1

כ' מנחם-אב ע"ט – כפ"ח

לקוטי לוי יצחק – תניא

הילולת רבי לוי יצחק שניאורסון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "יששכר חמֹר גרם... למס עֹבד" – עבודת הבינוני

אנחנו לומדים את חידושי בעל ההילולא, אבא של הרבי, על התניא. יש פה מבחר חידושים, שלא נעשה לפי הסדר – נתחיל מהשלישי מהסוף בדף, תניא פרק טו עמ' כא, א. הסבה שמתחילים מכאן, כי יש ענין להתחיל ממשהו געשמאק – וזה געשמאק באופן מיוחד. לחיים לחיים.

שני סוגי בינונים – "עֹבד אלהים" ו"אשר לא עבדו"

פרק טו בתניא עוסק בפסוק "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עֹבד אלהים לאשר לא עבדו"[ב]. אדמו"ר הזקן מסביר ש"עֹבד אלהים" ו"אשר לא עבדו" הם שני סוגי בינונים (שני בינונים שבין הצדיק והרשע המוזכרים קודם בפסוק. לפי זה, פירוש הפסוק הוא כך: קודם צריך להבחין הבחנה גסה "בין צדיק לרשע" ואח"כ הבחנה דקה "בין עבד אלהים לאשר לא עבדו". ובדרך צחות – הבינוני עצמו הוא זה ש"בין צדיק לרשע" ואילו ה'בינוני שבבינוני' הוא זה ש"בין עבד אלהים לאשר לא עבדו", בין ה'צדיק שבבינוני' העובד אלקים וה'רשע שבבינוני' שלא עבדו, ודוק. ההבחנה הדקה "בין עבד אלהים לאשר לא עבדו" הוא עיקר ההבחנה שצריך לעיין בו היטב, והרמז: "בין עבד אלהים לאשר לא עבדו" עולה יד פעמים "בין", ז"פ בין-בין שבפסוק, עבודת הבינוני. הפסוק מורכב מ-11 מלים ו-43 אותיות המתחלקות לפי הטעמים ל: 11 11 11 10 אותיות, כאשר כל חלוקה במשולש = 253, משולש 22 = 11 11. כל הפסוק עולה בגימטריא 3139 = 43 פעמים 73, נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא 73 = חכמה! "בין" ו"בינוני" הם לשון בינה. הפסוק מתחיל "ושבתם"-בינה "וראיתם"-חכמה, וד"ל. יש כאן יחוד או"א, ובסוד "אזן [= חן] מלין [= עין] תבחן" ר"ת אמת ואוס"ת בגימטריא אור, יחוד ראית עין ושמיעת אזן, יחוד חו"ב, "הבן בחכמה וחכם בבינה", "הנסתרֹת" בנפש, "ושבתם וראיתם". לפי האבן עזרא, הפסוק הזה שבסוף נבואת מלאכי, "ושבתם וראיתם וגו'", הוא "סוף כל הנבואות", תכלית כל דברי הנביאים, נביא אותיות אבין מה בין זה לזה) – יש בינוני שמצד טבעו הטוב אינו זקוק למלחמה כבדה עם היצר כדי לא לחטוא וכדי להתמיד בלימודו כפי שהורגל מנעוריו, והוא נקרא "אשר לא עבדו", ויש בינוני שמתוך רצון לעבוד את ה' באמת והתבוננות בגדולת ה' על מנת לעורר את האהבה המסותרת שבלבו לבעור בגלוי, עושה מאמץ גדול, לוחם עם היצר ועושה יותר ממה שהורגל מנעוריו, והוא נקרא "עֹבד אלהים". "עֹבד אלהים" בהוה, בעוד הצדיק נקרא "עֶבֶד הוי'" – הוא גמר את העבודה, נצח לתמיד את היצר, עבד מושלם. שוב, הצדיק נקרא "עבד הוי'" (צדיק, 204, "עבד הוי'", 102 – יחס של "שלם וחצי") והבינוני – שמתאמץ ומשתנה – נקרא "עֹבד אלהים". שני שינויים – עבד לעומת עובד והוי' לעומת אלקים.

הדוגמה בפרק היא מההבדל בין מי ששונה את פרקו מאה פעמים למי ששונה את פרקו מאה פעמים ואחד:

וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני [וכידוע ש"טבע שני" עולה אמת[ג] – הוא מתמיד באמת.] די לו באהבה מסותרת זו [ולא צריך לגלות את האהבה כדי להתגבר על היצר הרע.] אא"כ רוצה ללמוד יותר מרגילותו [ואז צריך להתבונן ולעורר אהבת ה' בלבו כדי להלחם נגד היצר.] ובזה יובן מ"ש בגמרא דעובד אלהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים [לא שנולד ככה.]

קודם דבר על מי שנולד עם טבע של התמדה – דווקא מצד ה"מרה שחורה" של האדם – אבל גם מי שנולד ככה לא אומר שילמד מאה פעמים, אלא צריך להתרגל. אפילו לאחד שהוא מתמיד בטבע – לא פשוט לחזור על פרקו מאה פעמים. עד שהוא התרגל היתה לו עבודה, אבל כעת נעשה הרגל ולא עבודה – רואים כאן איזו נסיגה. אלא אם כן רוצה לשבור שוב, ואז שוב צריך להיות "עֹבד אלהים" – וכל החיים צריך להיות "עֹבד אלהים". הפעם הנוספת היא "העולה על כולנה", כי שוברת-עוברת את הטבע.

נדגיש שההרגל ללמוד מאה פעמים היה בזמנם, כשהתורה לא היתה כתובה – לפני המהפכה הראשונה. כדי לא לשכוח את המשניות – יש איסור לשכוח, "השמר לך... פן תשכח את הדברים"[ד] – צריך לחזור מאה פעמים. אבל גם היום ודאי יש "עֹבד אלהים" ו"אשר לא עבדו" – ההרגל הטוב הוא "אשר לא עבדו", ולעבור בפעם אחת הוא "עובד אלהים".

כדאיתא התם בגמרא [מסכת חגיגה[ה]] משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא [בשביל להוביל את הסחורה עשר פרסאות – צריך לשלם להם זוז.] ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי [אם רוצים שיוביל את הסחורה עוד פרסה אחת – צריך לשלם כפול. עוד פרסה אחת היא "כפלים לתושיה"[ו],] מפני שהוא יותר מרגילותם [צריך לשבור את ההרגל.].

ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו [גם המאה פעמים דורשות מאמץ – מאמץ להתרגל, הרגל של נעורים שהוא חינוך. "עיר פרא אדם יולד"[ז], ולא ילמד אפילו פעם אחת לפי טבעו הראשון, וצריך לחנך אותו לשנות מאה פעמים – וכשהופך להרגל זה כבר לא מאמץ.] שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' ע"י שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי [שהוא הרגילות שלו.]...

מאה פעמים – "למס עֹבד"

נפתח את ר' לוי'ק:

כא, א, שורה ד"ה הרגילות - לשנות כל פרק מאה פעמים ["אשר לא עבדו". הוא מקשר את כל הענין, וכל הפסוק על "עֹבד אלהים" ו"אשר לא עבדו", עם שבט יששכר – התלמיד-חכם בין השבטים.]: כמ"ש ביששכר שהיו עוסקים בתורה [מבין כל השבטים הם היו עיקר התלמידי חכמים – היו להם מאתים ראשי סנהדרין[ח]. כתוב על יששכר בסוף ברכת יעקב אבינו:] ויהי למס ["... ויט שכמו לסבל וַיהי למס עֹבד"[ט]. אמרנו שפירוש זה של ר' לויק הוא מאד יפה וגעשמאק – בכל דבר שהוא כותב יש רמזים וכוונות, אבל כאן משהו מאד פשוט וקולע.].

מ"ס מספרו מאה [המלה "מס" היא ה"מאה פעמים", הרגילות שהורגל מנעוריו. לפי זה, כל מי שעושה לפי הרגילות של הקדושה – משלם מס. זהו המס שלו לקב"ה, עושה מה שהוא צריך לעשות לפי ההרגל. ברור – גם בלי לקרוא הלאה – שבמלה "מס" יש סודות, מלה מענינת. בלע"ז מס היינו מסה, כמות רצינית, משקל כבד...]. כי יששכר הוא מבחי' בינה. כמ"ש ומבני יששכר יודעי בינה [המלה הבאה בפסוק היא "לעתים", "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל"[י] – היו קובעים את הלוח, "סוד העבור". "סוד העבור" עולה "סוד הוי' ליראיו", עולה שמחה (353). אם כן, מצד אחד היו קבלת-עול'ניקים, "יששכר חמֹר גרם"[יא], חמור לעול, ומצד שני למדו תורה בשמחה. כמו שלמדנו[יב] מבעל אוה"ח הק' על "והיה עקב תשמעון"[יג] – בלימוד תורה צריך שמחה, שמחה לפני הלימוד ושמחה אחריו, הרבה לשמוח.].

ביששכר יש שתי שינין, אך קוראים אחת – הוא יש-שכר (כמו "יש שכר לפעֻלתך... ושבו בנים לגבולם"[יד], ועוד) – בעולם הזה יש ש אחת והשניה היא לעולם הבא. יש שבאמת אומרים יִשָּׂשְׂכָר, עם שתי שינין[טו], אבל מנהגנו שאומרים יִשָּׂכָר[טז]. ה-ש הגלויה, ה-ש של העולם הזה, היא כנראה השמחה שצריכה להיות לפני שלומדים תורה – לא השכר הסופי על הלימוד. אבל ה-ש השניה, שהוא כתב שם – ה-ש של שכר, אף על פי שהשכר כבר כאן, השמחה שאני שמח בהשגת התורה, עיקר השמחה הוא לעולם הבא, זו ה-ש שרק מכוונים, כתיב ולא קרי.

בכל אופן, הוא התלמיד-חכם. אמרנו כל זאת כי ש (שמאלית) היא גם האות הראשונה של שמח. לא לחשוב שהוא מתמיד בתורה בגלל מרה שחורה, כמו שגם כתוב כאן. כאן כתוב שאנשים רציניים, מתמידים, הם כי יש להם טבע של מרה שחורה, אבל אצל חסידים שלומדים העיקר הוא שמחה. יששכר הוא מאד שמח (את המרה שחורה שלו הוא הופך להרהור שמח, כידוע בכוונת חדש אייר, החדש של יששכר), לכן הוא שייך לספירת הבינה (ספירת הבינוני כנ"ל) – "אם הבנים שמחה"[יז].

ובבינה הוא מ"ס דאפרסמון [כעת מסביר את הסוד בקבלה – סוד אותיות מס דאפרסמון שכתוב גם בזהר הקדוש[יח] וגם בכתבי האריז"ל[יט], על השכר של לעתיד לבוא, ה"והיה עקב" ("בשמרם עקב רב", שכר של רבנים העוסקים בתורה ומורים הלכה), "והיה", שהוא השכר, שמגיע בסוף-בעקב. בסיום המשניות, התורה שבעל פה, כתוב ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר 'להנחיל אֹהבי יש'[כ]"[כא], יש הוא הבינה. בזהר כתוב יותר מזה – לא די ב-שי עולמות – אלא שכל צדיק יקבל יג נהרי דאפרסמונא דכיא, יג נהרות אפרסמון טהור. יש רמז[כב] ש"נהרי אפרסמון" שוה שבת, הכל שבת ומנוחה לחיי העולמים. היום יש פרי שנקרא אפרסמון, אבל אינו האפרסמון של התורה. אכן יש פרי שנקרא אפרסמון, נוזל ממנו מיץ שנעשה ממנו נהר ויש לו גם ריח מיוחד.]

צריך להסביר כל מה שכתוב על האפרסמון: התורה הזו אומרת שלומד התורה צריך להתעצם עם סוד האפרסמון, וכתוב גם בזהר וגם בכתבי האריז"ל שעיקר המלה אפרסמון הוא אותיות סמ. "נהרי דאפרסמונא דכיא" הם מבחינת אמא, "רחובות הנהר", ובה יש שתי בחינות – אמא עילאה ותבונה. בחסידות[כג] מסבירים שאמא עילאה היא הכח לתפוס את ברק החכמה בנפש, שלא יברח, שלא יתעלם, והתבונה היא כח הקליטה, להפנים ללב את ההשכלה, לקחת אותה ללב. על כך כתוב "בינה לבא"[כד] – "איש תבונה ידלנה"[כה]. אמא עילאה היא ה-ס ותבונה היא ה-מ.

במלה "מס" יש עליה מלמטה למעלה, מתבונה לאמא עילאה, מהפנמה-קליטה לתפיסת ברק ההשכלה הראשונה. כתוב שאמא עילאה, התפיסה, היא שרה אמנו, והקליטה היא רבקה אמנו. אם כן, "מס" זו עליה מלמטה למעלה ו-סמ – כמו באפרסמון – היינו ירידה מלמעלה למטה. אם זהו סוד לימוד מאה פעמים – למה מתחלק ל-ס ו-מ? האריז"ל אומר שאמא עילאה נבנית משש הספירות העליונות של פרצוף הבינה הכוללת – משש הספירות העליונות, כתר-חכמה-בינה-חסד-גבורה-תפארת, נבנה פרצוף שלם, אמא עילאה, לכן היא ס. לעומתה פרצוף תבונה נבנית מארבע הספירות התחתונות של הבינה הכוללת, נהי"ם, ולכן היא מ (נמצא ששרה היא סוד ה-ס ורבקה סוד ה-מ – שרה-ס רבקה-מ = ברשית ואילו ה-א נחה של בראשית, סוד הארת "אחרית שנה" ב"רשית השנה" על ידי קול שופר מן המצר אל המרחב, היינו סוד שונה פרקו מאה פעמים ואחד!).

בחז"ל המיוחד בשתי אותיות אלו שהן עמדו בנס בלוחות[כו] – ס ו-ם סתומה – נמצא שסוד זה קשור לנס של מתן תורה ולוחות הברית. תיכף נראה שיש מאה, יש השרש של מאה – עשר – ויש גם עשר פעמים מאה, אלף. בקבלה, גם עשר ("עשר ספירות בלימה") מתחלק לשש וארבע, 6 הספירות העליונות ו-4 הספירות התחתונות; המאה מתחלק לששים וארבעים, ס-מ; וגם האלף מתחלק לשש מאות וארבע מאות.

מי זוכר איפה יש חלוקת י ל-ו ו-ד? מילוי האות י, יוד, שאומר איך ה-י מתחלקת.

הרמז לחלוקת האלף לארבע מאות ושש מאות הוא "תם הכסף" שאמרו המצרים ליוסף – ת היא 400 ו-ם סופית בחשבון דמנצפ"ך עולה 600. מה נקנה ב"ארבע מאות שקל כסף עֹבר לסֹחר"[כז]? מערת המכפלה. מה נקנה בשש מאות? גרן ארונה היבוסי[כח], מקום המקדש (קודם ה-ת ואח"כ ה-ם, מערת המכפלה כנגד תבונה, סוד רבקה אותיות הקבר, ומקום מקדשנו כנגד אמא עילאה, בית המקדש בגימטריא אם במשולש כנודע). אלה שני דברים השייכים לשלמות הארץ – כעת צריך לחשוב הרבה על שלמות הארץ. על שלמות הארץ צריך להוציא אלף כסף[כט] – "האלף לך שלמה"[ל] – בארבע מאות קונים את מערת המכפלה ובשש מאות את הר הבית. סימן שהר הבית הוא שש העליונות, אמא עילאה, ומערת המכפלה – מקום קברות הצדיקים, הקבר הוא יסוד נוקבא – הוא ארבע התחתונות, תבונה כנ"ל. רואים שבכל הרמות יש אותה חלוקה, אותו סוד – החלוקה מכתר עד תפארת, "עטרת תפארת"[לא], ואחר כך מנצח עד מלכות (כחות המעשיים, "המעשה הוא העיקר", ממד המוטבע שבנפש, כאשר השש העליונות היינו המושכל והמורגש גם יחד, מדות על פי שכל, ודוק).

מה אומרת החלוקה הזו לגבי מאה הפעמים של הרגילות? מהי עיקר הרגילות? הנהי"ם, הרגלים. אמרנו שהחינוך – כל עוד שהוא נער – צריך לקבל חינוך ללמוד מאה פעמים. גם בזה, ששים הפעמים הראשונות הן יותר מאמץ מודע, אבל ארבעים הפעמים האחרונות כבר 'נכנס לשוונג'. לגבי ספירת הבינה הכללית, ארבעים הפעמים האחרונות כבר 'קולטות את הענין'. כשאומרים לו שצריך ללמוד ששים פעמים – ששים הפעמים הראשונות – היינו לתפוס. גם בפשט, לתפוס את עצם המשנה. אחרי ששים פעמים שחוזר עליה – תופס אותה סוף כל סוף. אבל בשביל שיקלוט ויפנים – התבונה – וגם שיהפוך להרגל ממש, צריך את ארבעים הפעמים האחרונות. כל זה להסביר את חלוקת המאה לששים וארבעים. זה שייך ל-יג נהרי אפרסמונא דכיא שכל צדיק זוכה להם יחד עם שי עולמות.

[צריך גם במערת המכפלה והר הבית להוסיף עוד אחד על האלף, כמו מאה פעמים ואחד?] כן. יש נוהגים כשנותנים צדקה לא להסתפק במאה שקל אלא מאה ואחד, לא באלף שקל אלא אלף ואחד. כנראה מפני שהוציאו רק אלף שקל על הארץ זה לא מחזיק מעמד בידינו – צריך להוסיף עוד שקל אחד. אולי לקנות את כפר חב"ד בשקל – אם הוא שוה שקל ויקנו אותו יתכן שיכריע את הכף.

נחזור לשכר הצדיקים: כמה שוה שי פעמים עולם? 45260. כתוב[לב] ש-שי הוא חצי כתר – כתר הוא ישיש. "להנחיל אֹהבי יש" היינו חצי כתר, רק חיצוניות הכתר, אבל שלמות הכתר היא גם רצון וגם תענוג. שי פעמים עולם שוה ב"פ שי כפול חצי עולם – כתר כפול חכמה. עולם הוא ב"פ חכמה – "כֻלם בחכמה עשית"[לג], ב חכמה. שי עולמות הם כתר פעמים חכמה ו-יג נהרי אפרסמונא דכיא הם בינה. טהרה היא מושג מובהק של בינה בקבלה וכך גם נהר. אמרנו ש"נהרי אפרסמון" עולה שבת – "שבת מיקדשא וקיימא"[לד] הוא בינה. בכל אופן, הסוד של ללמוד תורה מאה פעמים היינו ה-ס וה-מ של בינה – הכל בתוך הבינה, "יודעי בינה לעתים".

כמ"ש בע"ח שער הזיווגים פ"ד ובזה"ק פ' תרומה דקכ"ז ע"ב ועיין במק"מ וברמ"ז שם. ועיין בע"ח שם בפ"ו ג"כ [הכל בסוד האפרסמון וה-ס וה-מ שלו. החידוש שלו כאן היינו שאלה מאה הפעמים שלומדים תורה – מאה הפעמים ששונים את הפרק – ועיקר החידוש זהו סוד יששכר, להגיע למס. עד כאן יששכר הוא רק "לא עבדו", מה עם העבודה? עד כאן המס – איך אומרים בצורה פשוטה שכל מה שאני עושה הוא רק מס לקב"ה, רק עֹל? מי שעושה לצאת ידי חובה, אבל זה "לא עבדו".]. ואח"כ כתיב עובד [אלה שתי המלים האחרונות בברכה. נאמר הכל, שני פסוקים: "יששכר חמֹר גרם רֹבץ בין המשפתים. וירא מנֻחה כי טוב ואת הארץ כי נעֵמה ויט שכמו לסבֹל ויהי למס עֹבד". עשרים מלים ו-71 אותיות (91 כוללים), אפשר לצייר כצורת חוה, מי שמכיר. בכל אופן, חותם ב"עֹבד", לא "אשר לא עבדו". קודם הוא "למס", לומד מאה פעמים, ואחר כך "עֹבד" – מוסיף את ה"עֹבד אלהים" על ה"אשר לא עבדו".] הוא מה שהיו שונים ק"א פעמים [ולא מסתפק במאה.] כמו עובד אלקים.

עשר פעמים – אפריון, מאה פעמים – אפרסמון

ויששכר נמשל לחמור [מאד מתאים. תיכף נראה עוד יותר למה, אבל כבר כל אחד ששם לב למשל בתניא – מהגמרא – מבין את הקשר.] כמ"ש יששכר חמור גרם. (כי לימוד התורה צ"ל כחמור למשאוי [כמאמר חז"ל[לה]. כשלומדים תורה – צריך להיות חמור, לשאת בעול ובמשאוי. מהו העֹל? המס, מאה פעמים. לשון חז"ל הוא "כשור [רמז למשיח בן יוסף כידוע בפירוש דברי יעקב לעשו, 'ויהי לי שור וחמור'] לעֹל וכחמור [משיח בן דוד] למשאוי" – י"ל שה"שור לעֹל" לומד מאה פעמים, אמנם ה"חמור למשאוי" מוסיף עליו, שלומד מאה פעמים ואחד. ואכן, שור-100 חמור-101 משלימים ל-961, אל ברבוע – שניהם יושבים ולומדים יחד בבית המדרש. "כשור לעֹל וכחמור למשאוי" = 1323 = אמת אמת אמת, "אין אמת אלא תורה" – תורת השור היא אכן אמת אך תורת החמור היא אמת לאמתו, אמת אמת, "כפלים לתושיה", עולה תרי זוזי, "דזבין אבא בתרי זוזי".]) זהו המשל [מהגמרא, המובא בתניא] משוק של חמרים. ובחמרים הוא בי' [פרסאות. לימוד תורה הוא מאה ומאה ואחת, אבל המשל הוא י או יא פרסאות – עשר ו"חד ולא בחושבן"[לו]. סוד גדול, ה-יא הוא סוד של "חד ולא בחושבן", דבר שבו הרבי מאד קאך-זיך[לז]. המשל של החמורים מקביל ללימוד – י"ל בדרך של "קל וחומר" – אבל צריך להבין מתי אומרים יא ומתי מאה ואחת, ולפי זה גם מתי אומרים אלף ואחת.] י"ל כמו י' דאפריון [הכל סודות של הזהר והאריז"ל.] שהוא תמורת ס"מ דאפרסמון בזהר תרומה שם [יש שתי מלים דומות – אפרסמון ואפריון. כתוב בשיר השירים "אפריון עשה לו המלך שלמה מארזי הלבנון"[לח]. כתוב בזהר[לט] ש"לבנון" היינו חכמה ובינה, לב נתיבות חכמה ו-נון שערי בינה, הארזים שיוצאים משם הם המדות והאפריון הוא המלכות. שייך גם לחתונה, חדר יחוד הוא "אפריון עשה לו המלך שלמה מארזי הלבנון". יש כאן את כל סדר השתלשלות, עד המלכות.].

אפרסמון היינו בינה ותבונה ואפריון הוא מלכות. מה ההבדל בין שתי המלים הדומות האלה? באפרסמון יש אותיות ס-מ. כשאומרים ס"מ הרבה פעמים חושבים שהיינו קליפה – כאן כתוב שקדושה. ה-סם של האפרסמון הוא סם חיים (של לימוד התורה לשמה) ואילו אותו שאנו מכנים ס"מ היינו סם המות (של לימוד התורה שלא לשמה). בכל אופן, במקום ה-סמ של אפרסמון באה ה-י של אפריון. ההבדל הוא ברגילות – מאה או עשר. כתוב שת"ח הוא כמו חמור, אבל בכל אופן יש קצת הבדל... אצל תלמיד חכם הרגילות היא מאה ואצל חמור היא עשר. ההבדל שכתוב באריז"ל בין מאה לעשר הוא שהמלכות בסוף נקראת נקודה דעשר, הנקודה העשירית של הספירות. לכן ה-י של אפריון רומזת לסוד המלכות (והיא סוד ה-י של שם א-דני, שם המלכות, ה-י של חכמה תתאה המשקפת את ה-י של חכמה עילאה, ה-י של שם י-הוה ב"ה, הכל בסוד "אורייתא מחכמה נפקת").

אם כן, מה ההבדל בין ת"ח לחמור? הם באמת דומים, רק שהת"ח בבינה והחמור במלכות. כנראה שזהו הבדל משמעותי, אבל "הא [תתאה] בהא [עילאה] תליא". הת"ח צריך להיות "חמור למשאוי", ויששכר נקרא "חמֹר גרם". יש ליעקב אבינו בן – ראיתם פעם אבא שמברך את הבן שיהיה חמור? יתכן שיש אבא שצועק על הבן שהוא חמור, אבל לברך את הבן שיהיה חמור – זהו משהו מיוחד מאד! תהיה חמור – מ-ה עילאה תירש גם את ה תתאה ותתעצם אתה, מאפרסמון תגיע לאפריון.

כמה שוה אפרסמון? 437. אפריון הוא תשעים פחות – 347, אותן ספרות. צריך את שתיהן, כי צריך גם ה עילאה וגם ה תתאה, גם בינה וגם מלכות, גם תלמיד חכם וגם חמור (תלמיד חכם חמור = 806, אל פעמים הוי' – "אל הוי' ויאר לנו" באור תורה – "[אשר ברא אלהים] לעשות", חתימת-תכלית מעשה בראשית), ביחד, אפרסמון אפריון (יג אותיות – פנות צורת ההשראה, א-מ-פ-ן = 171, משולש חי, שאר האותיות = 613, חי בהשראה, שלמות מצות התורה) עולים 784, שלמות של יחי, כח ברבוע.

מעלת החמור

את זה צריך לקחת ללב. [מה זה אומר?] בשביל להביא את מלך המשיח צריך ללמוד תורה בבחינת "חמור למשאוי". חמור רומז למשיח בן דוד כנ"ל. הנביא אומר, "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב [= משיח] על חמור". כנראה שמשיח מאד אוהב חמורים, הוא צריך חמור לרכוב עליו. יש שיחה של הרבי[מ] שביאת משיח על חמור עדיפה מאשר ביאתו על ענני שמיא, אף על פי שכתוב ש"זכו – וארו עם ענניא שמיא"[מא], כדי לתקן את המלכות דעולם הזה התחתון (בחינת חמור כנ"ל) צריך לבוא על חמור דווקא.

כעת הולכים לבחירות – כמה חמורים יש בכנסת? [כולם חמורים שם?] כנראה, זהו תיקון המלכות. במקום כנסת צריך להתחיל לקרוא לה 'אפריון' – "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון", לבנות את הכנסת מארזי הלבנון, ואז אולי יצא ממנה משהו. זהו תיקון המלכות, אבל תלמיד חכם לא מתקן את המלכות אלא את הבינה. יששכר נטו מתקן את הבינה. אמרנו שיש בו שמחה גלויה ושמחה נסתרת, של העולם הזה ושל העולם הבא – גם כנגד מלכות ובינה. עיקר ענינו בעולם הזה הוא להיות חמור גרם – אבל סוף הכבוד לבוא, שיזכה לשמחה שלמה, "שמחה בטהרתה" (בלשון הרבי), של העולם הבא. חמר הוא גם אברהם, רמח מצות עשה, וגם יין. ראית פעם חמור ששותה יין, חמרא? התפקיד שלנו הוא ליצור (על ידי ספר יצירה, ספרו של אברהם אבינו) זן חדש של חמורים. [(בתקו"ז[מב] כתוב שחמור ראשי תבות "חכם מופלא ורב רבנן"). בנוטריקון, חמור הוא חכם ורב , חמור ועוד כב אתוון דאורייתא = 276, משולש חיה, חיים נצחיים. הוא חכם (מופלא) מצד החכמה ("אאלפך חכמה", אלף-פלא) ורב (רבנן) מצד הבינה, הארת חו"ב במלכות.]

והפעם הק"א [ה"עובד", הפעם המאה ואחת.] י"ל לנגד א' דאפרסמון [ומה לגבי הפרסא ה-יא, האחד יותר של החמור?] והפרסא הוא לנגד א' דאפריון [יש א אחת, פרסא אחת, ששקולה כנגד כל י ה-פרסאות. גם באפרסמון – יש מ ו-ס, אבל בהתחלה א כנגד ה"חד ולא בחושבן". מה עושה ה-א?]. שהא' ממתיק את פ"ר [מסביר כעת את כל המלה. גם אפרסמון וגם אפריון מתחילות מ"אפר". אברהם אבינו אמר "ואנכי עפר ואפר"[מג] – יש אפר של המלכות ואפר של בינה[מד]. בתניא[מה] מובא משל של המגיד על אפר – עץ שנשרף, נסתלקו כל היסודות ונשאר רק יסוד העפר בצורת אפר. מתי מכוונים את המלה אפר? אמרנו שאפריון הוא חופת חתנים, ומתי מכוונים? באפר ששמים לחתן במקום הנחת תפילין[מו] – שיהיה "פאר תחת אפר"[מז]. לפי פשט, אפריון הוא מקום מפואר שעשה המלך מעצי הלבנון. ב-אפר יש גם צירוף רפא – "ורפא ירפא"[מח], יש כאן גם רפואה (סמי רפואה, סם חיים הנ"ל, עושים על ידי שחיקת חמר-חמור להיות עפר ואפר). כתוב שרפואה היא בתפארת[מט]. אפר צירוף פאר, דבר מפואר. נמצא שיש אפר-רפא-פאר – הכל אותן אותיות, שלשה שרשים של עץ החיים. מה זה יכול ללמד אותי? גם אפרסמון מתחיל אפר וגם אפריון. רפואה באה להמתיק את פר הדינים – למה יש פר דינים? אותיות מנצפך, האותיות הכפולות, שהן דינין. הפשוטות הן הדינים דמלכות והסופיות הן הדינים דבינה – נראה בהמשך.]

דהיינו את הה"ג שמספרם פ"ר (שישנם בבינה [פר דאפרסמון.] ובמל' [פר דאפריון. ב"פ פר היינו פרפר – כוונות הפרפרים... יש גם פר ופרה. נגד שני ה-פר צריך שני אלף – "אאלפך חכמה"[נ], "אאלפך בינה"[נא] – כדי להמתיק את הפר-פר.) זהו [שיש לו סוד ה-א – הפעם ה-11 והפעם ה-101.] עובד אלקים ["ויהי למס עֹבד". "מס עבד" במילוי: מם סמך (= מס מס = 200, הפעם ה-101 שקולה כנגד כולן וממילא יש כאן 200) עין בית דלת = 1176, משולש 48, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (ר"ת הוי' ב"ה), פתיחת היד החזקה לרמב"ם = "מס עבד" ועוד 1000, אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה.], שם אלקים הוא גבורות. ועובד אלקים הוא שמתקן וממתיק את הגבורות.

למה שם אלקים? הצדיק הוא "עבד הוי'", מדת רחמים, אבל הבינוני צריך להיות 'עובד' – עיקר הענין של חב"ד, רבי הלל הוא העובד – ולשם כך לא די בהוי' אלא צריך "שם מלא", "הוי' [הארת הוי' שמתיחדת עם שם] אלהים". "אני אמרתי אלהים אתם"[נב] היינו שאמרתי שתהיו בינונים. גם "האלהים עשה את האדם ישר"[נג] – מודעות טבעית, אלהים בגימטריא הטבע (לשון טבעת, עיגולים), ומה שאלקים הוא גבורות, זה היושר. עובד היינו לעבד-לתקן משהו. "עֹבד אלהים" הוא מתקן אלקים, ממתיק את הגבורות שלו. בשני המקומות (בינה ומלכות) צריך להמתיק. יצא לנו שיש תלמידי חכמים ויש פוליטיקאים (חמורים), ושניהם מלאים דינים – פר של בינה ו-פר של מלכות. רק אם כל אחד מהם יעבור את ההרגל שלו, ישבור את טבעו מתוך מודעות והתבוננות אלקית, כך יגלה את ה-א וימתיק את הפר.

רש"י מסביר את "ואנכי עפר ואפר" שהיה ראוי להיות עפר בידי המלכים – אמרפל וכדרלעמר וכו' (אמרפל הוא נמרוד, שאמר לו "פול לכבשן האש"[נד]) – ואפר אצל נמרוד, שהשליכו לכבשן האש (באמרפל ה-מל = ע, וממילא יש בו גם אפר וגם עפר, הוא הלעומת זה של אברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר"). למה אומר "עפר ואפר", הרי הסדר הוא הפוך? היה צריך להקדים אפר לעפר. כנראה שהוא לא רצה להקדים את התורה שבעל פה לתורה שבכתב – "עפר" כתוב בפירוש בתורה שבכתב ו"אפר" נדרש בתורה שבעל פה, מלכות.

בכל אופן, אלה שני סוגי שפלות – השפלות של אברהם אבינו. או שהוא עפר – עפר כשפלות היינו "ונפשי כעפר לכל תהיה"[נה]. כולם דורכים עליו ולא מגיב, שותק, כעפר. מהי שפלות של אפר? עפר אני מבין, אבל מהי שפלות של אפר? שאני שרוף, נגמרתי. כבר גובל בנושא של ההבדל בין שפלות לבטול. גם הסבר למה קודם עפר (שפלות) ואחר כך אפר (בטול). שוב, יש אש של בינה ויש אש של מלכות, ומי שעבר באש ונשרף – עכשיו הוא שרוף – הוא בחינת אפר.

אם כן, יש המון דברים יפהפיים בתורה הזאת. שנזכה להיות כמו יששכר.

איפה כתוב "אלף פעמים"? היה ב"ואביטה" של דברים – בפנת הרמז. בכל התנ"ך כתוב רק פעם אחת "אלף פעמים", העולה משולש שם הוי' (351). גם "מאה פעמים" כפולת שם הוי' – יא פעמים הוי' (286). 351, "אלף פעמים" = אמרפל (ע-אפר כנ"ל), ויחד עם 286, "מאה פעמים" = 637, "יראת הוי'" (תורה הוי' כולא חד, 7 ברבוע פעמים 13) =  "[ואנכי] עפר ואפר"!

 

נסיים את כל זה ברמז מופלא ביותר: אמרנו שכל ברכת יששכר היא שני פסוקים, עשרים מלים ושבעים ואחת אותיות. כמה שוה כל ברכת יששכר? קודם כל, מיהו יששכר? כמה שוה יששכר? הוא הסביר שכל הפרק הזה בתניא, "בין עֹבד אלהים לאשר לא עבדו", רמוז בברכת יששכר. עיקר החידוש של ר' לוי'ק בפרק טו בתניא, הוא שהבינוני הוא סוד יששכר, "ויהי למס עֹבד", "יששכר חמֹר גרם". כנראה שגם שאר הדברים – "רבץ בין המשפתים, וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול" – שייכים לזה, ואז, בסוף, כתוב "ויהי למס עֹבד". יששכר = 830, י"פ 83, מספר ראשוני שלא מתחלק. כמה שוה בראשית? 913. מה מרכיביה הראשוניים? 11 כפול 83, חמלה, עשירית מיששכר. יששכר במ"ק עולה 11. גם בספרות 83 היינו 8 ו-3 – 11. למדנו כאן שגם חמורים יכולים להיות 'עובדים' – לא רק תלמידי חכמים צריכים להיות עובדים, אלא גם חמורים. יש חמור ש"לא עבדו" ויש חמור ש"עבדו", פוליטיקאים, כמו שאמרנו.

[הכניסו ואביטה.] יפי, הגיע לכבוד רבי לוי'ק ואביטה חדש. שוב, יששכר עולה י"פ 83 ו-בראשית עולה עוד פעם אחת – יא פעמים 83. המלה בראשית כבר רומזת לסוד של "חד ולא בחושבן", 11. הפלא שאם עושים את חשבון של כל ברכת יששכר מקבלים 55 פעמים 83 – 4565. אם נוציא את שמו, יששכר, ישאר 45 פעמים 83. מה הקשר בין 10 (יששכר, 10 פעמים 83) ל-55 (כל הברכה, 55 פעמים 83)? 55 הוא משולש 10. כבר משהו פלאי לגמרי. אם מחלקים את כל ברכת יששכר ב-5 מקבלים בראשית. לא מספיק – הפלא הוא שהמלה "בראשית" כתובה בכל התנ"ך חמש פעמים, אחת בתורה וד"פ בנ"ך, תמיד ביחד עם מלכות או ממלכת[נו]. יחס של א-ד, "ואד יעלה מן הארץ"[נז]. ה"פ בראשית שיש בכל התנ"ך עולה בדיוק כל ברכת יששכר, 55 פעמים המספר הראשוני 83.

[העירו על צורת שתי האותיות ס ו-מ.] מה שאמרת כתוב בספר התמונה – שהאות מ היא כ ו-ו וגם האות ס היא כ ו-ו. כל ההבדל שב-מ פתוחה פתוח למטה וב-ס סגור ("ויריחו סגרת ומסגרת"[נח]). בשניהם יש רמז לשם הוי' – כו, "הוי' הוי' אל רחום וחנון"[נט].

בחרנו להתחיל מהפירוש זה כי הוא הכי געשמאק מכל הקטעים פה כפי שהקדמנו, לחיים לחיים. כעת נחזור להתחלה. [ניגנו ניגון.]

עכשיו אני נזכר: יש ליד כפר חב"ד ישוב בשם משמר השבעה. היה שם – אולי עדיין – מישהו עם חוה של חמורים. לפני הרבה שנים הוא לקח 120 חמורים ועשה מצעד לכנסת. לחיים לחיים.

אם אפריון הוא במלכות ואפרסמון בבינה, כמו שהוא מסביר – תיקון המלכות הוא 11 ותיקון הבינה הוא 101 – איפה ה-1000 ו-1001? בכתר. כתוב בפירוש[ס] על "האלף לך שלמה" שאלף אורות הם בכתר. "נעוץ סופן בתחלתן" – בשביל שלמות הארץ, שהוא בסוף תיקון המלכות, צריך את האלף של הכתר, "אלף פעמים" שבתחלת חומש דברים, הדור שנכנסו לארץ.

ב. "מתבונן ומעמיק מאד"

נתחיל את הקטע הראשון בדף שלנו, שחלקים ממנו אנחנו מסבירים בהרבה שיעורים. בתניא בדף ז, ב:

כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו ית' שאין לה סוף ותכלית ופחד ה' בלבו [הרבה פעמים בתניא מחלק בין יראה ופחד – יראה במח ופחד בלב, חלוקה חשובה.] ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש [עוד פעם לב. ההתבוננות היא במח, בשכל, אם כן ראשית ההתפעלות גם צריכה להיות בשכל – במקום ההתבוננות. לכן הדבר הראשון שמתעורר מההתבוננות האלקית הוא יראת הרוממות במח. ומיד היראה יורדת ללב, והופכת לפחד בלב, אבל תכלית הכל שהלב יתחיל לבעור באהבה עזה עד כדי כלות הנפש לקב"ה. אם כן, הסדר הוא התבוננות במח, יראה במח, פחד בלב ואהבה בלב.] בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ב"ה [הכל מתחיל מההתבוננות בגדולת אין סוף. בהתחלה כתב "כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה'" ובסוף, בתכל'ס, כותב על אהבה "לגדולת אין סוף ב"ה". יתכן שרומז, כמו שכתוב במקום אחר בתניא, שאהבה עזה לגדולת אין סוף נקרא אהבה רבה – למדנו לא מזמן[סא], גם מוזכר ב"ואביטה" של השבוע – "רבה" בגימטריא אין סוף. תחושת האין סופיות של גדולת ה', ו"רבה" – גם בגימטריא אור, "אברהם התחיל להאיר"[סב], בחינת אהבה – כשמגיעים לאהבה גדולת ה' הופכת לגדולת אין סוף ב"ה, שמביאה לכלות הנפש. בהתחלה כתוב גדולת ה', שהיא "איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב".]

מתבונן, ומעמיק, מאד – בינה, דעת, חכמה

כאן יש לנו דוגמה מצוינת לשיטת הלימוד שלנו בתניא במשך כל השנים, שאדמו"ר הזקן אוהב שלישיות מושגים. הסגנון שלו הוא שלישיות, ולכל שלישיה יש צירוף חב"ד אחר, שמולידה מדה אחרת בסוד הצירוף, כידוע אצלנו[סג]. כאן דוגמה מצוינת – קודם כותב שלשה מושגים, "כשמתבונן ומעמיק מאד" ואחר כך שלשה דברים להתבונן בהם – איך הוא ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב. מתבקש להקביל, כפי שר' לויק יעשה. יש סולם עליה במתבונן – השיא, "מאד" הוא אין סוף[סד] – התבוננות, העמקה, מאד. ויש גם סולם עליה במה שמתבוננים בו – ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, כולא קמיה כלא חשיב.

לפני שנקרא ונראה את ההסבר, לפי השיטה שלנו – מה הצירוף כאן? "מתבונן" הוא בינה, "מעמיק" הוא דעת – יש מושג "העמקת הדעת", ורבי הלל אומר[סה] ש"מעמיק" (כח המעמיק) הוא שרש הדעת במוחא סתימאה, מכח העמקת הדעת מגיעים לכח המשכיל שבנפש שנקרא "מעמיק" (לא ברור שרבי לוי'ק מתכוון לכך, אבל זו הגדרה מפורשת של רבי הלל בתחלת שער היחוד) – ולפי זה "מאד" נשאר לחכמה. למה? קודם כל, מאד עולה מה וחכמה היא כח מה (כשאני מעמיק מאד אני בעצם מתבטל במציאות, התכונה הפנימית של ספירת החכמה).

"כל המוסיף גורע" – למעליותא

אם כבר אמרנו זאת, נחזור לווארט הקודם: איך קשור לפרשת שבוע? ב"ואביטה" החדש יש רמז על הפסוק בתחלת פרשת היראה – "מה הוי' אלהיך שֹׁאל מעמך כי אם ליראה"[סו]. רבי מאיר אומר[סז] – "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'", מכאן לומד שצריך לברך מאה ברכות בכל יום. בפסוק יש בדיוק 99 אותיות, ועל ידי הדרשה של רבי מאיר נוספת עוד אות, א, ויש בדיוק מאה אותיות – אז אפשר לצייר כמרובע וכו', כמו שכתוב כאן. עורך המדור, משה גנוט שיחי', גילה שהרמז הזה כבר מופיע בכד הקמח. רמז יפהפה.

בלי ה-א יש 99 אותיות. מה היחס בין 99 ל-100? קודם דברנו על היחס בין 100 ל-101, אבל יש יחס חשוב בין 99 ל-100. למי קשור? לאותו צדיק שבגימטריא חמר, אברהם – ברית המילה שלו היתה בגיל 99 וכעבור שנה נולד לו הבן, יצחק. הכל התחיל – העצם, כשהוא קבל את השם אברהם והתעצם עם האלקות ונעשה ראוי ללדת – בגיל 99. אם כתוב ש"אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת" זאת אומרת שצריך להוסיף פעם אחת, אבל יש כלל בחז"ל – "כל המוסיף גורע"[סח]. אמרתי שיש נוהגים לא לתת מאה ₪ צדקה אלא מאה ואחד, או אלף ואחד. אם אני בא עם שטר של מאה שקל – אני מרגיש טוב, משהו שלם. אם אוסיף עוד אחד – כאילו החסרתי אחד. בשביל מה זה טוב? קודם כל, בשביל שפלות. אם נתתי 101, כנראה הייתי צריך לתת 200 – אני קמצן, במקום 200 נתתי רק 101. אותו דבר, אם ההרגל ללמוד את המשנה מאה פעמים ואני מוסיף עוד אחד, ששוה כנגד כולם, זה עצמו סימן שהיה מן הראוי שאלמד "כפלים לתושיה" כפשוטו – והנה אני לומד רק פעם אחת. יש משהו בתוספת אחד שכאילו "כל המוסיף גורע". או כמו אחד שלמד אחד מתוך 100, וחייב 99, או כאילו גרע אחד ולמד רק 99 פעמים, לא השלים את חובו, לא יצא ידי חובה במאה פעמים. הכל רמוז בתוספת ה-א בתוך ה"מה". רצינו לומר כך – אם אני לומד "מאה פעמים ואחד", ו"מאה" לפי רבי מאיר היינו "מה" ועוד א, אבל אני לא מסתפק ורוצה להוסיף עוד אחד, מה קורה? חוזר ל"מה". להוסיף א ל"מאה" בעצם מוציא את ה-א הראשונה. ה-א הנוספת מוציאה את ה-א מ"מאה" וחוזר ל"מה" בגימטריא מאד – בטול, "ונחנו מה"[סט]. זה כל המהלך. אברהם היה "עפר ואפר" עד כה, אבל "ונחנו מה" של משה יותר מזה – כך חוזר ל"מה". גם באלף יש סוד גדול של 999 שלפני אלף[ע], סוד "ולפני אחד [אלף בחזרת הגלגל] מה אתה סופר" (נמצא ש"מה" הוא 999). יש גם כוונה גדולה של 1001סא.

צירוף ההעלאה

כל זה היה לומר ש"מאד" שוה מה, ה-מה של חכמה, שיש בו מעלה לגבי "מאה", שהיא תוספת א ל"מה". מאד חוזר להיות מה, בטול. בכל אופן, הפשט של מאד הוא מאד-מאד, גם בלי גבול, וגם לשון כח מאד – תקיפות הבטול[עא].

אמרנו, אם כן, ש"מתבונן" היינו בינה, "ומעמיק" דעת ו"מאד" חכמה, כח-מה. מה הצירוף? הוי, שמאל-אמצע-ימין – צירוף הגבורה[עב]. גבורה, בין היתר, היא העלאה – כח ההעלאה. מתאים כאן, שמתאר לנו העלאה של שלש מדרגות – בשביל לטפס, לעלות על סולם, צריך גבורה. הטיפוס כאן הוא מדרגת ממלא כל עלמין לסובב כל עלמין ומשם לכולא קמיה כלא חשיב.

חכמה "מאד" (כולא קמיה כלא חשיב)		בינה "מתבונן" (ממלא כל עלמין)
	דעת "ומעמיק" (סובב כל עלמין)

מתבונן, מעמיק, מאד

נתחיל לקרוא את הביאור של ר' לוי'ק על הקטע בתניא בפנים:

ז, ב, שורה ד"ה המשכלת – כשמתבונן ומעמיק מאד: הג' לשונות. מתבונן, מעמיק, מאד, הוא לנגד הג' בחי', ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, כולא קמי' כלא חשיב.

בממכ"ע שהוא בחי' או"פ הוא התבוננות [האדם יכול להתבונן רק במה שכלי המח שלו יכולים להכיל – האור הפנימי. כל התבוננות היא באור הפנימי.],

בסוכ"ע שהוא להבין [מרחוק] דבר סוכ"ע מתוך דבר ממכ"ע ["להבין דבר מתוך דבר" היינו להבין מתוך הדבר שאתה באמת יכול להבין אותו, לקפוץ מתוך הנקודה הכי פנימית לדבר המובן למשהו שבעצם מעל ההבנה. קופצים לאיזו הבנה מרחוק – "מרחוק הוי' נראה לי"[עג] – של הסובב[עד]. לשם כך צריך העמקה:], הוא העמקה שמעמיק בהתוך דבר [אמרנו שהעמקה היא דעת. איך הוא מרמז לי שמעמיק היינו דעת? כי כדי להגיע ל"תוך דבר" אני צריך להתקשר מאד חזק לדבר הזה. כתוב שדעת – כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[עה] – היא חדירה ("ובדעת חדרים ימלאו"[עו]), מעבר מחסום. הדעת הראשונה בתורה, "והאדם ידע את חוה אשתו", היא שבירה – שבירת בתולים. לשם כך צריך את כח המעמיק בנפש, ומשם לקפוץ – דילוג קוואנטי – ולהרגיש את הסובב.] להבין ממנו הדבר סוכ"ע,

מאד שהוא בלי גבול לגמרי [לא מתוך הדבר הראשון, הממלא, להגיע לסובב – אלא להתקדם ולעלות בלי גבול.] הוא בהכולא קמי' כלא חשיב [גם הממכ"ע וגם הסוכ"ע – כל אור אין סוף הוא גארנישט לפני עצמותו יתברך. זו חכמה – כעת נבין יותר טוב למה "מאד" הוא חכמה, כי חכמה היא בטול, הכל בטל ומבוטל בפני עצמותו יתברך. גם כל מה שהיה לי עד עכשיו, כל ההשגות שלי, כל הממלא והסובב – הכל גארנישט. להרגיש זאת – זהו הבלי גבול, ה"מאד", של החכמה בצירוף שלנו.].

ג המדרגות – ג רישין שבכתר

כעת מתרגם את שלשת הדברים לשלשת ראשי הכתר לפי הפירוש הפשוט באריז"ל, בעץ חיים[עז]. לא לפי עמק המלך[עח], שבדרכו אנחנו מסבירים בדרך כלל[עט]. הפירוש הפשוט בכתר ששלשת הראשים שבכתר הם גלגלתא ומוחא סתימאה – שניהם מצד עצמם באריך, רק שיש התלבשות חסד וגבורה דעתיק בהם – והראש העליון הוא רדל"א, ג"ר דעתיק, שרש הכלה כמו שמוסבר במאמר של הרבי שנוהג החתן לחזור לפני החתונה.

והג' דברים הללו ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמי' כלא חשיב, הוא ממכ"ע ח"ס [חכמה סתימאה] או"פ, סוכ"ע גלגלתא או"מ [הגלגלתא עגולה, מקיפה.], כולא קמי' כלא חשיב רדל"א ["ריש גלי"[פ], שלא מתלבש בשום דבר. בשני הראשים התחתונים יש התלבשות – גבורה דעתיק במוחא סתימאה דאריך וחסד דעתיק בגלגלתא דאריך. לא ראש גלוי, אלא "דא לגו מדא". אבל רדל"א הוא "דא לעילא מן דא"[פא] – למעלה מאריך לגמרי, לא מתלבש בשום דבר.], והוא הג"פ קדוש [אותם שלשה דברים הם גופא ה"קדוש קדוש קדוש [הוי' צבאות וגו']"[פב]. אחרי ה"קדוש" הראשון יש פסיק טעמא – הוא לא מתלבש, "ריש גלי". הבטוי "ריש גלי" הוא התרגום על הפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", "ובני ישראל נפקו בריש גלי" – יציאת מצרים שייכת לשם. כתוב במדרש שבני ישראל עשו שלשה כתרים ונתנו לה' – ה' לקח אחד לעצמו והחזיר שנים לבניו, לנו[פג]. "קדוש" ועוד "קדוש קדוש". ה"קדוש" העליון, רדל"א, הוא "כולא קמיה כלא חשיב", ועוד "קדוש קדוש" הם סוכ"ע וממכ"ע ששייכים לנו (על ידי עבודת ההתבוננות: אוא"ס הממכ"ע נתפס – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" – על ידי התבוננות בגדולת ה', ואוא"ס הסוכ"ע מאיר בתודעת ה"מבין דבר מתוך דבר" בדרך הפלאה).] וכמ"ש בלקו"ת בהביאור ע"פ אחרי הוי' אלקיכם תלכו בפ' ראה ע"ש.

והשכל המתבונן ומעמיק מאד ["השכל שבנפש המשכלת", ממנו התחיל המשפט.], הוא [למטה משלשה אלה. השכל מתבונן במה שלמעלה ממנו – מתבונן בשלש דרגות של כתר. מהו השכל שמתבונן בשלש המדרגות האלה?] חו"ב דאצי' [אם כן, השכל שלי צריך להתדמות לחו"ב דאצילות, המתבוננים בממכ"ע, מו"ס, בסוכ"ע, גלגלתא, ובכולא קמיא כלא חשיב, רדל"א.].

נגנו ניגון.

ג. עבודת הבינוני ועבודת הצדיק

נחזור לאיפה שהיינו בפט"ו. לא נספיק כאן הכל משמודפס בדף, לכן כדאי לפחות שנקרא כל מה שמחדש לנו בפרק טו – הכל בנושא של "בין עֹבד אלהים לאשר לא עבדו".

אבל הצדיק נקרא עבד ה' [ראינו לעיל גימטריא יפה: "עבד הוי'" (102) עולה חצי צדיק (204) – צדיק עבד הוי' היינו "שלם וחצי". נגיד בצורה אחרת: הצדיק הוא ב"פ "עבד הוי'", כנראה "עבד הוי'" בשתי קומות. איך יודעים? "וצדיק באמונתו יחיה"[פד], ב אמונות[פה], צדיק עולה אמונה-אמונה, כל חצי שלו הוא אמונה.] בשם התואר כמו שם חכם או מלך שכבר נעשה חכם או מלך כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו ולבו חלל בקרבו.

עבודת הבינוני במלכות

כ, ב, שורה ד"ה אבל – עבד ה': בינוני הוא עובד אלקים, שם אלקים. וצדיק הוא עבד ה' שם הוי'. הוא כי עבודת הבינוני הוא במל' [כאן יש חידוש חשוב. צדיק הוא ביסוד, "צדיק יסוד עולם"[פו], אבל החידוש כאן הוא שבינוני הוא במלכות. בדרך כלל מפרשים את המדרגות בתניא – צדיק וטוב לו באצילות, צדיק ורע לו בבריאה, בינוני ביצירה, רשע וטוב לו בעשיה ורשע ורע לו מחוץ לתמונה. כאן מפרש אחרת, שהבינוני במלכות, באפריון, והצדיק ורע לו אינו בבריאה – בה מקננת ספירת הבינה[פז] – אלא בז"א. הוא מקבל מוחין דאמא, אבל אינו בינה.]

מה היחס בין יסוד למלכות? יוסף הצדיק ובנימין הצדיק, צדיק עליון וצדיק תחתון[פח]. היסוד דז"א הוא צדיק עליון, יוסף, והיסוד דנוקבא – כח המקבל, משפיע ומקבל כמו איש ואשה – שניהם צדיקים. כתוב בתניא[פט] שהבינוני הוא צדיק בדין – אין נגדו שום טענה, לא לבית דין של מעלה ולא לבית דין של מטה, לכל המקטרגים. לא יכולים למצוא אצלו עילה לקטרג כי הוא מאה אחוז בסדר. (גם הרשע וטוב לו יכול להיות צדיק בשם המושאל.) כן, רוב זכויות, אבל מי שאין נגדו שום קטרוג הוא בינוני – וחידוש שגם הוא צדיק רק בשם המושאל, ולא צדיק ממש, כמו שהייתי חושב.

אם "עבודת הבינוני היא במלכות", כמו שכותב כאן ר' לוי'ק, כל ספר של בינונים הוא ספר אזרחות – ספר של אזרחים במלכות, במדינה. כל הבוחרים – כל מי שהולך לקלפי – הוא בינוני, "הלואי בינוני". אם הוא לא הולך לקלפי כנראה שהוא רשע – כמו שהרבי אמר שחייבים ללכת, לקחת איזו אחריות, להיות מעורב. "כל ישראל ערבין זה בזה"[צ] – ברגע שאתה באמת ערב, דואג לצבור, אז גם שכל המפלגות לא בסדר יש בכל אופן את הרע במיעוטו, כבר שואף לבינוני, "הלואי בינוני".

עבודת הבינוני – תקון הלבושים

כעת מסביר למה הבינוני במלכות – שוב, דבר פשוט, שהוא חידוש, לכן צריך להסביר את עצמו:

(כי מל' היא בחי' אותיות דמח' דבור ומעשה [אותיות המחשבה הן לאה ואותיות הדבור רחל – הארת מלכות דתבונה ומלכות, "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל"[צא]. אבל כאן אומר שכל האותיות, כל מה שנקרא בתניא לבושים, הם מלכות. לכן בעולמות הלבושים משתלשלים ממלכות דאצילות והם גופא נעשים שלשת העולמות התחתונים. לבוש המחשבה הוא עולם הבריאה, לבוש הדבור הוא עולם היצירה ולבוש המעשה הוא עולם העשיה. הכל נכלל במלכות, כל הלבושים. היות שכל עבודת הבינוני היא רק בלבושי הנפש – אין לו שליטה וגישה לפנימיות הנפש, לכחות של הנפש – כל עבודתו במלכות.],

מכאן גם מבינים מה הענין ללכת לקלפי ולבחור: כל הממשלה לא שייכת לפנימיות בכלל, רק ללבושים, "יביאו לבוש מלכות"[צב]. כל המלכות היא בחינת לבוש, לתקן מה שקורה, שלא יהיה "איש את רעהו חיים בלעו"[צג]. [גם אצל מלך צדיק?] אם הוא באמת צדיק הוא יעשה יחוד, כמו שנראה. אבל כל עוד המלכות היא מלכות ללא יחוד עם הספירות העליונות ממנה – העסק שלה הוא לעשות לבושים, לעשות חוקים לתיקון החברה, שלא יהיו רוצחים, שלא יהיו נואפים, הלואי, וכו' וכו'. עד כדי כך שאם יש מלך טוב (בינוני של תניא) הוא ישפיע אפילו על המחשבות של הנתינים. אם יש מלכות טובה – גם יחשבו טוב. אם יש מלכות רעה חושבים רע, חושבים שטויות, ומדברים שטויות ועושים שטויות. שוב, המלכות קשורה ללבושים, והבינוני עסוק רק בלבושיו – כך מסביר למה בינוני הוא מלכות.

ובהם הבינוני הוא צדיק [אדרבא, לגבי הלבושים הבינוני הוא צדיק – צדיק תחתון, בנימין הצדיק[צד].], ולכן לענין שכר ועונש שזה נמשך ממל' [שכר ועונש נותן המלך – נותן שכר למי שקיים פקודותיו ועונש למי שעובר עליהם. כך כותב בפרק א בתניא, שנקרא "צדיק בדינו" – ביחס לשכר ועונש. הוספנו שלא רק שהבינוני ודאי מקבל את כל השכר, כי לא עבר אף פעם עבירה, אבל גם כולם אוהבים אותו למעלה – אף אחד לא יכול למצוא שום עילה לקטרג עליו, מאה אחוז בסדר בלבושי הנפש שלו, במלכות שלו.] די בהעבודה דמח' דו"מ),

ובמל' הוא שם אלקים [לכן לבינוני הכי טוב קוראים "עֹבד אלהים" – הוא עושה מאמץ לעבוד את האלקים, אלקים של המלכות. כאן הוא מתכוון שאלקים הוא מדת הדין, הדיין, "דינא דמלכותא דינא"[צה] – שכר ועונש. הרבה פעמים מוסבר[צו] שיש אלקים בבינה, "אלהים חיים", ויש אלקים בגבורה, שהוא הדיין – בגבורה היכל הזכות, כמו שלמדנו לא מזמן – ואז "אלהים" של המלכות הוא בגימטריא הטבע[צז], עצם חוקי הטבע. כאן מתכוון לאלקים שהוא גבורות – "בנין המלכות מהגבורות"[צח] – "דינא דמלכותא דינא", היא דנה את הנתונים ו"מלך במשפט יעמיד ארץ"[צט]. כמו בפרק שלנו, "כי אלהים שֹׁפט זה ישפיל וזה ירים"[ק] – "אלהים שפט" הוא במלכות, והעובד אותו נקרא "עבד אלהים".],

עבודת הצדיק – תקון המדות

וצדיק [ממש, לא הבינוני שגם נקרא צדיק בלבושיו, אלא הצדיק של תניא.] הוא בז"א [לא במלכות.] שבז"א הוא שם הוי' (כי ז"א הוא מדות וצדיק עבודתו במדות [למה אמרנו שצדיק הוא ז"א בכלל? הרי בפרט הוא מדת היסוד – כמו שיאמר תיכף. אבל צדיק שייך לכל המדות, כל פרצוף ז"א, כי הוא עובד עם המדות. כמו שהבינוני עובד עם הלבושים שלו, הצדיק עובד עם עצם המדות שלו – הוא שליט על המדות, לא רק על הלבושים. הוא מתקן את החמדה בלב, את המדות – זו עבודת הצדיק. לכן הוא מזוהה עם כל הז"א. ז"א הוא עולם של מדות – עצם המדות, אהבה יראה כו', לא הלבושים, מחשבה דבור ומעשה. עוד יותר:], שהופך את המדות מרע לטוב [כמו שלמדנו קודם ש"עובד" הוא מעבד עורות, מתקן. הוא מתקן את המדות – אפילו את המדות הרעות שלו, עד כדי כך שעושה אתהפכא. כך מוגדר בתניא[קא], שהצדיק עושה "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[קב]. איפה עושים אתהפכא? לא במוחין ולא במלכות, אלא במדות. איפה אתכפיא? במלכות. אתכפיא היא שליטה – מח שליט על הלב. לא שליטה על המדות אלא על הלבושים. אתהפכא, שהיא עבודת הצדיק, היא במדות – שהופך את המדה הרעה לטובה. לכאורה מזכיר את ביטוי הבעש"ט "הרע כסא לטוב"[קג], אבל יותר מזה – לא רק כסא לטוב, אלא שהופך להיות טוב, "'בכל לבבך' בשני יצריך"[קד] ממש. זו עבודת הצדיק של התניא.]),

[בכלל הצדיק הוא תיקון המדות,] ובפרט שם הוי' [לו שייך הצדיק, "עבד הוי'", הוא עבד לשם הוי' ולא לשם אלקים.] הוא בת"ת, וצדיק שהוא בחי' יסוד [כמו שאמרנו, דבר פשוט, שהיסוד נקרא "צדיק יסוד עולם".] הוא עבד ה' דת"ת [פירוש פשוט. תפארת ויסוד הם אבא ובן, "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[קה], "גופא ובריתא חשבינן חד"[קו], וכאן אומר שהיסוד הוא "עבד הוי'" – הוי' הוא האבא והבן הוא העבד. מה החידוש שלו כאן? כנראה שייך לחידוש הרבי הרש"ב על "בן שנעשה עבד"[קז]. בטבע היסוד הוא בן, אבל זה שהוא עובד את אביו, עובד את ה', בסוף הופך להיות עבד ה' – הצדיק יסוד עולם, הבן שנעשה עבד בבטול גמור לרצון אביו, והוא המיישם את רצון אביו:], כי ת"ת עושה פעולתו ע"י יסוד [הקשר בין התפארת-יעקב ליסוד-יוסף הוא שתפארת היא הפועל המופשט יותר – כידוע[קח] שי-ה-ו-ה הם חמר-צורה-פועל-תכלית – הכח הפועל, אבל המבצע בפועל הוא היסוד. עוד פעם, "כח הפועל" לעומת ה"תכלית" הוא התפארת, אבל המיישם, מוציא מן הכח אל הפועל, הוא היסוד. זו הגדרה מאד יפה מה הם תפארת ויסוד. לפי זה, יעקב הוא עצם הפועל, אבל מי שעושה את פעולתו ("תולדת יעקב יוסף" – כל תולדותיו של יעקב על ידי נשמת יוסף) הוא יוסף. לכן, היות שמבצע את כח הפועל של אביו, הוא עבד של אביו – העבד מבצע את רצון אביו-אדונו.],

"חכם או מלך" – חבור החכמה והמלכות ע"י היסוד

ונקט [כאן בתניא] ב' דמיונות. [שם עבד הוא על דרך] חכם או מלך [שכבר נעשה כזה, לא 'מתחכם' או 'מולך'. "עובד" כל הזמן צריך לעבוד, אבל "עבד" גמר את העבודה – נעשה עבד מושלם.], הוא בחי' צדיק יסוד מחבר חכ' למל' [יסוד הוא צנור, הוא מעבר, ו"חכם או מלך" היא פעולת היסוד-הצדיק – הוא מקבל מהחכמה, כי "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[קט], ומשפיע למלכות.],

זה הולך מצוין עם ההסבר שלנו לפנימיות הספירות: פנימיות היסוד היא אמת[קי] – הצדיק הוא "זכאי קשוט" בלשון הזהר הקדוש, צדיק אמת. מה האמת שלו? ש"כולא קמיה כלא חשיב", הכל ה' וה' הכל, בטול. הוא לוקח את האמת של "אחד האמת" שמתלבש דווקא בחכמה[קיא], מרגיש אותו ביסוד שלו, ומעביר אותו לתוך המציאות. כלומר, הוא מלמד את ה'חמורים' שאחד האמת שורה בחכמה והוא הכל – ה' הוא הכל והכל הוא ה'. כמו בקוצק, הוא עולה על הגג וצועק "אין עוד מלבדו"[קיב], וכך הוא מעביר את המסר מהחכמה למלכות.

כי ביסוד ז"א מלובש יסוד אבא ["יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", משא"כ יסוד אמא שקצר ומסתיים בתפארת דז"א, בלב של ז"א. קשור לבלבול המינים היום בצבור – מי שמעדיף להיות נקבה רוצה שהיסוד שלו יגיע רק ללב, לתפארת, אבל זכר אמתי צריך שהיסוד שלו יגיע מטה-מטה כדי להשפיע למלכות, לפעול במציאות.], והוא יסוד עולם דמל' ["צדיק יסוד עולם" – הצדיק הוא היסוד, שמקבל מיסוד אבא ומעביר ל"עולם", המלכות. עד כאן פירוש אחד למה אדמו"ר הזקן מדמה את עבד ה' לשני דברים – חכם או מלך.],

צדיק גמור – ביצר הטוב וביצר הרע

[פירוש שני:] גם י"ל כי הוא דבר הלמד מענינו, כי הב' יצרים שבאדם, יצ"ט נק' חכם, ויצר הרע נק' מלך [ווארט יפה מאד, שמכוון יפה בפסוק בקהלת. לומר שמכוון בתניא – צריך דמיון טוב, אף אחד לא היה רואה. איפה יש בתנ"ך חכם ומלך? בקהלת[קיג] – שני היצרים.], כמ"ש טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל [שניהם גמרו את עבודתם – שניהם צדיקים, כל אחד בענין שלו. היצר הטוב הוא חכם מושלם, אף על פי שהוא ילד קטן, "ילד מסכן וחכם", אפשר להיות מושלם גם ילד קטן. הוא חכם, לא מתחכם. היצר הרע גם גמר את הענין שלו, מושלם בענין שלו – הוא "מלך זקן וכסיל".], ועיין בזה"ק ר"פ וישב ובמק"מ וברמ"ז שם,

הנה הצדיק נק' עבד ה' בשם התואר [על דרך שני היצרים.], שבשניהם הן ביצ"ט חכם והן ביצה"ר מלך [שהפך אותו לטוב.] הוא עבד ה' [לפי זה, מהו גדר הצדיק בתניא, שהוא "עבד הוי'"? שמקיים על פי פשט "'בכל לבבך' בשני יצריך", לא רק שעובד את ה' בשני היצרים אלא ש"עבד" בשניהם.].

מאד שייך עכשיו לפוליטיקה: מה פירוש שהוא עבד ה' גם ביצר הרע? שגם באותו מקום של "מלך זקן וכסיל" הוא עבד ה'. כלומר, הוא יכול לרוץ בבחירות כצדיק גמור – נשמע מופרך. גם באותו מקום של ה"מלך זקן וכסיל" הוא "עבד הוי'", לא "עֹבד אלהים" אלא "עבד הוי'" בעצם. זהו חידוש יפהפה, מופלא, שאפשר לומר רק על מלך המשיח – שגם ב"מלך זקן וכסיל" הוא "עבד הוי'". ב"ילד מסכן וחכם" הוא ודאי "עבד הוי'".

מענין שצדיק גמור, לפי הפירוש היפה הזה, בחכמה שלו – שהוא חכם בעצם – הוא חכם כמו ילד, ו"ילד מסכן", אבל ביכולתו להכנס לגוב האריות של הפוליטיקה, של המלכות, הוא זקן. הוא איש זקן וגם קצת כסיל, כמו שלומדים בחמשה תנאים של המנהיגות[קיד], שהתנאי האחרון הוא להיות קצת כסיל, קצת טפש. הוא יודע בדיוק את המינון הנכון. אבל גם ב"מלך זקן וכסיל" הוא "עבד הוי'" – לכן מביא את שני הדמיונות לצדיק גמור של התניא.

אדמו"ר הזקן ממשיך בהגדרת הבינוני – הבינוני "אשר לא עבדו":

ובבינוני יש ג"כ שתי מדרגות עובד אלהים ואשר לא עבדו ואעפ"כ אינו רשע כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן ותלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק פומיה מגירסא אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו...

"כנגד כולן" ו"כנגד כולם" – המלכות באצילות ובבריאה

ר' לוי'ק כאן מדייק דבר מאד דק:

שם שורה ד"ה שאפשר - כולם כאן נקט כולם ["תלמוד תורה כנגד כולם".] לשון זכר (אם שבסמוך אמר לקיימן [על "כל המצוות שאפשר לו לקיימן".] לשון נקבה) [לפני שנמשיך לקרוא, לכאורה אין לי שום קושיא – הוא מצטט לשון חז"ל, "ותלמוד תורה כנגד כולם", אז לכאורה אין שום קושיא. אבל הוא אומר שיש קושיא.], ולעיל בפי"ד נקט כולן לשון נקבה, וכן לקמן בפרק זה גופא נקט כולן, וכן לקמן בפט"ז נקט כולן, וכן בפי"ח נקט כולן [ארבע פעמים הוא כותב "ותלמוד תורה כנגד כולן", אז מתחיל להיות קשה. אמרתי שפשוט לי שכותב "כולם" כי זהו הציטוט, אבל באחרים לא כותב כך. אם נסתכל בכל המקומות שמזכיר כאן, נראה שבכולם משנה טפה את המאמר. השינוי הכי קל שכותב ת"ת במקום "תלמוד תורה". אם כותב לגמרי כמו שכתוב בחז"ל הוא חייב לומר "כולם", אבל הוא מצטט כל פעם בשינוי קל וכותב "כולן". אם ככה, גם פה יכול היה לעשות כך, כמו שעשה ארבע פעמים, ששנה טפה את הלשון וכתב "כולן", כנראה כי אוהב סגנון של חז"ל, או שאוהב לשון נקבה, שייך למהפכה השלישית.].

בעצם ר' לוי'ק שואל: אם אתה פמיניסט מובהק, למה פעם אחת אתה פתאום אומר לשון זכר? מה קרה לך?! זו בעצם הקושיא כאן... אם לא הייתי קורא את ההמשך לא הייתי אומר כך, אבל קשור לאיך שעכשיו יסביר:

יל"פ מצות הם במל' [כמו שאמרנו גם קודם.], מצות המלך, כמ"ש כי נר מצוה [נר הוא המלכות, בחינת דוד המלך שנקרא "נר ישראל".], ובמל' יש ב' בחי' כמו שהיא באצי' היא בחי' נוקבא [דווקא המדרגה העליונה של המלכות, באצילות, היא הנקבה. המלכות היא ים, "כל הנחלים הֹלכים אל הים"[קטו] – אין לה משלה, היא רק כלי קבול למה שעליה. נוקבא לשון נקב – היא כלי קבול.] וכשנעשית מקור לבי"ע [כבוד מלכות, להיות מקור לעולמות שתחתיה.] היא בחי' דכר [שוב משהו מובהק של היפוך מינים. המלכות יורדת ממקום כבודה באצילות להיות מקור לעולמות התחתונים בי"ע – זהו תפקידה, "רגליה יֹרדות"[קטז] – היא הופכת מנקבה באצילות לזכר בבי"ע. איפה אנחנו מכוונים זאת? כל יום בתפלת ערבית, אחרי קריאת שמע:] כמא' ואמונה כל זאת ל' נקבה וקיים עלינו ל' זכר ["עלינו" היינו המקום שלנו, עולמות בי"ע.] כמ"ש בלקו"ת פ' עקב [פרשת השבוע.] ע"ש,

מלחמת היצר – בחינת הנוקבא

כאן החידוש הכי גדול שלו: הוא רוצה להסביר את החילוק בין "עֹבד אלהים" ל"אשר לא עבדו", בין בינוני שנלחם עם היצר לבינוני שכאילו הכל בסדר, צדיק גמור, שלא נלחם ביצר. מי הזכר ומי הנקבה? לפני שאני קורא פשוט לי שמי שעושה מלחמה הוא זכר, "איש דרכו לכבוש"[קיז], ומי שלא עושה מלחמה הוא נקבה, המין החלש. כאן כותב בדיוק ההיפך. רק בשביל הווארט הזה כדאי ללמוד הכל – אם נוכל להבין זאת. שייך לסוד תיקון המלכות. תיקון המלכות הוא נשים לוחמות – גיוס בנות... הגברים – שילמדו בישיבות. אנחנו נגד גיוס תלמידי חכמים, גיוס בנים, אבל הבנות – שתצאנה לקרב. צריכים נשים קרביות, "איש ואיש יֻלד בה"[קיח]. כך הוא כותב פה. נקרא – משפטים כאלה צריך לקרוא פעמיים עד שתופסים מה שאומר, שלא הפוך:

הנה כשהוא [הבינוני] עושה המלחמה עם היצר והטבע, והוא עובד אלקים, אז קיום המצות שלו הוא בבחי' דמל' כמו שהיא באצי' בחי' נוקבא, והיינו כולן [בכל שאר המקומות, שמדבר על "עֹבד אלהים", כותב "כולן" – הכל חב"ד, מוחין, שיהיו נקבות. אבל כאן, ב"אשר לא עבדו", כותב לשון זכר. הזכרים לא עובדים את ה' והנקבות כן. את זה אומרים לכבוד אבא של הכלה... אם אתה נלחם ביצר אתה ראוי להיות בחינת נוקבא, "כולן".], וכשהוא לא עבדו אז קיום המצות שלו הוא בבחי' דמל' כמו שנעשית מקור לבי"ע בחי' דכר, והיינו כולם [לכן כאן, כאשר מדבר על "אשר לא עבדו", אמר לשון זכר.].

"זנב לאריות" ו"ראש לשועלים"

צריך איזו אסמכתא לחזק את הדבר הזה. מה הבעיה כאן? שהנקבה יותר גבורה מהזכר. הזכר-המשפיע הוא "לא עבדו", לא יודע לעשות מאמץ, והנקבה עושה את המאמץ, היא "עובד אלהים". [כל אשת חיל ככה.] ברור שהנקבה הטובה כאן היא אשת חיל.

איפה היא הגבור והוא החלש, היא באצילות והוא בבי"ע? גם ב"ואביטה" השבוע, בסיפורים על ראש וזנב – "והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים"[קיט]. המלכות באצילות היא "זנב לאריות" ובבי"ע היא "ראש לשועלים"[קכ]. זנב וראש הם נקבה וזכר – זנב היא נקבה, לפני הנסירה היתה זנב[קכא] (המדרגה הנמוכה של הנקבה). למה היא יותר גבורה ממנו? כי היא "זנב לאריות", היא לביאה. מי הכי לוחמת? הלביאה. הוא סך הכל "ראש לשועלים", שסה"כ מנסים לרמות את כולם – לעשות מסחר ולהתחכם בעולמות התחתונים. שועלים מחפשים לא לעשות מאמץ. ממש מאמר מפורש בחז"ל, שהמלכות כשיורדת לבי"ע היא "ראש לשועלים", אבל באצילות היא "זנב לאריות". שם היא באמת "אשת חיל", גבורה גדולה.

הכוונה הזו היא כוונה לכוון ב"אמת ואמונה" – "אמת ואמונה" היא סוד המלכות, כל תפלת ערבית היא בחינת הנוקבא, מעלת הנוקבא. לחיים לחיים.