1

בע"ה

התוועדות "בואכם לשלום"

ר"ח סיון ס"ה – נתב"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

"ארץ יראה [משעת בריאת העולם ועד מ"ת, ואז] ושקטה", כי כל הבריאה על תנאי נברא שישראל יקבלו את התורה (ובסוד "... יום הששי [ב-ה הידיעה]. ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – הכל עומד ותלוי על יום הששי לחדש סיון, זמן מתן תורתנו). הפסוק מתחיל "משמים השמעת דין [ארץ יראה ושקטה]", מכאן שעשרת הדברות ("מן השמים דברתי עמכם", "מן השמים השמיעך את קלו"[ב]) הם "דין" (וכמו שנאמר בפסוק הכותרת לעשרת הדברות, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", שם אלהים דווקא, מדת הדין, עיין רש"י וראה לקמן). לפי זה, ה"יראה" היא לא רק עד מתן תורה ולא עד בכלל, אלא עד ועד בכלל. וכן נאמר במפורש בהמשך הפרשה שגילוי האלקות שהיה במתן תורה היה – "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". הארץ החיצונית אמנם שקטה מיראת הקיום שלה, אך הארץ הפנימית – "כי תהיו אתם ארץ חפץ [חפץ היינו פנימיות הרצון, פנימיות הארץ] אמר הוי' צבאות" – קנתה בנפשה את היראה הפנימית והתעצמה אתה, היראה ש"על פניכם" (זו הבושה – ירא בשת אותיות בראשית, תכלית בריאת העולם), לנצח.

השבוע האחרון של ספירת העמר, הוא שבוע המלכות, השבוע של "אשה יראת הוי'". במשך כל ימי הספירה היא סופרת את שבעת הנקיים שלה (כמבואר בזהר). אך עיקר ספירתה הוא בשבוע האחרון, שבעה הימים שלפני "'ביום חתונתו' זה מתן תורה". מיום ליום מתגבר המתח, היראה, שמא ימצא כתם בספירת הנקיים ח"ו ותתקלקל הספירה. יראה זו היא הסימן המובהק של געגועיה האמיתיים של ה"אשת חיל", ה"אשה יראת הוי'", לבעלה (ומפני כך דווקא "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר"[ג]). למה היא כל כך פוחדת? כי ידע איניש בנפשיה שמצדו, בלי סיעתא דשמיא, ודאי יתקלקל. אם הוא מפחד, מתוך הכנעה וגעגועים – ה' עוזר. על זה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" ר"ת אמת – "אין אמת אלא תורה", היינו תנאי מוכרח לקבלת התורה (בשמחה – "אשרי [אדם מפחד תמיד]" – ובפנימיות). מתוך הפחד ממציאת הכתם הטמא היא זוכה בחג שבועות, זמן מתן תורתנו, למציאת כתר תורה (יגעתי – התגעגעתי – ומצאתי תאמין) עליו נאמר "ראשו כתם פז"[ד] (כתם ר"ת כל שלשת הכתרים, כהונה תורה מלכות, הכל נכלל בכתר תורה של חג השבועות).

במתן תורה, היראה הופכת פנימית ועצמית[ה] (אצל נשמות ישראל) כנ"ל וה"שקטה" מלבישה את היראה הפנימית מבחוץ. הפנימיות היא למעלה מהזמן, בחינת "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע". צריך להיות תמיד "תען לשוני אמרתך" (סוד "... לאמר. אנכי הוי' אלהיך..."[ו]) ביראה כאז. לפני מתן תורה היראה היתה בעיקר של "עולמות" ובמתן תורה היא נעשית בעיקר בדרגת "נשמות" כנ"ל, היראה עולה דרגה ונכנסת לנשמות, מתחדשת "יראתו על פניכם"[ז], ירא בשת כנ"ל.

האמנם מתן תורה הוא בשביל שקט, בשביל לחיות חיים שקטים?! שקט זה מצב של העולם הבא (יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים), ואילו התורה ניתנה לישראל כדי שנזכה להיות "מהלכים בין העומדים" (גדולים במדרגה ממלאכי רום), וכידוע שהחוש של חדש סיון, חדש מתן תורה, הוא חוש ההילוך – "'הליכות עולם לו' – אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". מתן תורה הוא כדי שיתקיים בנו "ילכו מחיל אל חיל [חילא דאורייתא]" שעל ידי כך דווקא "יראה אל אלהים בציון" (וחז"ל אמרו שאפילו בעולם הבא אין מנוחה לצדיקים, "ועמך כלם צדיקים", שנאמר "ילכו מחיל אל חיל", ראה תניא באגה"ק שבסוף תהיה מנוחה, וראה בדא"ח לאדה"א שאין מנוחה מצד הגבורות ויש מנוחה מצד החסדים בעת ובעונה אחת, כך נחלת ה"יש" של העוה"ב). אין הכי נמי, הרי "לכולי עלמא בשבת [מנוחה] נתנה תורה", כמבואר היטב בדבר מלכות של הרבי לפרשת במדבר, עיי"ש. ה' נתן לנו תורה בשבת כדי שנזכה לקיימה (בהליכה-התקדמות מתמדת) מתוך מנוחת הנפש וגם מנוחת הגוף.

יראה שקט (ר"ת יש – "להנחיל אהבי יש") = 5 בחזקת 4 = אדם במילוי. בעשרת הדברות יש תרך אותיות, אך ראה בספר הפרדס בשם הראשונים שכתר זה (כתר תורה הנ"ל) שייך לסוד של שם הוי' עם כל הניקודים האפשריים. יש חמש תנועות גדולות וכנגדן חמש תנועות קטנות, כנגד ה"ח וה"ג שבדעת (האותיות הן כנגד הספירות והצנורות שבין הספירות, לא כולל הדעת – כשיטת הפרדס – והדעת היא סוד הניקוד, הנשמה של האותיות, לכן אין לה כלי בפני עצמה), וכאשר מנקדים את אותיות שם הוי' בחמשת הנקודות הגדולות, בסוד "פִיתוּחֵי חוֹתָם" כמובא בספר הפרדס, יש חמש אפשרויות ניקוד תחת כל אות ובסה"כ יש 5 בחזקת 4 אפשרויות של היגוי שם הוי' (אך הן גם בסוד כתר – ולאו דווקא תרכה – משום שכל אפשרות בה כל ארבע האותיות של השם מנוקדות באותה ניקוד לא נספרת). כמובן, אין הוגים את השם בפה אלא בלב בלבד (בסוד "והגיון לבי לפניך – הוי' [צורי וגאלי]"[ח]).

גם שבת היא בסוד ירא-שבת – יש בה גם יראה וגם שקט, כמו במתן תורה. לכך אנו – ה"ארץ חפץ" של ה' (כנ"ל) – צריכים לשאוף, להיות "ארץ יראה ושקטה". מתחיל בדין – "השמעת דין" – אז ברור שיש יראה. "וידבר אלהים [שם הדין כנ"ל] את כל הדברים האלה לאמר" (אף שמבואר בחסידות שכאן הגבורה היינו תגבורת של גילוי העצמות, אך בכל זאת מדובר בשם דין), התורה נתנה "מפי הגבורה" ושבועות הוא החג של יצחק אבינו. העבודה של מתן תורה היא "יראה ושקטה". מי שהכי הדגים זאת הוא הבעל שם טוב, ששבועות הוא יום ההילולא שלו. היתה אצלו יראה פנימית שלא היתה כמותה מעולם (ולא תהיה כמותה עד משיח). בחוץ הכל שמח (כמו שאצל ה' – "עז וחדוה במקומו", בבתי בראי), על דרך "שמחים כנתינתם מסיני". אם יש יראה שקטה – השמחה מתגלה (קבלת התורה בשמחה, בחוץ, ובפנימיות, בפנים – יראה עילאה).

ברמזי וסודות הפסוק – תן לחכם ויחכם[ט]. שקט אותיות קשט (היינו אמת – "אין אמת אלא תורה") וקישוט (תפארת ישראל – "תתן אמת ליעקב", קשט למקושט). תיקון ליל שבועות הוא בסוד כד קישוטי כלה (כד ספרין דאורייתא), קישוט ה"אשה יראת הוי'" להיות "היא תתהלל" (בחן ויפי שלה, שבמקום "שקר החן והבל היפי" יש לה חן אמת ויפי של ממש), עם נשיאת שני ההפכים של יראה ושקט. אז נתנה תורה – "קֹשט דברי אמת".

כשמתעורר האדם בדינין על חברו (שנדמה לו שאין חברו הולך בדרך הישר) עליו לומר לעצמו "קשוט עצמך [ורק אחר כך קשוט אחרים]". ה"קשוט עצמך" תחלה משקיט וממתיק את הדין, מרגיע את הנפש ומכשיר את האדם להיות כלי לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.