התוועדות כח ניסן

כ"ח ניסן תשס"ובית חגלה

בס"ד

התוועדות כח ניסן

אור ל-כח ניסן תשס"ו – בית חגלה

סיכום דברי הרב גינזבורג שליט"א

היום כ"ח ניסן, יום כיבוש יריחו על ידי יהושע בן נון, שהיארצייט שלו שלשום (כ"ו ניסן). יש שלשה ימים הכי חשובים בחיי יהושע בן נון – היום בו מל את בני ישראל שנית, יא ניסן, היום בו כבש את יריחו, כח ניסן, והיום בו העמיד את השמש, ג תמוז. שלשת הימים הללו הם הימים הגדולים בחיי הרבי – שנולד ב-יא ניסן, מסר לנו את העבודה להביא את המשיח ב-כח ניסן, והסתלקותו והתעלמותו מעיני בשר שלנו ב-ג תמוז (שאז יש גילוי מעבר להיותו בגוף גשמי וכו', כמבואר באגה"ק זך בתניא). אם כן, יש זיקה מאד מיוחדת בין הדמות של יהושע – כובש ארץ ישראל – לדמות הרבי.

לפי הרבה דעות יש ליהושע דין של מלך, המלך הראשון של עם ישראל בארץ ישראל – יהושע הוא מלך יותר ממשה רבינו, שהוא 'חצי-מלך', אשר לדעה אחת עליו נאמר "ויהי בישורון מלך", אך הוא מלך רק במדבר, כאשר רק בארץ ישראל יש דין ציבור ודין ערבות וכו', והראשון המולך על עמ"י באר"י זה יהושע בן נון. עוד שלב זה דוד המלך והשלב הסופי זה משיח בן דוד – משה, יהושע, דוד, משיח זה ארבעה סימני דרך עיקריים בהשתלשלות המלכות. אפילו דוד לא המלך האמיתי – הרוגאצ'ובר אומר שאין לו דין מלכות בשלמות – עד משיח. ארבעת השלבים בסוד הוי' ב"ה שבמלכות – משה רבינו הוא חכמה, יהושע הוא הבינה-הכלים (שהוא בן יוסף, בבחינת משיח בן יוסף כפי שנבאר, שהוא בינה בשרש), דוד עצמו הוא "פלג קיסר" לעומת מלך המשיח, וכל הסוד של חצי קשור למדות כמבואר במ"א, והוא הרגש שבמלכות (ספוריו בתנ"ך הכי מרגשים, ובונה את רגש העם כלפי המלך), והמלכות עצמה (מלכות שבמלכות) זה רק משיח. שאול המלך – ששאלו עליו – הוא סוד השבירה בין ה-יה ל-וה (יש בעיה בדעת, במדה מסוימת נטרפה עליו דעתו בתור מלך – השבירה בדעת, שהיא בין ה-יה לבין ה-וה; גם את שאול צריך לתקן – דוד מאד מחזיק ממנו, קרא לו "משיח הוי'", אך "'רמה קרני' ולא פכי", כפי שאומרת חנה).

היום יום כיבוש יריחו, והדמות המרכזית היא יהושע בן נון, ויש קשר בין יהושע בן נון והרבי, ובין היום הזה אצל יהושע למסר של היום הזה בדורנו – מסר הנותן לנו כח אדיר לטכס עצה לבד מה לעשות, ולעשות משהו כדי לקדם את המטרה של הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. בשביל הרבה אנשים ששמעו זאת בשעת מעשה – לפני חמש עשרה שנה – זה היה הלם וזעזוע גמור. מה זאת אומרת "אני את שלי עשיתי ומכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכולתכם"?! גם אם עוד לא לקחנו את המוסר השכל של זה, עוד לא אבדה תקוותנו – היום זה היום המתאים ביותר בשנה לחשוב על כך ולעשות משהו חדש. זה מה שהרבי אומר – לטכס עצה לבד, מה עושים כדי לקדם את גאולת עם ישראל. עיקר גאולת עם ישראל וודאי מתחילה בארץ ישראל – "תמיד עיני הוי' אלהיך בה" – ומשם מתפשט לכל העולם כולו. גם בטיכוס עצה צריך להתחיל מארץ ישראל ולהתפשט לכל העולם. עד כאן הקדמה כללית.

בזמן האחרון אנו מדברים על הפתגם "אין מלך בלא עם". במדה מסוימת עם זה תנאי קודם למלכות – אם אין עם אין מלך. מי מכתיר את המלך? שנים – קודם צריכים עם שיכתיר את המלך, וצריך שהקב"ה יסכים וגם יכתיר את המלך מלמעלה. הא בלא הא לא סגי. נתחיל להסביר נקודה זו על פי פנימיות: איזה כתר ממציא העם למלך (וזה עדיין לא מספיק, וצריך שה' יתן כתר למלך)? אפשר לחשוב שיש שני כתרים נפרדים – של העם ושל ה' – אך בפנימיות אפשר להבין שזה שני החלקים של הכתר עצמו, כמבואר בקבלה. כתר מתחלק ל-יש עליון ו-יש תחתון, כאשר ה-יש התחתון מתחלק ל"קנה חכמה" ו"קנה בינה" – יניקת החכמה ממזל ה-ח ויניקת הבינה ממזל ה-יג (התפשטות יגהמ"ר מ-שי עולמות של תחתית הכתר). צריך לומר שה-שי התחתון, הממד התחתון או החיצוני של הכתר, העם נותן למלך – העם צריך לעשות/לבנות למלך כתר תחתון. על כך נאמר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" – כאשר המלך מקבל את לבוש הראש מהעם, העם כולו מתתקן, ואם לא אז לא. יש לכך פירוש עמוק – כאשר העם נותן למלך את החצי התחתון של הכתר, אז, ורק אז, הקב"ה מסכים (אם הוא מסכים – נקווה שיסכים). אם זה כדבעי למהוי העם נותן את ה-שי התחתון והקב"ה את ה-שי העליון. ובעצם, העם נותן את ה"אתתקן רישא דעמא" ה' נותן את ה"אתתקן כולא עמא" (כשכל פרט ופרט במדינה נתקן). אפשר לחשוב ש"כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" זה רק מעשה הדדי בין העם והמלך – הם מתקנים אותו והוא אותם – אך הפירוש העמוק הוא שהעם אכן נותן למלך את תחתית הכתר ("אתתקן רישא דעמא"), אך לא די באור חוזר מכך כדי לתקן את כל העם, אלא שאז ה' עונה ונותן את החצי העליון של הכתר, והוא מאיר דרך החצי התחתון לצאת החוצה ולתקן כל אחד ואחד בעם. החצי התחתון לא מסוגל לתקן כל אחד ואחד, אך הוא צריך להיות קודם – קודם כל צריך שהעם יתקן את המלך, ואחר כך כאשר הקב"ה יסכים ויאמר אמן וגם יכתיר את המלך, אז הכתרת הקב"ה זה מה שיגיע לכל אחד ואחד בעם ויתקן אותו באשר הוא שם. זה הסדר, אך צריך להבין זאת בפנימיות – בתכונות הנפש.

החצי התחתון של הכתר נקרא רצון והחצי התחתון של הכתר נקרא תענוג (פרצופי אריך אנפין ועתיק יומין בלשון האריז"ל, אודותם מבואר בחסידות שהם רצון ותענוג שלמעלה מטעם ודעת). מה העם נותן למלך? מלך אמיתי גם לא מכיר שהוא מלך, וגם בורח מכך כ"בורח מן הכבוד". שני מאמרים מקבילים – "אין מלך בלא עם" ו"אין מלך בלא כבוד" (והכבוד עצמי אצלו – "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – אך אין הוא טיפוס שאוהב כבוד, אלא להיפך, וסימנו של מלך אמיתי ששונא כבוד, אלא ש"כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו, וכל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו"). מלך חייב בלבו את המשפט "אני אמלוך" – משפט שיש בו גאוה לכאורה, ואיך זה מתאים למלך, ובפרט למלך בן דוד (משה רבינו הוא ענו מכל האדם אשר על פני האדמה, וודאי שונא כבוד, ודוד אומר "והייתי שפל בעיני" ושונא כבוד, ובמשיח בן דוד כתוב שוב שיהיה יותר ענו מדוד המלך – אצלו חוזרת המלה ענוה, כמו אצל משה, נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. כתוב שענוה שלו תתבטא כאשר יקומו משה והאבות וכו', ומשיח ילמד אותם תורה, ועם כל התלמידים המובחרים הללו הוא ילמד תורה גם עם היהודים הכי פשוטים; אפשר לחשוב שזה זלזול בשבעה רועים, שמתייחס בשוה גם ליהודי פשוט, אך כאשר כתוב שזה מרוב ענוותנותו ואז זה בא מתנועה הפוכה – חש מתחת לכולם, כולל קל שבקלים, ולכן מתייחס גם ליהודי הכי פשוט וקל כמו לשבעה רועים)? בתנ"ך אדוניהו "מתנשא לאמר אני אמלוך" ולכן צריך להורידו – הוא הדוגמה הקלאסית והמופרשת בתנ"ך של רודף אחר הכבוד, שלכן הכבוד בורח ממנו (אף שהוא מבית דוד – גם לדוד יש פסולת שיוצאת ממנו, לא כמו מאברהם ויצחק, אם גם כן פסולת). ה"אני אמלוך" המקורי בתנ"ך לא חיובי, אך בכל זאת מלך חייב איזה "אנא אמלוך" – ה"אנא אמלוך" המקורי זה של ה', ובלעדיו לא היה נברא עולם וכו'. גם הקב"ה וודאי בורח מן הכבוד, אך בשביל להיות מלך לא יכול למחול על הכבוד. זה דבר והיפוכו אצל מלך – מחד אסור לו למחול על הכבוד, וצריך איזו מדת התנשאות, ומצד שני וודאי הטבע האמיתי שלו זה בורח מן הכבוד. הראשון שיש לו נשיאת הפכים זו זה הקב"ה, השני שיש לו את זה הוא דוד המלך, והשלישי – שיהיה לו יותר מדוד, בדומה לקב"ה – זה מלך המשיח. מאין מקבל את ה"אני אמלוך" הזה, את הצד שנגד הטבע שלו? זה הכתרת העם, כמו שמתואר באריכות בחסידות שהעם בא – ומדובר בעם שהמלך מעריך אותם (רק קבוצה שבן אדם מעריך אותה יכולה להמליך אותו) – וכאשר העם רוצה שהמלך ימלוך עליהם זה מוציא מהתת-מודע שלו את הרצון למלוך. כמו שעני בא ומבקש צדקה כשרואים את הרחמנות עליו זה מעורר משהו בתוך האדם שרוצה להושיט יד ולתת צדקה עם כל הקושי. כך כאן, עם כל הקושי של המלך – שזה הכי קשה לו – ברוב ענוותנותו, דווקא מתוך שכל כך בבטול וכל 'חי עם הסיבות' ומאמין בהשגח"פ ומעריך את המבקשים, אז מתעורר בו הרצון להענות להם ולמלוך. פשוט שלא יצליח שניה אחת להיות מלך בלי רצון – לא יכול להענות לבקשת העם, לבטולם והשתחוואתם, בלי רצון למלוך. בשביל להענות לעם חייב להיות "אני אמלוך". בטול העם בונה את הפרצוף החיצוני של המלך – הרצון למלוך. זה "אריך" – "ריכא" זה מלך בארמית, ואחד מפרושי "אריך" זה "אני אהיה מלך". פעולת העם זה לתקן את הפן החיצוני של הכתר של המלך – שיתעורר, נגד טבעו לכאורה, ברצון אמיתי למלוך. זה ה-שי התחתון – המתנה שהמלך מקבל מהעם.

יש עוד שי אחד – עוד מתנה – שצריך לקבל מהקב"ה, ולא סגי הא בלא הא, ורק אז יאיר לכל העם לתקן כל אחד באשר הוא שם. מתנה זו היא התענוג. העם צריך לתת למלך רצון למלוך, ועל זה כתוב "אין מלך בלא עם", והקב"ה צריך לתת לו תענוג במלכות. זה עוד יותר פרדוקס, כי אם אתה בורח ממשהו סימן שאתה סולד ממנו – צדיק הבורח מן הכבוד (בפרט צדיק נסתר), אם פתאום מכבדים אותו זה גורם לו לצער הכי עמוק, תהומי וקיומי שיתכן. ה' צריך לתת לו, עוד יותר נגד הטבע, שלא רק ירצה – אלא שיהיה לו גם תענוג בכך. אם רוצה ויש לו תענוג וכל הזמן נשאר עם העצם של "בורח מן הכבוד" – העצם הוא נקודת האמונה שלמעלה גם מתענוג וגם מרצון – זה פרדוקס מוחלט. יש לו אמונה, ואז צריך לקבל מהעם רצון קצת לכפור באמונה שלו – כפירה לשון כפורת, כיסוי ולבוש, וצריך קצת לכפור על האמונה ברצון למלוך שמקבל מהעם – ואז צריך לקבל מהקב"ה את התענוג בדבר הזה. אם יש לו רק רצון, רואים שפתאום הפרצוף שלו משתנה כאשר כולם באים ומשתחוים לו – פתאום רואים שרוצה למלוך – אך אם עוד אין לו תענוג וה' לא הכתירו, זה מאד מהר יכול להתשלשל למצב שלא נעים להסתכל על הפרצוף שלו, כי נעשה קצת תוקפני ואלים. התענוג נותן "מלך ביפיו תחזינה עינינו". התענוג גם ממתן את הרצון למלוך, כי תענוג בלשון החסידות זה "מרוצה" ולא "רוצה". "רוצה" זה דחף – ובלי הדחף לצאת ולמלוך לא יכול – אך הדחף יכול להשתלשל לדברים לא נעימים. תענוג זה "נפתלי שבע רצון" – מרוצה, לא רק מעצמו, אלא מהעם שלו ומהקב"ה ומהכל. התענוג גם ממתן את הדינים של ה"אני אמלוך".

ומה כל זה עושה לעם? אמרנו שרק כאשר הקב"ה מכתיר את המלך העם נהנה מהמלך, אף על פי שכבר בהכתרה העם התבטל כלפי המלך, הוא עוד לא נהנה מהמלך. אם כן, אפשר לומר גם בעם שבתחילה היה לו רצון חזק להכתיר את המלך, ורק אחר כך זוכה העם בתענוג מהמלך. הפרצוף הפנימי של התענוג מאיר דרך הפרצוף החיצוני של הרצון, וזה מאיר – "מלך ביפיו תחזינה עינינו" – וזה עושה לעם תענוג בלהיות עבדים למלך זה. זה כמו שהרבי תמיד קשר בין קבלת עול לבין אשר – בתחילה יש לעם קבלת עול מלכות, ואחר יש עול מצוות (כפי שחז"ל אומרים על קריאת שמע), ועדיין זה יתכן בלי אושר-תענוג, וכל תורת הרבי זה שיהיה אושר בתוך קבלת עומ"ש ומצוות מעשיות. זה יכול להיות רק כאשר המלך עצמו זוכה לממד הפנימי של הכתר – ל-שי העליון מהקב"ה. אז המלך מרוצה ומקרין ענג לכולם, ורואים בפירוש מהתנ"ך שהמלכות בשביל העם זה רצון להיות שמח – רוצים מלך כי רוצים להיות שמחים, שהעם יהיה בכיף (ככתוב אצל שלמה ואצל עוד מלכים). יש כאלה שמחפשים תענוג עם סמים, שמעשנים בשביל תענוג, ולא יודעים שהם באמת רוצים – וזה הכדור שהכי פועל – זה שיבואו להשתחוות למישהו כמלך. אם בסוף זה יעלה יפה – שגם ה' יכתיר מלמעלה – אז הכיף הזה והתענוג הזה עולה על כולנה (אם לא זוכים לכך – סימן שה' לא הכתיר מלמעלה, ויתכן שהעם באמת עשה את שלו אבל ה' לא הסכים).

הסבר זה קודם כל פותר בעיה וקושיא פשוטה – איך אפשר לדעת אם ה' מכתיר. שאנו נכתיר – גלוי (גם לא פשוט עד כמה זה בכנות, אך על כל פנים תלוי בנו) – אך איך אפשר לדעת שה' הכתיר? אם יש את הממד הפנימי של המלך לעמו, כמבואר בהמון דוגמאות, ספורי הבעש"ט וכו', של תחושת האושר הזו – "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (אפשר לפרש שלא רק יתן למלך מעדנים, אלא יתן את זה שהמלך יהיה מעדן – שהמלך הוא המעדן של כל העם שלו). זה הפירוש המושלם של "כד אתתקן רישא דעמא [שזה מה שהעם מתקן את המלך] אתתקן כולא עמא [שזה מה שה' דרך המלך, מכח ה-שי העליון, מתקן כל אחד בעם ונותן לו את האושר והענג האלקי במלך]".

לסיכום: "אין מלך בלא עם" ו"אין כתר אלא למלך", והסברנו שהכתר מורכב משני ממדים, שי מהעם וה-שי מה'. אם כן, יש שלושה דברים ממטה למעלה – עם, מלך, כתר (העם נותן את החצי התחתון של הכתר וה' את החצי העליון). והסימן: "כי עמך [גם לשון עם, כפי שהוסבר בשיעורים קודמים] מקור חיים" – עמך ר"ת עם-מלך-כתר, ואז יש "באורך נראה אור". [עם מלך = ר = ריבוע כפול של י, ו-ר היא האות של המלכות כמבואר בקבלה (והוא סוד "רישא דעמא" – המלך הוא הריש של העם). כתוב שה' צמצם את אורו האין סופית בנקודה האמצעית שלו – נקודת המלכות – ויש פירוש שבאלף-בית ה-ר היא הנקודה האמצעית, שהרי היא האמצע בין א ל-ת (מבחינה מספרית). משם תחילת הבריאה – אנא אמלוך, הצמצום הראשון, המשכת הקו והתהוות העולמות כולם, שעליהם נאמר "אין מלך בלא עם"). עם מלך כתר = 820 = משולש של מ = ואהבת לרעך כמוך = מעין המתגבר וכו' (יש מאמר שלם רק על המספר הזה). משולש שני N = N בריבוע פלוס שני משולש N. N כאן זה 20, והמשולש של 40 (שני n) עולה 20 בריבוע ועוד יהלום של 20. כאן יש דוגמא איך הכלל הזה עובד, על פי הסוד של חלוקת הכתר לב"פ שי, שאחד העם נותן למלך ואת השני ה' נותן לכתר עבור העם: אם העם נותן שי למלך, עולה 400 (ריבוע של 20), ואם ה' מחזיר שי ל-עם זה 420 (יהלום של 20). עוד התחדש כאן ש-על זה הממוצע בין מלך לעם (על על = עם מלך, על מלכות ועל מצוות).

נעבור לעם אחר: הפסוק האחרון בפרק מח בתהלים הוא "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד והוא ינהגנו על על מות". גם פמ"ז וגם פמ"ח הם פרקי מלכות – פמ"ז (הנאמר ז פעמים לפני תק"ש, ביום ובמצוה של המלכת מלך, וקשור גם ל-כח ניסן בו תוקעים בשופר ומפילים חומות יריחו שהוא מנעולה של כל ארץ ישראל וכו' עד לגאולה האמיתית והשלמה) כולו מלכות, ופמ"ח הוא מלכות בכלל ובפרט הבאת המלך ל"עיר מלוכה" שלו (ולתת למלך עיר מלוכה זה גם לתת לו מלכה – "מלכא בלא מטרוניתא לאו איהו מלך ולאו איהו גדול"). פמ"ח גם פרק של מפגש בין יוסף ודוד, ועוד דברים חשובים. בסוף חותם בפסוק הנ"ל – מן סיום מעורפל. אפשר לחשוב ש"עלמות" זה מילה אחת, אך המסורה אומרת בפירוש שזה שתי מלים – על-מות ראשי תיבות עם. צריך "דבר אחד לדור" – "ידבר עמים תחתינו" – ש"ינהגנו על מות".

במפרשים הקלאסיים ארבעה פירושים של "על מות" (כאשר האבן-עזרא מביא את כל ארבעת הפירושים, כאשר אחרי שלשה שמצטט מביא פירוש רביעי כחידוש שלו), ולעניננו כאן זה רמז של "אין מלך בלא עם" – בלי הסוד של "על מות" לא יכול להיות עם – והפירושים בסוד הוי' ב"ה:

י – לשון נעלם (שתי מילים, אך מוקפות שניתן לצרפן). זה פירושו הרביעי והמחודש של האב"ע, והפירוש של "והוא ינהגנו על מות" זה שהוא ינהיג אותנו בדרך הנעלמת מעיני כל חי. מלך צריך תכונה זו, שהיא חלק מסוד ההנהגה, שמנהיג בדרך נעלמת. לא שהמלך מסתיר דברים – טיפוס של סודות – אלא שיש בו משהו עצמי שמנהיג את העם בצורה נעלמת. יכול להיות שעם אמיתי גם מרגיש את דרך ההנהגה, אך מישהו אחר לא מרגיש – על דרך "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". פירוש זה כנגד החכמה – יש למלך חכמה נעלמה (ר"ת חן, כנודע – חכמת הח"ן). חכמת הח"ן של המלך משתקפת בעם – לומדים חסידות וקבלה, ובפרט את החסידות של המלך עצמו – אך מנהיג את העם במשהו שנעלם מעיני כל חי. הנהגה שרק חשופה וגלויה לעין איננה הנהגה של מלך. ונדגיש שוב: הוא לא טיפוס שאוהב להסתיר, אלא בעל חכמה נעלמה (ואפילו כתוב בפירוש בקבלה שההבדל בין נעלם ונסתר זה שנסתר היינו כאשר יש משהו אחר וזר שמסתיר על משהו – שאני שם איזה לבוש ומחיצה כדי להסתיר על משהו – ואילו נעלם זה בלי שום דבר זה שמסתיר, אלא תכונה עצמית של העלמות). על זה נאמר "ואת צנועים חכמה" – גם כאן על הליכה-הנהגה, "הצנע לכת עם אלהיך". זה הפירוש הכי יפה והכי גבוה.

ה – לשון עולמית (מובא בשאר המפרשים, ולפי המצודות זה הכי פשוט, וגם כן מתייחס כמלה אחת). "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד – והוא ינהגנו על מות". למה זה בינה יתבאר לקמן.

ו – לשון עלמות ונערות (רש"י, ועוד מביאים זאת אך קצת בסגנון אחר, אך הצד השוה בפירוש הלשוני). לפי רש"י – מנהיג אותנו כמו שאבא מנהיג עלם, בן קטן, שזו הנהגה לאיטו. יש מפרשים טפה אחרת, ומבארים שינהיג על דרך "חדש ימינו כקדם" – ינהיג אותנו היום כפי שהנהיג אותנו כאשר היינו צעירים, בימי יציאת מצרים ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (גם אם בין לבין לא היינו כל כך צעירים...). בפירוש זה כמה וריאציות – אצל הפשטנים יש את שתי הנ"ל, וניתן להוסיף עוד כמה רעיונות. את כל הפירוש הזה נשים ב-ו של שם הוי' ב"ה, וב-ו יש ו קצוות. עלם מתאים ל-ו – ז"א, זעיר אנפין. גם ברש"י אפשר לפרש הפוך – שה' מנהיג אותנו כמו עלם, היינו שקופץ ומדלג איתנו וכו'. בשביל שהוא ינהיג אותנו כמו עלם גם הוא צריך להיות צעיר – עוד פירוש. אם כן, צריך אצל המנהיג "רוח העלם" – "נער ישראל ואהבהו", ואם ה' אוהב נערים סימן שגם הוא נער, שיש לו רוח נערות והתנערות, "התנערי מעפר קומי". אם ה' (המנהיג?) מרגיש שקצת הזדקן אומר "אני את שלי עשיתי מכאן ואילך וכו'", אך אם אתם תהיו מספיק עלמים – גם אני ארוץ אתכם ואהיה עלם.

ה – מפרשים "על מות" כמו עד-מות (זה הפירוש היחיד שמתייחס לזה כשתי מילים), 'הוא ינהגנו עד הסוף'. ברור שזה הפירוש הכי מלכותי – מלכות זה גם פשט, וגם "רגליה יורדות מות" (תודעה שיש סוף לדרך, שיש סוף לדרך – הציבור לא מת, אך כל פרט מת, "דור הולך ודור בא"). המלך האמיתי שמתחייב לכל נתין שלו מתחייב כמו בכתובה – עד מות, ועד בכלל. אפשר לפרש על המלך עצמו – עד שהוא ימות – כפי שנתבאר בסוד "אין מלך בלא עוד מלך". נאמר יותר חזק – במלכות יש גם כן מסירות נפש למלך, נכונות למות בשביל המלך. כמה שהמלך מחויב ונאמן ומסור לעם, כך כאשר העם בא ומכתיר את המלך זה לא אמיתי אם לא מוכן למות בשביל המלך הזה (בלי זה – סתם בלוף). "על מות" – עד מסירות נפש (וגם, כפי שנתבאר שעם ר"ת ענש מות – מלך שאין לו ענש מות הוא גם לא מלך, אם יכול לתת את כל העונשים אך לא להמית מורד בו איננו מלך; מלך "מגביה שפלים עד מרום ומשפיל גאים עדי ארץ", ומאן דנפיל מדרגיה איקרי מית – מי שיודע להוריד דרגות זה מלך, ומי שאין לו ענש מות ולא יודע להוריד דרגות איננו מלך). זה פשט, וכנראה הכי פשט מכל הפירושים – גם נאמן למסורה, וגם מפרש "מות" בצורה הכי מתקבלת על הדעת.

כעת מובן ש"עולמית" זה בינה: "עולמית" זה כמו "עד מות" בדרגה יותר גבוה. בעלמא דאתכסיא "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ובעלמא דאתגליא צריך לומר "מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה". מה שלמטה זה "עד מות" למעלה זה עולמית – עד עולם הבא ועד בכלל.

אם כן, לפי הפירוש האחרון, אז הכי מתבקש פירוש שלא ראינו כתוב – "על מות", מעל המות (אך זה לא יכול להיות פשט אלא דרוש וקבלה, אף שזה קריאה פשוטו כמשמעו). כמו שיש על-מודע – המות בא מהמודע, מחטא עץ הדעת, אך מה שבעל-מודע הוא גם על-מות. לאן זה שייך? הייתי חושב שחוזר לחכמה – "ימותו ולא בחכמה" ונעלם – אך זה כתר. בחכמה יש שלילת המות, אך "על מות" – למעלה מכל העסק – זה בכתר. זה "נעוץ סופן בתחילתן" – סוף הפירושים זה "עד מות" ותחילתם זה "על מות". רק מלך שיש לו זיקה ל"על מות" לגמרי יש לו כתר – מקבל משם חכמתו הנעלמה וכו'.

נסיים בפסוק האחרון של הפרק הקודם – פרק מז: "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם כי לאלהים מגיני ארץ מאד נעלה". פרק מז מחד משעבד את כל העמים לעם ישראל ("ידבר עמים תחתינו", ורש"י מסביר שיביא על הגויים את כל מגפות הדבר במקומנו) אך מאידך תכליתו שה' מלך על כל העמים. חותם הפרק וסיומו "נדיבי עמים וגו'". אברהם הוא הנדיב של כל העמים – "עם אלהי אברהם". רש"י ש"נדיבי עמים" זה גוים שמוכנים למות בשביל ה', אף שאין להם חיוב כזה (ויש על כך כמה שיחות של הרבי) – גוים שמוכנים ללכת בדרכו של אברהם אבינו, הנדיב שהיה מוכן למות על קידוש ה'. לחסידי או"ה אלו, בדרגה הכי גבוהה, קוראים "עם אלהי אברהם" (זה כללות ה"נדיבי עמים"). "אלהי אברהם" = "אין מלך בלא עם". מכל האבות, ה'מלך' הוא דווקא אברהם ("עמק המלך", שהושוו כל אומות העולם להמליכו עליהם). "נעלה" רומז ל"עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר" (פסוק עליו חוזרים שוב סמוך לתקיעות). מאד נעלה = מלך (מן) עם (אד עלה).

אד עלה אותיות "אלעדה" – הוא העם – אחד מבני אפרים (דהי"א ז, כ). בדהי"א יש שושלת של יהושע – מאפרים עד יהושע, עד "נוֹן בנו יהושע בנו" (פעם דברנו על אפרים-נון-יהושע ר"ת אני, וכן אלישמע-נון-יהושע, שלשת הדורות האחרונים). באמצע שושלת זו קרתה טרגדיה גדולה. יש שני צדיקים בתנ"ך שהתאבלו על בניהם – יעקב על יוסף (וב"ה יוסף היה חי), ובנו האהוב של יוסף, אפרים, גם הוא מתאבל ימים רבים על בניו ("ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים על בניו ויבאו אחיו לנחמו"), כאשר הלכו בניו לקחת את מקניהם ואנשי גת הרגום (סיפור סתם בתנ"ך). אז אפרים בא שוב אל אשתו והוליד את בריעה ("כי ברעה היתה בביתו" – כשרע בבית נותנים לילד שם רע, לומדים מכך שיהודים הם אנשי אמת), והוא אמצע השושלת. גם אלעדה וגם אלעד היו מבני אפרים שנהרגו. חז"ל אומרים שדחקו את הקץ, כי מנו ארבע מאות שנה מברית בין הבתרים (ולא מלידת יצחק), והחליטו ש"משיח נאו" ואין שום דבר שיכול לעמוד בפנינו – לכאורה טוב מאד – ויצאו ממצרים (אף שאי אפשר לברוח משם) מאתים אלף (ר אחד גדול) והפלשתים הרגו את כולם. אם נהרגו מאתים אלף ילדים – ברור שאפרים יבכה מאד. רד"ק רוצה יותר פשט, ואומר שמסתבר מהפסוקים שזה מקרה שקרה במדבר – לפני הכניסה לארץ – כי אפרים לא נכנס לארץ. אומר שמתוך החניה של בני ישראל במדבר היתה כמות של בני אפרים שהלכו לקחת את המקנה של אנשי גת, והיות שאנשי גת היו "הנולדים בארץ" הכירו הרבה יותר טוב את מבואות ארץ ישראל ולכן יכלו לארוב להם ולהרוג אותם. האסמכתא לרד"ק שביציאת מצרים בני אפרים הם ששים ומשהו אלף ובמנין לפני הכניסה לארץ ישראל הם רק ארבעים ושתים אלף (אומר שלגבי בני שמעון חז"ל דורשים את הפחתת המספר, אך אצל בני אפרים יש ירידה מובהקת והרד"ק 'מנחש' שזה הסיפור הזה של אנשי גת). בפשט אפשר לפרש משהו לגמרי אחר. איך שלא יהיה, וודאי שהכי חשוב לנו זה חז"ל – שגם יודעים מה קרה ברוח קדשם, וגם רוצים בהצגת הסיפור ללמד אותנו מוסר השכל עמוק. בסיפור זה יש "אלעדה", ונאמר בקיצור.

הרבה פעמים אנו מדברים על "בעתה אחישנה", שחז"ל אומרים "זכו 'אחישנה' לא זכו 'בעתה'", על דרך "זכו 'עם ענני שמיא' לא זכו 'עני ורכב על חמור'", וידועה שיחת הרבי שיש מעלה ("מאד נעלה") בעני ורוכב על חמור. יש ראש של "אחישנה" ויש ראש של "בעתה" – לא רק זכו ולא זכו, אלא שיש שינויי טבע איך להביא את הגאולה (שזו תביעת "עשו כל אשר ביכלתכם", עם זריזות הרבי שיהיה "תיכף ומיד ממש"). צריך להתעמק במה שנאמר: "אחישנה" זה לא רק "זכו", אלא נטיה נפשית להחיש את הגאולה. כל האנשים שדחקו את הקץ, היו צדיקים גדולים מאד שדחקו את הקץ, כולם בראש של "זכו 'אחישנה'" (ו"זכו" יתכן שאפילו צדיק אחד מושלם יכול מיד להביא את הגאולה – כמו שהרבי מביא מהקבלה, אז "זכו" זה אפילו אני לבד). הצדיקים שדוחקים את הקץ זה יוסף (מל את המצרים בשביל להביא את הגאולה, ולכאורה עשה בכך טעות) ומשה רבינו (שקרב ערב רב להביא קץ, ולכאורה טעה) ושלמה (שהתחתן לשם כך עם אלף נשים ונכשל) – זה הדוגמאות העיקריות. שלמה המלך, אם כי הוא בן דוד, הטבע שלו זה טבע יוספי. יש אחד, שלא כל כך מובהק – בני אפרים. כל דוחקי הקץ הם "בנוי דיוסף", והדוגמא הכי טובה בחז"ל זה בני אפרים היוצאים שלושים שנה לפני הזמן. אין סיפור יותר מובהק של דחיקת הקץ. רק דחיקת הקץ היא באופן של "קביעה רצונית" – אני קובע את האמת. מאתים אלף יהודים שאומרים שארבע מאות שנה מתחילים מברית בין הבתרים, ולא משנה מה ה' חושב על זה – נגמרה הגלות, ולא רואים משיח כי תלוי בנו, הצריכים לקום וללכת לארץ ישראל. רואים סיפור נורא על הנטיה הכי טבעית של יוסף. מבואר במ"א שיוסף הוא בעל בטחון, בעוד דוד הוא מאמין עליו כתיב "המאמין לא יחיש". מי שבוטח – וככל שבוטח יותר זה הופך לבטחון מופרז – והרבה פעמים זה מצליח, כי יוסף הוא "איש מצליח" בבטחונו, כך ה' עושה אותו (מי שאין לו בטחון לא שייך לקרוא לו "איש מצליח" – הצלחה במה שלא הולך בבטחון על פי טבע, וצריך בטחון שה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל). כל שיחת כח ניסן זו שיחה יוספית מובהקת, וכל גישת "תיכף ומיד ממש" זה יוסף. צריך להעמיק, כי לכאורה הרבי זה משיח בן דוד. דוד-מלכות בא אחרי יוסף – גם על פי פשט, מאוחר יותר – והוא ה"חמור". "ויהי לי שור וחמור" – משיח בן יוסף הוא שור נגח, ואילו חמורים הולכים לבד ("החמור לא יחיש", "המאמין לא יחיש"). צריך זיווג נכון – זריזות במתינות. אצל יהושע כובש הארץ, הגבור שלנו היום, נהג לא מאה אחוז כיוסף – התרשל קצת בכיבוש הארץ, וה' צפה ממנו ליותר זריזות (בקריאת התנ"ך אין שום רמז שיהושע התרשל בירושת הארץ – רק רואים שלא סיים – וחז"ל צריכים לומר שהיה מדי איטי; מצפים מיוסף לזריזות – אחרת אי אפשר להאשים את יהושע, אך כחותם שושלת אפרים שהוא כנחל שוטף דורשים ממנו זריזות; יהושע למד יותר מדי מאבותיו להתנחם – כמו שאדה"ז חשב שאם נאסר על לימוד חסידות אומר שצריך למתן, וצריך לבוא מהשמים לומר לו שהפוך, צריך להגביר, ללמוד הפוך ממה שאפשר לחשוב). משה הוא יוספי – לא דוידי – לקח עצמות יוסף עמו, ולכן גם דחק את הקץ. שלמה המלך גם כן יוספי – רוצה לגמור את הסיפור בבת אחת על ידי נישואין לאלף נשים ובירור כל ניצוצות היפי הקדושים בבת אחת. דוד הוא לוחם – כלל לא רשלן – אך בטבע אחר. דוד כל הזמן שואף לחיבור עם יוסף – דוד יכול לקחת את האנרגיה של יוסף (ה"אורות דתהו" שלו) ולהכניסה ב"כלים דתיקון" (רק שאול – שגם בן רחל – רודף אותו).

העם זה "אלעדה" – כמה שהוא "עוממות", לא שורף לגמרי, צריך עם עם טבע של זריזות ודחיקת קץ (המלך הוא "מן" – "כי לא ידעו מה הוא").

נסיים שזה בעצם בית שמאי ובית הלל – יוסף ודוד. דוד הוא האבא של בית הלל (שהוא צאצא ישיר שלו). ההבדל בתפיסתם – סוד רוב המחלוקות – אם "אזלינן בתר בכח" או "אזלינן בתר בפועל". מה ההבדל בין ברית בין הבתרים ללידת יצחק? ברור שהגלות התחילה בכח מברית בין הבתרים – ה' גזר מראש אז זה מתחיל בכח (כווארט רלוי"צ מברדיטשב ש"מפני-לפני חטאינו גלינו מארצנו", כבר גזרת מראש, ולכן תגאל לפני שנעשה תשובה) ואילו מלידת יצחק זה מתחיל בפועל. יש "זרעך" בכח ויש "זרעך" בפועל. הענין של "קביעה רצונית" זה לקבוע את המציאות כמו שאני חושב היינו כמו שה' חושב – כמו שזה בכח, במחשבת של ה', ואם "אזלינן בתר בכח" יש המון כח במחשבה שלי לקבוע את המציאות. בית הלל אומרים ש"קביעה רצונית" זה מאד יפה (תורה שאמרנו בפורים לפני שלושים-ארבעים שנה – נחמד לדבר על זה בפורים...), אך אין לנו כח לזה עד ביאת משיח – אנשים יותר ריאליים שמבינים שיש עולם וכו', ועד שזה מגיע מהכח לפועל צריך הרבה מזל. חוזרים בית שמאי (בני אפרים) ואומרים לשאר היהודים (בני יהודה) שבקבלה כתוב שיבוא משיח תהיה הלכה כבית שמאי. מתחכמים ואומרים שנכון שבעולם הזה אין קביעה רצונית לגמרי – אזלינן בתר בכח – אך בימות המשיח הלכה כב"ש ובית הלל יודו לבית שמאי, ולכן במחלוקות אחרות הלכה כב"ה אך כאשר מדברים על משיח בעצמו אי אפשר להביא אותו אם אינך חי עם משיח (כידוע הווארט של הרבי), וממילא בענין זה צריך להתחיל לפסוק כבית שמאי. אפרים טוען שאם רוצים להביא משיח חייבים לדחוק את הקץ, כי זו הפסיקה בימות המשיח. לטיעון החזק הזה בני יהודה עונים שזה מחלוקת ב"עד ועד בכלל" או "עד ולא עד בכלל" – מה הכוונה בכך שעד ביאת המשיח פוסקים כבית הלל. אפרים אומרים ש"עד ולא עד בכלל", וברגע שמרגישים את פעמי מלך המשיח – עקבתא דעקבתא דמשיחא – זה כבר משתנה, נכנסנו לימות המשיח וצריך לחיות עם משיח. בית הלל אומרים "עד ועד בכלל" – עד ביאת משיח כולל, פוסקים כבית הלל, ואחרי שמשיח יבוא נתכנס ונפסוק כבית שמאי.

תכל'ס – השאלה אם צריך להקים בית דין לפני או אחרי ביאת משיח. ברמב"ם משמע שצריך סנהדרין כדי להמליך את המלך, אך זה ראש של אפרים. הראש של דוד – שצריך מלך לפני בית דין. יש רבנים, שיהיו בריאים כולם, והלואי שיסכימו להיות חלק מהעם. צריך סנהדרין כדי לשנות את ההלכה – רבנים לא משנים שום דבר – ובית הלל אומר שמאמין בכך מאה אחוז, אך זה יהיה אחר ביאת המשיח ולא לפני ביאת המשיח. לפני ביאת המשיח הרבנים ישארו רבנים ויפסקו כמסורת עם ישראל – כך רואים גם מהרבי – ואז יקום מלך המשיח וינהיג סדר חדש, ואז נזכה לסנהדרין שיפסקו מחדש ואף יהפכו הקערה על פיה (היפוך גמור, מבית הלל לבית שמאי). יוצא שבית הלל הם סוד המתינות ובית שמאי סוד הזריזות, אך דווקא דוד שואף לזיווג – כמו בחורה שיודעת יותר מהבחור ש"טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו". לכן דוד מאד רוצה את האנרגיה (ה"אינפוט") של יוסף, אך בלי דוד זה יכול להיות משבר כמו אצל בני אפרים. כל זה לעילוי נשמת אלעד ואלעדה וכל שאר דוחקי הקץ (החוזרים ומתחיים בחזון העצמות היבשות). דחיקת הקץ זה רצון בלי תענוג – מלכותא בלי תגא מושלם (גם אם יש חצי תחתון מהעם). רוצים שתענוג ימשך דרך יסוד-יוסף, אך צריך שזה יהיה תענוג של ה' שעושה את הכל רגוע – כתוב שהגאולה העתידה תהיה בשובה ונחת, בלי חפזון.

הווארט: יוסף הוא "זכו 'אחישנה'" – אני זכיתי, ולכן "אחישנה". דוד זה הפוך, אני לא זכיתי – רוכב על חמור, וחמור בעצמי – ולכן "בעתה". צריך "בעתה אחישנה" – העיקר זה דוד, אך צריך להמשיך לתוכו את יוסף. את הדחף של יוסף צריך להמשיך לכלים דתיקון של דוד – לשיפוטו בו הוא בטוח שאיננו זכאי.

הוספה (בדרך חזור): ה"מן" של המלך ר"ת משיח-נגיד (= תכה, כמבואר במלכות ישראל; באג"ק הרבי מעיר למישהו שכותב שהמלאך הממונה על ההריון נקרא כך שלא יתכן, כי מפורש בחז"ל שנקרא לילה, וכותב שאם כבר יש מקור למה שכותב זה ששם זה – כשם קדוש, השמיני ב-עב [כשה-ך יוצאת מהמלה "מלאך", לכן כנראה חשב שזה מלאך. מלאך-זה (כל הלילה)-את] – הוא מסוגל להריון. יוצא מכאן שיש מלאך של ההריון, לילה, ויש שם קדוש המסוגל להריון, ויחוד המסוגל להריון לכוון יחד את המלאך ואת השם הקדוש, העולים ביחד "פרו ורבו", כאשר הר"ת זה "לך", 'מעשר' של שני השמות, ו"לך" הוא הבטחה להריון כמו ב"לך לך". פרו ורבו = קרבן פסח).

לגבי "בעתה אחישנה" (ב"ה וב"ש): "רבי מכבד עשירים" – זו תכונה יוספית או דוידית? יש מי שאומר שדווקא עשירים יביאו את המשיח, "הכסף יענה את הכל" – איזה ראש זה, של יוסף או של דוד? יוסף אסף את כל הכסף – הכלכלן של העולם. לכן, אף על פי שרבי הוא מבית דוד, התכונה של לכבד עשירים זה – להבין שהכל תלוי בכסף – נשמע כתכונה יוספית. ע"ד "קביעה רצונית" – החלום שאם היה לי את כל הכסף שבעולם מיד הייתי מביא את המשיח, בלי בעיה. יוסף עם ד אותיות עולה כסף (ויש בו אותיות סף). דוד = זהב (התחלת פרק הזהב זה שרבי שינה מצעירותו לזקנותו מה המטבע ומה החפץ. בצעירותו אמר שהזהב זה המטבע ובסוף חזר בו. צריך לומר ש"מכבד עשירים" זה בסופו, בעוד שבתחילתו פעל לפי התורשה שלו – מבית דוד – להעדיף את הזהב). יש ווארט הפוך, שרבי מכבד-מטאטא עשירים החוצה (היו כאלו צדיקים, כמו בסלונים). המחשבה שאם היה לי את כל הכסף כבר הייתי משיח – זה "אזלינן בתר בכח".

בית שמאי היו עשירים – מאמינים בעשירות. ברגע שזה הגיע לרבי 'נגמר' בית הלל (הלל עצמו היה עני מרודה). אמונה בעושר גובלת ב"כחי ועצם ידי", אך בקדושה זה "הוא הנותן לך כח לעשות חיל". כשיש כסף זה לא נורא להחמיר – לא כל כך קשה, אפשר להנות מהחיים ויש תקציב כל החומרות. מי שחי את נפש העני לא בטבע להחמיר אלא רק להקל. יש מאמר חז"ל הזהר בבני עניים שמהם לצא תורה. זה מתאים לצד שדווקא משיח בן דוד הוא המאמין בכח התורה לגאול (וישלח את יהודה לורות לפניו גושנה – לעשות בית מדרש). ליוסף יש תורה, בלי הרבה יגיעה, וצריך רק את הכסף כדי להביא גאולה. לא צריך כל כך הרבה לעמול בתורה. בשבילו ה"עם" היינו עמל-מלאכה, כנ"ל. הטעם של הרבי מסטראפקוב נכד הד"ח שב"ש עשירים כי כל היום קונה לכבוד שבת, ומזה אוכל כל השבוע, והרי הוצאות שבת לא נחשבות ומצטבר לו הכסף להוצאות השבוע. זה מעגל – לשבת קונים לארג', כמו עשיר, ומכך זוכים להתעשר (או שמי שנוהג כעשיר נעשה עשיר, או בעל חוב גדול). יוסף מסתדר עם כסף – ככה כנראה גם סילק את הנחשים בבור... הוא רגיל לנהוג כעשיר בכל מקום.

שאלה פשוטה – מה ב"ש חשבו שיאכלו באותו יום, לפני שמצאו משהו יותר טוב? כנראה שלאדם עשיר אין בעיה מה לאכול היום – יש משהו בבית, רק שאם היה מוצ משהו יותר טוב לשבת, אוכל גם את הדבר הטוב לשבת. אצל בית הלל "ברוך ה' יום יום" – מפורש שאין לו מה לאכול באותו היום (או שנאמר ששמאי הוא סגפן – מענין אם מישהו דן בכך).

משיח בן יוסף מת, אך משיח בן דוד מתפלל שלא יהרג – הוא מת כי הוא רק "אחישנה", ומשיח בן דוד מתפלל-מתקשר אליו כדי להמשיך אותו אל תוך עצמו, ויודע שאם יצליח בכך הוא לא יהרג, כי זה יהיה אורות דתהו בכלים דתיקון. אם לא יצליח – הוא יהרג (קצת כמו הגישה של השווער – כי טוב - או שהמדינה הישנה תתפגר, או שצריך לקחת ולהמשיך דברים מהמדינה הישנה. וודאי שיש הרבה מה שצריך לקחת – כבישים וכו').

עם = יהלום 10. אותיות המילוי – יןם – עולות 10 בריבוע. היינו שעם במילוי עולה משולש של עשרים. כל הנוסחה מודגמת רק במלה עם – שמתחלק לריבוע ועוד יהלום שלו. מודגם גם ב עם-מלך-כתר כאשר הכתר מתחלק לשנים, כפי שנתבאר בשיעור. עם מלך כתר במילוי = 1480 = י"פ נצח = מ פעמים יחידה. במספר קדמי עם מלך כתר עולה 3160 = משולש של 79 (ש40 זה הנקודה האמצעית שלו). כל שלוש הבחינות יחד – הפשוט והמילוי והקדמי – עולה 5460, העולה ג פעמים 1820 (ממוצע כל ספירה). הערך הממוצע מוסיף לעם-מלך-כתר עוד אלף – נשמת ישראל בעלש"ט. זה שיוספי יותר ... משה כב"ש (כך נוהג בפרו ורבו).

אם יש פו"ר בשלמות, נמשך שפע תורה וטהרה מן השמים.

היות ש"פרו ורבו" זה לתכלית של "ורדו" (משה נוהג כבית שמאי) – ענין של מלוי

אות המלכות היא ר. בקבלה – בכתבי האר"י, ר היא תמיד שם אלהים באחורים – זה מלכות. כמו בפרקים מ"ז ומ"ח בתהלים שהמלך שם הוא אלקים) בשער אנ"ך שואל הרג על נגיוני. מחר פנוי וכן מילוי המיולוי למח. כל הנ"ל = ח"פ מ. הקשר לענינו, ש??? עולה מ בריבוע. יוצא שכל המלך זה ר, ועם כתר זה ??? של ריש. ג"פ ריש זה מ בריבוע. הקשר כל הנ"ל שהמלך הוא רם ונישא). .

עוד עם חשוב (ראוי לשיעור שלם, אך נאמר בקצרה): יש עם חשוב – אבא של משה רבינו, עמרם. השם העיקרי בתנ"ך, אם לא היחיד, שקרוי על שם עם. הוא מאד קשור לאברם – אב-רם – אברם ועמרם זה מלך ועם (אב כמו "אברך" אצל יוסף). אם יש שבעה דורות מאברהם עד משה, אברהם הוא החסד ועמרם הוא היסוד (משה – המלכות). עמרם הוא על שם שרש העם ברוממות המלך, כמו ש"אב-רם" זה "שכל הנעלם מכל רעיון", והיינו מה ש"לב מלכים אין חקר" – שרש חכמת המלך ברוממות העצמית. עמרם-משה ר"ת עם, אך מרים ממש בתוך עמרם – היא זו שהוכיחה אותו להתחתן שוב וללדת את משה. הגואל נולד מהמרים שבעמרם – מעצת מרים. בעמרם יש ע, מם, ו-ר שהיא אות המלכות. עמרם זה ה יותר ממשה – אם לוקחים ה מעמרם ונותנים לאברם נעשה אברהם-משה (במקום אברם-עמרם). הבן של עמרם זה משה רבינו, שהוא המלך. לפי"ז "אין מלך בלא עם" – שהעם הוא אבא של המלך.

עוד רמזים במשה: "עבדי משה" ובמשיח כתיב "עבדך משיחך".

הנחה – לא מוגה