פרצוף רמזי תשפ"ב

בע"ה

אור ל-ה' אלול תשפ"א – כפ"ח

הכנה לשנה החדשה (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

כהכנה לשנה הבאה עלינו לטובה מסר הרב שיעור עם רמזים השייכים לערכה המספרי של השנה – תשפ"ב (אחרי הקדמת שני ראשי-תיבות שלה). ששה רמזים היוצרים מבנה שלם שכנגד כל עץ הספירות מעניקים השראה לשנה הבאה, עם דגש עיקרי על נשיאת הפכים והתכללות בכל הרמזים (כאשר רמזים מסוימים במבנה גם קבעו ברכה לעצמם בשיעור 'פרטי' שלם המרחיב את התוכן הפנימי שלהם).

הכנה לשנה החדשה

אנחנו בחדש אלול – חדש של השראה לשנה טובה ומתוקה לכולם. זהו הזמן ש"המלך בשדה"[ב] – המלך אתנו וכולם יכולים לגשת ישירות למלך, לדבר אתו על מה שצריך – גם על מה שצריך באופן אישי וגם על מה שכולנו צריכים, שמשיח יבוא תיכף ומיד ממש.

כרגיל, לפני כל שנה אנחנו מתבוננים ומכינים את עצמנו עם רמזים ששייכים למספר של השנה – כמו שהם מתקשרים לעבודת ה' שלנו וליכולת שלנו לגשת אל ה' עכשיו ובכל השנה הבאה. השנה שאנחנו עומדים בפניה היא תשפ"ב. יחד עם האלפים זו שנת 5782, אבל מנהג ישראל הוא להתייחס רק למספר תשפ"ב, 782, ללא חשבון האלפים (היינו "פרט קטן". עם חשבון האלפים היינו "פרט גדול") – זהו המספר בו נתבונן, ונרצה לראות כמה רמזים חשובים ששייכים אליו.

ראשי תיבות תשפ"ב

כאשר חושבים על השנה הבאה אנחנו מתבוננים גם בראשי התיבות של תשפ"ב: בדרך כלל ת"ש היינו תהא שנת[ג] – כך בכל מאה השנים של ת"ש. לפני שלשים שנה, בשנת תשנ"ב, הרבי אמר[ד] שהיא ראשי התיבות של תהא שנת נפלאות בכל (נפלאות לכולם ובכל הדברים). בעברית אפשר לומר נפלאות וגם פלאות (בלי ה-נ) – התרגום לאנגלית יהיה זהה – ולכן בכל עשר השנים הנוכחיות אפשר לשחזר את הרמזים של לפני שלשים שנה, ולהחליף את ה-נפלאות ב-פלאות[ה]. כך, השנה היא תהא שנת פלאות בכל[ו] – שנה שנראה פלאות בכל מה שנעשה ובכל מה שה' יעשה אתנו.

עוד רמז יפה לתשפ"ב – שכמה מהתלמידים כבר אמצו אותו – הוא תהא שנת פנים בפנים[ז]. "פנים בפנים"[ח] הוא הביטוי שכתוב על האופן בו ה' נתן לנו את התורה – הוא נתן לנו אותה מתוך הממד הפנימי שלו, "פנים", מהפנימיות שלו כביכול ישר לתוך הפנימיות שלנו, "בפנים"[ט]. "פנים בפנים" הוא יחס בין אדם למקום וגם יחס בין אדם לחברו. כלומר, שנת תשפ"ב היא שנה של גישה, התייחסות לנשמה אחרת והתאחדות בין נשמות ביחס של "פנים בפנים", מתוך פנימיות הלב שלי לפנימיות הלב שלך וחזור. כאשר יש יחס אמתי באור ישר יש תגובה מקבילה של אור חוזר המשקפת את ה"פנים בפנים" – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[י]. אם כן, השנה הבעל"ט היא תהא שנת פנים בפנים.

אלה שתי דוגמאות, מתוך הרבה דוגמאות נוספות אפשריות, של ראשי התיבות של השנה. אבל זו לא ההתבוננות העיקרית שלנו בשנה הבאה – אנחנו נתבונן בגימטריאות מופלאות של 782.

פרצוף רמזים

הערב נבחר, מתוך הרבה אפשרויות, שש גימטריאות שונות – משמעותיות מאד, הכי טובות – שרובן כוללות זוג או שלישיה של ענינים שמצטרפים ביניהם באופן טבעי. נראה שששת הביטויים מרכיבים 'פרצוף'. 'פרצוף' הוא מכלול שלם שמשקף את ה"מראה אדם"[יא] שמופיע בעשר הספירות, עשרת הכחות בהם ה' בורא את העולם.

מבנה הספירות-הכחות מתחיל בכחות העל-מודע של הנשמה, הכחות של הכתר – אמונה-תענוג-רצון; אחר כך באים הכחות של השכל – חכמה-בינה-דעת (שפנימיותם בטול-שמחה-יחוד); אחר כך כחות הרגש – אהבה-יראה-רחמים (פנימיות הספירות חסד-גבורה-תפארת); בהמשך באים כחות המוטבע, הכחות הפועלים במציאות – בטחון-תמימות (במובן של רצינות, ערנסטקייט)-אמת (במובן של מימוש והגשמה), פנימיות הספירות נצח-הוד-יסוד; ובסוף בא כח המלכות, הכח לשנות את המציאות עצמה ולהפוך אותה לדירה לה', ביטוי של מלכות ה' – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא [היום של משיח, היום של הגאולה] יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[יב].

חזרנו בקיצור על הכחות בהם ה' ברא את העולם ואותנו בצלמו, כחות הנפש שלנו. ברמזים נתבונן לפי הסדר, מלמעלה למטה:

כתר: "וישם לך שלום"

שיא הברכה – שלום

הרמז הראשון הוא השיא של ברכת כהנים. אנחנו יודעים שאחת מאבני החן בתורה, היהלום שבכתר, היא "הברכה המשולשת", ברכת כהנים המורכבת משלש ברכות: "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"[יג].

שיא הברכה השלישית, שיא ברכת כהנים, הוא "וישם לך שלום". אנחנו אומרים ברכת כהנים כל יום, בה רואים (על פי הכלל ש"הכל הולך אחר החיתום") שהברכה העיקרית היא שלום[יד] ("הוי' יברך את עמו בשלום" – שלום הוא ה"כלי מחזיק ברכה לישראל"[טו]) – שלום בעולם, שלום בעצמי, בנפשי. שלום בלשון הקדש הוא גם לשון שלמות – השלום יוצר מציאות שלמה (כמו בריאות טובה-שלמה). חז"ל אומרים "גדול השלום"[טז] – הברכה הגדולה ביותר בעולם היא השלום. זו הברכה שהתורה מברכת אותנו בברכת כהנים – הכהנים הם "שלוחי דרחמנא" לברך אותנו וגם "שלוחי דידן" בשביל לקבל מה' את הברכה עבורנו[יז]. הברכה הזו, "וישם לך שלום", היא הכי חשובה בביטויים שהערך שלהם הוא תשפ"ב.

"שלום תורה"

חז"ל בספרי[יח], מדרש הלכה שמפרש את מלות התורה, משייכים כל חלק בברכת כהנים למשהו מסוים. הם מסבירים על "וישם לך שלום" – שלש המלים של השנה הבאה עלינו לטובה – "זה שלום תורה"[יט]. דברי חז"ל בעצמם דורשים הסבר. מה הכוונה? יש משהו יחודי בתורה, שיש לה כח לעשות שלום בין דעות שונות ואפילו מנוגדות. אנחנו יודעים שתנא אחד אומר כך ותנא אחד אומר אחרת, כמו בית שמאי ובית הלל, שתי דעות מנוגדות – אבל "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[כ]. זהו משהו מהותי בתורה, שהיא עושה שלום בין הפכים, נשיאת הפכים, שהוא בעצם פרדוקס – יחוד אמתי ומוחלט בין שני הפכים.

השלום הזה, שהוא חיבור של דעות שונות והפוכות, יתגלה בימות המשיח. בעולם שלנו אין לנו אפשרות להבין זאת. אנחנו מאמינים בכך, אבל ההתגלות של נשיאת ההפכים – היכולת לשאת הפכים ביחד כאחד – היא משהו שמעל ההכרה שלנו. לכן הרמז הזה שייך לכתר, העל-מודע – שם התורה עושה שלום בין הדעות ובין האנשים שאומרים את הדעות.

דעה בתורה משקפת אמת פנימית של הנשמה, כאשר האמת הפנימית של נשמות שונות מתגלה בדעות הפוכות. הכח של התורה הוא שבסוף הכל יהיה בשלום ואהבה. כך חז"ל דורשים[כא] על הפסוק "את והב בסופה"[כב] – בתחלה יש "מלחמתה של תורה", דיון שהוא כמו מלחמה, אבל הסוף הוא אהבה ושלום.

כך מוסבר פירוש חז"ל ל"וישם לך שלום", "זה שלום תורה" – הגילוי שכל הדעות השונות הן אמת אלקית אחת. כל נפש אלקית בישראל היא "חלק אלוק ממעל ממש"[כג], והאלקות לא מתחלקת לחלקים נפרדים – כל חלק משקף את השלמות, כל חלק הוא הכל ("התופס בחלק מן העצם תופס בכולו"[כד]), והשלום הוא הגילוי שכל הדעות הן אחת.

שלמות של בלי-גבול וגבול

נאמר עוד נקודה לגבי הרמז הראשון: אמרנו שבלשון הקדש שלום מובנו גם שלמות. השלום של התורה הוא השלום של ה', כי "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[כה]. מהו השלום של ה'? מופיע באחד מספרי הקבלה הראשונים[כו] שהשלמות של ה' היא שיש לו כח בגבול כמו שיש לו כח בלי-גבול. ה' הוא בלתי-מוגבל, אבל כדי להיות שלם הוא לא יכול להיות חסר שום דבר – לא יכול להיות חסר גם את ההיפך. הוא אין סופי, לפני הבריאה המוגבלת, אבל אם אומרים שהוא רק אין סוף, ואין לו כח 'סופי', מחסרים את השלמות שלו. זהו דבר מאד עמוק, שהשלמות – שהיא השלום – של ה' היא בכך שדבר אין סופי פשוט כולל גם פרטים סופיים.

השלום הזה משתקף גם בשלום של התורה: התורה היא אין סופית ("ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים"[כז]), אבל היא מתייחסת לפרטים ולכל דבר בתורה יש שיעור[כח] – היא בלתי-מוגבלת יחד עם גבול בו-זמנית. זהו השלום של ה' והוא משתקף גם בשלום של התורה. את ההשתקפות של האין-סוף בכל הפרטים נסביר יותר. כל ההגבלות וההגדרות והשיעורים הם חלק מהשלם הבלתי-מוגבל. לכן החכמים השונים, כל אחד לפי שורש נשמתו ונטייתו, כולם חלק מהאחד האין-סופי, שאין לו גבול. במתמטיקה יש משהו מוגבל (לימיט) ומשהו בלתי-מוגבל – היכולת לחבר בלי-גבול עם 'לימיט' היא ה"'וישם לך שלום' זה שלום תורה".

זו ההתבוננות הראשונה של תשפ"ב – "וישם לך שלום"[כט].

המעבר מהלא-מודע למודע: "לשכן בערפל"

הביטוי השני בהתבוננות היום הוא שלב המעבר מהכתר למוחין, החיבור בין הבלתי-מוגבל לבין המציאות המוגבלת (כי כח הגבול הוא חלק מהשלמות הבלתי מוגבלת, כנ"ל). כאשר המלך שלמה בנה את בית המקדש הוא אמר תפלה מאד חשובה לה', הפותחת בפסוק "אז אמר שלמה הוי' אמר [במובן של רצה] לשכֹן בערפל"[ל]. הביטוי "לשכֹן בערפל" בגימטריא תשפ"ב. זהו אחד הרמזים הכי משמעותיים, שיש הרבה מה להרחיב בו[לא]. בתמצית, הכינוי של שלמה לבית המקדש, ערפל, מלמד על מעלת הערפל. ערפל הוא מצב של אי-ודאות. על ה' אנו אומרים "הודאי שמו כן תהלתו" – הוודאות שייכת לשמו ("הודאי שמו"), אך עצמותו יתברך היא למעלה מכל ודאות, וה' עצמו רוצה "דירה בתחתונים" – "לשכֹן בערפל" של עולמנו, בו הידיעה מוגבלת והכל נמצא בחוסר ודאות. ערפל הוא "עב הענן"[לב], כח של התעבות בו האדים הופכים לגשם – הרוחני והמופשט הופך לטפות ממשיות. בלשון הקבלה, זו הפעולה של "מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[לג]. כלומר, האי-ודאות של הערפל היא מצב של אין שיוצר מטמורפוזה, מעבר מיש ליש. בעוד ודאות מאפיינת את משה רבינו, הנביא שלא קם כמותו[לד], אי-ודאות היא הכח של המשיח, שהוא בעל רוח הקדש הגדול ביותר[לה]. יש במשיח משהו מובנה של אי-ודאות, גם אחרי שנזהה אותו, כי התפקיד שלו הוא לחולל שינוי מוחלט במציאות, מטמורפוזה ממצב מוכר למשהו אחר לגמרי.

עד כאן ממש בקיצור על הרמז השני, "לשכֹן בערפל", הערפל הוא בעצם מעבר ממה שלגמרי לא מודע ולא נתפס, האור והאויר של הכתר, אל מה שמתגשם ו'מטפטף' לתוך המודע.

נוסיף בתוך הענין הזה עוד רמז חשוב, שלא נספר כאן בפני עצמו: ב'פרצוף הגשם'[לו] הג"ר – הספירות כתר-חכמה-בינה – הן ענן-ברק-רעם, שגם עולה תשפ"ב. הברק והרעם – הפועלים בטול וישור הלב[לז] – יוצאים מהענן, כאשר עב הענן הוא הערפל. היציאה הזו היא בעצם יציאת המוחין, חכמה ובינה (ברק ורעם), מתוך הענן-הערפל (ערפל מזכיר את אמרפל, נמרוד שהפיל את אברהם לכבשן האש[לח] – למצב של נסיון ואי-ודאות – ממנו יצא אברהם חי, ובעצם נולד מחדש כיהודי הראשון). בדיוק המעבר הזה מהלא-מודע אל המודע.

אם כן, שני הרמזים הראשונים שאמרנו מתייחסים אחד לשני – "וישם לך שלום" בנשיאת ההפכים הבלתי-נתפסת של הכתר ו"לשכן בערפל" באי-הודאות שמחוללת התעבות של מה שנסתר בכתר.

נמשיך לארבעת הרמזים הבאים, קצת יותר בקיצור:

חב"ד: "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב"

שלש פעמים ביום, בתחלת כל תפלת עמידה, אנו פונים אל ה' כ"אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב". הביטוי הזה עולה בגימטריא תשפ"ב. שלשת האבות מתייחסים לשלש מדות הלב, אבל כאשר אומרים "אלהי... אלהי... ואלהי..." כתוב בקבלה[לט] שהכוונה לחכמה-בינה-דעת, כחות השכל – "אלהי אברהם" הוא חכמה, "אלהי יצחק" הוא בינה, "ואלהי יעקב" הוא דעת. הכוונה הזו שייכת במיוחד לשנה הבאה, שתהיה שנה של כוונה, התמסרות ותפלה לאלקי אבותינו, "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב".

המדרגות שמעל המודע הן "שלמותא דכולא" – השלום של ה', השלום של התורה והשלום של נשמות ישראל שקדמו לתורה[מ]. אחר כך יש את התהליך של מעבר מאור לכלי, התעבות, הערפל – המעבר מהלא-מודע למודע. אז בא המח, כחות המושכל, "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". כמובן, גם ברמז הזה יש הרבה מה להתבונן[מא].

חג"ת: עקדת יצחק

הרמז הבא הוא רק שתי מלים, שגם אותן אנחנו אומרים הרבה פעמים בתפלות שלנו – "עקדת יצחק". זהו רמז שבא בהמשך ל"אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלקי יעקב". מהי עקדת יצחק? ה' העמיד את אברהם, אבינו הראשון, בנסיון הכי קשה – להקריב את בנו יחידו, לגביו הבטיח לו ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע"[מב].

כל נסיון, ובמיוחד הנסיון הזה, הוא נסיון באמונה[מג] – וממילא עמידה בנסיון היא ביטוי של האמונה, הראש העליון שבכתר. הסוד הפנימי של עקדת יצחק – מתייחס לאמונה, שהיא השלמות של ה', חיבור שני הפכים שהסברנו קודם, הסוד של "את והב בסופה". הדואליות העיקרית של הנשמות היא ימין ושמאל – אברהם הוא הימין ויצחק הוא השמאל, אהבה ויראה. ברגע של העקדה, כאשר רצון אברהם היה להקריב את בנו מתוך יראת ה' ויצחק שידע שהוא עומד להקרב התמסר לכך באהבה שלמה, היתה התכללות בין התכונות שלהם. בעקדה היתה מטמורפוזה, שינוי בין המדות שלהם – האהבה של אברהם הפכה ליראה והיראה של יצחק הפכה לאהבה, והם התאחדו. אברהם ויצחק הם חסד וגבורה, והכח לייחד אותם בא משלמותא דכולא, "וישם לך שלום", הרמז הראשון.

בתפלת ראש השנה, בברכת זכרונות חותמים "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכֹר. ברוך אתה הוי' זוכר הברית" – "הכל הולך אחר החיתום". הכח הפנימי המתעורר על ידי זכירת עקדת יצחק הוא רחמים – העקדה מעוררת רחמים על עם ישראל יותר מכל מה שקרה בתולדות העם היהודי. לכן אנו מבקשים מה' שיזכור את עקדת יצחק והזכרון הזה יעורר רחמים אלקיים על הנשמות שלנו. אם כן, יש לנו בעקדת יצחק את יחוד ההפכים, חסד וגבורה, אהבה ויראה, יחוד האב והבן, והיחוד הזה מעורר רחמים (של ה'. אך ידוע שתכלית מדת הרחמים היא החדרת אור ושפע הרחמים בפנימיות מי שמרחמים עליו, והיינו שכדי שמדת הרחמים של הקב"ה תפעל את פעולתה כדבעי עלינו להיות כלי לרחמי שמים בכך שאנחנו מתדמים אליו יתברך, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום", ובסוד "ונתן לך רחמים ורחמך", וד"ל) – המדה השלישית של הלב, מדת התפארת שפנימיותה רחמים. הכל בא מהכתר, אבל יש כאן את שלשת הרגשות הבסיסיים של הלב.

נו"ה: הר גרזים – הר עיבל

אמרנו ארבעה רמזים, וכעת מתקדמים לרמז החמישי, כאשר כל רמז כאן הוא זוג או קבוצה של שלשה כחות. הביטוי הבא ששוה 782 הוא שמות שני ההרים עליהם נכרתה ברית התורה – הר גרִזים הר עיבל. כשנכנסנו לארץ הלכנו לשכם, שעומדת בין שני הרים, הר גרִזים והר עיבל – ששה שבטים עלו להר גרזים וששה להר עיבל והלויים והארון עמדו בין ההרים. כאשר הם אמרו את הברכות פנו הלויים להר גרזים וכאשר הם אמרו את ההיפך הם פנו להר עיבל[מד]. שני ההרים האלה יחד שוים תשפ"ב.

בקבלה, מהו השרש הרוחני של שני ההרים האלה? יש כמה הסברים בקבלה[מה], והבסיס הוא ששני ההרים קשורים לשני העמודים שהיו במקדש שבנה שלמה (שאת תפלתו בחנוכת הבית הזכרנו קודם) – ולא במשכן שבנה משה רבינו – יכין ובעז[מו]. שני העמודים בקבלה הם שני הכחות הפעילים של הנשמה, הבטחון והתמימות, שתי הרגלים של הנשמה שמאפשרות לה ללכת, וזהו גם הסוד של שני ההרים – הר גרזים והר עיבל. הברכות בהר גרזים שייכות לנצח והקללות בהר עיבל שייכות להוד. יש משהו חזק בצד של השלילה (כמו שדברנו על אי-ודאות), ובתורה נזכרים ה"ארורים" ולא ה"ברוכים"[מז]. יש משהו יותר עצמי בהר עיבל, זהו ההר ששייך להוד – הכח להודות לה' על הכל, גם על מה שנראה טוב וגם על מה שנראה לא טוב (שיא האהבה של "ובכל מאדך"[מח], דהיינו "עושין רצונו של מקום"[מט] – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד"[נ]). צריך להודות על הלא-טוב עד שיתגלה כטוב[נא].

בשנה הבאה מתאים לצייר במודעות שלנו את שני ההרים הללו. אנחנו מקוים ומתפללים שזו תהיה שנה בה נחזור לשכם, הנמצאת בין שני ההרים האלה – הר גרזים הר עיבל. יש הרבה סודות בשני ההרים הללו, שלא נאמר עכשיו.

יסוד ומלכות: "צלם אלהים" – "דמות אלהים"

עברנו בינתים את כל הספירות כתר-חכמה-בינה-דעת-חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד. אם כן, הרמז האחרון בששת הרמזים צריך להקביל לשתי הספירות האחרונות – יסוד ומלכות. יסוד הוא האמת, הכח לאמת-להגשים, כמו שהסברנו, ומלכות היא הכח להוריד את כל הכח של הבריאה למציאות – לגלות בארץ שה' אחד ושמו אחד, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

יש שני ביטויים בתחלת התורה לכך שה' ברא את האדם בצלמו – "צלם אלהים" ו"דמות אלהים". שני הביטויים האלה יחד שוים תשפ"ב. הביטוי "צלם אלהים" מופיע בפירוש בבריאה הראשונה, "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו"[נב], אבל אחר כך (בתחלת הסיפור השלישי של מעשה בראשית) כתוב "זה ספר תולדֹת אדם ביום ברֹא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו"[נג]. בהתחלה כתוב שה' אמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[נד], אחר כך כתוב "בצלם אלהים" ואחר כך "בדמות אלהים". מה ההבדל?

"צלם אלהים" שייך ל"צדיק יסוד עולם"[נה], מי שמממש את הפוטנציאל שלו – אמת, הכח של היסוד. אבל "דמות אלהים" היא המלכות של האדם. כך מוסבר בקבלה[נו] ש"צלם" הוא זכר ו"דמות" היא נקבה (כך גם בדקדוק לשון הקדש). כל זכר הוא "צלם אלהים" וכל נקבה היא "דמות אלהים".

הדמות היא היכולת לקבל אלקות ולשקף אותה במציאות. הצלם הוא היכולת לבטא אלקים במציאות. ה"צלם אלהים" שבו נברא האדם מתגלה באיש הצדיק – צלם הוא נוטריקון "צדיק יסוד עולם" – ואילו הדמות מתגלה באשה, בחינת מלכות. מהי הדמות בתורה? אין מצוה בתורה להיות בצלם אלקים (רק שכך עלה ברצון ה' בשעה שברא את האדם, כמ"ש "אני אמרתי אלהים אתם וגו'"[נז]), אבל יש מצוה גדולה של דמות – להתדמות אליו, "והלכת בדרכיו"[נח]. מהי ההתדמות? "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'"[נט]. הנשיות של האדם היא אחת המצוות הגדולות של התורה – להיות בדמות, מצוה להתדמות אליו. אבל היכולת להקרין אלקות לתוך המציאות, מדרגת ה"צלם אלהים", היא לא מצוה בפני עצמה – היא מצב קיומי. הצד הזכרי כאן הוא מצב קיומי והצד הנקבי כאן הוא מצוה – מצוה שייכת למלכות, שהרי כל המצוות הן מצוות המלך.

שוב, הרמז האחרון הוא ש-782, תשפ"ב, עולה האיחוד של שני ההבטים של האדם, "צלם אלהים" ו"דמות אלהים".

סיכום

רק נרוץ שוב על כל ששת הסימנים:

הראשון הוא "וישם לך שלום" – שלום הוא שלמות, שלום הוא הפרדוקס של איחוד מוחלט של ההפכים.

השני הוא "לשכן בערפל" – הסוד של המטמורפוזה, הסוד של המקדש עצמו, המעבר (מלמעלה למטה) מאור לכלי, המעבר (מלמטה למעלה) מהוודאות לאי-וודאות קיומית, שהיא הסוד של המשיח, רוח הקדש שלו, בה הוא גדול ממשה רבינו.

השלישי הוא התפלה לה' כ"אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", כנגד חב"ד.

אחר כך בא האיחוד בלב עצמו בין הימין והשמאל, החילוף של אהבה ויראה ("אחליפו דוכתייהו"[ס], אור האהבה דאברהם בכלי של יצחק ואור היראה של יצחק בכלי של אברהם), ועד שהאהבה עצמה נעשית יראה והיראה נעשית אהבה – סוד "עקדת יצחק", שהזכרון שלה מעורר רחמים רבים לעולמי עד.

הרמז החמישי הוא שני ההרים, הר הברכה והר הקללה, הר גרזים הר עיבל – שניהם חיוביים ונחוצים – שהם היכולת ללכת במציאות, שני העמודים של מקדש שלמה, יכין ובעז.

בסוף באים יסודות הזכר והנקבה, יסוד ומלכות, "צלם אלהים" ו"דמות אלהים".

ולסיכום:

	כתר "וישם לך שלום"
	"לשכן בערפל"
חכמה "אלהי אברהם		בינה אלהי יצחק
	דעת ואלהי יעקב"
	חסד-גבורה-תפארת עקדת יצחק
נצח הר גרזים		הוד הר עיבל
	יסוד "צלם אלהים"
	מלכות "דמות אלהים"

זו ההתבוננות שלנו במספר 782. שה' יעזור שתהיה שנה של טוב גלוי, של גילוי משיח, שאי-הוודאות תהיה וודאית, ושנשמח באי-הוודאות, שאי-וודאות שמחה תהפוך לוודאות שמחה בלתי-מוגבלת. שתהיה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לנו ולכל ישראל אמן.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• את שנת תשפ"ב יש להקדיש לבנית יחס של "פנים בפנים" עם ה' ועם הזולת.
• שיא הברכה הוא השלום – "וישם לך שלום".
• "שלום תורה" הוא הכח לחבר דעות הפוכות, המשקפות אמת פנימית של נשמות שונות.
• שלמות ה', המאחדת את כח הבלי-גבול עם כח הגבול, משתקפת בשלום תורה – אין סופיות הנכנסת לפרטים ושיעורים מוגבלים.
• "הוי' אמר לשכֹן בערפל" – האי-ודאות הבלתי מוגבלת של ה' שוכנת באי-ודאות המוגבלת שלנו.
• הערפל – אי-ודאות והתעבות – הוא כח משיחי לחולל בעולם שינוי מוחלט (מטמורפוזה).
• שנת תשפ"ב היא שנה של התמסרות בתפלה ל"אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב".
• נשיאת ההפכים של עקדת יצחק – נסיון האמונה – מתבטאת בלב באיחוד האהבה והיראה והיא, יותר מכל, מעוררת את רחמי ה' עלינו.
• הברכה בהר גרזים והקללה בהר עיבל הן רגלי הנשמה המאפשרות לה ללכת.
• יש להודות על מה שנדמה לא טוב עד שהוא מתגלה כטוב.
• "צלם אלהים" הוא יכולת הצדיק לבטא אלקות במציאות ו"דמות אלהים" היא היכולת לקבל אלקות ולשקף אותה במציאות.
• הזכר ("צלם אלהים") הוא מצב קיומי והנקבה ("דמות אלהים") היא מצוה.