

כ"ג אדר א' ע"א, כפר חב"ד

התוועדות אדרבה

א. שבע החיות הטהורות וחידוש השור

אחדות בין הזרמים – פרצוף שבע החיות הטהורות

נפתח עם משהו קצר, ואחר כך אפשר להפוך את זה להתוועדות פעילה – אינטראקציה מה שנקרא.

לפני הרבה שנים, אולי שלשים-ארבעים שנה, לימדנו איזה מבנה איך להתבונן בכל סוגי היהודים הטובים, השומרי תורה ומצוות, כל החוגים השונים, לפי המודל של הספירות, ולפי פסוק בתורה בפרשת ראה[א], בחיות הטהורות – יש פסוק אחד של שבע חיות טהורות. קודם כל יש שלש בהמות טהורות, "שור, שה כשבים ושה עזים", ואחר כך יש פסוק שלם: "איל וצבי ויחמור ואקו ודישֹן ותאו וזמר". אלה שבע החיות הטהורות, וזה עשה אצלנו איזה הקשר לכל הזרמים הטהורים, כלומר הטובים, שיש בעם ישראל. תוך כדי הרקע, שאנחנו מאז ומתמיד מאמינים וחושבים שהענין של הדור שלנו זה לעשות יחודים בין הזרמים הטובים – להגיע לאיחוד – ולכן זה משחק. בכל התבוננות יש ממד של שעשועים ומשחק, איך לראות קשרים כדי לעשות יחודים. תכל'ס רוצים אחדות, לעשות ייחודים.

"בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך"

נאמר את פרצוף הדרכים: יש "לובשי לבן", כינוי של המקובלים הספרדים (ככה קוראים להם הירושלמים). הזרם הזה, מי שלומד קבלה – כתבי האריז"ל, רש"ש, כוונות, מתפלל עם הכוונות – הוא ה"איל". זה הולך לפי הספירות, חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות. אחר כך צריכים להתבונן מי הם הג"ר [ג ראשונות, כתר-חכמה-בינה], שלש הבהמות שכתובות קודם, אבל קודם מתבוננים בחיות.

היות שאנחנו גם אוהבים גימטריאות, קשור לכך שכל הפסוק – שיש בו סה"כ שבע מלים – שוה שבע פעמים דרך (1568), כלומר שיש פה שבע דרכים. כל דרך היא חיה טהורה, לכל חיה יש את המסלול שלה, וכל דרך היא טהורה. לא רק זה, אלא שהמספר של ז פעמים דרך גם שוה לפסוק שחז"ל אומרים עליו בסוף ברכות שהוא כולל את כל התורה – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אֹרחתיך"[ב]. זה בעצמו משהו פלאי, שפסוק זה של "בכל דרכיך" עולה ז פעמים דרך. זה רמז בפני עצמו שיש שבע דרכים טהורות, שאפשר לדעת את ה' בכל דרך. כשרואים שזה גם הערך של שבע החיות הטהורות זה 'תוספת יוקר'.

כולם יפים וטהורים

נחזור, אמרנו שהמקובלים הספרדים כנגד החסד. זה גם הטבע, כך נראה לי. אפשר להתווכח, לומר שספרדים הם אנשים קשים, אבל אני רואה בהם אנשי חסד – "וימינו תחבקני". אפשר לשאול למה החסידים לא בחסד? צריך לשאול את זה תיכף. לחסידים יש עוד מקום. לחסד הכי מתאים לובשי לבן, גם מתוך כמה דמויות שהכרתי אישית של מקובלים 'עם כל הלב', אנשים הכי טובים שיכולים להיות, בפשטות, בתמימות, עם כל הידע וכל הכוונות.

מיכי: עם מי הרב היה בקשר?

הרב: לא משנה, אחר כך.

הצבי, השני בפסוק, הוא הגבורה, והוא מכוון כנגד הליטאים – ככה ראיתי את זה – בגלל שיש בהם מדת דין טובה, להעמיק בדינים של התורה, מי שלומד ברצינות ומקדיש את החיים שלו ללימוד. יש לציין שכולם יפים – כל החיות הטהורות הן גם יפות מאד – אבל מציינים שהכי יפה הוא הצבי. לכן ארץ ישראל נקראת "ארץ הצבי". צבי לשון צביון. זה הצבי. אחר כך "יחמור" כנגד החב"דניקים; "אקו" כנגד הקוקניקים; "דישֹׁן" כנגד הרב דסלר – המוסרניקים; ה"תאו", שהוא שור הבר, כנגד הגערער חסידים, כלומר חסידות פולין; ואחרון אחרון חביב, ה"זמר", כנגד חסידי ברסלב. לא רוצה לייגע פה את הציבור, אבל יש הרבה התבוננות מאחורי הקבלות אלה. זה לא סתם.

לקחת נקודה מכל דרך

מי שמכיר את הספירות, היות ואנחנו חסידים בטבע – בלב – שמנו את החסידים בקו האמצע. יש מחלוקת – זה גם נושא – מי הימין, מי השמאל ומי האמצע. מה שלי בא זה לשים את שלשת סוגי החסידים בקו האמצעי – תפארת-חב"ד, היסוד – עצם הצדיק – החסידות הכללית (לא רק חסידי גור, החסידות הכללית על כל גווניה), והמלכות, שהבטוי העיקרי שלה בעבודת ה' הוא התבודדות וכו', היא ברסלב. אם נדבר יותר על המיוחד – מה שצריך במיוחד לקחת מכל אחד – אז אצלי לגמרי פשיטא שהנקודה של ברסלב זה הדבור הכן, האמתי, עם הקב"ה, הדבור הספונטאני, כמו שרבי נחמן בעצמו אמר, וזה דבר מוסכם ופשוט, שכל – לא רוצה לומר כל הצדיקים, אלא – היהודים בכלל, מאז שיש יהודים בעולם, מה שמאפיין אותם זה דיבור ישיר עם ה'. תקשורת עם ה' היא בטוי של המלכות. לכן כאן מכוון כנגד הזמר, מאד מתאים לברסלב שיהיה הזמר, "זמר בכל יום, זמר בכל יום". קו שמאל היה תנועת המוסר בהוד תחת השיטה הישיבתית בכלל – שנקראת היום ליטאים, אבל בעצם הכוונה לכל מי שעיקר ענינו הוא התמסרות והעמקה בתורת הנגלה, בגמרא. לכן באמת, גם בישיבות, מאז ומתמיד היו דיונים אם לומדים מוסר – אם יש בשביל זה זמן או לא. היום פחות או יותר התקבל שמותר ללמוד מוסר חצי שעה בסדר היום. בכל אופן, ודאי שקו זה הולך ביחד. תחת הספרדים נכנסת תורת ארץ ישראל, האקו, שזה בנצח – הדבקות בארץ והרצון ליישב את הארץ.

ככה יצא. אפשר להתווכח, אבל זה לא הענין להתווכח על המיקום כאן. הרעיון הוא שיש שבע דרכים טהורות, והענין שלנו הוא לייחד אותן. ללמוד מכל אחד את דעתו שלו ולייחד אותן.

השור – כתר החיות

רק בקיצור נמרץ, מה יכול להיות הג"ר? "שור, שה כשבים ושה עזים". בשנים עברו היו כמה וכמה השגות או מחשבות איך לסדר, אבל מה שנאמר היום – הכי מכוון לעניננו היום – שכל השלש למעלה צריכות להיות קצת יותר אוניברסליות, יותר כלליות, כיון שהן המוחין של כל שבע החיות, מדות בלב. למעלה יש מוחין כלליים: השור בכתר, שה כשבים בחכמה ושה עזים בבינה. לכן כתובה בפסוק אותה מלה ל"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – "שה". קודם כל, בכל התורה כולה, שני הפסוקים האלה הם מהדוגמאות הכי יפות של ג"ר וז"ת, אולי הדוגמה הכי יפה שיש ג ראשונות ו-ז תחתונות. כרגע איני זוכר דוגמא יותר יפה ובולטת בתורה מדוגמה זו, שיש שור-שה-שה ואז פסוק אחד של שבע מלים שהן שבע חיות טהורות. אולי יש אנשים שמעליב אותם לומר שאתה בהמה, או חיה, אבל אצלנו זה לא מעליב. אנחנו בסדר שאפשר להיות בהמה טהורה או חיה טהורה. הכי חשוב כמובן השור, הכתר, הכותרת של כל הענין. יש "פרק שירה", שהיום ברוך ה', לשמחתי, מאד מתפשט בצבור – הרבה יותר מפעם. זה גם מהצפיות הכי ישנות אצלנו[ג]. ושם, בפרק שירה, השיר של השור הוא "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להוי'... אשירה להוי' כי גאה גאה" כמופיע גם בחז"ל[ד] – אחד השירים היחידים שמופיעים בגמרא. חז"ל אומרים ש"גאה גאה" הוא כמו "געה געה". זו דעה אחת מה שרו השוורים שהעלו את ארון הקדש (דעת רבי מאיר). הגאולה תלויה ב"שיר חדש", "שירו להוי' שיר חדש". שור בעברית הוא גם לשון השראה. אם אתה ליטאי אמתי, אז אתה אומר 'סור' – אצל מי שבאמת ליטאי שׁ היא שׂ, היום אין הרבה כאלה (וגם להיפך, שׂבת שׂלום) – זו בדיחה, שבשׁור יש גם בשׂורה.

"פנים חדשות" בעבודת ה'

עיקר הווארט, שהוא הפתיחה, שלדעתי – ואני מניח שגם לדעתכם – מה שחסר בדור שלנו זה שיר חדש, בשורה חדשה, פירושו של דבר – תורה חדשה. קבלתי כאן רשימה ארוכה של כל מיני שאלות שכבר אמרתי שלא מענינת אותי, כי התשובה להכל היא בשורה – או שיש לך בשורה או שאין לך. בשורה היא דבר חדש, או שיש לך שיר חדש, יש לך תורה חדשה, או שלא. או שאתה יכול להכנס לישיבה הליטאית ולהגיד שאתה יכול ללמוד תורה יותר טוב מהגאון מוילנא, כי אני יכול ללמוד עם חיוּת, עם "פנים חדשות באו לכאן". גם בתפלה צריכה להיות בשורה, גם בהתבודדות. ראיתי מה שכתבת (עודד) שאם אתה לא חב"דניק אסור לך לדבר על משיח, אם אתה לא ברסלבר אסור לך להתבודד ואם אתה לא ליטאי אסור לך ללמוד גמרא ברצינות. צריך בשורה חדשה, פנים חדשות, לכל הדברים האלה. מה זה משיח, מה זו גאולה, למה אנחנו מצפים ופועלים. גם לתפלה צריך פנים חדשות. אסור שהתבודדות תהיה משהו מעושה ומלאכותי. אבל אפילו בלימוד גמרא צריך משהו חדש. הכל צריך חדש, הכל צריך שור – שיר חדש, בשורה חדשה, תורה חדשה.

אם אין בשורה – אין כלום!

היות שהשה והשה הם חכמה ובינה, נסביר כרגע – בכל העולם יש שני סוגי שכל, מח ימין ומח שמאל, ונקרא להם אמנות ואקדמיה. אקדמיה היא יותר אנליטית ואמנות יותר אינטואיטיבית. לכן נאמר ש"שה כשבים" היינו כל מה שקשור לאינטואציה ו"שה עזים" כל מה שקשור למח שמאלי, אקדמיה, והכל תחת ההשראה והכותרת של השור, והכל צריך להכנס בתחום הקדושה. מכל השאלות שקראתי, הכי חשוב כמובן לומר שלא רק שלא שוללים את הכשרונות והחושים שיש לכל אחד ואחד, אלא פשוט מאד שצריך שכל אחד ינצל את החוש שלו – אם זה באמנות, אם זה במדע. אבל זה לא יעבוד – חייבים לנצל את זה, אבל זה לא יעבוד – בלי השור זה לא יעבוד. בלי הבשורה, בלי התורה החדשה, אז גם שיש לך כשרון – אתה יכול לנגן, אז מה?! אתה מדען, אז מה?! קודם כל, זה באמת יכול לצאת, שתהיה מזה יניקת החיצונים. אמרנו שבג"ר אנחנו כבר בתחום שהוא לא רק תחום תורני מובהק, אבל רוצים להמשיך – שכן יהיה מאה אחוז תורה – וההמשכה תלויה בתורה חדשה, בכתר.

ולסיכום:

	כתר "שור" תורה חדשה
חכמה "שה כשבים" אמנות		בינה "שה עזים" אקדמיה
חסד "איל" מקובלים (לובשי לבן)		גבורה "וצבי" ליטאים (בעלי נגלה)
	תפארת "ויחמור" חב"ד
נצח "ואקו" הרב קוק		הוד "ודישן" מוסר
	יסוד "ותאו" חסידות כללית
מלכות "וזמר" ברסלב

אדרבה – בעל שם טוב חדש

כל מה שאמרנו הוא רק להגיע לנקודה הזו – או שיש תורה חדשה, או ש'חבל על הזמן', זה התכל'ס. אם אין תורה חדשה, אם אין שור, אז אין כלום. שכל אחד ימשיך להיות מתוסכל, לבריאות עד מאה ועשרים, מכל הבעיות. אם אין את הבשורה אין כלום. לחיים לחיים.

שאלה: אבל אין את הבשורה!

הבשורה היא שבאמת כולם יחד, ואז אין את הבעיה. לא שאתה צריך לא להיות ברסלבר או להיות משהו אחר, אבל יש משהו שמאחד את כולם. לחיים לחיים.

שאלה: מהו הדבר שמאחד את כולם?

הרב: אחד מהסימנים של הגאולה הוא "ונבאו בניכם ובנותיכם". צריך שה' ישפוך עלינו איזו רוח חדשה. זו תורה חדשה.

נאמר משהו לגבי העיתון שהבאתם: העיתון מאד נחמד, "אדרבה – קולות מעולם התשובה". יותר מזה אני לא מגיע. עד שאני מעכל רק את זה – זה מספיק. קודם כל, אדרבה שוה בגימטריא רבי. לא היה לי כח לעשות את כל הגימטריא – זה לא נורא, אבל לא היה לי כח – רק ראיתי, לפי תורה של רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן, ש"קולות מעולם התשובה" ראשי תבות קמה, שאצל רבי נחמן[ה] נקרא "שם העמדת המלך", "והנה קמה אלֻמתי וגם נצבה". לומדים שזה שם קדוש מהפסוק בדניאל "מהעדה מלכין וּמְהָקֵים מלכין", שה' מעמיד מלכים, ולכן אומרים שהוא השם של העמדת המלך. אם יש באמת קולות מעולם התשובה, מה שצריך לצאת מהם הוא השם קמה – קולות שדורשים להעמיד מלך, ו"אדרבה" זה רבי, אז כבר פותר את הבעיה. לחיים.

כתוב בזהר שמשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא". להחזיר את כולם בתשובה, כולל – ובעיקר – מי שחושב שהוא צדיק; הוא ודאי צריך לעשות תשובה. ידוע שבעל התניא רצה לקרוא לחסידים 'בעלי תשובה'. הוא הראשון שיזם "תנועת התשובה". למה לא עשה זאת? הוא הסביר בעצמו שלא עשה זאת, כי אם היה קורא לחסידים 'בעלי תשובה' הליטאים היו חושבים שהוא מתכוון שהם רשעים. אך באמת הכוונה היא הפוכה, שהם צדיקים ואנחנו בעלי תשובה, רק שהם לא היו מבינים זאת. הם צדיקים ואנחנו בעלי תשובה, כך אמר אדמו"ר הזקן, כך שרק מסיבה טכנית לא יצא... תנועת התשובה היא משהו ישן. מה זו תורה חדשה? רבי אייזיק, גדול המשכילים בחב"ד, אמר שלפני הגאולה צריך "א נייעם סדר" – סדר חדש, עוד פעם בעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן. זה מתחיל מהבעל שם טוב – אם אין עוד פעם בעל שם טוב אז אין גאולה. זה אדרבה – שצריך להיות בעל שם טוב חדש. בלי זה, חבל על הזמן – זה הכל.

ב. שאלות ותשובות: הנהגה, פריצה ותשובה

לצעוק "משיח" בשביל כולם

בבקשה – שאלות, הערות:

שאלה: מה פירוש 'תורה חדשה'?

הרב: בשביל זה צריך את הבעל שם טוב. ב"ה השטח מוכן. הנשמות יושבות כאן, כולנו מוכנים. אך עד שהוא לא באמת יבוא השינוי לא יהיה פשוט. גם אז לא. נכון שעד שהוא יבוא לא סתם משנים דברים. התורה היא נצחית.

שאלה: אנשים לבם גועש, מרגישים שלבם לא יכול להשאר ב-ד אמות המקובלות...

הרב: אז הוא צועק. קודם כל צועק משיח, פרטי וכללי.

קודם כל נאמר עוד נקודה חשובה שדברנו הרבה פעמים: יש לצעוק משיח בשבילי, שאני במצוקה, ויש לצעוק משיח בשביל כולם. אני חב"דניק בגלל זה, כי חב"ד ענינה שליחות, ואני מרגיש שלא חושב על עצמי – חושב על כולם. אני מרגיש שזה חב"ד. שוב, לא חייבים להסכים איתי, אבל יש ודאי כזה דבר – שאדם חושב על הכלל. יש מי שיאמר שהכלל הוא הרב קוק. אני חושב שדווקא חב"ד, ככה לי נדמה. בכל אופן, זו לא בעיה שלי אלא בעיה של כולנו. אני צריך לצעוק גם על עצמי, אבל עיקר הבעיה היא הכלל – כל עם ישראל, במיוחד היום בארץ. יש לנו מציאות חדשה. הכל מוכן. אנחנו בארץ ישראל – לא היינו פה אלפים שנה. הכלים והנשמות צועקות. לכן אנחנו יושבים כאן, כי כל השטח מוכן, אבל צריך משהו נוסף, שה' ירחם עלינו, ויוריד לנו מלמעלה. דברו על מנהיגות של קהילות. זה סתם, זה שולי. צריך מנהיגות של כל הדבר הזה, כל תנועת התשובה הזו. תנועת התשובה צריכה להפוך להיות התנועה של כל עם ישראל וכל העולם כולו. זה הכל תשובה. זה כח. גם כתבו לי – שלא ידעתי עד כדי כך – שיש מספרים מאד מאד גדולים של בעלי תשובה בארץ, יותר ממה ששערתי לעצמי. אם כן, מדובר בכח אדיר. והכח הזה צריך להתגבש לכלל.

שאלה: איך?

הרב: זה שעושים קהילה פה וקהילה שם, מהיכי תיתי, במחילת כבוד המקימים. אבל יש פה כח אדיר ורצון אדיר. צריך לגבש ולאחד אותו. ואם יש אתערותא דלתתא, אנחנו מאמינים שבאתערותא דלתתא יש אתערותא דלעילא. לא מתחילים לעשות שינויים, זה לא הענין. אני מסכים שהתורה היא נצחית ולא צריך לשנות. אבל צריך לחפש מישהו... הבעל שם טוב לא שינה הלכות, חס ושלום. רבי נחמן אמר שאם יש משפט לא לפי השולחן ערוך תשרוף את הספר שלי. אז לא משנים כלום. אבל צריכים רוח חדשה. כמו שאמרנו קודם, גם לימוד הגמרא צריך להיות חדש – הקצות ור' שמעון, ר' חיים, הכל הכל צריך להיות חדש. קשה לומר, אבל כל הלימוד מיושן – לא מתחדש, לא רענן, לא שמח כמו שצריך להיות, והבעל תשובה יכול לשמח... הוא לא צריך להיות נעבעך שם, להיות סוג ד', אני מסכים. אבל הוא גם לא צריך לכאוב את הכאב האישי שלו. זה לא כאב אישי שלו שהממסד דוחה אותו. אני מאד לא אוהב ממסד בכלל, לא בחב"ד ולא בשום מקום. צריך משהו חדש.

הגדרה של חידוש: משהו שמדליק את השומע

ישראל אריאל: החלוקה הזאת בין אורות וכלים, שצריך לבוא אור, והאבחנה האם יש או אין כלים – היא כזו חתוכה? אסביר מה אני מתכוון: יש כל מיני דברים היום שאפשר לקרוא להם כלי, אבל הם חידושים סוציולוגיים, שאו שהם עצמם אור גדול, או שאם לא עושים אתם הם מייצרים חשך נורא כבד. חלק גדול מהמועקה שהתורה משרה הוא, שהיא לא מצליחה לבנות חברה שמחה ונורמלית, שהיא כל היום לחוצה. השאלה היא האם כדי לפתור את הבעיה צריך לשנות כלי, או שצריך אור חדש?

הרב: צריך אור חדש. זה בדיוק הווארט, שלדעתי אי אפשר לשנות דברים בלי האור החדש.

שאלה: איך הולכים על זה (במיוחד בהקשר של בנית ציבור/קהילה)?

הרב: כמו שאמרנו, שאם היתה תורה חדשה וכו'. על כל פנים צריך לצייר משהו, איזו תמונה. אם אומרים שצריך בעל שם טוב חדש, הציור היחיד הוא מה שהיה אז. היה ראש כזה שתלמיד של הבעל שם טוב יכול להכנס לתוך ישיבה ליטאית היום, ולדרוש בסוגיה, ומאיר אור חדש. זה ציור, משהו אגדי, פתאום להכניס אור גדול שם. או שכולם נופלים על הפנים, או שרוקדים, או שמכים ומגרשים אותו – משהו קורה שם, בגלל שנכנס איזה אור גדול למקום הזה, שלא היה קודם. אך רק בזכות שהם תלמידי הבעל שם טוב, וגאוני עולם גם יחד, הם יכלו לעשות זאת. אף על פי שאחר כך החסידות התפצלה הרבה, אבל הראש היה – ונמשך הרבה דורות – ראש אחד, שקבלו אותו מהבעל שם טוב. אחר כך האור הזה כבש את עם ישראל, חלק גדול מאד מעם ישראל, והציל את עם ישראל באירופה. היו שם גאונים, אבל זה עבד על היהודים הפשוטים. כמו היום, שהחזון הוא שכולם פה – ההשגחה עשתה שכל עם ישראל עכשיו בארץ, כל הגוונים, וצריך לחבוק את כולם ולקרב ולאהוב את כולם. הדוגמה אצלי בראש היא רק הבעל שם טוב, אין לי דוגמה אחרת. אפשר להתווכח על הבעל שם טוב בעצמו, כמה הוא היה למדן גדול[ו]. אנחנו חושבים שכן, ויש מי שחושב שלא, אבל רוח חדשה זה פשיטא. זה כל כך חדש, שיש מי שאומר שהבעל שם טוב לא היה ולא נברא.

ישראל: זה לא פשוט. כשאני חושב אם היום זה ישים, לשני הצדדים איני רואה זאת. העולם החרדי היום פי מליון מפוחד מבזמן הבעל שם טוב. לא משנה אם חסידים או מתנגדים – לפני הכל פוחדים. לא יודע איך להגדיר. מי שלא נמצא שם, אז הוא פלורליסט ברמה כזאת, ולא אותו דבר להשחיל חידוש לפלורליסט או לחברה סגורה. אתה נכנס לסוג כזה, ש'גם זו דעה' בין האלף ששמעתי. יש דיבור שאדם ממש מרגיש, שלמרות ששמע דברים שהם 'בני דודים' של אותו הדיבור, כאן זה אמתי ואני הולך על זה, אבל בתור משהו מטלטל נראה לי קשה. אולי אני טועה, אבל אני מרגיש שאם מישהו יגיד משהו יש מקומות שיזרקו אותו, ויש מקומות שמרוב שובע לכל כך הרבה ריבוי לא תהיה אזן קשבת – אז גם אתה...

הרב: טוב. לכן כנראה משיח פוחד להגיע. לא פשוט היום.

הכנת השטח – בירור א' לקראת בירור ב'

שאלה: בסופו של דבר, אנחנו נמצאים במציאות מסוימת, מתנהלת, והשאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות בגדרי המציאות. לדבר על רוח חדשה בסגנון הבעל שם טוב זו כמיהה. השאלה היא מה עושים בשטח כאשר יש בעצם דברים נוראים שמתרחשים.

ישראל: למה אתה מתכוון 'נוראים'?

שאלה: כל מיני דברים. אנשים מרגישים שהם לא מוצאים את עצמם. אנשים נמצאים בדחקות, נפשית וטכנית. תורה חדשה, תורה שמדברת אל לבם, חסרה להם. כל הדברים הללו יוצרים איזה וואקום. הרב אומר שאנחנו מחכים וזהו?

הרב: השינוי ביני לבין מה שישראל אמר, הוא שישראל חושב שאולי יכול לקרות הכל מלמטה, ואני אמרתי שצריכים גם קצת, משהו, שנותנים מלמעלה. אבל לא שאני לא מסכים בכלל. העובדה שאנחנו פה יושבים ומדברים – היא כבר משהו חשוב מאד.

נאמר עוד רעיון: יש מושג בקבלה – בירור א' ובירור ב'[ז]. בחלום של יוסף, ממנו הזכרנו את הפסוק "והנה קמה אלֻמתי וגם נצבה", אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה – כולם עושים תיקונים, בירורים. אבל בסוף כל האלומות של כולם מסובבות את האלומה שלי, אומר יוסף, ומשתחווים לי. מה פירוש הדבר? הפירוש הוא שכל אחד עושה את התקון שלו, וצריך להיות יוסף אחד שמעלה זאת. בלשון הקבלה, כולם יכולים להגיע עם הבירורים שלהם עד ראש עולם הבריאה, אבל להכניס לאצילות – ששם יש אחדות אמתית – רק יוסף יכול. יש הרבה עבודה שהיא שלב א', אבל בשביל לעשות את הגמר צריך את הצדיק המיוחד. אם יש מספיק אלומות, ורק מחכים לאלומה של יוסף, אז אולי זה ימשיך את האלומה של יוסף. צריך שנעשה מספיק אלומות שלנו.

ישראל: איך עושים את האקלים הזה, שבו באמת נח לאלום אלומות?

הרב: זה לא בשמים. זה בשדה. לצאת לשדה ולהתחיל לאלם.

חינוך מחדש

לדעתי יש כח אדיר של גיבוש תנועת התשובה. צריך לכבוש עוד ועוד. העיקר, אם מדובר בחצי מליון נפשות, כולל הילדים – זה היה המספר בערך – יש ווארט ש"כמות מאכט איכות" [כמות עושה איכות], כמה שיותר כמות מאד חשוב, אבל צריך גיבוש. איך עושים?

ישראל: איך? נאמר להקים מוסדות?

הרב: יש מושג של שיטת חינוך. אם אמרנו שצריך לרענן את הגמרא – צריך לרענן מהגן. משתדלים לעשות שיטת חינוך, לא נאריך כעת – משתדלים בזה. צריך חינוך, היסוד של הכל. התורה חדשה צריכה להתחיל מהגן. מנסים לעשות את זה, אבל צריך שיתוף פעולה. מה שדברנו, שכל אחד בא עם הכשרונות שלו מהעבר – והדבר הראשון הוא איך לחדש את החינוך מהיסוד. את החידוש הזה הממסד בהחלט לא יעשה, הוא לא מסוגל לעשות וגם לא מבין את זה. את החידוש חייבים לעשות לבד. החינוך צריך להיות החוט המחבר של כולם. אם אפשר היה להסכים – אחד הוא ברסלבר ואחד משהו אחר, אבל להסכים על שיטת חינוך אחת, שמנסים ליישם בכל אתר ואתר, מהגן (כמובן כל מקום לפי בני האדם, אבל שיש חוט מחבר את החינוך), זו מהפכה. צריך מהפכה. בנין מהפכה לוקח הרבה זמן, אבל אתה, שאתה מהפכני, רוצה מיד – צריך לפעול מתוך לחץ, "קער א וועלט היינט", צריך להפוך את העולם, ויש פה את כל הנתונים.

לקחת אחריות – להפוך את המדינה

שאלה: הרב, סליחה על השאלה הפרקטית. כמו שבבנין יש ועד בית, אחרי שגילינו שהמכנה המשותף בינינו הוא הדבר האמיתי, והשינויים הם או קוסמטיים או מבורכים, אחרי כל זה, כדאי ללכת על משהו כמו 'ועד' או משהו שייצג אותנו – שנוכל להתביית אליו, לשאול ולהחזיר.

הרב: הווארט הוא, שהפעולה שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו, בכל מצב, היא איחוד שורות בעלי התשובה. לעשות תנועת תשובה כוללת, גדולה, ולכך צריך לשאוף. הכלי, מה שיש לנו למכור, צריך להיות חינוך. זה המכנה המשותף. לפתח את זה.

עודד מזרחי: תנועת התשובה צריכה לעמוד בפני עצמה, להבדל במדה מסוימת מהעולם החרדי והעולם הדתי לאומי שקיימים, אולי לשלב ביניהם? צריכה לצאת מהם ולסחוף אותם? זה אור חדש שמתהווה?

הרב: אם יש רבנים שמוכנים להבין את הכיוון וללכת עליו, מה טוב. צריך לחפש אותם. אבל גם כשאין יותר מדי, צריך להתקדם בכיוון הזה.

נאמר בצורה הכי ארצית: הכח הזה, של מאה אלף אנשים או חצי מליון אנשים, נעשה כבר כח כללי. כח כללי במדינה כאן נקרא כח פוליטי. זו המלה. לא אוהבים פוליטיקה, במיוחד בממסד החרדי – זה משהו פסול, מלוכלך, "טמא טמא יקרא" – אבל בסופו של דבר, אם הולכים על מהפכה זו מהפכה, החברה, הכל צריך להשתנות. או שאתה עובד בתוך הכלים הפוליטיים של המדינה הזו, או לא בתוך הכלים, אבל צריך להתייחס לכך שהמהפכה כאן היא מהפכה כללית, שצריך להפוך כאן את כל פני החברה בארץ. יש מספיק כח לעשות מהפכה, יש מספיק אנשים. אני משתמש במלה פוליטי רק כדי לחדד. העם רוצה מהפכה. כתוב "מאויבי תחכמי" ו"ממנו נקח לעבוד את ה'" – גם אצל הגוים השכנים יש מהפכות. בעלי התשובה צריכים לעשות מהפכה ולתפוס את השלטון.

מקור התסכול של בעלי התשובה – החוסר במחשבה על הכלל

מה הבעיה? מה שלא דברנו. אחד הדברים הלא טובים בממסד החרדי – אצלנו הדבר פשוט, אבל אולי אצלכם הוא קצת חידוש – שהוא לא מוכן לקחת אחריות לכתחילה. אידיאולוגית הוא נגד לקחת אחריות על הבטחון של העם היושב בציון, על כל הדברים הגורליים. הוא רק שמרני, אני את נפשי הצלתי, צריך תקציבים להחזיק את הישיבות שלו, המוסדות שלו, וזהו. אצלי זה הטמא. אם יש משהו 'טמא' בממסד החרדי – זה הדבר הזה, שהוא לא חושב על עם ישראל. הוא לא מוכן לקחת אחריות על הגורל של עם ישראל. זה הדבר שבגללו בעל התשובה שבא משם מתוסכל (אם הוא מתוסכל), במודע או לא במודע זה בגלל הנקודה הזו.

אחד הנוכחים: במודע לגמרי.

הרב: המסקנה מאד פשוטה – זה מה שצריך. אם אין רבנים ללכת על המהלך – אז אין רבנים. אבל זה לפני הכל. אנחנו, מי שה' האיר לו את העינים שיש הקב"ה, יש תורה ואנחנו יהודים, הוא צריך לקחת אחריות – לקחת את כל הקופה. לא שהם ידאגו לבטחון ואני יושב ולומד בישיבה.

ישראל: לא רק בטחון.

הרב: הכל. הדבר נכון באקדמיה, בסמים, בזנות, כל מה שלא רוצים – כל המרעין בישין שיש במדינה. צריך הכל לתקן, ומי יכול לתקן? רק בעלי התשובה. הממסד לא יוכל אף פעם, כי הוא גם לא רוצה. עקרונית הוא לא רוצה. זה המצע שלו, לא להכנס לדברים האלה.

להתאגד בחשיבה ובשפה

שאלה: אולי צריך לתת לדברים לקרות מאליהם. לא לתת אידיאולוגיה, שמצומצמת לפן מסוים, אלא שיקרה בין הדברים.

הרב: אבל עצם הדבר שיש "קולות מעולם התשובה" שאומרים שאנחנו לא מבסוטים מהעולם החרדי, אז הדרך למהפכה לא ארוכה. זה כבר זועק את זה. אם יש קולות מעולם התשובה, שלא הגדול בישראל אמר את זה, אז הדרך לכל מה שדברנו עליו מאד קרובה. רק להבהיר בראש שזו הבעיה וזה הכיוון. בשביל זה צריך לגבש את כולנו ביחד. אבל להשקיע את הכח בזה שאם יש שמונים אלף מבוגרים בעלי תשובה – צריך לגבש אותם.

אריאל: ישנה אפשרות לאגד אנשים במפלגה, השאלה אם זו הזהות.

הרב: ברגע שמתייחסים למהפכה באופן פוליטי, לאו דווקא שמי שהצביע עשית לו קהילה. לעשות לו קהילה זו הרבה עבודה, המון אנרגיה.

שאלה: הרב מדבר על זהות?

הרב: כן. זהות משותפת של כל בעלי התשובה. הרעיון של קהילות נחמד מאד, אבל צריך להשקיע בזה כל כך הרבה כח, וכאן אתה פשוט רוצה שתהיה זהות של האנשים האלה, של רבבות אנשים, על מנת לחולל כאן מהפכה, מהפכה שמחה, הכל בשמחה ובטוב לבב, בריקודים ברחובות. לעלות על הגגות, כמו בקוצק, ולצעוק "אין עוד מלבדו". מהפכה הכי שמחה שיכולה להיות.

מיכי יוספי: במקום המלה 'זהות', המלה 'השתייכות' יותר מדברת, מקום להשתייך.

ניר מנוסי: זהות, חזון. צריך הוגים, אנשים מנהיגים. להקים קהילות זו עבודה קטנה, ויש עבודה הרבה יותר גדולה להיות דוברים, הוגים, פורסי החזון.

לקיחת המושכות בידים

אחד הנוכחים: אין מנהיגים. ברור שהדבר הזה בא מלמטה, מאנשים פשוטים, אין פה מנהיגים. מאד מורגש החסרון של זה. צריך להכיר בעובדה. כמעט רוב האנשים שאפשר היה לדבר איתם והם גדולי תורה – לא מבינים.

ישראל: באדרבה אתה לא מתכוון להנהיג?

אחד הנוכחים: אני רוצה לתת במה לדעות. אי אפשר להנהיג, זה קשה. יש ציבור גדול שמרגיש אותו דבר ולא יודעים לדבר.

ישראל: אם יש ציבור שחושב אותו דבר ואתה נותן לו במה – אתה נותן שירותי מנהיגות.

הרב: נאמר דבר אחר, מהחינוך יצאו מנהיגים – הילדים יהיו.

אחד הנוכחים: הדבר הזה מענין, שהקולקטיב יפעל בלי ראש.

עודד: צריך למצוא את המנהיג. כל אחד רוצה מנהיג אחר, או חושב שאין מנהיג.

ישראל: אם תשים פחות דרישות להגדרות של מנהיג אולי תמצא את זה יותר. אתה חושב על מנהיג, אז אתה אומר שצריך להיות כמו הרבי – להכיל בראש מליון אנשים וכו'. זה מנהיגים, ומה אנחנו יכולים לעשות. אבל במקום זה, תן בטוי למסה גדולה. אתה מפחד שזה בטוי קטן שלא יסכים לזוז? שים אחד שיסכים לזוז.

אחד הנוכחים: אנשים בכזה מגוון של מחשבות, מה שיאגד הוא לא יהיה מוגדר. יש פרטים רבים, שונים מאד, שכל מכנה משותף שירצה להכיל את כולם ממילא לא יכלול את כולם.

אחד הנוכחים: בת עין.

אחד הנוכחים: בת עין דוגמה מצוינת. יש 300 איש, ואנחנו מדברים על 50 אלף איש.

עודד: צריך מנהיג שיכול לכלול את כל ההפכים.

ישראל: כתוב באור החיים הקדוש שמשה רבינו ידע ללכת כנגד נשמתו של כל אחד, ויהושע לא ידע – ידע רק כנגד רוחו של כל אחד. מסתמא יש אחד שיודע ללכת כנגד נפשו של כל אחד. למה הזכרתי את זה? כי זה אומר שיש המון רמות ואיכויות של הנהגה וביחד. אתן לך דוגמה אולי מעצבנת – מי היה המנהיג של התנועה הציונית?

אחד הנוכחים: אנשים שיצאו מהשטח.

מיכי: כנצלסון.

ישראל: כצנלסון הוא דוגמה של מנהיג מזרם אחד. לא משנה, ככה או ככה, אני מתכוון להגדיל שזו היתה תנועה עם פערים עצומים, אבל כולם הרגישו שכולם צריכים להתחדש. צריכים לבוא לארץ, ולא רק גיאוגרפית אלא לחדש את פניו. המכנה המשותף המאד רחב הזה ייצר המון מנהיגים, לא אחד, והמון כח פעולה ושינוי. זה לא היה הרבה אנשים בלי אף ראש, אלא מדוזה עם הרבה ראשים – זו בעיה, אני לא אומר שלא – אבל פעל. להם לא היתה מחויבת אפילו לה' אלקי ישראל, ובטח לא לתורה, רק קצת לישראל, לכן היה קשה לנקז. אם היום יש חברה עם המון תסיסה, ויש קצת אותו כיוון. אולי אני לא קורא נכון, אבל היום בעל תשובה ברסלבר יחשוב שחב"דניק טועה, אבל ישמח על מה שעובר עליו – אנחנו יודעים על מה מדובר.

אחד הנוכחים: נכון, וכעת צריך לדבר על זה. איך הופכים לשפה?

ישראל: כמה שתפעל יותר תאלץ לדבר.

אחד הנוכחים: לכן הוקמה אדרבה.

ישראל: לכן אני אומר שמי שעוסק בזה לוקח על עצמו להנהיג.

אחד הנוכחים: אז בא נעשה ועד בית.

ישראל: תעשו...

אחד הנוכחים: הויכוח אם מנהיג יורד מלמעלה או צומח מלמטה.

ישראל: בדברי הרב יש גוון נורא חזק של מנהיג שיורד מלמעלה.

הרב: כשאמרתי יורד "מלמעלה" לא התכוונתי מהשמים. קוראים לו "צמח שמו ומתחתיו יצמח", הוא צומח מהשטח, אבל זו תופעה נשמתית מהשמים. הוא צומח כאן, כך רואים אותו, מתחתיו יצמח.

מנהיגות וגדלות בתורה

אחד הנוכחים: אני מדבר בשמי. יש לי חשש מאד. באנו מחינוך שמנהיגות של כלל ישראל קשורה בתורה, קשורה בדעת של תורה. אז ממילא, באיזה מקום, תמיד – אני בכל אופן – נע בין שני ענינים, בין מציאות שנפלתי לשטח וקורה שאני עושה משהו שנקרא כמו מנהיגות. לבין הידיעה, הענוה – לא צריך להיות ענו אפילו – מה גבולות הגזרה שלי.

הרב: לכך התכוונתי קודם, שיש אנשים שחושבים שהבעל שם טוב היה עם הארץ. אנחנו יודעים שזה לא נכון. הראיה שהיו לו המון תלמידים גדולים, והראשון שהכתיר אותו היה ה"מאיר נתיבים", והיו לו הרבה גאונים. אדמו"ר הזקן שבח את המוחין שלו בנגלה, שזה ראש של אביי, ועוד הרבה סיפורים. אבל בפשטות רואים כאן מנהיג שהוא לא סוג הרבנים גדולי ישראל שאתה מכיר. לא שלא קשור לתורה, לא שלא יודע תורה, אבל משהו אחר. הבעש"ט היה שם בקבוק על השלחן שמי שירצה יוכל לומר שפניו התאדמו ממשקה.

כל דבר הוא בחירה חפשית. גם המנהיג. לאור המציאות המורכבת היום המנהיג מאד פוחד לבוא. יהיה לו פי מליון יותר קשה ממשה רבינו, מהבעל שם טוב, מכולם – בגלל מציאות הדור שלנו. זה לא מה שהיה. לכן תהיה המון התנגדות, אבל צריך להתקדם בשמחה. מה פורץ את הגדרים? שמחה. זה מה שאמרנו קודם, צריך הרבה שמחה, הרבה "פתי יאמין לכל דבר", שטות דקדושה. צריך להתקדם. צריך להאמין. "בהמות הייתי עמך" אומר דוד המלך. צריך להאמין, צריך ללכת בתמימות, יש יעד והמנהיגות תצמח מתוכו – "מתחתיו יצמח". מה שאמרנו שצריך מן השמים צריך אור שיתלבש בתוך ה"יצמח" הזה. בע"ה זה יהיה. אבל יש פה כח. עצם העובדה שיש כזה דבר "אדרבה" אומר שהגיע זמן נכון, בשל – גיבוש של תנועת התשובה. זה צריך להיות המסר כאן, עם משמעות לאומית, ארצית, עולמית.

ישראל: בכלל לא פייר להזכיר כאן את גדולי ישראל בהקשר זה. הם באמת לא התכוונו. אין לך היום גדולים שאומרים שאני רוצה להנהיג את כל העם ולעשות אותו ירא שמים, רק אין לי מספיק חיילים. יש לך גדולים שיודעים שתפקידם לשמר בתנאי לחץ את החברה, כשיבוא משיח יגידו לו שנשארו קצת חיילים לשרותך. ממש בלי אורות.

מתארחים אצלי הרבה חבר'ה מפוניבז' ואני שומע על המחלוקות. אמרתי להם: סליחה על השאלה שנשמעת מגוחכת, יש לכם יהודי שקוראים לו הרב מרקוביץ, והעיקר זה התורה – אתם ליטאים, יש חסידים אבל העיקר זה התורה – אז אתם ממשיכי משה רבינו וכו'. לאור זאת, כשהוא רוצה את ראשות הישיבה, הוא רוצה לשבת על הכסא הזה – להמשיך את השושלת המפוארות, להיות משה רבינו ואברהם אבינו? הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, ואמרו: הוא בטח אף פעם לא חשב ככה. אז מה כן? כמו שאמרתי. הוא חושב שפעם ה' שלח את אברהם אבינו לתקן את העולם, אחר כך את משה, וכעת ישלח את מי שירצה – התפקיד שלי בינתיים לתחזק את הקבוצה. שיהיה בריא, אולי מצליח ואולי לא.

אתה בא ממקום אחר. הוא לא מתיימר להנהיג אותך, אתה סתם תיק עליו. באו המון בעלי תשובה, מה הוא שייך לזה? הוא רק רצה להגיע הביתה בשלום... לפני דור אולי היו כמה גדולים כאלה, הרגישו את העם, הרגישו את המקולקלים ורצו להתקשר. אבל אלה של עכשיו, אתה לא דוחק את רגליהם במיל, ואתה גם לא יכול לבנות עליהם.

צו השעה: "ופרצת"

אחד הנוכחים: יש גם שב ואל תעשה עדיף.

ישראל: מי אמר? במצוה מול עבירה מי אמר שאומרים כך?

הרב: אתה כותב בעיתון שעוסק בכך.

אחד הנוכחים: הוא מוגבל. באנו לבדוק עד איפה הגדרים.

אחד הנוכחים: מהשטח מקבלים דחיפות רציניות מאד לזוז יותר.

שאלה: והאם לפי דברי הרב זה אולי התפקיד הגדול שלנו כבעלי תשובה. אני מרגיש בתקופה האחרונה שחלק מהחינוך היה לְשׁוֹנִי, לשמירה על מסגרות, וזה נשאר באיזה מקום שרידים מאד גדולים מזה. אבל אם כך, יש פה איזה פריצה? האם כך הדבר?

הרב: "ופרצת". [הערה: זה בטוי חב"די.] במקרה זה פסוק בתורה.

אחד הנוכחים: זה הגדרה של תפקיד.

הרב: זה צבאות ה'. אתה מגויס. כולנו מגויסים. "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". כשפורצים זה מביא ברכה.

אחד הנוכחים: מה עם הנקודה שאדם מרגיש – האם זה לא גדול עלי?

הרב: בעיקר לא טוב שאנשים בוכים על הגורל הפרטי שלהם. בלט בבטאון הזה, ובכלל, שאנשים בוכים את העצמי – על זה חורה לי. אנשים בוכים על המצב הפרטי שלהם, ולא חושבים על הכלל.

אחד הנוכחים: אני חושב שזה סימן טוב בשלב הזה. הרבה אנשים התרגלו תקופה ארוכה בתשובה לדבר דבורים שרחוקים מעצמם.

הרב: בסדר. אבל באותו רגע שמבין שזה המצב שלו, צריך ברק שזו הבעיה של כולם.

אחד הנוכחים: לאט לאט, גם בזכות העיתון, מרגישים שזו הבעיה של כולם. אז הדבורים משתנים.

הרב: אולי לא ראיתי.

מנהיג פורץ חייב להיות בעל תשובה

ישראל: אבל למה שלא באמת תחפשו גדולים שהפריצוֹת האלה מענינות אותם. האם יש הפריה, חידוש. אולי יש תלמידי חכמים.

אחד הנוכחים: אני חושב שהדברים נאמרו, מי שמבין את הרמז – זה נאמר.

ישראל: לא לשאול לאן ללכת. מי שכבר הולך למקומות חדשים. קבלת אישור – מותר ללכת. מה שהרב כל הזמן אומר לך שדברים טובים עובדים בקשר בין מעלה ומטה. גם אדם שחוזר לרמה מוזיקלית גבוהה, צריך השראה. אפשר להגיד שיש את האורות הישנים, אבל צריך מישהו שמבין את המקצועיות שלו ואיתה יכול לדבר. נכון במוזיקה ובכל תחום.

אחד הנוכחים: מתחלק לשלשה סוגי אנשים. יש ת"ח שלא מבינים בכלל מה אתה מדבר. המעט שמבינים יגידו שאין מה לעשות עד שיבוא משיח. וממילא הגענו לפה.

ישראל: אז בסדר.

אחד הנוכחים: אולי האמת היא שבאמת אנשים לא יודעים. אלה שאנחנו מצפים מהם לתמיכה, עידוד, יעוץ, לא יודעים איך לפרש את התופעה. שמענו מגדולים שאמרו לפני 30-40 דברים שאינם יודעים מה לעשות.

הרב: זה מה שישראל אמר. מתוכנו יצמחו הגדולים. רבי עקיבא היה בעל תשובה. אברהם אבינו היה בעל תשובה וגם משה רבינו היה בעל תשובה. היו שלשה בעלי תשובה גדולים בעולם (כרגע לא בא לי עוד אחד, אפילו הבעל שם טוב לא היה בדיוק בעל תשובה) – אברהם אבינו, משה רבינו, רבי עקיבא (גם הבעש"ט קצת היה, אבל נכלול אותו בר"ע, עיקר תורה שבעל פה). בעל תשובה יכול להגיע רחוק מאד, לא צריך להיות מפגר. הצדיק מהבית לא יכול להיות אברהם אבינו, משה רבינו או רבי עקיבא. דווקא אחד שארבעים שנה לא ידע כלום יכול להיות רבי עקיבא.

בקיצור, כמו שצריך תורה חדשה כך צריך 'גדולים' חדשים. אם זו המלה... אם למישהו מנגנת המלה הזו. גדולים, מנהיגים, איזו מלה שהכי מנגנת – אבל ברור שצריך להיות הכל חדש.

תשובה על תשובה – לדבר בשפה תורנית

איתיאל: התחושה שהשיח של אדרבה יותר סוציולוגי, ומה שהרב מדבר עליו זה תוכן, תורה.

הרב שטרן: זה הדיון באדרבה, מחלוקת. יש בעיה עם השפה, שהשפה עלולה להיות לא תורנית. אנשים חוזרים למקומות שהיו בהם לפני עשרים שנה, ספרים שקראו אז מובאים לשיח, והיינו רוצים שהשיח יהיה יותר תורני.

ישראל: מה תורני? מה שהחרדים כותבים על ההשכלה מלפני שמונים שנה? החרדים מדברים בשפה משכילית של לפני שמונים שנה.

הרב שטרן: לא נכון. על מה אתה מדבר?

ישראל: הם מדברים בשפה מליצית, שאין במקומות התורה. כשעיתונים חרדיים כותבים מאמרים מחשבתיים, של הרב דסלר, מי המציא שפה זו? הוא? המהר"ל? הוא לקח מהמשכילים. אני לא מכיר מקור. אתה מוציא מהארון ספר תורני ואתה יודע באיזה שנים הוא נכתב.

אחד הנוכחים: זה בטוי טכני. נראה לי שהרב שטרן התכוון למשהו אחר.

הרב: נכון. תעשה שזה יהיה תורני.

אחד הנוכחים: זו הנקודה. שההתעוררות מתוך האני, מתוך השפה הפרטית של האדם, ועוד אין לנו כלים לתורה.

הרב: זה מה שאמרנו שצריכים להמשיך את הג"ר לתוך הז"ת.

אחד הנוכחים: אין הכי נמי.

דורון: המצוקה, עד כמה שאפשר לקרוא לה כך, גרמה לאנשים רחבות אופקים. הם חזרו לפתוח את האופקים.

אחד הנוכחים: קורה דבר נורא, שאנשים מרגישים שהתורה היא צמצום – לרגש, לשכל, לכנות.

הרב: זה הסימן שמלכתחילה התשובה לא היתה באופן מתוקן. אפשר לומר כמו בספרים, שבעל תשובה אמתי צריך כל יום לעשות תשובה על תשובתו, מתוך זה גופא, שאני עדיין תפוס בחשיבה הקודמת. מה הכוונה? אם המקום הקודם עדיין מהוה בשבילי מקור של חיות, במודע או שלא במודע, סימן שהתשובה היא לא זה – על זה כתוב בתניא "וחטאתי נגדי תמיד", שאם צריך לעלות דרגה ומכיר שיש לו חיות במקום הקודם – זה החטא, וצריך על זה לעשות תשובה. צריך שכל החיות תבוא מהתורה.

איציק רויטמן: אדם מרגיש שלפני שחזרתי בתשובה הייתי הרבה יותר אני, יותר פתוח, יותר אוהב ה', יותר אוהב את עם ישראל.

אחד הנוכחים: זה הג"ר.

הרב: כן, אבל צריך לנתב את זה.

לפדות את התורה ממאסרה; גיור כהלכה

איציק: אני חושב שצריך ללכת מלמטה. לשלב מדע עם תורה וכו'.

הרב: זה בא מלמעלה.

ישראל: אבל התורה עצמה מפחדת היום, לא רק מי שלומד תורה.

הרב: חדש אסור מן התורה. כך דורש החתם סופר, זכותו יגן עלינו.

ישראל: פעם קראתי טוענת רבנית אחת ששאלה איך כל כך הרבה מחמירים בגיטין, כשכל התורה של הרבנים היא חסד וכו' וכאן מחמירים. אפשר להתווכח איתה הרבה, אבל על כל פנים היא כתבה סברא מענינת. דואגים לחלש ולמסכן, ומרגישים שהתורה הכי חלשה ומסכנה – היא הכי מבוזה, וצריך להגן עליה. יש בזה הגיון, אבל כל מי שנכנס למקום הזה מרגיש כמו שתואר כאן, שהוא נכנס למקום צר.

אחד הנוכחים: אולי זו השאלה. על מה המערכת הזו מגינה בדיוק. המערכת התורנית שנוצרה, על מה היא מגנה בדיוק?

הרב: הרבה צרות היא פשוט מכך שיש ישיבה ליטאית, שאתה לא יכול בזאל של הישיבה לפתוח ספר מסוים של תורה, אם זה לקוטי מוהר"ן או תניא או משהו אחר. זה כבר להכנס לתוך כלא נפשי. יש כל כך הרבה צמצומים והגבלות. גם בחב"ד, אתה לא יכול לפתוח כאן בישיבה לקוטי מוהר"ן.

אחד הנוכחים: למה?!

ישראל: יירו בך.

הרב: לא, רק יזרקו ביצה. זה מתוך הנסיון.

אחד הנוכחים: אצלנו בבית המדרש אתה יכול לפתוח מה שאתה רוצה.

אחד הנוכחים: אצלכם זה לא בית מדרש...

הרב: זה ראשית כל. יש אוירה של הגבלות, שיש מה שלומדים ומה שלא לומדים. זה כבר איום ונורא, אם מדובר בדברים שבקדושה. את זה לא לומדים, זה אסור. מי שבאמת רוצה ללמוד צריך מחתרת. שומו שמים. אנוסים. לגבי דברים שהם בחוץ לגמרי, זה באמת צריך... אני לא ממליץ לאף אחד שינסה לגייר חכמות, כמו שאנחנו קוראים לזה. לא כל אחד מוסמך לגייר חולין. צריך אנשים מוסמכים, שאתה התלמיד תקבל זאת אחרי גיור כהלכה, ואז הוא יהודי מושלם. לא שכל בעל תשובה יתחיל לגייר את מה שיש לו מהעבר.

ישראל: שלא יגייר, או גם לא יפתח אולפן גיור?

הרב: צריך ללכת לרב מגייר. הוא לא יכול.

ישראל: הוא לא יכול לגייר. יכול לעסוק ולהביא או צריך להתנתק?

הרב: הוא בבעיה, אם לא מצא את בית הדין המתאים – הוא באמת לא יכול. כולנו מבינים שחבל שהוא לא יכול, אבל הוא לא יכול. אלא אם כן ילמד כל כך הרבה שהוא בעצמו יהיה הרב המגייר. אבל על ההתחלה הוא עוד לא שם. ואף אחד מהגדולים בעולם – זה נישט שייך בכלל. אחת הבעיות, אם זה מענין. היו כמה מפגשים בשנתיים האחרונות עם הרבה נגנים בעלי תשובה, עם דיבור על סגנונות במוזיקה. זו דוגמה קלאסית של הבעיה הזו. אתה לא יכול לקחת איזה סגנון רוק ולהדביק לו פסוקים, ובגלל שהוספת פסוקים של קדש השיר הופך להיות קדש – זה לא עובד ככה. אלה דברים באריכות, אבל זו דוגמה – אתה לא יכול לומר שכך אני מנגן, אני מתלהב מזה, וכעת רק אשים פסוק במקום מלים לא צנועות ויהפוך לקדש. זה לא פשוט.

ניתן דוגמה שהיא בנין אב: אני אומר לו, אם אתה תלמד כל כך הרבה ניגונים חסידים אמתיים מקוריים – אני יכול לומר בבטחה שזה ניגוני חב"ד, גם בפוניבז' מודים – ותכיר מאה ניגונים כל כך טוב עד שיהיו אהבת נפשך, עד שתהיה קשור אליהם הרבה יותר מהניגונים הקודמים, ואז, כאשר סגנון הנגונים החסידיים הפך להיות חוש הנגינה שלך (וזה לא פשוט), תוכל להשתמש בטכניקות הנגינה שאתה יודע. אז יש סיכוי שהדבר יתברר מעצמו ותוכל קצת קצת להכניס אולי סגנונות. קשה לומר, הכל תלוי איפה אתה נמצא. אם אתה נמצא במקום מספיק מתקדם, שעכשיו החיות שלך האמתית היא הנגינה החסידית – המקורית, לא שלך – וממילא אתה משתוקק שזה ישפיע עליך. זה לא פשוט. אף פעם לא תוכל לעשות ניגונים כמו אלה. אבל כולי האי ואולי שזה ישפיע עליך, בגלל שזה משפיע עליך, זה מחיה אותך, זה הרבה יותר יפה מכל הזבל שעשית קודם – אז יש סיכוי שמשהו יבוא לידי תקון. אבל אם זה לא עד כדי כך, אז שוב – חבל על הזמן, אין בזה בירור אמתי. זו דוגמה של מוזיקה, והיא דוגמה טובה להבין בכלל.

המתחיל במצוה אומרים לו 'המשך'

אחד הנוכחים: מצד אחד הרב מעלה את הרף בצורה נוראית ומצד שני הוא אומר אתם המנהיגים. אני אחרי דבר כזה הולך הביתה.

הרב: העיתון הזה, הענין הזה שאנשים יאמרו מה שיש להם לומר במלים של תורה – זה ענין של חינוך. כל סוגיא בגמרא אפשר ללמוד נפשית. אף אחד לא עושה את זה, אבל אפשר ללמוד את הסברות הכי עמוקות של ראשונים ואחרונים בנפש. בינתיים אף אחד לא עשה את זה. ברגע שלומדים כך זה נוגע לי. באמת הסברות נולדו משם. יש ווארט בקבלה וחסידות שהתנאים והאמוראים כל דבר ראו למעלה ואמרו למטה. ראו למעלה היינו "מבשרי אחזה אלוה", ראו בנשמה, ואחר כך תרגמו לדין בשטח. זה מה שהבעל שם טוב עשה וזה מה שצריך לעשות, וככה מתחברים. זה לא משהו זר, זה הופך להיות אני. לכן הנגינה דוגמה הכי טובה – חייבת להפוך להיות אתה. בעל תשובה זה עיבור שני – צריך להוולד מחדש. לא לשכוח. אפילו אצל גר, שבאמת כתינוק שנולד, יש דברים בהלכה שמתחשבים בעברו. כל שכן בעל תשובה יהודי, שאצלו הכל חדש, כמו שהרמב"ם אומר, אבל העבר הוא עדיין קומה קיימת. הוא צריך לתקן את הקומה הזו. כמו במשל הנגינה, צריך להיות שמה שעכשיו נותן לו את החיות זה הענין שהוא עוסק בו בתורה. אם זה מוזיקה, אם זה לימוד. רוב האנשים נמשכים ליהדות בגלל הלימוד. פעם ראשונה מישהו לימד אותם איזה סוגיא בגמרא, פרקי אבות או משהו חדש שלא ראו בחיים, וזה מדליק להם את הנשמה. זה נקרא גילוי היחידה שבנפש. אחר כך נכנסים. איזה גליון היה סיפור עם בית מדרש במרתף, עם חשך שם? זה מה שקראתי. אסור שיהיה ככה. צריכה להיות חיות, שמחה, יותר ממה שהיה קודם.

נאמר עוד משהו מאד נפוץ בחסידות: כדי שמשהו, כמו העבר שלי, יצמח – המשל הוא גרעין. זורעים אותו באדמה, הוא נרקב והופך להיות אין, ודווקא אז צומח ביתר שאת ויתר עז והופך להיות עץ אדיר. לעבר שלי יש סיכוי לצמוח לעץ אדיר דווקא אחרי שיירקב באדמה, עם הקרקע הפוריה והמים החיים.

ישראל: מה הרב אומר על השאלה – זה רף שמרפה את הידים מלעשות משהו. כולי האי ואולי...

הרב: המתחיל במצוה אומרים לו המשך, פעולה נמשכת. התחלת משהו מצוין אז תמשיך. הרעיון עכשיו היה שהמטרה, לכאורה, היא גיבוש בעלי התשובה. אם הבטאון הזה יכול להיות הבטאון של כל בעלי התשובה בארץ ובעולם – זה משיח.

ישראל: אם תתחיל הצלחה בטח יהיו חמשה בטאונים...

הרב: יש ווארט ששנים אוחזים בטלית היינו שני רבנים שרבים על בעל תשובה. ווארט חסידי מפורסם. כל אחד אומר כולה שלי – אני עשיתי אותו. מה עושים עם בעל התשובה בסוף? גוזרים...

"בית ועד למבקשי תורה"

אהרן אריאל: מה לגבי הרעיון של הועד שעלה פה? איזה צות שחושב?

הרב: זה מצוין.

אחד הנוכחים: אתה (אריאל) איש העשיה, אני מבין.

ישראל: הוא בא מחוגי הפועלים, כך שהוא מתמצא בוועדים...

הרב: דברנו קודם[ח] על המשמעות של "אהל מועד", בפרשת השבוע ובכל הפרשיות. רש"י אומר ש"אהל מועד" הוא "בית ועד למבקשי תורה". התרגום אומר "משכן זמנא" – בית מתפרק, שנמצא זמן כאן וזמן כאן. המלבי"ם כותב שה' ייחד וייעד אותו – ככה ה' היה מופיע בכל מקום, וייעד את המקום הזה שרק כאן הוא מתגלה ורק כאן מדבר למשה רבינו. יש שלשה פירושים. בלשון הבעל שם טוב הפירושים הם עולמות-נשמות-אלקות. כל הפירושים למועד – או זמן, או קהילה (ולא סתם קהילה, ולא סתם קהילה של בעלי תשובה, אלא קהילה שאנשים באים לבקש תורה – הפסוק הוא[ט] "והיה כל מבקש הוי' יצא אל אהל מועד", אבל רש"י כותב "מבקשי תורה", כנראה שהיינו הך, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"), או מקום להשראת שכינה. והיא הנותנת, שאם היהודים מחליטים שיש לנו מקום שמתכנסים אליו ה' מופיע. המלבי"ם כותב שקודם היה "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" – לא כפירוש חז"ל, אלא שה' יופיע בכל מקום – אבל כאשר יש "אהל מועד" ה' מייחד עצמו רק במקום הזה.

זה מוסר השכל גדול, שצריך לעשות קהילה, ועד, ואז באמת ה' מסכים מלמעלה ובוחר שזה המקום שבו אני מייעד את עצמי לשכון ולדבר איתך. כל התקשורת עם הקב"ה תהיה במקום הזה. כידוע ש"בתוכו לא נאמר אלא בתוכם", בתוכנו, בלב של כל אחד. אז המשכן הזה בתוך הלב, אבל גם יש את המשמעות של כלל ישראל – בית ועד למבקשי ה'. ממילא צריך ועד.

אריאל: בתוך המועד יש גם את משה, מה שבא מלמעלה.

הרב: נכון, גם משה נמצא שם.

אריאל: רק הלמטה לא מספיק.

הרב: נכון. זה הווארט, שיש כאן שלשה פירושים – עולמות-נשמות-אלקות – והכל מתחבר יחד. בנפש, מה אני יכול ללמוד? אהל מועד באמת היה רק זמני, ואחר כך יש בית עולמים. בכל אופן התורה נצחית, כמו שהבעל שם טוב אומר, ומה אהל מועד אומר לי היום? במיוחד שייך לזמן הגלות, שאין בית עולמים בפועל. הפשט של "משכן זמנא" הוא שמפרקים אותו ומקימים אותו. זה אהל, פשוטו כמשמעו, דירת עראי. לא סתם דירת עראי, אלא שאני לוקח איתי – כמו שמואל שנוסע ולוקח איתו את ביתו. ככה בנפש הדיבור עם ה' – כל פעם אני עובר מצב, עובר לאיזו מציאות חדשה, עובר דירה ברוחניות. כל פעם אני צריך להעביר את המשכן. צריך לכתחילה שיהיה בנוי על מנת שאפשר לפרק אותו ולהרכיב אותו. זה משהו בעבודת ה' שלי, שיש משהו שאני כל הזמן לוקח איתי, היכולת לתקשר. כל פעם שאני עובר ממצב למצב, ממקום למקום בנפש, אני מפרק ומקים. זה ה"משכן זמנא".

המוסר השכל של בית ועד הכי פשוט – שצריך בית ועד. יש ווארט חסידי שיש גם מנין פנימי של כחות הנפש הוא מעין קהילה פנימית, אבל חוץ מחיבור זה צריך גם לחבר יהודים כפשוטם. הועד הזה הוא מבקשי תורה, מבקשי ה', ומאד חשוב שרש"י משנה מזה לזה. בעיתון אותו אחד שכותב בסגנון הקודם, כמו שאיציק אמר קודם, הוא אומר שאני מבקש ה', ובקשת ה' יכולה להתפרש איך שרוצה. יתכן שהוא צודק, אבל בכל אופן רש"י אומר "מבקשי תורה". צריך לדעת איפה לחפש.

יש משל בחסידות, של אדמו"ר האמצעי, שכאשר אדם אבד משהו – הלך ברחוב בלילה ומשהו נפל, וברחוב הזה אין אורות, רחוב חשוך, אז הוא הולך לחפש ברחוב מקביל שיש בו הרבה פנסים ואור. זה סיפור טוב לכתוב. איזה טיפש האדם הזה – הוא אבד את זה במקום הזה, במקרה המקום חשוך אבל הוא יודע שאבד זאת כאן, ובגלל שקשה לו לחפש כאן הוא הולך למקום מואר, אבל הוא ודאי לא שם.

דורון: הרב יכול לפרש לגבי הנמשל?

הרב: התכוונו שיתכן שאצלו העבר מואר. בעל תשובה שנכנס לתסכול, שהעבר שלי היה מואר – אבל מה שאתה מחפש לא שם. לאו דווקא שהחפץ המבוקש הוא בעבר המואר שלך. זה ההבדל בין "מבקשי הוי'" ל"מבקשי תורה". צריך להיות מבקשי ה', אבל צריך לחפש איפה שה' נמצא – ה' נמצא בתורה. זו האמונה שלנו. הוא לא נמצא ברחוב אחר שנדמה לך שהוא יותר מואר. זה דבר חשוב ביותר.

איציק: הרב התחיל משבעה דרכים, לפי זה, "בכל דרכיך דעהו" ה' גם נמצא.

הרב: אמרנו שזה שבע חיות טהורות.

נעם שפירא: מקודם, במשל שהרב אמר עם האלומות, קודם האלומה של יוסף נצבה ואז השתחוו לה. פה הציור שהרב רוצה שקודם כולם ישתחוו, לאין, ולבסוף תצמח אלומה.

הרב: לא. שמעת לא נכון. זה מה שישראל אמר. כולם צריכים לעשות אלומות, ויש לאלומות איזה מקום בתודעה הפנימית – בלא מודע של שאר השבטים – שצריך מישהו שיקום. הם כעסו על החלום, אבל באיזה מקום הם יודעים טוב שאנחנו מוגבלים. צריך להגיע לכאן, ולעבור מכאן לאצילות – בירור שני – איננו יכולים. או שאדם מסתפק ואומר שלא צריך יותר מזה.

נעם: אפשר לתרגם לשאלה מעשית. אחד הדברים הכי מעשיים הוא רשת חינוך. רעיון מופלא, כי קשה להתקבל למוסדות. אם יש רשת חינוך ארצית, עולמית, זה מצוין. הבעיה שיש אחד שמתחיה מרבי נחמן, ואחד כולו מתחיה ממשיח נאו, וכמעט אי אפשר לעשות להם חיידר משותף. השאלה איך אפשר לעשות מהלך שיתחיל קצת להנמיך את האלומות כדי להצטרף למשהו אחד.

הרב: בסדר. צריך קצת הופעה של משהו מלמעלה, שכולם יסכימו שזה נחמד. מספיק נחמד וטוב שכולנו הולכים על זה. שיש בזה גם משיח וגם רבי נחמן וגם הכל.

דורון: ודרך אגב, יתכן שזו גם האמת...

הרב: אני חושב שזו האמת.

דורון: גם אני. זכיתי לכוון לדעת תורה.

הרב: עוד נקודה, בשביל לנסוע הביתה. אני רציתי דווקא בפורום הזה, כי לדעתי כל הענין הזה הוא שהאנשים שיושבים כאן ליד השולחן, ואלה שיושבים בפריפריה ועומדים – שיכירו אחד את השני. זה באמת כל מה שרציתי היום, לפני כל הדבורים. הרבה אנשים שאתם לא מכירים יכולים להשלים את התמונה – זה הבית ועד.

אמרתם שאתם לא מרגישים מסוגלים לבד. אני חושב שאם כל האנשים שנמצאים כאן יכולים כל כך יפה להשלים את אחד את השני שזה יכול להקפיץ את העסק גבוה. לכן רציתי ככה. נעשה סבב הכרות.

ישראל: הרב אמר פעם ש-אדרבא זה אדר-בא.

הרב: הם רוצים אדרבה עם ה, כדי שיהיה בגימטריא רבי. ב-ה זה אדר-בה, באשת חיל, הכל מן האשה.

ישראל: הרב אמר שקשור לקטן שיהיה גדול, אדרבא – עד שהקטן יהיה גדול.

אחד הנוכחים: השם הזה עורר המון פרשנויות מוטעות, כאילו הולכים להפוך את העולם...

ניר: כבר נוצרה אי הבנה. אין מה לעשות, צריך להפוך.

אחד הנוכחים: אבל הכרתי להם "אדרבה" של רבי אלימלך מליז'נסק.

איתיאל: הוא גם רצה להפוך את העולם.

ישראל: מה אתה חושב שהיו אומרים עליו עכשיו.

הרב: אולי הכי טוב שאני אצא מכאן ואתם תכירו...