1

בע"ה

עזות דקדושה בשירת הים

התבוננות בעזות בתנ״ך ובחז״ל

ט׳ שבט תשפ״ו – ציוץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

׳ציוץ׳ ארוך ומסועף, הנסוב כולו על מושגי העֹז והעזות – פותח בהתבוננות בהופעותיהם השונות בשירת הים, ומשם מתרחב לריבוי הופעות והיבטים של עז ועזות בתנ״ך ובחז״ל, בפשט וברמז, תוך העמקה מופלאה במשמעויותיהם לאור הקבלה והחסידות. מוזמנים לצלול פנימה.

עזות משיח ותחית המתים

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַהוי'"[ב].

לפי הכלל[ג] שהאות א היא הפנימיות-הנשמה של האות ע (כך במבטא, וכך במספר, בסוד ע סנהדרין עם המופלא-האלף שמעליהם[ד]) הרי ש״אז״ הוא נשמת עז[ה].

״אז״ רומז לכנורו של משיח, כנור (״נר הוי'״[ו]) של שמונה (אז) נימין[ז]. והנה, ח המלים שאחרי "אז" – "ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להוי'" – עולות 2864, ח פעמים (ממוצע) משיח!

"אז ישיר" רומז לתחית המתים, כנודע[ח]. בשירת חנה כתוב בפירוש "הוי' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל וגו'"[ט] והיא מסיימת "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ"[י].

"ישראל עזין שבאומות"[יא], ופירשו[יב] שישראל עזין בנכונותם למסור את נפשם על קדושת שמו יתברך, ושהוא סוד עצם הלוז שלהם שממנה קמים לתחית עולמים[יג].

עזות השירה

ישנן עשר שירות בתנ"ך[יד], כנגד עשר ספירות בלימה[טו]. שירת הים היא שירת החכמה, עליה נאמר "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם"[טז] (שירת חנה היא שירת התפארת – "עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ"[יז]).

לאחר פתיחת השירה ב"אשירה להוי' כי גאה גאה גו'" היא ממשיכה: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה"[יח] – פותחים בעז. עזי-זמרת-יה (וכן עזי-זמרת-ישועה) ר"ת עזי!

והנה, הגאולה היא "ברוב שירה וזמרה"[יט] (בארבעת לשונות הגאולה, "וגאלתי"[כ] רומז לקריעת ים סוף ושירת הים, כנודע[כא]). כאן ה"זמרה" היא סוד ה-ז של עז.

שבחי דוד מלך ישראל חי וקים[כב] (שמלכא משיחא "דוד שמו"[כג]) מתחילים ב"יֹדֵעַ נַגֵּן"[כד] (ומסיימים ב"וַהוי' עִמּוֹ" – ״נעוץ סופן בתחלתן״[כה], מה"יֹדע נגן" הוא זוכה ״לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא״[כו], וד"ל). דוד הוא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל"[כז] ועליו נאמר "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". וכן פרק כא בתהלים פותח "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. הוי' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ"[כח] (ישמח אותיות משיח[כט], בו עוסק הפסוק[ל]) ומסיים "רוּמָה הוי' בְּעֻזֶּךָ נָשִׁירָה וּנְזַמְּרָה גְּבוּרָתֶךָ"[לא].

״עם זו״

והנה, "ישראל עזין שבאומות" רמוז בר"ת "עם זו"[לב], ביטוי המופיע פעמיים (״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים [עזים] יָקוּם דָּבָר״[לג]) בשירת הים – "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ[לד] אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ"[לה]  ו״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״[לו] – ועוד פעם אחת בתנ"ך, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ"[לז].

שלש הפעמים הן כנגד חב"ד: "עם זו גאלת" בבינה (בלשונות הגאולה ״וגאלתי״ כנגד הבינה[לח]), "הָפַךְ יָם [עלמא דאתכסיא, בינה] לְיַבָּשָׁה [עלמא דאתגליא, מלכות[לט]]"[מ]; "עם זו קנית" בדעת ("דעת קנית כו'"[מא], דעת מקנה ודעת קונה[מב])[מג]. "עם זו יצרתי לי", סוד "יוֹצֵר אוֹר״[מד], "אוֹר יִשְׂרָאֵל"[מה], בחכמה, ראשית גילוי אור[מו] (בראשית-בחוכמא[מז], בשביל "תוֹרָה אוֹר"[מח] ו"אור ישראל"). ב"עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" – ה יודין[מט] (אות החכמה, ה-י של שם הוי' ב"ה), י פעמים ה, "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ"[נ], "יהל אור"[נא] החכמה (יה הוא שם החכמה[נב]).

עז רבתי

"עם זו" במשולש פרטי עולה 3354, ג"פ 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נג].

"שמע" לשון אסיפה[נד], כמו "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם"[נה] (ות"י ״וכנש״, כמו "הָעֵז אֶת מִקְנְךָ"[נו] ות"א "כנוש"). ב"שמע" ע רבתי, ומתבקש לצרף אליה את ה-ז רבתי שבתנ"ך, להיות "עז" רבתי (שהוא-הוא עד רבתי של שמע, וכידוע ש-ד ו-ז מתחלפות[נז]) – "וְהָעַוִּים [כמו עזים] עָשׂוּ נִבְחַז״[נח] (ב-ז רבתי). העוים עבדו לכלב, שנקרא "נבחז" על שם שנובח בעזות ומראה (״חז״ לשון חזיון-ראיה) שיניו בעזות[נט]. ואיתא בגמרא שכשם שישראל עזין שבאומות כך כלבים עזין שבחיות[ס] (כמ"ש "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ"[סא], יש גם כלב עז דקדושה – כלב בן יפנה[סב], ודוק).

בזכות "לֹא יֶחֱרַץ[סג] כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"[סד] (בטול טבע העזות של הכלבים כדי לעשות את רצון ה', ואף 'מסירת' העזות שלהם ל"ישראל עזין שבאומות" כדי לצאת ממצרים בעזות וביד רמה[סה]) זכו הכלבים לחתום את פרק שירה[סו] (היוצא משירת הים, הפותחת בשירת השור[סז], "אשירה להוי' כי גאה גאה") בשירת "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה עֹשֵׂנוּ"[סח], הפסוק שאמר אדם הראשון לפני החטא לכל מעשה בראשית[סט] – היינו עזות האדם לכנס (העז-כנוש) את כל הנבראים יחד סביב עבודת ה', וד"ל.

"שמע" "נבחז" ס"ת עז (רבתי), ושאר האותיות (שמ נבח[ע]) עולות 400, שלמות של כ ברבוע, ת, תכלית כ"ב אתוון דאורייתא[עא].

עיון וזכרון

עז ר"ת עיון-זכרון: בשבת שירה יש לעיין באופן מיוחד בשירה ולזכור את הנס של קריעת ים סוף (משל עיקרי בדא"ח לסוד התהוות כל העולמות יש מאין בכל רגע תמיד[עב]).

ועיין בבונה ירושלים[עג] שגם עיון וגם זכרון בסוד "רֵאשִׁית חָכְמָה"[עד], אלא שע"י עיון ממשיכים אור חדש וחיות מחודשת מלמעלה למטה, ועל ידי כח הזכרון, שהוא כח הקיום (קיום החיות, להיות "חי וקים" לנצח) מעלים את האור שנתפס במח מלמטה למעלה ועד שמגיע לשרשו במעין החכמה שמשם נובע אור חדש כו'[עה].

העיון הוא בסוד "הבן בחכמה"[עו], "שומעים את הנראה"[עז], יחוד או"א עילאין (על ידי "אור המאיר לעצמו", בעיון והעמקה בתוך עמו), והזכרון הוא בסוד "חכם בבינה", "רואים את הנשמע" ("וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת"[עח] במתן תורה), יחוד ישסו"ת[עט] (על ידי "אור המאיר לזולתו" – המשכת מוחין לזו"נ – בסוד הזכרון שעניינו להאיר-להזכיר הלאה, כנ"ל, על דרך "'זכור'[פ] בפה"[פא])[פב].

כל זה הוא בסוד "החכמה תעז לחכם" על ידי עיון-זכרון, ובפרט בנוגע לשירת הים (סוד "הוי' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן"[פג] בעיון-זכרון, וד"ל). והנה, עיון-זכרון עולה "מקור חכמה"[פד]!

עזות החצוצרות

רמז מובהק לקשר בין הקהלת העדה ו"עזי וזמרת יה" (של שירת הים) יש בפרשת החצוצרות, בהן מקהיל משה (מקור העז של עם ישראל) את העדה:

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף... וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה... וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים... וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת... וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם... וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם... וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת... וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי הוי' אֱלֹהֵיכֶם"[פה].

והנה, בתנ"ך החצוצרה נקראת "כלי עז"[פו]! כולה אומרת "עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם"[פז] (ל״עם זו״), להקהל ולצאת למלחמה ולנצח (גם במשמעות של ניצוח על תזמורת החצוצרות).

"אז ישיר" עולה 528 (לב במשולש) – כלי עז (137, קבלה כו') ועוד כלי עז במילוי (391, ישועה – "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה").

צירופי ״עז״ בתנ״ך

בתנ"ך ה"עז" מצטרף לחמשה דברים: "עז ותעצמות" (כנ"ל),"עז ותפארת" (כנ"ל), "עֹז וְהָדָר"[פח], "עֹז וְתוּשִׁיָּה"[פט], "עֹז וְחֶדְוָה"[צ].

שרש העז בגבורה דעתיק, כח המשכיל שבנפש[צא] (המעין הנובע, "ראשית חכמה" הנ"ל בבונה ירושלים, לשם מגיעים העיון והזכרון, כנ"ל) ותכלית גילוי העז במלכות ("יֶתֶר עָז" היינו כתר מלכות[צב]). אך חמשת הדברים הנ"ל המצטרפים לעז הם כנגד חמש הספירות מגבורה עד יסוד: "עז ותעצמות" – גבורה; "עז ותפארת" – תפארת; "עז וחדוה" – נצח; "עז ותושיה" – הוד; "עז והדר" – יסוד, וד"ל.

והנה, גבורה תפארת נצח הוד יסוד עולה 1540, 20 פעמים (ממוצע כל אות בשמות הספירות) עז!

סגולה לחיזוק העז

ומהי הסגולה לחיזוק העז בנפש? שתית יין ענבים (בבינה-שמחה[צג], יין המשמח[צד]) ומשיחת שמן זית (בחכמה[צה], ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ״[צו], וכן בסוד "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ"[צז], וד"ל). והיינו סוד שני היחודים הנ"ל של "שומעים את הנראה", עיון, יחוד או"א עילאין, ו"רואים את הנשמע", זכרון, יחוד ישסו"ת. והרמז: ענב-זית ר"ת עז. ענב-זית עולה 539, ז פעמים עז! ענב-זית בהכאה פרטית עולה 1790, משיח פו"א.

עז – בנין כתר דז״א מתפארת דאמא

והנה, עז הוא פרצוף התפארת של אתב"ש[צח] ("עז ותפארת במקדשו", כנ"ל). כשם שהאות ז היא האות השביעית-החביבה[צט] מתחלת האלף-בית, כך האות ע[ק] היא האות השביעית-החביבה מסוף האלף-בית – ז באור ישר ו-ע באור חוזר, וד"ל.

ובפרט, היות שחילוף אתב"ש בכלל הוא בבינה, כנודע[קא], וכן עז הוא פרצוף האחור של התפארת (זע, לפי סדר האותיות, הוא פרצוף הפנים), נמצא שעז הוא בסוד מה שמפרצוף התפארת דאמא נעשה הכתר דז"א[קב], מלכא, קודשא בריך הוא, וד"ל. היינו מקור העזות דקדושה של "ישראל עזין שבאומות" (כאשר הבושה דקדושה, מ-ג סימני היחוס של נשמות ישראל[קג], היא בחכמה דז"א, ירא בשת[קד], וד"ל).

בן עזאי ובן זומא

מדת העז היא מדתו של בן עזאי, שהציץ ומת[קה], סוד "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה"[קו] (העולה 591, 3 פעמים 197, עז במילוי: עין זין – עז ועוד "ינין [שמו]"[קז] של מלך המשיח[קח]).

בן עזאי הוא החבר של בן זומא (שהציץ ונפגע) – עזאי זומא ר"ת עז! והם כנגד חכמה ("החכמה תעז לחכם") ובינה, כמבואר בכתבי האריז"ל[קט] בסוד "ארבעה נכנסו לפרדס״ (כאשר רבי עקיבא כנגד עטרא דחסדים דדעת ואלישע-אחר כנגד עטרא דגבורות דדעת).

עזות דקליפה ועזות דקדושה – פגם הברית ותיקון הברית

והנה, לשתי האותיות ע ו-ז אותו מילוי, עין זין, באותו ניקוד[קי], פתח-חיריק, דהיינו המשכה מחכמה לנצח[קיא], ודוק.

האות עין היינו סוד העינים, כפשוטו. האות זין היא אות האזנים (סוד האיזון, מאזנים, מתקלא, עולם התיקון "דאשגחן אפין באפין"[קיב], דהיינו יחוד "פָּנִים בְּפָנִים"[קיג], "עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ"[קיד], וכנודע שבלשון חז"ל איזון מכונה "עיון"[קטו], וכנ"ל בסוד עיון-זכרון, ״יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר״[קטז], וד"ל), וגם לשון כלי זין, "חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית"[קיז], אות ברית קדש (כמפורש במדרשי חז"ל[קיח]).

לפי זה, עזות דקליפה היא פגם הברית (עריות-זנות, משרש עבודה זרה, "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם [מינות, עבודה זרה] וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם [זנות] אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"[קיט]) ואילו עזות דקדושה היא תיקון הברית (בשניהם יש עז מצח ועז פנים, היינו מזל עליון, במצח, ומזל תחתון, בפנים-עינים – התלבשות יסוד עתיק במצחא דאריך ו" בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי"[קכ], וד"ל). מעזות דקליפה נולד ממזר, שהוא עז פנים ועז מצח, ובכל זאת בהעמקתו בתורה (עיון-זכרון) הוא הופך את העזות לקדושה, שעל כן "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ"[קכא] (ועד שהממזר נעשה "פלא יועץ"[קכב], רופא נפשות).

במספר קטן, עין עולה זין, 13, אחד-אהבה, וביחד עולים 26, שם הוי' ב"ה. "אחד באחד יגשו"[קכג], היינו כח האחד – ריכוז והתאחדות – של עז, סוד "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי [אותיות 'שתי עם זו' – 'עם זו גאלת' ו'עם זו קנית' של שירת הים, כנ"ל] כִּי עֹז לֵאלֹהִים״[קכד].

״על זאת״

והנה, לפני שמונה עשרה של שחרית אומרים "וים סוף להם בקעת וזדים טבעת וידידים העברת... על זאת שבחו אהובים... ונתנו ידידים זמרות שירות ותשבחות ברכות והודאות..." – "על זאת" ר"ת עז.

בתנ"ך יש חי "על זאת", וביניהן "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא גו'"[קכה], פסוק המבואר באריכות בהקדמת ספרנו שכינה ביניהם ("לעת מצא" סוד "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב"[קכו]). "על זאת" במילוי (עין למד זין אלף תו) עולה שלום בית, סוד "אעשה לו עזר כנגדו"[קכז]. "על זאת" עולה ״עזר [כנגדו]״ ועוד ג"פ עז (עז פו"א).

"על זאת – יתפלל"[קכח] מלמד שעיקר העז הוא בתפלה (ועוד שני "על זאת" הם על התפלה והעתירה לה' – "וַיִּתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וִישַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל זֹאת וַיִּזְעֲקוּ הַשָּׁמָיִם"[קכט] ו"וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת וַיֵּעָתֵר לָנוּ"[קל] – ועוד, התפלה היא בחינת נפש, כנודע[קלא], ונאמר "תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז"[קלב]). כך מפרשים בחסידות[קלג] ש"ישראל עזין שבאומות" בעומדם לפני עצמותו ויתברך ומקיימים "'בכל קראנו אליו"[קלד], "'אליו' ולא למדותיו"[קלה] ח"ו, בעזות של הפניה הישירה אל עצמות ה' (ויש מפרשים[קלו] גם על קיום המצוות בכלל, בעזות לגשת לקיים את רצון ה').

ענוה-זימון-זריזות

אחרון אחרון חביב:

תחלת העקדה: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי"[קלז]. על "הנני" פירש"י: "כך היא ענייתם של חסידים לשון ענוה הוא ולשון זימון". ענוה-זימון ר"ת עז.

"העז והענוה לחי עולמים"[קלח]. עז-ענוה עולה 208, אז פעמים הוי', יצחק ("כִּי אַתָּה אָבִינוּ"[קלט] לע"ל[קמ]).

זימון לשון זמן. עז ר"ת עת זמן (ושאר האותיות – ת מן – עולות ע פעמים ז!) – "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם"[קמא] (כל כח העתים של קהלת, יד ו-יד, הן בסוד "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים", וד"ל).

ענוה-זימון במילוי עולה 539, ז פעמים עז (כנ"ל).

עיקר ביטוי הזימון של אברהם אבינו הוא ב"זריזותיה דאברהם"[קמב], ומבואר בתניא[קמג] שעיקר נסיון העקדה הוא זריזות אברהם, באהבה רבה, לקיים את דבר ה'.

עז ר"ת ענוה-זריזות, 761 (20 בהשראה), "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל"[קמד], חותם תורתנו הקדושה, "הכל הולך אחר החיתום״[קמה] – "הוי' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן הוי' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם"[קמו] (חותם התורה שבעל פה[קמז], ודוק).