תורת חיים לפרשת וישלח - שלבי מפגש יעקב ועשו

ו. שלבי מפגש יעקב ועשו (דרוש אדמו"ר האמצעי)

מלאכי השלום – לחבר המקיפים והפנימיים

נאמר משהו מתוך התורה של אדמו"ר האמצעי על הפרשה: "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו", "מלאכים ממש". מסביר אדמו"ר האמצעי בתורת חיים שמלאכים אלה הם אותם מלאכים שמזמינים בקבלת שבת – "מלאכי השלום". בהשגחה פרטית, זהו קשר בין הפרשה לבין הפרק החדש שלו, התחלת קבלת שבת. יעקב שלח לעשו את מלאכי השלום.

מה הנקודה? עשו הוא, שוב, "אורות מרובים דתהו", או בלשון אחר הוא אורות מקיפים, הוא מקיף. יעקב אבינו הוא פנימי, אורות פנימיים. ככלל, האורות המקיפים עולים ומתרחקים והאורות הפנימיים יורדים, ונוצר ריחוק עצום בין המקיף לבין הפנימי – ככה בטבע ראשון. לכן צריכים לשלוח מלאכים – מלאך הוא שליח, לעשות איזו פעולה – שפעולתם היא לעשות שלום, חיבור, בין המקיף לבין הפנימי. ככה הוא מסביר.

מענין שבגימטריא הפשוטה, עשו בעצמו שוה שלום, רק שהוא "שלום עכשו", שלום כעשו. כמו שיש את השלום של עשו, שהוא גם "שלום שלום ואין שלום" – שצועקים "שלום שלום" אבל "אין שלום" – יש את השלום האמתי, השלום אליו אנחנו שואפים. כולנו רוצים שלום, "ונתתי שלום בארץ" – מתי? "אם בחקתי תלכו", אז יהיו גם "ונתתי גשמיכם בעתם", כל הברכות בגשמיות, בעולמו של עשו, וגם "ונתתי שלום בארץ" וגם "ונתתי משכני בתוככם". שלשת ה"ונתתי" שבאים בעקבות "אם בחקתי תלכו".

שוב, אדמו"ר האמצעי אומר שמלאכים אלה הם מלאכי השלום, שצריך לעשות שלום. היות שצריך לחיות עם הפרשה – והבעל שם טוב אמר שכל מה שכתוב שייך לכל אחד, בכל מקום ובכל זמן – כל יהודי צריך לדעת שיש לו כח כמו יעקב, שברשותו עומדים "מלאכי השלום", הוא יכול לשלוח מלאכי שלום לעשות שלום גם עם מי שלכאורה הכי רחוק ממנו, הכי אנטי. עשו הוא אנטי, אנטי-יעקב, אבל גם ביחס אליו יש ליעקב מלאכים לשלוח ולעשות שלום, שלום ביני לבין עשו. כך הפרשה פותחת.

שבע השתחוואות יעקב לעשו – "שבע יפול צדיק וקם"

בהמשך, כשהוא כבר פוגש אותו בפועל, יש משהו ש"יש דורשין ויש דורשין" – הוא הולך ומשתחוה לו שבע פעמים. אחרי התפלה ואחרי הדורון, ואחרי שהוא מוכן למלחמה – הוא לא רוצה את המלחמה, הוא לא "על חרבך תחיה", אין לו כיף במלחמות, והוא עושה כל מה שהוא יכול למנוע את המלחמה. הוא משתחוה לו שבע פעמים, ויש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. הדורשים לגנאי הם חז"ל במדרש, שמביאים את הפסוק "שבע יפול צדיק וקם" – יעקב הוא צדיק, ושבע ההשתחוואות שלו לעשו הן נפילות, כל השתחוואה הוא נפל, אבל בסוף הוא יקום ועשו יתבטל, ישתחוה לו ויתבטל בפניו. בינתים הוא נופל לפני עשו שבע פעמים.

בהקדמה לחלק ב' של התניא, שנקרא "חנוך קטן", הוא גם מביא את הפסוק "שבע יפול צדיק וקם", ואומר שכל פעם שהצדיק נופל – הוא נופל לדרגת הבינוני שלו. מהו בינוני? מי שמכיר שיש בו שנים, יעקב ועשו בתוכו – לא התפטרתי פנימית מעשו, ויש לי כל הזמן מלחמה איתו, "לאום מלאום יאמץ", "כשזה נופל זה קם, כשזה קם זה נופל". לנפילה שלו לדרגת הבינוני שלו, אויס-צדיק, קוראים נפילה-השתחויה בפני עשו – בפני עשו הפנימי, שמכיר בו. אבל בסוף "וקם", כמו במאבק שלו עם שרו של עשו, שבסוף נצח וקבל את השם ישראל, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".

עלית יעקב למקום של בעלי תשובה

אבל יש דורשים לשבח לגמרי, שלא "שבע יפול צדיק", אלא שיש בכך תכלית – הוא ידע בדיוק מה הוא עושה, עשה זאת כמו צדיק, גם הצדיק הגמור. כתוב בגמרא שצדיק גמור יכול להתגרות ברשע, בעוד לצדיק שאינו גמור אסור להתגרות ברשע, ואף על פי כן, גם במצב של צדיק גמור, הוא לכתחילה השתחוה לו שבע פעמים.

איך מסביר זאת בעל הגאולה של היום? הוא אומר שמה שיעקב רצה להשיג הוא דרגת המקום של בעלי תשובה. פירוש נפלא. הרי חז"ל אומרים ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". עשו הוא רשע, שרשו בשם סג – אורות מרובים דתהו שלפני שם מה של התיקון – שהוא המקום שבעלי תשובה מגיעים אליו. לאותו מקום, שם סג, צדיקים גמורים לא יכולים להגיע. האם באמתצדיק הוא 'מקרה אבוד', לא יכול להגיע לשם? קודם אמרנו שכל הענין של משיח שכולם יהיו בעלי תשובה. המשיח בא דווקא להחזיר את הצדיק בתשובה, שגם הוא יזכה לאותו מקום של בעלי התשובה – לא המקום ששייך לו, הצדיק. הוא אומר שכדי להגיע למקום של בעל תשובה יעקב משתחוה לעשו.

עשית בעלי תשובה בחצי הראשון של הלילה

הוא גם אומר ווארט מאד חשוב, שמקום הצדיק הוא אור ומקום הבעל-תשובה הוא חשך, אבל הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא" – חשך שקודם לאור (לא רק בזמן אלא גם במעלה). צדיק לא מסוגל לעמוד בחשך, הוא פוחד מהחשך. חושך הוא לילה. קודם אמרנו שעוד בבטן יעקב ועשו עשו ביניהם הסכם – יעקב אמר שאני אקח את העולם הבא ואתה את העולם הזה. מה ההבדל בין שני העולמות? כתוב שהעולם הבא הוא יום והעולם הזה הוא לילה. מתי עשו פועל הכי טוב? בלילה, בחשך. כל מה שהוא עושה הוא עם מניעים רעים, ומתי הוא מצליח? רק בחשך, כשאף אחד לא מכיר בו. יעקב הוא "איש תם", הכל אצלו גלוי, על השלחן – הוא איש של יום, "אנן פועלי דיממא אנן", הוא פועל ביום. ביום הכל בהיר, כמו עולם הבא – אצלו כל מה שהוא עושה הוא עולם הבא, כל מצוה היא עולם הבא. הוא עושה מצוות, "עם לבן גרתי". יעקב הוא איש של יום ועשו הוא איש של לילה.

מתי עושים בעלי תשובה? עכשיו, כל החב"דניקים, כולנו חב"דניקים, כל השלוחים, יש ענין לעשות בעלי תשובה – מתי הזמן הכי טוב? כדי לעשות בעל תשובה צריך להגיע למקום שלו, להכנס אל הלילה. השאלה איזה חלק מהלילה.

כתוב מהבעל שם טוב משהו מדהים: תלמידי הבעל שם טוב שאלו את בתו, אדל, שהיתה קרובה מאד-מאד לאביה, ידעה את כל המנהגים שלו, כל סדר היום. בקשו ממנה שתכתוב את כל סדר היום שלו, והיא כתבה שאבא היה מדייק ללכת לישון בדיוק בחצות ולקום בשש בבקר. היה מדייק לישון בחצי השני של הלילה. וכך כותבת אדל, פעם שאלתי את אבא שלי – אבא, הרי כל הצדיקים מדורי דורות היו קמים בחצות והיו לומדים ומתפללים, אומרים תהלים, שירים ותשבחות, מחצות עד הבקר. במשך כל הדורות עיקר עבודת ה' היה מחצות עד הבקר, ואתה דווקא הפוך – הולך לישון בחצות וקם בבקר. למה? אבא ענה לי, כך היא כותבת, שהצדיקים הקודמים שלפני החסידות כבר תקנו את החצי השני של הלילה, ואני באתי לתקן את החצי הראשון של הלילה.

מה זה אומר לנו? יש הרבה דברים שעשו עושה גם מחצות והלאה, אבל אם רוצים באמת להכנס לתחום של עשו, להשפיע עליו ולמשוך אותו אל הקדושה, עיקר הזמן הוא החצי הראשון של הלילה. זהו כלל גדול לכל מי שפועל עם הצבור – עיקר הזמן שלך הוא משש עד שתים עשרה. עברנו כבר את שתים עשרה, אבל עיקר הזמן לעשות התוועדות של חסידים – שגם אנחנו צריכים לחזור בתשובה – הוא בשעות שהבעש"ט הקפיד להיות ער.

חוש השינה – החוש מתי ללכת לישון

ידוע שהחוש של חדש כסלו הוא חוש השינה. ככה כתוב בספר יצירה, לכל חדש יש חוש. יש הרבה פירושים בחוש – אחד מהם הוא חיש מהר, הרבי אמר שחוש השינה הוא לישון חיש מהר. לכן היו הרבה צדיקים שכמעט לא ישנו, כמו הרבי, ואם כבר ישנו שעתיים ביממה. אבל הנה, אדל כותבת על הבעל שם טוב שישן שש שעות, מחצות עד הבקר. אז איך אפשר לפרש חוש השינה? צריך לומר שחוש השינה הוא החוש לדעת מתי ללכת לישון (בסוד "תכלית הידיעה שלא נדע").

חוש השינה הוא בכל אחד לפי ענינו. למשל, טוב ללכת לישון ביום? כתוב שלא, אבל יש אחד שכדי לחדש את המוחין שלו צריך כן לישון איזו שעה צהרים. "ידע איניש בנפשיה", כל אחד צריך להכיר בעצמו שיהיה לו חוש מתי ללכת לישון. גם מתי לקום, אבל עיקר חוש השינה הוא החוש מתי צריך לישון. לבעל שם טוב היה חוש שהזמן שלי לישון הוא בדיוק הזמן שכתוב בכל הספרים שצריך לקום – זהו הזמן עבורי ללכת לישון. כמובן, אין לנו שום השגה מה היתה השינה של הבעש"ט, זה לא השינה שלנו, ובכל אופן ממנו נבין מהו חוש השינה.

עלית יעקב ל"ישת חשך סתרו" בהשתחוואות לעשו

הענין קשור לכך שעיקר הזמן להתקרב לעשו ולקרב אותו, לעשות שלום איתו, שלום אמת, הוא בחצי הראשון של הלילה – משש עד שתים עשרה בלילה, זמן מאד-מאד יקר. עיקר הזמן שלנו, היהודים, הוא ביום – רוב המצוות המעשיות הן ביום. תפילין אפשר להניח רק ביום, לולב אפשר ליטול רק ביום, קרבנות אפשר להקריב רק ביום – המצוות הן מצוות של יום, לא של לילה. אבל תשובה, ובמיוחד להתקרב ולהתחבר, לעשות יחוד יעקב ועשו, הוא בלילה, ו"זריזין מקדימין", כדאי בתחלת הלילה.

אז יעקב משתחוה לעשו שבע פעמים, ולפי החסידות לא נופל בכל השתחוואה, אלא בכל פעם מתבטל לשרש של עשו, מקום בעלי תשובה, שם סג שלמעלה משרש יעקב עצמו, שם מה. יש שם שבע מדות ב-סג, וכל פעם שהוא משתחווה הוא עולה ונכלל שם, וזוכה לעמוד במקום ה"ישת חשך סתרו" שלמעלה מכל גילוי של אור – עצם שלמעלה מאור. עד כאן ההשתחויה של יעקב לעשו.

"וישתחו... ויחבקהו... וישקהו ויבכו"

אחר כך מה כתוב? באמת הוא פעל, האתערותא דלתתא – שהיא גם בחינת תשובה, כמו שדברנו בהתחלה, העלאת מ"נ, כן יעקב הוא התשובה, כאשר משתחוה לעשו – ופתאום קורה מהפך בתוך עשו עצמו, שהוא רץ לקראתו. אפשר לחשוב שהוא רץ לקראתו בשביל להרוג אותו, אבל לא – "ויחבקהו".

אחר כך הוא נפל על צואריו "וישקהו", נתן לו נשיקה. מה זה? על המלה "וישקהו" יש שש נקודות – נקודה על כל אות, גם בספר תורה. גם כאן יש מחלוקת בחז"ל, האם נשקו בכל לבו או לא. יש מי שאומר שהנקודה היא כדי שנבין שלא היה בלב שלם. אבל רבי שמעון בר יוחאי, שהוא בעל פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, אומר ש"הלכה בידוע עשו שונא ליעקב", והנקודה באה לומר שהפעם הזו באופן יוצא מהכלל – משיח הוא יוצא דופן, קיסר – הוא נשק אותו בכל לבו. אחר כך כתוב "ויבכו", כבר שניהם ביחד.

יש במפגש הזה ארבעה פעלים: הראשון יעקב לעשו, "וישתחו". אחר כך שנים של עשו ליעקב – "ויחבקהו... וישקהו". אחר כך פתאום עיקר החיבור שלהם יחד – "ויבכו". ברור שה"ויבכו" כאן הוא השיא, היחוד בעצמו. הדמעות של ה"ויבכו" הן כמו טיפות של זיווג, ושניהם בוכים – יש גם את הטפות של המ"נ, שעשו בוכה, וגם הטפות-הדמעות של המ"ד, שיעקב בוכה, או הפוך, מי כאן הזכר ומי כאן הנקבה, כמו שאמרנו. אמרנו שכאשר יעקב משתחוה לעשו הוא עושה את עצמו הנקבה, אבל בדרך כלל הפוך – הם יסוד ומלכות, "יש לי כל" ו"יש לי רב". יש כאן התכללות, ככלל יעקב צריך להיות המשפיע ועשו המקבל, אבל היות ששרש עשו יותר גבוה ויעקב משתחוה לו זה גם הפוך – יעקב מעלה מ"נ ועשו ממשיך מ"ד, "ויחבקהו... וישקהו".

רק "ויחבקהו" שוה למספר הכי חשוב היום במדע – 137, קבלה ועוד הרבה דברים חשובים. מי שלומד מדע יודע שהמספר הזה, שהוא מספר טהור (ללא ממדים), 137 – הוא המספר שמחבר בין האור לבין החומר. בעצם הוא מחבר בין כל הפעולות והפונקציות של החלקיקים. קודם יעקב נאבק עם השר של עשו, מאבק ומלחמה, אבל המאבק הזה הפך להיות חיבוק. רש"י כותב שאיבוק גם לשון חיבוק, הרי א-ח מתחלפות באותיות הגרוניות אחהע. קודם היה איבוק, בדרך מלחמה, אך הוא הפך פתאום להיות חיבוק של אהבה, "ויחבקהו", עם המספר הזה שהוא מספר החיבור העיקרי (coupling constant) במדע (תחומו של עשו). אחר כך יש "וישקהו" עם שש נקודות למעלה, האם בכל לבו או לא בכל לבו. בסוף "ויבכו".

סוד הוי' בשלבי הזיווג

מה ההסבר הפנימי לכל ארבע הפעולות האלה? יש בזה "רצוא ושוב" וגם מבנה פשוט של י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

ההשתחוואה של יעקב שבע פעמים היא העלאת מ"נ של הצדיק למקום בעלי תשובה, שם סג. כל העלאת מ"נ היא ב-ה תתאה שבשם, הוא המלכות עכשיו, יעקב המשתחוה לעשו.

אחר כך "ויחבקהו", עשו מחבק את יעקב – חיבוק הוא ז"א, זרועות מסביב לגוף, "תפארת גופא", ה-ו של שם הוי', המדות של הלב.

מהו נישוק? הכל שלבים של זיווג, בכל זיווג יש חיבוק-נישוק-זיווג – כאן יש חיבוק-נישוק-בכיה. אמרנו קודם שהזיווג הוא "ויבכו", הבכי שלהם יחד. הזיווג עצמו הוא מוחין דאבא, הנישוק הוא מוחין דאמא. היות שמוחין דאמא "מינה דינין מתערין", לכן יש דורשין ויש דורשין. הנקודות שם הם עולם הנקודים, סג דאמא, בלשון הקבלה. בכל אופן, החיבוק הוא ז"א, ה-ו של שם הוי', והנישוק עם הנקודות הוא כבר ה עילאה של שם הוי'. אבל "ויבכו", עצם הזיווג ביניהם, הוא ה-י של שם הוי'.

אם כן, ארבע הפעולות כאן הן בעצם י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

יויבכו

הוישקהו

וויחבקהו

הוישתחו

בכי המחריב והמוחרב על חורבן הבית

התכלית היא "ויבכו". על מה בכו? יש עוד פעם אחת ששנים נופלים כל אחד על הצוואר של השני והם בוכים? מי? [יעקב ויוסף.] אצל יעקב ויוסף רק יוסף נופל על צוואר אביו, אבל יוסף ובנימין נופלים על צווארי איש אחיו ובוכים. שם ברור שיש זיווג, יוסף הוא הצדיק עליון, הזכר, ובנימין הוא הצדיק תחתון, הנקבה, והבכי שלהם הוא זיווג. על מה בוכים שם? על חורבן בית המקדש.

כאן, כותב אדמו"ר האמצעי, משהו מופלא – שגם כאן "ויבכו" היינו על חורבן בית ראשון ובית שני. היתכן?! מי החריב את הבית? מה זה "ויבכו"? שיוסף ובנימין בוכים על חורבן בית המקדש אני מבין, כי יש משכן בחלקו של יוסף ומקדשות בחלקו של בנימין – זהו חורבן של החלקה שלהם. אבל מה זה שעשו ויעקב בוכים על חורבן בית המקדש? יעקב מילא, אבל עשו החריב את המקדש! הוא בוכה על זה?! התשובה היא שכן, שבשרש הבכי שלהם הוא ששניהם בוכים על חורבן בית המקדש – יעקב בוכה שהחרבת אותי ועשו בוכה שהחרבתי אותך. הצד השוה הוא ששניהם בוכים.

ידוע מה שכתוב בזהר הקדוש – אמרנו שזיווג הוא שאלה ותירוץ, יש קושיא בתניא פ"א ותשובה בתניא פל"ד, שיהודי הוא נשיאת הפכים מהלך – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", אני שמח ובוכה בעת ובעונה אחת. חדוה שוה חיה ו-בכיה שוה יחידה, שני המקיפים של הנפש – ה-חדוה היא ה-חיה ו-בכיה היא יחידה, יותר מ-חיה. מי שמכיר את חכמת החשבון יודע ש-יחידה ו-חיה הם חתך זהב. אמרנו שבחת"ת של היום בסוף עשו אומר "יש לי רב" ואחר כך יעקב אומר "יש לי כל". שני הפסוקים האלה מאד קרובים, ואם תספרו את המלים בין "יש לי רב" ל"יש לי כל" תראו שיש בדיוק 37 מלים, בגימטריא יחידה, בכיה – זה המקשר. בכל אופן, כאן "ויבכו" – בכו על חורבן בית המקדש.

בכי צער ובכי שמחה ביחד

אחר כך, שיא המאמר של אדמו"ר האמצעי, הוא שיש שתי בחינות של בכיה. יש בכיה של צער, שאני מצטער על משהו שקרה, ויש בכיה של שמחה. כמה שוה צער ועוד שמחה? תשובה. כשאדם מצטער וגם שמח – מאד דומה לאותו מאמר, שאדם בוכה ושמח בלב באותו זמן, בכיה וחדוה, וכאן יש זוג כמעט זהה, צער ושמחה. אבל זה לא אותו דבר, כי צער ושמחה הם זוג בתוך הבכיה גופא. יש בכיה לעומת חדוה, והוא מסביר שבתוך הבכיה, שהיא היחידה, יש צער ושמחה – כי יש בכיה של צער ויש בכיה של שמחה, ושניהם בכיה. יחד הם תשובה, תכלית הבכיה (בכיה ועוד הוי' ברבוע עולה תשובה). לפי זה, תכלית התשובה היא שאדם יבכה מתוך צער ושמחה יחד. הוא מסביר שצער ושמחה הם גם העלאת מ"נ והמשכת מ"ד. בכיה של צער היא העלאה ובכיה של שמחה היא המשכה.

הוא אומר שהיחוד הזה של הבכיה הכפולה, של צער ושמחה יחד, הוא ה"ויבכו" של יעקב ועשו. היכולת לשאת הפכים היא סוד ה-י של שם הוי', הנקודה הקטנה, שהיא החכמה, כמו שאמרנו שהעליה כאן היא מ-ה תתאה – השתחוית יעקב – ואז עשו עושה שתי פעולות חיבוק ונישוק (מתוך רצון להתחבר עם יעקב, והסימן: "ויחבקהו... וישקהו" = יעקב ועשו). לא כתוב שיעקב חיבק את עשו – קודם נאבקו – אלא רק עשו חבק ונשק את יעקב.

אמרנו שהמדרש מפרש את כל הדברים האלה גם לגריעותא, לא רק למעליותא. איך המדרש מפרש "וישקהו" עם הנקודות (וגם בעל הטורים הביא מהמדרש)? 'וישכהו', שניסה לנשוך אותו – בתוך הנשיקה הוא ניסה לנשוך אותו בצוואר ולהרוג אותו, רק שה' עשה נס שצווארו נעשה עמוד שיש, כמו אצל משה רבינו, הפנימיות של יעקב ("משה מלגאו יעקב מלבר"), כאשר פרעה רצה להרוג אותו בחרב. לפי המדרש, התקדים להפיכת צוואר משה לשיש היא הפיכת צוואר יעקב לשיש כשעשו רצה לנשוך אותו. זו דוגמה של "שבעים פנים לתורה" – כנראה שכל המניעים הנפשיים, הפסיכולוגיים, נמצאים באיזו דרגה.

בכל אופן, בחסידות מפרשים הכל למעליותא, בשרש – גם את השתחוואת יעקב לחשך העליון של הבעל תשובה. עיקר התשובה הוא בלילה, לפי זה. אחר כך, "ויחבקהו", חיבוק אמתי, וגם "וישקהו" בכל לבו, באמת, כפי שאומר רשב"י – הוא "זיהרא דאמא עילאה", גם מתאים למיקום "וישקהו" ב-ה עילאה שבשם. אומר שנשק אותו בכל לבו, נגד ה'הלכה' של "עשו שונא ליעקב" – נגד הלכה היינו המתקת הדינים בשרשם באמא. מי שאומר לא ככה מפרש לגריעותא כי "מינה דינין מתערין". אחר כך התכלית היא הזווג, "ויבכו", שכולל בכי של צער ובכי של שמחה יחד.

יחוד "אל חי בקרבכם"

שה' יעזור, זה סימן של גאולה אמתית ושלמה, שנזכה לתיקון הזה. קודם היתה לנו גימטריא של מעשים טובים, 31 פעמים טוב. נעשה עוד גימטריא, כמה עולה יעקב-עשו, עיקר היחוד? 31 פעמים חי. התחלנו הערב עם א-ל פעמים טוב והגענו בסוף, התכלית, עד א-ל פעמים חי.

'אל טוב' זה לא פסוק (כנ"ל), אבל "אל חי" מופיע כמה פעמים בתנ"ך, והראשונה – שאנחנו אוהבים לדרוש – היא "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם". יהושע קרא לעם "גֹשו הנה", תכנסו בין שני בדי הארון, וכל ששים ריבוא של עם ישראל נכנסו שם – נס עצום של "מועט מחזיק את המרובה", כל ישראל כערבים-חברים, הכל בצמצום וריכוז של "מועט מחזיק את המרובה" (בגימטריא אהבת ישראל, הכלל גדול בתורה), זהו א-ל חי. גם כאן, המעט הוא הכל, "כי אתם המעט מכל העמים", "יש לי כל", והוא מחזיק את המרובה, את האורות המרובים של עשו, "יש לי רב". תכלית היחוד של יעקב ועשו היא "אל חי בקרבכם", א-ל פעמים חי ששוה יעקב ועוד עשו. גם תשובה היא כפולה של השם א-ל ("חסד אל כל היום" – "כל ימיו בתשובה")– תשובה עולה אל פעמים חיה-חדוה.

לחיים לחיים, שנזכה ל"אל חי בקרבכם", שיהיה "מחיל אל חיל – מהיום, י' כסלו, יום הולדת של חסיד, לי"ט כסלו, יום הברית של חסיד. כעת אנחנו בין הלידה לברית, ושנזכה להכנס כולנו בבריתו של אברהם אבינו בי"ט כסלו. שנה טובה ומתוקה בלימוד החסידות ודרכי החסידות, בתשובה ומעשים טובים.