1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (122)

ד"ה "ויטע אשל" (5)

ב' סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו ניגון התעוררות רחמים.

הוא מסביר שהמשל של שבירת הכלים בעולם התהו הוא לקחת תבה, מילה, ולפרק את האותיות. אז האור – המשמעות, שהוא קורא לה ההשכלה שבתבה – מסתלק ונשארות רק אותיות בודדות. אבל בכל אופן, היות שפעם היה אור באותיות יש איזה רשימו שנשאר באותיות הבודדות והוא נקרא הניצוץ שנשאר בשברי הכלים. נקרא זאת בפנים:

כי הנה פי' שבה"כ היינו שבירת האותיות שהאותיות הם כלים [כך כתוב בשער היחוד והאמונה, ש-כב האותיות הן שרש הכלים – י ספירות הן שרש האורות ו-כב אותיות שרש הכלים, לב נתיבות חכמה שבתחלת ספר יצירה.], וכמו עד"מ למטה כשהאותי' הן מצורפות שהן ב' או ג' אותי' יחד [יכולה להיות מלה של שתי אותיות, אבל מכאן משמע שאין מלה של אות אחת, אף שיש פעם אחת בתורה – "ה להוי' תגמלו זאת" בהאזינו. יש שמחברים, אבל לפי המסורה וכך אנו קוראים האות "ה" היא מלה בפני עצמה. בכל אופן, זה לגמרי יוצא מהכלל, עד שיש מי שלא יכולים להכיל זאת ולכן מחברים ל"להוי'". בדרך כלל המלה הקטנה ביותר היא שתי אותיות, שנקראת "שער" בספר יצירה – יש רלא שערים פנים ואחור. תיאורטית יכולות להיות 1540 קבוצות של שלש אותיות, שבכל קבוצה יש ששה צירופים. הסימן הוא ישראל כשמחשבים את ה-א כ-1000. המגיד מקוז'ניץ אומר ש-ישראל אותיות יש רלא – כל האפשרויות של שתי אותיות. בעל מגלה עמוקות מביא את הרמז הידוע ש-ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" – משהו ביהודים ששייכים בעצם ליהודים. הבעל שם טוב מביא את הרמז המפורסם של בעל מגלה עמוקות בכתר שם טוב. בחבור האותיות יש כח להכיל את האור – זה תיקון. כשהאותיות נפרדות יש שבירת הכלים. מה זה אומר לגבי ישראל? מאד פשוט, אם יש יהודים ביחד יש משמעות, שכינתא שריא, יש צירוף. אם מישהו לומד תורה לבד לשם שמים גם יש שכינה עמו, אבל העיקר שיהיה "אז נדברו יראי הוי'" – כששנים עוסקים יחד מתחיל משהו אחר לגמרי. כשמגיעים למנין הצירופים עוברים את הששת מאות אלף – כולל את כל שרשי נשמות עם ישראל. כל הצירופים האפשריים של תשעה יהודים יש רק שלש מאות אלף, אבל ברגע שיש עשרה יהודים יש כבר שלשה מליון צירופים – המספר של בני ישראל שעלו ממצרים, "חמושים עלו". היו שש מאות אלף גברים, אבל יש בכל משפחה חמשה בממוצע (אחת הסגולות של חמש). 9 בעצרת הוא רק חצי מששת מאות אלף אבל 10 בעצרת כבר חמש פעמים שש מאות אלף. זה אחד ההסברים המאד-יפים לענין של מנין – שכל עם ישראל יחד רמוז בו. אבל ישראל בכלל, נשמות ישראל, הם הכלים שמכילים את האור של ה'. ידוע שהיה היהודי הקדוש מפשיסחא. למה נקרא 'היהודי'? הטעם הפשוט שכך כינוהו כי השם הפרטי שלו היה כמו של הרבי שלו, החוזה, יעקב-יצחק. כדי לא לומר את השם של הרבי קראו לו בכינוי, אבל אפשר היה לקרוא בכל מיני שמות – למה יהודי? יש מה שאמר השפת אמת – מפשיסחא יוצא קודם קוצק ואחר כך גור, ויש מסורת אצל חסידי גור שמובאת בשפת אמת – שכל יום הוא נעשה יהודי מחדש. כמו אחד שעובר גיור – כעת לפני קבלת התורה, בחג שבועות, שכתוב שכולנו צריכים לעבור כעין גיור. טבילה, הטפת דם, הכל תהליך של גיור, למול את הלב וכו' – כל ארבע המילות שיש בגוף, הכל צריך לעשות לפני קבלת התורה. כמו "כל ימיו בתשובה" אצלו 'כל ימיו בגיור' – כל יום מלא-יהודי ליהודי. מתאים בדיוק לווארט של רבינו סעדיה גאון שעל שמו הבעל שם טוב אמר שהוא גלגול שלו, "כל ימיו בתשובה". יש עוד ווארט, שכאשר היה ילד קטן הוא שאל את המלמד שלו למה בסידור י-י הוא שם ה' ואם יש נקודה מעל נקודה זה סוף פסוק. המלמד כמובן לא ידע לענות, ואז הילד עצמו ענה שאם יש 'צווי אידן' – כל יוד היא ייד – שאחד בשוה לשני זה שם ה', ואם אחד למעלה מהשני זה 'סוף פסוק'. על שם הסיפור הזה, כבר מאז, קראו לו היהודי. מענין שגם השם שלו הוא י-י, יעקב-יצחק. כל זה לומר שהשראת השכינה מתחילה מחברותא, משנים יחד. גם בבית, עם האשה, מתחיל מכך שיש שנים יחד והתכלית שיהיו "שוין בקומתן". זה עממי למה קראו לו 'היהודי', אבל יש מה שאמר השפת אמת. כנראה ששתי המסורות הולכות יחד – שכדי להיות יהודי מחדש צריך להתחבר עם יהודי, אז יש השראת השכינה. כך לוקחים את שברי הכלים מעולם התהו – היהודים הנפרדים שאין ביניהם קשר, שכל אחד הוא לעצמו, 'פאר זיך' – ומחברים אותם. וכשיש שתי אותיות או שלש יחד] אז הן תיבה אחת שהיא כלי ובית קיבול לאיזה השכלה [המלה משמעות היא חדשה בעברית, כאן קורא לכך השכלה שיש בתבה.], כמו תי' ברוך [מאד מענין, כפי שדברנו הרבה פעמים, שתמיד שמביאים דוגמה לאותיות שכאשר הן ביחד יש בהן אור-השכלה וכאשר נשברות האור מסתלק מביאים את המלה 'ברוך'. יש משהו מיוחד ב'ברוך' שכאשר האותיות יחד יש בהן הרבה אור, הכל טוב, אבל דווקא ה'ברוך' עלול להשבר ואז האותיות נפרדות. כל אחד יכול לחשוב על איזה 'ברוך' שזה קרא לו, שהאותיות נפרדו והוא נשבר. מי שמגיע מחברון ודאי יודע למי הכוונה. כשהאותיות יחד יש אור גדול. על פי פשט, למה בוחרים במלה 'ברוך' יותר מכל מלה אחרת? כי זו המלה הראשונה של כל ברכה. אומר שהתודעה של יהודי מתחילה ממאה ברכות שבכל יום, שאומר ברכה, והברכה מתחילה מהמלה 'ברוך' – מלה שקובעת ברכה לעצמה, ותמיד משתמשים בה כדוגמה למלה שיש בה אור-משמעות, רק שהיא עלולה להשבר. מאה ברכות היינו מאה כלים – כלים שוה 100. איך ה'ברוך' נשבר? כנראה שאם אתה לא מכוון בברכה – מי שאומר ברכות סתם, בלי לשים לב – במדה מסוימת שבר את ה'ברוך', כי לא הבין בכלל מה הוא אמר. צריך להקים ולהחיות את ה'ברוך', תיקון עולם התהו שנשבר.] שפי' בל"א [מאד מענין שתופסים את ההשכלה דווקא על ידי לשון תרגום. לא סתם הוא מתרגם כאן לאידיש. הוא גם אומר שיש לכך שני תרגומים באידיש:] געבענטשט או גילויבט [לשון ברכה או לשון שבח, שני גוונים. לשם כך יש תרגומים, אפילו תרגום רס"ג שכעת הגיע – התרגום הוא שמגלה את הפנימיות. יש משהו בתרגום שמאד עוזר לך להרגיש את המשמעות – זה פשט. אתה אומר את המלה, יכול להתרגל לומר אותה בעברית, ולא מרגיש היטב מה שיש בתוכה. רק כשמתרגמים אותה לשפת האם שלך, ואתה מתבונן בה, אתה מתחיל לתפוס מה יש בתוך המלה הזו. לכן גם פה, ב'ברוך', הוא צריך לתרגם. בתוך התרגום גופא יש שני גוונים.], והוא האור שמלובש באותיות אלו [מה עוד טוב בתרגום? זה היה חידוש של האריז"ל לגבי רבי חיים ויטאל, שעשה גימטריאות גם מלשון הזהר, לשון תרגום. אבל בדרך כלל כשאתה מתרגם האותיות לא מענינות אותך, פסיכולוגית. כשאני אומר את המלה בלשון הקדש, מי שאומר 'ברוך' כמו הצדיקים, מיד עושה גימטריא וכל מיני דברים – יש משהו שמתרכזים במלה עם כל העושר שיש בה שקצת יכול להסיח דעת מהפשט. כמו שידוע שמרוב סודות לפעמים מסיחים דעת מהפשט, מה המלה הזו אומרת. כשאתה מתרגם התרגום הוא עוגן שמקשר אותך למה שהמלה הזו אומרת, למשמעות. עיקר האור של המלה הוא המשמעות. יש בספר 'מעין החכמה' שמיוחס למשה רבינו חמש מדרגות בכל מלה, כפי שאנחנו תמיד חוזרים – תיקון, צירוף, מאמר, מכלול, חשבון. כתוב שהתיקון הוא פשוט האור, המשמעות של המלה – מתאים לכאן, תיקון שבירת הכלים שנפרדו. צירוף הוא צירופי אותיות – מתחילים משחקים. מאמר הוא ראשי תיבות, מכלול הוא צירוף למכלולים אחרים וחשבון הוא גימטריא. כל מה שאחרי התיקון הוא כבר 'משחק' – התיקון הוא להרגיש את האור שיש במילה, הפשט. כך הוא מסביר כאן את המושג תיקון – שהכלים יהיו יחד ואז הם כלי לאיזו השכלה, לאיזה אור. שואלים לאיזה שער המלה שייכת כדי להבין את המשמעות. אם האותיות נפרדות המשמעות הולכת לאיבוד. כשיש תיקון – יש משמעות. רואים שבכל התורה בדורות האחרונים, כמה שיש ענין שיש לשון הקדש, אבל תמיד למדו עם טייטש – כדי לתפוס את הפשט – מהחדר ועד גדולי הגדולים, שחייבים לתרגם. למה צריך לתרגם? כדי לדעת מה אמרת. הכל בשביל התיקון. אחר כך תתחיל לרמוז רמזים וכל מיני דברים יפים.],

אמנם כ"ז כשהאותי' מחוברים ומצורפים יחד, אבל כאשר מתפרדים האותיות זמ"ז הב' בפ"ע והריש בפ"ע והוא"ו בפ"ע והך' בפ"ע אזי בכל אות ואות בפ"ע אין נמצא מלובש שום שכל [אולי יש בכל אות שכל עצמאי, אבל הכוונה שם שכל מהשכל המקורי –] משכל ההוא שהי' מלובש בהתי' ההיא וזהו"ע שנסתלק האור מהכלי עד"מ [זה המשל בחסידות שעל ידי שבירת הכלים האור מסתלק.], רק מ"מ איזה רשימה וניצוץ מהאור נשאר בכל אות, מאחר שהיו מיוחדים ומחוברים תחלה יחד בצירוף והי' בהם אור השכל גם שנסתלק נשאר רשימה ממנו בהאותי' [אף על פי שאמר שלא נשאר שום דבר, הוא 'נסוג' קצת ואומר שלא ממש שום דבר, אלא שבכל אות בודדת כאן נשאר רשימה וניצוץ – הרשימו הוא-הוא הניצוץ. כעת הוא מגיע לנושא מאד גדול וכללי בקבלה, שיש אנ"ך – שער שלם וחשוב בעץ חיים, שער אנ"ך – אורות-ניצוצות-כלים. אצל בעלי המסורה במקום תנ"ך גם אמרו אנ"ך – אורייתא נביאים כתובים. אורייתא לא בעברית, גם תרגום, לכן מקובל בעם ישראל לקרוא ל-כד הספרים תנ"ך – כד קישוטי כלה, שהם עיקר תיקון ליל שבועות. אצל האריז"ל אנ"ך סימן מאד חשוב, אורות-ניצוצות-כלים. לפי זה צריכה להיות איזו הקבלה – שאורות הם אורייתא. כל מה שיש בשבועות "אוריאן תליתאי לעם תליתאי בירחא תליתאי על ידי תלת", הכל משולש, הכל אנ"ך. המלה הראשונה של ה' במתן תורה היא "אנכי" – אורות-ניצוצות-כלי. רק במלה הראשונה הכל כלול. שוב, אורייתא היא אורות, הנביאים הם ניצוצות והכתובים הם הכלים. נבואה היא אור ישר וכתובים הם רוח הקדש, אור חוזר מתוך המציאות – כך האריז"ל מבדיל בין הנביאים לכתובים – והיינו ניצוצות וכלים. אם כן, כשלומדים חומש עם המלמד העיקר הוא האורות, להבין את הפשט – זה התיקון הראשון, להבין את המשמעות של כל מילה. לכן באמת שיטת הלימוד של אלף-בית בחדר על טהרת הקדש היא קודם אותיות ואז לצרף למילים. היום מנסים לשבור זאת שבירה הפוכה – מנסים ללמד את הילד קודם מלה שלמה, שלא יצרף אותיות, שלא ילמד שיש פה אבני בנין (בלשון ספר יצירה, "שני אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים" וכך הלאה לפי נוסחת העצרת). מנסים לאבד את סוד הצירוף. סוד הצירוף אומר שהמציאות הנתונה היא שבר, והעבודה שלנו היא לצרף – כמו לצרף יהודים ביחד שאמרנו קודם. על ידי הצירוף צריך לעשות כלי שלם שמכיל אור – זו המשמעות. ככה צריכים ללמוד את השפה. עוד דבר עמוק בכתבי האריז"ל, בענין הרשימו, שיש הוה-אמינא – כתוב בקבלה – שהניצוץ-הרשימו היה חלק מהאור והוא נשאר. אז נשאלת השאלה, שאם הרשימו ממש היה חלק מהאור לכל דבר, אז בשרש יש רק שני דברים, אור וכלי. לכן בעומק, כתוב במפרשי האר"י, שגם מלכתחילה שרש הניצוצות היה מציאות או מהות מיוחדת בתוך האור. כלומר, אם מישהו היה מסוגל – היה כבר אפשר לדעת מהאור מה יהיה הרשימו שם. כלומר, הרשימו הוא איזה 'מאגר אנרגיה' שמסוים בתוך האור. באמת יש שלשה דברים – הרשימו הוא כביכול מהאור, אבל לכתחילה הוא משהו בפני עצמו. לכן יש באמת שלש מדרגות, אורות-ניצוצות-כלים. אפשר לחשוב שרשימו הוא טפת מים שנשארה מהרבה מים – לא משהו שונה מהם. אבל אפשר להגיד שהטפה שנשארה היא משהו מיוחד – גם בתוך המים לפני שנפרדה היא היתה משהו מיוחד, עם כתובת, שאמור להיות הרשימו. שייך למחלוקת בחז"ל אם יש ברירה או אין ברירה. חידוש גדול להגיד שהטפה שנשארה היתה מסומנת מראש, היה לה כתובת של רשימו. כעת נביא את המשל ונראה איך עובד עליו:], וכמו עד"מ כלי מלא בשמים [בדרך כלל מביאים את המשל מכלי מלא יין, אבל כאן עוד יותר טוב משל הבשמים – כי הרשימו מאד ברור.] הכלי קולטת את הריח מן הבשמים שאפילו לאחר שלוקחים ממנה את הבשמים נשאר ריח בהכלי [הריח היה חלק מהבשם, או שמלכתחילה הוא דרגה בפני עצמה שנקראת דרגת הניצוצות, ורק שנדמה שהוא טפה – אפסית אפילו – מהבשם המקורי? כתוב שהמצוות שהאבות קיימו לפני מתן תורה "ריחות היו" – אפשר לחשוב שהריח הוא חלק מהמצוה. לפי מה שכתוב כאן האורות לא יכלו להגיע יותר מדרגת הניצוצות. עצם האור הוא מתן תורה – תורת משה. איך אפשר להסביר את הנפקא מינה להלכה? אם הניצוץ-הריח הוא ממש חלק מהעצם, לפי הכלל של הבעל שם טוב אם אתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכולו אז אפשר ללמוד מלפני מתן תורה. אבל יש כלל שאין למדים מלפני מתן תורה. בכלל הזה יש אין סוף לומדות, כי יש הרבה מקומות בחז"ל שכן לומדים מלפני מ"ת הלכות לדורות. לכן כל הראשונים והאחרונים, ובמיוחד אחרוני אחרונים – כמו רבי יוסף ענגיל, שהרבי מאד מעריך אותו, וזה נושא עיקרי אצלו – דנים בכל המקרים האלה ומנסים להגדיר מה לומדים ומה לא לומדים. הכלל של אורות-ניצוצות-כלים יכול לעזור להבין. אורות-ניצוצות-כלים אצל הבעל שם טוב היינו עולמות-נשמות-אלקות (מלמטה למעלה). הניצוצות הם נשמות – חוש הריח (חדש חשון בקבלה) הוא מה שהנשמה נהנית ממנו. דרגת האבות לפני מתן תורה מגיע עד הנשמות, אבל לא לעצם אלקות – "ושמי הוי' לא נודעתי להם". יש משהו באבות שלא יכולים לגלות אלקות ממש – רק אחרי מתן תורה, בטול הגזרה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, יש "וירד הוי' על הר סיני". כל מה שיש לפני מתן תורה, כל חומש בראשית, הוא ניצוצות. יש משהו בניצוצות שהכי מענין – הכי מענינים סיפורי בראשית. אור יכול להיות גם גדול ומסנוור, אבל הכי כיף זה ניצוצות. לכן כל סיפורי צדיקים הם ניצוצות. זה ההתחלה, השרש. הווארט הוא ששרש הנשמות הוא שרש בפני עצמו – כלול בתוך האורות, אלקות, אבל בכל אופן מתגלה בפני עצמו וגם יש לו שרש בפני עצמו. מתחילים מריח, "מעשה אבות" – "מעשה אבות סימן לבנים", הניצוץ הוא איזה סימן לעצם האור שיבוא אחר כך.], כך עד"מ האותי' גם לאחר שנסתלק מהם אור השכל מ"מ נשאר בהם רשימה וניצוץ מן האור, אבל מ"מ הוא רק ניצוץ ורשימה [קודם אמר רשימה וניצוץ ואחר כך ניצוץ ורשימה – לא ידענו שהיינו הך, לא פשוט למי שלומד קבלה שהמושג רשימה וניצוץ הם זהים. אחרי שאומר שיש רשימו והוא ניצוץ, אני כבר יודע, הוא אומר הפוך – העיקר שהוא שמה שנשאר נקרא ניצוץ.] בעלמא אבל עצם האור נסתלק מהכלי, והנמשל מזה יובן למע' בכלים דתהו שתחלה האיר בהם האור דתהו [האור הראשון לא היה אור דתיקון אלא אור דתהו, גדול מאד. הרבי אומר שהנוסחא המשיחית היא אורות דתהו בכלים דתיקון – זה אור גדול מאד.] וכשנשברו הכלים נסתלק האור [הכלי לא יכול היה להכיל את האור הגדול. חוץ מכך שהאור גדול באיכות, כל האורות נכנסו יחד – בכלי החסד נכנסו האורות מחסד עד הסוף. בעולם התיקון לא ככה, בכל כלי נכנס האור ששייך אליו. בעולם התהו במלך הראשון – שהוא דעת או חסד, לפי שתי השיטות בזה – נכנס אור כל המלכים שיבואו, כל הספירות. ודאי שהוא לא יכול היה להכיל זאת ונשבר. אחר כך החסד הסתלק ובגבורה נכנס מגבורה עד הסוף, וכו'. למלכות הגיע רק אור המלכות, מה שנשאר, ולכן היא לא ממש נשברה אלא רק "ארעא אתבטלת" – רק עלפון. הבעל שם טוב, שיום ההילולא שלו בשבועות, אמר שבא לעולם ומצא את עם ישראל מעולף ותפקידו לעוררם. סימן שהמציאות הגלותית של עם ישראל בזמן הבעש"ט הוא "ארעא אתבטלת" – מצב המלך האחרון, בעל חנן בן עכבור (מתחיל מבלע ונגמר בבעל). בעל חנן נשמע טוב – בעל וחן – אפשר לצרף ממנו "נחל נֹבע". הוא האחרון, ואז בא הבעל שם טוב, המלך הדר ושם אשתו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב. שבסוף יהיה הרבה זהב, שכל עסקי הזהב יצליחו. כתוב שהזהב נברא בשביל בית המקדש – "יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", תלוי בזהב.] ורק רשימה וניצוצות מהאור נשארו משבה"כ, ומשברי הכלים האלו נעשה בחי' היש דבי"ע, וכמו בכלים גשמי' הרי הכלי הוא בטל וטפל לגבי היין או האוכלין שבתוכו, ולכן אי' במשנה בשבת פרק המצניע המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפלה לו, הרי שהכלי טפלה ובטלה למה שבתוכה, משא"כ כשנשבר נעשה חרס בפ"ע, וכך עד"מ למע' כשהאור מלובש בתוך הכלי אז הכלי הוא בבחי' ביטול ממש לגבי האור, וזהו"ע ע"ס דתקון דאיהו וגרמוהי חד שגם הכלים הם אלקות ממש כי הם בבחי' ביטול לגמרי לגבי האוא"ס המלובש בהם, משא"כ בתהו שנשברו הכלים ונסתלקו מהן האורות הוא כמו עד"מ למטה הכלי כשנשבר נעשה חרס בפ"ע ואינו בטל עוד להיין, וכך ע"י שבירת הכלים שהם האותי' שנתפרדו נעשו בבחי' יש עד שמהן נמשך התהוות היש ודבר נפרד דבי"ע, משא"כ מבחי' הכלים דע"ס דתקון שהם מיוחדים עם האורות לא הי' יכול להיות השתל' והתהוות היש ודבר נפרד, כי הכלים דתקון הם בטלים אל האור, וזהו ההפרש בין האדם לשארי הנבראים דצו"ח, דהנה ידוע דבד"כ יש ב' מיני נבראים א' בחי' פנימי' והן כמו נשמות ומלאכים שהן בבחי' ביטול ביותר שהוא מפני בחי' תוס' גילוי אור האלקי בהם, ויש בהז כמו מדרי' בהשתל' לפי אופן ריבוי הגילוי ולפי עוצם התקרבותם לפני ה' כמו מלאכים דבריאה כצבא השמים הגשמי' שאנו רואים שמשתחוים בסיבובם כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים שהו"ע סיבובם שמסבבים למערב מפני ששכינה במערב,