"שנים אוחזין בטלית"

אור לט"ו אלול תש"פ – כפ"ח

ב"מ (1) – שיעור לתלמידי ישיבה גדולה "תום ודעת"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "יעלה", "אני לדודי".

בעל הנועם אלימלך והנמוקי יוסף

נתחיל עם סיפור. יש פה את הספר נועם אלימלך. לפני שהרבי ר' אלימלך הסתלק מן העולם הוא אמר לחסידים שלו – גדולי הצדיקים שהיו החסידים שלו: אני בטוח שאחרי ההסתלקות תלכו כולכם לחפש צדיק להתקשר אליו – כך מן הראוי – וגם תמצאו צדיק, כל אחד ימצא צדיק להתקשר אליו לפי שרש נשמתו. אבל זה אני יכול לומר לכם, שלא תמצאו אחד שיודע ללמוד א שטיקל נמוקי יוסף כמוני.

זהו סיפור פתיחה ללימוד מסכת בבא מציעא, שלומדים השנה בהרבה ישיבות, היות שבבבא מציעא הפירוש על הרי"ף הוא נמוקי יוסף, ואם הרבי אלימלך אמר כזה ווארט חזק סימן שיש לו זיקה מיוחדת לנמוקי יוסף, רבינו יוסף חביבא, בדור שאחרי הר"ן, תלמיד הר"ן וגם תלמיד רבי חסדאי קרשקש תלמיד הר"ן, שהקדשנו לו ולספרו "אור השם" כמה שיעורים[ב]. כלומר, הוא חבר של בעל העיקרים (שגם נקרא יוסף, רבי יוסף אלבו), שגם היה תלמיד של רבי חסדאי. אם יש כזה ווארט מהרבי ר' אלימלך, שדווקא את הנמוק"י בחר להזדהות אתו, סימן שהוא שייך באופן מיוחד לנשמתו. יתכן שהוא אף גלגול שלו.

מי שקשור לצדיק – חי, ומי שלא...

מענין שאצל הראשונים השם יוסף אינו כל כך שכיח. גם בחז"ל זהו לא שם שכיח, יש הרבה רבי יוסי (על רבי יוסי בן חלפתא, מגדולי תלמידי רבי עקיבא, נאמר ש"נמוקו עמו", שעל כן הלכה כמותו, רמז ל"נמוקי יוסף"), כינוי של יוסף (חז"ל גם השתמשו בשם יוסי ככינוי לה'!), אבל אין הרבה יוסף (ידוע שסוד יוסף הוא כוס יין, שם אלהים עם ניקודו, דהיינו יוסי ועוד ע = סוד). אכן יש רב יוסף (רב יוסף בגימטריא משיח), שתיכף נזכיר. מתאים לבעל הנועם אלימלך להיות קשור ליוסף, כי כל הספר שלו וכל ענינו הוא מהות הצדיק וההתקשרות לצדיק. כמו שעכשיו הוא אומר – כל אחד צריך צדיק להתקשר אליו. ידוע שחסידים ראשונים לא היו יום אחד בלי רבי, בלי התקשרות לצדיק חי.

ידוע הווארט המפורסם[ג], שמייחסים לצמח צדק כשהיה ילד, שהסביר את המלה "מחצית" (מחצית השקל) – צדיק באמצע, מי שקרוב אליו חי ומי שרחוק ממנו, לא מקושר, הוא מת.

אפשר לומר שזהו סימן לכל החסידות בכלל – התודעה של מחצית. הצדיק נקרא "ממוצע המחבר" – קשור לבבא מציעא, לשון למצע. מי ממצע? בית הדין, שממצע בין שני בעלי הדין. דברנו על כך[ד] שהנושא של מסכת בבא מציעא נקרא ברמב"ם ובשו"ע "הלכות טוען ונטען" והמגמה היא למצע. כמו שנראה תיכף בתוספות, עיקר המיצוע הוא חינוך הציבור להסתדר לבד כמה שיותר. לכן יש כלל גדול בתורה "פשרה עדיף מדין". ההלכה הראשונה בבבא מציעא היא "יחלוקו", והגימטריא של בבא מציעא היא חצי-חצי (ריו, מספר מאד חשוב בקבלה), יחלוקו. טוב בהכאת אותיות שוה חצי, אז יש כאן "פעמיים כי טוב"[ה], "טוב לשמים וטוב לבריות"[ו].

שוב, יש משהו מיוחד בבבא מציעא, והפירוש על הרי"ף הוא נמוקי יוסף – הצעה ראשונה לתלמידי הישיבות שתמיד ילמדו את הנמוקי יוסף על הסוגיא, על הדף. היות שהרבי ר' אלימלך אומר שכנראה הוא ההמשך שלו, של רבינו יוסף חביבא – שם מאד יפה, חביבא (יוסף חביבא הוא בדיוק החצי של רב יוסף = משיח כנ"ל) – אם יש איזה קושי בלימוד הנמוק"י הסגולה היא לפתוח את הנועם אלימלך, ואז אפשר לקבל השראה של חסידות איך ללמוד את הנמוק"י.

זה מה שנעשה כעת. קודם נלמד קטע קצר בנועם אלימלך בפרשת שבוע, שקשור למה שדברנו עכשיו, ואחר כך נפתח את הנמוק"י ובע"ה יתברך נבין מה שהוא כותב.

שני רשעים, שני בינונים וצדיק

כל הספר נועם אלימלך הוא אודות צדיקים כנ"ל, וסוגים שונים של צדיקים. "שני צדיקים" הם כנראה מה שאחר כך בישיבות נעשה 'צווי דינים' – כל דין הוא בחינת צדיק (אמ"ת צדיק אותיות די מדין). לרוגאטשובר יש 'דריי דינים', כנראה שלשה סוגי צדיקים. בכל אופן, כל הספר הזה הוא לחלק בין סוגים שונים של צדיקים – כל ענינו הוא להמתיק את הדין על ידי הצדיק. אדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא קדישא, התורה שבכתב של החסידות, שקורא לו "ספר של בינונים" – גם איזו בחינה של בבא מציעא. הוא מגדיר את הבינוני ורוצה שכולנו נהיה בינונים – "והיא מדת כל אדם ואליה כל אדם ימשוך"[ז]. בחסידות הכללית – שעיקר הדגש שלה הוא על צדיקים וספר היסוד שלה הוא הנועם אלימלך, "ספר של צדיקים" – אין כל כך בינונים. מי הבינוני בנועם אלימלך? כנראה סוג של צדיק. אם יש שתי מדרגות של צדיק, אולי לפי המונחים של התניא הן פשוט הצדיק והבינוני – כאן יש דוגמה יפה.

מה שנאמר כעת הוא ממש הקדמה ללימוד תניא: חסידות היא צדיק והתקשרות לצדיק – מה זה קשור לתניא וספר של בינונים? ספר של בינונים כמובן קשור גם לימים נוראים עוד מעט – כל המושגים צדיק-בינוני-רשע בעצם בחז"ל קשורים לעשרת ימי תשובה, שכעת ההכנה אליהם. הבינוני של אדמו"ר הזקן, אם מבינים אותו טוב – במיוחד לפי מה שכותב בפירוש בפרק ב של התניא, בהתחלה של התניא – הוא מי שקשור לצדיק. קודם אמרנו שבסוד המלה "מחצית" יש צדיק באמצע ואותיות חי של הקשורים אליו וכו', כמו שנאמר שיש עץ גדול באמצע שהוא הצדיק, ומסביבו עוד שני עצים שהם בינונים, חסידים.

ספר של בינונים מלמד איך להיות חסיד – איך להיות קשור לצדיק. ומי שרחוק מהצדיק, איך קוראים לו? מתנגד. בשביל המלה "מחצית" צריך את כולם, בעצם חמשה אנשים – צדיק אחד באמצע, "צדיק יסוד עולם"[ח], "חד בדרא"[ט], עם שני חסידים סמוכים אליו ושני מתנגדים רחוקים ממנו. זהו ציור מופלא – ככה צריך. שני המתנגדים שומרים עליו מרחוק ושני החסידים שומרים מקרוב – והוא באמצע. זה אומר שהבינוני קרוב להיות צדיק, כפי שברור בתניא. מצד אחד, הוא לא צדיק – לא שולט על פנימיות מדות נפשו ממש – אבל בכל לבושיו, מחשבה דבור ומעשה, הוא מאה אחוז, עד שמבחוץ אומרים לו "צדיק אתה", רק שהוא צריך לדעת שאינו צדיק. הוא נראה ומתקבל כצדיק, וכאן, בנועם אלימלך, גם קוראים לו צדיק – סוג של צדיק (לא רק צדיק בשם המושאל, כמבואר בפרק א בתניא, שהוא צדיק בדינו בהיות זכויותיו מרובות מעונותיו, אלא צדיק ממש בכל לבושי נפשו, בכללות המודע שלו).

המגמה של התורה היא בכלל שכולם יהיו צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[י]. גם הרשעים, שהם המתנגדים, ברגע שהם יודעים שהם שומרים על הצדיק מרחוק – גם הופכים להיות צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים". הצדיק באמצע מקרין, וגם שואב את כולם לתוך עצמו.

כדרכנו, רק לראות שזהו רמז טוב, עושים את הגימטריא, לפי צדיק-בינוני-רשע – המונחים של חז"ל ושל התניא. צדיק וסביבו בינוני-בינוני וסביבם רשע-רשע יוצא משהו מאד מושלם – 1600, 40 ברבוע, "ומספר את רבע ישראל"[יא], ועוד הרבה דברים חשובים. העיקר בחכמת המספר שיוצא שלמות של רבוע. הממוצע של כל אחד הוא שך, פעמיים וחצי בינוני (כל בינוני הוא "צווי דינים" והרי שך הוא חמשה דינים כנודע!) – הערך הממוצע כאן שייך לבינוני דווקא. שך הוא נער – וגם נערָ, שכתובה בתורה בלי ה – כוונה חשובה באריז"ל. כולם נערים, "ונערים ממשתה נגינתם"[יב] – בחורי ישיבה.

זה היה מאמר מוסגר שכאשר לומדים נועם אלימלך – ושאר ספרי החסידות הכללית, שהוא הראש שלהם – והוא מחלק בין צדיקים, צריך לקחת בחשבון שיתכן שהצדיק הנמוך יותר הוא בעצם הבינוני של התניא. זהו יסוד חשוב מאד, שכאן רואים אותו.

נקרא בפנים:

והיה כי תבא כו' נראה לפרש דהנה יש שני מדריגת צדיקים יש צדיק עובד ד' מיראה כל ימות החול ובהגיע שבת קודש ניתוסף עליו קדושה יתירה שעובד מאהבה

חול גם לשון חיל ורעדה, חלחלה – פחד, יראה. בימות החול הוא עובד את ה' מיראה, ובשבת מקבל נשמה יתרה שהיא תוספת קדושה יתרה.

כי בחינת שבת היא אהבה ובא יבא הצדיק במדריגת אהבה.

איך יודעים ששבת קשורה למדת האהבה? מפורש ששבת היא ענג – "וקראת לשבת ענג"[יג], והפסוק אומר "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[יד] – ענג הולך עם אהבה.

כשבאים לשבת – עולים מיראה לאהבה. זהו הצדיק הנמוך, שאמרנו שמתאים להיות הבינוני – במדרגה מאד גבוהה של בינוני (בבינוני גופא יש "צווי דינים" כנ"ל, וכמבואר בתניא, אך הם מתפרטים לריבוי דרגות גבוה מעל גבוה...). לבינוני, שמדתו הקבועה היא יראת ה', מתווסף גם בשבת וגם בזמני תפלה, כמו שכתוב בתניא[טו], שכל תפלה היא בחינת שבת, אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[טז]. ככה הוא עובד את ה' ביראה – גדר הבינוני שכל הזמן הוא עומד על המשמר. יש לו יצר הרע, וכל הזמן צריך לשמור על מחשבה, דבור ומעשהשלו  שלא יהיה בהם שמץ של עבירה. ודאי שהוא אוהב את ה', אבל עיקר עבודתו וגדרו הוא יראה. אבל יש זמנים – בעיקר בשבת, או כמו שאמרנו הרגע כאשר זוכה להתפלל תפלה חב"דית אמתית – שהוא זוכה ל"פולחנא דרחימותא". בשבת קדש כל הזמן יש השראה אלקית של אהבה.

זהו צדיק אחד.

ויש צדיק שגם בימי החול עובד ד' באהבה

הצדיק השני הוא הצדיק העליון. בכלל, כשהוא אומר שיש שני סוגי צדיקים – מה הוא מתכוון לפי קבלה וחסידות? צדיק עליון וצדיק תחתון, יוסף ובנימין, יסוד ז"א ויסוד נוקבא[יז]. באמת הבינוני של התניא קשור לבנימין – לא בכדי בנימין מתחיל כמו בינוני. [שמו שנתנה לו אמו בלידתו הוא בן-אוני[יח].] כן. הצדיק העליון מזדהה עם יוסף. אצל הראשונים אולי היוסף החשוב ביותר הוא הנמוקי יוסף – עמו מזדהה הרבי ר' אלימלך, כנ"ל.

היסוד כולל את כל החסדים דז"א – כולו אהבה, ריכוז כל האהבות של כל הספירות העליונות ממנו, כל ה הספירות. ו קצוות הם ימי החול – אז בעצם לכל יום בשבוע יש אהבה מיוחדת. ליום ראשון בשבוע – האהבה של החסד. יום שני של השבוע – האהבה של הגבורה. יום שלישי – האהבה של התפארת, וכך הלאה. כל הזמן הוא באהבה.

כתוב בתניא, באגרת הקדש – שעכשיו קראנו – שיש לו גם יראה, אבל היראה היא בנסתר והאהבה היא הגלויה אצלו, "ואתהלכה ברחבה"[יט]. הוא שייך לימין בעצם, אהבה בעצם. אצל הצדיק הזה החול הוא חלות. אהבה היא השראה – שורה עליו אהבה.

וזה הצדיק נקרא בשם שבת כדאיתא בזוהר הקדוש תלמיד חכם נקרא שבת והיינו כי שבת היא בחינת אהבה והצדיק הזה גם כן תמיד בבחינה הזאת לכן גם כן נקרא שבת.

הצדיק עליון כל כך מזוהה עם האהבה, שהיא הענין של שבת, עד שקוראים לו שבת.

המלה שבת היא גם כפולת אהבה. כמה פעמים אהבה יש בשבת? 54. אחת הגימטריאות של ריו (בבא מציעא) היא "דידן נצח", ד"פ דן – לכאורה זה דין-גבורה, אבל ריו עולה ג"פ חסד. כנראה שבת מנצחת את כל היראות והכל הופך להיות אהבה – דן פעמים אהבה.

וזהו שאמרו חז"ל כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים רוצה לומר הצדיק שהוא תמיד בבחינה אהבה והוי כמענג עם השבת שמתענגין זה עם זה כי הוא תמיד בבחינת אהבה כמו השבת

כל הזמן הוא "מענג את השבת". אמרנו ששבת היא אהבה בתענוגים. יש אהבה סתם, אהבה זוטא, ולמעלה ממנו אהבה רבה, ועוד יותר אהבה בתענוגים. הצדיק הנמוך, שכל השבוע ביראה ובשבת באהבה, לא בטוח שאהבתו בשבת היא "אהבה בתענוגים" – אולי זו אהבת עולם או אהבה רבה. אבל הצדיק העליון כל הזמן בבחינת "המענג את השבת", שזוכה ל"נחלה בלי מצרים", כפי שיסביר. זהו הצדיק של המחצית, אליו צריכים להיות קרובים.

הוא מסביר כאן שמענג את השבת היינו כמו חתן וכלה, שני אוהבים. אהבה בתענוגים אינו שעשוע רק שלי, אלא שעשוע הדדי – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" – הדדי גם לשון הד, שמהדהד את השני. הדיוק הוא ש"מענג את השבת" פירושו "עם השבת".

נותנין לו נחלה כו' [מהי נחלה?] רוצה לומר נחל ה' הוא הנחל העליון אשר משם מושך הצדיק השפע לישראל.

ה יכולה להיות קיצור של ה' – נחל ה', נחל של ה' – וגם רומזת לאות ה של שם הוי'. הנחל העליון בקבלה הוא ה"אין מזל לישראל"[כ]. נחל הוא התיקון השמיני של יג תיקוני דיקנא, ראשי תבות "נֹצר חסד [יחד עם התשיעי, לפי הזהר והאריז"ל] לאלפים"[כא].

יש שני פירושים ל"ג' רישין שבכתר" שכנגד אותיות י-ה-ו של שם הוי' ב"ה: יש ג' רישין רק בפרצוף אריך אנפין, הפרצוף החיצוני של הכתר – גולגלתא-אוירא-מוחא (סוד "תבת גמא" כנודע). ויש ג' רישין בכללות הכתר (הכולל שני פרצופים, עתיק יומין ואריך אנפין, פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר) – רדל"א רישא דאין ורישא דאריך בלשון עמק המלך או רדל"א-גולגלתא-מוחא סתימאה בלשון העץ חיים.

זהו דבר שחשוב מאד להבין, שיש י-ה-ו בכתר בשני אופנים שונים. לפי שני הפירושים סוד הדיקנא הוא המלכות שכנגד ה-ה תתאה של שם הוי', והוא סוד נחלה – נחל ה'.

יגולגלתארדל"ארדל"א

האויראגולגלתארישא דאין

ומוחא סתימאהמוחא סתימאה רישא דאריך

הדיקנא

"שנים אוחזין בטלית

בתחלת לימוד מסכת בבא מציעא יש לעיין בקובץ שהרבי כתב בשנת תש"ב, כשרק הגיע לאמריקה, לפתיחת הזמן של לימוד בבא מציעא בישיבות שם – קובץ שלם על הסוגיא הראשונה של בבא מציעא[כב]. יש בזה גם נגלה, בעיקר בהתחלה ובסוף, וכל האמצע הוא ההסבר החסידי ל"שנים אוחזין בטלית". יש בחסידות כמה וכמה אופנים של פירוש, וכאן אופן מיוחד, כמו שנסביר.

מלת המפתח כאן היא טלית – מהי הטלית שאוחזים בה. לא סתם מתחילים בטלית. בפשט טלית היא בגד, או כל כלי מטלטלין, כמו שכתוב בשו"ע. בכל אופן, ודאי מכוון שנקראת טלית. גם קשור לנועם אלימלך, שאמר[כג] שמצות ה"זהיר טפי" שלנו, עד ביאת גואל צדק, היא ציצית – קשור לטלית. מהי הטלית? או ששנים אוחזים במצוה ורבים ביניהם מי זכאי בה. במצוה גופא יש שלש בחינות – או המצוה עצמה, עצם המעשה; או פעולת המצוה; או שכר המצוה. חלוקה חשוב שמסביר כאן בקונטרס – 'דריי דינים'. יש את המעשה ויש מה שהוא פועל במציאות. אם לומדים קבלה, כל הכוונות של המצוה הן הפעולה – הפעולה בעולמות העליונים. אם לומדים נועם אלימלך, הפעולה היא המשכת שפע לעם ישראל – זו פעולת המצוה, אבל עדיין לא שכר המצוה. "שכר מצוה מצוה"[כד] – שכר המצוה הוא לעולם הבא, לעתיד לבוא. מהו השכר? כמו המשל בחסידות[כה] ל"שכר מצוה – מצוה" עצמה – אבן יקרה שנמצאת בקופסא נעולה, ורק יודעים שהיא שם, אף שאי אפשר לפתוח. לעתיד לבוא יפתח ויתגלה – מה יתגלה? ה' יתגלה. מצוה היא מצ שהם יה באתב"ש ו-וה[כו]. מצוה היא גילוי אלקות.

איך אפשר להסביר באופן כללי את ההבדל בין חסידות כללית – כמו נועם אלימלך – לחב"ד? ומה ההבדל בין שניהם לבין גאונות ב'נגלה'? מאד חשוב לנו גם להיות קשורים לגאוני ישראל האמתיים בנגלה. ההבדל הוא בעצם שלשת הדברים האלה: מי שאצלו העיקר הוא להגדיר את המעשה – החיים שלי הם לעשות מצוות, ואני צריך לדעת איך לעשות, זו התורה שבעל פה, כמו שגם כתוב בתניא. בלי התורה שבעל פה איני יודע איך לעשות שום דבר – רק מתוך התורה שבכתב. הנגלה, שהוא הגופא דאורייתא, בא להגדיר את המעשה. מהי חסידות כללית, כמו נועם אלימלך? היא באה להסביר ולהדגיש את הפעולה של המצוה. עוד פעם, אם אתה מקובל – הפעולה היא בעליונים. אם אתה חסיד – הפעולה היא בתחתונים. לכן כל הספר הזה, וכך קדושת לוי וכל ספרי החסידות הכללית, הוא איך שהצדיק ממשיך ברכה – איך פועל במציאות לטובה, לטובת עם ישראל וכל העולם. מהי חב"ד, לא זה? ודאי גם בחב"ד חשובה המשכת ברכה, אבל לימוד חסידות חב"ד הוא לטעום את השכר – מצוה לטעום בערב שבת ממאכלי שבת. טעימת השכר היא אלקות – להתבונן ולדבר באלקות.

עוד פעם, זו הגדרה מאד חשובה במאמר הזה של הרבי – שיש את המעשה, הפעולה והשכר. שלש בחינות של טלית. בסוף המאמר הוא מדגיש בעיקר את השכר – מתאים, כי זהו עיקר חסידות חב"ד – השכר של הטלית. כלומר, הטלית היא סמל של שכר מצוה, של כל מצוה, סוד "חלוקא דרבנן". יש טלית שהיא עשית המצוה, טלית שהיא הפעולה וטלית שהיא השכר. ספרנו[כז] על רבי פינחס מקוריץ, שיש סיפור שהשאלה – המריבה או לא מריבה (כמו בסיפור ההוא) – מי פעל את הפעולה, מי המשיך את הברכה, פקד את העקרה וכו'. שוב, כאן העיקר הוא משיכת השפע לישראל – הנחל העליון ממנו ממשיך הצדיק ברכה (סוד ה-ה תתאה של שם הוי' ב"ה שבכתר עליון כנ"ל).

עכשיו הוא מגיע לעיקר ה'לומדות' כאן. אמרנו קודם שהנועם אלימלך שייך את עצמו לנמוק"י. מי שמכיר אותו, עוד לפני שהתקרב לחסידות, בזכות אחיו הרבי ר' זושא, הוא היה גאון עולם – עילוי, מגדולי גאוני הדור. הרבי ר' זושא היה רב – הוא התפלל לה' שישכחו מזה, ובאמת פעל זאת, שחשבו שהוא איש פשוט ביחס ללימוד, כמו שחשבו גם על הבעל שם טוב. אך אדמו"ר הזקן כינה אותו "הגאון האמתי". שוב, הרבי ר' אלימלך היה עילוי עצום – לא שכחו מזה, אך הספר שלו מתקבל בחיצוניות כ'ווארטים'. בתוך כל הווארטים האלה – כנראה הכוכבים בתוך הספר... – יש גאונות נפלאה. רק גאון עולם יכול לומר שאין אף אחד שיודע ללמוד נמוקי יוסף כמוני.

וזהו דמצינו באליהו הנביא ז"ל וישב בנחל כרית והעורבים מביאים לו לחם.

כאשר אליהו הנביא ברח מאחאב ואיזבל, כשגזר בצורת שלא ירדו גשמים, ה' אמר לו לברוח מהם, והבטיח לו שיכלכל אותו – איך? הוא ישב שם בנחל כרית ועורבים יביאו לו אוכל מתוך המטבח של אחאב, בו היה צדיק עובד-מטבח. מכאן לומדים שעובד מטבח יכול להיות צדיק מאד – עובדיה הנביא. האוכל שם היה בהכשרים הכי טובים, והיו באים עורבים ולוקחים בבקר ובערב לחם ובשר ומביאים אוכל לאליהו הנביא.

יש כאן רמז יפה לשבת וחול – "וישב" היינו שבת ו"נחל" לשון חול. גם בחול הוא שבת – "וישב בנחל". "כרית" היינו כריתות ברית.

ולכאורה למה בחר ה' בעורבים שהם אכזרים על בניהם שהם יביאו לו לחם [עדיף שיונים יביאו לו, איזה עוף טהור. לא סתם "כל עֹרב למינו"[כח] הוא עוף טמא, אלא שיש להם עוד גריעותא – שהם אכזרים על בניהם. קליפה קשה ביותר, בדיוק ההיפך מהקדושה, מהיהודי, שהסימן הראשון והעיקרי שלהם הוא רחמנות – ובפרט על הבנים. איך זה שה' גזר שדווקא עורבים יביאו לו לחם ובשר?]

ועל פי דברינו הנ"ל כך פירושו וישב בנחל [מביא רק את שתי המלים.] שהיה ממשיך השפעות מנחל העליון ["כרית" היינו כריתות ברית, וגם אותיות כתר – סוד הדיקנא. העסק שלו – "פעֻלת צדיק לחיים"[כט], "ועמך כֻלם צדיקים" – כל הזמן להמשיך לזולת ברכה, גם לזולת הפרטי וגם לזולת הכללי, עם ישראל.]. ודרכי העורבים הם הקליפות [העורב הוא קליפה קשה כנ"ל, הוא שחור בסוד "וחשך על פני תהום".] לטרוף טרף ההשפעות [עוף טמא בכלל הוא טורף – הפשט של טריפה, ההיפך מכשר. מה הוא טורף? את ההשפעות והברכות שהצדיקים ממשיכים. הבינוני – הצדיק התחתון כאן, עובד ה' מיראה כל ימות החול – לא יכול להשמר מהעורבים, הם טורפים ממנו את שפע הברכה שהוא ממשיך, הוא פגיע על ידם. אבל צדיק אמת, שהוא בחינת שבת – לא רק שלא פוחד מהעורבים,] אלא העובד ד' מאהבה גם הם ישלימו ויסכימו עמו [השלמה היא יסוד והסכמה היא הוד, כמוסבר אצלנו בפרצוף הדעת[ל]. באותו מקום ש"הודי נהפך עלי למשחית" שם הקליפות מתהפכות להסכים-להודות לצדיק-אמת, וכידוע שגם הגיור, להיות יהודי, הוא בספירת ההוד. כאן העורבים 'מתגיירים', וכפסק הרמב"ם שמקבלים גרים אפילו מעמלק.] לבלתי יגעו בהשפעה [מתאים לתניא, שההבדל בין הבינוני לצדיק הוא בין אתכפיא לאתהכפא. לבינוני, שעובד מיראה, כל הזמן יש מלחמה ועימות עם העורבים שרוצים לחטוף ממנו את השפע. אבל הצדיק, שגם בימות החול עובד מאהבה, מתענג עם השבת – כנסת ישראל – כל ימות השבוע, כמו משה רבינו "איש האלהים"[לא], "בעלה דמטרוניתא"[לב], לא רק שלא פוחד מהעורבים אלא עושה אתהפכא. לא רק שהעורבים לא טורפים ממנו הלחם והבשר שרוצה להמשיך לעם ישראל, אלא שהם בעצמם מביאים לו לחם ובשר.]

וזהו רמז שהעורבים הביאו לו לחם רוצה לומר שגם הקליפות הסכימו עמו וזהו כל המענג כו' [הצדיק שכל הזמן באהבה.] נותנים לו נחלה כנ"ל להמשיך השפעות מנחל ה' בלי מצרים רוצה לומר בלי שום קטרוג ומונע [בלי קליפות שמיצרים לו. הקליפות יכולות להפריע ולטרוף את השפע רק אם יש קטרוג. יתכן קטרוג שהיהודי לא בסדר במשהו, אבל הצדיק התחתון כאן – בינוני של תניא – הוא מאה אחוז בסדר במחשבה, דבור ומעשה. מה הקטרוג עליו? שלא מהפך אותי, שלוחם אתי כל הזמן. זהו גופא קטרוג הקליפה נגד הבינוני. ברגע שאתה צדיק – צדיק אמתי לפי התניא – ומהפך את הקליפות, כולם אוהבים אותך, גם האויבים, גם הגוים, המהפכה הרביעית (ועד לגיור כהלכה כנ"ל), ואפשר להמשיך שפע בלי מצרים.]

כעת חוזר לפסוק שלנו:

# וזהו כי תבא לשון יחיד [לא 'כי תבואו'.] דהיינו כשיהיו כל ישראל באחדות

מהמשפט הזה הבנתי את סוד ה"מחצית" שאמרנו בהתחלה. מחצית היא מלה אחת. אם כל ישראל הם באחדות – עם הצדיק באמצע, וה-חי מכאן וגם ה-מת מכאן – כולם נכללים בתוך הצדיק. גם מי שעבודתו ביראה – החסיד, שמצד אחד הוא רק בינוני, נלחם, ירא-חטא – בדבקותו בצדיק הוא עצמו מתמתק. למי שלוחם כל הזמן מר, וההתקשרות לצדיק מהפכת אצלו את המר למתוק – הוא טועם את המתוק, טועם בערב שבת (שעדיין אצלו לא שבת ממש, לא אהבה בתענוגים) ממאכלי שבת. זה מה שרוצה לומר כאן. עיקר הגאולה תלויה בכך שנהיה באחדות, כי אז כולם יקבלו את המדרגה מעין מדרגת הצדיק האמתי.

# אשר ד' אלקיך ["נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה".]

כאן יאמר כלל גדול לגבי כל פעם שכתוב בתורה "הוי' אלהיך", כמו "ואהבת את הוי' אלהיך":

רוצה לומר שבכללות ישראל יש שני הבחינות הנ"ל

לרשעים לא מתייחס, "לא בשופטני עסקינן"[לג], אלא "ועמך כֻלם צדיקים". כתוב בזהר שי-ה-ו-ה מתחלף בא-ה-ב-ה, ועולה ב"פ אהבה. שם הוי' בכל מקום הוא מדת האהבה ושם אלקים מדת היראה. לכן לצדיק פונה "הוי'" ולבינוני פונה "אלהיך".

אהבה ויראה # ד' הוא אהבה # ואלקים הוא דין הוא יראה אז כשתהיו כולם באחדות

שה-חי דבק ב-צ. האות צ היא כפולת חי – ה"פ חי. במספר סדורי וכן במספר קטן צ = חי. אם מוסיפים את ה-מת מגיעים למחצית, אבל כעת חצי – אמרנו ש-בבא מציעא עולה חצי-חצי. כאשר כולם מתכללים באחדות כולם באהבה, מדת שבת – כל ישראל שבת. אם תהיו באחדות, "והיה כי תבוא אל הארץ", "'והיה' לשון שמחה"[לד]. במספר קטן, מחצית = 26, ה-צ (צדיק) עם ה-חי הסמוך (בינוני) וה-מת הרחוק (רשע) הכל מכריז אחדות הוי' – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

נותן לך נחלה [יכולת להמשיך מ-נחל ה'. איפה האתנחתא בפסוק? אפשר לחשוב ש"נֹתן לך נחלה וירשתה", אבל זו טעות – האתנחתא ב"נחלה", ואז "וירשתה וישבת בה". מה צריך לעשות כאשר קבלת נחלה? צריך להיות] וירשתה רוצה לומר אז יהיה הנחל ה' בידך [מפרש "וירשתה" כמו לקיחה ביד, שיהיה רכוש שלך – רכישה היא רכוש גמור, שלא יהיה חד-פעמי, מקיף, אלא פנימי. שכל הזמן תוכל להמשיך ברכה ושפע בלי מקטרג ומונע, בלי הפרעה, עד שגם העורבים, סוד אותיות מת של "מחצית", יביאו לך לחם ובשר – יתנו לך ביד הפתוחה שלהם להמשיך לחם ובשר לכל העולם:] להמשיך השפעות קדושה וברכה לכל ישראל.

עד כאן. זהו הקטע הזה, שיש בו הרבה יסודות.