מותר תרומה

א' אדר תשפ"ג

 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי[א].

ובמדרש תנחומא: ילמדנו רבינו, מותר תרומה מה היו עושין בה. כך שנו רבותינו מותר תרומה רקועי זהב היו עושין מהן צפוי לבית קדש הקדשים.

התרומה באה מנדבת הלב, וטבע הנדבה להתפשט עוד ועוד, לכן מהותי לתרומה שיהיה בה מותר! כך אכן היה בנדבת המשכן, "מרבים העם להביא מדי העבֹדה למלאכה"[ב], עד שמשה הוצרך להודיע להפסיק להביא (ולבסוף "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אֹתה והותר"[ג]). מותר הוא יתרון ותוספת מעלה, כמו "בכל עצב יהיה מותר"[ד] (המפורש בתניא[ה] על יתרון השמחה הבאה אחר העצב).

ממותר התרומה עשו ציפוי זהב לקדש הקדשים[ו], החומר החשוב ביותר במקום הקדוש ביותר. ציפוי רומז לציפיה – מותר התרומה מגיע מהמקום בלב בו אנו מצפים להגיע לקדש הקדשים! רק הכהן הגדול ביום הכפורים רשאי להכנס לקדש הקדשים, אך לעתיד לבוא "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים"[ז] וכולנו נרקוד עם השכינה בקדש הקדשים[ח].

תרומה לבני תורה

ממשיך המדרש: את מוצא שתי תרומות בחר בהן הקב"ה, אחד למשכן ואחד לכהנים. תרומת כהנים על מנת שיהיו בני תורה. אמר רבי ינאי כל כהן שאינו בן תורה מותר לאכול על קברו תרומה [יתבאר בהמשך]. א"ר יצחק בשם רבי יוחנן ראה מה כתיב 'כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי', למה, 'בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ'[ט], כיון שאינו בן תורה אינו יודע להבדיל בין קדש לחול ובין הטמא לטהור. ואומר 'קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ'[י], למה מבזה את הקדשים שאינו יודע לשמור שבת [הבדלה בין קדש לחול ובין שבת לששת ימי המעשה].

תרומה אותיות תורה מ, התורה שנתנה בארבעים יום[יא], ככתוב בסוף הפרשה הקודמת "ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". שתי תרומות הן שתי תורות: תרומת המשכן כנגד תורה שבכתב, אותה למד משה בארבעים הימים[יב] (וכן תרומת המשכן ניתנה "בבקר בבקר"[יג]), ותרומת כהנים "על מנת שיהיו בני תורה" כנגד תורה שבעל פה, אותה למד משה בארבעים לילה (וכן התחלת תורה שבעל פה היא "מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן"[יד]). נתינת התרומה לכהנים על מנת שיהיו בני תורה היא שרש 'המהפכה השניה', ההיתר ללומדי תורה לקבל תמיכה[טו].

תרומת המשכן נתנה בידי משה, ותרומת הכהנים היא לאהרן הכהן, 'בן תורה' – "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"[טז], וכן בני אהרן הכהנים הנקראים על שמו אהרונים[יז].

תורה והבדלה

וכתוב בקול שמחה: ביאור דבר זה, שכל כהן שאינו בן תורה אינו בן הבדלה. וכמאמרם ז"ל 'אם אין דעה הבדלה מנין'[יח]. וכיון שאינו יודע להבדיל אינו ראוי להבדלה אשר בין ישראל לעמים שהגוים אינם מטמאים באהל, לזה מותר לאכול תרומה על קברו... כיון שאינו לומד תורה יצא מכלל הבדלה אשר בין קדש לחול גם בין שבת לששת ימי המעשה.

דברי המדרש "מותר לאכול תרומה על קברו" תמוהים לכאורה (שהרי אסור מהתורה לטמא את התרומה ולאכלה בטומאה, וגם עם הארץ ודאי מטמא באהל), ולכן יש מגיהים "מתיר לאכול תרומה על קברות" (שכיון שהוא עם הארץ אינו מבדיל)[יט]. אך ר' שמחה בונים אינו רוצה לשבש את הגרסה, והוא מפרש שזו לשון חריפה לומר שכהן זה דומה לגוי ולכן היה ראוי לומר שקברו אינו מטמא (וכמו הרבה מימרות חריפות שנאמרו על עמי הארץ[כ]). ובעל מי השילוח (תלמידו של רבי שמחה בונים) מפרש קרוב לזה: קדושת התרומה נמצאת בעולם רק בעבור הכהנים שיאכלוה בקדושה, ולכן מצד הכהן הזה שהוא עם הארץ אין בתרומה כל קדושה.

הבדלה והמתקה

המדרש מסיים: ראה כמה חביבה תרומת כהנים שנתנה לכהנים בני תורה, אבל תרומת המשכן קראה הקב"ה לשמו שנאמר ויקחו לי תרומה.

ומבאר בקול שמחה: כי תרומה הגם שאינה ראויה רק לכהנים בני תורה מכל מקום אכלו גם שאר כהנים. אבל תרומת המשכן קראו הקב"ה לשמו יתברך לכן מותר התרומה עושין ממנו ציפוי לקדשי הקדשים ודו"ק היטב.

תרומת כהנים שייכת להבדלה. הכהנים בכלל נבדלים מישראל ("בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי"[כא]), ועיקר התרומה היא עבור הכהן החכם, בן תורה, המורה הוראה להבדיל בין קדש לחול ובין טהור לטמא ("ואת עמי יורו בין קדש לחל ובין טמא לטהור יודִעֻם"[כב]).

לעומת זאת, תרומת המשכן שייכת להמתקה. התרומה נועדה כדי לקיים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד מישראל", גילוי שכינה בנקודה הפנימית שבלב כל אחד ואחד מישראל, בחינת קדש הקדשים. לכן ממותר התרומה נעשה ציפוי לקדש הקדשים, ביטוי לציפיה שבלב להשראת השכינה.

תרומת כהנים היא כתמיכה שנותנים לאברך שילמד תורה, ותרומת המשכן היא מה שהאברך יושב עם אשתו בבית ושכינה ביניהם!

ממלא וסובב

בספר מדרש משה, לרבי משה מרדכי מפילוב (נכד הרבי מקוצק), פירש את דברי התנחומא בדרך זו: יש כמה הבדלים בין תרומת כהנים (תרומה גדולה) לתרומת המשכן, והם קשורים זה בזה. א. בתרומת כהנים יש להפריש דווקא חלק מהתבואה ולא הכל ("האומר כל גרני תרומה לא אמר כלום עד שישייר מקצת"[כג]), ואילו בתרומת המשכן אפשר לתת כמה שרוצה. ב. בתרומת כהנים יש על הפירות מתחילה איסור טבל, וכאילו התרומה מעורבת בהם, ונמצא שההפרשה רק מבררת מהו הקדש, אך עיקר הקדושה חלה כבר בידי שמים, וכעת השאר נעשה חולין, ואילו בתרומת המשכן הכל נדבה גמורה מכח מעשה ישראל, "ויקחו לי תרומה". לכן תרומת כהנים היא על חלק, הפרשת חלק הגבוה, והיא מיועדת לכהנים בני תורה, "שקדושת שמים הוא רק עבור צורך אכילת כהנים בני תורה" (כאשר כמות התרומה המופרשת היא לפי הצורך לכהנים בני תורה). אבל בתרומת המשכן שנעשית בכח ישראל הכל יכול להתקדש, ואף המותר קדוש.

ובפנימיות, תרומת הכהנים שייכת לאור הממלא כל עלמין, שבו יש חילוקי מדרגות, יש קדש ויש חול. ואילו תרומת המשכן שייכת לאור הסובב כל עלמין, ולכן היא חלה על הכל. וזה בכח ישראל המתקשרים לאור הסובב, וזהו "ויקחו לי תרומה" – "קראה הקב"ה בשמו". ופירוש "ויקחו לי", יקחו את עצמם לי, ואז יתנו תרומה. לכן גם מותר התרומה נעשה ציפוי לקדש הקדשים, רמז לאור הסובב (עד כאן מדברי המדרש משה).

[ורמזים: תרומת הכהנים ממלא כל עלמין = 1537 = ו פעמים אהרן עם הכולל. תרומת המשכן סובב כל עלמין = 1781 = 13 פעמים 137 (שני מספרים חשובים בתורה). וביחד עולה הכל 3318 = 7 פעמים דעת (מב פעמים דעה).]

והנה סובב וממלא היינו שמים וארץ, והרמז המובהק: סובב כל עלמין ממלא כל עלמין = שמים ארץ. תרומת הכהנים היא מפרי הארץ דווקא, והיא מצוה התלויה בארץ, בחינת ממלא כל עלמין. ואילו תרומת המשכן היא לשם שמים, "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש". בארץ יש חלק לה' וחלק לאדם, "והארץ נתן לבני אדם", ולכן אי אפשר לעשות הכל תרומה. ואילו בשמים כולו לה', "השמים שמים לה'". אכן, תכלית הכוונה היא לייחד שמים וארץ, סובב וממלא, "לשם יחוד קוב"ה [שמים] ושכינתיה [ארץ]" (ככוונה הכללית בכל המצוות). "אשרי העם יודעי תרועה", אשריהם ישראל המיחדים שמים וארץ, תרועה = שמים ארץ.