סעודת פורים

סעודת פורים ע"ה – בית הרב, כפר חב"ד

א. "ונוח מאֹיביהם" – קביעת החג ביום המנוחה

עניני מחית עמלק

[דברו על השפ"א שאומר שכל מחית עמלק היא "מחר" – "צא הלחם מחר בעמלק", "יבוא המלך והמן גם מחר", "וישבת המן ממחרת", "גם מחר" וכו'.] הבטוי בפסוק "מחה אמחה" הוא כמו 'מחר אמחה'. "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – כל פעם זה גם לדור הבא, מחר... מחית עמלק היא בחינת קבלת שכר עליה נאמר "'היום לעשותם' ומחר לקבל שכרם".

מישהו שאל במייל על תרגום יונתן לפסוק "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", שכותב "[וישיצי יתהון לתלתי דריא] מדרא דעלמא דעלמא דין ומדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי" ('[ויכלה את עמלק משלשה דורות] מדור העולם הזה ומדור המשיח ומדור העולם הבא') – איך יתכן שיהיה עמלק בעולם הבא? [הרב הסביר כבר פעם בפורים שעמלק קם לתחיה כדי שיהיה אפשר למחות שוב ותהיה חיות במצוות.] אז צריך לשלוח לו מה שאמרנו אז. אבל כעת רצינו לומר – קשור למה שהסברנו אתמול – שכל מקום שיש צמצום בסדר השתלשלות, כל מקום של חשך, יש גם אחיזה לעמלק. "ב-י נברא העולם הבא", ו-י היא צמצום, אז גם שם יש איזה שרש של עמלק בדקות שבדקות, שאצל צדיקים, הרמוזים ב-י של העולם הבא כנודע, הוא חמור מאד.

במדרש מובא על "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – "מדורו של משה לדורו של שמואל לדורו של מרדכי ואסתר"[1] ("מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" ועוד משה שמואל מרדכי אסתר עולה ו"פ "מלחמה להוי' בעמלק"[2], דהיינו ו צירופי ג תבות "מלחמה להוי' בעמלק"!). יש לומר ששלשה דורות אלו, שכולם בעולם הזה, הם כנגד הנר"נ של עמלק, ואילו מלחמת עמלק בימות המשיח ומלחמת עמלק בעולם הבא הן כנגד הח"י (המקיפים) שלו. נמצא שיש ה מלחמות בעמלק, מתאים לכך ש-ה הדורות מאברהם ועד לעמלק – אברהם יצחק עשו אליפז עמלק = ה פעמים עמלק. הנר"ן שלו היינו כנגד עמלק אליפז עשו (ע"כ הכל בסט"א) ואילו החיה שלו כנגד שרשו הנעלם ביצחק, שייך למלחמת עמלק בימות המשיח, והיחידה שלו כנגד שרשו הנעלם באברהם, שייך למלחמת עמלק בעולם הבא.

[היו הרבה ניגונים ודיבורים עם מוזיקאי אמן (שמעבד את ניגוני הרב) על ניגונים.]

"עבדי אחשורוש" גם בנקמה בגוים

נגנו "ויהי בימי אחשורוש".

"אכתי עבדי אחשורוש אנן" – אנחנו עבדים של אחשורוש, לכן לא אומרים הלל בפורים[3]. לא רק ש"עבדי אחשורוש אנן", הדבר בא לידי ביטוי גם בעת שעשינו נקמה מאויבינו – הכל היה צריך להיות ברשות אחשורוש. מגלים תושיה ויוצאים להלחם, אבל הכל צריך להיות בגושפנקא דמלכא – עם רשות מאחשורוש. זה עוד יותר מביש – לא רק שמגביל אותנו בכלל להיות לו עבדים, אלא שגם כאשר כבר עושים משהו טוב, הנובע מנקודת היהדות שלנו, צריך להיות עם תעודת הכשר שלו, כך שבעצם כל מה שעושים הוא בשליחות אחשורוש, אנחנו עבדים שלו ועושים הכל בשליחות שלו.

הבטוי "ובבזה לא שלחו את ידם" כתוב במגילה שלש פעמים, ו"בתלת זימני הוי חזקה". למה רק הרגו את האויבים, את עמלק, ולא שלחו ידם בביזה? הרי מגיע לשלול אותם כמו שהגזרה של המן היתה "ושללם לבוז"?! רש"י כותב שלא לעורר את העין הצרה של אחשורוש – אם היו לוקחים את הכסף היה מעורר אצלו עין רעה. אפשר לחשוב ש"ובבזה לא שלחו את ידם" מחמת צדקות – היהודים צדיקים, רק הורגים ולא לוקחים את הכסף, כמו אברהם אבינו. אך רש"י אומר שלא זו הכוונה – הכוונה שפשוט התחשבו במלכות, בהיות היהודים תחת אימת המלך אחשורוש.

גם בקדושה "'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך", וכך בכל מלכות (ועוד ביותר אצל מלכות של גוים) – יש אימה, ובכל דרך צריכים להתחשב איך המלכות תקבל זאת. ההסבר שאמרנו כעת בא להעמיק את ההבנה מה כל כך גרוע בכך ש"עבדי אחשורוש אנן" – שגם כאשר עושים תושיה וגבורה, עושים זאת בשליחות אחשורוש, וגם אחר כך כל הזמן צריכים להתחשב בו, לא לקחת שום דבר כדי לא לעורר אצלו עין צרה.

[נכנסו בשירה חבר'ה מיצהר]

מעלת השינה בפורים

[השפת אמת אמר שמצטער שלא אכל יותר וישן פחות – כל גאולת פורים היא שישנו פחות, "בלילה הוא נדדה שנת המלך", ואכלו יותר, כל המשתאות.] כן, אבל עד אז ישנו הרבה – "ישנו עם אחד"[4]. ישנו הרבה, ואז התעוררו. פורים הוא חג של חשך. הרמ"א אומר שיוצאים ידי "עד דלא ידע" בשתיה ושינה. אם יש חג שיש בו מצוה לישון – זה פורים. אומרים שמי שסומך על הדעה הזו, לישון כדי לקיים "עד דלא ידע", הוא מתנגד. בכל אופן, יש כזה דבר, ובדור שלנו גם המתנגדים עושים "אתהפכא".

מת מצוה – מתנגד

אמרנו שהדבר היחיד שקודם לקריאת מגילה הוא מת מצוה. מתנגד אותיות מת-נגד. יש אחד ש"שויתי הוי' לנגדי תמיד" ויש אחד שהמת לנגד עיניו. יש זאת אפילו בקדושה, כמו "שוב יום אחד לפני מיתתך", שאדם מתנהג כאילו הוא הולך למות וזה מה שמעורר אותו לעשות תשובה. יש אחד שכל הזמן המת נגד עיניו, הוא מתנגד, וממילא גם דוחה את המגלה – הוא חושב שזה מת-מצוה, שמצוה לצייר את המת לנגדו.

יש שם קדוש, שלא יודעים אם נגיע להסבר שלו[5] – סאל, ר"ת "סוף אדם למות". מי שחושב כך ומכוון את השם הזה הוא מתנגד – שם של מתנגדים (אפילו בני הפילגשים של אברהם אבינו קבלו שמות...).

[יש הרבה תורות על שם סאל בכתר שם טוב.] יש הרבה כוונות בשם הזה: חוץ מ"סוף אדם למות" יש את הכוונה של "אתה סתר לי [מצר תצרני]" שהוא פסוק השייך לפורים, "אכן אתה אל מסתתר". עם ה-מ ("מצר") זה הס"מ, לכן צריך להפסיק, אבל בלעדיו שם סא"ל. זה גופא אומר ששם של קטנות – שם קדוש שמחיה את הס"מ, שם קדוש שמתאים למתנגד, מת-נגד.

מה ההבדל בסופו של דבר בין מתנגד לחסיד? שמתנגד, כמה שהוא יכול להיות גאון עולם – כמו הוילנער גאון – הכל יחסית מוחין דיניקה, וחסיד הוא מוחין דגדלות.

כל ענינו של הבעל שם טוב הוא להוציא אותנו ממצב של מוחין דקטנות, מוחין דיניקה, ולהביא אותנו למוחין דגדלות, תוך כדי שהוא מסביר לנו איך עלינו לעבוד את ה' כאשר נמצאים בקטנות כו'. והיינו סוד מחית עמלק (שבקרבנו), מחיה לשון מוחין כנודע.

"ישנו עם אחד"

הזכרנו שישנים כדי לקיים את ה"עד דלא ידע". לכאורה זו סברא של מתנגד, אך בכל אופן צריכים להפוך, שיכול להיות גם אצל חסידים, במיוחד אחד שהגימטריא שלו היא "ישנו עם אחד". המן אמר שאלוקיהם של אלו ישן הוא – "עורה למה תישן הוי'" – וגם עם ישראל ישן, כולם ישנים. ב"ישנו עם אחד" יש ט אותיות, שלש ברבוע:

י ש נ

ו ע ם

א ח ד

כתוב "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". לכאורה "גוי" הוא פחות מ"עם", וממילא "גוי אחד" הוא פחות מ"עם אחד" (רק שב"גוי אחד" יש את המעלה של "בארץ", משא"כ הנס של פורים, של "עם אחד" הוא בחו"ל). אנחנו "עם אחד", קשורים בעצם ל"הוי' אחד", וגם ה"עם אחד" שלנו ישן, "ישנו עם אחד". רק "עם אחד" עולה ענג, אבל יחד עם "ישנו" כבר עולה 489, שפע טל וכו'. הפנות של הרבוע הן אותיות שם א-דני – רמז מאד נדיר. באמצע יש את האות ע – כל ציור שיש בו ע באמצע הוא משהו מיוחד, יש לו עין אמצעית, הוא מסתכל עליך ואתה מסתכל עליו. עיקר השינה בעינים. מה הקשר בין א-דני בפנות ל-ע באמצע? כתוב "כי אתם המעט מכל העמים". חז"ל דורשים שאתם "ה מעט מכל העמים" – "כל העמים" הם ע ואתם סה משפחות (שם א-דני, המלכות) בפרשת פנחס, ה פחות מ"כל העמים". שאר האותיות, חוץ מהפנות, עולות משיח בן דוד. אם כן, רבוע מאד מיוחד של "ישנו עם אחד". איפה מוצאים אותו? כשהולכים לישון, כשישנים.

חג של מנוחה

כתוב כמה פעמים במגלה שקבעו את החג ליום המנוחה ולא ליום המלחמה שהיא לכאורה עיקר הנס. בפסח החג הוא יום יציאת מצרים, כמו יום הנצחון, אבל פורים וחנוכה הם ביום המנוחה. בחנוכה דורשים חנו-כה – חנו אותיות נחו – אבל עיקר החידוש שחוגגים את יום המנוחה הוא פורים דווקא, לפני חנוכה, וגם כתוב במפורש ומודגש במגלה כמה פעמים, "ונוח מאיביהם... ונוח בארבעה עשר בו... ונוח בחמשה עשר בו... כימים אשר נחו היהודים מאויביהם" (יש במגילה ארבע מנוחות – "ונוח... ונוח... ונוח... נחו" = מרדכי), שמחים בזמן של נח. בחג הזה קודם צריך להיות נח, זה חג נח – חג של מנוחה, גם אפשר לישון – יום המנוחה הוא יום שישנים.

עד היום-טוב היה מתח גבוה ביותר – שנה שלמה של מתח גבוה, אפשר לצאת מהכלים לגמרי, להשתגע לגמרי, מתח של שנה שלמה שמחכים ליום שלא יודעים מה יהיה גורלו – ופתאום בבת אחת המתח יורד ובא יום שכולו מנוחה, ואז עושים מיום הנח יום טוב.

נשיאת חן ומציאת חן במגילת אסתר

"ונוח מאיביהם" מזכיר לנו את "ונח מצא חן בעיני הוי'", כאשר חוגגים את פורים כדבעי מוצאים חן בעיני ה', כמו שאסתר נשאה חן בעיני כל רואיה וכו'. כתוב פעמיים שהיא נשאה חן: כשהיא באה לאחשורוש כתוב "ותהי אסתר נֹשאת חן בעיני כל רֹאיה", כשאתה ישן הרבה אתה מקבל פרצוף שכל אחד יכול להזדהות איתו, נדמה לו שאתה מהעם שלו. אחר כך "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך וגו'", ובאה במסירות נפש, וכתוב "נשאה חן בעיניו".

אחר כך, כשהיא מבקשת טובה מאחשורוש כתוב ג"פ "אם מצאתי חן בעיניך" – הביטוי השגור בתנ"ך. נשיאת חן כתובה רק במגלת אסתר, אבל לא מתאים לומר 'אם נשאתי חן בעיניך' – יש בכך התנשאות. נשיאת חן היא השלמה בין שני דברים שונים, נשיאת הפכים, אבל אם באים בשפלות למלך ואני עצמי אומר אז אומרת "אם מצאתי חן בעיניך" – שאני דומה לך, מוצאת חן בעיניך[6]. לא מתאים שתאמר שאני אחרת ממך אבל יש כאן נשיאת חן של נשיאת הפכים. כנראה ב"פ נשיאת חן הם כנגד יחידה-חיה ואחר כך ג"פ מציאת חן כנגד הנר"נ שלה.

שנה של מסירות נפש

בכל אופן, "ישנו עם אחד", "ונוח מאיביהם", קבעו את היום טוב ליום המנוחה, ומכאן השתלשל שגם בחנוכה כך. אם כי בחנוכה יש שתי דעות, אבל בפורים פשיטא שהחג הוא ביום המנוחה.

יש הרבה ששואלים למה קבעו כך. הרי היו הרבה ציוני דרך של נסים. יש את היום שתלו המן, יום שני של פסח, שבאמת כתוב בשו"ע שצריך להרבות בו בסעודה זכר לנס תלית המן. יש את משלוח הספרים. למה יש ביטוי "א גאנץ יאר פורים"? אמרנו שהאומר הלל בכל יום הרי הוא מחרף ומגדף, אבל בפורים לכאורה יש הצדקה לחגוג כל יום בשנה ולומר הלל – ראוי לומר הלל, ורק מפני טעם לא אומרים – כי היתה מסירות נפש של שנה שלמה. מי שמזדהה עם פורים, יכול להזדהות איתו כל השנה – כל השנה היתה מסירות נפש שלהם. בזכות זה קבלנו את התורה מחדש.

חג על מלחמה בלי ועדת חקירה

בכל אופן, מה היחוד של יום המנוחה? "שבעים פנים לתורה", ונאמר שני דברים – קשורים ל"אכתי עבדי אחשורוש אנן" (ואחר כך עוד דבר). לא רק שאנחנו במלכותו של אחשורוש והוא המלך ו"דינא דמלכותא דינא", אלא כמו שהסברנו שאפילו כאשר עושים דברים טובים – כמו נקמה באויבים – צריכים רשות שלו, אנחנו בעצם שלוחים שלו, ותוך כדי צריכים להתחשב בו, לא לקחת שום שלל כדי שעינו לא תהיה צרה בנו, "ובבזה לא שלחו את ידם", שרש"י אומר שזה מתוך התחשבות ברגש של אחשורוש.

במדינה הרגו חמשה ושבעים אלף, ובשושן הבירה הרגו ביום הראשון חמש מאות וביום השני עוד שלש מאות, וגם תלו את עשרת בני המן על העץ. במאמר מוסגר, דברנו על כך שהטבע הוא רצף נסים תכופים. הסמל לכך הוא האופן בו תלו את עשרת בני המן במחרוזת, כמו שכתוב בתרגום, כמו מחרוזת דגים (חדש אדר הוא מזל דגים). זו המחשה יפה לנסים תכופים – שכל רגע יש בן של המן תלוי על העץ. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" – כל רגע יש עוד בן המן ותכף תולים אותו, הם תכופים. בכל אופן, הרגו שם הרבה גוים.

למה ה' רצה שנקבע את היו"ט רק ליום המנוחה, "ונוח מאיביהם"? מה טמון במלים "ונוח מאיביהם"? יש לפרש שהיהודים – במיוחד היהודים שתחת איום אחשורוש, כל דבר תחת איומו, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", כל הזמן דואגים מה הוא יאמר – קבלו רשות להרוג רק את האויבים המושבעים, רק את העמלקים. מה היה אפשר לעשות למחרת, אחרי שהרגו 75,000 גוים? מיד היהודים הטובים היו צריכים להקים ועדת חקירה אם לא היו פשעי מלחמה לפי תקנות האו"ם. לא פשוט, אתה הולך והורג ביום אחד חמשה ושבעים אלף גוים – מן הסתם פגעת במישהו חף מפשע, ירית בלי להבחין. מה צריך לעשות מיד? מיד להקים ועדת חקירה אם לא היה פשע מלחמה.

השאלה למה לא חוגגים את מסירות הנפש של כל השנה, שהיא עיקר נקודת היהדות? לא – ה' חכה לראות אם יקימו ועדת חקירה ביום המנוחה או לא. כשהוא ראה שלא מקימים ועדת חקירה – אז ה' אומר שאפשר לעשות יום טוב. "ונוח מאיביהם" – נח לכם שהרגתם את כל האויבים, בלי יותר מדי לבדוק בציציותיהם, בלי שום נקיפת מצפון. כל שמחת החג – השמחה הכי גדולה בשנה, עד דלא ידע – עומדת ותלויה לראות אם ישנה נקיפת מצפון או לא. נקיפת מצפון היא ממש ההיפך משמחה עד דלא ידע, שמחה ללא שום מעצורים. מצפון הוא ענין "הצפוני", שרש היצר הרע שבתת-מודע של האדם.

רק אחרי "ונוח מאיביהם" אז "ועשה אותו יום משתה ושמחה וגו'". זה המבחן – האם אחרי שה' בנסים נותן לך את האויבים פתאום יש לך איזו נקיפת מצפון אולי הרגת מישהו שלא בדין[7]. אם אין – יש חג. כאשר רואים שהכל בסדר, שהיהודים רק שמחים – נס שהיהודים שמחים אחרי שהרגו חמשה ושבעים אלף גוים – על הנס הזה אפשר לעשות יום טוב. על כך נאמר "ונוח מאיביהם". עד כאן פירוש אחד מתוך ה"שבעים פנים" למה קבעו את היו"ט ביום המנוחה דווקא.

נסים המלובשים בטבע – מתח שדורש מנוחה

יש עוד פירוש, קשור למה שדברנו אמש – על כך שפורים הוא נס שמלובש בדרך הטבע ואילו ביציאת מצרים הכל נסים גלויים. מה ההבדל? ה' הולך לעשות לנו נסים גלויים – הוא יודע שזה נס גלוי, ואנחנו גם אחרי כך וכך מכות סומכים על ה' שיכול לגמור הכל (אמנם שואלים למה ה' לא עשה הכל ב'זבנג' אחד, שלח ברק וזהו, אבל סומכים על התכניות שלו – הכל בידיו יתברך, הוא יעשה את שלו, אנחנו סומכים עליו). בעצם כולנו רגועים, הכל יהיה בסדר. אמנם גם במהלך המכות ישנו מתח כלשהו, אבל כשיש הנהגה של נסים גלויים וכולם רואים שהם נסים גלויים – הכל מה', וה' ודאי יכול לעשות בדיוק מה שהוא רוצה, המתח אינו מתח קיומי עצמי. לכן מיד כשקורה הסיום – השיא של הנסים, שהקב"ה מכה וגומר הכל, בליל מכת בכורות ויציאת מצרים – מיד מוכנים לשמוח. כל הזמן התכוננו לשמחה, ולכן אפשר לקבוע את הנס מיד בו ביום.

מה שאין כן כשהסדר הוא נסים נסתרים – אסתר היא נס נסתר – נסים שמלובשים בדרך הטבע, לא גלוי ולא פשוט בכלל מה תהיה התוצאה. אף אחד לא יודע מראש מה ילד יום ואיך תהיה התוצאה של כל הסיפור כאן – לא אנחנו יודעים בדיוק מה יהיה, לכן אנחנו באמת במתח גבוה כל השנה, גם אחרי ששלחו את הספרים השניים ונתנו לנו רשות להנקם, אבל עדיין היו הספרים הראשונים שנתנו רשות לאויבים להרוג בנו ר"ל, ולא ידעו עד הרגע האחרון מה ילד יום.

לא רק אנחנו במתח גבוה, אלא גם הקב"ה. כשיש נסים גלויים המתח הוא כמו שרואים סרט שיודעים מה תהיה התוצאה, כבר בטוחים בהפי-אנדינג. אבל כשיש נסים מלובשים בטבע אין שום בטחון בהפי-אנד. רק באמונה פשוטה. לכן פורים הוא חג של אמונה פשוטה – "ארור המן", "ברוך מרדכי" – ואפילו הקב"ה מלמעלה, היות שהחליט בבחירתו החפשית להלביש את הנס בטבע, הוא קצת מגביל את עצמו בתוך הטבע, וכשאתה בתוך הטבע לא מאה אחוז ברור מה יקרה פה. לכן כולם במתח קיומי.

כשאדם במתח מאד גבוה, גם כשהוא מגיע לשיא וקורה הנס – יש איזו התפרקות, אבל לוקח יום עד שהוא מרגיש טוב, צריך ללכת לנוח ולקום מחר בבקר, ואז המתח גמר להתפרק, הוא מרגיש טוב, לחשוב בדיוק מה היה ולראות את גודל הנס שמלובש בטבע, ואז הוא קובע יום שמחה. הפירוש הזה הוא יותר פשט, שיש תופעה בטבע שנס נסתר מלווה בהמון מתח אצל אנשים, וגם אצל הקב"ה – גם הוא בתוך הסיפור. ה' דווקא אוהב את הנסים המלובשים בטבע, את המתח הגבוה – זה סיפור-סיפור, ויחסית כשהכל ידוע מראש זה סיפור בשביל ילדים קטנים. סיפור למבוגרים הוא סיפור עם הרבה מתח. בסוף נגמר בכי טוב, הולכים לישון וקמים בבקר, רואים שהשמש זורחת – רואים עולם חדש, כמו שכתוב על מרדכי.

"ונוח מאיביהם" – חוזרים לנח

אם כן, היו לנו שני פירושים ו"ונוח מאיביהם", שקובעים את החג ביום המנוחה. קשור גם למה שדברנו שבפורים "אכתי עבדי אחשורוש אנן" שחוזרים לזמן האבות, ואפילו לפני זמן האבות – חוזרים לנח, "ונוח מאויביהם". לחיים לחיים, שיהיה נח לכולם.

מלך שמטבעו יוצא – להוציא הרבה כסף

[שמו כסף על השלחן] כתוב שמלך הוא אחד שהמטבע שלו יוצא. בכלל, אם רוצים לקבל מלכות צריכים להדפיס כסף לתנועה – צריכים להתחיל להדפיס כסף, שהמטבע שלנו תצא. בלי להדפיס כסף המטבע שלנו לא יצא. צריך שיהיה לנו מטבע – אין משהו אחר. נחשוב מה לצייר שם. המטבע של אברהם אבינו – המלך הראשון – היה עם זקן וזקנה בצד אחד ובחור ובתולה בצד שני. צייר את עצמו ואת שרה בצד אחד של המטבע ואת יצחק ורבקה בצד השני של המטבע.

מה ההתחלה של המטבע? שיהיה הרבה כסף, שאפשר פשוט לחלק אותו לכולם – "מטבע יוצא". בשביל שהמטבע יצא לכולם צריך שיתנו המון כסף, ואז אפשר לחלק אותו, והשלב הבא אחרי שאתה מחלק אותו שאתה מדפיס – אתה מחלק כל כך הרבה, אז למה שלא תדפיס בעצמך. [המלך קודם מטביע] אבל יש תהליכים, כדי שיהיה מלך צריך הרבה כסף. נברך את תנועת דרך חיים ואת כל מי שקשור שיצא הרבה כסף ואז נוכל להדפיס מטבע שלנו.

"ונוח מאיביהם" – אתהפכא לאויבים

הפירוש הכי פשוט של "ונוח מאיביהם" הוא שנוח מאויביהם פשוטו כמשמעו – שניחא מהאויבים. כל זמן שנלחמים הם אויבים, אבל יום למחרת אפשר להגיע לאתהפכא – להגיד "ברוך המן", הענין של סעודת פורים עד דלא ידע – ואז נוח מאויביהם, ניחא לנו מהאויבים. בתורה "ונח מצא חן" בלי ו, אבל במגלת אסתר כל פעם כתוב "ונוח" מלא ו. ונוח שוה 70 – 70 אומות העולם שהן האויבים שלנו, אנחנו כבשה אחת בין שבעים זאבים. בפורים נח לנו עם שבעים הזאבים, גם עמלק, הכל ניחא לנו – יש כבר "ושעשע יונק על חֻר פתן", כח להשתעשע עם הנחש, הכי נח מהאויבים שלנו.

הפירוש הזה חוזר לפירוש הראשון, שלא מקימים ועדת חקירה, היות שנח מהאויבים אנחנו מאמצים גם את התכונה של האויבים – הרע נעשה כסא לטוב לגמרי – כמו שגוי אף פעם לא יעשה ועדת חקירה על שנלחם, כך אנחנו "גוי אחד", גוי למעליותא. אם כן, יש לנו כבר שלשה פירושים למה נתקן ביום המנוחה, שלשה פירושי "ונוח מאיביהם".

ב. חג החשך (מאמר ר"נ מדובראוונע)

אתכפיא ואתהפכא – פסח-אור ופורים-חשך

עיקר הווארט היה שפורים הוא חג של חשך. אמרנו שפסח מצד אחד הוא חג של אור, מעבדות לחירות, שעם ישראל יוצא לאור – הוא חג של לידת העם, כמו שאומרים שהתינוק יצא לאור עולם – ה' הוציא אותנו לגמרי מהקליפה. לא הפכנו את הקליפה לטוב – היא עדיין רודפת אחרינו. אפילו קריעת ים סוף, עוד שלב, בו "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", אבל בגדול אנחנו עדיין בתנועה של "כי ברח העם" – עבודה של אתכפיא, לא של אתהפכא. ואילו פורים הוא לגמרי חג של אתהפכא.

יש רמז יפה –שגם אחד המשתתפים בשיעורים שבקי בגימטריאות אמר – שפורים-חשך פסח-אור שוה בדיוק אתכפיא-אתהפכא. הווארט הוא להבין שדווקא פסח-אור הוא עבודת האתכפיא, ואילו פורים-חשך היינו האתהפכא, להפוך את החשך לאור, אור שמצד עצמו הוא חשך, מקורו בחשך העליון. החג האמתי של "ונהפוך הוא" הוא פורים, כעת.

מחיצות מתן תורה בשבועות והרפית "הדור קבלוה" בפורים

לכן גם לגבי קבלת התורה, "הדר קבלוה" בימי הפורים, ברצון. כל ההתנגדות והכפיה במתן תורה – מגיעים להר סיני אחרי כל מב המסעות ברוחניות, מט ימי ספירת העומר (שבהם מכוונים את שם מב), ומקבלים את התורה, וכבר יצאנו מהרע, ואפילו שם יש "כפה עליהם הר כגיגית", ממד של אתכפיא. רק בפורים "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" – כולם בדרגה של משה רבינו, של יחידי סגולה, כמו רבי יוסי שאומר "יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום".

במתן תורה רק משה עלה להר, משה קבל תורה מסיני, והיו מחיצות-מחיצות, משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו והזקנים מחיצה לעצמם והעם מחיצה לעצמם – לאף אחד אסור לעבור את הגבול שלו, אסור לו להרוס את המחנה. בפורים אין את כל זאת, כל הגבולות והמחיצות מתבטלות. כתוב "מחצתי ואני ארפא" – "מחצתי" בשבועות, כשהיו מחיצות, "ואני ארפא", לשון הרפיה והורדת המחיצות, בפורים. לכן פורים הוא גם חג של רפואה (חג של תפארת, כמו שהוסבר אמש), שאת כל המחיצות של מתן תורה הרפיתי – "וקבל היהודים את אשר החל לעשות", "הדור קבלוה" ברצון ובשמחה.

גילוי אסתר המלכה "לעיני כל ישראל"

היתה עוד גימטריא יפה שלא אמרנו אתמול: הכל מתחיל מ‑502, האותיות המשותפות של אתכפיא-אתהפכא, שוה "ארור המן", שוה "ברוך מרדכי", שוה "אמונה פשוטה". בתוספת ה מקבלים אתהפכא ובתוספת י מקבלים אתכפיא – סדרה בהפרשים של 5. 502, 507, 512. יחד יוצא רבוע – 1521, טל ברבוע, כל זך המילויים של שם הוי' ב"ה.

הנקודה האמצעית של כל רבוע של מספר לא זוגי היא מספר השראה, וכאן הנקודה האמצעית היא 761, מספר ההשראה ה‑20, שוה "לעיני כל ישראל" שבסיום התורה, שוה אסתר המלכה של פורים. אסתר המלכה, ששוה "לעיני כל ישראל", והיא "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – מגלת אסתר היא הפיכת עצם החשך, גילוי אור עצמי, "אור חדש", "חדש להיות אור" כפי שמוסבר בחסידות, שהוא מהחשך העצמי שהוא העדר גילוי בעצם, הוא התכלית של כל התורה כולה, "תורה אור". משה רבינו גלה "לעיני כל ישראל" את אסתר המלכה, שהיא הנקודה האמצעית של טל ברבוע (סכום שלשת המספרים הללו שהזכרנו אתמול).

ד"ה "ויהי בימי אחשורוש" בשו"ת דברי נחמיה

עיקר הדיבור היה על חשך ואור. אתמול בלילה היו שני מקורות לדברים שדברנו: אחד הוא שיחה של הרבי על סוגית אי-אמירת הלל בפורים. כאשר לומדים שיחה, בה הרבי מקיף ומסביר סוגיא בחז"ל, הלימוד הוא כמו קרש קפיצה להעמיק בסוגיא ולהפיק עוד ועוד חידושים.

המקור העיקרי של אתמול, כל הענין של חשך ואור, שייך לדמות שהתחלנו לדבר עליה בט"ו בשבט – דמות לא כל כך מוכרת בחסידות חב"ד, רבי נחמיה מדובראוונא (שנולד ונפטר בט"ו בשבט), גדול בעלי הנגלה בחב"ד. אמרנו בט"ו בשבט, כבדרך אגב, שהיות שהוא חסיד – כמה שספר השו"ת שלו הוא ספר נגלה עמוק, הפלא ופלא, יש בתוכו (בסוף חלק א), שני דרושי חסידות. אחד מהם הוא ד"ה "ויהי בימי אחשורוש וגו'", שהוא המקור העיקרי לדרוש שלנו אתמול בלילה. יש לו שם שני דרושים – "אני לדודי ודודי לי" ו"ויהי בימי אחשורוש". מאד מומלץ שילמדו, וכדי להשלים את ההתוועדות של אמש היה יפהפה להביא את הדרוש בשלמותו – משהו מופלא ועמוק ביותר[8].

פירוט מדרגות אור וחשך בסדר השתלשלות

עיקר מה שדברנו בסוף הדברים אתמול הוא סוף המאמר שם, מסקנת המאמר, בלי כל אריכות ההסבר – שיש חשך אמתי עליון, חשך אמתי תחתון, ובאמצע יש את סדר השתלשלות שכולו באמת אור אף שבכל דילוג מאור לאור יש שתי בחינות חשך. כל החשך שם הוא כדי לגלות את האור הבא, לכן הכל כלול באור – יש חשך-אור-חשך.

יותר בפרטי פרטיות, אם כשלומדים את המאמר כבר יודעים את סדר ההשתלשלות לפי קבלה וחסידות, יש בגדול תשע מדרגות – חשך למעלה, חשך למטה, ושבע מדרגות באמצע – אור-חשך-אור-חשך-אור-חשך-אור, ובתוך כל חשך שבין אור לאור יש בעצם שתי מדרגות חשך.

מה הן שבע המדרגות? אחרי החשך האמתי, החשך של ה' כביכול, "ישת חשך סתרו" בעצם, יש גילוי אור אין סוף. אצל רבי הלל קוראים לכך הדילוג הראשון מעצמות לאור אין סוף. אנחנו מסבירים שעצמות הוא בחינת חשך מלשון עצימת עינים. העצימה היא בדיוק איך שהוא מגדיר את המושג חשך בעצם – העדר גלוי בעצם (ואמרנו את הגימטריא היפהפיה – העדר גלוי שוה חשך). ברגע שמתגלה משם אור – זהו דילוג שלא בערך; יש אור אין סוף שלפני הצמצום; אחר כך יש חשך הצמצום שמטרתו לגלות אור; אחר כך הקו – אור; אחר כך א"ק שמעלים את האור; אחר כך אצילות – אור; בריאה – "בורא חשך"; יצירה – "יוצר אור"; בסוף יש את "אף עשיתיו", החשך ועד לחשך התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

ולסיכום המבנה בכללות:

עצמות	חשך
אור אין סוף לפני הצמצום	אור
צמצום	חשך
קו	אור
אדם קדמון	חשך
אצילות	אור
בריאה	חשך
יצירה	אור
עשיה	חשך

כיסוי אור האצילות בחשך הבריאה

הוא מסביר מהי כל מדרגה בנפש (ומסביר גם בעבודה, מסביר בכמה צורות): הדוגמה העיקרית שאור האצילות – עצם השכל, "אבא מקנן באצילות" – אי אפשר לחשוב אותו בכלל באותיות. אותיות רק מסתירות ומעלימות על השכל. הוא לא כותב, אבל יש כאלה שמתארים חויה של בטול המחשבה, וכאשר המחשבה מתבטלת יש גילוי של אור גדול מאד, כעין אור אין סוף.

לאור הזה, אור האצילות, אין שום כלים במודעות הרגילה. לכן צריכים להסתיר את האור הזה – אי אפשר לחשוב או לחוות את מהות השכל. המחשבה הכי עמוקה שאתה יכול לחשוב על משהו, שאתה מעיין במשהו וחושב מחשבת שכל שאין בה אותיות מורגשות, אבל בכל אופן היא לא מהות אור השכל – היא לאחר הפרסה וההסתרה של מקור האותיות, עוד לפני שיש אותיות מורגשות במחשבה. אם האור עצמו הוא אצילות, יש פרסה בין אצילות לבריאה שמסתירה על האצילות, שאי אפשר לחוות את האור הזה ממש. בכל אופן, יוצא ממנו אור של תולדה – שאדם חושב באותיות לעצמו. הגילוי הוא אור גדול לעצמו, אבל הוא חשך לזולת – "בורא חשך" – לא יכול להתגלות לזולת.

חשך (עליון) לגריעותא וחשך (תחתון) למעליותא

יש שני חשך: לחשך העליון יותר, המסתיר על המהות, הוא קורא "חשך לגריעותא", כי הוא גורע מהאור הקודם שאין לנו גישה אליו. אדם לא יודע בכלל איך קיים אור האצילות, כי אף פעם לא חווה אותו, לא ראה אותו, אדם לא יודע מהו אור השכל שלו, מהות השכל. הדבר הראשון שהוא חווה הוא מחשבה. [שום אדם לא חוה?] אמרנו שיש תמיד יוצא מהכלל, אבל בסדר השתלשלות, אם לא שוברים את הכללים, את המחיצות, לא יודעים מה זה. מה כן יודעים? יש מחשבה. יש מחשבה מאד עמוקה, יש מחשבה מאד מאירה – זה אור של תולדה, לא לפי ערך.

החשך העליון, שמסתיר על האור הקודם, נקרא "חשך לגריעותא". למה הוא לגריעותא? כי גורע יחסית לאור העליון. החשך השני, שמאיר לעצמו אבל חשוך לזולת, נקרא "חשך למעליותא", כי הוא מקור מה שעתיד להיות גילוי לזולת. יש שתי שכבות חשך בין אור לאור, ודווקא השכבה העליונה היא חשך לגריעותא (יחסית לאור הקודם) והשכבה התחתונה היא חשך למעליותא (יחסית לאור שבא אחריו לזולת). כך בכל מדרגה של חשך.

הוא מסביר זאת הכי בהרחבה ביחס לאותיות המחשבה. אור התולדה שבא מאצילות ומתגלה כאותיות המחשבה הוא עולם הבריאה. השכל שאני יכול לחשוב הוא יש מאין, בריאה חדשה לגמרי – כמו שכל שנופל ואיני יודע מהיכן, מה היה קודם. מהבריאה ליצירה גם צריכים שתי מדרגות כדי להגיע. יש משהו בעולם היצירה שגם צריך להסתיר על אותיות המחשבה כדי לגלות אותן כאותיות הדבור. מה שאמרנו כעת על חשך-אור-חשך-אור וכו' הוא כללים, אבל בפרטיות מסביר שבכל מדרגה יש שתי בחינות חשך. שוב, לחשך השני קורא "חשך למעליותא", שכדי לגלות את האור. אותיות הדבור שמתגלות לזולת הן לא לגמרי אחרת ממה שאתה חושב – יש יחס בין מה שאתה חושב למה שאתה מדבר. אבל בין השכל עצמו למחשבה שלך יש פער מוחלט – זו בריאה חדשה.

בכל אופן, אם נחזור ונאמר זאת, בכל מדרגה יש חשך. [נכנס ר' יחזקאל סופר ועברו לנגן אחרי לחיים ואיחולי נחת הדדיים זה מזה ובכלל.]

"הענן והחשך" – חשך עליון וחשך תחתון

היינו באמצע להסביר שבין אור לאור יש שתי מדרגות של חשך. כתוב "יוצר אור ובורא חשך" – עולם היצירה למטה מעולם הבריאה. עולם הבריאה הוא אותיות המחשבה, חשך ליצירה, כי הוא רק "אור המאיר לעצמו" וחשך לזולת. דבור הוא אור לזולת, עולם היצירה. יש אור שלמעלה מהבריאה, אצילות, אבל אין לנו השגה בו. יש פרסה שמעלימה את האור – חשך – ואז עוד חשך של אותיות המחשבה, כי הזולת לא מכיר את אותיות המחשבה.

בכל מקום יש בין אור לאור שתי מדרגות חשך – חשך שמעלים את האור הראשון וחשך שהוא המקור של האור הבא. הפסוק שמסמיכים זאת עליו הוא "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה". יש ענן, שמסתיר את האור הקודם, וחשך שהוא ההתחלה של האור הבא. כתוב שהענן נקרא "חשך לגריעותא" ביחס לאור הראשון, והחשך הוא ה"חשך למעליותא" ביחס לאור הבא. זה ווארט חשוב בחסידות.

פחתו והותירו על מה שכתוב בתורה

לעניננו, יש גמרא לגבי פורים, שעמדו לעם ישראל "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגלה" – אז שברו את הכלל, "הפרו תורתך". דברנו על כך הרבה אתמול בלילה. הותירו מקרא מגלה, אבל מה פחתו?

יש מפרשים שמסבירים שכאשר מגיע זמן קריאת מגילה אתה פטור מכל המצוות – גם אם אתה כהן גדול בבית המקדש או תלמיד חכם שיושב בבית המדרש. רק מדבר אחד אינך מפסיק – מת מצוה. [יש בפורים מת?] זה בדיוק מה שצריך להבין.

יש שתי מדרגות, שקודם כתוב "פחתו" ואחר כך "הותירו", הוא פורים הוא חג של חשך. באמת יש אתהפכא, "ליהודים היתה אורה", אבל כל אחשורוש הוא לשון שחרות, לילה, גלות היא לילה, "'אני ישנה' בגלותא", "ישנו עם אחד", "אכתי עבדי אחשורוש אנן", לכן לא אומרים הלל, "יהל אור". הכל חג של חשך. יש חשך תחתון, אחשורוש, ויש חשך עליון, "הוא אחשורוש".

"לא פחתו ולא הותירו" היינו שתי תכונות החשך של סדר השתלשלות – קודם יש את "הענן", "פחתו", חשך לגריעותא שמסתיר על האור הקודם, ואחר כך "הותירו", גם חשך, חשך למעליותא, ביחס לאור שיבוא אחריו. בכל התורה הנביאים לא עשו זאת, אלא רק בפורים – גם את הפחתו וגם את ההותירו, עברו על "בל תגרע" וגם על "בל תוסיף".

"בני אמי נחרו בי"

[אתה יכול להוציא אותי מהחשך התחתון?] על זה כתוב "בני אמי נחרו בי". כתוב "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר [החשך] כיריעות שלמה [האש לבנה]" אבל "אל תראוני שאני שחרחרת [שחרות כפולה, השחור העליון ששייך להתגלות וגם שחור תחתון שלא שייך לשום גילוי] ששזפתני השמש [חשך טוב, אבל מה עושים עם החשך התחתון?] בני אמי נחרו בי" – "בני אמי" היינו כחות הגוף, החשך התחתון, והם "נחרו בי". "נחרו" לשון שרפה – לא שרפו אותי, 'נחרו אותי', אלא "נחרו בי", נשרפו בתוכי. צריך שהחשך התחתון ישרף בתוכי, יכלל בתוכי, זה מה שקורה כששותים יין שרף – משקה, ובכלל יין – בפורים, הפעולה היא "בני אמי נחרו בי", לחיים לחיים. זו ההתחלה. [לחיים, שיהיה לך נחת ממני.] שיהיה לכולם נחת מכולם – שנהיה "עם אחד".

ג. חי־מת־חדש

חדש – "אינו גוף ולא כח בגוף"

רצינו לומר לכבודך[9] שיחזקאל הוא חצי חדש. רוצים להסביר שהענין של פורים הוא חדש, פורים הוא חידוש בעצם. חדש הוא יב צירופי הוי' ו-יחזקאל הוא בדיוק חצי מחדש. היות שיחזקאל הוא חצי חדש צריך עוד חצי כדי שיהיה חדש שלם, על דרך מחצית השקל (מחצית שקל חדש[10]) של תענית אסתר. רבינו אברהם אבולעפיא זכר צדיק לברכה אומר (בשם הרמב"ם) שה' אינו גוף ולא כח בגוף[11]. יחזקאל שוה "אינו גוף" ועוד יחזקאל שוה "ולא כח בגוף", ביחד עולה חדש.

[הרב, אני רוצה ללמד ניגון חדש.] קדימה – "שירו להוי' שיר חדש". [לא כל כך מוצא חן בעיני השיר של "ויהי בימי אחשורוש". בפורים תשי"ח הרבי אחרי כמה שיחות בקש לנגן את השיר "דרכך אלהינו", מה זה קשור? כי יום הכיפורים הוא כמו פורים. אז עלה רעיון שאם כבר לשיר "ויהי בימי אחשורוש" לא במנגינה הרגילה, אלא במנגינה של "דרכך".]

פורים: לידת משה, הסתלקות משה ו"אין דור שאין בו כמשה"

נאמר את הדרוש – "פורים-תורה" – לכבוד ידידנו:

פורים הוא יום הברית של משה רבינו. אף שהוא נולד מהול – לפי המנהג עושים לו הטפת דם ברית ביום השמיני (פורים). ז' אדר הוא יום ההולדת של משה רבינו וגם יום הפטירה, וחז"ל דורשים שהמן ידע שנפטר באותו יום, ולכן שמח שנפל הגורל באותו חדש, אבל לא ידע שהוא נולד באותו יום. אנו דורשים שלא רק שנולד לפני שמת, אלא גם נולד אחרי שהוא מת.

חז"ל אמרו ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו". כתוב במדרש באופן כללי ש"אין דור שאין בו כמשה", אבל על מרדכי יש הדגשה מיוחדת – יש דורות שהגילוי יותר מיוחד. אפשר לפרש באופן אחר, שהיות ש"'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" כל ה'משה' דומים (וממילא מוצאים חן אחד בעיני השני), אך יש פעמים ש"פנים חדשות באו לכאן", לא הייתי מזהה אותו במבט ראשון כמשה, ולכן צריך לומר זאת בפירוש (והיינו סוד נשיאת חן של מגלת אסתר). הפעם אתה לא מזהה אותו כמו בכל דור, אבל הוא המשה של הדור.

הרבה פעמים אומרים שכל מה שהוא נולד-ומת-ונולד הכל ז' אדר, אבל האמת שהתחדשות משה בכל דור – ש"אין דור שאין בו כמשה" – היא גילוי החשך של פורים, "מן המים [מי התהום החשוך] משיתהו [שמי תהו, 'ברישא חשוכא']". משה נולד מתוך החשך העליון, העצמות ממש, נולד "אור חדש" שבלשון החסידות הוא "חדש להיות אור" – עד כאן לא היה בגדר אור בכלל, אלא רק בגדר עצם חשוך. הוא נולד מחדש בפורים (היינו סוד הברית שלו, "ברית עולם", הברית שה' כורת עם העולם שבכל דור ודור יש משה). שוב, על פי פשט משה נולד בז' אדר וגם מת בז' אדר[12], אבל נולד מחדש ביום הברית שלו – מתוך החשך, ה"ונהפוך הוא", נולד משה החדש, "מרדכי בדורו כמשה בדורו".

שלש שיטות בחסידי חב"ד: חי-מת-חדש

יש פה שלש מלות מפתח, שהן שלש שיטות היום אצל אנשים שקוראים לעצמם חסידי חב"ד. מה שלש מילות המפתח? חי-מת-חדש, שוה 770 [מה זה?] הרבי אמר שזה פרצת, אבל אתמול אמרנו שזה גם שבע פעמים נס, ממוצע כל אות בחי-מת-חדש. לדעתנו – אף אחד לא מסכים אתנו – כל הדעות הללו לגיטימיות. יש דעה שאומרת חי, יש דעה שאומרת מת ויש דעה שאומרת חדש (שהרבי צריך להופיע מחדש, ב"פנים חדשות").

מת מצוה – המצוה למות כדי לאפשר התחדשות

יש סדר בין השלשה האלה: המת הוא החשך (סוד צלמות). אמרנו שיש רק דבר אחד שקודם למצות מגילה – מת מצוה. מה הקשר? מת מצוה פירושו שמצוה למות. אמרנו שיש שלש דעות – חי, מת, חדש. למי שייכת הדעה של חי? אנשים שיש להם פחד מות. זו לא דרך הבעל שם טוב – הבעל שם טוב אומר לא לפחד משום דבר. מי שלא פוחד מהמות – זו יכולה להיות גם מצוה. מה המצוה של מת? הוא קודם למצות קריאת מגילה כי הוא עצם הענין של קריאת מגילה. המצוה למות היא לפנות מקום לחדש. אם אתה מפחד למות – אין מקום לחדש. "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא".

המדרש אומר על "אין דור שאין בו כמשה" על עוד שלשה – אברהם, יעקב ושמואל. למה כתוב רק על ארבעת אלה? כי בכולם כתוב כפול – "אברהם אברהם", "יעקב יעקב", "משה משה", "שמואל שמואל". נסביר את הענין: החדש הוא ה"אור חדש על ציון תאיר" ששייך לחג פורים – ש"חדש להיות אור", כפי שכותב רבי הלל. זה המשה ש"'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו". דווקא על אלה ששמם כפול אומרים שהם חוזרים בכל דור, רק שאצל אברהם, יעקב ושמואל יש פסיק טעמא – המות מורגש. אצל משה לא מורגש המות, המשך ישיר בלי פסיק טעמא. בכל אופן, על ארבעתם אמרו שיש אחד כזה בכל דור, כפי שדברנו אתמול.

בכל אופן, המת הוא בעצם שלב הכרחי – חשך – בשביל להמציא את החדש מתוך החי הקודם. החי בעצמו רוצה להתחדש – הוא לא רוצה להשאר קבוע. קבוע זה ציור, בשבילו זה מות, כמו ש"תענוג תמידי אינו תענוג". כמה שהחי מחדש, בשלב מסוים הוא מרגיש את עצמו נוסע קבוע, כמו שמסופר על המגיד מקאזניץ שלא הרגיש יותר שינוי. עשה שאלת חלום ואמרו לו שכאשר היית צעיר נסעת על הארץ, כמו עגלה, וכל אבן שמקפיצה את העגלה מורגשת. כעת אתה נוסע באויר – אחד המקורות של אוירון – ואתה נוסע אין סוף יותר מהר מעגלה ולא מרגיש את הנסיעה, כי אין שום חיכוך. אתה מרגיש את עצמך אותו דבר, וזה לא כיף – משעמם, הופך להיות היפך הכיף.

לכן הצדיק החי רוצה להתחדש. נמאס לו באיזה שלב. אבל כדי להתחדש צריך להיות סוד רקבון הגרעין, כדי שיצמח ביתר שאת ויתר עז, "אין ערוך" יותר מהצמיחה הקודמת, שעליה כתוב במלך המשיח "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – הוא צריך לצמוח, ולשם כך הוא צריך להיות קבור. הוא האמת, דבר שאינו נפסק, "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", ודווקא את האמת ה' השליך ארצה, כאילו קבר באדמה – קבר אותיות רקב – ואז "אמת מארץ תצמח" ("חדשים לבקרים רבה אמונתך"), "צמח שמו ומתחתיו יצמח", "מנחם שמו", השם של מלך המשיח.

עיבור-יניקה-מוחין

אמרנו שיש חי-מת-חדש. שרש שלשת אלה הוא עיבור-יניקה-מוחין. אולי היית חושב שהכי גבוה הוא חי, אבל כאן הכי גבוה הוא חדש. מי שבעיבור, ברחם האם, לא רואה את העולם החיצוני, נמצא בגן עדן של "תלת כלילן גו תלת" – הראש כלול ברגש והרגש כלול בנה"י – וכך הוא יושב ונהנה מן החיים בתוך רחם האם, אצלו חי.

מי שיצא לאויר העולם, רואה את המציאות ויונק – כמו שכתוב על דוד המלך, שראה כך וכך עולמות בחייו, כיון שיצא מהרחם ראה את העולם, את הכוכבים, את השמש והירח, הוא אמר שירה – אצלו מת. כתוב שמהרגע שהתינוק יוצא לאור העולם, נכנס לתוך המציאות של העולם הזה, הוא מתחיל למות (מתחיל להרקב). על כך אמרנו קודם שהשם הקדוש סאל – "סוף אדם למות" – הוא שם של יניקה, רואה את החיים ואת המות ויודע שהסוף של כולם למות. הוא הנושא-האוירה של מגלת קהלת, שמסיים עם השם הקדוש סאל – "סוף [כתוב כאן ס רבתי] דבר הכל נשמע את האלהים [מוחין דיניקה הם שמות אלהים כנודע] ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".

אבל מי שיודע שה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" ויודע ש"אין דור שאין בו כמשה", ואף אם לא מזהים בהשקפה ראשונה הרי "מרדכי בדורו כמשה בדורו", גילוי של "אור חדש על ציון תאיר", גילוי שם מה החדש שיוצא מהמצח דא"ק. המצח של א"ק ושם מה החדש שיוצא ממנו הוא בחינת חדש, הוא מוחין בעצם, הוא מתקן את השבירה.

[מה זה?] זה בדיוק הדבר שאתה מחפש – אתה הולך בעולם ומחפש אותו. זה כל הענין שלך, שאתה מחפש את שם מה החדש שיוצא מהמצח של א"ק. שם מה החדש הוא סוד השבת (זך פעמים הוי' ב"ה, צורת היהלום של שם הוי'), בחינת משה (שם מה החדש אותיות משה – מה חדש, משה, ספרא רבא דישראל, מספר לנו בכל יום מה חדש בעולם) שנותן לנו תורה (חדשה) בשבת (שלכולי עלמא בשבת נתנה תורה ישראל, וכן לעולם, בכל יום שבת נתנה תורה חדשה לישראל), השביעי, ו"כל השביעין חביבין" (בנוסף לחביבותו המיוחדת שהוכפל שמו "משה משה" וגם ללא פסיק טעמא בגווייהו). תיכף נסביר יותר.

מה שרש השבירה, העיבור והיניקה? [לא הבנתי] מי שלא מבין בהתחלה אומרים לו "שפיל לסיפא דקרא" – תשפיל עצמך ותמתין עד שתגיע לסוף (לבחינת "סוף דבר הכל נשמע" הנ"ל שבסוף ספר קהלת). כדי להמתין צריך שפלות. תשפיל עצמך עד שתשמע את הסוף ואז תבין את ההתחלה (והוא סוד כל ספר אמיתי – הסוף נעוץ בראש). [למה צריך להתחשב בכולם, להזכיר את כל הדעות, ולא רק להיות אתה, לומר רק את דעתך-שלך?] זה דרוש לכבוד ידידנו ר' יחזקאל שי' – "דור דור ודורשיו" – ואם הוא לא היה בא היינו מפסידים אותו. מי שלא צריך את הדרוש הזה – יסתדר בלעדיו.

שלש בחינות אדם

שרש שלש הדרגות האלה מאד גבוה, הוא בבחינת "אדם". כמו שיש עולם האצילות, עולם הבריאה ועולם היצירה ועולם העשיה – יש הכל גם בבחינת אדם. אדם דאצילות – אוא"ס שלפני הצמצום. אדם דבריאה – א"ק. אדם דיצירה – עקודים נקודים שהם כמו עתיק ואריך דאצילות. אדם דעשיה – אצילות.

מי שבעולם האצילות הוא חי – עולם מתוקן בתכלית – הוא חי בגוף חיים נצחיים. בעולם האצילות הוא חי בגוף, אורות בכלים – הוא חי לנצח, אבל יחסית הכל בחינת עיבור. הוא כמו התינוק ש"תלת כלילן גו תלת" ברחם האם, שלא ראה את אור העולם.

מה למעלה מאדם דעשיה שהוא עולם האצילות? אדם דיצירה, עקודים נקודים, כולל הכתר דאצילות גופא. בכללות אדם דיצירה נקרא תהו, כמו שאדם דעשיה – אצילות – הוא תיקון. מה קורה בעולם התהו? "וימלך... וימת". שם כמו הקו ב"נקודה-קו-שטח", שהוא בסכנת שבירה – יש לו סכנת מות, הוא חי ומת. לאדם הראשון בגן עדן ה' אמר "ביום אכלך ממנו מות תמות", אז יש מי שחושב שאם לא היה אוכל מעץ הדעת היה חי לנצח – אך לאו דווקא שכך הפשט, צריך להסתכל במפרשים[13]. אדם הוא בן תמותה מראשית התהוותו (כמו כל שאר יצורי בראשית), אין הוה אמינא שלא ימות, רק ש"ביום אכלך ממנו מות תמות" באותו יום. כמו שיש עונש מות – בלי החטא תמות, רק לא היום. הפשט שהאדם היה מת, הוא יצור קרוץ מחומר, אבל כעת "ביום אכלך ממנו מות תמות", עונש מות היום. איפה יש את הפירוש הזה? בעולם התהו. המלכים שמלכו – מלכו על מנת כן. ידוע שהשררה מקצרת את החיים – והוא הולך על השררה על דעת כן. אדם דיצירה לא פוחד מהמות – זה חלק מהענין. אדרבא, זה שלב בינים – חשך בשביל אור חדש.

החדש, שאתה מחפש וכולם מחפשים, הוא האור שיוצא ממצח דא"ק – מוחין בעצם. בגדול יש את החשך העליון, החשך האמתי של עצמותו יתברך, ואחר כך יש אור אין סוף ויש את חשך הצמצום. יש את החשך שמסלק את האור הקודם – דומה לפרסה – ויש מה שהצמצום ממציא נקודת מוצא לכל מה שיבוא אחר כך, סוד הרשימו, שהוא החשך השני של החשך הראשון שאחרי עצמותו יתברך. בצמצום הראשון יש "הענן" שלו, שמסתיר על אור אין סוף שלפני הצמצום, כח מסלק – שבעצם רק מסתיר, כי הצמצום לא כפשוטו, אבל אומרים שהוא מסלק כי מסתיר לגמרי את האור הראשון. יש חוץ מזה בצמצום הראשון את נקודת הרשימו, חשך לגבי כל מה שיבוא אחר כך, והוא "והחשך" שבצמצום. אותו דבר יש בא"ק, מה שא"ק מסתיר על הקו הוא פנימיות א"ק, "הענן" שלו, ומה שא"ק הוא החשך שמכין את האצילות – מחשבה קדומה דא"ק, שכל מה שאחר כך יוצא ממנו, בסוד "קֹרא הדֹרות מהראש" – הוא "והחשך" שלו, שכולל גם את כל מה שיוצא מאח"פ שלו ומהעינים שלו. בכל אופן, מה שיוצא ממצח א"ק, האור שיוצא מהחשך ממש, הוא סוד החדש – הוא הרבי החדש.

בקיצור: יש שיטת חי – עיבור; שיטת מת – יניקה; מוחין – חדש. אבל אתה רק חצי חדש. [רבי חדש?] כן, אבל "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" – גילוי חדש של הרבי, ללא הפסק בינתים. עיקר הווארט הוא ש"כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כולם קדושים" – כל הדעות שמוכרות לנו בין חסידי חב"ד.

[מה לעשות שה"ידע" שלי לא מת?] כתוב בתרגום יונתן על הפסוק "כי מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" שאפילו בעולם הבא יש מלחמה בעמלק. לחיים לחיים.

אורות דמת בכלים דחי

עוד ווארט להשלים את הדרוש הזה: הרבי אומר שהנוסחא המשיחית היא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". לפי מה שאמרנו כרגע, היינו עוצמת המת (סוד גילוי אור הסובב בדרך הסתלקות מן הגוף, "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין") בכלים של חיים נצחיים – תרתי דסתרי, שהמת נמשך בתוך החי (לאחר עיבור נשמת המת בגוף החי, אותה נשמה מעוברת זוכה למוחין דיניקה, הכל בנחת = מת חי).

החיים הנצחיים הם עולם האצילות, אורות בכלים, חיים בכביכול-גוף. צריכים להמשיך את העצמה של "כי עזה כמות אהבה", פסוק בשיר השירים. אין עז כמות, שהוא אורות דתהו – בשביל לפנות מקום, בשביל סוד הרקבון, סוד הרקב, "רקב עצמות" כדי להמשיך ולהצמיח את האור החדש מתוך החשך העצמי.

חדשנו שבנוסחא של "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" צריכים להוסיף שלא מסתפקים בתהו ותיקון אלא רוצים משהו שלמעלה משניהם. תהו הוא סג ותיקון הוא מה, אבל שם מה החדש מגלה את שם עב – פנימיות א"ק. אמרנו ש"עבדי אחשורוש אנן" כולו עב – יד פעמים עב (נמצא ש-עב הוא הערך הממוצע של יד האותיות של "עבדי אחשורוש אנן"). שם מה החדש יוצא ממצח דא"ק כדי לתקן את שבירת המציאות, המות של עולם התהו, אבל פנימיותו באה לגלות את שם עב שלמעלה בעצם משבירה ותיקון. לכן יש כאן גם חידוש לגבי הנוסחא המשיחית שמצטטים מהרבי כל הזמן, "אורות דתהו בכלים דתיקון", שהכל רק אמצעי – התכלית היא החדש.

זה בדיוק מה שהחי הכי רוצה – הוא רוצה להתחדש ובכך ה' מחבב אותו, חבת ה' למשה רבינו היא שיהיה עוד משה רבינו (דומה לדרוש שלנו על "אין מלך בלא עם", עם ר"ת עוד מלך). לפעמים יש פנים חדשות לגמרי (סוד השבת של משה רבינו), "מרדכי בדורו כמשה רבינו". זה הכיף של משה רבינו, וחלילה וחס למנוע ממנו להתחדש. להתחדש זה גם אורות דתהו בכלים דתיקון וגם התכלית – גילוי שם עב, האיתן שבנשמה, "משכיל לאיתן האזרחי", מה שאברהם אבינו מתחדש בכל דור. לחיים לחיים, שיהיה א גאנץ יאר פורים. [היום נראה שהמת הוא יותר תיקון והחי יותר תהו] אמרנו שזה יניקה ביחס לעיבור. [למה כאן זה נשמע פשוט ובעולם לא מתקבל?] כי אתה לא מסביר מספיק טוב, אתה שליח. הרבי אמר שצריכים עשרה עקשנים להביא משיח (על ידי הפצת אורו של משיח).

חדש ולא חצי-חדש

רק השלמה אחת, להסביר את הענין של חצי-חדש – לכן יש לך בעיות. חצי-חדש זה חדש של חב"ד (חי מת ועוד חצי חדש = חכמה בינה דעת) – שאתה רוצה חדש של חסידי חב"ד. זה לא מה שהרבי רוצה. החדש שהרבי רוצה הוא חדש שהוא כלל ישראל, ששייך לכולם. מי שחושב שחדש הוא רבי חדש של חב"ד – זו הבעיה, לכן יש לזה הרבה התנגדות, כי לא מספיק חדש. זה לא החדש של משיח.

חדש של משיח הוא חדש לגמרי – חדש של כל עם ישראל. זה מה שדובר כבר לפני עשרות שנים שכעת עוברים מתקופת הצדיקים לתקופת המלכים[14] – כבר לא צריכים צדיק חדש, רבי חדש לחסידות מסוימת, אלא צריכים מלך, שהוא מלך של כולם (ולו אופי אחר מאשר לצדיק-רבי). זה מה שהרבי רצה – התגלות חדשה בתור מלך ישראל. הוא עצמו אמר, מה שהוא רמז שלא יהיה עוד רבי – הוא התכוון שלא יהיה רבי חדש של חב"ד, של חסידי חב"ד, כי זה לא מה שהוא רוצה. הוא כבר רוצה הכל, לא פרס ("לא על מנת לקבל פרס" ולא "על מנת שלא לקבל פרס") – לא פֶרס ולא מלכות פרס ומדי, שהכל רק חצי, רק חלק. חצי חדש מעורר נוגדנים. גם לחדש לגמרי מתנגדים, אבל סוג אחר של התנגדות. לא צריכים חצי חדש – צריכים חדש לגמרי.

מה ההבדל באותיות של קבלה? חצי חדש היינו מוחין דאמא, תפלין דרש"י, וחדש לגמרי היינו מוחין דאבא, תפלין דר"ת. אמרנו ששלש המדרגות הללו הן עיבור-יניקה-מוחין. מוחין הם כבר תפילין, גדלות, אבל יש מצד אמא ויש מצד אבא. אבא הוא י ואמא היא ה – שלם וחצי. חצי-חדש היינו שרוצים אמא לתנועה, יש תנועה וחבל עליה. מספרים שהרבי אמר בז"ך אדר, לפני שהוא נסע לאהל – או בוידאו, או שכך אומר ר' בנימין קליין (אם מאמינים לו...) – "וואס ועט זיין מיט חב"ד?". אם חושבים שהבעיה היא מה יהיה עם חב"ד – זה מוחין דאמא. מוחין דאבא היינו מה יהיה בכלל, עם מה שהקב"ה ברא עולם כדי שתהיה לו דירה בתחתונים – מה יהיה עם התכלית הזו. זו עוד השלמה לדרוש.