פרצוף הנבונים

ב. פרצוף הנבונים

נתחיל לומר כמה תכונות חשובות שקשורות ללהיות נבון: נבנה מה שאנחנו קוראים 'פרצוף' מקוצר של תכונות הנבון שעולות מחז"ל. תכונות הנבון הן תכונות היועץ.

כתר: להבין את הסיפור שמאחורי הסיפור

קודם כל, מה שאמרנו הרגע, שמתוך כך שאני שומע אותך מספר לי את הסיפור שלך, יש לי חוש לראות את התמונה בגדול – כל כך בגדול, הרבה יותר ממה שאתה, שמספר את הסיפור, מסוגל לראות את המצב שלך. זה הכתר של הנבונות, הפשט שמתוך מה שאתה מספר את הסיפור שלך – איך שאתה חווה את המצב, הממלא כל עלמין – אני מבין את הסיפור שמאחורי הסיפור. צריך הרבה סיעתא דשמיא מהקב"ה והרבה נסיון חיים. האדם לא יודע מה הסיפור שמאחורי הסיפור שלו.

למשל, מה האריז"ל ראה כשהוא שמע מישהו מספר לו סיפור? את כל הגלגולים של נשמת היהודי המספר מאז בריאת העולם. אז הוא ראה את הסיפור שמאחורי הסיפור, כי מה שקורה בגלגול הנוכחי הוא תוצאה של כל מה שעבר על הנשמה הזו בכל ההיסטוריה שלה בעולם הזה מאז אדם הראשון.

לא שכל אחד כאן יהיה מסוגל, אחרי שלש שנים ותעודה, לראות את כל הגלגולים הקודמים של כל אחד ואחד. בכל אופן, מה זה אומר? שיש סיפור מאחורי הסיפור או מעל הסיפור. "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" רואה את הסיפור שמאחורי הסיפור. בינה בכלל נקראת היכולת לשער, כמו שיש נ שערי בינה. כל אחד, לפי היכולת שלו לשער, אם יש לו נבונות הוא יכול לשער את הסיפור מעל לסיפור, את הסובב. הסיפור שמעל הסיפור הוא הסובב לגבי הממלא. היכולת להרגיש את הסובב היא הכתר של ה"נבונים", של בינה עילאה שאנחנו מדברים עליה.

יששכר – הבן החמישי בסדר לידת האמהות

חז"ל אומרים, כמו שאמרנו קודם, שהנבונים בעם ישראל הם בני יששכר. יששכר הוא הבן החמישי שנולד ללאה אמנו. לפי סדר הלידה, הסדר המקובל לפי האמהות – לא סדר הלידה המדויק, אלא קודם גומרים את כל ששת בני לאה, אחר כך את בני בלהה, אחר כך בני זלפה ואחר כך בני רחל (הסדר שהאמהות ילדו) – הוא הסדר הראשון בו מקבילים את השבטים לחדשים בקבלה. לפי הקבלה זו, החדש שלנו כעת, חדש אב, הוא החדש החמישי והוא כנגד יששכר הנבון, הבן החמישי ללאה. מאד מתאים שהיארצייט של האר"י הוא בחדש אב, ששייך לנבונים, ליששכר.

הסדר הרגיל של הקבלת השבטים לחדשים הוא לפי סדר הדגלים במדבר: קודם דגל מחנה יהודה, שמורכב מיהודה-יששכר-זבולון – ואז יששכר שייך לחדש איר – אחר כך דגל מחנה ראובן, ראובן-שמעון-גד וכו'.

כלומר, לפי הסדר המקובל באריז"ל, החדש שלנו היום הוא כנגד שמעון. גם שמעון הוא שמיעה, שמשמעותה הבנה-בינה. חדש תמוז הוא ראיה, ראובן, שייך לחכמה, אבל שמעון הוא בינה. גם יששכר הוא בינה, "יודעי בינה לעתים". יש שתי בחינות של בינה. שני השבטים האלה משלימים אחד את השני גם במספר, יששכר-שמעון (כל אחד חמישי, אותיות משיחי, ובכל אחד חמש אותיות) מקבלים לאה ברבוע, והיות ש-לו הוא הרבוע של 6 נמצא שיששכר-שמעון עולה 6 בחזקת 4 (ו בחזקת ד, סוד אותיות המילוי של י – יוד, וד"ל), מספר מאד מושלם.

סוד העבור

בכל אופן, לפי סדר הלידה של האמהות, אנחנו עכשיו בחדש של יששכר, עליו כתוב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" – כל עם ישראל נוהג לפי העצות הטובות שמקבלים מיששכר. כלומר, הוא היועץ הטוב, אבל בפרט הוא יועץ בענין זמנים. הוא מאד נבון, והוא קובע את לוח השנה שלנו, ולכן "וכל אחיהם על פיהם" – כל החגים שלנו, כל הזמנים, לפי מה שיששכר קובע. זו התבונה המיוחדת שלהם, "יודעי בינה לעתים" – יודעים את הזמנים – "לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם", כולם נוהגים לפי הקביעה שלהם.

קוראים לכך "סוד העיבור", הסוד הכי עמוק בלימוד והוראת התורה – הסוד של קביעת הזמנים, קביעת הלוח, התאריך העברי (ידוע הרמז שתאריך עברי = בראשית, יסוד ושרש כל מעשה בראשית, בריאת ממד הזמן יש מאין ואפס המוחלט). קשור כמובן לעיבור פשוטו כמשמעו, כמו עובר ברחם האם (וכן עברי – תאריך עברי – מלשון עיבור). לכן במחזור של יט – חוה – שנים יש שבעה עיבורים. כלומר, חוה מתעברת שבע פעמים בתשע עשרה שנה. זה סוד העיבור בכללות, ומי שבקי בו הוא שבט יששכר (סוד העִבור = "סוד הוי' ליראיו" = שמחה – "אם הבנים שמחה"[3]).

כנראה יש קשר בין סוד העבור ללהיות יועץ בכלל. אולי אפילו אפשר ללמוד שהעצה הראשונה היא לעזור לאשה להכנס להריון, לדעת את סוד העבור ("עצי עריסותינו"), וגם לעזור לכל אחד ואחד להכנס להריון מאור התורה. יש אחד שלומד ולומד תורה – האם התורה מפרה אותי? אפשר ללמוד הרבה תורה, ולא נכנסתי לעיבור, להריון, מהתורה שאני לומד. הרי תורה היא גם לשון יורה והריון – צריך להכניס אותי להריון מאור התורה. מישהו שלא מצליח לו, שיש לו בעיה, צריך יועץ – צריך יששכר, שבקי בסוד העיבור.

חכמה: ידיעת העתוי הנכון

בכל אופן, סוד העיבור קשור לעיתוי נכון[4]. כמו שגם במחזור, כדי להכנס להריון זו פונקציה של עיתוי נכון. לכן כתוב שהחוש המיוחד של יששכר, חוש של יעוץ, הוא חוש של עיתוי לכל דבר שאתה יועץ אותו. יפה מאד שאתה יכול לומר לאדם "עשה כך וכך – יעזור לך", אבל יותר טוב לקחת אחריות ולומר לו גם את העיתוי. לכל דבר יש עיתוי, ואם אין חוש לעיתוי יתכן שאפילו העצה הטובה לא תצליח, ואולי אפילו תעשה את ההיפך.

יש למשל סיפור מפורסם בחב"ד של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, שאדמו"ר הזקן רצה להוכיח את בנו על משהו – גם תיקון נפש – והוא חכה לעיתוי הנכון. הביטוי לעיתוי הנכון הוא "עת רצון"[5] – לכל דבר יש את ה"עת רצון" שלו. כתוב שהיה צריך לחכות שירגיש עת רצון כדי להוכיח את בנו על משהו מסוים.

זה חוש בעתוי, הקשור לכך שבני יששכר, היועצים, הם "יודעי בינה לעתים". החוש בעתוי קשור לספירת החכמה. לדעת את הרגע הנכון, המסוים, ה"עת רצון" שהיא ההזדמנות – לא לפספס – זו הברקה של חכמה של הבינה[6].

להיות "אנשים" לפני "חכמים נבֹנים וידֻעים"

יש כמה מפרשים שמסבירים למה משה רבינו לא מצא נבונים – "חכמים" הוא מצא, "אנשים" הוא מצא, "ידועים" הוא מצא. אם כבר, נסביר, כתוב שהיה צריך למצוא "אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם". ברור ש"חכמים נבֹנים וידֻעים" הם סדר של חכמה-בינה-דעת בפרטיות. צריך לומר ש"אנשים" המופיע קודם – צדיקים – שייך לכתר, כי בא לפני חכמים-נבונים-ידועים (חכמה-בינה-דעת).

רק נאמר את הווארט: קודם כל צריך להיות "אנשים", אחר כך תהיה חב"דניק, עם כל החב"ד. מה כאן יוצא? שמשה רבינו לא מצא אף חב"דניק – היו חכמים וידועים, אבל לא נבונים, רק חלק מהחב"ד (ח"דניקים מצא, חב"דניקים לא מצא). אבל כאן הפסוק אומר שעוד לפני שאתה מחפש את שלמות החב"ד, צריך להיות "אנשים". אם חב"ד הוא שכל, ברור ששכל לא שוה שום דבר אם האדם לא צדיק.

מה הפירוש "אנשים"? איך יודעים ש"אנשים" הם צדיקים? יש מי שאומר שכאשר אני אומר "אנשים" הכוונה מיוחדים, אנשים ראוים לשמם. אבל יש פירוש מאד פשוט, שאם אנחנו רוצים להקביל את "אנשים" לכתר – כי בא לפני חכמים-נבונים-ידועים – בכתר יש מושג "דרך ארץ קדמה לתורה". הרבי הצמח צדק מסביר ש"קדמה" לא רק בזמן אלא גם במעלה. יש גם הרבה פירושים ל"דרך ארץ", אבל נאמר את הפירוש הכי פשוט שאנשים מתכוונים אליו. לא רק שכאשר אני לומד תורה אני צריך גם דרך ארץ, אלא ששרש הדרך ארץ הוא לפני התורה – כתר שלפני חכמה ("אורייתא מחכמה נפקת"). "קדם" הוא בסוד הכתר.

איך אומרים בצורה הכי פשוטה? באידיש אומרים "אנשים" 'א מענטש' – להיות בן אדם, לפני הכל. זו פנינה בפני עצמה, שקודם כל צריכים להיות "אנשים" – "דרך ארץ קדמה לתורה" – ואם יש את זה אפשר לחפש את החכמים-נבונים-ידועים לפי הסדר, שאז יש כתר-חכמה-בינה-דעת.

נבונים – בעלי תשובה

יש מפרשים שאומרים שמה שמשה לא מצא נבונים הכוונה שלא מצא בעלי תשובה. כלל גדול בספר הזהר הקדוש שתשובה בכל מקום היא בינה, כמאמר הפסוק "ולבבו יבין ושב ורפא לו". מהפסוק לומדים ש"גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם" – אם צריכים רפואה, רפואת הנפש ורפואת הגוף, יש לעשות תשובה לשם כך. הפסוק אומר שהתשובה היא לפי בינת הלב, "ולבבו יבין ושב", ולפי התשובה "ורפא לו". זה הסדר – בינה-תשובה-רפואה (הכל תלוי בבינה, והסימן: תשובה רפואה = יה פעמים בינה, ועם בינה עצמה עולה הכל הוה פעמים בינה). מהפסוק הזה הזהר משתמש במלים תשובה ובינה כבשמות נרדפים. גם כאן, אם משה רבינו לא מצא נבונים, הכוונה שלא מצא בעלי תשובה אמתיים.

כתוב בתיקוני הזהר, והרבי מביא זאת במאמר "ואתה תצוה" (המאמר האחרון שחלק לחסידים), שאם רק היה צדיק אחד בעולם שהיה עושה תשובה אמתית – היה די בכך להביא את המשיח. לפי הפירוש הזה, מספיק נבון אחד. כנראה הנבון האחד הזה הוא המשיח עצמו, ה"פלא יועץ" בעצמו.

בינה: מתי לעשות תשובה

כעת בונים פרצוף של בינה (עילאה, אותם נבונים-יועצים שלא מצא משה), ואמרנו שהכתר של הבינה, של היועץ, הוא להרגיש את המקיף, את הסובב, את הסיפור שמאחרי הסיפור, להרגיש את האין-סוף של ה', שמתכנן כאן את הסיפור, ה"נורא עלילה על בני אדם" של הסיפור. הרגע המתאים, העתוי המתאים – לא רק לתת לך את העצה מתי תעשה מה שאני יועץ לך, אלא עוד קודם, העתוי המתאים מתי עלי היועץ לתת לך את העצה המסוימת, כמו בסיפור של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי.

אני רואה אותך, ב'ניחוש' (לשון חוש) כבר יודע מה חסר לך. הדבר הכי פשוט – יש לך הרבה גאוה, לכולם יש גאוה, וצריך איזה בטוש. כל בית הספר שלנו מתחיל מהכנעה. לא תמיד צריך על הפגישה הראשונה לבטש את האדם. זה לא עובד ככה, יכול להשיג בדיוק ההיפך מהמטרה – שהוא פשוט יברח ממך. קודם צריך לדעת אותו, להגיע למצב של חבה אמתית אתו. חוש העתוי של בינה עילאה נקרא גם חוש החשמל – "עתים חשות עתים ממללות" – מתי לשתוק. גם מדבר שאני יודע שנכון לומר, צריך לדעת כמה זמן לשתוק ממנו. כל דבר טוב – צריך לדעת כמה זמן לא לומר.

כשה' ברא את העולם מיד רצה שיהיה אור, "האור כי טוב", אבל ידע שצריך קודם "תהו ובהו וחשך", תקופה חשך, "ברישא חשוכא", ובעתוי הנכון – "אין אתנו יודע עד מה" להבין את חוש העתוי של ה' – לומר "ויאמר אלהים יהי אור", שזו העצה הטובה (העצה שנותן אברהם אבינו, שהתחיל להאיר, העצה להאמין בה'). אם כן, בחכמה יש את העתוי, גם מתי עליך לעשות משהו, ויותר מכך, חוש העתוי של היועץ עצמו מתי לומר לך מה שצריך לומר לך. הכל צריך להיות "חנוך לנער על פי דרכו". ברגע שיש את חוש העתוי הנכון, הנבון-היועץ צריך לדעת מתי לעשות תשובה.

"כל ימיו בתשובה"

העתוי הוא חכמה, וכעת אני רוצה לתרגם אותו לתשובה לה'. התשובה האמתית, שצריך רק צדיק אחד שיעשה אותה ויביא את המשיח, נקראת "כל ימיו בתשובה". העתוי האמתי של תשובה הוא לדעת, בלשון רבינו סעדיה גאון – שהבעל שם טוב חוזר על הספור המפורסם שלו – הוא להרגיש שכל רגע, עד לרגע זה, חטאתי לה' בכך שלא הכרתי אותו באמת. אם לא הכרתי אותו באמת אני לא יכול להיות קשור אליו, לא יכול להתפלל אליו, לא יכול לעשות את המצוות שלו מתוך תודעה שהן המצוות שלו, כי איני מכיר אותו. כמה שאני מכיר, כמה שהבנתי – "מבין דבר מתוך דבר" – זה עוד לא זה. הכל היה "עד ולא עד בכלל".

ברגע שיש לי תבונה, שאני יודע שכמה שאני מבין, כמה שאני קשור ומשתדל, זה עוד לא זה בכלל – זה מניע אותי למה שנקרא "כל ימיו בתשובה", שהתשובה היא תהליך של כל החיים. אם נכנסים לתשובה כתהליך, "וחטאתי נגיד תמיד" בהבנה שהחטא הוא אי-ההכרה בשלמות. כל מה שאני מכיר הוא ממלא ביחס לסובב, האין-סוף שאני צריך לתפוס ולדלג אליו.

שוב, משה רבינו מצא חכמים – מה הם חכמים לפי פירוש זה? צדיקים גמורים. כך כתוב, שצדיק הוא חכם אבל בעל תשובה הוא נבון. אם כן, לא מספיק הצדיקים מעיקרא – חייבים נבונים, היועץ חייב להיות בעצמו בעל תשובה, בעל תשובה כזה שכל רגע עושה תשובה מחדש.

דעת: לצאת מעצמי כדי לתת עצה המתאימה לזולת

אחר כך, עצם הדעת של הנבון הוא לדעת לתת עצה טובה – "עצה טובה קא משמע לן". כלומר, שיש לו חוש בעצה לזולת. כך הזהר הקדוש מסביר את ההבדל בין חכם לנבון. הזהר כותב שחכם הוא חכם לעצמו ונבון הוא נבון לזולתו. כלל עצום.

כתוב שחכם הוא "חכם לב". אמרנו ששופט בקי בכל התורה כולה ויכול לפסוק את ההלכה לאמתה, אבל מה שהוא פוסק לך את ההלכה הוא בעצם מה שהוא פוסק לעצמו – כך הזהר כותב – כי להיות "חכם לב" פירושו להיות חכם בתוך הלב של עצמי. מה שאני אומר לי – כך אני אומר לך. אבל לא שיש לי חוש מיוחד בך (לא בי). אפילו הקב"ה, כתוב, שכל מה שהוא יודע את כל הנבראים, כל הנמצאים, הוא מתוך ידיעת עצמו. אנחנו לא יכולים במדה זו להתדמות אליו יתברך. הוא באמת יודע את הזולת מתוך ידיעת עצמו, כי עצמותו חובקת כל. אבל מה שאני יודע אותך דרך עצמי, הוא עוד לא לדעת אותך, כי לגבי אתה חידוש. אפילו נשמה כללית, כמו רבי אמתי, לא יכול לומר שכל פרטי הפרטים של כולם הוא יכיר רק מתוך עצמו.

ידוע בחסידות שאם שומעים איזה חטא שמישהו מתוודה בפני ומבקש תיקון ועצה טובה – לתת לו תיקון תשובה – כתוב שהרבי צריך למצוא את החטא בדקות שבדקות בתוך עצמו. כך כל יועץ – איני יכול לעזור למישהו שנפל במשהו, באמת לעזור, אם איני מחפש ומוצא בתוך עצמי. אף על פי כן, זה רק בדקות שבדקות, ולא ממש אותו דבר – אני צריך דקות שבדקות בי כדי לתת לו את העצה הראשונה. אבל יש משהו שהנבון, ככל שהוא יותר ויותר נבון, הוא יותר ויותר יוצא מעצמו וחודר לתוך הנפש של הזולת. זו הדעת – היציאה של היועץ מעצמו לתוך הנפש של הזולת, להכיר אותו, ולפי ההכרה שאני מכיר אותך לתת לך את העצה המתאימה לך.

מה הטעות אם החכמים ידונו את הזולת לפי קנה המדה של עצמם? החכם תמיד יתן עצות שמתאימות לעצמו, ולא תמיד העצות שמתאימות לי מתאימות לך. צריך איזו עצה לצאת מהחכמה ולהגיע לנבונות – כאן הנבון יותר מהחכם – באמת להגיע אליך ולתת את העצה שהולמת אותך ולא אותי.

חג"ת: חוש ההתאמה

לתכונה, החוש הבא, של להיות נבון נקרא חוש ההתאמה (סוד "ראשיהם מאתים" הנאמר ביששכר, מאתים אותיות מתאים, היינו ה'ראש'-החוש לדעת מה מתאים למה ומי מתאים למי – "וכל אחיהם על פיהם"), ואותו נשים במדות – בחג"ת של הפרצוף שאנחנו בונים. עד כה עשינו כתר-חכמה-בינה-דעת. התאמה היא כמו בין בני זוג, כמו שאומרים היום – האם הם מתאימים אחד לשני. בקבלה התאמה נקראת מכלול. כששני דברים הולכים יחד טוב, כמו חתן וכלה, הם נקראים "מכלול" (כמו "כלולות", חתונה).

להיות נבון פירושו להיות שדכן טוב. ודאי וודאי שהרבה שאלות שבאות לפתח כל אחד מהאנשים שיושבים כאן הן בקשות עצה טובה לגבי שידוך. כדי לתת את העצה הטובה לגבי שידוך צריך להיות נבון, אבל איזה חוש פרטי של נבון? חוש מיוחד של התאמה בין נשמות.

כתוב שהחוש של התאמה רמוז בתחלת התורה: כתוב "בראשית ברא אלהים" ס"ת אמת, אבל לפי הצירוף תאם. את הכל ה' ברא בזוגות, כמו תבת נח, שבאו אל התבה "שנים שנים זכר ונקבה", איש ואשה. לכן התורה מתחילה ב-ב – עיקר הברכה של מעשה בראשית – שלכל דבר בבריאה יש זוג[7]. בסופי התבות רשומה היכולת להתאים. "ראשית" היא חכמה וה-ב שלה היא לשון בינה, כך כתוב – גם בינה וגם ברכה[8]. זו היכולת, החוש, בהתאמה. הזוג הראשון הוא "את השמים ואת הארץ", היכולת לשדך ולזווג יחד את הרוחניות והגשמיות, השמים והארץ. בכל אופן, החוש של ההתאמה מתחיל להיות הרגש של הנבונות.

הבינה להבחין בין שונים ולהבחין מתי הם מתאימים-משלימים

מה השרש של בינה? בין, גם בינה וגם בֵין, כמו "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". לכן הרבה פעמים אומרים שבינה היא "אזן מלין תבחן", היכולת להבחין בין דבר לדבר, בפרט כאשר הדברים דומים וצריך חוש פנימי להבדיל ביניהם (כמו שמבואר בדא"ח לגבי ההבדל המהותי בין גוף היהודי לגוף הגוי – גוי מלשון גויה-גוף – להבדיל, שנדמים זהים זל"ז, ודוקא הנבון יכול להבחין ביניהם. ידוע ששרש הגוף, ה"גרמייהו", בבינה).

זאת אומרת שיש משהו, וכך חז"ל מדייקים, שחידוש להבדיל בין האור ובין החשך. כמה שאצלנו הם הפכים ופשוט להבדיל ביניהם, בתחלת הבריאה יש בכך חידוש, כי קודם היו משמשין בערבוביא. צריך בינה כדי להבדיל, והשרש הראשון של בינה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא בין, "בין האור ובין החשך".

המלה ה-לאה ("שם ה-גדולה לאה", סוד ה עילאה שבשם הוי' ב"ה, אמא, בחינת נבון, והרמז: נבון = לאה לאה לאה), ה-לו בתורה, היא השרש של בינה. כמו שצריך לדעת איך להבדיל בין זה לזה, צריך חוש פנימי מתי שני הדברים שנראים הפכיים אינם הפכיים אלא משלימים. בעצם יש להם שרש אחד משותף רק כשירדו לעולם הזה נפרדו אחד מהשני, אבל הם "תרין פלגי גופא" ("גופא" דוקא, בחינת "גרמייהו" מצד שרשם באמא עילאה) – חתן וכלה. צריך להחזיר אותם פנים בפנים בלשון הקבלה. כל זה שייך לחוש ההתאמה של הנבון (שלא מצא משה).

הרגשת חום

הרד"ק כותב שבשרש בין יש שלשה פירושים שקשורים זה לזה. הוא מביא פסוקים לכל אחד משלשת הענינים – תבונה, הבטה, הרגשה. זה לשון הרד"ק בספר השרשים. תבונה היא בשכל, להבין משהו. מה הכוונה הבטה? להתבונן במשהו. כמו שאמרנו שאם יש לי דבר ראשון, חויה ראשונה, אני צריך להתבונן לעומק – להגיע לתוך של הממלא כדי לקפוץ לסובב. זו בינה לשון הבטה – לא בעין הגשמית, אלא להתבונן עמוק בתוך דבר או חויה.

הדבר השלישי שהוא אומר – בינה לשון הרגשה, שאני ממש מרגיש את הדבר, מתחיל לפעול ברגש שלי. רגש והרגשה אינם בדיוק אותו דבר. הרד"ק מביא פסוק ("בטרם יבינו סירֹתיכם אטד") שלהרגיש חום למשל, שהאש מחממת אותי, נקרא להבין (ופירוש "בטרם יבינו סירתיכם אטד" היינו "בטרם שירגישו חמימות האטד הבוער תחתיהן"). להבין פירושו להרגיש, והדוגמה העיקרית שהוא מביא היא להרגיש אש – בינה היא חם. כדי להרגיש חום צריך תבונה.

אפשר לפשט זאת גם לגבי עצה טובה לאדם, שכנראה עיקר התבונה היא להרגיש אצלו – אם זה ילד או מבוגר – את הטמפרטורה שלו, מדת החום שלו, כמה חום הוא קבל מהילדות מההורים שלו, כמה חום הוא מקבל מבן הזוג שלו. יש חום? אין חום? זה הרד"ק, שאומר שבינה היא להרגיש, ובפרט להרגיש חום. חום הוא תכונה של אמא, של בינה.

התאמה – פוטנציאל של חום

אם כן, ההרגשה וחוש ההתאמה לפי ההרגשה, שייכים למדות. נאמר כך, כשמבקשים ממני עצה טובה לגבי שידוך, אם מתאים או לא, מה צריך להיות החוש כאן אצל מי שהוא אמתי? כנראה שהחוש צריך להיות שאני מרגיש כאן פוטנציאל של חום – שזה חם. כמו בכימיה, שכדי לחבר שני חומרים יחד צריך חום. צריך להרגיש את החום בפוטנציאל, החום ואש הקדש בפוטנציאל. הרי איש ואשה הם אש-י ואש-ה, צריך את ה"שכינה ביניהם", שם יה, אבל צריך גם לקדש את האש (מכח שם יה) – צריך להרגיש את החום. את זה נמקם בחג"ת של הנבון.

נה"י: חוש ההסברה

יש את הנה"י, גם יוצא מפורש מהזהר מה ההבדל בין חכם לנבון. הזהר אומר שנבון הוא מי שיש לו חוש הסברה (וככל שיש לו יותר בהירות בהסברה שלו כך היא נובעת לא רק מפרצוף תבונה אלא מפרצוף אמא עילאה). הנה"י בכל מקום היינו כח ההשפעה לזולת בפועל ממש.

האריז"ל, בעל ההילולא של היום, אומר שיש זיקה מיוחדת בין בינה לכוחות נה"י דוקא. והיינו מה שבינה ר"ת בינה יסוד נצח הוד[9]. הנה"י של אמא מושפעים כמוחין לז"א כו' (ובנבון האמתי גם הנה"י של אמא עילאה מושפעים כו', היינו ענין בהירות ההסברה "כעצם השמים לטהר").

דבר פשוט מאד שיועץ טוב, מי שרוצה לתת עצה טובה למישהו, צריך להסביר את עצמו טוב מאד. בכלל, הרבה פעמים בחסידות חב"ד כתוב שחוש ההמצאה הוא חכמה וחוש ההסברה היא בינה. כך אומרים כשרוצים להסביר את ההבדל בין חכמה לבינה. למורה בכתה הדבר הכי חשוב הוא יכולת הסברה.

היכולת להעביר מסר, להעביר תוכן לזולת באופן שמתקבל על הדעת טוב – דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב – היא תכלית ההסברה של הנבון, יכולת של אמא. לא תמיד אבא – אבא הוא קצר מדי, נקודתי מדי. צריך הרבה אורך רוח כדי להסביר (וגם הרבה בהירות בענין). אורך רוח (וגם בהירות – לא חווית ההברקה של החכמה, אלא חווית הבהירות של "כעצם השמים לטהר", טוהר מצד אמא) הוא חוש של אמא – של בינה עילאה.

מלכות: חוש ׳מי נגד מי׳

אחרון-אחרון הוא המלכות של אמא עילאה. היום קוראים לו חוש ביחסי-צבור, ביחצנות. נרחיב עוד קצת יותר – חוש בפוליטיקה. יותר מחוש באחד אל אחד, אם יש יועץ נפש שעובד עם קבוצה או בתוך משפחה – לא רק נותן לך עצה, אלא צריך לפתור את הבעיה של המשפחה. יכולים להיות הורים ובנים וקרובים – בלאגן אחד גדול. היום הביטוי הוא שצריך להבין 'מי נגד מי'[10]. יש פה מפה, וצריך לקרוא את המפה נכון. אפשר הרבה לטעות בקריאת המפה. רק לאחר שהאדם מצליח לקרוא את הבלאגן נכון, מה קורה כאן במשפחה, הוא יכול לתת עצה טובה. החוש הזה – שבלשון המדוברת נקרא 'מי נגד מי' (כמובן בצורה חיובית, כדי לתת עצה טובה) – הוא חוש המלכות, המלכות של בינה עילאה.

אם כן, מה שעשינו עד כה – בקיצור – הוא לתאר מה זה להיות נבון (מה שאצל משה רבינו "נבונים לא אשכח"), ולסיכום:

כתר להבין דבר (גדול) מתוך דבר (קטן) – הסיפור שמאחורי הסיפור
חכמה חוש עתוי		בינה תשובה
	דעת עצה המתאימה לזולת
	חג"ת חוש התאמה
	נה"י חוש הסברה
	מלכות 'מי נגד מי'