצון
חכמה ובינה – ביטול ושמחה
דעת – יחוד
חסד וגבורה – אהבה ויראה
תפארת – רחמים
נצח והוד – בטחון ותמימות
יסוד – אמת
מלכות – שפלות
כלל גדול בקבלה אומר שיש "אור ישר" היורד מלמעלה למטה, שהוא אור פנימי – וכן, יש "אור חוזר" החוזר מלמטה למעלה, שהוא אור מקיף. זאת כוונה חשובה של ספירת העומר בכתבי האריז"ל.
עשר עליות
כאמור, אנו בעיצומם של ימי י"ב י"ג תמוז – שהוא חודש של "אתהפכא" השייכת דוקא לארץ ישראל, כמבואר לעיל. כך ניתן לראות את ה"מקיף" של החסידות עולה מדורו של הבעש"ט ועד לדורנו שלנו – בעשר רמות של מודעוּת כמו שהוסבר. ושוב, אנו מדברים על עליית המקיף בדרך "אור חוזר" מלמטה למעלה – ולא כמו שבדרך כלל מתארים זאת כ"אור ישר" – כירידה מדורו של הבעש"ט ועד לדורנו שלנו: הבעש"ט – פנימיות הכתר; המגיד – חיצוניות הכתר; אדמו"ר הזקן – חכמה; אדמו"ר האמצעי – בינה; הצמח צדק דעת וכו'. אלא, בדרך של עליה של דור אחר דור כלומר, ישנה גם "עליית הדורות" ולא רק "ירידת הדורות".
ואם כן, מאז הבעש"ט – כל דור עומד כמו גמד ע"ג כתפי הענק של הדור הקודם – אבל בדרך מלמטה למעלה! ידוע ומקובל שהבעש"ט הוא גלגולו של דוד המלך – בחינת הנפש של דוד המלך. על ה"אורח חיים הקדוש", שהיה גדול הדור בזמנו, אמר הבעש"ט שהוא הרוח של דוד המלך – שלמעלה מהנפש במערכת נר"ן ח"י . כידוע דוד המלך הוא הנפש הכללית בין נשמות עם ישראל וממילא, עצם נשמת דוד היא – הנפש שלו. ואם כן, הבעש"ט קשור לנקודה העצמית של דוד המלך – "דוד מלך ישראל חי וקיים".
מלכות – בעש"ט – בעלית הדורות בבחינת אור חוזר מלמטה למעלה הבעש"ט הוא בחינת המלכות.
יסוד – המגיד ממעזריטש – בחינת "צדיק יסוד עולם". תלמידיו הצדיקים הם אלו שהפיצו את תורת החסידות בכל קצוי תבל. לבעש"ט יש "יהודים פשוטים", זה עיקר החידוש שלו, "עמך" – "אין מלך בלא עם", ואילו למגיד יש הרבה צדיקים.
נצח והוד – אדמו"ר הזקן – נצח והוד, בטחון ותמימות – שתי הכליות, נקראו "בַּטֻּחוֹת חָכְמָה".
תפארת – אדמו"ר האמצעי – רחמים – רחבות הלב שנובעת מרחובות הנהר של הבינה.
חסד וגבורה – הצמח צדק – הצמח צדק זה היחוד של הידיים, אהבה ויראה.
דעת – הרבי המהר"ש – יחוד. התקשרות באחור, דעת.
חכמה ובינה – הרבי הרש"ב – השכלה.
רצון – הרבי הריי"ץ – חיצוניות הכתר. הריי"ץ הוא כבר למעלה מהשכל – רצון שלמעלה מטעם ודעת.
תענוג – לפני ג' תמוז – פנימיות הכתר. הרבי הוא הנותן "מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ". האושר שבתוך הרצון.
אמונה – לאחר ג' תמוז – רדל"א. הדור העשירי מהבעש"ט – דור של "עצימת העינים" – דור של משיח בפועל ממש. כאשר נתעצם בדרגה זו – אזי נזכה פתאום ל"אור חדש על ציון תאיר".
מהפרט אל הכלל
מכאן נחזור לארבע בחינות של חטא שמביא הרבי בשיחתו:
ראינו ארבע בחינות כלליות של "היפך הרצון", של חטא, מלמטה למעלה כלומר, יש כאן ד' מדרגות הוי' של "היפך הרצון":
ה – חטא אדם הראשון – פגם המלכות – פגימה באות ה' תתאה דהוי'.
ו – מיעוט הירח – פגם באות ו' דהוי'.
ה – שבירת הכלים – פגם באות ה' עילאה דהוי'.
י – הצמצום הראשון – פגם באות י' דהוי'.
וכאמור, כל חטא הוא גורם וסיבה לחטא הבא אחריו:
הצמצום הראשון – הוא סיבת שבירת הכלים; שבירת הכלים – היא הסיבה למיעוט הירח; מיעוט הירח – הוא סיבה לחטא אדם הראשון. נרחיב מעט את ההסבר כדי להבין טוב יותר 'מה קורה כאן'.
ה – חטא אדם הראשון – חטא האדם זה "היפך הרצון" כמו שהוא מתבטא בפרט. "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" – כל אחד חוטא, כל אדם מישראל חייב קרבן עולה. ושוב, חטא אדם הראשון זה היפך הרצון כמו שמתבטא בפרט.
ו – מיעוט הירח – מי שפותח את ספר "עץ חיים", ספרו העיקרי של האריז"ל, יראה שישנו שער מיוחד הנקרא "שער מיעוט הירח". בשער זה מתוארת כל ההיסטוריה של עם ישראל. עם ישראל דומה ללבנה ומונה ללבנה – והתחדשות הלבנה בכל חודש וחודש זה הסמל המיוחד לעם ישראל שעתיד להתחדש כמותה. "מיעוט הירח" היינו, "היפך הרצון" בנוגע לעם ישראל כולו. דברנו עכשיו על מה שקורה בעם ישראל בדורות האחרונים, הקמת המדינה וכל שאר הענינים שקרו וקורים בעם ישראל, וכולם נכללים ב"שער מיעוט הירח" – זהו הכלל הגדול בקבלה. ואם כן, כמו שחטא אדם הראשון זהו חטא הפרט – שלי ושלך ושל כל אחד ואחד מישראל – כך "מיעוט הירח" זה החטא של הכלל, החטא של כלל ישראל.
אם היינו יכולים לומר שהקב"ה בעצמו חוטא – אז ודאי שגם עם ישראל יכול לחטוא. כלל ישראל אמנם קדוש – אבל יכול הרוב לבחור בקלפי במנהיג טוב, ויכול גם רוב העם לבחור במנהיג שאינו טוב ובכך 'להחטיא את המטרה'. בחירת עם ישראל בקלפי אינה רק ביטוי לצרוף של קולות יחידים, צרוף של הרבה פרטים – אלא זהו ביטוי של בחירת הכלל. ושוב, כל מה שקורה לעם ישראל "בכלל" – נכלל ב"שער מיעוט הירח". וכאמור, יש בזה עליות וירידות, כסיפור ההיסטוריה של עם ישראל, כמו שמסביר האריז"ל בספר "עץ חיים".
כאמור, "חטא אדם הראשון" הוא חטא הפרט, החטא שלי ושלך – ועל זה כתוב שלכל יהודי ישנה "מסכת חייו". רבי דוד מלעלוב (מגדולי תלמידי החוזה מלובלין) אמר שכמו שבעולם הזה לומדים "מסכת בבא קמא" – כך ילמדו בימות המשיח את "מסכת ר' דוד מלעלוב" כלומר, כל יהודי הוא "מסכת". ושוב, במסכת חייו של כל יהודי ויהודי יש עליות וירידות, "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" – יש בזה רצון ויש בזה היפך הרצון – וכאמור, זהו "חטא אדם הראשון".
ה – שבירת הכלים – שבירת הכלים היינו – תולדות האנושות! היסטוריה כללית. ואכן, הפשט של שבירת הכלים אינו מדבר על עם ישראל: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" כלומר, היסטוריה כללית של שאר האנושות. ואם כן, "שבירת הכלים" מתארת את העליות והירידות בהיסטוריה של האנושות הכללית.
י – הצמצום הראשון – זה ההיסטוריה של הקוסמוס, ההיסטוריה של היקום כולו, היסטוריה של העולם כולו! – עולם מלשון העלם!
ואם כן, אמרנו שהפגמים הם תופעות היסטוריות. אם אדם הראשון לא היה חוטא – לא היתה היסטוריה בכלל, הכל היה "תם ונשלם שבח לאל בורא עולם". ושוב, החטא עושה היסטוריה, "נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם", ויש היסטוריה בתוך היסטוריה – כאשר הפנימי ביותר זה הפרט, עליותיו וירידותיו של הפרט היהודי. מקיפה את מסכת חיי הפרט – ההיסטוריה של כלל עם ישראל. את סיפור קורותיו של כלל עם ישראל – מקיפה ההיסטוריה של האנושות כולה. ואת כולם מקיפה ההיסטוריה של היקום, ההיסטוריה של כל העולם כולו.
קודם אמרנו שחטא הצמצום הוא שהשכל פוגע באלוקות – זה כמו לימוד המדע העוסק בהתהוות היקום, קוסמולוגיה – שהשכלתו עלולה לפגוע באלוקות, לפגוע בסוד הצמצום הראשון. דרכו של המדע וההיסטוריה של התפתחותו – ממש דומה להיסטוריה של כל העולם כולו. זה משהו כללי שאינו אנושי – אלא מדעי. ואם כן, ההיסטוריה של המדע זה כמו סוד "הצמצום הראשון". וכאמור, בתוך ההיסטוריה של היקום נמצאת ההיסטוריה של האנושות כולה, ובתוכה ההיסטוריה של עם ישראל, ובתוכה ההיסטוריה של הפרט – ההיסטוריה שלי ושלך.
שנה – "חטא אדם הראשון" היה ביום הראשון של ראש השנה – והפגם שלו הוא פגם ב"שנה" כלומר, הוא השתנה לגמרי לאחר החטא – מכל מה שהיה לפני החטא.
חודש – "מיעוט הירח" הוא פגם ב"ירח", פגם ב"חודש". לכן בכל ראש חודש ה' אומר: "הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח".
שבוע – "שבירת הכלים" זה פגם ב"שבוע". כמפורש בכתבי האריז"ל שאותם שבעה מלכים שמלכו בארץ אדום – הם שבעת ימי השבוע. וכך חוזר הארוע בכל שבוע ושבוע וכן בשבעת השבועות של ספירת העומר. השבוע הראשון של שבירת הכלים היה השבוע מח"י אלול ועד כ"ד באלול וכו'. ושוב, "שבירת הכלים" הוא בפרוש הפגם ב"שבוע".
יום – "הצמצום הראשון" הוא בפרוש פגם ב"יום", "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". כלומר, היום הולך אחרי הלילה – כאשר האתהפכא השייכת לדור האמונה הפשוטה היא "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה".
כאמור, עד ג' תמוז תשנ"ד – היתה עיקר העבודה "פקיחת עינים", "עינא פקיחא" – התלבשות התענוג ברצון. בלשון הקבלה זו הכתרת התענוג בתוך הרצון. לאחר ג' תמוז – עלינו לדרגת האמונה הפשוטה שהיא בבחינת "עצימת עינים" – ולפתע פתאום "אור חדש על ציון תאיר". ואם כן, רמת המודעות העשירית מתחברת עם רמת המודעות הראשונה של הבעש"ט בסוד כתר מלכות, ואכן, שנה זאת היא שנת ה300 ללידת הבעש"ט – שהוא יובל חשוב ביותר.
נשים לב שהתיקון הפנימי ביותר, תיקון הפרט – נוגע למעגל היותר גדול בזמן. תיקון הפרט היהודי וכלל עם ישראל, שנה וחודש, – הם שני הפנימיים ושניהם קודש – ואילו שני החיצוניים, שבוע ויום, האנושות הכללית והיקום כולו – הם חול. לכן כל פרט עושה חשבון נפש בסוף כל שנה, בחודש אלול, כהכנה לראש השנה של השנה החדשה.
כאמור, הדור שלנו הוא תיקון הצמצום הראשון – צמצום, אותיות עצם ופרושו שהעצמות ממש מתגלה דוקא בצמצום – בדור של "עצימת עינים".
יעזור ה' שנזכה עוד בשנה זאת לאתהפכא גמורה שאזי
"לַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה"
סוד – פרד"ס, טנת"א
נלמד מתוך הספר "סוד הוי' ליראיו" את שער "תורת הוי'". בשער זה אנו לומדים את ההקבלה בין ד' מדרגות הבנת התורה פרד"ס – פשט, רמז, דרוש, סוד – לבין ד' מדרגות הכתב שבתורה טנת"א – טעמים, נקודות, תגין, אותיות, ואיך ששתי מערכות אלו מקבילות לד' אותיות שם הוי':
י – טעמים – סוד
ה – נקודות – דרוש
ו – תגין – רמז
ה – אותיות – פשט
הערה: נביא כאן את הנאמר לגבי הסוד שבתורה, כאשר מדרגת הדרוש תופיע אי"ה באחד הכרכים הבאים. המשך הלימוד, רמז ופשט, כבר הודפס בספר "מבחר שיעורי התבוננות" חלק ב'. בשיעור זה נעזרנו גם בשכתובי ר' שילה אופן. שיעורים אלו נאמרו בשנת תשמ"ז.
הקדמה – תורת הוי' תמימה
השער נקרא ע"ש הפסוק "תּוֹרַת הוי' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" – נתעכב קודם על הפסוק עצמו. לפסוק זה שני פירושים בחסידות: פרוש אחד, והוא היותר מקושר לנושא כאן, אומר שתמימה היא מלשון שלמה, כמו "תָּמִים תִּהְיֶה עִם הוי' אֱלֹהֶיךָ". כלומר, שדוקא כאשר תורת ה' תמימה, שלמה, נמצאת לך על כל רבדיה, אזי היא משיבת נפש. האדם צמא, "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי", ורעב לדבר ה', והתורה שלומד משיבה את נפשו – רק כאשר היא תמימה.
לפי הנאמר כאן, מטרת לימוד התורה היא להשיב את הנפש הצמאה לדבר ה'. מה זה שלמה? שלמה על כל ארבעת רבדיה: פשט, רמז, דרש, סוד. אם האדם לוקח ועוסק רק במדרגה אחת, ומבדיל אותה מן השאר, הוא פוגם בשלמותה של התורה ואזי לא תשיב לו התורה את נפשו.
תמימה – פירוש נוסף של הבעש"ט אומר, שתמיד התורה נשארת שלמה. כמה שלא ילמד האדם וישיג בלמוד התורה – תמיד תישאר התורה תמימה ושלמה בפני עצמה, כאילו לא נגע בה כלל וכלל. גם אם אדם מתמיד ושוקד על דלתי התורה שנים על גבי שנים, ואפילו אם קיים את מצוות ידיעת התורה – לדעת את כל פרושי המצוות שבה בידיעה ברורה – הוא עדיין יכול לטעות ולחשוב שתפס בה משהו. לכן אומר הבעש"ט, שהאמת היא שהתורה עדיין בתמימותה, עדיין בשלמותה, כאילו לא נגע בה בכלל. כאשר היהודי לומד תורה בצורה זו ומרגיש שהוא כ'כלב המלקק מים מן הים הגדול' שבעצם לא חיסר ממנו כלום, אזי התורה תהיה משיבת נפש.
הפרוש הראשון הוא לאו דוקא על פי חסידות, אבל הפרוש השני של הבעש"ט הוא אכן פרוש חסידי מובהק. הרבי הרש"ב אמר והסביר פרוש זה בשעת יסוד ישיבת "תומכי תמימים", כדגם איך צריכה להראות ישיבה שלומדים בה הרבה תורה, באיכות ובכמות, ועם כל זה, להרגיש שעוד לא נגענו בתורה כלל. התורה היא "אין סוף" והגבול, אנו הגבול, אף פעם אינו משיג את ה"בלי גבול".
שני פרושים אלו אפילו קצת הפוכים אחד מן השני. לפי הפרוש הראשון צריך האדם להשתדל לעסוק בתורה ככל יכולתו 'ולשדל אותה' על ידי התמסרותו אליה – ולא ח"ו ל'אנוס' את התורה בעל כורחה. ככל שהאדם משתדל ללמוד תורה לשמה והתורה מוסרת את עצמה לו – כך הוא מוסיף ולכאורה משיג את התורה בשלמותה. ואם כן, היהודי 'תפס' את התורה, וכך אכן כתוב בתניא פרק ד' שכשיהודי לומד תורה הוא גם תופס את התורה, את ההלכה, וגם נתפס בה וזה "יחוד נפלא ועצום שאין דוגמת היחוד הזה בגשמיות כלל".
וכאמור, הפרוש השני לכאורה הפוך באומרו שאחרי כל מה שתפסת לכאורה בתורה – לא תפסת כלום. יש מט שערי בינה של הבנה ותפיסה, ושער ה–נ שבסוף – הוא לדעת שאיני יודע כלום ושהתורה נשארה כמות שהיא.
ההבדל בין שני הפרושים הללו והחבור ביניהם בא לידי בטוי בפתגם הידוע "נוגע ואינו נוגע". הפרוש הראשון אומר שהאדם נוגע, והפרוש השני זה שהאדם אינו נוגע, והשנים תלויים אחד בשני. לפי גילוי ה"נוגע" כך מתגלה שלמות ה"אינו נוגע" וממילא, התורה נשארה תמימה כשהיתה.
נוגע ואינו נוגע
מקור הבטוי "נוגע ואינו נוגע" הוא בשירת האזינו: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף", ופירש רש"י: "'על גוזליו ירחף' – אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף נוגע ואינו נוגע אף הקב"ה...". הנשר הוא משל לקב"ה ואנחנו הבנים, האפרוחים. אם הנשר ירד, בכל כובדו, על הקן הוא יהרוס אותו, לכן הוא רק מרחף מעליו, יורד ועולה – עד שיוכל לנחות 'נחיתה רכה' מבלי להרוס את הקן. הריחוף הזה נקרא "נוגע ואינו נוגע". פרוש זה הוא מלמעלה למטה, ונקרא בקבלה "מטי ולא מטי" כלומר, האור מתפשט ומיד מסתלק כדי לא לגרום לשבירת הכלים.
רב ותלמיד – כמו אותו רב המשפיע לתלמידו, שחייב לדעת היכן הוא צריך לעצור את השפע ולהסתלק כדי שהשפע לא יכביד על תלמידו ויגרום לו להישבר, כך לגבי התלמיד ביחס לרבו. כאן, אנחנו מדברים בכיוון הפוך – מלמטה למעלה. התלמיד כשעולה אל הרב, נדמה שאין לו נקודת עצירה – אלא הוא מוסר את עצמו כולו ב"רצוא" להיכלל ברב. אך בו זמנית יש לו לתלמיד בטול לא מודע לרצון העליון של הרב, שאינו רוצה שתלמידו ימות ויסתלק אלא שישאר בחיים. ואם כן, האדם, התלמיד, רוצה לקיים את רצון ה' – "על כרחך אתה חי" – ואזי באופן אוטומטי הוא עוצר ואומר 'עד כאן' – ויורד ושב.
כמובן, שאצל התלמיד הדבר אינו מתוכנן כמו אצל הרב. כך מסביר הרב המגיד את ההבדל בין "מטי ולא מטי" שמלמעלה למטה ובין ה"רצוא ושוב" שמלמטה למעלה, אך שניהם נקראו "נוגע ואינו נוגע".
ואם כן, כשאנו לומדים תורה, תורת ה', התנועה היא מלמטה למעלה ולכן בשלב הראשון אנחנו צריכים להשתדל ללמוד ולהשיג את כל התורה כולה, כמו בפרוש הראשון. אם אכן נצליח באמת להשיג את התורה בשלמותה, כמיטב השגתנו, אזי ברגע מסוים, ובכל רגע, נזכה גם להשיג, שאכן התורה נשארה תמימה ושלא נגענו בה בכלל.
פרד"ס – קיום פרושי הפסוק נוגע בעיקר לחלק הסוד שבתורה. ידוע פתגם העולם האומר שהעוסק רק בשלש הדרגות התחתונות של "פרד"ס" התורה – פשט, רמז, דרש, ללא חלק הסוד – נשאר פרד שאינו מוליד. הוא נשאר נפרד מן ה"פרד"ס", נפרד מן התמימות שלפי הפרוש השני. הוא נשאר תמיד נפרד מהאין סופיות שיש בתורה (כח ההולדה הוא כח האין סוף כנודע). כמו שנראה בהמשך, חלק הסוד שייך לאות י של שם הוי' שכנגד החכמה, ורק בו יש הכרה שאיני תופס כלום. בחלק הדרוש הרמז והפשט אני משיג ותופס, ואילו התפיסה של הסוד היא: כמה שאני תופס יותר – איני תופס כלום. כאשר ישנה שלמות ההשגה בשכל, וכדי ללמוד סוד צריך גם את שאר שלש המדרגות, אזי ה"סוד" פועל את שלמות ההשגה האמיתית, ש'אין משיגים כלום'.
השגת הסוד שבתורה – היא המחברת את שאר חלקי פרד"ס התורה להיות מקשה אחת, שלמות אחת וממילא, גם מחברת את שני הפרושים שלנו. כאמור, הסוד שבתורה הוא כנגד אות י' דהוי' – החכמה של התורה. בשאר שלוש מדרגות הבנת התורה: דרוש, רמז, פשט – יש לכאורה אפשרות של תפיסה מלאה – ואין בהן הכרה שאיני תופס! כאמור, הסוד צריך להיות מיוסד ובנוי ע"ג שאר מדרגות התורה – ואינו עומד בפני עצמו. וכאשר ישנה שלמות ההשגה, אזי הסוד דוקא, מחבר בתודעת האדם את התפיסה עם אי היכולת לתפוס! מחבר את ה"נוגע" ואת ה"אינו נוגע" של התורה. כיצד נסביר תכונה מיוחדת זאת?
נר"ן ח"י
בנפש ישנן חמש מדרגות הנשמה נר"ן ח"י – וכדברי המדרש: "חמישה שמות נקראו לה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה". לעומת זאת, במערכת פרד"ס, טנת"א – ארבע מדרגות בלבד. נציג את המערכות יחד:
קוצו של י – כתר – יחידה
י – חכמה – חיה – סוד
ה – בינה – נשמה – דרוש
ו – מידות – רוח – רמז
ה – מלכות – נפש – פשט
על מדרגת החיה, שכנגד החכמה בנפש, כתוב בקבלה הביטוי "מטי ולא מטי", "נוגע ואינו נוגע". נתבונן קודם ברמז: ראשי תבות של הבטוי נוגע ואינו נוגע הם נון, ומובא בכמה מקומות שזהו סוד שער ה–נון של הבינה. מ"ט שערי בינה הם תחום ההשגה שלנו – ואילו שער ה–נ מגלה לאדם ש'אינו יודע כלום'. בביטוי זה 13 אותיות – 4, 5, 4 – ומאחר שמספר זה אינו זוגי יש לו אמצע. שלוש האותיות האמצעיות עושות את המילה "אין". וכן, נוגע ואינו נוגע = 331, ובמספר קטן עולה 61 – שעולה אין = 61 במספר רגיל. ה"אין" היא הציר שסביבו מסתובב הביטוי "נוגע ואינו נוגע".
ואם כן, ראינו כאן שכל הביטוי עולה "אין" במספר קטן, 61 – והוא בעצמו הציר, ה"אין" = 61 שבאמצע, שעליו סובב הכל, שעליו סובב כל הביטוי – העולה 61 במספר קטן.
בקבלה כתוב ש"אין" הוא בחינת חכמה, "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא", והיכן תמצא – בבינה. הבינה היא בחינת "ראשית המציאות" ואילו החכמה היא עדיין בבחינת "אין". ה"אין" של הכתר, קוצו של י – נקרא "האין האמיתי", האין המוחלט. לעומתו, מכונה ה"אין" של החכמה בשם "האין של היש" – שהוא "אין יחסי". כלומר, שמצד אחד זה יש – ומצד שני זה אין – וזאת בדיוק התכונה המתוארת בביטוי "נוגע ואינו נוגע". מצד אחד האדם תופס – ומצד שני, הוא מיד מרגיש ומכיר שלא תפס כלום! ביחס לאין סופיות של התורה, שהיא ממני והלאה – לא תפסתי כלום!
רמזי "נוגע" במילוי אותיות
נוסיף כאן רמזים בנוגע ל"נוגע במילוי": נון וו גימל עין = 331 = נוגע ואינו נוגע! כלומר שה"ואינו נוגע" הוא חלק המילוי, חלק הנסתר, הסוד, של ה"נוגע" (ומי שמסתפק רק ב"נוגע", בתפיסה של התורה כפשוטה, ע"פ פר"ד, הרי הוא עושה את הנוגע גופא עקר מלהוליד, שהרי חלק המילוי הוא סוד ההריון שבתוך המלה). רמז שני: רק התבה האמצעית, ה האותיות האמצעיות, ואינו, היינו י באמצע, אות החכמה, י שבשם, ועם ב האותיות הנוגעות בה, סוד נוגע – אין, "והחכמה מאין", כמבואר כאן, ועם עוד ב האותיות שאינן נוגעות בה ישירות, סוד ואינו נוגע, אותיות ו ו – ואינו = חכמה – "והחכמה מאין תמצא", קודם אין ואח"כ חכמה (אין אותיות אני, וו = הוא, ואינו = אני הוא = חכמה). ג' הדרגות כאן: י אין ואינו = 144 = הוא–זה = 122 = קדם, סוד "קדם מפעליו מאז", ממוצע כל דרגה = מאז (ממוצע כל אות = 16 = 4 ברבוע כו'). רמז שלישי: הראש–תוך–סוף של נוגע ואינו נוגע – אותיות עין למפרע. וידוע שאין הוא פנימיות עין – "עין בעין יראו (את האין האלקי) בשוב הוי' ציון". והנה, נוגע במילוי המילוי: נון וו נון וו וו [עד כאן = 248 = אברהם] גימל [עד כאן = 331 = נוגע במילוי = נוגע ואינו נוגע!] יוד מם למד [עד כאן = 505 = שרה, אשת אברהם, שניהם בחינת עינים כנודע] עין יוד נון [רק ע במילוי המילוי = 256 = 16 ברבוע, ע = 16 במספר סודרי = אהרן, סוד היחוד של אברהם שרה, אותיות נראה – באורך נראה אור] = 761 = "לעיני כל ישראל" (מספר ההשראה ה–20)! כל הבטוי: נוגע ואינו נוגע בג' הרמות של שרש מילוי ומילוי המילוי = 3780 = 10 פע' חשמל, סוד "עין החשמל" (חש–מל, נשיאת הפכים על דרך נוגע ואינו נוגע), וד"ל. רמז רביעי: אם ה"אין" הוא הציר הפנימי של נוגע ואינו נוגע אזי יש 135 מכאן ו–135 מכאן, מצה מכאן ומצה מכאן, מצה בחינת בטול, היפך חמץ, ישות, כנודע. כל מצה = ג"פ מה, הבטול של משה רבינו, שלמות האדם, בחינת "ואדם אין" (זאת הפעם הראשונה שכתוב אין בתורה; והיא התבה ה–500 בתורה = אין בהכאת אותיותיו כנודע: א ∙ י ∙ ן = 500). נמצא שנוגע ואינו נוגע הוא אין (אותיות אני) בתוך ו' צירופי אדם. וה"אין" באמצע הוא בסוד המצה האמצעית בליל הסדר, עליה מברכים בפרט על אכילת מצה, וממנה לוקחים את האפיקומן, אותיות מוקף אין.
ממך והלאה – קראנו בהפטרה של ערב ראש חודש, "מחר חודש" את דברי יונתן לדוד: "אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי הוי': וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ הוי'". חץ בתורה זה הברקה, ברק המבריק על השכל – וישנו חץ כזה ש"מִמְּךָ וָהֵנָּה" – שהוא חץ, הברקה, שניתן לתפוס אותה ויש לקרבה. וישנו חץ, הברקה ש"מִמְּךָ וָהָלְאָה", מעבר למודעות. החץ ש"מִמְּךָ וָהָלְאָה" הוא מצד "ואינו נוגע" השייך לחיה שבנפש. ואילו החץ ש"מִמְּךָ וָהֵנָּה" – הוא מצד ה"נוגע" – בינה, נשמה.
התכונה הזאת של "נוגע ואינו נוגע" שייכת בעיקר לחלק החכמה של התורה – חלק הסוד של התורה, שעליו כתוב "אוריתא מחכמה נפקת". החכמה של התורה חודרת ומגיעה לכל ד' מדרגות הוי' של הבנת התורה – והיא המהוה את עיקר הציר של "נוגע ואינו נוגע". ואם כן, שני הפרושים של פסוק הפתיחה שלנו "תּוֹרַת הוי' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" – תלויים בעיקר בסוד שבתורה.
ממך והלאה – לכן בחרנו ללמוד שער זה, "תורת הוי'" – כדי להגיש לציבור עם ישראל השלם – את שלמות התורה באמצעות הכרת והמחשת חלק הסוד שבתורה. אמנם אנו לומדים ומתיחסים לכל חלקי התורה, שהרי "לא סגי הא בלא הא" – לא יתכן האחד בלי השני, אלא שאנו מדגישים את היחוד של חלק הסוד שבתורה. חלק הסוד שבתורה הוא הנותן גם את התפיסה השלמה של התורה וגם את ההרגשה שהתורה בעצם "מִמְּךָ וָהָלְאָה" – כיוון שכל מה שהשגת בתורה זה אפסי מוחלט – ביחס לאין סופיות האמיתית של התורה.
יחסו של הגר"א ללימוד חלק הסוד שבתורה
זכיתי החודש להיות במחיצתו של הרבי שליט"א וממנו שמעתי לפני כשבוע דבר ידוע לגבי יחסו של הגר"א ללימוד פנימיות התורה. הרבי דיבר על לימוד פנימיות התורה ועל הצורך שלנו, בדורנו אנו – להפיץ את פנימיות התורה – שבזה תלויה ביאת המשיח. המשיח יבוא כאשר פנימיות התורה תגיע לכל מקום, "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" – כדברי המשיח לבעש"ט בעליית נשמתו להיכל המשיח.
פסיקה – הרבי הזכיר בדבריו שלא רק חסידים אומרים זאת אלא שגם הגאון רבי אליהו מוילנה, הגר"א – כותב בפרושו על ספר משלי ואומר שאותו רב שאינו מתעסק עם פנימיות התורה – אינו יכול לפסוק הלכה. וזאת, בגלל שכל לימוד חלק הנגלה שבתורה אינו שלם בלא לדעת גם את חלק הסוד ופנימיות התורה. ושוב, כותב הגאון מוילנה שאותו רב היודע רק את הגמרא והשו"ע – ואינו יודע את הסוד של התורה – אינו יכול לפסוק הלכה. הוא אינו יודע את התורה על שלמותה ולכן יטעה בפסיקתו. הרבי ציין בדבריו שהגר"א אמר רעיון זה באופן חריף עוד יותר – מאשר נאמר ע"י החסידים. כל זאת הקדמנו כדי להסביר את הקשר העמוק של שער זה לספר "סוד הוי' ליראיו".
כאמור, מתוך לימוד שער זה נבין את חשיבות לימוד פנימיות התורה וממילא את הצורך להפיץ את לימוד חלק הסוד ופנימיות התורה – שהוא הציר של ה"נוגע ואינו נוגע". אם חסרה הנגיעה המושלמת, במובנה החיובי של שלמות תפיסת הסוד שבתורה – אזי האדם ישאר נפרד ורחוק מההכרה הכי פנימית – שהתורה היא תמיד אין סופית, וכל כמה שנגע בה – תמיד היא ממנו והלאה.
קשה עלי פרידתכם
עצרת – הזכרנו כאן את הרמז של פרד – לשון נפרד, הנשאר מה"פרד"ס" כאשר מפרידים ממנו את חלק ה"סוד". הרבי תמיד חוזר, בסוף חודש תשרי, על מאמר חז"ל המסביר את ענינו של חג "שמיני עצרת". החג האחרון בחודש תשרי, היום השמיני לחג הסוכות – הוא חג "שמיני עצרת". חז"ל מסבירים מה ענינו של יום החג הנוסף לאחר שבעת ימי חג הסוכות שמצוה לנו הקב"ה בתורתו – ע"פ משל המלך ובניו. בלשון רש"י: "עצרת הוא – עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם"
פר אחד – המלך זימן למשתה את בניו ואת כל שריו ועבדיו. לאחר שתמו שבעת ימי המשתה – פונה המלך לבניו ואומר: "קשה עלי פרידתכם", השארו איתי עוד יום אחד. את היום האחרון, יום שמיני עצרת, חוגגים הקב"ה ועם ישראל לבד, "קוב"ה וישראל בלחודייהו" – רק המלך והבנים "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ". היכן רואים זאת בתורה? במשך שבעת ימי חג הסוכות הקריבו 70 פרים כנגד ע' אומות העולם – להמשיך שפע וחיות לאומות העולם. ביום הראשון הקריבו י"ג פרים, בשני י"ב – וכך פוחת והולך – עד שביום השביעי של סוכות הקריבו שבעה פרים. בסה"כ הקריבו שבעים פרים – כנגד שבעים אומות העולם שגם הם פוחתים והולכים. לעומת זאת, ביום השמיני מקריבים רק פר אחד כנגד ישראל עם אחד, גוי אחד בארץ.
ואם כן, חז"ל אומרים שהטעם ליום "שמיני עצרת" – הוא "קשה עלי פרידתכם". מדייק הרבי ואומר שאין כתוב "פרידתנו" – לא כתוב שקשה עלי הפרידה מכם וכן שקשה עלי שאתם נפרדים ממני – אלא רק "קשה עלי פרידתכם". ומסביר הרבי שבאמת הקב"ה אף פעם אינו נפרד מאיתנו. ה' תמיד הוא "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" – גם כשאנו רחוקים ממנו הוא קרוב אלינו ונמצא בתוכנו – ואף פעם אינו נפרד מאיתנו. אבל בתודעה שלנו, במודעות שלנו – אנו עלולים להפרד ממנו. זהו פרוש אחד "פרידתכם" – אתם נפרדים ממני אבל אני איני נפרד מכם.
פרוש נוסף אומר ש"פרידתכם" פרושו שאתם נפרדים האחד מהשני – וזה הדבר הקשה מכל. אם אתם נפרדים ממקור הקדושה, מהקב"ה – ממילא אתם נפרדים גם אחד מהשני!
מחלוקת
ואם כן, מי שלומד רק את חלקי התורה המושגים ע"פ שכל – הפשט, הרמז והדרוש – ומניח ומזניח את לימוד הפנימיות, את לימוד הסוד – נעשה נפרד. הוא נעשה נפרד מהאלוקות המתגלה בתורה דוקא באמצעות הסוד של התורה. וכן, הוא גם נעשה נפרד מחברו – ונכנס לעימותים תוך כדי לימוד התורה. כידוע, ישנן מחלוקות בתורה – ישנן רבנים החולקים אחד עם השני – ובהן מחלוקות לשם שמים וכן מחלוקות שאינן לשם שמים. על מחלוקות התנאים והאמוראים, שהיו מחלוקות לשם שמים, כתוב: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" – וזאת מפני שהיו "מסתכלים למעלה ואומרים למטה". כל דבר שאמרו בנגלה של התורה – נבע מכך שראו איך הדבר נמצא בשורש נשמתם. כל אחד אמר בהתאם לשורש נשמתו – ושם כל התשובות מתאימות – ואפילו שלכל אחד שורש מיוחד וענין מיוחד ודעה מיוחדת ושיטה מיוחדת. ואם כן, בשורש עצמו "שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה", הכל באחדות.
וכאמור, אחרי שראו למעלה – אמרו למטה וממילא, המחלוקת שנתגלתה היא מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. את הפסוק "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" – דורשים חז"ל מלשון "אהבה בסוף" כלומר, מאותה מחלוקת שסופה להתקיים, מאותה "מלחמתה של תורה" – תבוא בסופו של דבר אהבה. אך מי שאינו לומד את הסוד – אינו רואה למעלה, ורק חושב לפי שכלו האנושי למטה, וגם את התורה הוא לומד רק לפי שכל אנושי – ואזי המחלוקת שלו אינה לשם שמים ואין סופה להתקיים. ושוב, כך אומר הגאון מוילנא – אינך יכול לומר פשט אם אינך רואה למעלה, אם אינך לומד את הסוד – שאזי הפשט שלך ודאי יהיה מעוות.
שני פרודים – להפרד מה' פרושו להפרד מהתודעה שהתורה היא ממך והלאה. האין סופיות של התורה זו האלוקות של התורה – ואם אין לומדים את הסוד – לא מרגישים את האין סוף שממני והלאה וממילא, נפרדים מהקב"ה. ומזה שנפרדים מהקב"ה, מסתעף פרוד האחד מהשני המתבטא במחלוקת שאינה לשם שמים.
ואם כן, כך הסברנו את הלשון "פרידתכם" ולא "פרידתנו" – והוא שיהודי המתרחק מה' – סופו שמתרחק ונפרד גם מחבריו. כל זאת כדי להסביר שתהליך דומה קורה גם ביחס לתורה. ליהודי הנפרד מה' נדמה שה' נפרד ממנו – וכך יהודי המפריד ונפרד מחלק הסוד שבתורה – נפרד מהאלוקות שבתורה, נפרד מה'!
הסתר אסתיר
חז"ל מביאים בגמרא פסוק מתוך הספרים החיצוניים: "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך". פסוק זה לכאורה אומר – שאם אתם נפרדים ממני אזי אני נפרד מכם כפליים, פעמיים. אנחנו למדנו בדיוק להיפך – למדנו שהקב"ה אף פעם אינו נפרד מאיתנו – ורק אנו יכולים להפרד ממנו. מתוך סתירה זאת נוכל להבין מדוע לא נכנס פסוק זה לכתבי הקודש – שהרי ע"פ אמת לאמיתו אין "יומיים אעזבך" – ה' אינו עוזב אותנו אף פעם. ואם כן, הביטוי "יומיים אעזבך" נמצא כולו בתוך תודעת האדם. אם האדם שעזב את ה' יום יתבונן מעט – ירגיש כאילו ה' עזב אותו יומיים. כלומר, לאדם נדמה שה' נפרד ממנו והתרחק ממנו כפליים ממה שהוא בעצמו התרחק מה'. ואכן, חז"ל מביאים פסוק זה כדי להראות איך הדבר נתפס בתוך התודעה שלנו. התורה שבעל פה אומרת איך אנחנו מרגישים את הדברים, וכך גם ב"קשה עלי פרידתכם", שבקריאה ראשונית ניתן לטעות ולחשוב שה' נפרד מאתנו.
הסתר בתוך הסתר – האמת היא שתופעה זאת היא על דרך מאמרו של הקב"ה, "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" – הסתר כפול, כמו "יומיים אעזבך". כתוב בחסידות שהסתר אחד הוא כאשר עדיין מרגישים שמוסתר פה משהו – ואילו הסתר כפול הוא שההסתר בעצמו מוסתר כלומר, אין מרגישים בכלל שיש כאן משהו מוסתר. ובכל זאת, הכח להסתיר וכל שכן הכח להסתיר "הסתר בתוך הסתר", הסתר כפול – זה כח של עצמות כלומר, המצאות עצמותו יתברך יותר מבכל גילוי קודם.
ושוב, אם אכן יש "יומיים אעזבך" בדמיוני, אזי הכח שפועל כאן זה 'יומיים של המאור שבתורה', עצמותו יתברך נמצא כאן ופועל את ההסתר הכפול. כלומר, שאליבא ד"אמת לאמיתו" – לא רק שאין הסתר ואין עזיבה – אלא שעצמותו יתברך, כביכול נמצא כאן יותר ויותר, כדי לפעול את דמיון ההסתר הכפול של "יומיים אעזבך". לעומת זאת, עזיבתו של היהודי את ה' "תעזבני יום", ע"פ בחירתו החופשית – זה לכאורה דבר מציאותי. וכן, גם ריחוקו של האחד מחברו הוא ענין מציאותי – ולא דמיוני.
נסכם – יש שלש מדרגות של פרוד:
עזב ה' – יש פרוד מדומה, שמדמה האדם לעצמו, כאילו שה' התרחק ממנו, ואפילו ריחוק כפול. וכאמור, באמת ה' כלל לא התרחק ממנו – אלא שכך נדמה לו. ואכן, כתוצאה מכך ישנם יהודים הבאים בטרוניה ובטענה נגד הקב"ה: למה ומדוע אתה כל כך מסתיר את פניך ממני? אלו שאלות שלפעמים קשה להשיב עליהן – אלא בלשון חז"ל: "שתוק, כך עלה במחשבה מלפני". לאותם יהודים דמיון המתיישב חזק בתודעתם – שה' עזב אותנו לגמרי, "עָזַב הוי' אֶת הָאָרֶץ" וממילא, הדבר גורם להם להתרחק עוד יותר.
פרוד – הפרוד השני, הוא מה שהאדם, היהודי, מתרחק ונפרד מן הקב"ה.
מחלוקת – הפרוד השלישי הוא שהיהודי נפרד מחברו. כל אחד 'בונה במה לעצמו' ועובד עליו את הפולחן העצמי שלו.
ואם כן, שלש מדרגות אלו הן "פרידתכם", שלוש מדרגות כנגד אותיות פרד של פרד"ס – המקבילות לשלש המדרגות הנמוכות שבתורה, כאשר מדרגת הסוד היא מה שבאמת ה' אינו נפרד מאתנו כלל וכלל.
סוד – חכמה – כאשר התודעה היא תודעת הסוד שבתורה, שבו ה' כלל אינו נפרד מאיתנו כלומר, כל הזמן בהיר לאדם שה' נמצא איתו, אזי כל הדינים נמתקים בשרשם, ואין כלל הרגשת פרוד.
דרוש – בינה – לעומת זאת, כאשר נפרדים מן הסוד עלולים לחשוב ולדמות שה' נפרד ממני, וכך אכן מרגיש האדם – "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך". כך זה בדעת התחתון שלנו, במדרגת הבינה ללא החכמה.
רמז – ו' מידות – הרגשת האדם את עצמו הולך ומתרחק מה' – כבר שייכת לתחום הרגש שלו. הוא מרגיש שאין לו אהבת ה' או יראת ה' וכו'.
פשט – מלכות – האדם פונה אחור ועובד מישהו אחר. כאמור, במידות זו העזיבה של האדם את ה' ח"ו, ואילו במלכות, שכולה דבור והבעה, שם יש מחלוקת שלא לשם שמים. כלומר, כל אחד עושה פשט לעצמו, לכל אחד ה"פשט" שלו, לכל אחד ההבנה שלו בתורה, כל אחד עובד את עצמו – ואזי אין שלום כלל, אלא רק "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" – וזהו הפרוד בין הנשמות. ושוב, כל אחד אומר: 'הפשט זה רק כמו שאני אומר' וממילא, ישנה מחלוקת ופרוד בין הנשמות.
הקדמנו ודרשנו את שלוש המדרגות פשט, רמז, דרוש, בעקבות הפתגם העממי האומר שאם תוציא את אות ס' של הסוד מהמושג "פרד"ס" – תשאר עם "פרד" – לשון נפרד. את שלוש אותיות פרד – הסברנו כשלוש מדרגות של פרוד הולך ומתגבר – ע"פ הביטוי "קשה עלי פרידתכם". וכן אמרנו, שע"י התמימות, השלמות, של "נוגע" בכל מדרגות פרד"ס התורה, כולל חלק הסוד, ואזי באופן ממילא, מגיע האדם גם לתודעה של "אינו נוגע". עד כאן הקדמנו הקדמה בהקשר לפסוק הכותרת:
"תּוֹרַת הוי' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.