דינא דמלכותא דינא (ב)

טו תמוז תשמ"ט

מלכות ישראל ח"ז

קבר יוסף הצדיק, שכם ת"ו – טו תמוז תשמ"ט

הנושא הראשון הוא – דינא דמלכותא דינא: דין תורה שמאשר את דין המלכות, ואז מעלים את המלכות לבינה וזה מרפא את קושי הדין שמצד הגבורה.

בבינה אין ענישה יש רק הקפדה, ענישה מתחילה מגבורה וע"י העלאת הדין לגבורה, שיש שם רק הקפדה, זה בעצמו פועל דינא רפיא וכל זה הוא רק חיצוניות בינה (מינה דינין כו').

כשם שמינה דינין מתערין נאמר בבינה מצד חיצוניותה, כך פנימיות בינה הוא ענין המתקת הדינים.

יש כח בבינה – שהיא שרש הדין – שאם מכניסים את הדין לפנימיות בינה פועלים המתקת הדין והתהפכותו לחסד גלוי בשרשו. דין למטה הוא ענישה, יש צורות של ענישה– יכול להיות שאני פשוט לא מסתכל עליך.ופה, ענישה היא גבורה שאם מעלים אותה לבינה, אפשר להרפותה – זה בחיצוניות. ואם מעלים לפנימיות בינה אפשר גם להפוך את זה, לא רק שאני מסתכל עליך אלא אני מסתכל בעינים טובות. אם אני משיג את הנסיבות שהביאו אותי לקפידה עליך, אם אבין את המציאות בפנימיות בשרשה, הכל יתפרש לי הפוך.

בעצם כל ההתעוררות שלי וכל המידות שלי הן לפי איך שאני תופס את המציאות וכל תפיסה היא חיצונית בתחילה ואם אתבונן בפנימיות, כל תפיסת המציאות שלי תשתנה וממילא גם המידה שלי תתהפך והדין יתהפך לחסד ממש [כלל גדול בחסידות הוא ששלילת ההפך אינו חיוב עדיין. מר' אייזיק מהומיל: "לחיים ולא למות" למה כתוב ולא למות? על פי הגמרא בנדרים שהאות ל היא קיצור של המילה לא. אלא צריך שיהיה חיים. חיים ולא מוות. לא מוות זו שלילת המיתה אך אינה חיים עדיין].

קודם הדין מתהפך לחסד בשרש הנעלם של הדין בפנימיות בינה:

שבה [בבינה] הגבורות דאבא [מוסר אביך] נשמעות [שמע בני מוסר אביך] והופכים להיות חסדים דאמא, שזה עיקר סוד תורת אמך, בחינת תורת חסד על לשונה.

הפסוק אומר "שמע בני מוסר אביך" (הפסוק הראשון שמלמדים ילד על פי הירושלמי, בעוד על פי הבבלי מלמדים את הפסוק: "תורה ציוה" וכו'), מוסר אביך ותורת אמך הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שעל פי הסוד הם אבא ואמא, י-ה. ואם כן למה שמע בני – שמיעה זו בינה – ולא ראה בני, כנגד החכמה? שמע בני מוסר אביך ועל ידי כן לא תיטוש תורת אמך.. מוסר אביך אלו הגבורות דאבא אך שמיעתן – הוא ענין הגבורות כפי שנשמעות באמא. וזה סוד תורה שבכתב שכשהבינה שומעת אותן היא הופכת אותם לחסדים.

(הרש"ש מפתח את זה איך שגבורות דאבא הופכים להיות חסדים דאמא), אם מעלים דין חיצוני לאותו מקום בו גבורות דאבא הופכים באמא לחסד, זה הופך גם את הדין התחתון לחסד. יש כאן שני כיוונים: כשאתה לא מסתכל על מישהו, זה דין תחתון ואנו רוצים להעלותו לפנימיות אמא ולהפכו לחסד, מה הכח של פנימיות אמא שהופך לחסד? היא לא הופכת לחסד את הדינים העולים אליה, פנימיות בינה הופכת לחסד את גבורות דאבא, וממילא יש לה את הכח, כאשר כל דין שיעלה לשם, לאותו מקום, להפוך גם אותו לחסד.

מה זה גבורת דאבא? הרי אמרנו שהכל מתחיל מחיצוניות אמא ושם זה רק קפידה, אז מה יכול להיות גבורות דאבא שאין זה קפידה? מהו כוחו של אבא? –מכח התקיפות מה שהוא מתבונן בפרט אחד זה כבר גבורה, מה שהוא מגדיל את ראייתו ומתמקד – גבורות זה צמצום – בראייתו על פרט אחד. זה כמו מנהל מוסד שיכול לא להסתכל על כלום אך ברגע שיתחיל להסתכל בפרטים למטה מה קורה, זה כבר גבורות דאבא, עצם ההסתכלות על הפרט.

ואיך היא ההפיכה לחסד באמא? זה כמו מאמר חז"ל "למה אשה רוצה בן?" יש לה כח לתרץ – משום בינה יתירה ניתנה באשה. היא יודעת למה עכשיו צריכה להיות כוס שבורה על הרצפה... ההסתכלות של גבורות דאבא זה תהו ויכול בעצמו לשבור את הכוס, אך אצל אמא זה מתורץ, מיושב ומסודר.

אלו גבורות ההופכים לחסדים אצל אמא. ותכונה זו הופכת גם כל דין תחתון לחסד. לכתחילה ראיית אבא, שלא מסתכלים על הפרטים זה "כולם נסקרים בסקירה אחת".

ומכאן מובן ריבוי החסדים של תורת הרב קוק, שאין שם התעוררות דין כי אין הסתכלות על הפרט, אלא על הכלל. אין 'הוא אמינא' של דין בהסתכלות על הכלל.

– יש תופעה בלשון הקדש, היא חכמת הצירוף, שכשיש מעגל של צירופים– מקשה אחת– תמיד ישנו צירוף אחד שהוא שלילי. זה בא מקבלת ר' אברהם אבולעפיא, אך בתוך מעגל הצירופים הוא חייב להיות שם, הוא משלים. יש ז' שרשים בתנ"ך של ג' אותיות שכל צירופיהם הם שרשים ולכולם משותפת האות ר', אחד מהם זה "חצר" (הולך לפי סדר האותיות: ח–צ–ר), כל השיטה אצל אבולעפיא להגיע לרוח–הקדש – שזה תיקון כח המדמה– היא בלקיחת מילה כמו חצר ואתה מתבונן, מצייר את המילה והמציאות. יש סדר לצירופים חצר חרצ (כמו חרוץ באדמה) (עד שלא ממצים פירוש שרש אחד לא עוברים ממנו).

אצל אבולעפיא כל ההתבוננות היא סרט פנימי, ואם זה סרט שמונחה ע"י לשון הקדש הוא מתקן את כח המדמה שבנפש, ומביא את האדם לרוח הקדש.

לסדר הצירופים יש כלל, שהופכים כמה שפחות אותיות מהסוף ע"מ לא לחזור לצירוף שכבר היה.

לדוגמא: חצר, אח"כ חרצ, צרח (וכאן אי אפשר להפוך ב' אותיות אלא צריך להפוך את כל הג'), צחר, רחצ, רצח (ואח"כ הצירוף חוזר להיות חצר. הסוף הוא תמיד ההפוך של ההתחלה).

יש שתי שיטות בחכמת הצירוף, וזו שיטת אבולעפיא. אם אני מזהה מבין ג' אותיות השרש מי נוטה לאן בחב"ד, אני יכול למקם אותם ב-ו קצוות. אצל אבולעפיה אין ספירות יש רק שם. יש כאן דמיון ובשביל רוה"ק והשלמות של מעגל זה אם חסר לי הרצח, חסר לי בורג (בשלימות החצר) והמכונה לא עובדת. המילים הכי שליליות על פי פשט הן תמיד חלק בלתי נפרד ממעגל של צירוף. יש רק ז כאלו בלשון הקדש, בכולם מופיעה האות ר, ובכולם יש צירופים שליליים, וזו הדוגמא הכי יפה איך שבתוך הכלל הפרט השלילי נטהר. הכלל מטהר ומכריח את הפרט הזה והכלל לא סגי בלאו הכי.

ר' אברהם אבולעפיא כתב 26 ספרי עיון ו-26 ספרי נבואה, בסוף ימיו נעלם ובאותה שנה נתגלה ספר הזהר. הוא הלך לגייר את האפיפיור וכשנידון לשריפה, אמר איזה שם קדוש והאפיפיור מת, אח"כ ברח ונעלם מאז. הקבלה שלו היא קבלה נבואית על מנת להגיע לרוה"ק ולתקן את כח המדמה. ועל מנת להגיע למצב שזה זורם אצלך, צריך הכנות רבות, להיטהר ולהתבודד וכו'. יש לו הכנות שאם אינך מקיים זו סכנת נפשות (ללמוד את דבריו). צריך להיטהר והמון תעניות דיבור ולשבת ימים שלימים לבד ולהתבונן כל הזמן... והוא אומר שלהתחיל להתחמם זה על ידי גימטריה ואז אתה מתחמם ומתחיל בסוד הצירוף. הספר הכי חשוב שלו הוא אמרי שפר, והדוגמא העיקרית מבין ה-ז צירופים זה שפר. שם הוא מתאר את כל החויה שלו שכשהגיע לצירוף פרש, ראה פרשים נוסעים.

אי אפשר להיות מושלם ברוה"ק אם אתה לא מכיר ע לשונות. למה צריך להכיר? בגלל שחוץ מ-ז דוגמאות הנ"ל יש חסרון בכל הצירופים, ויש רק ז שהם מלאים [החכמה האמיתית של ארץ ישראל זו חכמת ועדת הלשון והאקדמיה רק קלקלה... מיסודות תיקון המלכות הוא תיקון ועדת הלשון. רואים שרוצים לחדש מילים אך אין את החכמה לכך].

אז אם כן, בראיית הכלל הפרט הכי גרוע נטהר ונצרף, כמו בתפלה ששם מתירים להתפלל עם העבריינים, כמו סממני הקטורת וזה סוד הצבר – ר"ת צדיק, בינוני, רשע. בלי רשע אין ציבור יש רק צב. וזה שהוא נצרף זה יותר מהרע כסא לטוב (אך באותו מישור) וזה חלק מההסתכלות של הרב קוק, שהכל טוב... זה נקרא מוחין טהורין, אבא זה חכמה. שם בשכל – המילה רצח לדוגמא, אינה יפה? היא יפה מאד, הבעיה היא עם המציאות שהמילה מייצגת, זה ההבדל בין מידות למוחין – שמוחין זה רק להשתעשע עם המילים ואז הכל טוב. העלאת המציאות להשתעשע עם המילה שהיא כולה טוב... בבינה כבר מתחילים להבין, אך אבא אלו מוחין טהורים.

שאלה: מאיפה הגבורה של החכמה?

תשובה: חכמה זה מהר מאד. כשאתה נתקע-מתעכב על משהו יותר מדי זמן ויש חיכוך פנימי, זה גבורות דאבא, כל מה שהוא לא בדיוק ברק המבריק. כך כל תורת אבולעפיא, מהירות, וכך הכל יותר אחדותי. והעיכוב מסביר את מעבר הגבורות לאמא כי אמא ענינה שהייה. זה עיקר הסבר החסידות בזה שחכמה היא למעלה מהזמן – הרף עין, ובינה זה דווקא שהייה, ט חדשי העיבור. אצל אבא העיכוב הוא תקלה ואם מעבירים את התקלה למסגרת של אמא זה הופך להיות תיקון.

גבורות דאבא זה כל חסרון שישנו, שאם האבא לא מסוגל להסתכל על פרט אז הוא עיוור ולא רואה בכלל. גבורה זה לצורך דיבור, אבא יסד ברתא, השפעה מחכמה לדיבור.

גבורות דאבא זה גם ענין הבטול וגם לדוגמא, כמו שאצל חסידים זה לבטל את הזולת. יש בטול טבעי אך מה הכוונה לבטל את הזולת? זה ביטוי עמוק בחסידות, שמי שהוא בטל באמת לא מסתפק בזה שהוא בטל, אלא הוא חייב להחדיר את הרגשת הבטול בכולם. שתרגיש שאתה בטל. חסידים ניסו זאת, לפתח "שיטות בטול הזולת" ומי שיזכה בפיתוח שיטה זו יזכה בפרס המשיח...

זה קשור עוד יותר למוסר אביך – תורת אמך, תורה ל' הוראה זו הדרך, מה לעשות בחיים. אך מוסר הוא שבט מוסר, זה פשוט 'בני תהיה בטל, לא איכפת לי מה תעשה רק תהיה בטל'. וזה גבורות דאבא – להשפיע את הרגשת הבטול [כל פנימיות התורה קשורה לתושב"כ, למוסר אביך].

העיכוב של גבורות דאבא – הוא תקלה, אבא זו סקירה אחת. לאחר שעברתי כאן על כולם אני מתעכב עליך – למה? כי הבטול שלי לא הגיע אליך, זה פשט. יש להסתכל על כל התמונה בעיני חכמה – בטול, וכשמגיעים לפרט אליו לא הגיע הבטול נעצרים עליו ומנסים לראות את הבטול שבלב. זה מפורש בחסידות שההתעכבות על הפרט היא היות שמרגישים שהבטול לא חודר שמה. זה הראש של אבא ודרך ההסתכלות על הפרט הוא מנסה להחדיר אליו את הבטול. מצות תוכחה זה להראות, כמו הוכחה מתמטית, זה הענין של אבא להוכיח לך את הבטול. וכתוב הוכח תוכיח – קודם את עצמך...

התיקון הוא שהגבורות יעברו לאמא ויתמתקו שם ויהפכו לחסדים. מה זה שהגבורות דאבא הופכות לחסדים באמא? אם אני נתקל במי שלא בטל עדיין אין זה צודק לקרוא לזה קפידא. מדוע לא? כיון שזה כל כך טבעי ועצמי שאני לא מקפיד עליו, אלא רק נתקע בו. זה למעלה מטעם ודעת, ואי אפשר לעבור מזה הלאה. אך זה מתהפך מזה שבאמא אני תופס שברוך ה' שהוא ישנו. שאם היה בטל כמו שאבא רוצה, אולי היה נעלם לגמרי ולא היה נמצא פה. חנה בקשה "זרע אנשים", שהוא נורמאלי, ונורמאלי מצד אבא זה ישות, הוא לא אוהב את זה, אך מצד אמא זה טוב והיא אוהבת שהוא מתקיים, היא שמחה בדבר אצל בנה שאצל אביו הוא בעיה, שאינו מספיק אין לדוגמא...

הישות של הבן זה ניחא לה, אצל האבא זה לא ניחא ליה כלל. זו דוגמא טובה לאיך גבורות דאבא עוברים לאמא ונעשים שם חסדים.

עכשיו, מה זה חסדים דאמא? זה להיות שמח עם המציאות הנוכחית, היות שיש השגה שמציאות זו, איך שלא נראה אותה היא קיימת, ומי יודע אם מציאות אחרת תתקיים?...

וכן כל אדם, בכל מצב שמעורר דינים – ענישה, אם יעלה את זה להשגה זו, השגה שרואה את עצם הקיום של הבן שלי או של חבר שלי, הנשמה הזאת שעכשיו הוא קיים ובזה אני שמח איך שלא יהיה, ומה פתאום לתת לו עונש על מה שעשה? בגלל שמי יודע אם היה אחרת – אם בכלל היה קיים במציאות.... זו השגה פנימית שכולה חסד ואלו חסדים דאמא.

בסדר, עד כאן.