סוד נשמת ירמיהו הנביא

ב. "וירימה מצבה" – סוד נשמת ירמיהו הנביא

התפשטות המלכות מחביון עז העצמות

נעבור לפסוק של המאמר: הפסוק של המאמר בע"ב הוא פסוק שהתחיל להסביר בשבוע שעבר, וכל המאמר של השבוע ממשיך בכך. הפסוק אומר "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". יעקב לוקח אבן – הוא מסביר שאבן היא נקודת המלכות שבאה מרדל"א, מה שהרגע דברנו עליו, האין של המלכות – אבל נקודת המלכות היא לא תכל'ס, צריך להרים אותה ולהפוך אותה למצבה, לפרצוף לפי האריז"ל. מה הכוונה פרצוף? התפשטות הנקודה, שתאיר – קודם כל בעולם האצילות גופא, והתפשטות זו היא בעצם ה-ד רבתי, התפשטות כח הדבור בעולם האצילות.

הוא נותן להתפשטות המלכות משל מאד יפה. אומר שהמלך במסיבו, עושה מסיבה גדולה, מחתן את בנו, את בתו היחידה. שמחתו כל כך עצומה שפורצת את כל הגדרים שלו, והדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא רוצה להראות פנים יפות וצהובות לכולם, לקרב את כולם, גם מי שאין לו שום קשר להבין אותו ואת עומק חכמתו. עד כאן כתוב בהרבה מקומות, אבל הווארט שממשיך בו הוא מחודש. מה הוא עושה בפועל? מתחיל בשופי לדבר, לספר ספורי מעשיות, ששוים לכל נפש. כל אחד יכול להבין. הוא מדבר הרבה, ובתוך הדבורים שלו – הוא מלך חכם מאד – נסתרת כל חכמתו. כאילו שתוך כדי שמספר ספורים הוא חובק את כולם יחד. זה הדבר שיכול להגיע לכולם יחד. כמו שאומרים שצריך למצוא את הסגנון המתאים כדי להגיע לכולם ולקרב את כולם. מתי המלך משכיל – לא במודע, מעצם הנפש – להגיע לסגנון שמכיל את כולם? בשמחתו הגדולה.

הוא אומר שבנמשל יש כאן גילוי יותר פנימי מרדל"א. ווארט חשוב. לכאורה רדל"א הוא הכי גבוה. הוא אומר שכדי שנקודת האין תתפשט ותמלא באורה את כל עולם האצילות, ואחר כך תאיר מחוץ לעולם האצילות, למטה, היא צריכה להגיע מגילוי עצמי כזה שיותר גם מרדל"א.

איך נסביר? קצת פלא שהוא לא כותב בפירוש שלכך קוראים בלשון החסידות "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א. הביטוי הוא על פי פסוק בחבקוק, אך מקורו באריז"ל ומובא תמיד בחסידות. פנימיות רדל"א, הכתר של עולם התיקון, הוא שם מה שבו. התיקון של רדל"א בא משם מה, אבל יותר עצמי הוא "אכן אתה אל מסתתר" – "חביון עז העצמות". מתי היא מתגלה? בשמחה, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר", כאשר "חביון עז העצמות" מתגלה מתוך הרדל"א. זה ווארט מאד חשוב שמוסבר במאמר. לכך קוראים עשית מצבה מהאבן – האבן היא נקודה וההתפשטות היא מצבה. הפסוק הוא "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". פסוק קצר יחסית, חמש מלים ו-21 אותיות – אפשר לתת לו כמה צורות צורניות[5].

"וירימה" (פעם אחת בתנ"ך) – שרש נשמת ירמיהו

נעשה עוד מאמר מוסגר מאד נחמד: יש פה מלה מיוחדת, שמופיעה אך ורק פעם אחת בתנ"ך – "וירימה", אותיות ירמיהו. שוב, הצורה הזו לא מופיעה שוב בתנ"ך. "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". רוצה לרמוז לנו, כנראה, שיש קשר לירמיהו, שפעולה זו – הפיכת האבן למצבה – נעשית על ידי שרש נשמת ירמיהו. כמעט מפורש, אי אפשר להרהר בכך אחרי כזה רמז, רק צריך להתבונן איך זה, מה בדיוק פשר הרמז היפהפה.

אכן, בשער הגלגולים לאר"י הקדוש הוא אומר ששרש נשמת ירמיהו הנביא הוא ביעקב אבינו. הדבר עצמו הוא חידוש מופלא, כי הרבה פעמים כתוב ששלשת הנביאים ישעיהו-ירמיהו-יחזקאל הם כנגד האבות, ולפי זה ישעיהו כנגד אברהם, ירמיהו כנגד יצחק (מתאים, כי יצחק הוא גבורה, וירמיהו הוא יחסית נביא של זעם, של חורבן, מתאים לו להיות גבורה) ויחזקאל – שגם מנבא את הבית השלישי, הנצחי – הוא כנגד בית יעקב, בית ישראל, כנגד יעקב אבינו. כך בדרך כלל מקובל, אבל כאן פותחים את שער הגלגולים והוא כותב במפורש ובמודגש שירמיהו הנביא הוא משרש יעקב אבינו. הרמז שאמרנו הרגע מוכח לגמרי. מסתמא האר"י ידע באיזה מקום, אבל פלא שבספר הוא (כלומר הרח"ו) משום מה עבר על הרמז המפורש כאן – "ויקח יעקב אבן וירימה [ירמיהו] מצבה".

רמז הגלגול בסוד הגל

גלגול הוא לשון גל – לבן עשה גל, אבל גם יעקב הסכים לגל. לא כתוב במאמר, אבל יעקב קרא לו "גלעד" – לבן קרא "יגר שהדותא", בארמית, חלק מההסתרה, כמו שהרבי רש"ב מביא כאן מהש"ך עה"ת ש"יגר" הוא בגימטריא החילוף של "הוי' אלהינו הוי'" (כוזו במוכסז כוזו), וארמית יותר הסתר, והכל כדי שהאצילות לא תגיע לבריאה ותפעל 'חס ושלום' בטול בלבן הארמי.

בכל אופן, יעקב קרא לו "גלעד" – השתמש בגל[6]. הוא הרים מצבה, ורבינו בחיי אומר שאמר לאחיו של לבן "לקטו אבנים", אבל הפשט של רש"י – פשוטו של מקרא – שאמר לבניו, וכך גם התרגום. בני יעקב לקטו אבנים ועשו גל לפי הפשט – אז לפי הפשט יעקב עושה את הגל, אך הפירוש שמביא כאן על פי הסוד מרבינו בחיי הוא שהגל שייך ללבן. אך ברור שגם יעקב מאמץ את הגל, לכן קורא לו "גל עד" – "עד הגל הזה ועדה המצבה", גם הגל הוא עד וגם המצבה. רק רצינו לומר שגל רומז גם לסוד הגלגול. כנראה צריך להתבונן בגלגול הנשמות שיש בספור של הגל, וכנראה שגלגול נשמות נוגע ליכולת לקחת נקודה ולעשות ממנה שטח, פרצוף, לעשות מהאבן מצבה. וכמו שדברנו לפני שבוע, עיקר התכל'ס לא להשאר במצבה אלא להמשיך, שתהיה בית אלקים – "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים".

גלגולי ירמיהו – יעקב, משה ושלמה המלך

שוב, מה הם גלגולי ירמיהו ומה אפשר ללמוד מהם? כתוב שהשרש הראשון שלו הוא יעקב אבינו, כך אומר האריז"ל. יעקב קשור למשה רבינו, לכן ברוב המקומות כתוב שבין הנביאים – ובפרט בין שלשת הגדולים הנ"ל – ירמיהו הוא כנגד משה רבינו, הוא הגלגול העיקרי בתנ"ך של משה רבינו. מה שהכי מענין הוא מה שקורה איתו בין משה לירמיהו. המעבר מיעקב למשה הוא מובן, "משה מלגאו יעקב מלבר", מתפארת לדעת, נשמת התפארת, אבל איך מגיע ממשה לירמיהו? דרך שלמה המלך, "סיהרא באשלמותא", הערב. משה מתגלגל בשלמה, "תפלה למשה" אותיות שלמה.

שלמה נשא את בת פרעה שהחטיאה אותו – ביום הראשון של חנוכת בית המקדש הוא קם מאוחר בגללה, ולכן התמיד אחר להקרב בגללו, והאריז"ל אומר שלכן נחרב הבית. הבית נחרב על ידי נבוכדנצר, שהוא גם צאצא של שלמה המלך. איך? הוא בן בנה של מלכת שבא. האריז"ל כותב ששלמה עשה טעות. הוא עשה כמה טעויות בחייו, ואחת הטעויות הגדולות היה שנשמע לחפץ לבה של מלכת שבא, שבקשה – כמו שמדייקים מהפסוקים – שיזדווג עמה, היא רצתה ממנו בן, אף שלא נשארה עמו. הוא נאות לבקשה שלה, ומכך יצא נבוכדנצר מלך בבל שהחריב את בית מקדשנו. בתנ"ך ה' קורא לנבוכדנצר "עבדי", תואר מכובד מאד. איך הוא זכה להיות עבד של ה'? הוא "עבדא בישא", עבד רע, אבל הוא עבד. הוא עבד של ה' כי מקורו הוא שלמה המלך, לא פחות ולא יותר. הוא "עבדא בישא" כי יוצא ממלכת שבא. האריז"ל כותב שבאותו זיווג – הרי בכל זווג נגזר איזו נשמה צריכה לרדת לעולם על ידו – ואם את אותו זווג שלמה היה מזדווג עם ישראלית במקום עם מלכת שבא היה יוצא, או בדור המידי או כעבור כמה דורות, "עבדא טבא", העבד הכי טוב לה'. מכיון שטעה והזדווג עם מלכת שבא יצא "עבדא בישא" – "עבדא" בזכות שלמה ו"בישא" בגלל מלכת שבא.

מה היתה טעות שלמה? שלמה הוא גלגול של משה. למה הוא התחתן עם בת פרעה ולמה נעשה מושפע על ידה? כי היתה בת פרעה אחרת שגדלה את משה רבינו, בתיה בת פרעה. בתיה היא צדקת ובת פרעה של שלמה היא רשעה – אבל הכל סיפור של בת פרעה. כתוב בכוונות ש"מלך חדש" – הבטוי שלנו – בגימטריא בת. דברנו על בתי-שפחתי-רעיתי, וכאן שוב מדברים על בת – בת פרעה. "מלך חדש" בגימטריא בת, שבגימטריא בן עמרם וכן איש האלהים – שני תארים של משה רבינו ששוים אותו דבר. פשיטא שבת פרעה הראשונה משפיעה על משה רבינו, ולכן שלמה מתחתן עם בת פרעה ולכן פוגם ומחלל את חנוכת בית המקדש, וה' נשבע באותו יום שהמקדש יחרב, ונחרב על ידי צאצא של שלמה. אבל מי הוא ירמיהו בספור של נבוכדנצר? שלמה עצמו. איזה דבר טוב עשה נבוכדנצר? הציל את חיי ירמיהו.

"לפום צערא אגרא" – זכותו של ירמיהו להיות גואל ישראל

הוא היה נתון בחצר המטרה, היה בכלא. מי שם את ירמיהו בכלא? אנחנו הערב מתייחדים עם ירמיהו הנביא. ירמיהו הנביא היה כמה וכמה פעמים בכלא, בבור. מי שם אותו בכלא? מלכי יהודה, הממשלה היהודית. יוסף הצדיק היה בכלא – שמו אותו פוטיפר ופרעה. הוא בכלא אצל הגוי. מי הדמות בכל התנ"ך שנמצא בכלא אצל היהודים? ירמיהו הנביא. השרים והמלך, כל הממשל, נגדו.

נאמר באופן יותר מחודד: מכל הדמויות שיש בתנ"ך, למי יש הזכות הכי גדולה להתגלגל ולהיות מלך המשיח? כתוב "לפום צערא אגרא", ומי שהכי מצטער וסובל על עם ישראל כנראה שלו הזכות, לו מגיע להיות מלך המשיח. למי בתנ"ך הכי מגיע להיות מלך המשיח? אם מתבוננים, פשיטא שירמיהו הנביא ולא אחר. יש שני אנשים בתנ"ך שקללו את יום הוולדם – איוב, שאנחנו לא יודעים אם הוא גוי או יהודי או שמא לא היה ולא נברא ורק משל, אבל מי שודאי היה הוא ירמיהו הנביא, "ארור היום אשר יֻלדתי" וכו' וכו', כמה וכמה פסוקים של קללת יום לידתו, וכל מי שבשר לאביו שנולד. כמה פסוקים מאד 'געשמאק' בכיוון ההפוך, לקלל את היום שלו. מי הכי הצטער בחיים שלו בתנ"ך על עם ישראל? ודאי וודאי ירמיהו הנביא, שחזה את החורבן וחווה את החורבן. תיכף נסביר עליו עוד כמה דברים.

לפי הכלל הפשוט של מדה כנגד מדה, כפי שנוהג ה', "לפום צערא אגרא", ודאי לו מגיע להיות גואל ישראל. אם כי בגלגול ההוא ירמיהו היה כהן (גם יחזקאל, ישעיהו לא, הוא מזרע המלוכה). "וירימה מצבה" – ירמיהו הוא כח ביעקב לקחת את הנקודה, הרדל"א, האמונה הפשוטה של עם ישראל (כפי שיוצא מהמאמר), ולעשות ממנה מצבה-פרצוף. לשם כך זקוקים לכח עוד יותר גבוה, "חביון עז העצמות", וכנראה שהכח של "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" הוא של ירמיהו הנביא.

הצלת ירמיהו על ידי נבוכדנצר 'נכדו'

היו לנו בגלגולים יעקב-משה-שלמה-ירמיהו. אמרנו שנבוכדנצר עשה דבר אחד טוב, הציל את ירמיהו הנביא. אמר לשר הצבא שלו שלא יפגעו בו, אלא יוציאו אותו מהכלא וכל מה שיאמר להם יעשו. מאיפה זה בא לו? אפשר לחשוב שהוא ידע שמכל נביאי השקר, שאמרו "שלום שלום [ואין שלום]", ירמיהו נבא לטובתו. אבל האריז"ל אומר שהסבה הרבה יותר עמוקה – הוא הציל את חייו כי הוא שלמה המלך, סבא שלו. כל מה שקורה בעולם קשור לסוד הגלגולים, סוד הגל – "לקטו אבנים" לעשות גל, סוד הגלגול. שוב, ירמיהו הוא שלמה המלך, שחוזר, ונבוכדנצר הוא הצאצא שלו, ודוקא הוא מוציא אותו מהכלא.

"חכמה והוללות וסכלות" – יחס התקשורת לחכם גורמת לכך שישב בכלא

האריז"ל דורש על כך עוד פסוק בקהלת פ"ב – שכתב שלמה המלך ברוח הקדש, יש בכך הרבה רמזים של מה שעתיד להיות – "ופניתי אני לראות חכמה והוללוֹת וסכלוּת כי מֶה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו". כותב האריז"ל שכל פעם שכתוב "ופניתי לראות", ששלמה המלך החכם מכל אדם צריך לפנות ולראות משהו, סימן שיש בכך הרבה עומק – "עמֹק עמק מי ימצאנו". יש גם דברים ש"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" – כנראה במה שפונה אליו יש עומק גדול.

אני מבין שחכמה היא דבר עמוק, אבל כתוב "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות" – לחכמה צריך לפנות, לראות את העומק שלה, אבל מה לגבי הוללות וסכלות? הוא מסביר, הסבר מבהיל את הרעיון, שיש צדיקים שעושים מהם בעלמא דין הוללות וסכלות, ולכן שמים אותם בבית הסהר, וזה ירמיהו הנביא. הוא אומר שבפסוק זה שלמה המלך מתבונן בגלגול שלו בעתיד. יש איש חכם שעושים ממה שהוא אומר – מדבר על צדק וטוב, על מה שצריך להיות ועל מה שלא טוב במציאות של המדינה – צחוק, עושים ממנו חוכא ואטלולא.

שאלנו למי מתאים להיות משיח, אולי לירמיהו, ומתאים למה שכתוב בזהר שיעשו ממשיח משוגע – מטומטם, יצא מדעתו, מטורף. כך עושים מירמיהו "הוללות וסכלות" – מתעללים בו, ובעיקר עושים ממנו שהוא מהולל וסכל וטפש. מה המשך הפסוק? "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך". מי זה האדם שיבוא אחרי המלך? ירמיהו הוא האדם שיבוא אחרי המלך שלמה. כך הוא מסביר את פשט הפסוק, שהוא מסתכל קדימה מי "האדם שיבוא אחרי המלך" – האדם שיבוא אחרי המלך שלמה בגלגול הוא ירמיהו ואותו זורקים לכלא (מלכי יהודה, הצאצאים של שלמה המלך).

האריז"ל כותב שכך בכל דור ודור – ירמיהו הוא האב-טיפוס. אומר שבכל דור ודור יש אנשים צדיקים שעושים מהם צחוק, שהתקשורת בונה להם תדמית של הוללות וסכלות, ואם היא מצליחה מאד גם זורקים אותם לכלא בגלל התדמית הזו. סוף הפסוק "[כי מה האדם שיבוא אחרי המלך] את אשר כבר עשוהו". האבן עזרא כותב – כבר פשט – שכל מה שאני יכול לעשות בחיי כבר נעשה, כבר היה לעולמים. זה מוטיב חוזר בקהלת. גם כאן, יש מהדורה אחר מהדורה של "חכמה והוללות וסכלות"[7].

"הוללות וסכלות" – גלגולי ירמיהו בהלל ושמאי ואחר כך ברבי טרפון

אחר כך האריז"ל אומר עוד משהו מופלא, אולי אפילו עוד יותר מופלא: שלכל אחד מהדברים האלה, חכמה והוללות וסכלות", יש עוד גלגול. ה"הוללות" מתגלגל, לא פחות ולא יותר, בהלל הזקן – לשון הוללות. כלומר, התחנה הבאה של ירמיהו היא הלל. הסכלות רומזת לשמאי, שכמה שפקח מהלל אין הלכה כמותו, לכן לגבי הלכה למעשה הוא נקרא "סכל" – שלא משכיל (סכל ומשכיל הם דבר והפוכו) ש"'משכיל והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום". מכל הגלגולים שכתובים באר"י משרש זה – מתחיל מהכי גדולים, יעקב ומשה, אחר כך שלמה וירמיהו הנביא, עובר להלל ושמאי כאשר עיקר הניצוץ שלו בהלל, ואחר כך עובר הלאה לרבי טרפון. בימות המשיח פוסקים הלכה כרבי טרפון – עוד משהו משיחי.

ידוע שטרפון בגימטריא משה – משה הוריד את ה"אור הישר" מלמעלה למטה, תורה מהשמים, ואילו טרפון טורף רפח (ע"ה = טרף) ניצוצין ומעלה מלמטה למעלה. לכן רבי טרפון סובר ש"מעשה גדול". משיח בן יוסף גם אומר "תלמוד גדול", אבל משיח בן דוד אומר "מעשה גדול", וכמו שבעולם הזה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" לע"ל "גדול מעשה שמביא לידי תלמוד" – כל מה שלומדים הוא דרך המעשה, "נעשה ונשמע", כל התורה נלמדת מכך שיש לנו מגמה לחדש מלכות, ומכך צומחים כל החדושים. התורה החדשה צומחת, כמו "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" – המלך צומח – כך גם התורה צומחת מלמטה, מהמעשה. זה הסוד של רבי טרפון, סוף הגלגול הידוע לנו – אחר כך איננו יודעים[8].

סדר מאד מיוחד, שכולו קשור עם הרמז המופלא במלה היחידאית "וירימה", אותיות ירמיהו, הכח להרים את נקודת המלכות, נקודת האמונה, ששרשה ברדל"א, ולעשות פרצוף – התפשטות מלאה, בסוד ה-ד הרבתי של אחד שמסביר בסוף המאמר – בכח נשמת ירמיהו הנביא.

מלכות ירמיהו

נעשה פה עוד רמז יפה, למה בפסוק זה הכל קשור למלכות:

כתוב "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". אמרנו שרק "וירימה" אותיות ירמיהו, שאר ארבע המלים בפסוק – ויקח יעקב אבן מצבה – עולות מלכות. כלומר, כל הפסוק "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" – שעליו יש כאן כמה וכמה מאמרים בע"ב – הוא בעצם מלכות-ירמיהו[9]. עוד רמז שירמיהו עתיד למלוך, לצאת מהכלא היהודי ו"מבית הסורים יצא למלֹך".

נתעמק עוד יותר: היות שיש כאן ארבע מלים שעולות מלכות, הממוצע של כל מלה הוא 124 – "ויקח". פלאי פלאים. כלומר, יעקב אבן מצבה עולה ויקח-ויקח-ויקח. יש בפסוק שני פעלים, ויקח-וירימה, וכולו עולה ויקח-ויקח-ויקח-ויקח-וירימה (ב"פ ויקח עולה אברהם, כידוע ש-מלכות עולה אברהם-אברהם). יש בתנ"ך הרבה פעמים "ויקח", ורואים שהוא שרש המלכות – צריכים לקחת את המלכות. יש קיחה בדברים כנודע, והיינו סוד בנין המלכות, עולם הדבור, על ידי ריבוי דברים כנ"ל. מלכות עולה ד"פ ויקח. צריך לקחת אבן, ומכח ירמיהו לעשות ממנה מצבה.

רמזי "ויקח"

נראה עוד פסוק מאד יפה שמתחיל "ויקח" (יש הרבה ויקח והרבה פסוקים שמתחילים ויקח): ה"ויקח" הראשון הוא "ויקח הוי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" – ה' לוקח את האדם. מי זה האדם? ר"ת אדם-דוד-משיח. ה' לוקח את האדם, את המלך, ושם אותו בגן עדן, במלכות שלו. בעצם ב"ויקח הוי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן" הוא ממליך אותו. ה"ויקח" השני הוא "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה". כתוב שאין מלך בלי מלכה, והוא לוקח את הצלע ועושה ממנה אשה (צלע, המשולש של חוה, עולה אבן ועוד מצבה, ר"ת "אם כל חי"; המצבה של יעקב הוא סוד הערך הממוצע של רחל לאה כנודע). שני ה"ויקח" הראשונים – יחד עולים אברהם שעולה "בצלם אלהים" – הם לקיחת האדם ושימתו בגן עדן ולקיחת הצלע לעשות ממנה "אשה חדשה" לאדם הראשון.

אחר כך יש עוד כמה "ויקח". יש "ויקח" מאד חשוב בפרשת נח – "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם". ויפת בגימטריא מלכות, ד"פ "ויקח". כלומר, בתוך "ויפת" יש ארבע "ויקח", הערך הממוצע של ארבע אותיות "ויפת". אחר כך כתוב "וישימו על שכם שניהם" – וישימו (הפועל הבא אחרי "ויקח") עולה 372, ג"פ ויקח, כלומר שעולה יעקב אבן מצבה. רק בבטוי זה יש ח"פ ויקח, ועד סוף הלשון – "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם" עולה "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", שני הפסוקים שלנו הערב יחד.

ארבעה פירושי "ויקח יעקב אבן" במאמר – בנין המלכות

אחרי כל הגימטריאות – יש עוד הרבה – יוצא שכדי להקים מלכות צריך קודם כל לאחוז חזק בנקודה, האבן ("ויקח יעקב אבן"[10]). נתחיל כבר להסביר, בכל המאמר שלומדים הערב יש כמה וכמה פירושים מה היא הנקודה, האבן. בעצם יש רמז מובהק למה שאמרנו כעת, כי יש במאמר ארבעה פירושים מה היא האבן, נקודת המלכות. כלומר, יש במאמר ארבע קיחות, וד"פ "ויקח"[11] עולה מלכות, וצריך "וירימה" להיות מצבה.