ב. יחיד ורבים

ג. ירושלמי ובבלי – יחיד ורבים
(ומעלת היחיד בעשי"ת)

נאמר עוד ווארט של הקדמה:

הרי למעשה פוסקים כמו הבבלי. יש הכרעה מהו הפסק, כמו אדה"ז שכתב את השו"ע. המגיד חפש על איזה תלמיד צריך להטיל את מלאכת הקדש לכתוב את השו"ע. היתה הו"א שזה יהיה בעל ההפלאה (שאותו הזכרנו קודם), ובכל אופן המגיד בחר באדה"ז שהיה צעיר ממנו. ידוע שבתחלה היתה אפילו קצת קפידא מבעל ההפלאה, למה המגיד בחר באדה"ז ולא בו, עד שהוא ראה את הלכות ציצית, ואז הרים ידים ואמר שלו נאה ולו יאה – שדווקא הוא זה שנבחר מלמעלה להיות הפוסק, גם בנגלה דאורייתא וגם בנסתר דאורייתא.

ירושלמי ובבלי – יחיד ורבים

שוב, למה פוסקים כמו הבבלי ולא כמו הירושלמי? יש כמה וכמה טעמים. הטעם הכי פשוט, שהבבלי הוא בחינת בתראי לגבי הירושלמי. יש עוד כמה טעמים, אבל זהו הטעם הכי פשוט. יש מי שאומר שהטעם הוא משום שגברו הגזירות והשמדות בארץ ישראל ובטלו הישיבות ורבים מהחכמים ירדו לבבל, וכך שלטון ההוראה עבר לשם.

יש לומר, קרוב לטעם זה (אך לא היינו הך), אבל בצורה פשוטה יותר, שהרי כלל גדול בתורה ש"יחיד ורבים הלכה כרבים". פשיטא שחוץ מזה שהתלמוד בבלי הוא בתראה לגבי הירושלמי, התלמוד בבלי הוא גם רבים.

בדומה לזה: למה בחרו לפסוק הלכה כמו מרן הבית יוסף ולא כמו המהרש"ל, לדוגמה, שהיה באותו דור והיה חריף ממנו? חוץ מזה שהב"י היה ענו טפי, כמו בית הלל (המהרש"ל היה כמו בית שמאי, חריף טפי), הוא קבל הסכמה של מאתיים רבנים הכי גדולים שבדור[יד]. לא משנה שהמהרש"ל יכול להיות יותר גדול ממאה הרבנים, זה לא משנה כלום – זה שיש לבית יוסף מאתיים רבנים שהסכימו לשו"ע זה כבר נכנס לגדר של "יחיד ורבים הלכה כרבים".

אמנם היא הנותנת, כתוב שתמיד היחיד גבוה מהרבים – היחיד באצילות והרבים בבריאה. אצילות זה ירושלמי ובריאה זה בבלי. בירושלמי יש הרבה תנאים ואמוראים, אבל בבבלי יש אין ערוך יותר. גם אחר כך, רוב עם ישראל למד ודן ושקל וטר בתלמוד בבלי. לא רק אז, אלא גם מאז – רוב החכמים היו שם. אז לא משנה מי יותר גדול – אולי רבי יוחנן יותר גדול מכולם, שהוא הירושלמי, אבל גם הוא יחיד לגבי הרבים. יחיד הוא בחינת חכמה ורבים הם בחינת בינה. למה "הלכה כרבים"? גם בגלל שזה מייצג את הבינוני של התניא, את הרוב (הבינוני הוא "מדת כל אדם"), וגם בגלל שיש איזה שרש לבינה למעלה מחכמה (כמו שלמדנו לגבי הרז שבחשך של הבבלי).

בעשי"ת היחיד הוא כרבים – מתאים לירושלמי

כתוב שבעשרת ימי תשובה תפלת היחיד מתקבלת כמו תפלת הרבים ("הן אל כביר ולא ימאס"), זהו זמן שהיחיד נחשב כמו הרבים. אפשר לומר שכמו לגבי תפלה כך גם לגבי הלכה, יש משהו מיוחד בעשי"ת שהיחיד דינו כרבים. אם היחיד דינו כרבים, אז לפי הווארט שאמרנו עכשיו, זה הזמן הכי טוב לפסוק כמו הירושלמי. אמנם יש כלל ש"יחיד ורבים הלכה כרבים", אבל אם היחיד הוא רבים אז יש לו את שתי המדרגות, גם את המעלה של הרבים.

אמנם על פי נגלה הדבר לא פשוט, כי כתוב בשו"ע שגם בעשי"ת טוב להתפלל במנין. דהיינו שאמנם היחיד כמו הרבים, אבל הרבים במעלה עוד יותר גבוהה, כמו בפסוק "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" שלפי הפשט הלבנה מתעלה אבל החמה מתעלה שבעתים. אך באמת, לפי הפנימיות הלבנה מתעלה כמו החמה ואז היא גם יותר ממנה. כך לפי פנימיות, היחיד שהוא גם רבים יש לו מעלה על הרבים. יחיד שהוא רבים זה מלך המשיח.

כל זה היה הקדמה שיש משהו מיוחד בעשי"ת ששייך למוחין של הירושלמי, של דעת יחיד לגבי דעת רבים. לא שאנחנו נפסוק כמו הירושלמי, אבל אולי כשמשיח יבוא הוא יפסוק ככה. בכל אופן, זה זמן מסוגל להבין את היחס בין הירושלמי והבבלי, בין האין ובין היש.

רבי ורב – יחיד ורבים

עוד בקשר לעניין של יחיד ורבים: ידוע ש"כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל". רב רבה ורבא – אלה שנקראים על שם רב סתם – כולם אמוראי בבל. רק רבי, התנא, היה בארץ ישראל (ומה שרב תנא הוא ופליג, היינו משום שקודם היה בארץ ישראל וקבל מרבי), אך יודעים שהוא רבי יהודה הנשיא – יש לו שם, ורבי זה רק כינוי. אבל אפילו אם זה שמו, רבי הוא "יחיד" ואילו בבבל יש "רבים" – רב, רבה, רבא – בבבל כולם רבנים שנקראים כך סתם. ה-י הנוספת לרבי היא בחינת יחיד – הוא לא שייך למועצת הרבנים…

כתוב בחסידות שאורות לא מצטרפים, אלא רק כלים – כשהוא אור הוא יחיד, אבל בבל זה חשך-גרמוהי-בינה, כלים שמתחברים, ולכן כולם רבנים.