המשכת האחדות הפשוטה

שבתות כי תשא-ויקהל, י"ח-כ"ה אד"ר ע"ט – כפ"ח

כתר שם טוב יז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור ארוך ומפורט בתורה של הבעל שם טוב – שמבוססת לא מעט על החסד לאברהם, לרבי אברהם אזולאי – הוסבר תהליך שלם בתפלה, ובעצם בכל עבודה רוחנית, של עליה והמשכה כלפי מטה. בשיעור מובלט אחד מיסודות החסידות, שהוא חידוש לגבי הכוונות לפי דרך הקבלה, כאשר תכלית הכל הוא גילוי האחדות הפשוטה במציאות כולה. זהו שיעור שנמסר לפני ארבע שנים, בתחלת סדר לימודי כתר שם טוב בשבתות (השיעורים שקדמו לו כבר פורסמו), והוא נדפס בימי התשלומין לחג השבועות, בהמשך להילולת הבעל שם טוב.

[הגיעו בחורים מישיבת תום ודעת]

נגנו נגון ישן, ידיד נפש, מנוחה ושמחה (חב"ד), נגון מפולטובה.

גוט שאבעס.

"ארבעים חסר אחת" – מלאכות בעולם הפירוד

הגענו לאות יז בכתר שם טוב:

משנה דקידושין כל העושה מצווה אחת מטיבין לו.

באות ט למדנו[ב] את פירוש הבעל שם טוב על הפסוק "חכם לב יקח מצות"[ג], בו הוא הסביר שבכל מצוה עלינו לקיים בעת ובעונה אחת שתי מצוות, אחת למעלה, מצות הכוונה, ואחת למטה, מצות המעשה בפועל ממש. כאן יש מעין השלמה כשהוא מדבר דווקא על "מצוה אחת".

וביאר משנה פרק ז' דשבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכ' דהוי ליה למימר ל"ט.

המשנה במסכת שבת אומרת ש"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת". בהשגחה פרטית זה קשור לתחלת פרשת השבוע שלנו, ויקהל –" "לא תבערו אש בכל מֹשׁבתיכם ביום השבת"[ד]. מוסבר במדור טעם מצוה ב"ואביטה" השבוע[ה], שיש מחלוקת[ו] אם "הבערה ללאו יצאת" או ש"הבערה לחלק יצאת", ונפסקה להלכה שלחלק יצאת, והיא מלמדת שנענשים על כל אב מלאכה בפני עצמו. בהמשך הבעל שם טוב יסביר את הקשר בין "ארבעים חסר אחת" לתפלה. לכאורה פשוט יותר לכתוב 'שלשים ותשע', למה התנא בחר לכתוב דווקא "ארבעים חסר אחת"? הענין הוא שכל אבות המלאכות, שהן עובדין דחול (לשון חלל), חסרים את הענין של "אחת", של אחד, את הגילוי של אחדות ה'. על ידי המלאכה לשם שמים  אנו מבררים את הניצוצות הקדושים שב"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת" (עד שרשב"י אומר במכילתא שעצם המלאכה הוא מצוה, כמ"ש "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך"[ז], וכמבואר במ"א[ח]). אותם ניצוצות הנם בעצם אלקות רק שעד שלא יתבררו הם שבוים בידי עלמא דפרודא, היפך האחדות. בירור הניצוצות הוא סוד מצות פדיון שבוים, שהיא "מצוה רבה"[ט].

והרמז: "ארבעים חסר אחת" בגימטריא 1000, יש באבות המלאכות, בהעלם, שלמות של "האלף לך שלמה"[י], ובסוד "איכה ירדף אחד אלף"[יא]. והוא סוד אלף אורות שנמסרו למשה רבינו במתן תורה (בסוד שבת דמתן תורה, בעשרת הדברות בדבור של "זכור את יום השבת לקדשו וגו'"[יב]), שנלקחו ממנו בחטא העגל וחוזרים אליו בכל שבת, בסוד "ישמח משה במתנת חלקו"[יג]. והוא עולה בגימטריא "ששת"[יד] – "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" כנ"ל. נמצא ש"ארבעים חסר אחת" רומז לאלקות שמסתתרת בתוך המלאכות (ומה שהצמצום, החלל של עובדין דחול כנ"ל, לא כפשוטו), ובסוד "אכן אתה אל מסתתר"[טו] (מס-תתר עולה "ששת ימים", ודוק). אלף היינו "אלופו של עולם" שמסתתר בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה". 1000 עולה גם ישראל בעל שם טוב ו"תלמיד ותיק" (שכל מה שהוא עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני[טז]).

תפלה עבור השכינה

ההמשך כאן מביא מתבסס על דברי החסד לאברהם, סבו של החיד"א (שהיה בזמן של הבעל שם טוב בערך, קצת אחריו[יז]), ומביא מהם באריכות. המגיד כתב לאדמו"ר הזקן שילמד ספר זה[יח], למרות שלא מצינו בספר התניא ובספרי אדמו"ר הזקן אזכור של הספר הזה, אבל הבעל שם טוב מביא אותו. המיוחד בספר זה שהוא ספר קבלה אבל דומה קצת לסגנון של חסידות, שמסביר את הדברים כדי להבין את הפנימיות[יט]. הספר מחולק לשבעה מעינות וכל מעין מתחלק לכמה נהרות, כאן הוא מביא מתוך מעין ב:

דכתב בחסד לאברהם נהר מד וז"ל התפלה שהיא עבודה שבלב היא בב' מיני אדם, א' הוא סוד המשכת השפע למלכות וקישוטיה,

זו כוונה של יחוד קוב"ה ושכינתיה – לקשט את הכלה כדי שתמצא חן בעיני החתן וכך הוא ישפיע לה – תכלית מעשה המצות. כל התפלה של צדיק כזה היא לא עבור עצמו, אלא רק בשביל השכינה וכנסת ישראל, שיימשך אליה שפע מהקב"ה.

ולפי מעלת שורש נשמתו משם מתעורר השפע להחיות בספירות על ידו ע"י צינור נשמתו וכו',

אף שצדיק זה ממשיך שפע לשכינה מהקב"ה, השפע עובר דווקא דרך שרש נשמתו – הוא הצינור להמשיך שפע לשכינה. צדיק הוא משפיע, כולנו משפיעים, כל אחד הוא צינור להמשיך. כמו שלמדנו לפני כמה שבתות[כ] פירוש הבעל שם טוב[כא] על הנאמר "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני"[כב], ש"בשביל" הכוונה בשביל של חנינא, בצנור שלו. יוצא דבר מענין, ככל שאדם פחות חושב על עצמו, ויותר חושב על השכינה וכנסת ישראל, על הכלל – הוא יותר מתקשר עם שרש הנשמה שלו, מה שהוא באמת. וככל שהאדם חושב יותר על עצמו הוא יותר מתרחק מעצמו באמת.

ותדבק השכינה בו,

השכינה נדבקת אליו. איך אפשר לראות על מישהו שהשכינה דבוקה בו? לפי הסימן של המשנה – "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו"[כג]. הרי השכינה היא כנסת ישראל ועם ישראל, אותו צדיק שיושב בצד ומתפלל בעבודה לשמה בכוונה על מנת להמשיך שפע לשכינה, אחר כך כשיוצא החוצה הוא מוצא חן בעיני הבריות – זהו הסימן המובהק שנדבקה בו השכינה.

כי הוא צינור במקום צדיק יסוד עולם וכו'

ה"צדיק יסוד עולם"[כד] הוא הצינור הממשיך את השפע למלכות, שהיא השכינה. הצדיק כאן הוא הצדיק של התניא, שלא חושב על עצמו כלל אלא כוונתו בעבודת ה' שלו היא אך ורק ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל, כמבואר בתניא[כה].

עבודת הצדיק ומחצית השקל

נקשר את האות שאנו לומדים לפרשת השבוע. אנחנו בשבת שקלים, כל אחד מביא מחצית השקל, בין עשיר בין עני. "צדיק יסוד עולם" בגימטריא שקל. צריך לתת מחצית השקל, כל אחד הוא חצי צדיק, ביחד עם היהודי השני או ביחד עם הקדוש ברוך הוא יש שלמות של "צדיק יסוד עולם", שקל שלם. איזה עוד דבר שוה לגימטריא הזאת? [יודע ספר, חסיד שמח, יהודי פשוט[כו].] נכון, ארבע דרגות אלו מקבילות לארבעה עולמות אצילות ("צדיק יסוד עולם"), בריאה (יודע ספר), יצירה (חסיד שמח) ועשיה (יהודי פשוט). אם כן, כל אחד הוא שקל, ביחד ארבעה שקלים. אנחנו בשבת שקלים, בדרך כלל אומרים "מיעוט רבים שנים", וצריך להיות שני שקלים, וכיון שכל אחד נותן מחצית השקל יוצא שיש כאן ארבעה חצאים. אבל כל חצי ביודעו שהנו חצי בלבד בכך מתיחד עם החצי השני שלו המשלים אותו לשקל שלם, וממילא יוצא שיש כאן ארבעה שקלים שלמים.

חסד לאברהם: תפלת בן ותפלת עבד

הבעל שם טוב מצטט את החסד לאברהם, שפותח שיש שני סוגי מתפללים, אבל מביא רק אחד מהם. נסתכל במקור, בחסד לאברהם:

לבאר מיני תפלות ועיון הכונה: הענין כי התפלה שהיא עבודה שבלב היא אל האדם על שני פנים, האחד הוא סוד המשכת השפע למלכות ולהשפיעה, והעובד על דרך זה אין כונתו בתפלתו וברכותיו אל הדברים הגשמיים רק אל מזון השכינה וקישוטיה,

[אבל בתפלת שמונה עשרה יש הרבה בקשות גשמיות.] הצדיק מהסוג הזה רואה בבקשות אלו צרכי השכינה – כל הפרנסה, הרפואה, הגאולה וכו' נועדו עבור צרכי השכינה. כשהוא מתפלל "רופא חולים" ו"מברך השנים" הוא לא מתכוון לבקש משהו גשמי מה', אלא להמשיך שפע אל השכינה ולקשט אותה. הוא אומר זאת באופן חיובי מאד, כעבודת הצדיק הראויה לכל אחד – "ועמך כֻלם צדיקים"[כז]. [רבי נחמן אומר דווקא הפוך – להתפלל דווקא על הצרכים הגשמיים.] רבי נחמן מדבר על מדרגת כל אדם – על דרך מדרגת הבינוני של התניא. אך מדרגת ה'בינוני' של רבי נחמן, "מדת כל אדם", נמוכה בהרבה ממדרגת הבינוני של התניא, ואכמ"ל.

ועל זה נאמר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס,

מי שמתפלל כדי לבקש דברים גשמיים מה' הוא כעבד העובד את אדונו "על מנת לקבל פרס"[כח] והצדיק הזה איננו מעונין בפרס. הצדיק השני, לפי זה, הוא מי שמתפלל עבור צרכיו, או אפילו עבור צרכים של אחרים. זו גם תפלה של צדיק, אבל היא פחוּתה במעלתה. היחס בין שתי הבחינות הוא בין עבודת בן לעבודת עבד. הבן משרת את אביו עבור אביו, ולא כדי לקבל פרס, ואילו עבד עובד את אדונו על מנת לקבל פרס. החסידות רוצה שאנחנו החסידים נעבוד את ה' בדרגת בנים, "בנים אתם להוי' אלהיכם"[כט], ולכן הבעל שם טוב הביא בפירוש רק את הדרגה הזו – צדיק שמתפלל רק כדי להמשיך שפע לשכינה.

ותפלה כזו אינה מתקבלת ע"י מטטרו"ן שהוא עבד, מפני שמטטרו"ן הוא שר להנהגה הגשמית התחתונה וקבלת השפע הבא אל עולם התחתון הגשמי, ותפלה זו שאין בה חלק גשמי אינו כעבד אלא כבן המשמש לאביו שלא על מנת לקבל פרס, ולזה אינה מתקבלת על ידי מטטרו"ן אלא על ידי היסוד. אמנם מה שפירשו רז"ל שיהיה האדם בג' ראשונות כעבד המסדר שבח לפני רבו וכו' היינו בבחינת אדם שהוא כעבד בתפלותיו כנזכר, על מנת לקבל פרס דהיינו הכונה הגשמיית, ולכך שכר שכיר נקרא התפלה ההיא, והשכיר הוא מטטרו"ן שהוא שכיר להנהגת התחתונים, ושכרו הוא התפלה להשפיע ההנהגה התחתונה, ולפיכך הוא המקבל אותה התפלה כנזכר.

המלאך מטטרון מוזכר ברש"י על הפרשה – "'כי שמי בקרבו'... זה מטטרו"ן ששמו כשם רבו"[ל]. מטטרו"ן מכונה "שר הפנים"[לא] וגם מכונה "נער"[לב]. הוא השר של עולם היצירה, מקום שני היצרים, ששם עבודת הבינוני, להתגבר על היצר הרע שלו ולתקן את חטאת הנעורים שלו מכח הנער של הקדושה, "נער ישראל ואֹהבהו"[לג]. כשבני ישראל חוטאים – או אפילו רק עלולים לחטוא, בהיותם בעולם היצירה (על דרך הנאמר בחנוך שהיה קרוב לחטוא[לד]) – ה' אומר למשה "כי ילך מלאכי לפניך"[לה], שההנהגה תהיה בידי המלאך מט"ט (כפי שמביא רש"י). ההצעה של ה' למשה בעצם היתה שהתפלות והעבודה של בני ישראל יעברו דרך אותו מלאך (הקשור למשה כנ"ל) – דרגת עבד, ומשה רבינו התעקש ולא הסכים, הוא רצה שימשיכו להיות בדרגת "בן", קשורים לשם הוי' ב"ה ובסוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"[לו]. את התפלה של הצדיק לא מעלים המלאכים – הם עולים ישר לה' (דרך היסוד של עולם האצילות, שאמנם הכלי שלו הוא סוד שם שדי, שעולה מטטרו"ן, אבל האור הפנימי שלו הוא סוד שם הוי' בניקוד מלאפום[לז], וד"ל).

[מלאכי הוא אותיות מיכאל[לח] – אולי זה המלאך מיכאל?] מיכאל הוא המלאך של החסד, "חסד אל כל היום"[לט], ואילו מטטרון בגימטריא שדי הוא המלאך של ספירת היסוד. נמצא ששני מלאכים אלה הם בסוד השם "אל שדי", שבכללותו מאיר ביסוד, שנודע לאבות, והוא דרגת משה מצד עצמו, בהיותו "עבד הוי'", וכידוע ש"אל שדי" עולה משה[מ].

המשכת רוחניות באותיות

נמשיך לקרוא בכתר שם טוב, שמסביר את הרמוז בדברי החסד לאברהם:

ועיקר הכונה שצריך המכוון להמשיך הרוחניות ממדריגות עליונות אל האותיות כדי שיוכלו האותיות לעלות עד המדריגה עליונה לעשות שאלתו

מה הכוונה "להמשיך הרוחניות"? מה פירוש רוחניות? [מחשבה.] אכן, ודאי מחשבה, אבל איזה סוג מחשבה וכוונה? כל מלה בתורה רומזת לשם קדוש, עד כדי כך שכתוב[מא] שכל התורה כולה היא שם אחד ארוך של הקב"ה. השאלה היא איך אפשר להגיע לזה, איך מוצאים את הקב"ה בכל מלה בתורה ובתפלה? בכוונות האריז"ל הדרך היא לעשות על כל מלה כל מיני חישובים, צרופים וגימטריאות עד שמגיעים לשם קדוש.אבל כאן כשהוא כותב "להמשיך רוחניות", בדרך החסידות, הכוונה היא להתבונן בהעמקה רבה בכל מלה, לא בדרך של גימטריאות וצרופים אלא בדרך של הבנת המלה בפנימיות. לדוגמה, במלה "בראשית", האריז"ל עושה גימטריאות וחישובים עד שמגיע לשם קדוש, ואילו הדרך של החסידות היא להתבונן בכך שבתרגום ירושלמי "בראשית" היא "בחוכמא" – להתבונן בחכמתו יתברך, וכך להגיע לקב"ה עצמו שהרי הוא וחכמתו כולא חד.

ב"סידור עם דא"ח" לא כתובות כוונות של שמות קדש שמכוונים המקובלים, אלא פירוש פנימי על מלות התפלה. בדרך צחות, זו דרך של "האלהים עשה את האדם ישר" בניגוד ל"והמה בקשו חִשבֹנות רבים"[מב] – אדמו"ר האמצעי ביקר בחריפות[מג] את אלו שמכוונים את כוונות המקובלים מבלי שיהיו שייכים וראוים לכך באמת, מבלי דבקות בפנימיות האור האלקי שבאותיות השמות הקדושים.

את הרוחניות צריך להמשיך לאותיות – להלביש אותן בלבוש רוחני ופנימי. האדם צריך להגיע אל שרש נשמתו משם להמשיך שפע לשכינה, לאותיות שבעולם המעשה, ובשלב הבא האותיות עולות למעלה כדי להמשיך משם שפע לעולמות התחתונים. יש כאן ארבעה שלבים: מלמטה למעלה (להגיע לשרש נשמתו על ידי כוונה לשם שמים), מלמעלה למטה (להמשיך רוחניות באותיות), מלמטה למעלה (להעלות את האותיות לשרש הרוחני) ושוב מלמעלה למטה (לעשות שאלתו). בלי כוונה כל האותיות נשארות למטה ולא עולות. כמו שאמר הבעש"ט[מד] שהוא לא יכול להכנס לבית מדרש מסוים בגלל שהאויר דחוס שם, כל מה שלמדו לא עלה למעלה ונשאר תקוע בבית המדרש...

"אחדות פשוטה" שלמעלה מ"אחדות"

עוד ראוי לכוין בדבריו ובשמות וכנויים לעצם הספירות ואל הרוחניות הפנימי הנעשה לבוש אל עצמות המתפשט מאור א"ס המיוחד בתכלית היחוד [וכו' יעו"ש].

זו דרגה עוד יותר גבוהה. עד כאן הצדיק המתפלל הגיע לשרש נשמתו שלו שבעולם האצילות, אבל יש למעלה מכך עוד הרבה דרגות. בעולם האצילות יש את כל הספירות, שכל אחת בפני עצמה היא אין סוף ("עשר ספירות... שאין להן סוף"[מה]), אבל במדה מסוימת הן נבדלות האחת מהשניה. כלומר, הן כמו עשר רצועות שעומדות אחת על גבי השניה (כמו חלוקת ארץ ישראל לשבטים לעתיד לבוא, כמבואר בסוף ספר יחזקאל. החלוקה העתידית משקפת את מציאות הספירות העליונות בעולם האצילות), אבל אינן דבר אחד ממש. חכמה אינה בינה, בינה אינה חכמה (אך הן מתכללות זו בזו בסוד "הבן בחכמה וחכם בבינה"[מו]). עולם האצילות המתוקן הוא אמנם עולם האחדות האלקית – דהיינו שבעולם האצילות כל הספירות מתכללות ומתמזגות זו בזו ואינן מתנגדות זו לזו, כמו שהיה באצילות הראשונה של עולם הנקודים, עולם התהו, שנשבר – ובכל זאת כל ספירה היא מהות בפני עצמה (אך ללא תחושת ריבוי, אלא אדרבה עם תחושת אחדות בלבד, כמו אחדות ישראל שעל ידי אהבת ישראל באמת, וכמו שיתבאר).

החלוקה הזו היא אחרי הצמצום, אך באור אין סוף שלפני הצמצום מתגלה שהכל אחד ממש. זהו סוד "עשר ספירות הגנוזות במאצילן"[מז] (שהמשך "בשעה שהקדימו" של הרבי הרש"ב עוסק בו). באותה מדרגה יש אמנם את כל הספירות, אבל חכמה היא גם בינה, בינה היא גם חכמה, וזו נשיאת הפכים באמת. הדבר דומה לרבי חנינא בן דוסא שאמר "מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק"[מח] – במקום כזה אין הבדל בין שמן לחומץ. כלומר, יש שמן ויש חומץ, אבל אין ביניהם הבדל, זהו מקום של נשיאת הפכים. בעולם האצילות, עולם התיקון, יש אחדות, אבל במדרגה הזו יש אחדות פשוטה. אחדות היא הפך-הריבוי – הריבוי נוגד את האחדות – ואילו ל"אחדות פשוטה" אין ניגוד, היא כוללת הכל ואינה שוללת את הריבוי. זוהי נשיאת הפכים שקיימת באור אין סוף.

הדרגה הזאת היא חידוש של הבעל שם טוב, החידוש שלו בסדר של השתלשלות-התלבשות-השראה – קבלת הרמ"ק-קבלת האריז"ל-קבלת הבעש"ט[מט]. הדרגה הקודמת של המשכת רוחניות יכולה להיות בכוונות האר"י, או על ידי העמקה בכל מלה בתפלה ובתורה, השייכת עדין לממד ההתלבשות – הלבשת הרוחניות בתוך המלה, התלבשות העליון בתחתון. אבל כאשר מגיעים לאור אין סוף בו אין הבדל בין דבר לשני , בין עליון לתחתון, הכל הוא באחדות פשוטה – אז יש הוא השראה אלוקית על כל אותיות התורה והתפלה (על השראה זו נאמר "לית אתר פנוי מיניה").

המשכת רוחניות במצות, תורה ותפלה

אם כן צריך האדם להתבונן בעוסקו בתורה ותפלה שאותיות התורה והתפלה הם כלים כמו הגוף, וצריך להמשיך בתוכה הרוחניות, ובתוכו אור הא"ס שהוא אחדות האמיתי כמו הנשמה המחיה לגוף.

הבעל שם טוב חוזר כאן על העבודה של המשכת הרוחניות באותיות. כלומר, הוא לא מוותר על המדרגה הקודמת של הלבשת אורות בכלים – לא מדלגים על אף שלב. כדי להמשיך רוחניות באותיות-כלים זקוקים לכלים מפותחים, "אותיות" והסברים שכליים מפותחים, וזו דרכה של חב"ד. היו הרבה צדיקים של החסידות הכללית שהיו באורות של קדושה ללא ריבוי כלים, כיון שעיקר העבודה שלהם היה בדרגה השניה-העליונה של המשכת אור אין סוף ברוחניות הספירות העליונות. אדמו"ר הזקן גרס שצריך להשתמש בלשון האריז"ל – שהיא כלים – ולהסביר אותה על פי חסידות ופנימיות. רבים מצדיקי החסידות חלקו עליו. לכן אחרי פטירת המגיד, היה ויכוח בין תלמידי המגיד, ואדמו"ר הזקן אמר שעכשיו הזמן למעט באורות ולהרבות בכלים.

ופשיטא במעשה המצות שהוא גשמי וכלי שצריך להמשיך בו הרוחניות ואחדות א"ס.

המשכת הרוחניות (האחדות) ובתוכה גילוי אור אין סוף (האחדות הפשוטה) אינן רק בתורה ובתפלה אלא גם בקיום המצוות בגשמיות ממש. בכל דבר שאנחנו עושים, מתפללים או לומדים צריך את הכוונה הזאת איך להמשיך במלכות.

בכללות יש שלש דרגות: פשט, רזין ורזין דרזין. הפשט הוא כוונת פירוש המלות – דבר בסיסי שהוא חובה בתפלה; רזין היינו הכנסת רוחניות במלים, על ידי התבוננות והעמקה בחסידות; רזין דרזין היינו לגלות את ההשראה האלקית, אור-אין-סוף הסובב כל עלמין המהוה את המלים. רזין ורזין דרזין הם על דרך קדש וקדש הקדשים בבית המקדש. בקדש יש את המנורה, לחם הפנים, מזבח הקטרת. בקדש הקדשים יש את הארון, שמעליו [הכפרת, מלשון כפרה, והכל באחדות פשוטה – דווקא במקום קדש הקדשים, ברזין דרזין, מתגלה האחדות הפשוטה, נושאת ההפכים, כאשר "מקום ארון אינו מן המדה"[נ] (יש מדות מוגדרות לארון ובכל זאת הוא לא תופס מקום).

הדבר מתקשר למה שדברנו השנה בפורים קטן על מצות בכורים, "ושמת בטנא"[נא] – טנא ראשי תבות טעמים-נקודות-אותיות. יותר בפרטות, יש סוד טנת"א – טעמים-נקודות-תגין-אותיות, כנגד עולמות אבי"ע. צריך לחבר את האותיות לטעמים – טעמי המקרא. יש ענין לדעת לקרוא טעמי המקרא, ואז אפשר לקיים מצות ביכורים "ושמת בטנא" (טנא עולה כלי, יש פנימיות הכלי, אמצעיות הכלי וחיצוניות הכלי – הטעמים הם פנימיות הכלי שבה מתלבשים האורות, הרוחניות, הביכורים, ואחדות הא"ס שברוחניות).

"מצוה אחת" – עבודת היחודים

עכשיו הוא מגיע לפירוש המשנה בה הוא פתח:

וז"ש כל העושה מצוה אחת, דייקא, מטיבין לו,

למי שממשיך למצוה את האחדות ("מצוה אחת") ממשיכים טוב מלמעלה ("מטיבין לו").

משא"כ ל"ט מלאכות, שהם כנגד הקליפות לברר משם ניצוץ הקדושה, והקליפות הם חסר אחת, כי מעולם הפירוד המה, והבן.

כתוב "ארבעים חסר אחת" ולא 'שלשים ותשע', כדי להראות שבמלאכות אלו יש פירוד, כיון שהן קשורות לעולם העשיה והפירוד, והן שייכות לקליפות. המלאכות האלו חסרות "אחת", חסרות את האחדות, ולכן הן אסורות בשבת שענינה אחדות פשוטה (שבת ועוד אחדות פשוטה משלימות ל-לט – הוי' אחד – ברבוע, כנודע).

"ארבעים חסר אחת" כתוב גם במלאכות שבת וגם לגבי מלקות. הרמב"ם פסק[נב] שאין מלקין בשבת[נג] – בשבת אין את "ארבעים חסר אחת" של מלאכות ושל מלקות (אין בשבת דינים בכלל – אפילו הגיהנם שובת בשבת[נד]).

זהו עוד פירוש בכך שהרבי אמר "נסתיימה עבודת הברורים"[נה] – הסתייימה עבודת ההתעסקות ב-לט מלאכות בברור העולם, עכשיו הענין הוא להתעסק ב"אחת", לגלות שהכל הוא אחדות פשוטה. זו כבר עבודת היחודים – לגלות את אחדות הוי' הפשוטה בכל, "לית אתר פנוי מיניה".

[הבטוי "מצוה אחת" קשור עם "בא חבקוק והעמידן על אחת"[נו]?] כן, זו אותה "אחת" של חבקוק, האמנת אלקות שהיא אחדות הוי'.

דבקות שרש הנשמה ושרש התורה

הבעל שם טוב מוסיף עוד ענין:

אמנם יש עוד כלל א' גדול, שצריך לדבק עצמו, דהיינו פנימיות התורה והמצוה, לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש התורה והמצוה אשר הוא עושה,

לא מספיק שהמתפלל יעלה לשרש הנשמה שלו – אלא צריך לקשר את השרש הזה עם שרש התורה והמצוה.

דאם לא כן עושה ח"ו קצוץ ופירוד בנטיעות, וכאשר קבלתי ממורי.

מהו קיצוץ בנטיעות? הפרדת האורות מהכלים, שבעולם האצילות "איהו וחיוהי [האורות] חד בהון, איהו וגרמוהי [הכלים] חד בהון"[נז]. עוד יותר פשוט – זו הפרדה בין קוב"ה לשכינתיה, מניעת את השפע מהמלכות.

בפשטות הכוונה כאן היא שעליה רק לשרש שלי, בלי התחברות לשרש התורה, היא בעצם "רצוא" ללא "שוב". זהו חטא נדב ואביהוא בני אהרן, שמתו בקרבתם לפני ה' – זו דרגה מאד נעלית, נאמר עליהם בקרֹבי אקדש"[נח], אבל זו לא תכלית הכוונה. תכלית הכוונה היא לרדת ולהמשיך שפע ורוחניות לשכינה ולכנסת ישראל, דווקא על ידי שמתקשרים עם שרש התורה. הרבי עשה מבצע של "אות בספר תורה" – שלכל יהודי תהיה אות בספר תורה. צריך להתקשר עם אותיות התורה למעלה וכך להמשיך רוחניות לשכינה. ידוע בענין "תלת קשרין"[נט] – ישראל, אוריייתא וקוב"ה – שישראל מתקשרים לקב"ה דרך התורה, כל אחד מישראל, בשרש נשמתו, מתקשר דרך האות שלו. רק כאשר שרש הנשמה קשור לה' דרך שרש התורה אזי הוא יכול להמשיך רוחניות מלמעלה למטה לתוך הכלים של אותיות התורה והתפלה שהוא אומר.

שרש הנשמה למעלה משרש התורה

הוא ממשיך שגם הוספה זו עצמה – ממש חסידות – נמצאת בחסד לאברהם, בעוד מקום:

וכן מצאתי בחסד לאברהם נהר י"ד וזה לשונו, כי הנשמה היא מעצם הבינה והתורה הוא מה שנשפע מהבינה ולמטה בת"ת כו',

בדרך כלל, אם אומרים שהנשמה היא בבינה, איפה התורה? בחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[ס]. אבל כאן אומר שהנשמה היא בבינה והתורה גם היא בבינה, למטה מהנשמה – בחיצוניות הבינה, שמתחילה את הצינור שיורד להשפיע בתפארת (קוב"ה) ומלכות (שכינתיה). מה המקור לכך בחז"ל? "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[סא], גם לתורה. לפי ההסבר כאן ישראל הם לא הרבה מעל התורה, שרש הנשמה בבינה וקצת למטה ממנו שרש התורה, "מה שנשפע מהבינה ולמטה בת"ת", שהוא התחלת הצינור כדי להמשיך את השפע לשכינה – והאדם צריך לקשר את עצמו לשרש הזה. האדם בפני עצמו הוא פרט והוא צריך להגיע לכלל, לשכינה, לכלל ישראל – פרט צריך לכלל וכלל צריך לפרט. התורה היא המחברת בין הפרט והכלל, לכן הפרט צריך לקשר את עצמו עם התורה כדי להגיע לכלל.

עד עכשיו הסברנו לפי הפירוש הרגיל, שב"תלת קשרין" הסדר הוא מלמטה למעלה – ישראל מתקשרים בתורה והתורה מקשרת אותם בקב"ה. אבל כשמתבוננים בפשט של מה שכתוב כאן נראה שסוד "תלת קשרין מתקשראן דא בדא" הנ"ל מתבאר בדרך מלמעלה למטה – ישראל (עצם הבינה) מתקשרים לתורה (מקור השפע הנמשך מבינה לתפארת) והתורה מקשרת את הנשמה לקב"ה, התפארת עצמה (כאשר השכינה, כנסת ישראל, היא המלכות). זהו חידוש נפלא שהרי פשט "תלת קשרין כו'" הוא בדרך מלמטה למעלה כאשר הקב"ה מעל הכל, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים", ודוק.

וכאשר מקשר ומייחד נשמתו במקורה במקום התורה, ישיג משם דברים סתומים ונעלמים וכו' יעו"ש.

מההסבר כאן עולה שמקור הנשמה הוא "מקום התורה", סוד "ואי זה מקום בינה"[סב], ועל ידי יחוד ה"מקור" עם ה"מקום" ישיג האדם "דברים סתומים ונעלמים". רחם האם מכונה "מקור" וגם "מקום" – מקור מצד הפנימיות ומקום מצד החיצוניות, וד"ל.

מה שכתוב כאן בסוף הוא כבר 'צ'ופר'. הרי הצדיק עליו מדובר כאן אינו חושב על עצמו – הוא חושב רק על השכינה, על כנסת ישראל. אבל הסיום הוא שאם הוא יקשר שרשו עם שרש התורה וכך ימשיך רוחניות ואלקות לשכינה וכו' הוא בעצמו ישיג דברים סתומים ונעלמים, רזין דרזין.

אם מסתכלים בספר חסד לאברהם רואים שאכן כל מה שלמדנו באות יז כתוב שם. צריך להביא את מה שכתב בשני המקומות (נהר יד ו-מד) ולחפש מה בדיוק הבעל שם טוב חידש על גבי זה.

התפללו ערבית וקבלת שבת.