התוועדות שבע ברכות ראשון למ"מ ודבורה פי'ה פרידמן

אור לכ"ד אדר תשס"ו – כפר חב"ד (בית משפחת שסל)

סיכום מדברי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

החתונה היתה אור ל-כג אדר, ועכשיו מוצאי כג אדר. אתמול דברנו על זה שזהו היום הראשון לימי המילואים, בו שמש משה רבינו בחלוק לבן. הערב נאמר עוד משהו לגבי כג – על פי השתדלותנו כל פעם שיש יארצייט של צדיק גדול לקשר אותו לחב"ד – בו יש שני יארצייטים גדולים: אחד מגדולי תלמידי המגיד (חבר של אדה"ז), ר' חייקא אמדורער, וכמה דורות אחר כך יארצייט של החידושי הרי"מ (מייסד החסידות הכי גדולה כמותית – הרבי הראשון של גור). בזמן שהרבי ר' בונים הסתלק לא ידעו מי יהיה הרבי אחריו – החידושי הרי"מ או הקוצקער, שני האריות שבחבורה, ויצאו ליער שניהם יחד וכאשר חזרו החידושי הרי"מ קיבל מרות הקוצקער, ונשאר חסיד שלו עד שהסתלק, ואז הוא לקח את ההנהגה. מסופר שאחר הסתלקות הקוצקער היתה לו הו"א לנסוע לליובאוויטש (שהרי שניהם דרשו "מענדל מענדל לגזירה שוה") – הו"א לקחת חסידיו ולנסוע לליובאוויטש – אז היום כבר הגיע הזמן שזה יתקיים (היום להיות גער'ר זה על הפנים, ומסתמא החידושי הרי"מ יסכים שהגיע הזמן שתתקיים ההו"א הזו).

נספר כמה סיפורים קטנים ותורות מכל אחד, וננסה לבאר באותיות של חב"ד ולקשר לחתן וכלה:

ר' חייקא מאמדור, לפני שהגיע למגיד היה אברך שהיה מוכר כצדיק ופרוש, ופעם אחת המגיד התבטא שרואה שבאמדור יש מנורה שלמה ויפהפיה, והיא מלאה שמן, ויש לה פתילה וחסר לה רק א שוונדלע – צריך רק גפרור כדי להדליק אותה – ושלח את גדולי תלמידיו, בראשות ר' אהרן הגדול מקרלין לקרבו. הסיפור שנכנס לבית המדרש וראה את ר' חייקא לומד כדבעי, ושאלו מה עושה, וענה לו "איך לערן תורה לשמה". שאלו ר' אהרן אם כן איפה כל ה"דברים הרבה" שאומר רבי מאיר בפרקי אבות. ר' חייקא קצת נבהל, ור' אהרן מיד יצא וברח מבית הכנסת, ור' חייקא תפס עצמו ורדף אחריו ובקושי השיגו, ושאלו – אז מה עושים? אמר לו – בוא איתי, נוסעים למעזריטש. כך הגיע למגיד והתקרב לחסידות. הוא עצמו אמר אחר כך שהספיק לצום כמה וכמה פעמים משבת לשבת, וגם היה ער אלף לילות בלימוד תורה ועבודת ה', אבל לא זכה לטעום טעם ב'עבודה' עד שלא הגיע למגיד. ברגע שהגיע למגיד המגיד לקח את הגפרור והדליק אותו. זה סיפור התקרבותו.

הוא היה חבר גם של אדמו"ר הזקן, ובחב"ד יש סיפור מאד מענין עליו (אולי יש עוד, אך זה היחיד שאני זוכר כרגע): פעם אדמו"ר האמצעי ראה חסיד של ר' חייקא אמדורער מתפלל בדבקות, ומאד התפעל מתפלתו שמתפלל באמת, וקבל הרהור שהנה יש יהודי חסיד, לא של אבא, ומתפלל כך טוב – איך יתכן? הלך לאביו ושאל אותו דוגרי, איך יכול להתפלל כך בלי חסידות חב"ד בראש? אדה"ז ענה לו בניגון המסורתי (לא דבר, רק שר תמיד) – לא הוא מתפלל, ר' חייקא אמדורער מתפלל. זו לא עבודה מכח עצמו, אלא הרבי שלו מתפלל בתוכו, והענין שלנו בחב"ד שאתה תתפלל ולא שהרבי יתפלל בך. צריך להיות מקושר לרבי בשביל זה, אך צריכים עבודה בכח עצמו.

את ספר התורות שלו הדפיסו כמאה שנה אחרי הסתלקותו – "חיים וחסד" (יש שם הרבה דברים נחמדים – גם על התורה וגם עוד). הוא הסתלק בשנת תקמז – יומיים אחרי הרבי אלימלך. ר' זושא התבטא עליו שבחייו לא ידענו מי זה – חשבנו שזה בן אדם, ולא ידענו שזה שרף, ואני מספר לכם שעכשיו הוא ממשיך לבעור לפני הקב"ה (זה רק לקשר אותו לפרשת השרפים בישעיה – פרשה שלמדנו הרבה). יש שם תורה על פרשת השרפים. אצל האר"י מקשר את "ובשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" לשם א'נא ב'כח וכו' – שתי האותיות הראשונות של כל שם זה "ובשתים יכסה פניו" וכו' – יחוד העפיפה, שלמדנו באריכות בזמנו. במסורת שלנו יש על זה תורה שלמה מהמגיד, וגם אדה"ז מביא זאת. בדבריו, שתי הבחינות הראשונות זה כמעט אותו דבר כמו אצל המגיד, והחידוש הנחמד והעיקרי זה מה שכותב על "ובשתים יעופף". "ובשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" קשור לסוד תיקון היחס בין האיש והאשה – בושה (יש בושה רעה, שהנעם אלימלך מביא כדוגמה למדה רעה, אך בושה טובה זה "ובשתים יכסה פניו"), צניעות (עיקר הצניעות זה "הצנע לכת" – איך חסיד הולך, איך מכסה רגליו – וזה "ובשתים יכסה רגליו"), תשוקה (זה "ובשתים יעופף").

תורת ר' חייקא אמודרער (חיים וחסד עמ' 45 בנוסח שיש לי על המחשב בפי-די-אף): לכל שרף יש שש כנפים – לכאורה לעוף יש רק שתי כנפים, כך כתוב בזהר וכך בתניא שבשביל לעבוד את ה' צריך שתי כנפים, ואי אפשר לעוף עם כנף אחת בלבד וצריך אהוי"ר, אך מה זה שש כנפים? הוא מסביר שיש שלושה סוגים של עובדי ה'. יש עובדי ה' "בפנימיות עצמיות", שזה עבודת ה' בשכל (בחב"ד) – מי שעובד את ה' בשכל זה מעורר אצלו אהוי"ר, מתעוררת בו אהבה והיראה שומרת אותו מליפול מהאהבה (עיקר היראה בעבודת ה' זה היראה מניתוק האהבה – כך כותב אדה"ז, ויש כמה דרושים של ר' הלל על זה – ולכן היראה הרגישה לקשר האהבה שומרת על האהבה ומסוותת אותה). אהוי"ר זו היא "בשתים יכסה פניו" – פנים זה פנימיות ועצמיות. סוג שני זה עובדי ה' באמונה – והאמונה שלהם תקיפה, "אמונה אומן" – וגם להם יש אהוי"ר, יש אהבת ה' ויראה שלא יפול מתוקף אמונתו כי זה מעמיד אותו. אהוי"ר אלו הן "ובשתים יכסה רגליו" – כי רגלים זה האמונה המעמידה את הגוף (כמבואר גם בריש אגה"ק). החידוש שלו זה השלישי – בה כבר דבר עברית של ימינו – שיש טיפוס עובד ה' שהוא 'מעופף' (זו לשונו!), הוא לא יציב ועוד לא הגיע לשום דבר בעבודת ה', אך רוצה לעבוד את ה'. אין לו אפילו אמונה חזקה, ובוודאי לא פנימיות ועצמיות – הוא מעופף – אך הוא רוצה (מזכיר 'ווארט' של היהודי הקדוש שיש מי שעובד ה', ויש מי שלא עובד אבל רוצה לעבוד את ה' – ר' אייזיק במאמר השפלות והשמחה מסביר באריכות הלשון 'ער ווינשט זיך', שמישהו מאחל לעצמו הלואי שהייתי באיזה מקום רוחני – ויש מי שמאחל לעצמו לרצות וכו', ועד עשרים פעם בסוף הוא יגיע, אך אם יותר מזה... אין יאוש, אבל צריך לעשות תשובה). דוגמה למעופף בלימוד – יש מי שפותח ספר ולומד מתחילה ועד סוף, ויש מעופף שמציץ קצת פה וקצת שם ועובר לספר אחר וכו', בלי יציבות (אין לו את ה"יגיעת בשר" – עקביות, להתחיל ולגמור – שגם כן באה מאיזה מוחין). אומר שגם ליהודי המעופף יש אהבה ויראה – זה שהוא מעופף זה אהבתו, יש לו איזה חשק, ואילו יראתו שיאבד את העפיפה שלו (שזה הדבר היחיד שיש לו בחיים) – וזה "ובשתים יעופף".

אחר כך ממשיך ומסביר – וזה דומה לווארט של היהודי הקדוש – שכל אחד צריך לעבור את כל המדריגות האלו ולהשתנות. דורש את הפסוק הראשון של תהלים לד – "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו ילך" – ואומר ש"אבימלך" זה הקב"ה, ויהודי שעובד את ה' צריך לדעת לעבור מטעם לטעם – לקיים "בשנותו את טעמו". אם הוא טיפוס מעופף שידע לשנות טעם ולעמוד על הרגלים, וגם לעבור הלאה ולהגיע לפנימיות עצמיות (ברור שאצלו זה חב"ד – שכל – איך שהוא תופס חב"ד). מי שיודע לקיים "בשנותו את טעמו" זוכה ל"ויגרשהו" – הוא יגרש את היצר הרע, המתגבר עליו בכל יום. כדי להתגבר על היצר צריך לדעת איך לשחק עצמי פעם מעופף,ולהשתנות להיות מאמין, ולהשתנות להיות חב"דניק – אם אפשר לשחק משחק זה, אז אפשר לגרש את היצר הרע. פנימיות ועצמיות זה שכל, ואמונה זה רגלים, ועפיפה זה המדרגה הכי נמוכה. ההסבר הכי פשוט, שכל אחד עובר שלשה פרצופים – כל התפתחות והתבגרות זה בסדר של עיבור-יניקה-מוחין. חלב אם כדי לחזק את הרגלים – יניקה שנתיים, עד שהילד יוכל ללכת (יש ילדים שהולכים קודם, אך הסוד של חיזוק רגליים זה שנתיים יניקה, וזו עיקר פעולת החלב אם) – סימן שלפני כן, בזמן העיבור, עדיין טיפוס 'מעופף'. מי שמעופף רואה את כל העולם – בתוך הרחם. הוא בכלל עוד לא נולד – הוא במי שפיר, ושם מעופף בתכלית הקטנות. לפי זה גם העשרים פעם של רצון לרצות אצל היהודי הקדוש – זה עובר שעתיד להתקיים (יותר מעשרים פעמים זה נפל... – יתנוון ויפול – ולעיקר הפחד בכ מקום זה פחד מנפילה).

גם ביחס בין בני זוג (נקצר, ונרחיב בהזדמנות אחרת) יש יחס שהוא עפיפה – שני מעופפים – יש חשק, אבל זה יחס עוברי עדיין. אחר כך יש יחס של אמון – זה אמונה חזקה – עד שיש ווארט שכאשר לבני זוג יש אמון חזק זה בזו זה נותן חופש, כי לא צריכים כל הזמן להשגיח ולפקח, אלא אמון מלא שכל מה שתעשה או שתעשי וודאי הכי טוב. כל אחד מגבה את השני – עם פנית גב, בלי להסתכל מגבים. זה אמון. אחר כך יש קשר פנימי עצמי – יותר מאמון. כנראה שהשבע ברכות נותן כח להתקדם – לשנות את טעמו לפני אבימלך, וכך לגרש את כל היצרים וכל העמלקים (עמלק = ספק, כפי שהסברנו בשבע ברכות של שניאור בלוך, שצרך לגרש כל הספקות והעמלק). עיקר החידוש בפירוש שלו ביחס לכל מה שראינו עד כה – שבדרך כלל "ובשתים יעופף" היה המדרגה הכי גבוהה, ושני הקודמים רק הקדמה אליו. במפרשים ראינו שני פירושים ב"יעופף" – או כלפי מעלה, אל ה', או בשליחותם מה' אל המציאות. אצלו היוצרות מתהפכות – העפיפה הכי נמוך, וצריך להתקדם הלאה. היות שאלו ואלו דברי אלקים חיים צריך לומר שנעוץ סופן בתחילתן, ואותו אחד שמתחיל כמעופף בלתי יציב, בסוף – אם יודע לשנות טעמו לפני אבימלך – זוכה לעופף כלפי שמיא והתכל'ס בשוב לעופף למלא שליחותו בעולם. מי שהתחיל ממש מעופף בסוף יזכה לעופף ולהיות שליח נאמן של הרבי מלך המשיח ולהפיץ אורו של משיח בכל העולם.

עד כאן בעל ההילולא הראשון – ר' חייקא מאמדור.

ידוע שהחידושי הרי"מ כילד היה עילוי בעל שם עולמי. הוא התגדל אצל המגיד מקוז'ניץ, ואחרי שהסתלק המגיד מקוז'ניץ – לפני שהגיע לפרשיסחא (שזה מזלו...) הוא התקשר לבנו ר' משה אליקים בריעה והיה נוסע אליו. פעם אחת היה סיפור שהזמינו את ר' משה לשבת לאיזה מקום, בו היו הרבה מתנגדים לומדים גאונים, שרצו לעשות צחוק מהרבי שלא יודע ללמוד. עשו לו כזה מארב, שיקיפו אותו ויבלבלו אותו בקושיות ולא ידע לענות ואז יעשו שחוק גדול ממנו. הדבר הזה נודע לחידושי הרי"מ – שעדיין היה אברך צעיר – אז עשה את עצמו 'גרוב', חסיד פשוט לגמרי, התלבש לא מכובד וכו', והתיישב שם, וברגע שהתחילו לדבר בלימוד כמו אחד 'גארנישט' התחיל לומר גאונות ולהפריך כל סברותיהם, והם עמדו משתוממים ויצאו בבושות, וכך נגמר הסיפור. אחר כך ר' משה בן המגיד מקוז'ניץ נשקו על ראשו – הודה לו – ואמר לו תדע שאם אתה לא היית עושה את זה אבא שלי היה בא מהעולם העליון והיה מציל אותי. אחר כך החליט שיותר לא חסיד שלו – אמר שצריך רבי שיקרע לו את הגידים, ולא שיתן לו נשיקה במצח – ואז נסע לפרשיסחא. סיפור זה רק להדגיש את גדולתו בתורה.

עוד סיפור אליו: פעם אחת היה ברוז'ין – בפולין, חוץ מחב"ד באותה תקופה, שני גדולי הצדיקים היו הוא ור' ישראל מרוז'ין (מענין שיצחק-מאיר = בעל שם טוב, והרוז'ינער נקרא ע"ש הבעש"ט) – וידוע שר"י מרוז'ין נהג מלכות, הכל היה מצופה זהב והיתה לו אורוות סוסים מהודרים כמו שלמה המלך. לקח את חידושי הרי"מ לאורווה שלו להתפאר עם הסוסים שלו, ושאל אותו 'מה אתה אומר על הסוסים שלי?'. הם לא היו באותו ראש – החידושי הרי"מ אמר "גם זה הבל" (אתה כמו שלמה המלך, אומר לך כמו שהוא בעצמו אמר בקהלת). ר"י מרוז'ין נדנד ראשו בהסכמה ואמר "הכל ברא לכבודו". זו הברכה הראשונה של השבע ברכות – הולכים להקים בית, לקנות דירה וכלים, ו"גם זה הבל" וצריך לדעת גם לגבי כל ההבל הזה "שהכל ברא לכבודו".

תורה שלו (ה'לומדות' שלו בחידושי הרי"מ על הש"ס, אך הווארטים שלו בחסידות מובאים בשפת אמת – השפת אמת אמר שכל ספרו מיוסד על שני צדיקים, על סבו ועל לקו"ת לאדה"ז; מכל ספרי חסידות, כמה שזה גור, אפשר לשמוע בווארטים שם משהו חב"די – יותר מכל ספרי חסידות חב"ד – וזה בכלל שאכן זה ממקורותיו) הקשורה לפרשת "ויקהל": שפ"א (ויקהל תרל"ה) מביא מסבו עה"פ "ויבואו האנשים על הנשים" כי מדובר כאן במעלת בע"ת על צ"ג. כל מלאכת המשכן בשביל לכפר על חטא העגל, כמפורש בתורה – אחרי חטא העגל צריך לכפר בנדבת כל הכסף והזהב וכו' למשכן, והשראת השכינה בו היא סימן למחילת וכפרת ה'. מי חטא בחטא העגל וזקוק לכפרה? האנשים, אך הנשים לא חטאו, ולכאורה לא צריכות כפרה במשכן. האנשים כאן הבע"ת והנשים זה הצ"ג – והאנשים באו על הנשים, נעלים יותר. בכל הקמת בית ישראל – הקמת מקדש מעט – צריך לקיים "ויבואו האנשים על הנשים" (= לו פעמים הוי' = אהבה פעמים חסד), צריך לדעת שהאיש הוא בע"ת והאשה היא הצדיקה. סתם 'ווארט' יפה, שמן הסתם האשה היא הצדקת, והאיש הוא הבעל תשובה. יש 'ווארט' חב"די (בדיחה) שבעוה"ב יהיו שני תורים לקבל את הדין – תור אחד של הגברים שהאשה השתלטה עליהם, ותור שני של הגברים שהשתלטו על נשותיהם – ופתאום יגלו שתשעים ותשעה אחוז של הגברים עומדים בתור של אלו שהנשים השתלטו עליהם, ויש רק אחד שעומד בתור השני. יבואו וישאלו אותו איך זכית לעמוד בתור הזה – והוא עונה ברתת 'אשתי אמרה לי לעמוד כאן'. מה זה מלמד אותנו? הדרך היחידה להגיע לתור של הגברים שהשתלטו על נשותיהם זה רק להיות בעל-תשובה, תשובה עילאה, שבה נאמר שבעלי תשובה עומדים במקום שצדיקים גמורים אינם עומדים (משא"כ בתשובה מיראה – תשו"ת – אז הצדיק נעלה מבע"ת). לאנשים יש אלף-פלא יותר מלנשים (נשים = 400, מספר שלם) – וזוכים לזה רק אם עושים תשובה גדולה מאהבה, מתוך הידיעה שאני חטאתי והיא לא חטאה אף פעם, היא צדיקה גמורה. השפת אמת מסביר את הטעם – כדאי לצטט, כי יש בזה טעם חסידי – שעיקר התשובה זה בענין הרצון. בע"ת זה מי שהיו לו רצונים לא טובים, והוא השכיל לקחת את הרצון הזה – את הכח המתאוה – ולדעת איך להעלות את זה ולהשתמש ברצון הזה לה', לגייר את הרצון הזה. זה קונץ גדול מאד, ולצדיק אין עומק כזה בעצם מושג הרצון. אצל הצדיק מושג הרצון רדוד, בנאלי – זה בכלל לא מצדיק שיהיה לו רצון – ואילו בעל תשובה יש לו עומק ברצון.

לעניננו, רש"י מסביר את "ויבואו האנשים על הנשים" במובן אחר – אצלו "על" זה "עם" – ואילו בשפ"א זה "על גבי". בחסידות יש עוד פירוש, שהרבי תמיד מביא מרש"י על "והשיב לב אבות על בנים" – ש"על" זה "על ידי", שהבנים מחזירים את האבות בתשובה. גם כאן (כשאותו משקל, אנשים-נשים, כמו אבות-בנים) מתבקש לפרש על אותו משקל – "ויבואו האנשים על [ידי] הנשים", שהנשים השפיעו על הגברים. באמת האשה בראש – "עושה [מתקנת] רצון בעלה". לפי זה שלשה פירושים ל"על" – והכל נוגע ליחס ותיקון הקשר בין האיש והאשה – החידושי הרי"מ ש"על" זה ממש "על", הכי נמוך (רק שאומר שבאמת האנשים יותר גבוהים מהנשים בגלל שחטאו – מי שחטא יש לו אפשרות להגיע יותר גבוה אם יהיה בע"ת אמיתי); אצל רש"י מתפרש כאן "על" כ"עם", בשויון; ולפי פירוש רש"י במלאכי זה הפוך, כי הסיבה גבוהה מהמסובב, והאשה למעלה מהאיש – "אשת חיל עטרת בעלה". זה הדגם של בתי-אחותי-אמי במדרש, כשהאשה למטה זה היא "בתי" (הבת לא צריכה לחזור בתשובה, היא טהורה, אך לאבא מן הסתם יש על מה לחזור בתשובה), ושזה שוה היא "אחותי" (גם כאן יש עדיין יש א בתוך האנשים שאין לנשים – ר' חייקא מאמדורער אומר בשה"ש ש"פתחי לי אחתי" ר"ת פלא), ו"אמי" זה "האנשים על [ידי] הנשים" (וכמה שהכי גבוה, גם הכי מתיישב עם הפשט – מן הסתם האנשים באו לנדב על ידי נדבת הלב של הנשים, שדווקא להן יש חוש במה זה לבנות בית).

זה מתחבר עם התורה הקודמת: בתניא "בשתים יכסה פניו" זה דו"ר שכליים (עולם הבריאה) ו"בשתים יכסה רגליו" זה דו"ר טבעיים (מוטבע-רגליים) ו"ובשתים יעופף" – מצב לא יציב – זה מה שכתוב בתחילת דרך חיים שבעל תשובה בראשית דרכו הוא לא יציב. כעת נסביר איך הבע"ת מגיע בסוף למקום הכי גבוה. לע"ל "רוני ושמחי בת ציון" – ה"בתי" תעלה עוד יותר גבוה גם מ"אמי". בתניא ברור שמי שלא עזב לגמרי את החטא – כמו פגם הברית – הוא לא בע"ת, זה המינימום. לכן חידוש נפלא מה שכתוב בדרך חיים – מחזק בע"ת – שהקב"ה אוהב גם כאלו שרוצים לעשות תשובה ונופלים. אלו שלא יציבים ולא מסוגלים לעשות תשובה מעשית ולהשאר במדרגה זו. יורד על זה שזו לא תשובה, אך כותב שהקב"ה רואה את לבם ומחבב את רצונם לשוב. בסוף צריכים לשוב בצורה יציבה, זה "בשנותו את טעמו", אך ה' מחבב גם את הנסיון האמיתי שלא מצליח. אהוי"ר זו בעיבור, כמו בתוך הרחם, ואדה"ז עצמו כותב בתו"א שעיבור זה כמו בחלום – גם ר' אייזיק כותב שעיבור וחלום זה אותו ענין בעבודת ה' – שבחלום יש אי-יציבות גמורה, יש נשיאת הפכים. אתה מעופף – אתה כאן ושם ולא יכול לעמוד במקום אחד. נושא הפכים, או שזה הכי נמוך – כי אין בזה הגיון – או שזה הכי גבוה, בנשיאת הפכים אמיתית. לכן יש שני פירושים אם "היינו כחולמים" זה בגלות או בגאולה – בגלות לגריעותא ובגאולה למעליותא. בגלות החלום זה האי-יציבות לגריעותא והגאולה זה החלום האמיתי שיש בו נשיאת הפכים באמת. זה מקשר יחד את כל הענינים שדברנו – שיש גם אהוי"ר שעדיין לא אהוי"ר טבעיים, שבעל התניא יכול לחתום שם עבודת ה', כי מעופף, אך יש כזה דבר (זה שייך לרוב האנשים – הלואי – וכאשר אנו משתדלים להתקרב ולקרב אחרים בתשובה זה "יעופף" של ר' חייקא אמדורער, רק שהלואי שנזכה בסוף לעופף לשליחות וכו'). בתוך הבית צריך לדעת, שקודם כל שהבעל יהיה בעל תשובה – ואז פירוש ראשון, של חידושי הרי"מ – ואח"כ צריך להיות אחותי, שוה בשוה, ואחר כך צריך להכיר שכל מי שדוחפת אותי לעשות דברים טובים בחיים זה רק אשתי (וגם אני עומד בתור של הגברים למעלה – היא אמרה לי לעמוד שם...). אחר כך חוזר חלילה.

[השלמה (משבת כה אדר): ה'כנפים' שיש לנו כבני אדם – הן בגשמיות, הידים, והן ברוחניות, אהוי"ר שנודעו "לפרחא" – זה דווקא ה"ובשתים יעופף". אין בגוף האדם כנפים לכיסוי, וגם בפשטות כל אהוי"ר שלנו נועד לעפיפה. ביחס לזיווג, תפקיד הכנפים-הידים הללו הוא לחבק – זה החיבוק – כאשר ה"ובשתים יכסה פניו" זה לצורך הנשיקין ו"ובשתים יכסה רגליו" זה הזיווג עצמו (זה שתי זוגות כנפים לצורך כיסוי – "כסות" – כאשר בפשטות כיסוי הראש הוא לצורך הנשיקה וכיסוי הגוף והרגלים לצורך הזיווג) . זיווג נשיקין יותר נעלה, אך ההולדה עצמה דווקא מזיווג גשמי. לפי זה יש מעלה בכל זוג כנפיים – "בשתים יכסה פניו" זה "פנימיות ועצמיות", "בשתים יכסה רגליו" זה מעלת הזיווג (וכן היא מעלת הצניעות על הבושה, כמבואר בשער "הדר מצוה צניעות" – עכ"פ בספר באנגלית...), ו"בשתים יעופף" זה מעלת התשוקה-השליחות, כנ"ל. אחר הלידה – שהיא התכלית – מתחיל שוב סדר חדש של עיבור-יניקה-מוחין. לפי זה סדר הזיווג או פנים-רגלים-יעופף (בושה-צניעות-תשוקה) או חיבוק-נישוק-זיווג (יעופף-פנים-רגלים – כסדר הפסוק ב'עיגול' – אך אם רוצים לומר כמו ב"חיים וחסד" צריך לומר שיש איזה שלב של צניעות בין החיבוק לנישוק, או שעיקר הנישוק – פנימיות ועצמיות – זה מדרגתו השניה, שבזמן הזיווג).]