האדם מחפש משמעות

מוצאי ט"ו בשבט תשפ"ה – כפ"ח

התבוננות בהגותו של ויקטור פרנקל (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במוצאי ט"ו בשבט נמסר שיעור מיוחד לצות המרצות של מכללת תורת הנפש – ועוד כמה אורחות חשובות – שהתמקד בהגותו של ויקטור פרנקל, הלוגותרפיה, שהיא הענף הכי מתוקן שיצא מבית היוצר של הפסיכולוגיה בוינה. השיעור היה ארוך ומקיף, ולפנינו רק חלקו הראשון, העוסק בעיקר במושג המוכר והעיקרי של שיטתו – המשמעות. פרק א ממקם את שיטתו של פרנקל מול האסכולות האחרות שצמחו בוינה, של פרויד ושל אדלר, וגם בתוך מושגי ספר התניא. פרק ב עובר לעסוק בעומק המושג משמעות, ולחפש את המשמעות ב"שמע ישראל". פרק ג מבחין באמת, משמעות ותוכן ומקביל אותן לחכמה, בינה ודעת. פרק ד הוא ניתוח לשוני של המלה משמעות באנגלית, meaning, והוא חותם בדרכים למציאת המשמעות בחיים. יש בשיעור המשך מסוים לעיסוק בנקודת-האמת, עליה דובר בשיעורים האחרונים, וגם דוגמה נפלאה למפגש הפורה שצריך לקיים בדורנו בין התורה והמדע.

א. הפסיכולוגיה של האדם ההגון

הנאה, כח ומשמעות

ערב טוב וט"ו בשבט שמח.

הנושא המרכזי שרצינו לדבר עליו הערב הוא המושג משמעות – משמעות החיים בכלל ומה אומרת המלה משמעות. ה'גיבור' שלנו היום הוא ויקטור פרנקל, שהמושג 'משמעות' הוא שלו – הספר הגדול שלו, שמכר עד היום 16 מליון עותקים, נקרא 'האדם מחפש משמעות'. כלומר, לפי דעתו – והרבי מליובאוויטש, כפי שעולה מכמה אגרות[ב], וגם מסיפור מאד יפה[ג], מאד אהב את השיטה שלו – הכח-המניע של נפש האדם הוא חיפוש משמעות. השאיפה של האדם היא למצוא משמעות, והיא המניעה את כל החיים שלו.

היו עוד שני פסיכולוגים שקדמו לו. בלשון העולם קוראים לשיטות שלהם שלש אסכולות הפסיכולוגיה של וינה. הראשון הוא כמובן פרויד. כשרוצים להגדיר במלה אחת את הפסיכולוגיה של פרויד אומרים שלשיטתו המניע של האדם בחיים הוא שאיפה להנאה. התלמידים הכי גדולים של פרויד חלקו עליו בסוף וגם פרשו ממנו. שני התלמידים הגדולים שהיו קשורים אליו לגמרי ואחר כך פרשו הם יונג, שהיה לא יהודי, ואדלר, שהיה יהודי. פרויד, אדלר ופרנקל – כולם יהודים. אפילו דרגת היהדות שלהם, האמונה שלהם בה', הלכה והתפתחה יותר ויותר. כך, הספר השני בחשיבותו להבנת השיטה של פרנקל הוא 'הא-ל הלא-מודע', והוא עוסק בהבטים של האמונה בנשמה[ד]. שוב, בספרי הפסיכולוגיה מסבירים שאצל פרויד שאיפת החיים היא שאיפה להנאה. אצל תלמידו אדלר, שבא אחריו, שאיפת החיים היא שאיפה לכח (עליונות) – כח חברתי, כח מדיני (בעיקר בהגות המוקדמת שלו). אבל אצל פרנקל, כמו שאמרנו, הבן-אדם הוא בעצם שאיפה למשמעות.

פסיכולוגיה של הנפשות השונות

לפי ההגדרות הללו, בלשון החסידות נאמר שגם פרויד וגם אדלר הם פסיכולוגים של הנפש הבהמית בלבד. אפשר לומר שהפסיכולוגיה של פרויד, בה המניע הוא שאיפה להנאה (וליתר דיוק: תאוה) היא פסיכולוגיה של בהמה גסה, ואילו הפסיכולוגיה של אדלר, שלצד השאיפה לכח הדגיש את האינדיבידואליות, היא פסיכולוגיה של בהמה דקה (או אפילו של חיה). הראשון שמתחיל להיות פסיכולוג גם של הנפש הפנימית, הנפש של האדם, הוא פרנקל. בתאוריה שלו פרנקל לא הבחין, כמובן, בין יהודי ללא-יהודי, והוא גם נמנע מלהתייחס לאמונה האישית שלו (הוא התבטא 'אל תשאלו על האמונה שלי, כי אני מדבר אל כולם'). בכל אופן, אצל אינו-יהודי המשמעות שייכת לנפש השכלית ואצל יהודי צריכים לחשוף משמעות עמוקה של הנפש האלקית[ה].

במונחים של הספירות, פרויד עסק ברובד המוטבע של הנפש, האינסטינקטים הבהמיים[ו]. השאיפה לכח של אדלר, שדורשת גבורה נפשית ובחירה, שייכת כבר למדות הלב (ולגיוון שלהן שייך גם האינדיבידואליזם שהוא דגל בו), תחום המורגש. אבל המשמעות, שפרנקל אומר שבלעדיה האדם ריקן, כבר שייכת לתחום המושכל. בפרט, לצד השאיפה למשמעות במובן היסודי פרנקל דבר גם על אמונה (שהוא קורא לה משמעות-על), כאשר במבנה הפנימי המשמעות והאמונה הן כנגד בינה וחכמה ("הנסתרֹת להוי' אלהינו"[ז] שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ח]), והאמונה הנסתרת ב'א-ל הלא מודע' (שאולי נכון להגדירה על-משמעות, שלגמרי מעל המשמעות) שייכת אפילו לכתר, קוצו של י (המתחבר ל-י, שני רבדים של אמונה).

האדם ההגון

פרנקל חילק את האנושות כולה לשני סוגים – הוא אפילו נקט לגביהם, בהשאלה, במונח 'גזעים', אבל הבהיר שהם נמצאים בתוך כל צבור (אפילו אצל הנאצים ימ"ש) – האדם ההגון והאדם שאינו הגון[ט]. במבט ראשון, אם ננסה להקביל את החלוקה שלו לספר התניא, ההגון והלא-הגון הם הצדיק והרשע אצלו, אבל אין אצלו את דמות הבינוני שממוצעת ביניהם[י] (שגם אם במציאות כמעט לא קיימת דמות עם שיווי המשקל המדויק של הבינוני, רק דרך אותה דמות ניתן להבין אל נכון את נפש האדם). אם היינו מנסים לצייר דמות של בינוני במושגים שלו, הוא היה מתנהג פעם כאדם הגון ופעם כאדם שאינו הגון, סוג של קליפת נגה המעורבת טוב ורע – שדווקא בה עיקר עבודתנו[יא]. מעין-ממוצע שכן מופיע אצל פרנקל הוא אותם גוים רבים שלא התנגדו להיטלר ימ"ש, מי שלא נהגו כאנשים הגונים בריש גלי אבל גם לא השתייכו לאנשים שאינם הגונים. אמנם, הוא כותב שאי אפשר להאשים אותם, משום שאי אפשר לצפות מכל אדם לגבורה מיוחדת הנדרשת כדי לפעול כנגד העריצות ולהסתכן. כלומר, מבחינתו אדם כזה נחשב גם לאדם הגון.

אבל אם מדייקים יותר, האדם ההגון של פרנקל, במושגים של ספר התניא, איננו הצדיק של התניא אלא הבינוני. הרי פרנקל איננו מודה בהבדלה בין בני האדם ובבחירת ישראל ואין אצלו, בגלוי, את המושג נפש אלקית. ממילא, לא יתכן אצלו צדיק אמת, שכל ענינו הוא גילוי נפש האלקית שבו ("ועמך כֻלם צדיקים"[יב], לכל יהודי יש נפש אלקית שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"[יג], ולכן אומר הבעל שם טוב שצריך להאמין בכל יהודי – אבל פרנקל, אף שהיה יהודי שהתעטף בטלית והניח תפילין בכל יום, התפלל ואמר תהלים, לא הצהיר על האמונה בריש גלי ולא זכה לתורת הבעל שם טוב...). אם כן, האדם ההגון שלו הוא בעצם, לכל היותר, הבינוני של התניא (כאשר ההבחנה בין אדם הגון עם גבורה מיוחדת, שנלחם כנגד הרשעה, לאדם הגון שדומם מול הרשע מתאימה יותר, במושגים של התניא[יד], להבחנה בין בינוני שהוא "עובד אלהים", מתוך מאמץ וגבורה, לבינוני "אשר לא עבדו"[טו]).

כל ההקדמה הזו באה לומר שהפסיכולוגיה של פרנקל היא חיובית, עוסקת באדם ובמשמעות הפנימית שלו, ולכן הרבי רצה שהיא תתפשט ותהיה מוכרת, אבל עדיין נדרש להעמיק בה – 'לתבוע' שהמשמעות תהיה כזו השייכת לנפש האלקית, ולא רק לנפש השכלית. יתר על כן, בסופו של דבר רוצים לא להסתפק באדם הגון, בינוני, אלא להצמיח גם דמויות של צדיק (עד ליעוד של "ועמך כֻלם צדיקים"[טז]).

ב. מהבנה למשמעות

"שמע ישראל" – שמיעה ומשמעות

נפתח בכך שפסוק האמונה שלנו – אמונת היחוד של עם ישראל – פותח במלה "שמע", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יז]. לפעמים כתוב[יח] שמשה רצה לומר "ראה", אבל הדור לא היה ראוי עדיין – רק לעתיד לבוא, כשיבוא משיח, יתקיים "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[יט] – לכן משה הסתפק ב"שמע". אבל יש פירושים אחרים[כ], שבפנימיות "שמע" אפילו עדיף על גבי "ראה"[כא].

בחסידות נוהגים לתרגם את המלה "שמע" כ'דערהער'[כב]. כלומר, לא מדובר בשמיעת האזן החיצונית אלא בשמיעה שבלב, שמיעה פנימית של מה שלאחרונה אנחנו קוראים נקודת האמת של היהודי[כג], היחידה שבנפש שמדברת מתוך פנימיות הלב. בנקודת הלב הפנימית צריך לשמוע, לקלוט, את האמת של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

אבל היום יש עוד מלה משרש שמע – משמעות (בעצם יש לה מקור כבר בחז"ל, במלה "משמע"[כד], אבל בשימוש היום זו מלה חדשה, ממש בשני הדורות האחרונים). משמעות היא ודאי לא כמו שמיעת האזן, ואפילו לא שמיעת הלב – היא משהו אחר. אם כבר, משמעות יותר שייכת למח, שצריך להבין מהי המשמעות של הדברים. יש מעלה מסוימת למשמעות אפילו לגבי השמיעה הפנימית, הדערהער.

שמיעה, הבנה, משמעות

לאור זאת, נפתח ברעיון הבא:

שמיעה אמתית היא הקשבה טובה ונקיה למה שאומרים לאדם, למה שמלמדים אותו. שמיעה כזו היא כמו החכמה של בצלאל, שרש"י מסביר עליה שהיא "מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמֵד"[כה] – הוא שומע טוב מה שהרב אומר לו, מה שה' אומר לו. שמיעה טובה היא באזן – יש גם אזן גשמית וגם אזן של הלב הפנימי. בשביל לשמוע טוב צריך בטול, הכנעה ושפלות – צריך לעשות את עצמי "כלי ריקן", שהרי "כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק"[כו]. רק אם אני "כלי ריקן", עושה את עצמי "חותם שוקע"[כז], אני יכול לשמוע טוב מה שאומרים לי.

אם אני שומע טוב – מתוך פעולה של הכנעה בנפש – אני יכול להבין טוב מה נאמר, עד כדי הבנת דבר מתוך דבר, שהיא עיקר הבינה[כח]. בתורה 'שומע' פירושו מבין[כט]. כתוב "אֹזן מִלין תבחן"[ל] – ישנה שמיעת האזן ואחריה באים מתוך שמיעת האזן לכח ההבחנה. כתוב[לא] שבינה היא לשון בין – שאני יכול להבחין נכון בין דבר לדבר. זו כבר בחינה של הבדלה, הקשורה לשמיעת הלב. אפשר לומר שכאשר אני קולט את הדבר בלב אני נעשה נבדל מתפיסה מוטעית. כל דבר אפשר לשמוע נכון – כלומר, אמתי – או בצורה מסולפת, משובשת, מוטעית. ההבחנה הזו בין הנכון ללא-נכון היא הפעולה של השמיעה בלב – רק כשיש לי אותה אפשר לומר שאני מבין את הדבר.

בשלב ראשון אני צריך לשמוע מה שאומרים, אחר כך עלי להבין מה שאומרים – אני מבין את הכוונה. אבל שני השלבים האלה הם עדיין לא מה שאנחנו עכשיו נסביר – השלב בו אני מודע לגמרי למשמעות הדבר ששמעתי. המשמעות האמתית היא גם יותר מהבנה נכונה ומעמיקה. המשמעות בעצם כוללת גם את המטרה של הדבר, בשביל מה הדבר הזה, בשביל מה האמת הזו, וגם – אפילו יותר מזה – מה מקיף את הדבר הזה. להבין טוב את המשמעות של משהו אני צריך להבין אותו בתוך הֶקשֵר (קונטקסט) של שלמות השקפת העולם שלי, כי המשמעות בעצם כוללת את כל השקפת העולם שלי. להבין באמת משמעות של משהו היינו להבין איך הוא משתלב בתוך ההשקפה הכללית על השאלה 'בשביל מה אני בכלל כאן, בעולם הזה? למה ה' ברא אותי?'.

אם כן, אפשר לומר שהמובן השלישי והחדש הזה בשרש שמע – משמעות, שבאה אחרי שמיעה ראשונה באזן והבנה – הוא סוג של המתקה לאחר הכנעה והבדלה. שוב, השמיעה הראשונה תלויה כולה בכך שאדם ירוקן את עצמו כדי שיוכל להקשיב ולקלוט – החל מקליטת המלים – פעולה של הכנעה. אחר כך באה ההבדלה בהבנה – כשהוא מתבונן, תופס את התוכן הפנימי של הדברים וגם יכול להתחיל תהליך של אינדוקציה, להבין דבר מתוך דבר (דבר גדול מהתוך-הפנימיות של דבר קטן יותר[לב]). אבל גם ההבנה הזו היא עדיין לא התכל'ס. התכל'ס היא איך הדבר הזה מתקשר לכללות כל החיים שלי, כל השקפת החיים שלי וכל המטרה של מה שה' רוצה ממני בעולם הזה – זו המשמעות האמתית, שהיא כבר המתקה[לג].

"שמע ישראל"

לפי כל זה, יש לנו כעת פירוש חדש ל"שמע ישראל". תמיד הסברנו[לד] ש"שמע ישראל" הוא ציווי על שמיעה פנימית, דערהער, של סוד ה"ישראל" שבנו. אבל כעת אמרנו שמשמעות היא מובן עוד יותר עמוק של "שמע" אפילו מהדערהער[לה], ו"שמע ישראל" יתפרש כנתינת משמעות לעם ישראל.

"שמע ישראל", הרגש את המשמעות של עם ישראל, שהיא "הוי' אלהינו" – ה' בחר בנו "להיות לו לעם סגֻלה"[לו] ו"לאור גוים"[לז], זו המשמעות שלנו. "הוי' אחד" – ה', שבחר בנו ונתן לנו את המשמעות, הוא "אחד", ו"אין עוד מלבדו"[לח], ולכן לעתיד לבוא כולם יכירו באחדותו, "אחד יחיד ומיוחד", ויעבדו אותו (כפירוש רש"י על "הוי' אלהינו הוי' אחד" – "ה' שהוא אלהינו עתה, ולא אלהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר 'כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם ה'' ונאמר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'"). כל מה שאנחנו עושים בחיים הוא למען התגלות אחדותו הפשוטה, שהיא-היא גאולת העולם ומילוי תכליתו, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[לט].

עד כאן הרעיון הראשון.

ג. אמת-משמעות-תוכן

מהלא-מודע אל המודע

בפילוסופיה של ימינו הרבה פילוסופים – שרובם ככולם יהודים – משווים את המושג משמעות (meaning), כפי שמשתמשים במושג הזה היום, למושג אמת (truth). כלומר, שזוג התארים אמת ומשמעות הולכים יחד. בכל זאת, כשאני אומר 'אמת' וכשאני אומר 'משמעות' הן לא בדיוק אותו דבר. אמת אמורה להיות אמת מוחלטת, אובייקטיבית, ומשמעות היא יותר אישית, סובייקטיבית. הגם שבפילוסופיה היום יש כל מיני הגדרות לאמת[מ] עדיין המלים 'אמת' ו'משמעות' אינן זהות. יש עוד מלה שלישית, דומה, אבל גם היא לא זהה להן – 'תוכן' (content). הרבי מאד אהב את המלה תוכן, עודד שאדם יהיה תוכני.

יש היום הרבה תאוריות של תוכן, החל מהתאוריה של ויקטור פרנקל – הנושא העיקרי שלנו הערב. קודם אמרנו שהעיקר אצל פרנקל הוא המשמעות, אבל עכשיו יש לנו כבר שלש מילים שצריך להשוות וגם לחלק ביניהן – 'אמת' (שמתקשרת לנקודת האמת שלי, עליה אנחנו מדברים לאחרונה, כמו שכבר הזכרנו), 'משמעות' ו'תוכן'.

כשמעמיקים בהבנת המושג תוכן, מובן שתוכן מתייחס דווקא למודע (conscious soul) – הוא העמקה בתוך משפטים או הנחות יסוד, מוסכמות, עד שמבינים, שעומדים על התוכן המדויק אותו מכיל המשפט. אם כן, יחד עם תוכן הולכת גם המלה העמקה. כל התוכן הוא העמקה במודע של הנפש, לא חיפוש של הלא-מודע, העל-מודע, אלא פשוט העמקה במודע. המשמעות, לעומת זאת, היא כבר השתקפות של הלא-מודע בתוך המודע. יש כאן כבר זיקה לרובד העל-מודע של הנפש, אבל רוצים שאעמוד במודע על המשמעות של הדבר. אני יכול לעמוד על המשמעות הפנימית של הדבר רק אם אני מגלה את הלא-מודע שלי, את העל-מודע שלי, את הנסתר שבי. לעומת שני אלה, לאמת האמתית, אפשר לקרוא עצם הלא-מודע, העל-מודע – כל מה שאני תופס באופן סובייקטיבי הוא חלק מהעולם הפנימי והמודע שלי, או לפחות נוגע בו, אבל האמת כפי שהיא – האמת האובייקטיבית, אפשר לומר האלקית, וגם נקודת-האמת של עצם הנשמה שלי – נמצאת לגמרי מעל המודע (אלא שגם אותה יש להמשיך במודע, לגלות 'מה הסיפור שלי'[מא]).

לדוגמה בלימוד תורה: הבנת הפשט על בוריו (כולל פנימיות הפשט), היא העמקה בתוכן. הבנת ההוראה הפנימית שלו בעבודת ה' של התוכן הנלמד – כפי שעושה החסידות – היינו המשמעות. התחושה שהדבר שנלמד הוא האמת (האמתית), ביטוי של "הוי' אלהים אמת"[מב] – הוספה של "חותמו של הקב"ה אמת"[מג] ללימוד שלי – היא האמת שכאן[מד].

אם כן, יש את האמת; יש את המשמעות – שאני מתחיל להפנים את האמת והיא נותנת לי משמעות בחיים, השתקפות העל-מודע בתוך החיים; אחר כך, בכל דבר שמודע אצלי, עלי להעמיק בו ולחפש את התוכן. אולי כבר שמו לב, שראשי התיבות של אמת-משמעות-תוכן הם אמת – הכל כלול באמת. בכל אופן, נרצה להסביר עוד קצת יותר לעומק.

משמעות ומטרה

יש עוד הבחנה מילולית שצריך לעשות בין משמעות לבין מה שנקרא מטרה או תכלית (purpose) – מושג יסודי נוסף אצל פרנקל. יש לחיים משמעות וגם מטרה – צריך להסביר את ההבדל. אפשר להסביר לפי הידוע בחסידות[מה] על החילוק בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[מו] ו"בכל דרכיך דעהו"[מז]:

מוסבר שלפי ההלכה (החל מהרמב"ם[מח]) והמוסר השיא בחיים של המאמין היהודי הוא "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – שלכל מה שהוא עושה יש מטרה, שיצא ממנו קידוש השם, משהו טוב על פי תורה. הביטוי "לשם שמים" מביע תכלית, מטרה של היהדות, לכל מה שעושים. אבל המשפט של החסידות כפסגה הרצויה הוא "בכל דרכיך דעהו", שהמשמעות שלו היא שאדם צריך להתחבר לה' כאן ועכשיו בכל מה שהוא עושה.

הדוגמה הפשוטה לנפקא-מינה היא לגבי אכילה: אם אדם אוכל כדי שיהיה בריא וחזק לעבוד את ה' בתורה ותפלה[מט] הוא מקיים "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אבל אם אני אוכל בשביל לברר את הניצוצות הקדושים שיש במאכל – וכדי להבין זאת צריך כמובן הקדמות של קבלה וחסידות – אני מתחבר לה' ברגע של האכילה, אני עושה יחוד (שהוא פנימיות הדעת[נ], כמו "והאדם ידע"[נא]), העבודה הזו נקראת "בכל דרכיך דעהו" – תדע אותו, תתחבר אליו, עכשיו, בתוך המעשה הזה, בלי לחכות שתהיה בריא בשביל להתפלל או ללמוד תורה בהמשך.

צריך לומר שהתפיסה של "בכל דרכיך דעהו" היא המשמעות המלאה – מתי יש במעשה משמעות? אם יש בו גופא חיבור. אבל מהי המטרה, התכלית? שיהיה לי כח לעבוד את ה' בדברים המוסכמים כעבודת ה' – ללמוד תורה, להתפלל, לעשות מצוות. יש מצוות ויש דברי הרשות, אבל צריך שדברי הרשות גם יהיו קדושים כמו המצוות – שתהיה להם בעצמם משמעות מלאה, שמתבטאת ברגע הזה. זהו חידוש גדול.

אמת-משמעות-תוכן כנגד חב"ד

שוב, דברנו על חלוקה של אמת, משמעות ותוכן (כאשר למלה משמעות הוספנו עוד מלה קשורה – מטרה, תכלית[נב]). אמת היא לכאורה אובייקטיבית יחסית – דבר הוא אמת או שקר. כמו שהזכרנו, היום בפילוסופיה לא מקבלים את ההבחנה הזו – לא אומרים שאמת חייבת להיות אובייקטיבית, היא יכולה להיות סובייקטיבית לגמרי והיא עדיין אמת. אבל לפי הפילוסופיה המקורית – של היונים, ולהבדיל גם אצלנו – אמת היא משהו מוחלט. בנפש, כמו שאמרנו, האמת היא נגיעה באמת האמתית, בעל-מודע, של הנפש. משמעות, איך שלא נפרש, היא משרש שמע – אני השומע. משמעות הרבה יותר סובייקטיבית מאשר אמת, וכעת הוספנו שבתוך המשמעות יש את עצם המשמעות ויש גם את המטרה – לכל דבר יש מטרה.

נציע הקבלה של אמת-משמעות-תוכן למבנה הפנימי של חכמה-בינה-דעת:

בעצם, מה שנעשה כעת הוא הקדמה להבין מהן הספירות חב"ד, וממילא גם מה היא חסידות חב"ד. כתוב בתניא[נג] שחכמה היא בעצם למעלה מהשכל – היא מקור של שכל, אבל היא עדיין לא השגה שכלית. מה היא כן? מקום שמבריקה בנפש הברקה מעצם הלא-מודע, מהאמת, על השכל, כ"ברק המבריק על השכל". "על השכל" הוא לא רק במובן של 'על לוח השכל', אלא שיש כאן משהו שהוא בעצם מעל לשכל. כתוב[נד] ש"אחד האמת" מתגלה רק בחכמה. אחר כך החכמה מעבירה אותו הלאה לשאר הכוחות של הנפש, אבל רק החכמה מסוגלת לקבל את ההברקה הזו של האמת, כי היא בתכלית הבטול (שהוא פנימיות החכמה[נה]) – עוד יותר מהכלי, ה"חותם שוקע", של יסוד אמא (בו תלויה השמיעה, כנ"ל).

משמעות, לשון שמיעה, שייכת כמובן לבינה – בה נמצא כח השמיעה[נו]. מה ההבדל, בלשון החסידות, בין משמעות למטרה? משמעות היא אמא עילאה, המקום בו עצם הבינה – "מוחין בעצם", בלשון החסידות – משקף דברים מהעל-מודע של הנפש. מטרה היא כבר תבונה. יש בבינה שתי מדרגות, שנקראות בינה ותבונה[נז]. תבונה היא המוחין בשביל המדות, כלומר בינה שלה עצמה יש מטרה. מטרה היא גם מלשון רחם (בית מטרון[נח]) – רחם האם, כמו מטרוניתא. בנפש, התפקיד של רחם האם הוא להוליד מדות. אפשר לומר שהמטרה של האשה היא ילדים – נצח ישראל מסור דווקא לאשה, שהרי היחוס היהודי הוא דווקא מהאם, והיא מקדישה את חייה לעתיד העם[נט] (לעומתה האיש חי בעיקר בהוה, ודוק). יש גם משמעות לאשה, חוץ מהמטרה שלה, וגם יש אמת שלה, אבל המטרה היא 'מה התפקיד שלי? מה אני צריך לעשות?'. התבונה היא סוד המטרה – המטרה של ההבנה, תכלית ההתבוננות בשכל, היא להוליד בלב רגש טוב, רגש חיובי. אם כן, המשמעות התיאורטית יותר (משמעות) והמשמעות המעשית יותר (מטרה-תכלית) הן, בלשון הקבלה, שתי דרגות של הבינה של אמא.

התוכן, כמו שמסבירים, הוא העמקה במה שיש – לא להמשיך מלמעלה, לשקף משהו מהעל-מודע, אלא פשוט לנתח לעומק, להגיע לעומק המושג. זו הפעולה בדעת[ס]. בקבלה כתוב ששבירת הכלים מתחילה דווקא בספירת הדעת[סא]. ריכוז כדי להעמיק במודע, ללא זיקה לעל-מודע (האמת והאמונה, עם התיווך של המשמעות), הוא שרש של שבירה בנפש[סב].

לכן, אפשר בצורה מאד יפה להקביל אמת-משמעות-תוכן – ר"ת אמת, כנ"ל – לחכמה-בינה-דעת.

ד. משמעויות של משמעות

משמעויות של mean

שוב, לפי פרנקל הגדר של האדם, העצם שלו, הוא חיפוש משמעות. כעת נתבונן בעוד נקודה, שמבוססת על המונח 'משמעות' באנגלית – meaning (כשם הספר שלו: Man's Search for Meaning). מה אומרת המלה הזו באנגלית? יש ל-mean כמה וכמה פירושים, ודאי הכל קשור, אבל אלה 'עניינים' שונים, בלשונו של הרד"ק.

עד עכשיו הסברנו שזו משמעות. ההיפך של מלא-משמעות הוא חסר-משמעות, ריקנות (meaninglessness). או שאדם מרגיש ריקנות תהומית, קיומית (existential emptiness), או שהוא מרגיש מלא – יש לו משמעות. אם אני מבין, מתקשר, מחפש את המשמעות – אני מתמלא, יוצא ממצב ריקן למצב יותר מלא, וממילא למצב יותר שלם בנפש.

מה עוד יכולה להיות המלה הזו? כתוב שיכול להיות גם אדם בינוני (a mean individual). פירוש נחמד מאד ל"ספר של בינונים"... (אבל כמובן, אין הכוונה הבינוני של התניא, אלא כמו שאומרים 'טיפוס בינוני', לא חכם מדי ולא טפש מדי, עמך) מה עוד יכולה המלה הזו באנגלית להיות? אמצעי לשם מטרה (a means to an end), שייך למושג מטרה (לעומת משמעות) עליו דברנו קודם. יש עוד כמה משמעויות, אבל יכול להיות גם דבר מאד לא טוב – אדם אכזרי (a mean person). מה הקשר?

אמרנו, אם כן, ארבעה פירושים למלה הזו באנגלית. שוב, יש עוד, אבל נסתפק באלה – משמעות, בינוניות, אמצעי (לקראת תכלית), אכזרי. הכי קשה להבין את הקשר לאכזריות.

מדרגות של בינה

כעת רוצים לומר שכל פירושי mean שייכים לבינה:

שני המובנים של משמעות ואמצעי תואמים בדיוק את מה שהסברנו על משמעות לעומת מטרה. מודעות של מטרה היא לחשוב כל רגע שמה שאני עושה הוא אמצעי בשביל להשיג את המטרה – אני אוכל כדי שיהיה לי כח לעבוד את ה'. לעומתה, משמעות היא הרגשת משמעות בפעולת האכילה כאן ועכשיו, ברגע הזה – "בכל דרכיך דעהו". המשמעות היא עכשיו והמטרה היא לעתיד. אלו בדיוק שני הפירושים הללו של המלה mean – משמעות היינו שלדבר עכשיו יש משמעות, ואם אני לא מוצא משמעות בהווה אני מתרוקן, לגריעותא, ואמצעי היינו דרך להשיג מטרה. הסברנו ששתי המדרגות הללו שייכות לבינה – המשמעות לפרצוף העליון, אמא עילאה, והמטרה לפרצוף התחתון, התבונה.

המובן הנוסף הוא בינוניות. ידוע שמח הבינה גם נקרא המח הבינוני, כי הוא בין החכמה לדעת. האבן-עזרא כותב בכמה מקומות^יח שבינה לשון בינוני. כנראה אחד שרק מבין, אבל אין לו הברקות של "אחד האמת" שהזכרנו קודם, הברקות של עצם האמונה, הוא יחסית בינוני – הבינה היא באמת בינונית, לעומת החכמה.

המובן של אכזרי הוא כמפורש בזהר ש"מינה דינין מתערין"[סג] (דבר שנותן הרבה הבנה לגבי המשפט הזה). כל התייחסות קשה לזולת, לחבר או אפילו לעולם, יוצאת מאחורי הבינה, מחיצוניות הבינה. למה? בבינה, אם אני מבין משהו טוב, אני לא בבטול מוחלט. הבטול האמתי הוא חכמה. בבינה אני יכול וצריך לעשות את הכלי, לקלוט, להפנים ולהוליד – ועדיין יש שם שרש של 'יש'. בפנימיות התורה דבר פשוט שחכמה ובינה הן 'אין' ו'יש'[סד]. היות שיש בבינה שרש של יש היא מקור של דינים. הדוגמה בחסידות[סה] היא אדם שהתפלל טוב, בהתלהבות, מרגיש חי – הוא יוצא מהתפלה שלו מבסוט, 'כמה טוב התפללתי'. מה התגובה הספונטאנית שלו? שמיד יכעס על מישהו, מתוך ההרגשה כמה טוב הוא התפלל, כמה טוב הוא למד תורה. זו בינה, שהיא בקורת מתוך השוואה אלי – 'אני צדיק, התפללתי טוב, ואתה לא התפללת טוב'. זו ישות גסה מאד, אבל היא תוצאה של הבינה. ככה מסבירים את המושג "מינה דינין מתערין" – מתוך ההרגשה שיש לי meaning, לפחות בדמיון שלי, והתפלה שלי היתה מלאת-משמעות, אני כועס על אחרים. עוד פירוש של משמעות הוא חשיבות (דבר משמעותי הוא דבר חשוב) – אם אני מלא חשיבות ואתה לא, אני עלול לכעוס עליך. כמובן, הכעס בא מחוסר בטול אמתי, מחוסר ענוה אמתית. בכל אופן, זהו המשפט בזהר, "מינה דינין מתערין", והוא נותן הסבר טוב לכך שבמלה mean יש גם משמעות של אכזריות כלפי הזולת.

השרש בעברית

נעמיק עוד יותר במלה הזו: יש כמה מלומדים גדולים היום באוניברסיטה שמנסים לקשר את כל השפות, בפרט השפות ההודו-אירופאיות – ובמיוחד אנגלית – עם המקור שלהן בלשון הקדש[סו]. זהו מחקר מאד יהודי, ולדעתי מבורך. יש מלה בעברית שמופיעה הרבה פעמים בתנ"ך – "למען". יש רק מלה אחת נרדפת למלה "למען" – "בעבור". אפשר לחשוב שיש עוד מלה, "בשביל", אבל היא לא מלה תנ"כית, לא מלה מהמקרא. שתי המלים התנ"כיות הן או "למען" או "בעבור". ודאי יש הבדל[סז], אבל הרד"ק אומר[סח] שהן דומות, וגם מדגיש שבשתיהן יש אות שימושית לפני המלה – ל ב"למען" ו"-ב ב"בעבור". היום המלה 'עבור' מאד שימושית, המכתב הזה הוא עבור פלוני, אבל בתנ"ך אין 'עבור' אלא רק "בעבור", ואין 'מען' (שהיום משתמשים בו ככתובת), אלא רק "למען".

הרד"ק כותב, בפשטות, ששרש המלה "למען" היא מען. רק בסוף הערך שלו, בספר השרשים, הוא מוסיף שהיה אפשר לחשוב – ולא שולל – שהשרש הוא ענה, למען מלשון מענה. היום המדקדקים נוטים לפירוש השני שלו, כותבים[סט] ש"למען" משרש ענה, אבל הפירוש הראשון והעיקרי של הרד"ק הוא שהשרש הוא מען. אותם חוקרים היום, שחוקרים את הקשר בין כל הלשונות, השמיות וההודו-אירופאיות, אומרים ש-מען בלשון הקדש קשור לשרש המקורי בסנסקריט – או, יותר נכון לומר, שהסנסקריט מהשרש שלנו –men (נשמע יותר כמו main). באידיש ובגרמנית meaning היינו מיינונג  – עיקר השרש הוא mein, 'וואס מיינסטו? מה אתה מתכוון?'. אומרים שהמקור בסנסקריט הוא men והפירוש כמו mind או מחשבה. שרש חשוב. גם אפשר מיד לקשר אותו גם לאכילת המן במדבר, שקראנו השבת, שבת שירה – "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא"[ע] ("מן הוא" אותיות אמונה[עא]), יכול להיות שבא מאותו שרש עתיק יומין. בכל אופן, הרחבנו רק כדי להצדיק שאנחנו דנים במלה הזו באנגלית, שזהו שער חשוב ביותר.

איך מוצאים משמעות בחיים?

אחרי הדיון הלשוני, נחתום את החלק הזה במשהו יסודי אצל פרנקל בנושא של חיפוש משמעות:

הוא מסביר שיש שלש דרכים למצוא משמעות – (א) חיים של יצירה אישית. (ב) מפגש עם טוב, בטבע או באדם. (ג) התמודדות עם סבל.

אמרנו שמציאת המשמעות היא ההמתקה – ביחס לשמיעה ולהבנה – אבל יש כאן הכנעה-הבדלה-המתקה בדרך למשמעות עצמה: התמודדות עם סבל היא מציאת משמעות בדרך של הכנעה – כאשר אני נכנע למי שהביא עלי את הסבל (הקדוש ברוך הוא), מתוך אמונה שהוא עושה זאת ודאי לטובתי הנצחית. יצירה אישית היא דרך של הבדלה – זו מציאת משמעות על ידי הסחת הדעת (הבדלה) מתחושת הריקנות הקיומית שהזכרנו, כאשר האדם ממלא את הריק שבו על ידי יצירה חיובית (בכלל, פרנקל מדבר הרבה על היסח הדעת של האדם מעצמו, ועל כך שהמודעות העצמית היא מקור כל הנוירוזות). המפגש עם הטוב הוא, כמובן, דרך של המתקה.

בעצם, יש כאן את השלישיה הכי יסודית שלנו בתורת הנפש[עב], שלש הדרכים להתמודדות עם "דאגה בלב איש"[עג] – "יַשְׁחֶנָּה" במובן של ישפילנה, מתוך הכנעה פנימית במצב של סבל; "ישּׂיחנה מדעתו", על ידי פעילות יצירתית (כנ"ל); ו"ישִׂיחנה לאחרים", במפגש חיובי עם הזולת הטוב והאוהב – כאשר על ידי כולן זוכים למשמעות, עליה נאמר בסיום הפסוק "ודבר טוב ישמחנה".

שלש הדרכים מקבילות גם למדות הלב העיקריות, חסד-גבורה-תפארת (המדות שעדיין מכוסות בבינה, המשמעות – כאשר "יסוד אמא קצר ומסתיים בתפארת ז"א"[עד] – ולכן עדיין שמורות מהנזקים של המודעות העצמית[עה]): מפגש עם הטוב שייך לספירת החסד (והוא מעורר בנפש אהבה), התמודדות עם סבל היא גבורה (הסבל עצמו נובע ממדת הדין, הגבורה, כמו שהטוב נובע מהחסד, וההתמודדות היא כח של גבורה נפשית) וחיים של יצירה שייכים לתפארת (ספירת התפארת מקננת בעולם היצירה[עו] וכל יצירה היא לשם תוצאה מפוארת)[עז].