איפה סבא?!

ליל שבת תצוה-זכור תשפ"ו – כפ"ח

רבי, התקשרות ולימוד חסידות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת זכור תשפ"ו – בה נפתחה מלחמה עם איראן – התקיימה בבית הרב שבת-נכדים בגילאי ישיבות, עם שיעורים ארוכים ומשמחי-לב. מתוך הדברים נדלו כאן פרקי-יסוד העוסקים ביסודות החסידות – רבי, חסיד ולימוד החסידות. פרק א מדריך כיצד לחפש את הרבי בתוך שיחה שלו (וגם את ה' בתוך התורה בכלל...). פרק ב עוסק בעיקר עניינו של חסיד – מציב קומה שלמה בנושא, עם דגש על כך שעיקר חסידות חב"ד הוא קידוש ה'. פרק ג הוא הדרכה מפורטת על שלשה שלבים בלימוד כל דרוש בחסידות. פרק ד עוסק בעצמותו, מהותו ומציאותו של רבי – שהן שלמות של אמת, טוב וצדק. כל פרק הוא 'פנינה' בפני עצמה, והמהלך כולו מדריך בדרך החסידות. הדברים נלמדו בי"א אדר, "שלשים יום קודם" י"א ניסן, יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש, והם מתפרסמים כאן בערב יום ההולדת.

א. לחפש את העצם בלימוד התורה

איפה הרבי בתוך השיחה?

יש סיפור ידוע על אדמו"ר הזקן ונכדו אדמו"ר הצמח-צדק, שיש לו כמה גרסאות, וכאן בחרנו גרסה אחת[ב]:

רבינו הזקן החזיק בחיקו את נכדו הרבי הצמח צדק בימי ילדותו, ויאמר הילד לסבו: סבא, סבא.

ויאמר לו רבינו הזקן: איפה הוא הסבא? ויראה הנכד בידו על ראשו של רבינו הזקן. ויאמר לו: רבינו הזקן: זהו ראש ולא סבא. ויראה בידו על לבו של רבינו הזקן: זהו סבא. ויאמר לו רבינו הזקן: זה לב אבל אין זה סבא. וכך ניסה על שאר אבריו הקדושים של רבינו הזקן, ובכולם ענה לו רבינו הזקן, שזה אבר פרטי, אבל היכן הוא הסבא?

ירד הילד מחיק סבו רבנו הזקן וילך לו, התקרב לדלת ועשה עצמו כאילו אצבעות ידיו נתקעו בדלת והתחיל לצעוק: סבא, סבא.

ויפנה רבינו הזקן אל הילד ויאמר לו: מה לך בני, מה קרה?

ויאמר לו הילד: זה הסבא!

באותו אופן, כשלומדים שיחה של הרבי[ג] אפשר לשאול 'איפה סבא?' – איפה הרבי נמצא בתוך השיחה? על מה הוא 'שם את עצמו?', עם מה הוא מזדהה בשיחה הזו? יש מי שיענה שהרבי נמצא בכל אות של התורה שלו, שהכל 'עצמי', וזה גם נכון – אבל ודאי שיש את הנקודה בשיחה בה מתגלה העצם של הרבי. בכל שיחה יש אין-סוף פרטים, כל מיני הסתעפויות ו'קישוטים', אבל צריך לחפש את הנקודה.

הברקה, גאונות, דיוק ובקיאות

בכלל, כאשר לומדים שיחה, כל אחד מתפעל ממשהו אחר:

יש מי שמתפעל מההברקות בשיחה – כשהוא לומד שיחה הוא שואל את עצמו 'מה התחדש לי כאן?' והוא מתמלא התפעלות מהחידושים המבריקים של הרבי.

יש מי שמתפעל מהגאונות הלמדנית – ראש ישיבה ליטאי שלומד שיחה של הרבי יכול להסתכל עליה כמו על 'שיעור כללי' ולשים דגש על ה'לומדות' בשיחה.

יש טיפוסים כאלה שמתפעלים מסגנון הדיוקים של הרבי, שקיים בכל השיחות, בפרט בשיחות רש"י עה"ת ("בן חמש למקרא"[ד]), ומגיע לשיא מסוים בשיחות של השנים נ"א-נ"ב (ה"דבר מלכות"). הרבי יכול להקדיש דיון ארוך על תוספת או השמטה של אות בענין מסוים, וזו הסתכלות מעוררת התפעלות.

ויש מי שמתפעלים מהבקיאות העצומה של הרבי, שאין בקי גדול ממנו בדור וכל אוצרות התורה פרושים לפניו ובאים לידי ביטוי בכל שיחה ובכל מו"מ תורני (כמו שציינו רבים מגדולי הדור שהיו בקשר עם הרבי).

ארבעת הדברים שפרטנו מכוונים, לפי הסדר, כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: ההברקות שייכות לחכמה, שהיא "ברק המבריק על השכל"[ה], י שבשם. ה'לומדות' העיונית שייכת למח הבינה, ה עילאה. הדיוק בפרטי הפרטים מיוחד למוחין דז"א, הנכנסים לפרטים הקטנים (זעיר אנפין), כמדת יעקב אבינו שחזר על "פכים קטנים"[ו] (וכן בשבעת הלימודים שלמד הרבי ר' זושא מגנב[ז] מקביל הלימוד ש"דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול" לספירת התפארת, כללות פרצוף ז"א[ח]), ו שבשם. הבקיאות בכל התורה כולה, שייכת למלכות, עליה נאמר "כל הנחלים הֹלכים אל הים"[ט], ה תתאה שבשם.

אכן, כל ריבוי הרבדים, החשובים והמופלאים, עדיין איננו ביטוי של העצם. צריך לפתח 'חוש' שמזהה בכל שיחה את הנקודה הזו – לחפש איפה בשיחה הרבי עונה לצעקה של הלומד (הילד, לשון נופל על לשון) 'סבא, סבא!', ושם אפשר לומר 'הנה סבא!'. ביחס למבנה הפנימי, צריכים לחפש את קוצו של י, את הנקודה הפנימית שמתלבשת – ולפעמים אפילו מסתתרת – בתוך כל הלבושים היפהפיים של ההברקה, ה'לומדות', הדיוק והבקיאות.

איפה ה' בתורה?

את השאלה 'איפה הרבי בשיחה?' אפשר להרחיב לכל לימוד תורה, לשאלה 'איפה הקב"ה בתורה?'. במתן תורה ה' פתח ואמר "אנכי"[י], ודרשו חז"ל "אנא נפשאי כתבית יהבית"[יא] – 'אני את עצמי כתבתי ונתתי' בתוך התורה. שוב, גם כאן, כל התורה היא שמותיו של הקב"ה[יב] והעצמות נמצאת בכל אות, אבל עדיין אפשר לחפש איפה ה' מופיע באופן הכי גלוי.

בכללות, התורה מתחלקת לארבעה רבדים של הפרד"ס – פשט-רמז-דרוש-סוד (שגם מכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה, וכנגד ארבעת העולמות, מלמטה למעלה)[יג]. מן הסתם, כל אחד יענה לפי שרש נשמתו: המקובל יאמר שודאי צריכים ללמוד את כל התורה, אבל הקב"ה נמצא בגלוי בסוד, בקבלה. יש מי שיאמר שדווקא על חלק הדרוש נאמר "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד מדרש!"[יד], ובפרט הכוונה לאגדות התורה "שרוב סודות התורה גנוזים בה"[טו]. יש מי שרואה את ההתנוצצות של ה' דווקא בחלק הרמז של התורה, שנותן תחושה של 'השגחה פרטית' בתוך התורה. ויש מי שיאמר שבפשט התורה מופיע ה' בצורה הכי ברורה, כשהוא אומר בבירור את רצונו ואת 'השקפתו' על המציאות.

בקונטרס "עניינה של תורת החסידות"[טז] הרבי מסביר שתורת החסידות היא קוצו של י במבנה הזה, היחידה ביחס לנפש-רוח-נשמה-חיה, שחודרת ומפעפעת בכל הרבדים האחרים (במקומות אחרים הרבי מחדד את ההבחנה בין היחידה לעצם הנשמה – ובמאמר "ואתה תצוה" גם בין עצם הנשמה לעצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ה' – אבל כאן הרבי לא מבחין, והיחידה כאן מתאחדת עם העצם, עם היחיד, בבחינת "יחידה ליחדך"[יז]). לכן ודאי יש גם מי שיגיד שהאלקות מתגלה דווקא בתורת החסידות, ואף יקדיש לה את רובו ככל של היום (דוגמת רבי זלמן-משה היצחקי זצ"ל[יח]).

אכן, צריכים לדעת שאנחנו רוצים שהקב"ה יופיע למטה – שהוא לא ישאר בעולם האצילות, עולם הקבלה; או עולם הבריאה, עולם הדרוש וכו'. בסופו של דבר, המגמה היא שה' יופיע בפשט. לכן הרבי שם דגש גדול בשיחות על "פשוטו של מקרא" – הוא רוצה שה' יופיע הכי למטה, "דירה בתחתונים"[יט].

ב. עניינו של חסיד

קידוש ה'

אחרי כל ההקדמה הזו, נשאל על מה שאנחנו לומדים כאן השבת – דבר מלכות לפרשת תצוה – 'איפה כאן הרבי?'. בכלל, אפשר לומר שכל שיחות הדבר מלכות חדורות רק בנקודה אחת, שהיא העצם של הכל – משיח! אבל, כמו שאמרנו, צריכים בכל שיחה לחפש את הנקודה העצמית. בשיחה הזו, בה הרבי מדבר בכאב ובהזדהות על אשה שנרצחה על קידוש ה' ומסביר את המעלה של מסירות נפש – לצד התביעה הנפשית לחיים של קידוש ה', ולא חלילה להיפך-החיים – אפשר להרגיש בבירור שהנקודה העצמית היא קידוש ה'.

לא תמיד רגילים לחשוב בצורה הזו, אבל בעצם אפשר לתאר את הענין שלנו בעולם כקידוש ה': כשהקב"ה מתאווה לדירה בתחתונים – הדירה בתחתונים פירושה קידוש שם ה' בעולם. כאשר אנחנו יודעים שהשליחות העיקרית היא משיח[כ] – המשיח הוא מי שהכי מתעצם עם הענין של קידוש ה', וביאתו-התגלותו היא קידוש ה' הכי גדול בעולם. על הגלות כתוב בפירוש שהיא חילול השם וכל תכליתה היא קידוש ה' שיהיה בגאולה, "כיתרון האור מן החשך"[כא] – "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם הוי' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה. לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הוי' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי הוי' נְאֻם אֲדֹנָי הוי' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם"[כב].

עניינו של חסיד

אנחנו כותבים מדי פעם רשימות (פוסטים) שמתפרסמות ברשתות החברתיות וברשימות התפוצה. מודפסת לכם כאן רשימה מלפני כמה ימים[כג] שקשורה לענין:

‏מהי עיקר נקודת ענינו של חסיד?

יש כאן שלש תשובות אפשרויות, שבכל אחת מהן יש נקודת-אמת, ולכל אחת אפשר להביא ראיות והוכחות:

יש מי שיאמר התקשרות (לרבי).

אפשר להגיד שכל הענין והחידוש של החסידות הוא התקשרות של החסיד לרבי.

יש מי שיאמר משמעת (לדרישת התורה והרבי-החסידות).

משמעת היא מלה אחרת ליסוד שהרבי מזכיר שוב ושוב – קבלת עול. אפשר לחשוב שאין הבדל בין קבלת עול להתקשרות – כי הרי קבלת עול חסידית היא כלפי הרבי, משמעת לכל ההוראות של הרבי. אבל באמת יש כאן דגש אחר, כי קבלת עול היא גם כלפי הרבי, אבל גם כלפי כל דרישות התורה, כלפי כל הדרכות החסידות וכו'. משמעת אומרת להיות חיל, וגם הרבי עצמו הוא חיל – חיל של הקב"ה, חיל של התורה. המשמעת של החסיד היא גם כלפי הרבי, אבל לא פחות כלפי מי שהרבי ממושמע לו – אצל החסיד כל העבודה מיוסדת על קבלת-עול, בנוגע לכל עניני התורה.

ויש מי שיאמר קדוש השם, שכל מגמתו בחיים היא אך ורק לקדש שם שמים בעולם (ולא להיפך ח"ו).

זו התשובה שעולה, לפי מה שהוסבר כעת, מהשיחה שלנו: הנקודה היא קידוש ה', וחסיד הוא מי שכל מגמתו נתונה לענין הזה, לקידוש ה' ולזהירות ממצב של חילול השם.

להיות חב"דניק

שלש התשובות – משמעת, התקשרות, קידוש ה' – הן בעצם שלשת השלבים במבנה הכי יסודי אצל הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה[כד]:

והם כנגד הכנעה (משמעת) הבדלה (התקשרות) המתקה (קדוש השם), ודוק היטב.

משמעת, קבלת-עול, היא כמובן הכנעה – עמדה נפשית שנכנעת לכל דבר שבקדושה. התקשרות היא כבר הבדלה – ההתקשרות של חסיד לרבי היא התקשרות למי שנמצא באין-ערוך מעליו, שנבדל מהמציאות שלו ומחבר אותו אל כל הנעלה והקדוש שמחוץ לתחומי עולמו. קידוש ה' בעולם הוא כבר המתקה גמורה – שכל הקדוש והנבדל מופיעה בצורה הכי מלאה בתוך העולם שלנו (כמו שהרבי דורש בשיחה הזו, שלמרות כל מעלות מסירות הנפש על קידוש ה' – צריך לומר די לצרות ולגלות את האלקות במציאות התחתונה, בטוב הנראה והנגלה[כה]).

שלש ההגדרות הללו לעניינו של חסיד מקבילות לעוד מבנה יסודי בקבלה וחסידות – שלש הקומות בנפש של מושכל-מורגש-מוטבע (חב"ד-חג"ת-נה"י)[כו]:

המשמעת באה לידי ביטוי בחיילות שמופיע במוטבע של הנפש – חיל טוב נמצא כל הזמן בתנועה נפשית של משמעת שניכרת עליו אפילו בשעת השינה[כז] – הוא ישן עם נעלים, דרוך לזינוק כדי למלא את ההוראות שיקבל (הרגלים, עליהן הנעלים, הן הספירות נצח והוד[כח], להן שייך גם שם צבאות[כט] – השם של הצבאיות, עם כל המשמעת שלה).

ההתקשרות באה לידי ביטוי במורגש, כמו שהרבי הריי"צ מסביר[ל] שהתקשרות תלויה באהבה – החסיד אוהב את הרבי והרבי אוהב את החסיד, "כמים הפנים לפנים"[לא]. המושגים התקשרות והתחברות שייכים לדעת[לב], אבל המדה הראשונה שיוצאת מהדעת, ה"ברא בוכרא"[לג], היא מדת האהבה-החסד (ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין"[לד], רוח החיים של כל מדות הלב).

עיקר החידוש כאן הוא שקידוש ה' שייך למושכל. קידוש ה' הוא כאשר השכל של הנברא תופס את רוממות וקדושת ה'. זו, בעצם, המגמה של אדמו"ר הזקן בחידוש של חסידות חב"ד – שתהיה השכלה באלקות. המטרה היא לא השכל עצמו, כמובן, אלא האלקות שמתגלה בו – שהשכל יבין, ירגיש ויכיר, שיש משהו מעבר לשכל, למעלה מטעם ודעת. כך, בספר התניא מסירות הנפש על קידוש ה' שייכת לספירת החכמה[לה], שמוגדרת כמשהו שלמעלה מטעם ודעת^לה. המוחין של חב"ד הם מושכל שתופס את מה שיש מעליו – והתפיסה הזו היא-היא קידוש ה'. לפי זה, ההגדרה החב"דית לעניננו של חסיד היא דווקא ההגדרה השלישית דלעיל, ההגדרה שיוצאת מהשיחה שלנו – קידוש ה'.

ג. איך לומדים חסידות?

אם פתחנו בהסבר מה צריך לחפש בשיחה של הרבי, נרחיב עוד קצת בענין לימוד החסידות דרך התבוננות ב"היום יום" של היום, י"א אדר-שני:

חסידות כוללת שני ענינים עקרים: א) הבנת כל הלכה בשרשה ומקורה העצמי ברוחניות, היינו בספירות ומדריגות בכל עולם ועולם לפי ענינו כמבואר בדא"ח. ב) הבנת ענין כל הלכה בעבודה, היינו שהגם שהיא חכמה ושכל אלקי ודין התורה, מ"מ צריך למצוא בזה ענין בעבודה בהנהגת האדם בחיי עולם זה.

השכלה ועבודה

דבר ראשון כשלומדים קטע בחסידות – אפילו בלוח "היום יום", שהוא כבר קצר – צריכים לצמצם אותו עוד יותר, עד הצמצום האחרון האפשרי. יש ווארט[לו], שהזכרנו בעבר[לז], שהרבי מקוצק התבטא על מכתב תוכני ארוך ששלח לו אדמו"ר הצמח-צדק ש'מה שכתוב אצלם במכתב ארוך, כתוב אצלנו בכמה שורות', ועל כך אמרו באמשינוב 'ואצלנו במלה אחת'... צריך את ההסברה הארוכה, אבל גם לדעת איך לצמצם אותה – לא צמצום של סילוק אלא צמצום של ריכוז[לח] (כמו "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון"[לט]) – תמצות של כל הענין. אני יצור מוגבל ומצומצם, ויכול לתפוס את הענין רק כשאני מצמצם ומתמצת אותו לגמרי. הצמצום מאפשר לי להתקשר חזק לענין, להתרכז בו בריכוז הכי גבוה האפשרי, ובלעדיו התוכן לא יכנס בי (כאשר רק לאחר הצמצום באה התפשטות ההתבוננות לאורך ורוחב ועומק, כידוע בסוד שתי האותיות הראשונות של שם הוי' ב"ה, י-ה, שהן צמצום-התפשטות[מ], צמצום בחכמה, "ברק המבריק על השכל", והתפשטות בבינה, "רחובות הנהר"[מא]).

וכך נתבונן בקטע הזה מ"היום יום", שאפשר להמחיש באמצעותה את הנ"ל בצורה מאד ברורה: יש כאן שני סעיפים, הראשון מתאר 'השכלה' של חסידות והשני מתאר 'עבודה' של חסידות. תמיד מזכירים את שני החסידים הגדולים, רבי אייזיק מהומיל ורבי הלל מפאריטש, שהם ה'משכיל' של חב"ד וה'עובד' של חב"ד, בהתאמה. אפשר להסביר מהי חסידות בשתי מילים – 'השכלה', השכלה אלקית שמבארת את הספירות והעולמות וכו', ו'עבודה', במשמעות של עבודה פנימית, "עבודה שבלב"[מב], בתוך כל דבר שלומדים. בפשטות ה'עבודה' היא העיקר, אבל כדי להגיע אליה צריכים את ההשכלה, דהיינו ה"דרך ארוכה וקצרה"[מג] של ספר התניא – ההגעה לפנימיות הלב דרך השכל דווקא[מד]. אלו שני העמודים של חסידות חב"ד – השכלה ועבודה[מה]. שוב, לכל אחד מהם יש ציור שלם, שצריך לפתח ולהרחיב, אבל קודם כל צריך לתפוס את הנקודה.

הבסיס – ההלכה

מה השלב הבא בלימוד? אחרי שיש לי בסיס של מלה או שתים, תמצית הכי קצרה של הענין, אני צריך לשאול את עצמי – 'זה הכל?'. אני חוזר לקטע וקורא שוב, כדי להבין איזה ענין יסודי נוסף אני יכול להפיק ממה שלמדתי, מהו החידוש העיקרי כאן. בקטע כאן בלוח "היום יום" עיקר החידוש הוא שהכל מתייחס ללימוד הלכה. הקטע של ה'השכלה' אומר שבלימוד כל הלכה צריך להבין איך היא מופיעה ברוחניות, בעולמות העליונים, והקטע של ה'עבודה' אומר שמכל הלכה שאני לומד עלי להפיק הוראה בעבודת ה' הפנימית שלי.

הדגש על הלכה קצת 'מבלבל' את הראש מלהוציא את הנקודה – לא מספיק לומר שחסידות היא 'השכלה' ו'עבודה', כאן כל החסידות היא איך צריך ללמוד הלכה בשו"ע. ההוראה כאן היא שחסיד לומד הלכה גם בשביל להפיק את ה'השכלה' שבה וגם בשביל להפיק את ה'עבודה' שבה. בשביל להבין את הנקודה הייתי צריך רגע לשים בצד את המלה החשובה הזו, הלכה, ולומר שיש כאן שני ממדים, השכלה ועבודה, אבל השלב הבא הוא לקשר את הכל להלכה. מה הרבי רוצה כאן בדגש על אופן לימוד ההלכה?

ראשית, בפשטות, צריך להבין שהחסידות בונה על גבי הנגלה, על גבי הפשט – לא לחשוב שהחסידות היא ההתחלה והיא הסוף. אי אפשר להתחיל להבין וליישם את שתי הפסקאות הללו, של ההשכלה והעבודה, בלי קודם כל ללמוד ולקיים הלכה כפשוטה – ללמוד בהבנה טובה את ההלכה, להיות "לומד על מנת לעשות"[מו] (הפירוש הפשוט של לימוד תורה לשמה[מז]) ולקיים את ההלכה בפועל (להוציא כל דבר-הלכה מן הכח אל הפועל). כל הפרטים הללו לא כתובים כאן, כי הם מובנים מאליהם – הם הרקע שקודם לחסידות. כשלומדים טוב מה שכתוב כאן מבינים שלתובנה החסידית כאן – ההשכלה והעבודה – יש רקע, הקדמה ובסיס, שבלעדיהם ס'הייבט זיך ניט אָן ('זה לא מתחיל'). חייבים להבין היטב שאי אפשר להיות חסיד בלי הבסיס של הפשט[מח].

לשם כך אפשר לחזור כמו ימים אחורה ב"היום יום", לקטע שלמדנו ב-ה' אדר:

לימוד הנגלה לימוד החסידות ועבודה בפועל, כולם כאחד מוכרחים המה. ולא זו בלבד דאינו שייך לומר שהאחד ידחה או יודחה מפני חברו, אלא אדרבא הם מסייעים זה לזה, וכמאמר ולא עם הארץ חסיד – שצריך להיות לימוד הנגלה. איזהו חסיד המתחסד עם קונו – שצריך להיות לימוד החסידות, ותכלית הלימוד הלא הוא העבודה בפועל.

חסיד צריך להיות בקי בנגלה (כי "לא עם הארץ חסיד"[מט]) ובקי בחסידות (כי "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו"[נ], ואי אפשר לעשות זאת בלי חסידות, שמלמדת שבכל דבר צריך "ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים") והכל צריך לבוא לידי ביטוי בעבודה. בקטע שם כתוב 'נגלה', כל לימוד הפשט המעמיק, אבל בקטע שלנו היום כתוב 'הלכה'.

להפוך למהלך

כעת, מתוך הזיהוי של מלה מרכזית נוספת בקטע שלמדנו ("הלכה"), אפשר לעשות עוד צעד ולהעמיק יותר:

הלכה היא לשון הילוך – כמו שדורשים חז"ל על "הליכות עולם לו"[נא], "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'"[נב]. האדם נברא כדי להיות מהלך, "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה"[נג], ולכן גם התורה נתנה בחדש סיון, שהחוש שלו הוא חוש ההילוך[נד], ההתקדמות, "ילכו מחיל אל חיל"[נה] (ב"חילא דאורייתא" – לימוד התורה וקיום מצותיה).

אחרי ההבנה הזו, אפשר לשאול: מאיפה בא ההילוך, מה'השכלה' של החסידות או מה'עבודה' של החסידות? התשובה היא פשוטה – ודאי שהאדם נעשה "מהלך" מכח ה'עבודה', לכן הקדמנו שברור שהיא העיקר. כמה שההשכלה היא נפלאה ביותר, היא לא הופכת את האדם להיות מהלך. ההליכה "מחיל אל חיל", בעילוי אחר עילוי עד אין סוף (בסוד "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[נו]), היא דווקא מכח העבודה[נז] (ההליכה היא ברגלים, המוטבע שבנפש – תכלית העבודה היא גילוי הטבע היהודי, ללכת כעבד המשמש רגלים לאדוניו).

אפשר לשאול: אם העבודה היא העיקר, מדוע הסעיף הראשון בקטע כאן הוא ה'השכלה' ? בעצם השאלה הזו היא על הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – אם הארץ היא העיקר, התכל'ס, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", למה לא כתוב "ארץ ושמים" (ואפילו הפסוק שכן כתוב כך, ממנו לומדים בית הלל ש"ארץ קדמה"[נח], מתחיל "אלה תולדות השמים והארץ"[נט])? כי יש סדר – בשביל להגיע לתכלית, הארץ, צריכים קודם שמים. צריכים קודם כל 'השכלה', אבל כל ההלכה נועדה להפוך את האדם ל"מהלך", וההילוך הוא ה'עבודה' שבסוף, התכל'ס. את התכלית משאירים לסוף.

דברנו הרבה בתקופה האחרונה[ס] על המושגים של קטנות וגדלות – קטנות א', גדלות א', קטנות ב' וגדלות ב'[סא]. ה'השכלה' היא גדלות א' – כשמגיעים לעומק הרוחני של ההלכה (שהלימוד הפשוט שלה הוא קטנות א') – אבל ה'עבודה' מתחילה מקטנות ב' (כשאדם 'יורד למציאות', להכיר את המצב שלו, אחרי ההשכלה הנפלאה, ומתחיל לעבוד ממקומו האמתי) והיא שמביאה לגדלות ב', תכלית העבודה[סב].

עד כאן השלב השני בלימוד – אחרי התמצית של הקטע, להתבונן בחידוש העיקרי שלו.

התכללות בתפלה

השלב השלישי בלימוד, הוא לחזור ולהרחיב את היריעה:

חלילה לומר שרבי אייזיק הוא רק 'משכיל' וחלילה לומר שרבי הלל הוא רק 'עובד' – לכל אחד מהם יש את שניהם, והשאלה היא רק במה עיקר ההשקעה הנפשית[סג]. רבי אייזיק, ה'משכיל', הוא גם 'עובד' מופלא, ורבי הלל, ה'עובד', הוא גם 'משכיל' נפלא – רואים זאת בכתבי החסידות שלהם ובסיפורים עליהם. לכך קוראים התכללות.

בכל דבר שאני לומד – בכל ספר ובכל מאמר, בחסידות כמו בנגלה – מפורטים בעיקר חילוקים. לא בכל מאמר מסבירים שבאמת לאמתו כל החילוקים של המדרגות נמצאים אחד בתוך השני, שיש התכללות. התכלית של ההתכללות היא המתקה – שלא יהיה שום ניגוד אמתי, אלא יתקיים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו"[סד]. הבנת החילוק היא האמת, אבל ההתכללות היא שלום שבה מעלה נפלאה ביחס לאמת[סה], "והאמת והשלום אהבו"[סו] (שמתפרש בדרך של "לא זו אף זו", מאמת לשלום), שבת שלום[סז]!

בדוגמה שלנו, של רבי אייזיק ורבי הלל, ההתכללות מופיעה דווקא בתפלה. רבי אייזיק, ה'משכיל', היה 'עובד' נפלא בתפלה שלו, ואצל רבי הלל היו השכלות נפלאות שגם הופיעו בתפלה שלו. זו נקודה חשובה בחסידות, שהחיבור הוא דווקא בתפלה – בתפלה ה'השכלה' הופכת להיות 'עבודה', "עבודה שבלב זו תפלה", וה'עבודה' מתחברת ל'השכלה' ומבטאת אותה. לכן עיקר העבודה בחסידות חב"ד היא תפלה באריכות[סח] – אריכות ההתבוננות, שהיא 'השכלה'. אם כן, בעצם המשכיל עושה מהתורה תפלה ואילו העובד עושה מהתפלה תורה[סט]. כשעושים מהתורה תפלה היא מתמתקת – בצורת הלימוד של הרבי, במאמרים ובשיחות, יש כל כך הרבה השכלה מדקדקת ודווקנית שאפשר להרגיש 'דינים', אבל כשהופכים את הכל לתפלה[ע], ליחול לביאת המשיח ולגילוי עצמות ה' בתחתונים, הכל מתמתק. גם בכיוון השני, התפלה החב"דית האמתית, תפלה באריכות[עא] – כמו בסידור עם דא"ח, עם אריכות הביאור של פירוש המלות – מעוררת את הנקודה הפנימית שבלב, שתתעורר ברעותא דלבא, והיכולת לעשות מהתפלה תורה הופכת את המתפלל ל"מהלך".

שלשה שלבים בלימוד

לסיכום, הדגמנו כאן שלשה שלבים[עב] בהבנת ווארט חסידי:

בשלב הראשון, ברגע שמשהו הוא יותר ארוך ממלה או שתים – צריך להחזיר אותו למלה או שתים, לתמצת את הנקודה (ולעניננו: השכלה ועבודה).

בשלב השני צריכים להתבונן ב'סביבה' של הנקודה העיקרית – אולי יש משהו מרכזי לשים אליו לב קודם או אחר כך. בשלב הזה צריכים למצוא את המלה המשנית שהיא עיקר היסוד (ולעניננו: הלכה).

השלב השלישי, הוא אחרי כל החילוקים – לחבר את הכל יחד, לעשות התכללות, להגיע להמתקה, אחדות ושלום (ולעניננו: התכללות של השכלה ועבודה בתפלה).

ככה צריכים ללמוד כל ווארט חסידי, כל שיחה וכל מאמר, וגם כל ווארט חסידי, כל סיפור חסידי, כל קטע ב"היום יום" וכו'.

ד. הרבי – אמת, טוב וצדק

עצמות, מהות ומציאות

בדף שהדפסנו לשבת הוספנו טבלה עם כמה הקבלות חשובות של שלישיות[עג]. כעת נתמקד רק בעיקר לענייננו – החידוש העיקרי כאן. אחרי שהתבוננו איך מוצאים את הרבי בתוך התורה שלו ומהו עיקר עניינו של חסיד, מתאים גם להתבונן מהו רבי:

לכל דבר יש מהות ומציאות, שהן גם הפנימיות והחיצוניות שלו. כשמדברים על כל אדם מבחינים בין 'פנימי', ההגדרה הכי נעלית של חסיד, שהעיקר אצלו הם עניני המהות הפנימית, לבין 'חיצון', הגנאי הכי גרוע בעיני חסיד, שעושה עיקר מהמציאות החיצונית (על חשבון המהות הפנימית). אבל הגדר של רבי הוא לא רק 'פנימי' אלא הוא 'עצמי'[עד]. אחד הפירושים הכי עמוקים ב"אין מלך בלא עם"[עה] הוא שאצל מלך אמתי חייב להיות יחוד של עצמות-מהות.

גם כשמדברים על הקב"ה לא מסתפקים בדרך כלל בלומר 'עצמות' אלא אומרים 'עצמותו ומהותו יתברך' (ושרש נשמות ישראל הוא "עם המלך במלאכתו"[עו], כיועצים שלו מיניה וביה[עז], בעצמותו ומהותו). החיבור הזה כל כך שגור שאפשר לחשוב שמדובר באותו דבר, אבל אלו שתי מלים ושתי מדרגות. גם כשמדברים על הרבי צריך להבין מה היא העצמות שלו ומה היא המהות שלו, ולהבין גם מה הביטוי שלהן במציאות.

האמת והטוב

העצמות של הרבי היא האמת – נקודת האמת שלו. אמת היא דבר בפני עצמו. מה הכוונה "אמת"? שגם כשהוא מת הוא חי – א מחיה מת[עח]. קשה לתאר מהי אמת – אמת זה שהוא-הוא. מה הכוונה בתואר 'עצמי' (ששייך לרביים, כנ"ל, אבל יכול להיות גם אצל חסידים – הרבי המהר"ש אמר על רבי אייזיק שהיה בדרגת 'עצמי'[עט])? שהוא אמתי עם עצמו עד הסוף, מאה אחוז אמת (אמת לאמתו שלו). המהות של הרבי היא הטוב – "הנה מה טוב"[פ], "הגיד לך אדם מה טוב וגו'"[פא] (בסוד "שם מה דאיהו אורח אצילות"[פב], סוד התיקון בכלל הוא טוב – טוב בעצם). העצמות והמהות הולכות ביחד. אם האמת היא לא טוב בגלוי – היא לא אמת. האמת האמתית – שקוראים לה "אמת לאמתו" – היא שהאמת היא-היא הטוב[פג].

הרבי הראשון של עם ישראל הוא משה רבינו. משה מצד עצמו הוא אמת – "משה אמת ותורתו אמת"[פד]. אבל יש לו עין טובה, הוא אוהב ישראל[פה] ונוהג עם ישראל במדת טוב עין[פו]. לכן, כאשר עם ישראל חוטא וה' רוצה להשמיד את עם ישראל הוא אומר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"[פז] – תמחה את האמת שלי לטובת הטוב שלי. לכן השם המקורי של משה הוא טוב[פח] (השם המקורי ביחס לשם הקבוע – טוב ביחס למשה – הוא המהות ביחס למציאות). חז"ל אומרים "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים"[פט] – התכל'ס הוא הטובים, עם ישראל, ובשבילם בא משה הטוב ומקבל את "תורת אמת" שהיא גם "לקח טוב"[צ], "אין 'טוב' אלא תורה"[צא].

כשמשה מוכן לרדת מהאמת שלו בשביל הטוב שלו – לחזור ל'אין' שלו, כמו שדברנו לאחרונה[צב] – הוא עובר מגדלות א' (אמת) לקטנות ב', עיבור שני, כדי להגיע לגדלות ב', לאמת לאמתו, בה האמת והטוב הם היינו הך, האמת היא-היא עצם הטוב[צג]. כמו שכתוב על הקב"ה שאי אפשר לומר עליו שום תואר חוץ מעצם הטוב[צד] (וממילא "טבע הטוב להיטיב"[צה]) – "חותמו של הקב"ה אמת"[צו], אבל הוא עצם הטוב[צז].

הצדק במציאות

העצמות והמהות של הרבי הם אמת וטוב, שצריכים להתחבר, אבל מהי המציאות שלו? כתוב "צדיק הוי' צדקות אהב"[צח] – ה' אוהב את הצדיק שעושה צדק בעולם. המשיח נקרא "גואל צדק" ו"משיח צדקנו" – המציאות שלו היא עשיית הצדק.

הצדק כולל גם עשית צדק בפועל וגם הצדקת הרבים – "צדק צדק תרדֹף"[צט], גם במובן של מציאת נקודת הצדק שיש בכל אחד ואחד[ק]. הצדק כולל גם צידוק הדין – גילוי הצדק של ה' בתוך העלם העולם הזה, עלמא דשיקרא (המות הוא השקר, כאשר א מחיה מת היא האמת, תמיד). הצדיק מצדיק את הדין (בשפה שלו, "שפת אמת"[קא]) וגם ממתיק את הדין. כל כח ההמתקה של הצדיק באה מהמציאות שלו – מציאות של הצדקה, של עשיית צדק גלוי בעולם, של הצדקת כל יהודי וגם הצדקת הדין של הקב"ה ההופכת אותו לרחמים. כך, כאשר אדמו"ר הזקן קרא בתורה את הקללות – הן לא היו קללות[קב], כי תוך כדי הקריאה הוא הפך אותן וגילה שהקללה היא בעצם ברכה.

שוב, בהתקשרות לרבי צריך לזכור שיש התקשרות לעצמות, "משה אמת", אבל התכלית של האמת היא להיות טוב – העצמות צריכה להתחבר עם המהות – והכל צריך להתבטא במציאות, להתלבש בכח של הצדיק להצדיק-להמתיק את כל הקורה בעולם.