מצות ביאה

ב' ניסן תשפ"ב – רשימת הרב

קדושת לוי מצורע

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

טומאה במצוה?!

בפרשת מצורע מופיע דין טומאת שכבת זרע[ב]. על הפסוק "ואשה אשר ישכב איש אֹתה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" כותב רש"י "גזירת מלך היא שתטמא אשה בביאה...". בעל הקדושת לוי[ג] מרחיב את דברי רש"י ומפרש אותם ביחס לתמיהה על כך שיש טומאה בקיום המצוה בין איש ואשתו: "כי הנה לכאורה יפלא בעיני אדם על מה שצוה התורה לטמא בשכבת זרע, הלא הוא צווי השם יתברך"[ד]. הוא מסביר שבודאי אין בחפצא של שכבת הזרע מצד עצמה טומאה, "כי בוודאי שכבת זרע אינו מטמא כי הוא צווי השם יתברך", אלא שהטומאה היא מצד פסולת המחשבה של הגברא, "כי לא אפשר לאדם להכניע היצר ולהגביר עליו שלא להיות חושב כלל להנאתו רק המצוה ומשום הכי בא פסולת בדבר שחושב גם כן להנאתו ולכן שכבת זרע מטמא עבור פסולת שיש בו". כח הגברא נקרא "און" (כמו בפסוק "ראשית אוני"[ה]) והטומאה שבו היא מצד הרגשת ה'אני' של הגברא (אני בגימטריא הנאה, כנודע)[ו].

כך הוא מסביר את דברי רש"י: על אף שב"מצות ביאה" מתקיים בפועל רצון ה', מתקיימת ה"גזירת מלך", מכיון שאין הוא מכוון בכך להמליך את ה' אלא להנאתו יש בכך טומאה – "עבור שגזירת המלך הוא ואינו ממליך עליו את השם יתברך בעשותו את הדבר משום הכי שכבת זרע מטמא" (ויש לומר ששליטת היצר במעשה והדחף הטבעי לקשר בין איש ואשה הם גופא "גזירת מלך", כלשון רש"י עצמו על חטא שנעשה ללא בחירת האדם[ז] ועל תאות האיש לאשה[ח]).

תיקון הדעת – "דע מה למעלה ממך"

"מצות ביאה" עולה זרע-זרע וכן עולה יסוד-דעת – בסוד עלית היסוד לדעת להמשיך משם את הזרע[ט]. אכן, מח הדעת הוא המח האחורי – המקום בו אדם פונה אחור, לחוויתו-הנאתו שלו, במקום למכוון הפנימי של המצוה, המלכת ה' וקיום רצונו.

"ולכן צריך האדם להזהר מאוד לעשות הכל בשביל כוונת הבורא, דהיינו בשביל מצות הבורא, וכמאמר חכמינו ז"ל מגיד לאדם מה שיחו[י] אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו כו'[יא]. וכמו שכתב רמ"א באורח חיים סימן א' שויתי ה' לנגדי תמיד וכו', כי אינו דומה תנועות האדם ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול כל שכן כשישים האדם אל לבו כי המלך מלכו של עולם מלך מלכי המלכים עומד עליו ורואה במעשיו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו[יב] וכמאמר חכמינו ז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכו'[יג]".

כדי להסביר את תיקון הדעת, להפוך להיות בחינת פנים, מאריך רבי לוי יצחק בביאור "דע מה למעלה ממך". הוא מסביר על דרך דברי המגיד ממעזריטש[יד], רבו, שעל האדם לדעת שכל מה שקורה "למעלה" הוא "ממך", עם דגש מיוחד – דע שה'אברים' שיש כביכול למעלה אינם אלא השתקפות אברי האדם. כשהאדם עושה את רצון ה' בעיניו ובאזניו – ה' מתפאר בכך וגם למעלה נעשית כביכול "עין רואה" ו"אזן שומעת" וכו'.

כלומר, במקום להתמקד בהנאה הנפעלת אצל האדם בקיום גזירת המלך, עליו להתמקד בכך שהפעולות האנושיות המוגבלות גורמות הנאה למעלה ו'פועלות' דוגמתן אצל ה' יתברך[טו]. במקום שהדעת תסוג אחור, לחוש את מה שקורה בתוך האדם, עליה לפנות "פנים בפנים" אל ה' ולראות כיצד הפנים האנושיות מופיעות אצל ה' יתברך המתפאר בעבודת בניו (בתורה מופיע הביטוי "שכבת זרע" שבע פעמים[טז], כנגד שבע המדות, כאשר הפסוק דנן הוא כנגד התפארת – "תפארת גופא"[יז], עיקר מקום "צווי ה' יתברך" וה"גזירת מלך", וכן התפארות ה' בבניו).

הנאה הדדית

באופן זה, הדעת-ההרגשה ההכרחית ב"מצות ביאה" ("אין קישוי אלא לדעת"[יח]) אינה 'תופעת לוואי' של המצוה, שהתמקדות בה היא פניה אחור, אלא מתברר שהדעת-ההרגשה של האדם המוגבל היא הנותנת גם לה' "כח בגבול"[יט], מימוש התאוה של "דירה בתחתונים"[כ].

על קבלת ה' מישראל מביא רבי לוי יצחק (במקום אחר[כא]) את התורה ששמע מרבו, המגיד ממעזריטש נ"ע, על הפסוק "מאת הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו"[כב] – ה' מקבל תענוג-הנאה מעבודת הנברא-הצדיק הוא נעשה בבחינת נוקבא-מקבל ("זאת"), ו"היא נפלאת בעינינו". עולה, אם כן, כי גדר האשה הוא הנאה (בסוד "באת שבת באת מנוחה"[כג], שהיא הנאה[כד]) ואילו גדר האיש הוא דחף (מלווה פחד) של גזירת מלך, בסוד "הרצים ['הכל רצים אחריה'] יצאו דחופים [דחף כנ"ל] בדבר המלך [ב'גזרת המלך']"[כה] (אסתר ג, טו), וד"ל.

מצות עונה, בה מצווה האיש לדאוג להנאת אשתו, באה להעצים אותה עם בחינתה העצמית (עונה אותיות ענוה, כדי לקבל מן הזולת יש לנהוג בענוה, כאמור אצל ה' יתברך "כל מקום שאתה מוצא גדולתו [השפעתו] של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו [קבלת הנאתו מכנסת ישראל]"[כו]. אכן, האיש יכול לגרום הנאה לאשתו דווקא כאשר גם הוא ממש מקבל הנאה ממנה, שהרי זו הנאתה האמתית (על דרך המבואר בקדושת לוי בכ"ד כי יהודי צריך להתענג כדי לגרום לה' נחת רוח מכך שבנו מתענג[כז]) – "והיו לבשר אחד"[כח] (בשורה אחת של "ילד שעשעים"[כט], המעורר תמיד את זכרון תענוג הזיווג)[ל].