סוד ספירת העומר

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה[א].

נעסוק בשלש תורות של האהבת שלום על ספירת העומר.

א.   תיקון היסוד והדעת

שבע שבתות תמימות תהיינה. ואיתא במדרש _{(כח, ג)}, אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. והדבר תמוה, איך מדייק מן 'תמימות', שעושים רצונו של מקום. ועוד, מה זה שתפס המדרש לשון 'עושין רצונו של מקום', ובודאי לא לחנם תפס לשון זה.

ויש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שבימי הספירה ממשיכים ה' חסדים וה' גבורות שבדעת, והם י' שמות הוי"ה גימטריא סר. והנה ידוע, שחוש הראיה הוא החוש הראשון שנמשך מן הדעת, ואם נפגמת בחינת הדעת ח"ו ואין לו דעת, אזי נפגמת הראיה שלו, שאינו יכול לראות. וכשהאדם מתקן בחינת הדעת שלו, ויש לו דעת שלימה, אזי יש לו בחינת ראיה גם כן, ויכול לראות ולהסתכל בעצמו האיך הוא עומד, ומה שפגם באיזה דבר, ועושה תשובה על זה. אבל אם אין לו בחינת דעת ח"ו, אזי אין לו בחינת ראיה גם כן, ונדמה לו שהולך בדרך ישר, והכל הוא לפניו למישור.

ותיקון הדעת תלוי בתיקון מדת יוסף, אם מתקן מדת יוסף בתיקון שלם, אזי נתקנה גם כן בחינת הדעת שלו, שיסוד יש לה סגולה לעלות עד הדעת, כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל _{(ע"ח שער ט פ"ג)}, ואז בא לבחינת ראיה וכנ"ל. וזהו שכתבו הספרי מוסר שעל ידי פגם הברית נפגמת גם כן הראיה, והוא על דרך הנ"ל, שעל ידי פגם הברית נפגמת בחינת הדעת שלו ואין לו דעת, ועל כן נפגמת הראיה שנמשכת מן הדעת. והנה במצרים היתה בחינת יוסף בגלות כידוע, על כן היתה בחינת הדעת גם כן בגלות, ועל כן היה גם כן בחינת עולמתא שפירתא דלית לה עיינין _{(עי' זהר ח"ב צה, א)}. וכשבא משה, התחיל לתקן מדת יוסף, כמו שכתוב בשעת יציאת מצרים _{(שמות יג ,יט)} ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ובא לבחינת הדעת, שמשה היה בחינת דעת של כל ישראל _{(עי' לקו"ת פ' שמות ד"ה ותקרא וד"ה וירא ה')}, וממילא התחיל לתקן בחינת הראיה גם כן, והמשיך לכנסת ישראל בחינת עיינין, בחינת י' הויות. וזהו שכתוב _{(שמות ג, ד)} וירא ה' כי סר לראות, פירוש שהמשיך בחינת סר, היא בחינת י' הויות, בחינת ה' חסדים וה' גבורות, ובחינת עיינין. גם כי עין גימטריא קל, וב' פעמים עין בגימטריא סר. והוא המשיך בחינת הראיה לב' עיינין, על כן כתיב 'סר' לראות _{(לקו"ת שם)}. ועל כן בא הזמן לגאול אותם.

ובשעת יציאת מצרים היתה להם דעת בשלימות, והיתה להם גם כן בחינת ראיה וכנ"ל. ואחר כך כשיצאו ממצרים נלקחה מהם אותה ההארה, וציוה לנו השי"ת לספור ספירת העומר ולתקן בעצמינו בחינת הדעת, על ידי תיקון בחינת יוסף, כי אי אפשר בלא זה, כדי לבוא אחר כך בחג השבועות לבחינת מתן תורה. ועל כן כתיב במתן תורה _{(שמות כ, טו)} וכל העם רואים את הקולות, כי מכיון שנתקנה הדעת, והיתה להם דעת שלימה, היתה להם בחינת ראיה גם כן, וזהו וכל העם רואים, בראיה ממש.

והנה בחינת יוסף נקראת מקום, כי מקום הוא בגימטריא מוסף, ומוסף הוא יוסף כשתחליף אות מ' באות י', בא"ת ב"ש, כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל _{(לקו"ת פ' יתרו ד"ה בור)}. וכשנתקנה בחינת יוסף, נתקנה כל הקומה, ונעשה קומה שלימה. וזהו מאמר הכתוב _{(שמות לג, כא)} הנה מקום אתי, פירוש אף שבחינת מקום היא סיומא דגופא _{(תקו"ז יז, א)}, אף על פי כן הוא אתי, נעשה על ידו תיקון לכל הקומה. וזהו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל _{(לקו"ת פ' וישב)} על הפסוק _{(בראשית לז, ב)} אלה תולדות יעקב יוסף, הראשי תיבות הוא אתי. והכוונה כנ"ל, שעל ידי תיקון בחינת יוסף, שהיא בחינת מקום, נתקנה כל הקומה.

וכשנתקנה כל הקומה היא בחינת תמים בלא מום. וזו היא כוונת המדרש, דקשה ליה, למה לי 'תמימות', הוי ליה למימר 'שבע שבתות תהיינה', וממילא יובן שלא חסר מהם. ומתרץ המדרש, אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. פירוש כשעושים הרצון של תיקון בחינת מקום וכנ"ל, ועל ידי זה נתקנה כל הקומה ונעשה תמים, ובא לבחינת דעת ולבחינת ראיה וכנ"ל וד"ל.

רצונו של מקום

תמצית התורה הראשונה: ספירת העומר הוא תיקון הדעת, על ידי תיקון היסוד, ועל ידי זה מתקנים את הראיה.

במדרש כתוב "אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום". ומפרש האהבת שלום: "מקום" רומז לבחינת יוסף "צדיק יסוד עולם" (מקום = מוסף, בחינת יוסף בחילוף מ-י ב-אתב"ש[ב]), ו"עושין רצונו של מקום" היינו תיקון מדת היסוד, ברית קדש[ג]. היסוד הוא "סיומא דגופא" (כאשר הכל מתרכז בנקודה אחת, מקום אחד[ד]), ובתיקונו נתקנה הקומה כולה (יוסף = הקומה) והאדם נעשה תמים בלא מום, וזהו "תמימות תהיינה".

ומביא את הפסוק "הנה מקום אתי"[ה], ופירש האר"י: אתי ר"ת "אלה תולדת יעקב יוסף", על ידי יוסף נתקנה כל הקומה (יעקב, "תפארת גופא"). המקום הוא רק נקודה, "סיומא דגופא", ועל ידו נתקן הכל, "אתי" בעצמי[ו]. דווקא על ידי ה"מקום" של היסוד, המדויק ומוגבל, סיומא דגופא, נמשך אין סוף ובלתי מוגבל. זהו "רצונו של מקום", יחוד רצון-מקום – הרצון הוא ללא גבול ומספר והמקום מוגבל, כמו שיתבאר בהמשך בתורה השלישית.

[בפשט, מקום הוא כינוי לה', כנודע ששם הוי' ברבוע פרטי (י פעמים י וכו') = מקום. וכן מקום = ו פעמים אל (אל הוא גם כיוון, וקטור בלעז, ושש פעמים אל היינו ששה כיוונים בממד המקום, ו קצוות). לפי הזהר, פירוש "הנה מקום אתי", "אתי" היינו המלכות, "אתי מלבנון כלה"[ז]. וממילא "הנה מקום אתי" הוא יחוד יסוד (מקום) ומלכות (אתי), עיקר היחוד המשפיע על כל שיעור הקומה, כמבואר רבות בדברי האהבת שלום. אך לפי הרמז אתי ר"ת "אלה תולדת יעקב יוסף", אזי "אתי" כולל כל פרצוף ז"א, ובפרט התפארת, כאשר מאחורי התפארת נאצל כתר מלכות.]

ב"רצונו של מקום" יש יחוד רצון-מקום, הרצון הוא ללא גבול ומספר והמקום מוגבל. ורמז: רצונו של מקום ר"ת רֹשם (וממילא "עושים רצונו של מקום" הוא 'עושים רושם טוב'), סוד 'נקודת הרשימו' (שנותר לאחר הצמצום, והוא שרש הכלים). שאר האותיות רצונו של מקום = חשך (חשך הצמצום, לשם התפשטות וגילוי אור אין סוף שיהיה 'בלי גבול בגבול'. רצון בתוך מקום)[ח].

תמימות ורצון

האהבת שלום מפרש "אימתי הן תמימות כשעושין רצונו של מקום", על מדת התמימוּת בעבודת האדם. כבר בפשט הפסוקים יש קשר מובהק בין תמימות לרצונו של מקום – בענין הקרבנות (בתחילת פרשתנו) "לרצונכם תמים... תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו" (ונראה שעל זה מיוסד המדרש הנ"ל, מעין גזרה שוה "תמים" שנאמר בענין קרבנות ו"תמימֹת" שנאמר בספירת העומר. ולפי זה יש עוד לפרש "כשעושין רצונו של מקום", 'מקום' רומז למקום מקדשנו ששם מקריבים הקרבנות). הסימן לעבודה שלנו בתמימות באמת ("עבודה תמה", בהודיה ואמונה שלמה), הוא שנעשָה רצונו של מקום, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

הרצון שייך לכתר, ובפרט ל"אריך אנפין" (הראש התחתון-חיצון בכתר), מקור וראש עשר ספירות דאצילות. התמימות היא פנימיות ההוד, אך שרשה במקור גבוה ביותר, ההודאה באמת המוחלטת ש"אין עוד מלבדו", שרש ההודיה באמונה הפשוטה (רדל"א, הודיה היינו גלייבען באידיש, אמונה. כמבואר בהבדל בין הלל והודאה – אפשר להלל רק מה שמתגלה ונתפס אבל ההודאה היא גם בעצמות, מעל לכל גילוי אור). תמימות רצון = 1242 = 6 צירופי אור (אין סוף). תמימות רצונו של מקום = 1764 = מב ברבוע!

יסוד-דעת-ראיה

ומבאר כי בספירת העומר נעשה תיקון הדעת והמשכתה למדות (ככוונה העיקרית בספירת העומר). תיקון הדעת הוא על ידי תיקון היסוד, מדת יוסף הצדיק (כאשר מת יוסף נעלמה הדעת ונעשתה שכחה בעולם, "ויקם מלך חדש... אשר לא ידע את יוסף"), שכן היסוד עולה עד הדעת (כמו בכוונות הלולב, היסוד העולה לדעת וממשיך משם טיפה ליחוד. וכן מבואר בתניא שעיקר מה שפוגם בדעת ומכסה אותה הוא פגם הברית בח"נ, וכדי לתקן צריך מאמץ גדול).

בתיקון הדעת נתקנת הראיה (ואילו בפגם הדעת נפגמת הראיה, כמבואר גם ברמב"ם ע"פ הרפואה) – בדעת יש ה' חסדים וה' גבורות שהם עשרה שמות הוי' = עין עין (ה' חסדים, עין ימין, ו-ה' גבורות, עין שמאל). ועוד, האות ע (עי"ן, תיקון הראיה) היא אמצע דעת, ה-ע היחידה בשמות הספירות (וכן יש א אחת בספירות, באמצע תפארת. דעת פנימיות התפארת, ע פנימיות א. אמנם בדרך כלל הוא להיפך, כמו אור פנימיות עור, אמר פנימיות עמר ועוד).

ומסביר:

וכשהאדם מתקן בחינת הדעת שלו, ויש לו דעת שלימה, אזי יש לו בחינת ראיה גם כן, ויכול לראות ולהסתכל בעצמו האיך הוא עומד, ומה שפגם באיזה דבר, ועושה תשובה על זה. אבל אם אין לו בחינת דעת ח"ו, אזי אין לו בחינת ראיה גם כן, ונדמה לו שהולך בדרך ישר, והכל הוא לפניו למישור.

יש "דע את אלהי אביך", ויש "דע את עצמך", מודעות-עצמית מתוקנת כמבואר כאן. "דע את אלהי אביך" בעטרא דחסדים שבדעת, עין ימין; "דע את עצמך" בעטרא דגבורות שבדעת, עין שמאל, היכולת לבקר את עצמו, לראות במדויק את החסרונות והפגמים ("היה בעיניך כרשע"), ואז לעשות תשובה ולתקן, כאשר כדי לראות נכון בעין שמאל (ראיה עצמית) צריך גם עין ימין (ראיה באלקות). מי שיש לו דעת יכול 'לראות את עצמו בראי', אך מי שאין לו דעת רואה מטושטש...

משה ותיקון הראיה

משה רבינו תיקן את היסוד ככתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו [משה מתקן את יוסף ויוסף מתקן את משה]", ואכך הגיע לבחינת הדעת בשלמות, משה הוא הדעת של כל ישראל (ובכל אחד ואחד יש 'ניצוץ משה', בחינת הדעת שבו). וכן תחילת הגאולה היתה "וידע אלהים", תיקון הדעת למעלה ולמטה, החל ממודעות עצמית נכונה של ישראל המעוררת לתשובה (בסוד "דע מה למעלה ממך", מה שנעשה למעלה הוא ממך, בכחך. ובפרט בענין הדעת, "דע").

לכן משה תיקן את בחינת הראיה ("אשר עשה משה לעיני כל ישראל", משה עשה-תיקן את הראיה של עיני כל ישראל). וזהו שנאמר במראה הסנה, תחילת נבואת משה "וירא ה' כי סר לראות", תיקון הראיה[ט], סר = י פעמים הוי'[י] = עין עין (כלומר, ממוצע האותיות ס-ר הוא עין. ההפרש בין האותיות ס-ר הוא 140, ע ע, וממילא הכנף הוא ע).

ורמז מכוון: דעת ראיה = משה משה (שנאמר בסנה, "משה משה לא פסיק טעמא"), כלומר משה הוא הממוצע. וכן הוא גם במספר סדורי ובמספר קטן (במספר סדורי: דעת 42, ראיה 36, משה 39. במספר קטן: דעת 15, ראיה 9, משה 12). ה'כנף', ההפרש בין משה לדעת ו-ראיה = 129 = הוי' הוא האלהים (ושני ההפרשים היינו שתי פעמים "הוי' הוא האלהים" שאמרו ישראל בזמן אליהו הנביא, לאחר שראו גילוי אלקות וקבלו דעת. תחילה חשבו כי גילוי הדעת ע"י משה שייך רק לעבר, והיום יש מקום לעבודת הבעל ח"ו, ולבסוף התברר להם כי "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", גם בדורם ובאמת "משה משה לא פסיק טעמא").

בשעת יציאת מצרים היה לישראל דעת בשלמות וראיה בשלמות (כמו בים סוף, "וירא ישראל", ואז ידעו להודות על הנסים ולומר שירה, שלא כחזקיהו שלא אמר שירה ולכן לא נעשה משיח). אך אחר כך "נלקחה מהם אותה ההארה" ולכן יש לספור ספירת העומר (כמבואר באר"י שכל האורות מגיעים בלילה הראשון של פסח, ראיה ודעת בשלמות, ואחר כך הם מסתלקים וצריך להמשיכם ע"י הספירה). על ידי ספירת העומר, תיקון הדעת (ע"י תקון היסוד כנ"ל), מגיעים למתן תורה בחג השבועות, ואז יש תיקון הדעת והראיה בשלמות, ככתוב "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת", רואים ממש (ביחוד ראיה ושמיעה, "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". ראיה מכח עטרא דחסדים שבדעת, מצד יסוד אבא, ושמיעה בכח עטרא דגבורות שבדעת, מצד יסוד אמא).

[המשך הפסוק "וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". אך העיקר הוא "רואים את הקולֹת", שהסתכלו לכל רוח וראו את הקול יוצא "אנכי [מי שאנכי] הוי' אלהיך". ארבעה הדברים בפסוק – הקולות, הלפידים, קול השופר, ההר עשן – הם בסוד שם הוי', וכיון שראו זאת באו ל"וירא העם וינעו", 'הזזה עצמית'. והנה "וכל העם ראים" בלשון הווה, היינו בטול במציאות ממש, כדרגת משה, ראיה באספקלריא המאירה (כאשר "וכל העם" היינו הארת היסוד, כל, בתוך העם, מלכות, יחוד יסוד ומלכות). אך בסוף "וירא העם"[יא], בלשון עבר, היינו ראיה באספקלריא שאינה מאירה, "העם" לשון עוממות (ולא "כל העם" כמו בתחילה). ובכל זאת, ראו איך "לית אתר פנוי מיניה", גם במה שנדמה כ'מקום פנוי' – וירא העם = מקום פנוי (וההפרש בין וירא ל-העם הוא אמונה) – היינו שהצמצום אינו כפשוטו, וממילא האדם רואה גם את האלקות שבעצמו (שהרי "אל יוציא עצמו מן הכלל" וגם המקום שלו-עצמו אינו פנוי) ואיך שבמודעות העצמית שלו הוא מסתיר על נוכחות ה' וממילא "וינעו". אמנם ב"וכל העם ראים" בתחילה היינו ללא מודעות עצמית כלל.]

ב.   מגולה לגאולה

וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה. ואיתא במדרש אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. יש להבין מהו לשון 'תמימות', וגם המדרש שאמר 'אימתי'.

הענין הוא כך, דהנה יש גלות הנפש בפרטיות, שהנפש היא בגלות אצל החומר, והתאוה גוברת עליה. ויש גלות בכלל ישראל, שנפשות כלל ישראל הן בגלות. והסיבה לזה היא הסתלקות אות א', כי גולה וגאולה אתוון דדין כאתוון דדין, רק שבגאולה יש א' יותר מגולה.

והענין הוא כך, דהנה אם האדם אינו עושה רצונו של מקום, והולך אחרי שרירות לבו, ואינו משית לבו לאלופו של עולם דלית אתר פנוי מניה, אזי בזה יש הסתלקות אלופו של עולם, ונקרא נרגן מפריד אלוף _{(משלי טז, כח. זהר ח"ג טז, ב)}, וגורם להסתלקות האל"ף. ומסתלקת אות א' מן אמת ומן אדנ"י ומן אדם, ונשארים רק האותיות שאחר אות א' ח"ו, שהם אותיות של דין, ומתעברין עליו הדינים. ומסתלקת גם כן אות א' מן גאולה ונשאר גולה, כי גאולה הוא בגימטריא אדם, וכשנסתלק  אות א' מן אדם ונשאר דם, הוא בגימטריא גולה.

וכשעושה תשובה על העבר, ועושה רצונו של מקום במצוות ומעשים טובים, וממשיך האל"ף, דהיינו אלופו של עולם, בכל תנועה ותנועה, דהיינו כל תנועה שעושה, הכל הוא לשמו ית', אזי נמשכת אות א' לכל הג' בחינות הנ"ל, דהיינו שנעשה אדם שלם, ובחינת אמת מתפשטת בעולם, שהיא מדתו של יעקב, כמו שכתוב _{(מיכה ז, כ)} תתן אמת ליעקב, ונמשכת גם כן אות א' לדין ונעשה אדנ"י, ואזי כל הדינים מתבטלים.

ונמשכת גם כן אות א' לאותיות גולה, ונעשה גאולה לכללות נפשות ישראל, ומוחלים להם עוונותיהם, בבחינת הכתוב _{(ישעיה א, יח)} אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, כי הג' אלפין במילואם הם בגימטריא של"ג, והג' אלפין הנ"ל המה מרומזים בג' אלפין שבשם מ"ה [יוד הא ואו הא], שהם הג' אלפין משמות אהי"ה [אלף הא יוד הא] כידוע _{(לקו"ת על זה הפסוק)}.

ובגלות מצרים היתה הסתלקות אות א' כידוע, ואחר כך בשעת  הגאולה היתה המשכת אות א' לכל הבחינות הנ"ל, ונמשכה גם כן לאותיות גולה ונעשה גאולה, וכל קליפות מצרים נכנעו אז. רק שההארה הזאת לא היתה מצידם, על כן נלקחה מהם אחר כך אותה ההארה, וצוה לנו הש"י לספור ספירת העומר, כדי שנמשיך בעצמינו בחינת האל"ף, כדי לבוא אחר כך לבחינת מתן תורה בחג השבועות.

וידוע שאדם בגימטריא מ"ה, כי בספירת העומר הכוונה להמשיך אות א' לשם הנ"ל, ואות א' שבשם הנ"ל רומז לשם אהי"ה וכנ"ל, והיא החיות של שם הנ"ל. ואהי"ה ברבוע [א אה אהי אהיה] הוא בגימטריא דם, ובכל י' הספירות יש שם מ"ה, וצריך לעשות התיקון הנ"ל בכל י' הספירות, והיינו להמשיך אות א', שהיא בחינת דם, לבחינת אדם, ועשר פעמים דם בגימטריא תם. ויעקב אבינו ע"ה עשה גם כן זה התיקון, היינו שהמשיך אות א' לכל עשר הספירות, בחינת י' דמים טהורים כידוע, ועל שם זה נקרא יעקב איש תם _{(בראשית כה, כז)}.

ובספירה אנו עושים זה התיקון, וכשאדם עושה רצונו של מקום נעשה גם כן זה התיקון בכללות ישראל. ועל כן אמר הכתוב שבע שבתות תמימות תהיינה, פירוש שבכל השבע שבתות יראה לעשות התיקון הנ"ל, שהיא בחינת תם וכנ"ל. על כן אמר תמימות לשון תם, בחינת יעקב. ואחר כך בחג השבועות, על ידי מתן תורה שמתחלת באות א', דהיינו א'נכי, נשלם אמת. על כן אמר המדרש, 'אימתי' הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ומרמז על הנ"ל.

ותם הוא ראשי תיבות של תפארת מלכות, כי על ידי תיקון הנ"ל נעשה יחוד בין תפארת ומלכות בחג השבועות, כאשר נשלמת שבוע ז', שהיא מלכות שבמלכות, ונשלם אז תיקון המלכות. ויעקב אבינו ע"ה נקרא על שם זה תם, מחמת שתיקן הנ"ל, ועשה יחוד בין תפארת ומלכות. ונקרא איש תם, כי איש ראשי תיבות אמצע ימין שמאל. שכתב בזוהר הקדוש (ח"ב עח, ב) ש'תאומים' קאי על יעקב לבדו, מחמת שכלול משני הבחינות חסד וגבורה, רק שלא היה בבחינת אמצע, מחמת שלא היתה לו בחינת א', על כן כתוב 'תומים' חסר א', וזהו מחמת שהיה לעשו אחיזה בבחינת גבורה שבו. וידוע שאות א' יש לה שתי ציורים, האחד היא יו"י בחינת  חסדים, והשנית היא יו"ד בחינת גבורות _{(פע"ח שער חג המצות פ"ג)}, ובבחינה זו היה לעשו אחיזה. וזהו מאמר הכתוב _{(בראשית כה, כו)} וידו אוחזת בעקב עשו, 'ידו' בחינת י', כי ידו הם אותיות יוד, אוחזת בעקב עשו. ומחמת זה לא היה בבחינת אמצע, שהיא בחינת קו הממוצע, ולא היה לו מבחינת דעת שלימה, כי דעת תפארת יסוד הם קו הממוצע, על כן אמר _{(שם כח, יז)} ואנכי לא ידעתי. ואחר כך, על ידי תורתו ועבודתו, פעל שנעשה בחינת אמצע, בחינת מכריע, ואז נקרא איש תם, וד"ל.

התורה השניה: בגלות ישראל בכלל, ובגלות הנפש בפרט, מסתלקת הארת האל"ף, "אלופו של עולם", כאשר התאוה גוברת ואין עושים רצונו של מקום, "הנפש בגלות אצל החומר והתאוה גוברת עליה" (חומריות גרועה מגשמיות, גשמיות היא קליפת נגה וחומריות היא ג' קליפות הטמאות). בהסתלקות האל"ף, במקום אדם נעשה דם, במקום א-דני יש דין, ובמקום אמת יש מת, וכתוצאה מזה במקום גאולה יש גולה (אדם = גאולה. דם = גולה)[יב]. האל"ף כאן היא האל"ף בתוך וא"ו בשם מ"ה (יוד הא ואו הא = אדם = גאולה, כאשר ללא האל"ף, יוד הא וו הא = דם), והיא סוד 'אחורי' שם אהי"ה (א אה אהי אהיה = דם, היינו דם טהור המתפשט בכל אברי ז"א, כאשר בכל עשר הספירות של ז"א יש דם טהור, י פעמים דם עולה תם כדלהלן).

וכשעושים תשובה, בתיקון המודעות לאלופו של עולם דלית אתר פנוי מיניה (לית אתר פנוי ר"ת אלף[יג]), לית אתר פנוי לא בעולם ולא בנפש, המשכת האל"ף בכל תנועה ותנועה, "דהיינו כל תנועה שעושה הכל הוא לשמו יתברך", אז נמשכת האל"ף ל-אדם-אדני-אמת[יד], סוד שלש אלפי"ן (שלשתן בראש המלה, ולא סופרים כאן אל"ף של גאולה הנכללת באל"ף של אדם, גאולה = אדם). אלו שלש אלפי"ן בשם מ"ה (יוד הא ואו הא) ובשם אהיה (אלף הא יוד הא), ג פעמים אלף = שלג, "כשלג ילבינו".

מפסח לשבועות

במצרים היו ישראל בגלות (מצרים היא מקום התאוה, "ערות הארץ") וביציאת מצרים היתה המשכת האל"ף, ונעשה מגולה גאולה (באל"ף של שם אהיה שהתגלה ביציאת מצרים). אך הארה זו שמלמעלה הסתלקה ובספירת העומר עלינו לתקן בעבודתנו ("וספרתם לכם", בעבודתכם), להמשיך אל"ף לשם מ"ה בכל עשר הספירות, ואז י פעמים דם הופך להיות תם, "יעקב איש תם", תיקון עשרה דמים טהורים (כנודע שספירת העומר היא כספירת טהרה של אשה, "וספרה לה" להבחין בין דם טמא לדם טהור. דם שייך לדמיון – יש דמיון טמא, כח המדמה שהוא יצר הרע לפי רבי נחמן. ויש דמיון טהור, "ביד הנביאים אדמה", הדימוי הוא כלי הנבואה, כמו דימוי מלתא למלתא או גזרה שוה).

וזה פירוש המדרש "אימתי הן תמימות בזמן שעושין רצונו של מקום" – כאשר עושים תשובה ועושים רצונו של מקום, אז נעשה תיקון "תם", ובהשלמת הספירה, במלכות שבמלכות, נעשה יחוד תפארת מלכות ר"ת תם. לבסוף בחג השבועות מתגלה האל"ף, "אנכי הוי' אלהיך", ואז "יעקב איש תם" הופך ל"תתן אמת ליעקב" – "אימתי [לשון אמת] הן תמימות" (בדרך כלל מבואר שפסח שייך לאברהם, שבועות ליצחק וסוכות ליעקב. אך כאן מתאים לדברי המהר"ל ששבועות שייך ליעקב, "אין אמת אלא תורה", וסוכות שייך ליצחק, צחוק של שמחה בזמן שמחתנו).

כך מבאר הבעל שם טוב "בשלשה דרכים האשה נקנית, בכסף בשטר ובביאה" – כסף היינו ההתעוררות מלמעלה (כיסופים) שנותנים בתחילה, כהארת האל"ף ביציאת מצרים. אחר כך נעלמת ההארה, וצריך לאחוז בשטר, אותיות התורה – כמו העבודה בספירת העומר. ולבסוף מגיעים לביאה, היחוד השלם במתן תורה (וימי ספירת העומר הם ספירת הטהרה של הכלה לקראת היחוד).

ונקודה נוספת בשם האהבת שלום המצטרפת לכאן^[טו]: ולכן אמר הכתוב וספרתם לכם ור"ל תאירו ע"י עצמכם עד שיהיו שבע שבתות תמימות תהיינה אשר ע"י עבודתכם תעשו תמימות שהוא אותיות תם מות ר"ל שיהפך המות לבחינת תם וזהו שלמות ותמימות כל השלשה דברים הנ"ל [אדם-אדני-אמת]. תמימות אותיות תם מות, ולפי הכתיב המדויק תמימֹת היינו תם מת – להפוך מת ל-תם, "יעקב איש תם", "יעקב אבינו לא מת" (מכח מדת האמת, יעקב לא מת אותיות אמת ליעקב). כל זה קשור לתיקון המדות: בעולם התהו היו שבעה מלכים שמתו ("וימלוך וימת"), כנגד שבע מדות רעות ושבורות. אך בעולם התיקון המדות מתקיימות ולא נשברות.

ימין שמאל אמצע

בסיום מביא האהבת שלום את סוד "יעקב איש תם" – איש ר"ת אמצע ימין שמאל. תחילה היה יעקב כלול מימין ומשמאל אך ללא בחינת אל"ף של אמצע ("והנה תומים בבטנה" היינו יעקב עצמו שיש בו ימין ושמאל אך עדיין חסר אל"ף של אמצע), כיון שהיה לעשו אחיזה בשמאל. לכן היה חסר ליעקב בשלמות הדעת, "ואנכי לא ידעתי" – הדעת היא בקו האמצעי דעת-תפארת-יסוד. אמנם אחר כך, על ידי תורתו ועבודתו השלים את בחינת האמצע ונעשה "איש תם".

כל זה משתקף במצב הפוליטי היום: יש ימין ויש שמאל אבל אין אמצע אמיתי, וממילא אין יחוד ותיקון אמיתי (ימין שמאל ר"ת יש, ישות הגורמת פירוד). במצב הזה, יש יניקה לעשו מהשמאל (יניקת אויבי ישראל מהשמאל בישראל) ויש מלחמה ח"ו. רק באמצע האמיתי, על ידי תורת אמת, יבוא שלום אמת. ורמז: יעקב איש תם = איש איש איש (התכללות ימין שמאל אמצע בכל שלשת הקוים), כאשר הכנף, מ-יעקב ל-איש ומ-איש ל-תם = הוי' הוא האלהים, פעמיים "הוי' הוא האלהים" שאמרו ישראל בהר הכרמל, וכמו ברמז בתורה הקודמת על דעת וראיה).

ג.   צמצום והתפשטות

תורה נוספת בשם האהבת שלום[טז]:

במדרש אימתי הן תמימות בזמן שעושין רצונו של מקום. ונקדים לפרש מה שאמרו חכמז"ל על פסוק והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב, כאן כשעושין רצונו של מקום כו'. נראה כי תחלה צריך אדם לצמצם את עצמו עד שיהיה נקודה קטנה, ועל ידי זה יזכה להתפשטות החסדים. ומספר הוא בחינת צמצום ומקום הוא ג"כ בחינת צמצום, על דרך הנה מקום אתי. ורצון הוא התפשטות. וזה והיה מספר בני ישראל, היינו כשתחלה יהיה צמצום כמרומז בתיבת מספר, יהיה אחר כך אשר לא ימד ולא יספר בחינת התפשטות. וזהו שאמרו רז"ל כאן כשעושין רצונו של מקום, היינו שעושין ממקום רצון כנ"ל.

על הפסוק "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר"[יז], פירשו בגמרא "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום [אז "לא ימד ולא יספר"], כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום [אז "והיה מספר בני ישראל"]"[יח]. ופירוש הדבר: "מספר הוא בחינת צמצום" – עצם מושג המספר הוא צמצום, גבולי וסופי – לעומת "לא ימד ולא יספר", בחינת אין מספר, אין-סוף, מעל ומעבר לגבולות המספר (כל מספר שהוא, שהרי אחד ומליון שניהם שוים לגמרי ביחס לאין סוף, יחס של 'אין ערוך'), התפשטות אין סופית. אכן, הצמצום, בחינת מספר, הוא דבר הכרחי ורצוי, כמו במצות ספירת העומר (וכן "מספר בני ישראל" במניין בני ישראל בתורה) – אלא שתכלית הצמצום-המספר הוא כדי להגיע מתוכו לבחינת אין מספר, התפשטות. והנה כשם שמספר הוא צמצום, כך 'מקום' הוא צמצום, וזו כוונת חז"ל על ספירת העומר "כשעושין רצונו של מקום" – להפוך את המקום, הצמצום, לבחינת רצון, התפשטות.

לצמצם עצמו בסוד הצמצום

הנקודה העיקרית היא בעבודת האדם: "תחילה צריך אדם לצמצם את עצמו עד שיהיה נקודה קטנה", בחינת מספר ובחינת מקום. 'נקודה קטנה' היינו 'נקודה בלתי מצוירת', בעלת אפס ממדים (במציאות הנראית אנו מכירים 'נקודה מצוירת', כציור האות יו"ד. גם נגיעת הקולמוס הראשונה בקלף היא נקודה ממשית בעלת אורך ורוחב, אך היא כבר רומזת לנקודה אמצעית פשוטה ללא ממשות כלל).  "ועל ידי זה יזכה להתפשטות החסדים", התפשטות לאין סוף (הנקודה הופכת להיות שטח). הצמצום, המספר, הוא במדת הדין והגבורה, אך תכלית הגבורה והדין היא להגיע להתפשטות החסד עד אין סוף, אין מספר (= אמת, "אמת הוי'"[יט]).

האהבת שלום רומז כמובן לסוד הצמצום, מיסודי תורת האר"י. תחילה היה אור אין סוף ממלא הכל, ללא גבול כלל, אין מספר. ואז, לצורך בריאת העולמות, צמצם הקב"ה את האור ויצר בתוכו 'חלל פנוי'[כ] (חשוך למראית עין מגילוי אור אין סוף). אמנם בתוך החלל הפנוי נותר 'רשימו' (בחינת אותיות, שרש הכלים), והוא בחינת מספר, הכל במדת הדין והגבורה. לתוך חלל הצמצום נמשך 'קו אור' שממנו ועל ידו נבנתה כל הבריאה בתוך חלל הצמצום, "עולם חסד יבנה". הקו מייצג את האין סוף (ולכן ניתן לכנות את אור הקו בשם ה' ממש), צנור המשכת אור אין סוף (ממדרגה עליונה שלפני הצמצום[כא]), והוא הופעת בחינת אין מספר לאחר ומתוך המספר, שהרי 'חומר הגלם' בבריאה הוא 'אותיות הרשימו' שאור הקו משתמש בהן כמו אבני-בנין לבריאת העולמות. בסופו של דבר, תכלית הבריאה היא גילוי "בלי גבול בגבול" (בחינה המתגלה בכל נשמת 'רבי' אמיתי). זהו אמנם פלא שדעתנו קצרה מלהבין, אך כן הדבר שבתוך הגבול-המספר 'נכנס' אין סוף ואין מספר (כמבואר שבתוך העולם הסופי שלנו יש ממש אין סוף פרטים, דבר שהרבי אמר שאיננו יכול להבינו).

[בערכים כאן, מקום הוא בחינת צמצום, כמו 'מקום פנוי' בחלל הצמצום, ורצון הוא התפשטות, אך במקומות אחרים 'מקום' הוא התפשטות, כמו הכינוי 'מקום' לקב"ה, וכן "מקומו של עולם" ('המקום האין סופי' שבתוכו עומד העולם במקום מוגבל). ורמז יפה: צמצום התפשטות = 1466 = הוי' כל אות בחזקת 3 (היינו שלשה ממדים, נפח קוביה), כשם ש-מקום = הוי' כל אות ברבוע, חזקת 2 (ריבוע הוא שני ממדים, אורך ורוחב). היחס הזה של 2:3 נמצא גם בזוג צמצום-התפשטות שכן במספר סדורי, צמצום = 68 (ג פעמים טוב) ו-התפשטות = 102 (ו פעמים טוב). וכן הזוג חיים (68) אמונה-בנים (102) – חיים היינו עצם היותי חי, צמצום, ואילו בנים הוא התפשטות הדורות עד אין סוף, והוא סוד האמונה.]

ב"רצונו של מקום" יש יחוד רצון-מקום, הרצון הוא ללא גבול ומספר והמקום מוגבל. והרמז: רצונו של מקום ר"ת רֹשם (וממילא "עושים רצונו של מקום" הוא 'עושים רושם טוב'), סוד 'נקודת הרשימו' כנ"ל. שאר האותיות ב"רצונו של מקום" = חשך, חשך הצמצום, שהוא עצמו לשם התפשטות וגילוי אור אין סוף שיהיה 'בלי גבול בגבול', רצון בתוך מקום)[כב]. בפרט, רצון הוא מדרגת אריך אנפין של הכתר – 'אריך' הוא אריכות ההתפשטות לאין סוף, וכן רצון לשון ריצה ("ירוצו ולא ייגעו" עד אין סוף). עוד נודע כי רצון בגימטריא שמו, "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" (נוסח אחר "הוא ושמו אחד" ר"ת הוא[כג]), רק רצון פשוט, התפשטות אין סוף.

ועוד רמז מכוון לענייננו: רצון במילוי, ריש צדיק וו נון = ארץ ישראל, "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". מצד אחד, ארץ ישראל היא "מקום" מצומצם ומדוד לכאורה, אך באמת היא סוד ההתפשטות, התפשטות הרצון "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות" (שהרי התכלית היא תיקון העולם כולו במלכות שדי. וזהו אחד הטעמים העיקריים שאין לוותר על מקום המוחזק בידינו, גם אם איננו בתוך גבולות הארץ, כי מכל מקום הארץ תתפשט לשם, וכיון שבהשגחה המקום הגיע לידינו יש להחזיק בו ולהפכו למקום קדוש שבו מתגלה רצון ה').

לבטל ולהמשיך רצון חדש

תורה זו של האהבת שלום מופיעה בסגנון נוסף בספר תוספות חיים לרבי חיים יוסף מפוסטין תלמיד האהבת שלום:

...ידוע שהזמן והמקום והמספר המה נבראים, כמ"ש כי ששת ימים עשה ולא נאמר כי בששת ימים עשה, להורות כי בעת הבראו השמים והארץ ברא גם הששה ימים שהוא הזמן. ועל המקום נאמר הנה מקום אתי והמספר נכנס תחת סוג הזמן, וכל זה ברא הבורא ב"ה וב"ש יש מאין המוחלט. והנה לשנות הטבע אשר הטביע בה הבורא ב"ה אי אפשר לשנות כי באמת בריאת העולמות היה ברצונו הפשוט והרצון שיהיה העולם הוא בעצמו העולם כמ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים כי אילו היה מסיר רצונו כמימריה היה הכל חוזר לאין. וזהו המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, תמיד ממש. ובידיעתו עצמו יודע כל הנבראים כי הוא ורצונו חד. על כן אי אפשר לבטל הדבר מבחינת יש שבו לגמרי כי אם בהמשיך רצון מחדש. וזה אי אפשר כי אם כשיבטל האדם את עצמו וכל העולמות בבחינת בטול ממש לה' לבדו בלי כל פניה, אז יכול להמשיך רצון מחדש. וזהו שאמרו חז"ל על פסוק צדיק מושל ביראת אלהים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, פירוש צדיק מבטל את עצמו וכל העולמות בבחינת בטול גמור אז יכול לבטל הגזרה ולהמשיך רצון מחדש, כמ"ש בדבר שאין לו תשועה ר"ל שעיקר התחדשות הישועה הוא בדבר שאין בבחינת בטול. וזהו הבחינה נקרא בשם נקודה קטנה, אשר תחילה צריך האדם להיות בבחינת עיבור ואח"כ זוכה להתפשטות רב. והנה המספר הוא בחינת צמצום, בחינת נקודה קטנה הנ"ל, וזהו והיה מספר בני ישראל, ר"ל כאשר בני ישראל יהיה בתחילה בבחינת מספר ונקודה קטנה אז יזכו לבחינת התפשטות רב אשר לא ימד ולא יספר להמשיך שפע בלי גבול. אך אימתי, כשעושין רצונו של מקום, אם הם בכח זה לעשות רצון מחדש אצל הבורא ב"ה... וזהו אימתי הן תמימות כשהן עושין רצונו של מקום, ר"ל שעושין מבחינת מקום אשר הוא נקודה קטנה, אשר צריך להיות בתחלה עושה כך באמת בבטול גמור עד אשר יזכה לבחינת התפשטות רב שהוא הרצון. ועי"ז עושין רצונו של מקום פירוש שהם עושים רצון מחדש אצל הבורא ב"ה. וזהו ע"י בטול נפשו אל ה' נקרא בשם תם, כמ"ש תמים תהיה עם ה' אלהיך, כשמחבר את עצמו אל ה' אז נקרא באמת בשם תם כמ"ש ויעקב איש תם יושב אהלים שמבריח מן הקצה אל הקצה ומחבר את הקצוות יחד והמחבר נקרא תם.

יש כאן פנינים יפים: ראשית, הזמן עצמו הוא נברא, "בראשית ברא" היינו בריאת הזמן והמקום (כדברי אדמו"ר הזקן בשם הרב המגיד). מדובר על שלישיה יסודית של מושגים: זמן, מקום ומספר (שכולם נבראים), כאשר זמן ומקום הם עולם ושנה במושגי ספר יצירה (עולם-שנה-נפש), ו"המספר נכנס תחת סוג הזמן" (הזמן במהותו מתחלק לרגעים ספורים).

בהקשר זה ראוי להביא מ'לוח היום יום'[כד]: פעם אמרו לפני הרבי הרש"ב "חסידי אדמו"ר הזקן היו תמיד סופרים". הפתגם מאד מצא חן בעיני הרבי, ואמר "זוהי ענינה של 'עבודה', השעות צריכות להיות ספורות, ואז הימים ספורים. כשעובר יום צריך לדעת מה פעלו ומה יש לפעול בעתיד, שהמחר יהיה הרבה יותר יפה מאשר היום". כאשר מדובר על 'ספירה', הרבי הרש"ב מקשר זאת מיד למצות ספירת העומר, המצוה המובהקת העוסקת בספירה ומספר. יהודים סופרים את הזמן, מייקרים את הזמן (כשם ש"ראשונים נקראו סופרים" כי היו סופרים כל אותיות שבתורה – ספירת אותיות התורה מבטאת את תחושת היוקר והאהבה לתורה).

נקודה נוספת: כיון שבריאת העולם היא ברצונו יתברך, "והרצון שיהיה העולם הוא בעצמו העולם", ממילא אי אפשר לשנות את הטבע! ומה שכן אפשר לשנות הוא רק על ידי המשכת רצון חדש, כנוסח התפלה "יהי רצון [רצון חדש]". קודם הוסבר ש"רצון" היינו התפשטות החסדים בכלל, וכאן מודגש שזהו רצון חדש לשנות את המציאות (כמו שיש בגמרא[כה] שמי שנברא במזל של עניות אפשר 'להפוך את העולם מראשו' ויברא במזל של מזוני). אך כדי להמשיך רצון מחדש צריך "לבטל את עצמו וכל העולמות", להיות בבחינת נקודה קטנה ובחינת עיבור, ומכח זה זוכה ל"התפשטות רב" ("יש לי רב" של הקדושה). "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" – מבטל את עצמו ואת כל העולמות (בהכרתו שהכל בטל כלפי ה') ועל ידי זה מבטל את הגזרה בהמשכת רצון חדש.

געגועים לשער הנו"ן

כל זה מתקשר לתורה קצרה נוספת בשם האהבת שלום (מתוך ספר רזין דאורייתא):

וספרתם לכם... תספרו חמשים יום. לכאורה מה הם חמשים יום. הלא אין סופרים רק מ"ט יום! ונראה כי צריך האדם לכוון בכל יום מימי הספירה שימשוך על עצמו משער החמשים והיינו מעולם הבינה כידוע וד"ל.

ידוע הקושי[כו] בפשט הפסוק "תספרו חמשים יום", והרי הספירה בפועל היא רק מ"ט יום! ההסבר המקובל בפנימיות הוא בהשוואה ל"חמשים שערי בינה" (שמ"ט מהם נמסרו למשה ושער החמשים נסתר ונעלם)[כז]: על ידי עבודתנו בספירת מ"ט יום, אזי ביום החמשים נמשך ומתגלה מאליו וממילא שער הנו"ן[כח]. וכאן מוסבר בסגנון נוסף (המשלים את ההסבר המקובל): בתוך מ"ט ימי הספירה עצמם אנו מכוונים להמשיך על עצמנו את שער הנו"ן.

במושגים שהתבארו קודם: המספר הוא צמצום וגבול, והיינו עבודת האדם לעשות מעצמו נקודה קטנה, בטול, ועל ידי זה מגיע לאור שער הנו"ן, בחינת אין מספר, בלי גבול. והרמז: "והיה מספר בני ישראל כחול הים[כט] (בחינת מספר) = 1128 = בטול במשולש. וסוף הפסוק "אשר לא ימד ולא יספר" = שער החמשים! בספירה עצמה, "יום אחד לעומר", בחינת מספר וגבול – אנו מתגעגעים ונכספים אל התכלית (כמו טעם הספירה לפי הפשט, בספר החינוך, כציפיה למתן תורה), געגוע לגילוי שער הנו"ן, בחינת אין מספר, והמשכת רצון חדש. כמבואר שהספירה הם ימי הטהרות הכלה (כנסת ישראל) לקראת היחוד עם בעלה (הקב"ה, "ביום חתונתו זה מתן תורה"), ימים רוויים ציפיה הולכת וגוברת ליחוד עצמו בשער הנו"ן (מתן תורה, שאז "רואים את הקולות" כנ"ל בתורה הראשונה).

הדגש הוא שהגעגוע יוצר מציאות, ממשיך את התכלית המקווה כבר עכשיו, המשכת שער הנו"ן בתוך מ"ט השערים – שהרי "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש" (כדברי הבעש"ט), וכאילו הוא נוגע במושא געגועיו (בזמן ה'נענוע' תוך כדי 'געגוע' כבר מורגש ה'שעשוע' העתידי). נמצא שבתוך הספירה, המדודה ומצומצמת, מתגלה שער הנו"ן, אין סוף ואין מספר. והיינו "בלי גבול בגבול", התפשטות אין סוף בתוך הצמצום!

לסיכום בתמצית: ספירת העומר היא סוד הצמצום, נקודה קטנה, בחינת מספר ומקום (כמו אותיות הרשימו), ועבודה של בטול עצמו בתכלית. מתוך נקודה זו של מספר וצמצום, מגיעים להתפשטות, בחינת רצון, רצונו של מקום (ורצון חדש לשינוי המציאות), גילוי אין מספר, שער החמשים, בחג השבועות.

הכנעה הבדלה המתקה

שלש התורות שלמדנו על ספירת העומר נערכות יפה בסדר של "הכנעה הבדלה המתקה", חש-מל-מל:

התורה הראשונה, על תיקון היסוד, תיקון הדעת ותיקון הראיה – זו בחינת הבדלה, מל מלשון מילה (שייך ליסוד כמובן). התורה השניה, על הארת האל"ף, היא המתקה (כאשר הדם נהפך לאדם, הגולה עצמה לגאולה וכו'). בתורה השלישית, עיקר ה'עבודה' הוא בטול עצמו – בחינת הכנעה (חש).

אלו גם שלשה פירושים פנימיים במושג ספירה (ספירת העומר וכן עשר הספירות): מספר, סיפור וספיר. מספר היינו בחינת הכנעה (כמו שהתבאר שמספר הוא צמצום). סיפור הוא בחינת הבדלה (וכאן היינו תיקון היסוד והדעת). ספיר הוא בחינת המתקה, בגילוי אלופו של עולם.